שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת שבועות · בסוגיא דמשביע ע"א [דף ל"ב ע"א וע"ב]
תוספות ד"ה הכל מודים בעד טומאה ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עידי קינוי וסתירה תשתה ותמית ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסד ע"י עידי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים עכ"ל התוס'
יש לדקדק למה לי' לתוס' לדוחק תרוצם. הא אפשר לתרץ דמיירי שהבעל בעצמו ראה שנטמאה באותו הסתירה ובכה"ג כשאין העד מעיד על הטומאה אינו נאמן להפסידה כתובתה ולהשקותה אינו יכול כיון שיודע בעצמו שנטמאה ומחויב להוציאה וליתן לה מיד כתובתה וכן אפילו שלא ראה רק שמע מנשים שהיא נטמאה אינה בהשקאה וחייב להוציאה וליתן לה כתובתה ואם העד יעיד על הטומאה יפטור מליתן לה כתובתה ומדלא מתרץ התוס' כן י"ל כיון דאביי אמר סתם הכל מודים בעד טומאה מיירי בכל גוונא דאל"כ ליפלוג וליתני בהך דינא גופא ולפי"ז הה"ד מה שאמר אביי מחלוקת בעידי סתירה מיירי ג"כ בכל גוונא הן אם הבעל ראה בעצמו שנסתרה או לא והשתא דאתינן להכי יש להקשות לכאורה קושי' עצומה ואקדים דברי הש"ע בחוה"מ סי' ע"ג ס"ב טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם הי' שם ע"א שהיום סוף הזמן ה"ז נשבע שבועת התורה ע"כ והוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מלוה ולוה וכתב שם בקצה"ח. והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ק"ה שכ' ע"ז וז"ל ולי הדבר ברור מאותה ששנינו בפ"ק דמכות דף ג' מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד למ"ד יום ובאו עדים ואומרי' מכאן ועד עשרה שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן כו' אלמא דבר שבממון חשוב דמחייבין עדים זוממין בהכי ונראה מתוך דבריו דהא דחייב שבועה על קביעות זמן משום דהמתנת זמן הוי דררא דממונא וכמו שמביא ראי' מעדים זוממין. אך קשה שיתחייב שבועה בזה דהא גבי שבועה בעינן דוקא דבר שגופו ממון וא"כ מכ"ש קביעות הזמן. נהי שהי' יכול ליטול שכר מכאן עד המתנת המעות לא הוי גופו ממון ואינו אלא גרמא כו' יעו"ש תורף קושי' הקצה"ח דעל גורם לממון ליכא חיוב שבועה ובפרט שבועה דאורייתא להכחיש את העד ובאמת אישתמטי' להקצה"ח דברי הריטב"א במס' מכות ובפרט דברי הרמב"ן בחידושיו שכתב בזה"ל איכא דקשיא לי' כיון דההוא גברא מחייב לחברי' הנהו אלפי זוזי דמסהדי הנהו מה עבדי לי' רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי. לא יהא אלא דקא גזלי מני' אלפי זוזי ובטלוהו ולא רווח בהו לא משלם כלום הא קי"ל דכל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה וכדאמרי' בירושלמי המבטל כיסו של חבירו ולאו קושי' הוא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דמפסדי מיני' אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום ואינהו מחייבי לי' אלפא זוזי ומאי דאהני לי' דפרע האי שיעבודא דאיכא עלי' אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זו בידו בין ליתנם כו' או ליתן מכאן ועד עשר שנים עכ"ל תורף כוונת הרמב"ן דבכל הלואה לזמן ליכא חיוב ממונא על הלוה תוך הזמן כ"א שיעבודא דכשיבא הזמן יפרע. ואם עידי שקר מחייבין אותו לשלם קודם לזמן הזה הוי דררא דממונא ממש בלא גורם דכל מה שנותן קודם הזמן כיון דעדיין לא רמי חיוב הפרעון עליו הוי ממונא ממש. ע"כ שייך בזה כאשר זמם לעשות ואין מנכין מחיוב ההזמה כ"א מה שהי' הלוה רוצה ליתן מעצמו קודם הזמן סך מה כדי שיפטור משעבודו לכשיגיע הזמן לפי"ז א"ש דברי מהרי"ט דכשם לענין דין עונש הזמה דכתיב בי' כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום כמבואר בריטב"א פ"ק דמכות דעל גורם ליכא חיוב דין הזמה. עכ"ז המה בדין עונש הזמה כשבאו לחייב את הלוה שיפרע קודם הזמן הפרעון משום דבכה"ג מיקרי הפסד ממין ממש שבאו לחייבו בזמן שלא הי' עליו אז שום חיוב וכנ"ל כמו כן כשטוען הלוה שאינו חייב עתה להמלוה כ"א לעשרה ימים וע"א מעיד שחייב עתה הוי הכחשתו לעד הכחשת ממון גמור ולא גורם ע"כ מחויב לישבע שבועה דאורייתא נגד העד לפי"ז קשה היכא שהבעל ראה בעצמו שנסתרה אשתו אחר הקינוי ואם אין לו עדים בדבר על סתירה אינו יכול להשקותה ומחויב להוציאה וליתן כתובתה מיד ואם יהי' עדי' על הסתירה יהי' ממ"נ פטור לשעתא מחיוב פרעון כתובתה: אם נטמאה ויהי' המים בודקים אותה תפסיד כתובתה מכל וכל: ואם נא יהי' המי' בודקים אותה תהי' מותרת לו ותשאר תחתיו ולא יהי' עליו חיוב פרעון הכתובה כ"א כשיגרשנה או כשימות בחיי' ומחמת כבישת העדים את עדותן על הסתירה נתחייב לשלם כתובתה מיד והוי כהפסד גופו של ממון ולא גורם ואמאי פטרו רבנן דר"א בר"ש בכה"ג משבועות העדות ויש להסביר יותר דנראה פשוט היכא שיש הכחשה בקביעות הזמן בין המלוה והלוה אם יש עדים בדבר כדברי א' מהם בידו להשביע את העדים שיעידו ואם כובשין עדותן חייבים בקרבן שבועה כמו בכל כבישת עדות בדבר שעיקרו ממון גמור כי בעדותן יש חיוב ממון או פטור ממון ולכך יש שבועה דאורייתא בכה"ג נגד ע"א כפי הכלל שבידינו דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה.
ולחומר הקושי' נראה לי כיון דפסקינן משביע עידי קרקע פטור ולא משכחת חיוב קרבן שבועה גבי כתובה כ"א בדתפסה מטלטלין וכמ"ש התוס' ד"ה ש"מ. והנה אם נאמר דאין לאשה בחיי בעלה לתפוס מעצמה צררי לכתובתה אף למשכון בעלמא דקודם זמן פרעון אף כשנתמוטט הלוה מנכסיו אין לכופו שיבטיח להמלוה במשכון על קיום הפרעון לזמן כמבואר בחוה"מ סי' ע"ג שדין עיקול אינו אלא מתקנות הגאונים ויעוין ביש"ש לב"ק פ"א סי' כ' ובפרט לפי דברי הרמב"ן הנ"ל דקודם זמן פרעון ליכא חיוב דררא דממונא על הלוה: עאכו"כ בחוב כתובה דגרע מתוך זמנו כמבואר בתוס' מס' ב"ב דף ה' דאינו ברור שתבוא לידי חיוב פרעון ולא משכחת זכות בתפיסת מטלטלין כ"א כשבעל בעצמו מוסר לה מטלטלין למשכון על כתובתה ומלבד דברי אלה דעת הרבה מקדמונים דלא מהני תפיסת מטלטלין לכתובה אף בחיי הבעל ולשיטתם מפרש הר"ן לאלפסי בפרק אלמנה נזונות דין שס"ו דמאי דקאמר הגמ' הכא בתפיסת מטלטלין מיירי בשהתפיסן הבעל מטלטלין לאחריות כתובה. אבל אם לא התפיסן אלא שתפסה איהי אפי' מחיים לא מהני לכתובתה ולפי מה שהוספתי שלשיטות הרמב"ן אין זכות תפיסה למשכון קודם זמן פרעון [וצ"ע מדברי האלפסי פרק הנ"ל שסובר דתפיסה מחיים מועיל אם לא התפיסן מיד הבעל ויש להאריך בזה במחלוקת סאמוראים בשם בדיני תפיסה ואכ"מ] ואי אתי' לידי גבי' מהמשכון אמרינן דלמפרע הי' של הגובה ובכה"ג סובר אביי למפרע ה"ג. ונראה כאשר אבאר בשם הרמב"ן דכמו כן גבי כתובות אשה היכא שהבעל מתפיס לה צררי למשכון וחל שיעבוד הכתובה מיד על המשכון וכשתגבה ממנה אמרי' דלמפרע הוא גובה כמו בשארי חובות. יעוין מס' ב"ב דף הנ"ל בדברי רבינו יונה שמובא ברא"ש ובכה"ג אין ביד הבעל דבר להוציא ממנה הצררי עד שתפרע הכתובה או כשיבורר שהפסידה במעשי' את כתובתה וא"כ י"ל כשמשביע את עידי הסתירה לא מיקרי כבישת עדות ממון גמור דהא מטלטלין לא משתעבדי לכתובה ואפי' אית לי' קרקע הא בקרקע ליכא דין שבועות עדות ואין לו הרווחה בעדותן כ"א בהצררי שמסר לה שאם לא תשתה או שיהי' המים בודקים אותה יוחזר לו הצררי ואם תשתה ותהיה נקיה יושאר הצררי בידה עד שיגרש אותה או ימות בחיי' ותגבה מאותו הצררי וישוב להיות למפרע לה לגמרי וכיון שזה בספיקא תלי' דדילמא תשתה ותהי' נקיה ולא יוחזר לו הצררי לא הוי רק גורם וגם לדידן דפסקינן כרבא מכאן ולהבא ה"ג מ"מ א"ש לפסוק כאביי דעידי סתירה לא מיקרי אלא גורם לפי דעת הרמב"ן בעצמו בחידושיו על מס' קידושין דף ח' ע"ב ד"ה ובמשכון שכ' שם בזה"ל משמע לי מסוגיא דפסחים דף ל"א ע"ב דמשכון דתפיס לי' המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע ה"ג ואי זבין מלוה או קדיש משעת הרהינה שפיר זבין ושפיר הקדיש ואי זבין לוה או הקדיש לאו כלום הוא וכולה מדר' יצחק כדאי' התם כו' יעו"ש ועל דבריו אלה רמז במלחמות פ' כ"ש בסוגיא דהרהינה הרי להדי' שדעתו דהתפיסה מטלטלין למשכון אם בא לידי גביות כתובה מאותן המטלטלין גם רבא מודה דאמרי' איגלאי מילתא למפרע שלא הי' של הבעל אלא של האשה ולא הי' הפסד להבעל במה שכבשו עידי הסתירה את עדותן דאף אם היו מעידין שנסתרה לא הי' הצררי מוחזר ליד הבעל. ובהגעת זמן פרעון הכתובה אם הי' גביית האשה מהם איגלאי שהיה למפרע שלה ולא הי' בכבישות עדותן הוצאת ממון מהבעל אם לא כשמסלקה הבעל אח"כ במעות וישוב הצררי לידו דלגבי מעות לא שייך למפרע ה"ג ועכ"ז כיון דז"א אלא בהך גוונא ולא אם תהיה גביות כתובה מאותה הצררי וכיון דלא ברירא שיהי' כך לא הוי אלא גורם וע"כ ליכא בעידי סתירה חיוב ק"ש לרבנן דראב"ש הן לאביי הן לרבא דאף דסובר בעלמא מכאן ולהבא ה"ג מ"מ מודה דבתפיסה מטלטלין למשכון אמרינן למפרע הוא גובה ואף להחולקים על הרמב"ן הנ"ל מ"מ מודים דלאביי שסובר דלמפרע ה"ג גם במטלטלין היכא דהוי שיעבוד בפירוש ואמר גבה מאלו או בהרהינה למשכון ואי אתי לידי גבי' אמרי' למפרע הי' של הבע"ח ולא של הממשכן וכ"ז מבואר מתוך הסוגי' דפ' כ"ש מדברי רש"י בדף ל"א ע"א ד"ה תנן שכ' בזה"ל וקס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לווין שאם לא אתן לך עד יום פ' בא לביתי וגבה מחמץ זה עכ"ל ויעו"ש ברש"י ע"ב ד"ה בע"ח ובפ"י שם ובראשית המחשבה דמיתי לכלכל דברים בזה בשיטת הפוסקים דמאי דפסקינן כר' יצחק קנוי המשכון לגמרי להבט"ח. ומקור השיטות שונות שבזה מבוארים באריכות בש"ך חוה"מ סי' ע"ב ס"ב אבל קשה לדעתי אם אפשר לומר כן במשכון צררי על כתובת אשה דאי קנוי' לה לגמרי להוי כנפרעה כתובתה בעודה תחת בעלה והוי כמשהה אשתו בלא כתובה אבל אי לא אתינן עלי' אלא מדין למפרע ה"ג א"ש כמובן:
ועפ"י הנ"ל יש ליישב מה שמקשה הרשב"א והניח בצ"ע מה פריך הגמ' ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא י"ל דאביי סובר כר"פ דאמר שם בדף ל"א ע"א למעוטי מלך אבל משחק בקובי' לא. כיון דמדאורייתא מחזי חזי והרי שבועה דכשנגדו אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא יתקיים עדותו של עד להוציא מהחשוד מדין מתושאיל"מ בלא שבועות שכנגדו אבל לפי מה שכתבתי דלכך סתם אביי ואמר מחלוקת בעידי סתירה דלרבנן דראב"ש ליכא חיוב ק"ש משום דלא משכחת אלא בדתפסה צררי ובכה"ג ליכא דררא דממונא לגבי בעל וכנ"ל וידוע דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ מיני' דידי' גבי' מדאורייתא אפילו מגלימא דעל כתפאי' של הלוה וה"ה בכתובת אשה אף למ"ד כתובה לאו דאורייתא ז"א אלא שמדאורייתא אין מחויב הבעל ליתן כתובה אבל אם נתן לה כתובה קם עליו החיוב מדאורייתא לשלם אפי' מגלימא דעל כתפא וביותר א"ש לפי שיטת התוס' בכתובות דף יו"ד ע"ב ד"ה אמר ר"נ ובדף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי דקי"ל כרשב"ג דכתובת בתולה דאורייתא יעוין במנחת יהודא וברמב"ן עה"ת פרשת מש"ר שכתבו דאף בלא תקנת חז"ל הי' זאת לפנים בישראל נתינת כתובה מכל איש לאשתו וע"ז כתיב כמוהר הבתולות ע"כ עונש מש"ר מאה כסף שיעור כפל הכתובה והא דמטלטלין דבעל בחייו לא משתעבדי לכתובה אינו רק מתקנת חכמים כמפורש ברמב"ם הלכות אישות פ' ט"ז ויש בזה מחלוקת רבנן ור"מ במס' כתובות דף פ"א דלר"מ גם מטלטלין משועבדים לכתובה ומפרשים שם בתוס' דלאחר מיתות הבעל גם ר"מ מודה דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וה"ה לכתובות אשה הרי דלרבנן דר"מ שסוברים דאף בחיי הבעל לא משתעבדי מטלטלין לכתובה ז"א אלא מדרבנן מתקנת חכמים. א"כ תו אי אפשר לומר דאביי סובר כר"פ דאזלינן בתר דאורייתא דא"כ משכחת קרבן שבועה בעידי סתירה אף היכא דלא תפיסא מטלטלין דמדאורייתא מחזי חזי לגבות אף ממטלטלין דבעל בעודו חי א"כ הוי שפיר דררא דממונא גם בעידי סתירה לבד ומדאמר אביי מחלוקת בעידי סתירה מוכח דסובר דלא אזלינן בתר דאורייתא ומקשה הגמ' שפיר אליבא דאביי ולימא לי' מי יימר דמשתבעת אבל לר"פ דמיירי שמשביע שיעיד עד על מיתות בעלה כיון דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי אף מדאוריי' שפיר צריכין לאוקמי בתפסה מטלטלין ובלא"ה א"ש לשיטות הסוברים דעד מיתה אינו נאמן אלא מדרבנן ודלא כדעת הרמב"ם ואף להרמב"ם לא ברירא אם נאמנות ע"א מועיל מדאורייתא לענין הכתובה ויש אריכות בזה בשו"ת תשב"ץ:
ואמנם תירוצי זה א"א לומר בשיטת האלפסי וסייעתו שמפרשים הך דתפיסה מטלטלין שאשה תפסה בעצמה ולא נתן לה מבעלה למשכון ובכה"ג לא שייך למפרע ה"ג ובזה נתרועע יסוד הדברים שכתבתי ונשאר קושייתי הראשונה דגם בעידי סתירה הוי כממון ממש שלפי סברת הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם למס' מכות שהבאתי לעיל אמנם מהאי גופא שסובר האלפסי דמהני תפיסה שלא ברצון הבעל נראה שאינו סובר כדעת הרמב"ן דקודם זמן הפרעון ליכא חיובא על הלוה כ"א שיעבוד ואם מה"ט ליכא דין עיקול עאכו"כ שלא הי' זכות לתפוס תוך זמנו למשכון וצ"ע]:
אמנם לפי דברי הנ"ל שמוכח דאביי לא אזיל בתר דאורייתא יושאר קושי' הרשב"א בחידושיו ומבואר גם באריכות בתשובותיו בספר תולדות אדם שאלה ג' לפי דעת איזה מגדולי המורים דגם בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחויב שכנגדו לישבע מתק"ח ממילא ה"ה גבי נסכא דר"א וא"כ למה אמר אביי הכל מודים בע"א דר"א הא מצי למימר מי יימר דמשתבעת. לולא דברים הנ"ל הייתי יכול לומר שגדולי המורים הנ"ל סוברים דאביי אזיל בתר דאורייתא והא דפריך הגמ' גבי חשוד נימא לי' מי יימר א"ש לפי דעת התוס' כנראה מדבריהם בתירוץ השני בסוגי' דההיא רעי' בד"ה שכנגדו דמדאורייתא לא מיקרי חשוד אינו יכול לישבע ועיקר הדין דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אינו יכול לישבע לא שייך מי יימר דמשתבעת דהא מדאורייתא מחזי חזי בלא שבועה שכנגדו וקצת מזה כ' בתומי' סי' צ"ב ס"ק יו"ד ובמ"א בארתי שהרשב"א בעצמו נתכוון לזה בתשובה הנ"ל ובתחלה כ' דמהאי דשבועות העדות מוכח שלא תיקנו חכמים שבועה לכשנגדו רק בחשוד דשייך לא שבקת חי משא"כ בשארי מתושאיל"מ ואח"ז מצדד שהראי' משבועות העדות יש לדחות. וכ' בזה"ל והראי' משה"ע שאמרתי דמשמע שיטול בלא שבועה כלל היינו מדאורייתא אבל מדרבנן חייב עכ"ז כוונתו כמ"ש ראייתו של הרשב"א הי' לשיטתו שסובר דגם בחשוד שורת הדין מדאורייתא מתושאיל"מ וכיון שעכ"ז פריך הגמ' לאביי מי יימר דמשתבעת ע"כ צ"ל דלא ניחא להגמ' לתרץ דאביי סובר כר"פ ולא כראב"י דהילכתא כוותי' דראב"י ולזה הוכיח הרשב"א כסברתו דרק בחשוד תיקנו חז"ל שבועה על שכנגדו מטעם לא שבקת חי משא"כ בנ' ידענא ונ' לא ידענא וכן בנסכא ולבסוף מסיק ליישב דעת המורים גם בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא צריך שכנגדו לישבע ממילא ה"ה בנסכא והא דלא קשה בנסכא לימא לי' מי יימר דמשתבעת. די"ל דאביי סובר כר"פ דאזלינן בחר דאורייתא ובגבי חשוד דעת המורים הנ"ל דמדאורייתא לא שייך כלל דין מתושאיל"מ דיכול לישבע רק שאין אנו מאמינין לו ולא מניחין אותו לישבע ע"כ כיון דכל עיקר הדין גבי חשוד מתושאיל"מ אינו אלא מדרבנן שפיר פריך הגמ' מי יימר דמשתבעת אבל בנסכא ל"ק מי יימר דמשתבעת דהא מדאורייתא מחזי חזי בלא שבועה
היוצא מזה דלשיטת גדולי המורים דגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא יש חיוב שבועה על שכנגדו צ"ל דאביי אזיל בתר דאורייתא כר"פ דאל"כ נשאר קשה עליהם קושי' הרשב"א דגם גבי נסכא נימא מי יימר דמשתבעת. והרי לפי דברי הקדמונים מבואר דאביי לא אזיל בתר דאורייתא.
ונראה לי ליישב שיטות גדולי המורים הנ"ל בדבר חדש שאף שלא נחתו לסברת הרשב"א שתק"ח בחשוד שישבע שכנגדו הוא מטעם לא שבקת חי וע"כ דעתם דגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא צריך שכנגדו לישבע מדרבנן ויסודם מדברי הירושלמי בפ' הכונס המובא באלפסי במעשה דחד בר נש דאפקיד גבי' חברי' שק צרור כו' יעו"ש דמיירי בכה"ג מ"מ יש סברא לומר דגבי נסכא לא הי' באפשר לחייב את שכנגדו שבועה דאם הוי רמי רבנן שבועה על שכנגדו הי' נתרועע יסוד הדין גבי נסכא לחייב במתושאיל"מ כאשר אבאר ואקדים דברי הרמב"ן בחידושיו למס' ב"ב דף ל"ג ע"ב בסוגי' דנסכא שמפלפל בקושי' וכ' בסוף בזה"ל ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכ"ז שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי ולפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפילו בשבועה עכ"ל תורף כוונת הי"מ הנ"ל מיוסדים על דברי עולא במס' סוטה דף ל"א דאמר כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים וסוברים דשייך זה גם בעד הקם לשבועה דאף שיש ביד הנתבע להכחיש דבריו בשבועה מ"מ כ"ז שאין שכנגדו נשבע תורת נאמנות להעד כשנים (ויש בזה אריכות בתה"ד סי' של"ד ובש"ך חוה"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו ואכ"מ) והנה בקצה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' כ' בזה"ל עד המעיד לחייב שבועה ולא הי' יכול לישבע מפני שהי' חשוד או שטוען אינו יודע בענין דנתחייב לשלם משום דין מתושאיל"מ והוזם מי שייך בי' כאשר זמם ולכאורה משמע מדברי תוס' דשייך בזה כאשר זמם יעוין בפ"ק דב"מ דף ב' בתוס' דיה ע"א יוכיח וז"ל כי מה שהעד אינו משלם כשהוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייב ממון ומשמע דהיכא דמחייבי ממון שייך בי' כאשר זמם. אלא שלבי מהסס דקרא כי כתיב כאשר זמם בשני עדים הוא דכתיב כו' ע"כ וכתבתי בגליון אישתמטי' מיני' נוסחא שיש ברמב"ם הלכות עדות פכ"א הלכה ה' וז"ל בא ע"א והעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה ע"כ הרי להדי' לפי נוסחא זו דאף בע"א היכא דמחייב ממון בעדותו ישנו בעונש הזמה. עכ"ז פשוט בע"א מעיד על החשוד לפי תקנות חז"ל שמחויב שכנגדו לישבע אף אם הוזם העד אינו בעונש הזמה לפי דברי הריטב"א הנ"ל שהבאתי מדכתיב כאשר זמם לעשות נשמע דעל גורם לא מחייבין עדים זוממים ובגוונא דחשוד כיון שאין לחייב את החשוד לשלם כ"א כשנשבע שכנגדו ושייך בודאי מי יימר דמשתבע לשקר ולא הוי עד אלא גורם בעלמא וא"ל דא"כ דליתא בהזמה יובטל עדותו ז"א דהא לדינא דאורייתא שהי' צריך החשוד לשלם אף בלא שבועה שכנגדו ישנו בדין הזמה ואחר שתקנו חז"ל שישבע שכנגדו דאינו בהזמה ל"ל בי' דהא לפי תקנת חז"ל באמת אינו אלא גורם דמצי למימר מי יימר דמשתבעת ובפרט לשקר ובכה"ג לא אמרה תורה כלל כאשר זמם וא"ל כיון דלפי האמת אינו בהזמה אמאי נקרא החשוד מחויב שבועה זה ליתא דהא לענין חיוב שבועה נגד העד ג"כ לא נאמר דין הזמה וכ"ז א"ש בע"א דמעיד על החשוד שאין צריכין בו לומר דעד נאמן כתרי כ"ז שאין הנתבע נשבע להכחישו רק שהעד מחייבו שבועה וכשאינו יכול לישבע חייב ממילא במתושאיל"מ אבל בנסכא שיש להחוטף לפטור א"ע בשבועה דידי חטף במיגו דלא חטפתי וא"א לחייבו רק במה שאנו מחזיקין כדעת היש מי שפירשו הנ"ל דכ"ז שאין שכנגדו נשבע נאמן אותו העד בעדותו כשנים ואם לא הי' עד כלל מעיד שראה החטיפה הי' החוטף פטור בטענותו דידי חטף במיגו דלא חטפתי ומחמת עדותו של אותו העד מבטלין המיגו כי מחזקינן נשאר להעד נאמנות כשנים כנ"ל במה שמעיד שראה החטיפה וממילא שורת הדין שאם מוזם ע"ז בעמנו הייתם שלא ראה את החטיפה מחויב לשלם להחוטף מדין הזמה וכיון דשייך בי' הזמה א"א לקבל עדותו כ"א היכא דאפשר בהזמה. וכ"ז כשאין צריך הנחטף לישבע שדידי' חטף אבל אם הי' תיקון חכמים שגם הנחטף צריך לישבע שדידיה חטף תו לא הי' אפשר להתקיים דין הזמה בעד המעיד על החטיפה משום דהוי אינו אלא גורם וממילא כיון שאינו בהזמה אין לקיים עדותו כ"א לחייבו שבועה ולא לאחשבי' כשנים לחיוב ממון והדר דינו למפטר את החוטף בשבועה דידי חטף במגו דלא חטפתי ויעוין בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א שהר"מ פוסק בנ' ידענא ונ' לא ידענא מחויב שכנגדו לישבע אבל בנסכא ליכא שבועה על שכנגדו כדמוכח מהכא אבל מש"כ שהטעם בנסכא משום שעד מסייע פוטר קשה להבין דהא אין מקום להטיל שבועה על שכנגדו רק דשלו הוא ולא כדברי החוטף דאמר שהוא גזלו ממנו תחלה וחטף ממנו את דידי'. ואין העד המעיד על החטיפה מסייע לשום א' מהטענות שביניהם על קודם החטיפה דשל מי הי' הנסכא:
עוד למדתי מדברי הר"מ שם די"ל דהיכא שיודע העד דכשכנגדו הוא חשוד ומיד בעדותו הוי קם לממון אין שורת הדין מדאו' לומר בכה"ג מתושאיל"מ. משא"כ בנסכא שהי' ביד החוטף לטעון לא חטפתי ולא הי' מתחייב ממון עפ"י העד וגם דברים אלו צריכים עיון שבתחלה כ' בעצמו דהמעשה בנסכא ע"כ מיירי שאחר שטען דידי חטף בא העד וע"כ מתחייב ק"ש בכבישות עדותו דאם העד מושבע תחלה לא הי' מיקרי אלא גורם לממון:
ובדרך פלפול נ"ל ליישב קושי' הרשב"א מה שמקשה על הגמרא דפריך מי יימר דמשתבעת. דילמא סובר כר"פ דאזלינן בתר דאורייתא ושבועה דכשנגדו אינו אלא מדרבנן בהקדם ליישב הא דהשמיט הרמב"ם בדין שבועות ע"א נסכא דר"א ולא הזכיר אלא במשביע היכא ששנים חשודים י' ואקדים תחלה דברי הרמב"ם הלכות טוען בפ"ד הלכה ח' שכ' בזה"ל מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני ע"א ואמר אח"כ חטפתי ושלי חטפתי ואמרו חכמים ה"ז מחויב שבועה ואיל"מ ע"כ מדדייק לשונו וכ' ואמר אח"כ כו' נ"ל שסובר דדוקא בכה"ג שהי' ביד הבע"ד להכחיש את העד בטענה לא חטפתי הוא דאמרי' מתושאיל"מ. משא"כ היכא שטען תחלה דידי חטפתי ואח"כ בא העד כאשר מצדד כן הר"מ בתחילת דברי התשובה הנ"ל אבל הוא בעצמו סותר דבריו מסוגי' דהכא דכיון שמחייבין שבועת עדות את העד גבי נסכא ע"כ מיירי שכבר טען החוטף דידי חטפתי ואח"ז משביעו התובע את העד דאל"כ לא הוי העד בעת שהושבע רק כעד הגורם לממון א"ו מיירי שכבר טען החוטף דידי חטפתי והי' העד קם לממון בעדותו ונ"ל דסברת הקצה"ח הנ"ל כיון דדין הזמה דכתיב בתורה גבי שני עדים אין ללמוד ממנו שיהיה שייך עונש הזמה בע"א מיתלי תלי במחלוקת הקדמונים אם גם בעידי ממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דלשיטת הסוברים דבממון עונשין מן הדין לכך יש חיוב הזמה גם בכאשר עשה. כ"כ יש לחייבו בע"א הקם לממון בעונש הזמה בק"ו מב' עדים ולהסוברים ומכללם הריטב"א בחידושיו למס' מכות דגם אין אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה משום שאין עונשין מה"ד. אין ללמוד בע"א לחייבו בעונש הזמה בק"ו מב' עדים דאין עונשין מה"ד וכיון שא"א לחייב ע"א בעונש הזמה שורת הדין שלא יועיל עדותו לענין ממון בק"ו מב' עדים דהיכא שא"א לקיים בהם דין הזמה אינם קמים לממון בעדותם לפי"ז לא משכחת מדאורייתא לדין מתושאיל"מ בחשוד לחייב שבועה נגד עד דהא בכה"ג הוי עד שאינו בהזמה וצ"ל דהא דאמרי' גם בזה מתושאיל"מ באמת אינו אלא מדרבנן וכיון דכשנגדו נשבע ונוטל לא מיקרי כלל שקם לממון אלא גורם לממון ובגורם גם בשני עדים לא נאמר דין עונש הזמה כלל. והא דאמרי' גם בשניהם חשודים מתושאיל"מ ג"כ א"ש לפי דברי הרמב"ם דלפי תקנות חז"ל שלא להצריך דו"ח בדיני ממונות גם עדות שאאי"ל מועיל בממון יעוין בלח"מ פ"ג מהלכות עדות דין ב' שמוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות סנהדרין שדעתו דגם לענין דרישה וחקירה שוה גזילות לדיני קנסות דעיקר תקנת חכמים שלא להצריך דו"ח לא הי' רק בדיני ממונות דשייך בכו נעילת דלת וכן מורה תחלה לשון הרמב"ם שם בפ"ג מהלכות עדות שכ' בזה"ל אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אין עידי ממון צריכין דו"ח כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פ' אע"פ כו' במה דברים אמורים בהודאות והלואות מתנות ומכירות וכיוצא בהן כו' ע"כ. ומדכ' וכיוצא בהן משמע שסובר דבגזילות בעינן דו"ח כמו בדיני קנסות ממילא ה"ה דבעינן גבי עדות בגזילות שיהי' אפשר בהזמה כדין תורה וא"כ בנסכא שהיא גזילה בעינן דו"ח וה"ה דבעינן גבי' עדות שאי"ל ויעוין בכ"מ בפ"ה מהלכות סנהדרין הי"ג שמביא בשם הנ"י שכ' שדעת הרא"ה דכל גזילה שהוא דומי' דויגזול את החנית וגו' הוא מילתא דלא שכיח ובעינן דו"ח. ומה שמקשה שם הכ"מ על הרמב"ם שנראה כסותר דבריו ממש"כ הרמב"ם מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני חו"ל כו' יש לדחות דמיירי דליכא הכחשה ולא צריך למדייני' רק לגבות מנכסי הגזלן לפי"ז בגזילה א"א שיהי' ע"א שאינו בהזמה קם לממון וע"כ לא משכחת לשיטת הרמב"ם בזה דין נסכא דר"א רק היכא שהעיד העד תחלה קודם טענות החוטף שאז לא עשה כ"א לחייב שבועה ולכך מדייק הרמב"ם בדין נסכא ואמר אח"כ חטפתי על מה שכבר העיד עליו העד שחטף הודה על החטיפה וטוען דידי חטפתי וע"ז הוא שאמרו חכמים מתושאיל"מ דהא העד כי אתי לא אתי אלא לשבועה לפי"ז לא משכחת כלל חיוב שבועות עדות בע"א דר"א ולאביי שסובר גם בע"א דר"א יש חיוב שבועות עדות י"ל שסובר כנראה מהסוגיא דהחובל דף פ"ד ע"ב דרק בחבלות בעינן מומחים ולא בגזילות והרמב"ם תופס להלכה כסוגי' דסנהדרין דגם גזילות בעינן מומחים וה"ה דו"ח או י"ל שאביי חולק על רבא בסנהדרין דף ל"ב ע"ב שמחלק לענין דו"ח בין דיני קנסות לדיני הלואות ורומי' דגמ' שם על מתני' דאחד דיני ממונות מתרץ כדרב חנינא שם דלא נחית לחלק בין ממון לקנס משמע לכאורה שסובר שכל עדות שאינו בד"נ רק בדררא דממונא ובכללם גם דיני קנסות ובגזילות לא בעינן דו"ח דבלא פלוג הי' תקנות חז"ל דלא נבעי בכל עדות ממון דו"ח והה"ד דלא בעינן עדות שאי"ל ושפיר משכחת דין נסכא דר"א היכא שהחוטף טען תחלה דידי חטפתי ואח"כ מעיד העד על החטיפה. ובכה"ג שייך שפיר חיוב ק"ש בע"א. עוד מקום אתי לומר דאביי לשיטתי' שסובר שעונשין מה"ד כדאי' בסנהדרין דף נ"ד ע"א ודף ע' ע"א גם בע"א היכא שקם לממון יש חיוב עונש הזמה והמעיין היטב ברש"י שם בסנהדרין ע"ו ד"ה גלוי מילתא יראה שאליבא דאביי לא שייך למפטר ע"א מחיוב הזמה מטעם דאין עונשין מה"ד ואין גילוי מילתא יותר מזה דאם בב' עדים המוזמים דאיכא למימר מאי חזית דסמכית אהני כו' הטילה התורה עונש בע"א כשקם לממון לכ"ש:
היוצא מדברי הנ"ל דהך דינא בע"א דכשנגדו חשוד על השבועה דאמרינן מתושאיל"מ לא משכחת מדאורייתא דהא מדאו' אפי' בשני עדים אינם נאמנים כשאינם בעונש הזמה (ורק מדרבנן ל"צ שיהי' בהזמה אחר התקנה דלא בעינן דו"ח בממון וכ"כ ל"צ שיהי' אפשר בהזמה וא"כ לא הוי משואיל"מ רק מדרבנן] וא"כ מקשה הגמ' שפיר מי יימר דמשתבעת. ול"ק קושי' הרשב"א הנ"ל דילמא אביי סובר דאזלינן בתר דאורייתא ז"א דהא כל עיקר דינא דבחשוד גבי ע"א שיהי' שכנגדו נוטל אינו כלל מדאורייתא ומיושב נמי קושית הר"ן ר"פ כה"נ דלמה תני תנא דמתני' שכנגדו חשוד על השבועה במנין דנשבעין ונוטלין. דלא מיירי אלא באותן שמן הדין אף בשבועה לא הי' נוטלין וע"כ לא תני שם במתני' פוגמת וע"א מעידה שהיא פרוע אבל לפי הנ"ל לק"מ דבע"א שכנגדו חשוד על השבועה לא הוי מדאורייתא דין מתושאיל"מ דכיון שאין העדים בעונש הזמה:
הן אמת שרש"י מפרש המשנה שם שכנגדו חשוד על השבועה מיירי במודה במקצת ותרצתי במק"א דלפי דברי רבה בטעם חיוב שבועה במודה במקצת הוא משום דלא אמרי' מגו דהעזה לפטורי משבועה אין לחייב חשוד מודה במקצת מדאורייתא מדין מתושאיל"מ דא"כ שמחויב לשלם הוי מגו לאפטורי מממון ואמאי לא יהי' הנתבע נאמן באותו מגו והא דפסקינן באמת אף במודה במקצת בשניהם חשודים מתושאיל"מ א"ש לפי מש"כ הפנ"י ריש ב"מ דאף רבה מודה לאביי דמדרבנן אמרי' דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וממילא ליכא מגו כלל מדרבנן גבי מודה במקצת די"ל שאין לו ס' מלוה ישינה רק על אותו חצי שכופר ולא הוצרך רבה לטעם דאין אדם מעיז אלא לדין דאו' כמו שמדייק רבה ואמר מפני מה אמרה תורה כו'. דמדאורייתא לא חיישינן לספק מלוה ישינה והוי מגו גמור מדאורייתא לולא הטעם דחזקה דאין אדם מעיז כו' ועכ"פ יצא לנו מדברי אלה דבחשוד מודה במקצת ליכא לחייב ממון מדאורייתא ומיושב קושי' הר"ן הנ"ל ולזה דייק רש"י לפרש המתני' דמיירי בחשוד מב"מ אבל חשוד נגד ע"א סובר רש"י דמדאורייתא אמרי' מתושאל"מ וכל כה"ג שמדאו' נוטל בלא שבועה לא חשיב שם במתני' ויש להוסיף עוד דרש"י בזה לשיטתו (דלפי פרושו במס' ב"מ דף ד' ע"א ד"ה תורת הזמה לא פריך יעו"ש) שלא נחית לפרש כדאי' בתוס' שם ד"ה ע"א יוכיח:
והנה לכאורה דמיתי לומר דאכתי משכחת משביע ע"א דר"א שלא יבוטל מחמת דין עדות שאאי"ל כגון שהחוטף מודה שחטף בפני אותו העד אבל דידי' חטף וכ"ז שאין העד מעיד נאמן הלה בטענותו דדידי' חטף ואם יעיד העד עדותו יהי' הדין לחייב החוטף במתושאיל"מ ולא בעינן הכא שיהי' אפשר בהזמה דהא החוטף בעצמו מודה שהעד אומר אמת שראה החטיפה אמנם לפי האוקמתא דרב אחא ברי' דרב איקא במס' ב"ק דף ע"ה ע"ב במחלוקת סומכוס ורבנן נראה דלפי דברי חכמים דהתם היכא שהבע"ד בעצמו אומר תחלה שגנב וטבח בפני פ' ופ' ואח"כ באו אותן העדים והעידו שבפניהם גנב וטבח פטור מקנס משום דהוי עדות שאאי"ל כיון שהוא בעצמו הודה תחלה שבפניהם טבח ומכר ותו לא משכחת בהם דין הזמה והוי ככל עדות שאאי"ל שאינה עדות ועד"ז י"ל ג"כ הכא דאם אינו מודה תחלה שחטף בפני פלוני א"א לחייב את העד בשבועות העדות דמי יימר שיודה הלה שחטף בפני אותו העד והוי רק כגורם לממון. ואם כבר הודה החוטף תחלה קודם העדאת העד שבפני אותו העד חטף ממילא א"א שיהי' שייך דין הזמה גבי אותו העד דהא הבע"ד בעצמו כבר הודה שכדברי העד כן הוא:
ומלבד זאת י"ל דהרמב"ם לשיטתי' שפוסק בפ"ב מהלכות טוען ד"ג דאם אדם מודה מעצמו שהוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל מטעם דאין אדם מע"ר ואינו נעשה חשוד עפ"י הודאת עצמו אפשר גם הכא גבי נסכא אם החוטף בעצמו מודה שאותו העד ראה החטיפה אין הודאת הזה גורמת לו להיות חייב מדין מתושאיל"מ דהוי כמשים עצמו רשע בהודאתו דהא בודאי פשוט דהחוטף בינו לבין עצמו נסכא בחזקת שהוא שלו אין עליו שם גזלן כלל דיודע בעצמו דדידי' חטף וכמבואר בש"ע חוה"מ סי' ד' דבכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומותר לו לכתחלה לחטוף את שלו המכיר ביד חבירו ולא מחשבינן את החוטף לגזלן רק מפני שחטף בפני ע"א דהוי כב' כ"ז שאינו נשבע כנגדו וע"כ דינו כגזלן ואינו נאמן אף במגו דהחזרתי משום דהוי כגוזל חבירו בפני עדים דצריך להחזיר לו בעדים כן דעת הרמב"ם אהא דנסכא כמבואר במ"מ הרי דהודאתו להעד באמירתו שראה החטיפה הוי כמשוה א"ע בזה לגזלן ע"כ שורת הדין שלא לחייבו ע"י הודאה זו וכדין דאאמע"ר ואין לומר דל הודאתו ונחייבו ע"פ עדות העד לבד ז"א שהרי בלא הודאתו ליכא לחייבו עפ"י העד כי אין הע"א בהזמה ובטל עדותו כדין כל עדות שאאי"ל כנ"ל כ"ז נכון לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דאם אדם מודה מעצמו שהוא חשוד לא אמרי' בי' שכנגדו נשבע ונוטל. אבל הרמ"ה חולק ע"ז וכמבואר בטוש"ע סי' צ"ב:
והנה סוגיא דההיא רעי' בב"מ דף ה' ע"א יש לכאורה ראיה מדברי אביי שם כדעת הרמ"ה. כי כן דברי הגמ' שם. ההיא רעי' דהוי מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להד"מ אתו סהדי אסהודי בי' דאכל תרתי מיניהו אמר רב זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא והנה לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם המובא בת"י ר"פ ב"מ שסוברים דמב"מ אינו חייב שבועה דאורייתא אלא היכא דהוי יכול לכפור גם אותו מקצת אבל היכא דאינו יכול לכפור הו"ל הילך ולא מיקרי כלל הודאה ודעת הר"ן ר"פ שה"ע והריטב"א ריש ב"מ בסוגיא דר"ח. דבכה"ג פטור משום דהוי שע"ק ומקשה הנ"י דא"כ למה מחייב ר"ח בעדים מעידים שיש לו חמשים זוז הא כיון דאינו יכול לכפור לא מיקרי הודאה ומתרץ הנ"י דאין העדים מעידים רק שיודעים שפלוני לוה מפלוני נ' זוז אבל אינם יודעים להעיד שלא פרע ומחמת שכפר זה ואמר להד"מ הוי כאומר לא פרעתי וכן הוא בריטב"א ובר"ן ויעוין ש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ב וע"כ שפיר הוי הודאה במקצת דהא הי' יכול לכפור ולפטור א"ע בטענת פרעתי וקשה לפי"ז הא גבי ההיא רעי' הוי אינו יכול לכפור כלל דהא אהני תרי דאכל הי' בגזלנותא. והגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים ולא הי' נאמן בטענת תשלומין וא"כ לא מיקרי מב"מ כלל אף לשיטת ר"ח קמייתא אי משום הילך דקי"ל דפטור אי משום דבכה"ג הוי שע"ק. וצ"ל דמ"מ הי' מציאות לפטור א"ע בטענת לקוח אף דהנודרת אין להם חזקה ולא מצי למטען לקוח רק על אותן גודרת דמסורים לרעי' כדאי' במסכת ב"ב דף ל"ו ע"ב וממילא הרעי' גופא בודאי לא יכול לטעון לקוח. ז"א אלא להרועה שדרכן של ב"א ליתן לאותו רעי' לרעות אבל ההיא רעי' דהכא דהוי מסרו לי' כל יומא בסהדי הרי דלא האמינו לרועה למסור לו בלא עדים ואם במקרה נזדמן שמסרו ליה בלא סהדי בודאי מצי למטען לקוח היא בידי וא"ש בזה מה שהאריך הגמרא בהמעשה ואמר דהוי מסרו לי' כל יומא חיותא בסהדי דאי היה רועה נאמן להם תמיד למסור לו בלא סהדי לא הי' נאמן בטענת לקוח כמו כל אומן שאינו נאמן על טלית שבידו לומר לקוח וכיון שבאו עדים שראו בידו תרי מינייהו שאכלם לא הוי מצי למפטר נפשי' לא בטענת תשלומין ולא בטענת לקוחים הם בידי וכיון שאינו יכול לכפור לא הוי מצי למחייבי' שבועה מדרח"ק והשתא דאתינא להכי קשה מאי פריך אביי הא גזלן הוא הא אנן לא ידעינן ע"פ בירור בעדים שהוא גזלן כ"א מחמת הודאת הרועה בעצמו ומתוך שטען להד"מ הוי כאומר שלא לקח אותן חיותא ע"ד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי יהי' דינו בחשוד שיהיה כנגדו נשבע ונוטל וצ"ל דאביי סובר כשיטת הרמ"ה הנ"ל דגם בחשוד ע"פ עצמו אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל וא"כ גם בנסכא משכחת שיחויב מחמת מתושאיל"מ בגוונא דלעיל היכא שהודה החוטף בעצמו שחטף בפני אותו העד. וא"ש לאביי לשיטתי' מה שאמר הכל מודים בע"א דר"א:
אמנם א"כ צריכים למצוא טעם לדעת הרמב"ם למה פוסק בזה דלא כאביי ומצינו למימר דהרמב"ם מוקי אביי בשטתי' דר"י במס' סנהדרין דף ט' דפליג על רבא וסובר דאדם מע"ר ואפי' לפסול א"ע לעדות וכ"ש לעשות עצמו חשוד לדון בו שכנגדו נשבע ונוטל ולדידן דפסקינן כרבא דאאמע"ר אף כשמודה בעצמו שהוא חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל ואפשר מה"ט לא הביא הרמב"ם בחיבורו מעשה דההיא רעיא:
אמנם האמת יורה דרכו דהרמב"ם לשיטתי' שכ' בפ"ד מהלכות טוען דין יו"ד בזה"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדי' מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים פסקו כל הגאונים שישלם נו"ן וישבע על השאר עכ"ל.. הרי להדי' שדעתו דאף דאינו יכול לכפור הוי כהודאה במקצת אם החיוב הוא ע"י עדים ולכך הוצרך הרמב"ם לומר הורו הגאונים דאי מר"ח קמייתא הוי מצינן לומר כדעת הנ"י דמיירי בהי' יכול לכפור וכנ"ל וי"ל בשיטת הגאונים שדעתם דע"כ צ"ל דמיירי ר"ח כשהעדים מעידים שעדיין חייב לו דאי לא מיירי רק כשהעדים אינם יודעים שעדיין ח"ל ועיקר החיוב בא מחמת הודאתו דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. בכה"ג למה צריכין כלל למילף מהי' ע"א תיפוק לי' דהוי כהעדאת עצמו שמתוך טענותו שאמר לא לויתי נחשב להודאה שלא פרע והודאה כזו ליתא בהכחשה והזמה. דאף אם העדים שמעידים שלוה מעידים גם על פרעון מחייבים אותו לשלם מצד הודאתו דכל האומר לא לויתי כו' אלא ע"כ דר"ח מיירי כשהעדים מעידים שעדיין חייב לו וליכא כלל חיוב במקצת מצד הודאה מהנתבע רק ע"י עדים. וכה"ג הוא דצריכי לילפותא דר"ח ופריך הגמ' שפיר מה לפיו שכן אינו בהכחשה לפי"ז שפיר י"ל דמעשה דההיא רעי' הי' בגוונא דלא הי' יכול לכפור ואיש קושי' אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא ולפי הנ"ל ניחא דלא הוי מצי להקשות והא גזלן הוא דהוי מצינן למימר דמעשה דההיא רעי' הוא בגוונא דיכול לכפור וכיון דהוי מצי טען לקוח לא הוי כגוזל בעדים ואין לו דין חשוד וכדעת הרמב"ם אמנם מדאמר ר"ז אם איתא לדר"ח נשמע שמיירי שאינו יכול לכפור כלל. דאי ביכול לכפור למה תלי ר"ל חיוב שבועה בדר"ח תיפוק לי' אפי' אי ליתא לדר"ח יש לחייבו בכה"ג שבועה כיון דעיקר החיוב במקצת בא מצד הודאת הרועים בעצמו דמכיון שאמר להד"מ הוי כמודה שלא לקחם. ולזה דייק אביי בקושייתו אם איתא לדר"ח משתבע כלומר כיון שאתה תולה דין זה דוקא בדר"ת ע"כ מיירי דלא צריכים כלל להודאת הרועים ויש לפסלו מחמת העדים והרי הוא כגזלן בעדים והאיך אפשר לחייבו שבועה והא גזלן הוא. ודוק היטב: