אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת שבועות › עוד בסוגיא הנ"ל [דף מה]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל [דף מה]

עוד בסוגיא הנ"ל

תוס' ד"ה מתוך שיכול לומר להד"מ תימה לפי' הקונטרס שפירש בהגוזל קמא דף ק"ז דבפקדון שיכול להעיז אפי' כופר הכל חייב שד"א א"כ כי אמר נמי להד"מ חייב שבועה כו': ע"כ לתרץ קושי' זו י"ל שסובר רש"י דרק בשומר הנם בפקדון שלא הי' להנפקד שום טוה"נ מהמפקיד הוא דיכיל להעיז אבל בשומר שכיר דהוי טוה"נ להשומר מהמפקיד דאוגר לי' לשמור בשכר אינו יכול להעיז ולזה מדייק רש"י בד"ה שבועות שומרי' בזה"ל דחייב רחמנא לש"ש לישבע על שבורה מתה שוב מצאתי שמתרץ כן בתומי' בכללי מגו מפתה י"ל שמסוגי' זו יש ראי' לדעת רש"י ואקדים מה שמקשים בתוס' מס' ב"מ דף ד' ע"ב ד"ה אין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות דלמ"ד שעד"א האיך משכחת שבועות מב"מ הא כופר שע"ק ומתרצים דמשכחת באין לו קרקע או במחל לו השעבוד ויעוין בתוס' שבועות דף ל"ז ע"ב שהקשה שם ג"כ קושי' הנ"ל דלא משכחת שבועות מב"מ ושבועות הפקדון וע"א וסיימו בזה"ל ולמ"ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ"ל דאליבי' משכחת כשמחל לו השעבוד ע"כ והיינו דגם בפקדון לא משכחת דהא שבועות שומרין ליתא היכא שיש שעבוד קרקעות דעיקר מיעוט שיעבוד קרקעות משבועה אתי' לן מכלל ופרט דכתיב בפרשת שומרים וע"כ הכופר בפקדון שיש עליו שטר פטור מקרבן שבועות הפקדון:

לפי"ז קשה לכאורה לפי סברת הרמב"ן במלחמות סוף מס' ב"ב בשיטות הרי"ף דמה דאינו נאמנים נגד שטר לומר פרעתי משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי לא שייך אלא היכא דאיכא שיעבוד קרקעות והטעם מפני שיש לו קול וזילי נכסי דלוה שהרי גובה מן המשועבדים ע"כ אינו פורע עד דמחזיר לו המלוה השטר אבל כשאין שעבוד קרקעות לא חש להניחם כמו בכת"י ולא שייך הך חזקה דשטרך בידי מאי בעי נשמע מזה דעל שטר שע"ק איגו נאמן לומר פרעתי אף לאחר שמכר כל נכסיו דאל"כ לא משכחת לגבות בשטר מלקוחות דאם יש ללוה עוד נכסים בני חורין הרי ביד הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות ואי ליכא כלל בנ"ח אמאי לא טענינן דלמא פרע הלוה ולא חש להניח השטר מחמת שלא שייך גבי' זילי נכסי א"ו דגם בכה"ג דכיון דבשעת נתינות השטר הי' לו קרקעות גם כשמוכרי' לאחרים ולא נשאר בידו מאומה מ"מ אינו מניח שטר כזה ביד המלוה ולכך אינו נאמן לומ' פרעתי א"כ הא דמשני הגמ' כאן דאפקיד לי' בשטר' וע"כ אינו נאמן לומר החזרתי ע"כ מיירי בשטר שיש שע"ק דבאפס שיעבוד קרקעות דלא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי מה"ת לא יהי' נאמן לומר החזרתי וכיון דע"כ מיירי באיכא שע"ק אמאי חייב שבועה על טענת החזרתי הא אין נשבעין על כפירות שע"ק וא"ל דשאני הכא כיון דאינו נאמן רק מטעם מגו דנאנסו ובנאנסו הי' מחויב לשבע ע"כ גם בהחזרתי צריך לישבע הגם דהוי כפירות שע"ק ז"א דהא גם על חיוב תשלומי שומרים כשנאבד שלא באונס איכא שע"ק וליכא מחלוקת בזה רק מאימת חל שעבוד נכסיו אם בשעת משיכה או משעת פשיעה וכיון שעכ"פ איכא שיעבוד נכסיו אם נאבד בפשיעה אף בטוען נאנסו ליכא לחייב מדאורייתא שבועה ע"ז ולא משכחת שבועות נאנסו רק היכא דליכא שע"ק ובכה"ג דלא שייך חזקה שטרך בידי מאי בעי נאמן לומר החזרתי בלא שום מגו ומאי תועלת בדאפקיד לי' בשטרא ולחומר הקושי' צ"ל לפי המבואר בדברי הריטב"א ובאס"ז פ' השואל דף צ"ח בהא דפריך לימא תהוי תיובתא דר"נ וז"ל וה"נ שא"י אם שאולה כו' הרי זה כאומר א"י אם הלויתני ולא מבעי להאי לישנא דאמרינן בפ' הגוזל דחיוב שואל משעת אונסין אלא אפי' להאי לישנא משעת משיכה כו' דאפי' למ"ד התם דחיוב שואל משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתא וליכא על השומר שום חיוב אלא לומר דכי נגנבו או נאנסו משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה ונ"מ למי שמכר נכסים בנתיים או לענין דההיא דהניח להם אביהן פרה שאולה כדאי' בפ' הגוזל ומ"מ כל שאומר א"י אם שאולה או שכורה מתה הרי כאומר א"י אם נתחייבתי לך ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי לך ונכסי לא נשתעבדו לך כלל וזה ברור ע"כ ויעוין בקצה"ח סי' ש"מ סעיף ד' שמביא ראי' מדברי הריטב"א הנ"ל דבשומרים ליכא כלל חיוב השבה כיון דביד הנפקד לומר להמפקיד טול וקח לך בעצמך פקדונך באשר הוא שם דכל היכא דאיתי' ברשותי' דמרא איתא ולא הוי השומר כבע"ד דידי' לענין חיוב השבה דאל"כ שיש חיוב השבה על הנפקד ממילא ישתעבדו נכסי דנפקד מיד בקבלות הפקדון על חיוב השבה נימא באומר א"י אם שאולה מתה או שכורה מתה דהוי כא"י אם פרעתיך ועוד מאריך שם בראייתו וכתבתי בגיליון ספרו בזה"ל. יעוין בסי' ע"ב סעיף ל"א בסמ"ע ובש"ך שם ושם מבואר שיש חיוב השבה בשואל וש"ש וגם מדברי המרדכי ר"פ המפקיד נראה דעל השומר יש חיוב השבה ועכ"פ גבי שואל לפטרו מהשבה מידו ליד המשאיל הוא נגד השכל ויבא עדודה מיירי בש"ש דיביאהו עד בש"ש כתיב. ובלא"ה אין ראי' משם דמיד שמת פקע השמירה ומעולם לא נתחייב בהשבת הנבלה. ומדברי הריטב"א אין ראי' דהא דא"י פטור הוא משום דמספק אין להוציא ממון ולכך בא"י אם פרעתיך חייב כיון שהי' כבר חזקת חיוב פרעון ממון מכיסו אין כאן עוד חזקת ממון ולא שייך הממע"ה. וכל זה כשהחיוב הי' שישלם מכיסו אבל גבי שומרים כ"ז שהיתה הבהמה קיימת אף שהי' חייב בהשבה לא הי' עליו חיוב תשלומין מכיסו רק להחזיר לחבירו אשר לו ולא נשתעבדו כלל נכסיו על חיוב תשלומין מכיסו ועתה שמתה ובאנו לדון לחייב אותו על תשלומין מכיסו ע"ז י"ל דלענין חיוב זה לשלם מכיסו הוי כא"י אם נתחייבתי שהוא נגד חזקת ממון דחזקת ממונו קמה וגם נצבה עד עת לידת הספק על החיוב תשלומין הבא משעת מיתות הבהמה ואף שעכ"פ גם על עפ"י דברי האלה מיושב קושי' היש"ש על הרא"ה עכ"פ אין ראי' למאי שממציא המחבר כאן שאין חיוב השבה בשומרי' ובלא"ה יש לדחות דברי היש"ש עפ"י סברת הראב"ד שמביא שם באס"ז בקיצור ותורף כוונתו נראה לדעתי שסובר הראב"ד שאין שייך לומר א"י אם פרעתי כיון שש"ש אינו חייב בהשבה כ"א כשהוא בעין ואם מתה כדרכה אין עליו שום חיוב הרי כאלו קבל על תנאי זה שאם יהי' בעין יחזור ואם תאבד בגניבה ואבידה ישלם ואם תמות כדרכה לא יהי' עליו שום חיוב וא"כ הוי כא"י אם נתחייבתי ויעוין בחידושי הרשב"א לקודושין דף י"ג ע"א ד"ה סברא שמביא בשם הרמב"ן שצריכה בפקדון השבה מיד ליד. ע"כ דברי בגליון ועוד הארכתי שם:

היוצא מזה שאם נאבד הפקדון דאין לדון על החיוב השבת הפקדון בעצמו כ"א על חיוב התשלומין שאם פשע השומר בשמירתו או בש"ש כשנגנב שחייב בגו"א הוי לענין חיוב זה התחלתו שעת אבידת הפקדון ולא למפרע ולפי שיטות הפוסקים דהלכה כמ"ד שאין החיוב אלא משעת אונסין ואין לגבות חוב זה מהלקוחות שקנו קודם שנאבד הפקדון אבל לענין חיוב השבת הפקדון כשהוא בעין התחלות שיעבוד נכסי הנפקד מיד כשמקבל הפקדון לידו ואם טוען הנפקד החזרתי אינו נאמן בטענה זו ביד המפקיד לגבות מהלקוחות שקנו אחר שקבל הנפקד הפקדון לידו דהא מאז נשתעבדו נכסי הנפקד על חיוב השבת הפקדון שאינו רוצה להשיב גובה מנכסים שמכר ללקוחות לפי"ז שפיר משכחת שיהי' החיוב שבועה דאורייתא בטענת נאנסו ועל טענת החזרה לא יהי' נאמן מחמת חזקה דשטרך בידי מאי בעי אף דחזקה זו לא שייך רק היכא דאיכא שע"ק מ"מ היכא שהי' להנפקד קרקעות בשעת קבלות הפקדון ומוכרין אח"כ לאחרים שאם נאבד הפקדון והנפקד רוצה לפטור א"ע בטענת נאנסו ליכא כפירות שע"ק דאף אם נאבד בפשיעה אין חיובו אלא משעת פשיעה ואילך וליכא למיגבי מהלקוחות שקנו קודם פשיעתו של זה בשמירתו דהא לא נשתעבדו נכסיו על חיוב תשלומין כ"ז שלא פשע אבל אם הנפקד בא לפטור א"ע בטענת החזרתי אם שורת הדין שלא יהיה נאמן בטענה זו כגון דאפקיד לי' בשטרא ביד המפקיד לגבות דמי פקדונו מהלקוחות שקנו נכסי נפקד אחר מסירתו ליד הנפקד שחל חיוב החזרת הפקדון השעבוד בשעת משיכה. וא"ש דברי הגמ' דאפקיד לי' בשטרא דכיון שאם יטעון נאנסו לא הי' לענין טענה זו דין שע"ק ויחויב שבועה דאורייתא ע"כ אף כשטוען החזרתי דלזה הוי שע"ק מ"מ כיון ששייך החזקה שטרך בידי מאי בעי וא"א להאמינו על טענת החזרתי כ"א במיגו דנאנסו א"א לו להיות פטור משבועה על טענת החזרתי דהא בלא שבועה ליכא מגו אמנם א"כ לפי מה שהעליתי במק"א למצוא פשר דבר דרק גבי ש"ש ושואל הוא דחל שיעבוד נכסי הנפקד על חיוב השבה מיד בשעת קבלות הפקדון שעליו להחזיר מידו ליד המפקיד משא"כ בש"ח דליכא שיעבוד על חיוב השבה ועשיתי סמוכין לזה ממ"ש בסמ"ע סי' ע"ב סעיף ל"א יעו"ש בש"ך א"כ אכתי לכאורה נשאר קשה שבועת שומרים גבי ש"ח דכתב רחמנא המ"ל אף באפקיד בשטרא ליכא שיעבוד נכסים על חיוב השבה דליכא כלל שם חיוב השבה בשעת משיכה על הש"ח ולא שעבוד נכסים אלא מעת הכפירה ואילך וכיון דליכא שעבוד נכסים כ"ז שהפקדון בעין לא שייך שטרך בידי מאי בעי ואם מיירי שיש לו נכסים בשעה שטוען החזרתי גם על שבועת השומרים דהיינו שלא פשע ליכא ח"ש דהוי כפירת שע"ק:

אמנם לפי דעת רש"י שכתבתי לעיל דש"ח שיכול להעיז מחויב שד"א אף בטוען להד"מ א"ש דעיקר קושי' הגמ' שבועות שומרים המ"ל אינו אלא לענין שבועת ש"ש וע"ז א"ש כדמשני דאפקיד לי' בשטרא ומיירי בגוונא דלעיל כמו שבארתי שהי' לו נכסים בשעת קבלת הפקדון ומכרן אח"כ קודם שבא לפטור א"ע בטענת החזרתי או בנאנסו ולענין טענת אונס לא הוי כפירות שע"ק דאף אם פשע אין לגבות מהלקוחות שקנו קודם הפשיעה ולענין טענת החזרתי יש שע"ק למפרע מזמן משיכת הפקדון נגבות מהלקוחות שקנו אף מיד אחר חיוב השבה שחל תיכף בשעת קבלות הפקדון כנ"ל אבל שבועות ש"ח שפיר משכחת בפשיטות היכא דל"ל קרקע ואף באפקיד בלא שטר אין לפטרו במגו דלהד"מ דכיון דש"ח הוא שלא הי' לו טוה"נ מהמפקיד ולא שייך חזקה דאין אדם מעיז אף בכה"ג איכא חיוב שד"א:

לפי הנחה הנ"ל ליישב שיטות ר"ח ורשב"ם לב"ב ופי' ר"י במג"ש שכתבו בפשיטות דלפי מסקנת הגמ' בב"ב דגם באפקיד בשטרא נאמן הנפקד החזרתי במגו דנאנסו אין מקום לדברי רב"ח כאן דשני שבועות שומרים משכחת בדאפקיד בשטרא. וברמב"ן במס' ב"ב מפליג לתמוה על דבריהם דהא אף לפי המסקנא שם אינו נאמן באפקיד בשטרא בטענות החזרתי כ"א בשבועה ובלא שבועה ליכא מגו דנאנסו דהא אי אמר נאנסו שבועה בעי וא"כ א"ש לומר דמשכחת שבועת שומרים באפקיד בשטרא דכיון שאם טוען החזרתי שבועה בעי ממילא אין לפטרו משבועה בטענות נאנסו במגו דהחזרתי וכן מבואר בתוס' כאן בשם ר"ת שמפרש מהא דקאמר מכלל כו' המפקיד בשטר צריך להחזיר בשטר כלומר אם רוצה להפטר משבועה ואם הי' נראה להגאונים הנ"ל לפרש כן דסתימת לישנא דגמ' צריך להחזיר בשטר משמעותו דאף בשבועה אינו נאמן אכתי הא גופא קשה על דברי הגמ' מכלל דתרוויהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים לפירושו שאף בשבועה א"נ דילמא באמת שבועה מהני וכיון שצריך עכ"פ שבועה תו ליכא למיפטר משבועה בטענות נאנסו דהא גם בטענות החזרתי שבועה בעי כנ"ל אבל לפמ"ש לעיל דהיכא דליכא שע"ק לא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי מעיקרא דדינא קשי' כיון דבשטר פקדון א"א לגבות ממשעבדי אנן טענינן ללקוחות ולהיורשים דילמא החזיר ממילא הוי שטר שאין בו שע"ק מהראוי שיהי' המפקיד נאמן לומר החזרתי אף בלא שום שבועה.

שוב מצאתי שנתעורר ע"ז הקושי' הרשב"א בשו"ת המיוחסת סי' כ"ג ובסי" ע"ו ודחה בזה דעת האלפסי והרמב"ן הנ"ל שדעתם על שטר שאין בו שע"ק נאמנים בטענת פרוע א"ו דאין חילוק לענין טענת פרעון בין שטר שיש בו שע"ק או לא ולא לזר יחשב אם נאמר דבאמת מדאורייתא יש לחלק כנ"ל דדוקא בשטר שיש שע"ק דאלימי חזקה שטרך בידי מאי בעי הוא דאינו נאמן לומר פרעתי משא"כ בשטר שאין בו שע"ק אבל מדרבנן גם בשטר שאין בו שיעבוד נכסים אינו נאמן לומר פרעתי וע"ז לא פלוגי בין שטר לשער וכל זה יש לפרש בדברי הריב"ש בסי' תנ"ד ותע"ח יעו"ש וא"ש בזה מאי דמוכח בב"מ דף י"ג בסוגי' דמצא שט"ח דגם בשטר שאין בו אחריות נכסים אינו נאמן לומר פרעתי דהיינו מדרבנן ולא יצא מכלל לא פלוג רק כת"י הלוה דאין עליו כלל שם שטר וכיון שכן א"ש דברי הגמ' כאן מכלל דתרווייהו ס"ל כו' אפקיד בשטרא צריך להחזיר בעדים כלומר שאף בשבועה אינו נאמן וכפי' רשב"א ור"ח ור"י במג"ש דאי נאמן בשבועה ממילא א"א לגבות בשטר זה מלקוחות דאנן טענינן להם שהחזיר הפקדון וליכא שע"ק ממילא צריכין להאמין מדאורייתא אף בלא שבועה דבשטר שאין בו שע"ק ליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי ונשאר הקושיא שבועת שומרים דכתב רחמנא המ"ל:

ועל דרך הנ"ל קצת בסגנון אחר יש ליישב קושי' הרמב"ן על שיטות הרב"ח ורשב"ם ויתורץ בזה מה דקרא רמב"ח עלה דרב ששת וישם דוד את הדברים אלה בלבו גם יובן דברי הגמ' בב"מ דף ד' ת"ש דתני רב"ח ארבעה שומרים כו' מאי לאו דאמר לי' הילך ומפרש רש"י דקיימי לפנינו לא דאמר לי' ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה כו' ותמוה מאי עלה בדעת המקשה לאוקמא דוקא באמר לו הילך ומה שכ' הפנ"י דאי לאו דקיימי קמן לפטור במגו דאי אמר על הך דהודאה נאנסו אינו מובן כיון דע"כ האי דכפירה קיימי קמן כמ"ש התוס' במס' ב"ק דף ק"ז דאל"כ הרי הי' יכול לומר גם על הכפירה נאנסה ובהודאה על א' ונאנסה על ב' ליכא שבועה לרב"ח]: תו ל"ל מגו דהי' טוען נאנסה על האי דהודאה דכיון שכופר הוי העזה אם אינו מודה לו עכ"פ במקצת וא"כ אין צריך לומר עוד דמיירי דהאי דהודאה קיימא קמן ודי לסתור המגו אם האי דכפירה קיימא קמן שנית למה הוצרך לתרץ ולומר דמיירי בטענות ברי דמתו כולהו בפשיעה הו"ל לידחו' בפשיטות דלא מיירי באומר הילך. לתרץ כל זה אני חוזר על הקושי' ראשונה שהקשיתי דלפי שיטות הרב"ח דצריכין לאוקמא דאפקיד בשטר דאינו נאמן לומר החזרתי וע"כ מיירי שיש שעבוד קרקעות דבאין שיעבוד קרקעות לא שייך זילי נכסי גם בשטר נאמן כדעתי לפי דברי הרמב"ן בשיטות האלפסי א"כ קשה הא בשעבוד קרקעות ליכא חיוב שבועה דאורייתא אשר ע"כ לפי דברי התוס' בב"מ דף ד' ובמס' שבועות דף ל"ד והרא"ש שם שחולק על הרמב"ן ולדעתם לא משכחת מדאורייתא ש"ש ולא שבועות מב"מ כ"א בליכא שע"ק או במחל לו השעבוד ליישב זה נ"ל דבשומרים יש שני חיובים חיוב בהשבת הפקדון וחיוב דמים אם נאבד בפשיעה וכבר ביארתי במ"א שיש שיטות הקדמונים דאף בעוד הפקדון בעין יש עבוד על נכסי הנפקד והיינו נענין חיוב השבה דאי לענין פשיעה אין התחלות חיוב אלא משעת פשיעה ואילך אבל הש"ך בסי' רצ"א ס"ק ע"ד לא נחית לזה והא דמבואר מסוגיא דשאלה ושכורה ב"מ דף צ"ז דכשטוען השואל א"י אי הוי כא"י אם נתחייבתי וכבר ביארתי לעיל דשאני התם שאין התביעה על החיוב השבה דהא בודאי מתה הבהמה ובכה"ג אין רק תביעות דמי הבהמה שחיובו אינו אלא משעת אונסין לפי"ז משכחת שבועה באפקיד בשטר כגון דעל חיוב החזרה איכא שיעבוד נכסים וכיון דנתן שטר על הפקדון וזילי נכסי אינו נאמן לומר החזרתי משום דחזקה שטרך בידי מאי בעי ועל חיוב הפשיעה מחל לו השעבוד דהיינו שאם יעבוד בפשיעה ויצטרך לשלם הדמים ולא יתבע רק ממנו ולא משעבוד נכסים וע"כ יש חיוב שבועה כשטוען נאנסה דהא ליכא ע"ז שע"ק ומגו דהחזרתי ליכא דהא לענין טענות החזרה איכא שעבוד נכסים והוי שטר גמור שאינו נאמן לומר החזרתי:

אמנם עדיין קשה להוי הך פרה שמודה הודאת שע"ק שמשועבדים הנכסים כ"ז שלא יחזיר אבל כשנאמר דמיירי דקיימי קמן כשאומר לו הילך הוי הודאות מטלטלין וכן הך דכפירה אי קיימי קמן לא מקרי כפירות קרקעות ויעוין בתוס' ב"ק דף ק"ז שכ' להדי' דלרב"ח ע"כ מיירי דהאי דכפירה קיימי קמן דאל"כ הו"ל מגו דאי בעי אמר גם על האי דכפירה נאנסו וא"כ קשה למ"ד הילך פטור וכיון שרב ששת ס"ל דהילך פטור ע"כ א"ש לשיטתו הך תרוצא דאפקיד לי' בשטר ע"ז קרא רמב"ח על ר"ש פסוק הנ"ל והשתא מובן כן דברי הגמ' בב"מ דלפי מה שבארתי דאף לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה יש לחלק דז"א אלא בברי וברי אבל בברי ושמא דאמרינן אפי' מגו להוציא מכ"ש דנאמר בברי ושמא מגו אפי' לאפטורי משבועה א"כ א"ש תירוץ הגמ' שם לא דאמר ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה וכיון דמיירי בברי וברי לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה דלא קשה דליהמני' במגו דלהד"מ או החזרתי ולא צריך כלל לאוקמתא דהכא דאפקיד בשטר ושפיר י"ל דמיירי הכא דליכא כלל שע"ק גם לא מיירי בקאי קמן ואומר הילך ע"כ יש שבועת שומרים אבל רב"ח לשיטתו דמוכח מדבריו שאמר כמה מעלי' הא שמעתא שסובר דגם בשוכרו שלא בעדים ליכא שבועה על בעה"ב דנאמן במגו דלא שכרתיך הרי דעתו דגם בברי וברי אמרינן מגו לאפטורי משבועה ע"כ הוצרך לאוקמתא דמיירי באפקיד בשטרא ולדידי' באמת צ"ל שמיירי שאומר על ההודאה הילך וכפי' רש"י דקיימו קמן והוי הודאות מטלטלין ורב"ח לשיטתו שסובר דהילך חייב כדמוכח מדבריו בסוגי' דפוגמת שסבר למימר שבועה דאורייתא דהא תובע מאתים והוא מודה לו במנה יעו"ש הרי בכה"ג הילך הוא ויתר הדברים בישוב דברי ר"ח וסייעתו א"ש לפמש"כ לעיל דלפי האמת אף בהפקיד בשטר א"א לגבו' מלקוחות דטענינן ללקוחות דילמא החזיר וא"כ הוי מהראוי שיהיה הנפקד נאמן אף בלא שבועה בטענת החזרתי כיון דלא שייך זילי נכסי רק מתקנת חכמים הוא דאינו נאמן דמלא פלוג בין שטר שיש בו שיעבוד בין שטר שאין בו שיעבוד ובלבד שיהי' עליו שם שטר ולא כתיבת יד א"כ כיון דלדינא דאורייתא אין צורך שבועה בטענת החזרתי כי ליכא למגבי בי' מלקוחות כנ"ל והדרא קושי' רבא לדוכתא שבועת שומרים המ"ל דהא אף בהפקיד בשטר נאמן מדאורייתא בטענת החזרתי בלא שבועה. א"ו דסוגי' דהכא סובר דבחזקה דשטרך בידי מאי בעי אלימי כ"כ דאף בשבועה אינו נאמן ולא מועיל מגו דנאנסו נגד חזקה זו א"כ שפיר כתב הר"ח וסייעתו דסוגי' דב"ב סותרים סוגי' דהכא:

וכדי לישב שיטת הרמב"ן צריכין למש"כ למעלה שנראה מדויק מדברי הרמב"ן סוף ב"ב דרק בשטר הלואה אם אין בו שיעבוד נכסים נאמן לומר פרעתי כיון דלא זילי נכסי אבל בשטר פקדון שאין מהדרך שיאמין הנפקד להמפקיד אף בליכא בו שע"ק אין מניח השטר ביד המפקיד מיראתו פן יתבענו שנית וא"כ א"ש דהמפקיד בשטר צריך לישבע אף שעי"ז שנאמן במגו ליכא למגבי מלקוחות מ"מ צריכין לענין פטור השבועה המגו דנאנסו לסתור החזקה דשטרך בידי מאי בעי:

ולפי הנחה זו יש ליישב קושי' הש"ך בסי' פ"ז על רבינו יונה שמובא בר"ש רפ"ק דב"מ דהקשה הא דאמרינן המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים דאל"כ אף דאי"ל מגו דנאנסה מ"מ שבועה בעי ולמה צריך עדים יחזיר בע"א ויפטרו משבועה ומקשה הש"ך הא בזה לא הוי נאמן החזרתי רק במגו ותו לא פטרו עד המסייע כן תורף קושי' הש"ך ונראה לי דלכאורה צריכין להבין כיון דמה שאין אדם נאמן לטעון החזרתי על שטר פקדון הוא משום חזקה שטרך בידי מאי בעי ומטעם שכתבתי דירא שמא יתבענו שנית א"כ כיון דעכ"פ בשבועה נאמן במגו דנאנסו תו לא הוי לו לירא שמא יתבענו שנית דהא יכול למיפטר א"ע בשבועה א"כ לא חש להניח השטר ואזלי לה חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכיון שכן מהראוי שיהי' נאמן אפילו בלא שבועה וקצת העיר בזה בתומים רק סוף דבריו אינם מובנים שם יעו"ש והקושי' נשארת למה צריך כלל לישבע בטענת החזרתי וצ"ל דגם אף שיכול ליפטר א"ע בשבועה מ"מ איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דכל אדם נזהר וירא לנפשו שלא יצטרך לישבע למגן וכיון שמחמת צורך חיוב שבועה ג"כ יש חזקה דשטרך בידי מאי בעי אי אפשר להאמינו כשטוען החזרתי כ"א במגו דמגו מועלת נגד חזקה: וכיון שצריכין להמגו כדי שלא לחייבו מצד החזקה צריך הוא לשבועה דאלו אמר נאנסו שבועה בעי מעתה י"ל שסובר רבינו יונה דאם ע"א מועיל לפוטרו משבועה הי' מהראוי דגם בהפקיד בשטר יועיל ע"א שלא להצטרך לישבע ותו ל"ק קושי' הש"ך הנ"ל דהא בהחזרתי אינו נאמן אלא במגו בכה"ג לא מצי עד למיפטר ז"א דהא עי"ז שנא' שפ"א פוטר משבועה יתעקר לגמרי החזקה דשטרך בידי מאי בעי ויהי' נאמן בטענת החזרתי בלי צורך מגו דנאנסו דהא יכול לומר ע"כ לא חששתי להניח שטר ביד המפקיד כי ידעתי שלא יהי' בידו לתובעני ולהטיל שבועה עלי דהא החזרתי לו במעמד ע"א ויועיל סיוע העד שלא אצטרך לישבע:

ועתה אבאר דברי בתרוצו של התומים שכ' שסובר רבינו יונה דאמרינן מגו בבע"ד וע"א דכשם שעתה מסייע העד בטענו' החזרה כך אם הי' רוצה לטעון נאנסו הי' העד מסייע לי' ומקשה הרבינו יונה שפיר דאם העד מסייע פוטר גם המפקיד בשטר יועיל ע"א לפטרו משבועה ומגו שהי' הנפקד והעד יכולים לומר נאנסו לפי"ז לפי מסקנת שם דבאמת מועיל ע"א בכה"ג לפטור משבועה יש לתרץ מה שקשה בדברי הרא"ש מס' קידושין דף מ"ג ע"ב ששינה בהעתקת דברי הירושלמי. כי זה לשון הירושלמי אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן שלוחיו כו' אמר ר' אבין נראים הדברים בשמקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעין בעדותן אמר ר' יוסי מכיון שהאמינן התורה אפי' בכסף מהימני עכ"ל הרא"ש הרי שתפס לשון הירושלמי דמיירי בשני שלוחין כשנעשים עדים על הקידושין אבל לפי הגי' שבירושלמי שלפנינו וכמוזכר גם בר"ן נראה להדיא דירושלמי לא מיירי בשני שלוחין רק בשליח אחד. כי זה לשון הירושלמי ב"ש אין השליח עולה משם עד וב"ה אומרים שליח עולה משם עד כו' אמר ר' אבין כו' נראים דברים כשקידשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע"כ הרי כיון שירושלמי תפס כמה פעמים בלשון יחיד מבואר דקאי על הדין הנ"ל השליח עולה משם עד דמיירי שהשליח קידש את האשה בפני ע"א ופליגי בזה ב"ש וב"ה דלב"ה הוי כקידשה בפני ב' עדים דהשליח עולה משם עד וקשה למה שינה הרא"ש בנוסח הירושלמי מלשון יחיד ללשון רבים אבל לפמש"כ א"ש בהקדם דברי התוס' שם בד"ה וכן תימא דאמר בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דהאי בתר דתיקון רבנן שבועת היסת והי' קשה להרא"ש לשיטתו דעד המסייע פוטר מהשבוע' ואף היכא דצריכין למגו מאמינים לבע"ד ועד במגו כנ"ל א"כ אי אפשר לומר דירושלמי מיירי בשליח וע"א דהא בכה"ג אף לאחר דתיקון רבנן שבועת היסת אין השליח נוגע בעדותו דהא העד שמעיד על הקידושין מסייע לו שנתן הכסף קדושין להאשה וגם מגו איכא שהיו יכולים השליח והעד לומר שהחזיר המעות ליד המשלח וא"כ ליכא כלל חיוב שבועת היסת ואמאי אין השליח נאמן להצטרף עם העד השני על הקידושין ולכך הוצרך הרא"ש לשנות הגמ' שבירושלמי ושינה מלשון יחיד ללשון רבים ומיירי ששני השלוחים רוצים להיות עידי הקדושין וכן מדויק מדברי הרא"ש שם אח"ז שמביא דברי הגמ' הוי עובדא קמי' דרב ועשה שליח עד כו' ומסיים ע"ז אבל היכא דאיכא כפירות ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל לא אמרינן הן הן השלוחים הן הן עדיו הרי אף שתפס תחלה דברי הרב דמיירי בשליח וע"א עכ"ז לענין קידושין בשטר או בכסף חזר ותפס בגוונא שהי' שני שלוחים.

היוצא מזה שלפי הגי' שלפנינו ושהי' כן לפני הר"ן א"א להחזיק תרוצו של התוס' הנ"ל דמיירי לאחר שתיקנו שבועת היסת אם לא לשיטות הסוברים דעד המסייע אינו פוטר משבועה ונשאר קושי' התוס' לדעת הסוברים דעד המסייע פוטר בלא"ה קשה בירושלמי הנ"ל קושי' הר"ן שכ' בזה"ל ודברי ר' יוסי תמוהין דנהי דין התורה מהימן מ"מ כיון דתיקנו רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו. ונראה לי לפרש פי' אחר בדברי הירושלמי דפלוגתת ר' אבין ור"י מיתלי תלי במחלוקת הפוסקים בדין פסול נוגע דעת הע"ש בחו"מ סי' ל"ז דנוגע אינו פסול משום דחושדין אותו שמחמת הנאתו משקר בעדותו אלא כיון שנהנה באותו עדות הוי כקרוב ופסול לעדות אף אם הוחזק שבודאי אינו משקר והסמ"ע חולק עליו ויעו"ש בש"ך ואני מצאתי כדעת הע"ש וביתר שאת בשו"ת הריב"ש בסי' שצ"ג שמפרש במעשה דבקרא במס' כתובות דף פ"ד שאם הי' הבקרא אומר שתפיסתו הבע"ח ממנו הי' מחיים לא הי' הבקרא מחויב לשלם להיתומים דהבע"ח כדין תפס על חובי ועכ"ז לא מחשיב הבקרא כע"א נגד הבע"ח שלאחר מיתה תפס אף דאי"ל להבקרא מגו המסלקת ממנו חשש נגיעה דהא אם לא הי' אומר שהתפיסה הי' לאחר מיתה לא הי' עליו שום תביעה מהיתומים מ"מ כיון שלפי דבריו הי' התפיסה לאחר מיתה נעשה בע"ד ואין בע"ד עד אף היכא דאי"ל מגו כמו פסול וקרוב שאין קרוב נעשה עד אף במגו כצ"ל בכוונת הריב"ש וכן מורה לשון הר"ן בכתובות גם מחדושי הריטב"א מסוגיא דאבימי שם נשמע מדבריהם דהיכא שהעד נעשה בע"ד עפ"י עדותו כלומר שאם לא יאומן עדותו יהי' עליו חיוב אין עליו שם עד אף שיש לו מגו דאם היה שותק מעדותו לא הי' בע"ד ובש"ך סי' קכ"א ס"ק מ"ה מביא בשם ראב"ן וכ' בזה"ל דוקא שנים דלא מצי אמר לתקוני שדרתי יתכון ולא הוי לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא לכפור משום דמצי אמרי אנן הוי סברינן דלהכי בררת תרי דניהוי אנן סהדי ואת מטעית יתנא דתרי שלוחים מילתא דלא שכיח הוא ולא דמי לדאבימי דלא הוי רק חד שליח דלא מצי מסהיד ולא הו"ל למיטעי ומסיים הש"ך שכ"כ הגהות מרדכי רפ"ק דמציעא אבל דעת הפוסקים והגהות מיימוני ריש פ"א מהלכות שלוחים דה"ה בחד שליח דאינו מחויב ליתנו למלוה בעדים והאריך שם והרבה מגדולי הקדמונים:

ונ"ל לתרץ דלפי סברת הריב"ש והר"ן והריטב"א שהבאתי לעיל י"ל דגבי קידושין שידוע לכל שאין קידושין בלא עדים אם קידש השליח בלא עדים בודאי יכול המשלח לטעון לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ממילא בשלח שני שלוחים אם הי' שורת הדין שלא יהי' להם דין עדים הי' מחוייבים לפרוע מכיסם למשלח דמי הקידושין שמסר לידם א"כ מהראוי שלא יועיל להם מגו להכשירם שיהיה הם עידי קידושין דהא לפי דבריהם שלא הי' עדים אחרים נעשים כבע"ד לענין הכשר עדותן שאם לא יאמינו לעדים על הקידושין יצטרכו לשלם להמשלח והוי כעדים קרובים שאינו מועיל אף שיש להם מגו והוי דומיא דבקרא ע"כ מצריכין בכה"ג לסברת הראב"ן הנ"ל דכיון ששלח שנים סברו שרצונו שיהי' הם עידי הקידושין כיון שהוא הטעה אותם בזה אין לו לתבוע מהם וע"כ א"ש דינו של רב נחמן שאמר בסתם אמר לשנים כו' הן הן עדיו כו' ומיירי אף שהקידושין הי' בכסף דנוגעין בעדותן אינם דהא אי"ל מגו דאהדר להמשלח ובע"ד אינם דאף אם לא יקבלו עדותן מ"מ לא יצטרכו לשלם להמשלח אבל אם לא שלח רק שליח אחד והשליח קידשה בצירוף ע"א דאם לא יאומן עדותו יהי להמשלח לתבוע ממנו כסף קידושין בטענה לתקוני שדרתיך כו' ולא יכול לומר הא לא אמרת לי הב בסהדי דהא בקידושין ידוע לכל שצריך להיות בעדים ואת הטעיתני לא שייך גבי שליח אחד ע"כ לשיטות הסוברים דבנוגע אף מגו אינו מועיל דחשוב כבע"ד וכנ"ל אין השליח נעשה עד רק בקידשה בשטר אבל כסף לא אף דאי"ל מגו מ"מ לפי דברי עצמו שוי' נפשי' בע"ד בזה וי"ל שזה כוונת ר' אבין שליח וע"א אין השליח נעשה עד רק בקידשה בשטר אבל קדשה בכסף נעשה כנוגע ור"י שחולק עליו סובר שהנוגע אינו חשוב כבע"ד רק פסולו משום דחשדינן למשקר להנאת עצמו וממילא היכא דאי"ל מגו לפטור א"ע בטענה אחרת ליכא למחשד שמשקר להנאת עצמו ואינו פסול דפקע ממנו ע"י המגו שהאמינתו התורה שלא יהי' עליו שם נוגע ומדויק כן בדברי ר"י שאמר כיון שהאמינתו התורה אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו אם כן אתי שפיר דברי הירושלמי קודם תקנות שבועת היסת

אמנם לפי הנחה זו יש להביא ראי' לדעת רש"י ובעה"מ ומהר"ם בתשובות מיימוני דכל היכא שהלוה מפסיד בוודאי ממון דינא כדין חנוני על פנקסו וצריכים השלוחים למפטר עצמם בשבועה בנק"ח ולא בהיסת ולא כדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שסוברים דשבועות המשנה לא נתקנה רק בע"א ליטול דומיא דחנוני על פנקסו והפועלים ששניהם באים ליטול ואקדים מה שכתבו כמה קדמונים דלכך אחר שתקנו רבנן שבועת היסת לא מתכשרים להיות עדים אף אם הלוה פוטר את העדים בשבועה קודם העדאתן דהוי כנותן שכר שיעידו לו דהא הם מרווחים בעדותן שעי"ז פוטרן הלוה משבועה וכן אם מסר להם בעדים ולמ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים לא הי' מועיל להכשירן לעדות אם הי' הלוה מרוצה קודם העדאתן שאם יאמרו השלוחים שהחזירו לו המעות יהי' נאמנים נגדו אף שלא יהי' להם עדים ומ"מ כיון שיש תועלת להשלוחים בפטור שפטרן הלוה הוי כנותן שכר להעד וכ"ז א"ש אם הדין כשאומרין השלוחים שנתנו להמלוה אז אין עליהם שם עדים וחייבין לפרוע להלוה מטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוות שהי' להם למסור להמלוה בעדים ובפרט לפי פי' הרשב"א והריטב"א דס"ד דגמרא במאי קסברי כו' דמיירי שהי' הלואת הלוה מן המלוה בעדים או כמו שאי' בראב"ן סי' הנ"ל דמסתמא סתם הלואה בעדים ונראה מכוונתו דר"ל ליכא למאן שמלוה בלא עדים כדאי' בב"מ אבל לפי סברת הראב"ן הנ"ל היכא שפי' שנים שלוחים יכולים לומר את הטעתני שסברנו שדעתך שאנחנו נהי' העדים אף כשלא יאמנו להיות עדים על הפרעון להמלוה מ"מ לא יהיה חייבין לשלם להלוה וכיון שכן אינם נעשים בע"ד לענין הכשר עדותן רק שאין להם מגו דאם יאמרו שהחזירם ללוה והיו צריכים לשלם אם מסר להם בעדים ולזה יש תיקון בפטור שיפטרן הלוה שיהיה נאמנים שאם יאמרו שהחזירו לו שלא בעדים בכה"ג לא שייך לסברא הנ"ל דהוי כנוטל שכר להעיד דהא לטובתן לא הי' צריכין לפטור הלוה שגם באומרם שנתנו להמלוה ואין עליהם שם עדות לפטור את הלוה מ"מ אין להלוה עליהם תביעות ממון כאשר יש להם מענה את הטעיתני וכנ"ל א"כ מאי מקשה הגמ' מאי קסבר דלמא מאי שאמר ר"נ וכן בדיני ממונות הכוונה היכא שפוטר אותם הלוה שיהי' נאמנים נגדו כשיאמרו שהחזירו לו שלא בעדים אמנם לפי דעת רש"י ורז"ה והר"ן הנ"ל א"ש דאף שאין חייבים לפרוע להלוה אף כשאינם נאמנים בתורת עדות מ"מ יש עליהם עכ"פ חיוב שבועה בנק"ח כדין חנוני על פנקסו ואף שיפטרו מהשבועה במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו להלוה דהא נגד הלוה אינם נאמנים כלל כיון שמסר להם בעדים ואין פטורים מאותו שבועה רק בגוונא שהלוה מאמן אותם נגד עצמם הרי יש להם תועלת באותו אמנה והוי כנוטלים שכר להעיד אמנם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א י"ל שדעתם כמבואר בריטב"א ובר"ן דאף בלא טעם נוטל שכר לא מועיל כשיפטרו מהלוה דהוי תחילתו בפסלות אבל ז"א דלפי שיטות התוס' במס' ב"ב בסוגיא דבני עיר שנגנב להם ספר תורה דלא אמרינן תחילתו בפסלות רק בפסול הגוף ולא בפסול ממון:

אמנם אף שעלתה לי ליישב קושי' הרשב"א קשה לדעתי קושי' אחרת דלפי סברת הרמב"ן בשיטות האלפסי דהיכא דליכא שע"ק לא שייך שטרך בידי מאי בעי מאי מתרץ רב"ח דש"ש משכחת לה באפקיד בשטרא הא גם רב ושמואל אמרה להא שמעתתא ל"ש ששכרו בעדים וקשה גם לדידהו קושי' רבא א"כ ש"ש היכא משכחת לה ולשיטתייהו דרב ושמואל שסוברים שיעבודא ל"ד אף בשטר ליכא מדאורייתא שיעבוד נכסים ואף בשעבדו בפירוש כמ"ש התוס' ס"פ גט פשוט והריטב"א במס' קידושין דף י"ג מטעם דאין קנין לחצאין וא"כ אף באפקיד בשטרא נאמן מדאורייתא לומר החזרתי אף בלא מגו דנאנסו וממילא יש לפטור משבועה בטענות נאנסו במגו דהחזרתי ואף אם נאמר דאלפסי אינו מודה לסברת התוס' והריטב"א הנ"ל וסובר דאף למ"ד שיעבודא ל"ד מועיל שיעבוד בפירוש וכן נראה מדברי רש"י בקידושין דף הנ"ל מ"מ דוחק לומר דמאי דשני רב"ח באפקיד בשטרא הכוונה שנכתב בשטר בפירוש שע"ק דאם הי' רוצה רב"ח לאוקמא שבועת שומרים שבתורה בגוונא רחיקא הי' יכול להחזיק דבריהם הראשונים דמיירי באפקיד ליה בעדים בלא שטר וכגון שהותנו בפירוש שלא יחזיר אלא בפני פו"פ א"ו שהי' נראה לדוחק לרב"ח להעמיד פשטא דקרא בגוונא רחוק ע"כ לא נחית לתרץ רק בגוונא המציאות באפקיד בעדים וכשהשיב לו רבא ע"ז דגם באפקיד בעדים יכול לומר החזרתי הוצרך להעמיד בהפקיד בשטר ובסתם אף שלא שעבדו בפירוש ובכה"ג ליכא מדאורייתא שיעבוד נכסים ע"י השטר וכיון שלא זילי נכסי לא שייך חזקה שטרך בידי מאי בעי ונאמנים החזרתי בלא שבועה וכנ"ל:

ונלע"ד בישוב קושי' שלי הנ"ל וקושי' הרשב"א דהך חזקה דשטרך בידי מאי בעי הוא מב' טעמים א' שאין מדרך האדם להניח שטר ביד בעל השטר מעת שמסולק מהתחייבותו ויראה דילמא יתבענו שוב באותו שטר ויהי' נחשד בעיני המון שכובש ממון חבירו. וסברא זו מבואר מדברי הר"ן בסוגיא דהמלוה את חבירו בעדים טעם ב' אף היכא שסמכה דעתו שבעל השטר לא יתבע ממנו בשקר מ"מ אינו מניח השטר דכ"ז שהשטר קיים זילי נכסי שיראים ב"א ליקח ממנו נכסים בעוד שאין מבורר אצלם שנקרע השטר. ולפי הנחה זו יש לחלק בין שטר פקדון לשטר הלואה לפמ"ש התוס' בב"ב דף ע' ד"ה או דלמא דגבי שטר הלואה לא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי די"ל דהלוה מאמין להמלוה להניח שטר בידו משום דכתיב בי' תומת ישרים תנחם כדאמרי' בהמפקיד. אבל הנפקד אינו מאמין את המפקיד ולעולם אינו מחזיר לו את הפקדון עד שיחזיר לו השטר ועוד אין מדקדק כ"כ הלוה עם המלוה לפי שעשה לו טובה ע"כ הנה פשוט דאף אם מאמין הלוה להמלוה מ"מ אי זילי נכסי ע"י השטר בודאי לא עביד לשלם עד שיקבל שטרו וקורעו ומה"ט סובר שמואל כדאי' בב"מ דף ט"ז ע"ב המוצא שטר הקנאה דלא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרע מיקרע הוי קרע ליה וי"ל שהטעם דכ"ז שהשטר קיים ביד הלוה זילי נכסי שיראים ב"א מלקנות אצלו פן יחזיר הלוה השטר להמלוה לגבות מהם עאכו"כ שמוטל על לוה לחוש שלא להניח השטר ביד המלוה אף שהוא מחזיקן לנאמן וישא פניו מפני שעשה לו טובה זילי נכסי בעיני שאר בני אדם שבאים נקנות שיראים פן יגבה מהן המלוה וע"כ בשטר הלואה אף דלא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי מטעם הראשון מ"מ אלימי החזקה מחמת טעם הב' ואף שמאמין להמלוה מ"מ אין מניח בידו השטר פרוע כדי שלא יהי' זילי נכסיו כנ"ל אבל כשאין שיעבוד נכסים בשטר שאין זילי נכסי ע"י השטר י"ל דלא שייך כלל בכה"ג גבי שטר הלואה החזקה דשטרך בידי מאי בעי לכן דעת הרי"ף דבכה"ג נאמן הלוה לומר פרעתי אמנם ז"א אלא גבי שטר הלואה אבל שטר פקדון אף דליכא בי' שע"ק ולא שייך זילי נכסי מ"מ כיון שאין מדרך הנפקד להאמין להמפקיד שייך החזקה דשטרך בידי כו' מטעם הא' דאין הנפקד מאמין את המפקיד ולעולם אין מחזיר את הפקדון עד שיחזיר לו השטר כדברי התוס' הנ"ל וא"כ אף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ באפקיד בשטרא א"א להאמין טענת החזרה כ"א פ"י מגו ובלא מגו אינו נאמן מחמת החזקה דשטרך בידי מאי בעי ומיושב בזה שפיר קושי' הרשב"א וקושי' שלי הנ"ל ולדברי זה מדויקים דברי הרמב"ן במלחמות סוף פ' ג"פ שכתב בזה"ל והטעם שכיון שאין בו משועבדים אין מקפידין עליו ומניחן אותו ביד המלוה אע"פ שהוא פרוע ואין נוהגים בכ"י עדים משום דיש לו קול וזילי נכסי דלוה שהרי גובה בו ממשועבדים ע"כ הרי שלא כ' חילוק זה בין יש בו שיעבוד נכסים לאין בו שיעבוד נכסים אלא בשטר הלואה:

עוד יש להקשות לכאורה על תרוצו דרב"ח שאפקיד בשטר לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו דמדאורייתא לא מהני שום שטר בעדות דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם וצריכים לומר שהכוונה שהשטר הוא כת"י הנפקד וקשה הרי על כת"י יכולים לומר פרעתי אמאי אינו נאמן הנפקד לומר החזרתי אבל לפמ"ש י"ל דרק בכת"י על הלואה הוא דנאמן לומר פרעתי די"ל דלא חש להניחו מפני שמאמין להמלוה וזילי נכסי לא שייך מפני שאין בו שע"ק אבל בכת"י הנפקד על הפקדון אפשר לומר דאינו נאמן לומר החזרתי כיון שאין דרך הנפקד להאמין להמפקיד וא"ש ביותר לפ"ד הרמב"ן במלחמות שכתב דמשמעות לשון המשנה סוף פ' ג"פ המלוה את חבירו ע"י עדים גובה מנכסים בנ"ח הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח משמע דחד דינא לתרווייהו דכשם שהמלוה לפני עדים יכול הלוה לומר פרעתי כמו כן בכת"י ולפי דבריו אלו שפיר י"ל שאין דמיון כתב יד לבפני עדים רק בהלואה שהוזכר להדי' במשנה המלוה כו' בפני עדים ואין כאן רמז מדין פקדון ובאופן אחר י"ל דרק בכת"י שאין עליו עדים דכיון דלא שייך זילי נכסי נאמן הלוה לומר פרעתי דמהא שנטל המלוה כתיבת ידו ליכא ראי' שלא האמין להלוה דאיכא למימר דלזכרון דברים בעלמא אבל בשטר בעדים אי לאו מטעם דזילי נכסי לא הי' מקום לומר שלא יהיה הלוה נאמן לומר פרעתי משום דכיון דלקח ממנו שטר בעדים נראה להדיא שלא רצה להמלוה להאמין לו ואף המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים שאני התם שלא ניכר שהקפיד המלוה על ראיות העדים כדי שלא יהי' נאמן רק שלצורך זכרון דברים נעשית ההלואה בעדים ע"ד דאי' בב"מ שאין ללות בלא עדים מחמת שכחות משא"כ כשנראה העין מתוך המעשה שלא הלוה המלוה רק בעשיות שטר בעדים ולזכרון דברים לבד שטר למה איו שלא רצה המלוה להאמין את הלוה ממילא הי' ללוה שלא לפרוע אלא בעדים והוי כאלו התנה עמו המלוה שלא יפרענו אלא בעדים:

ולולא דמסתפינא אמינא דבר חדש בישוב דברי הר"ח והרשב"ם והר"י במג"ש ואקדים לזה דברי חדושי הר"ן המובא באס"ז לב"ב דף ע' ע"א ד"ה ולימא לי' שטרך בידי מאי בעי בזה"ל תמי' לי מאי קשי' לי' תו לר' עמרם דהא איהו מעיקרא לא בעי מיני' אלא אי אמרינן מגו כהאי ונאמן או לאו משום דאמר לי' שטרך בידי כו' ואהדר ליה דנאמן משום מגו וא"כ מאי קא קשי' מעתה ועוד רב חסדא מאי חידש לו השתא דאמר לי' ואי אמר לי' נאנסו מי מצי אמר לי' שטרך בידי מאי בעי היינו דאהדר לי' מעיקרא כו' ואין זו קושי' אצלי דהוי ס"ל לר' עמרם כיון דפשיט לי' רב חסדא מהימן ולא אידכר לי' מגו כלל ולא אמר לי' נמי מהימן בשבועה משמע דכי פשיט לי' מהימן בלא שבועה קאמר משום דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שאין אדם יכול להשמיט ממנו בטענות נאנסו ושאינו גובה מהלקוחות אין אדם מקפיד עליו והיינו דפשיט לי' דמהימן ולגמרי משמע אפילו בלא שבועה ומש"ה אקשי' לי' אמאי ולימא ליה שטרך בידי כו' שאעפ"כ אין אדם עשוי להניח שטרו ביד אחרים ולפיכך פירש לו ר"ח דמשום מגו הוא דקאמר ומאי מהימן מהימן בשבועה עכ"ל הר"ן ז"ל וסיים באס"ז וכן פי' התוס' והנה בגוף דברי הר"ן אני נבוך בכוונתו דאפשר עיקר סברתו לס"ד דל"צ למגו ונאמן בלא שבועה לומר החזרתי כיון דלא מצי לגבות מלקוחות בשטר זה דטענינן ללקוחות דילמא נאנסו ובשטר שאין גובין בו ממשועבדים לא אמרינן החזקה שטרך בידי מאי בעי אמנם זה דוחק דהא בחידושי הר"ן שמובא שם עוד באס"ז מובא מחלוקת הקדמונים בזה אם טענינן ללקוחות נאנסו או לא ולא הכריע הר"ן שם כדעת האומרים דטענינן ללקוחות ולמה כתב כאן בפשיטות ושאינו גובה מהלקוחות א"ו דעיקר סברת הר"ן דבשטר שאפשר להשמיט בטענות נאנסו לאו שמי' שטר וממילא לא שייך בי' החזקה דשטרך בידי כו' אף לענין טענות החזרתי ול"צ כלל לומר המגו דנאנסו רק כיון דלאו שמיה שטר מצד שאפשר לו להשמיט ממנו בטענת נאנסו אף בלא מגו נאמן הנפקד בטענות החזרתי דכמי בטענות נאנסו לא שייך שטרך בידי מאי בעי כן לא שייך לענין טענות החזרתי ומה שהוסיף הר"ן וכ' ושאינו גובה מהלקוחות כוונתו דכיון שנאמן בטענת החזרתי ע"כ א"א לגבות בו מהלקוחות וע"כ לא חש להניחו כיון שא"א לגבות לא ממנו ולא מהלקוחות אבל אם הי' מקום לומר דנגד הלקוחות לא טענינן החזרתי הי' נשארת חזקה דשטרך בידי מאי בעי והי' לו לחוש מלהניחו פן יגבנו בו מהלקוחות שלא בפניו ולכך הוצרך הר"ן להוסיף דברי אלו אבל עיקר יסוד כמש"כ תחלה ושכוונתי שס"ד שאפשר להשמיט ממנו בטענה מה לאו שמי' שטר ועכ"פ צריכין לפרש כן בדברי התוס' בד"ה ולימא שכתבו בזה"ל לאו משום דלהוי מגו במקום עדים קפריך דא"כ מאי משני ולטעמיך כי אמר ליה נאנסו מי מצי אמר לי' שטרך בידי מאי בעי הא כי אמר נאנסו לא מוכח מילתא דלאו קושטא קאמר דאע"פ שהשטר בידו יכול להיות שנאנסו. אלא אומר ר"י דס"ד דמקשה דהא דקאמר דנאמן נאמן לגמרי קאמר אפי' בלא שבועה ולכך הי' סבר דבלא מגו דנאנסו מצי למימר החזרתי לך דאי ע"י מגו דנאנסו אמאי נאמן בלא שבועה כו' לכאורה תמוהים מה ס"ד שיהי' אדם נאמן על שטר לומר החזרתי בלא שום מגו דא"כ גם בשטר הלואה יהיה כל לוה נאמן לומר פרעתי ובפרט דגבי לוה לא אלימי כ"כ החזקה דשטרך בידי כו' כמו בשטר פקדון כמש"כ התוס' שם וכיון דאמרי' חזקה גבי שטר הלואה מכ"ש גבי שטר פקדון ואיך עלה על דעת לומר שיהי' נאמן החזרתי בלא שום מגו אבל לפי סברת הר"ן א"ש דס"ד דשאני שטר הלואה כיון שא"א להשמיט בטענה אחרת אלימי הך שטרא לומר בו חזקה דשטרך בידי מאי בעי משא"כ שטר פקדון כיון דאפשר להשמיט בטענות נאנסו לאו שמיה שטר לכן ס"ד דר' עמרם שסובר רב חסדא שנאמן בטענת החזרתי אף בלא מגו דנאנסו ויש להמתיק יותר דעיקר הסברא מה שאין אדם מניח השטר אחר הפרעון הוא משום שאף אם שורת הדין להיות נאמן בטענת פרעון או החזרה מ"מ כיון שיצטרך לעמוד לדין עם התובע בשטר ולהכחישו יהי' נחשד בעיני המון שהוא משקר פן יאמינו יותר את דברי בעל השטר וזה לא שייך רק היכא שא"א לו להשמיט רק בטענה שיהי' ביד התובע להכחישו בברי משא"כ בפקדון שיכול להשמיט א"ע בטענות נאנסו שאין התובע יכול להכחישו בודאי יאמנו דבריו לכל השומע ולא נחשד למשקר ונראה לי להוסיף בכוונת התוס' עוד נופך משני שנכונים דברי הר"ן במש"כ שס"ד שיהי' נאמן החזרתי אף בלא מגו דלא שייך שטרך בידי כו' אלא בשטר שאין אדם יכול להשמיט ממנו בטענת נאנסו אמנם כ"ז אינו אלא אם יהיה ה דבטענת נאנסו א"צ לישבע לאמת דבריו שפיר מצי למימר לא חששתי להניח השטר בידך כי ידעתי שאם תתבעיני בשקר עפ"י השטר יהיה בידו להשמיט בטענת נאנסו ולא שייך בזה שטרך בידי מאי בעי אבל כיון דבאמת בטענת נאנסו יש חיוב שבועה שייך שפיר לענין טענות החזרה שטרך בידי מאי בעי וליכא למימר דמצי אמר ע"כ לא חששתי להניח השטר כי ידעתי שיהי' בידי להשמיט ממך בטענות נאנסו דהא יצטרך לישבע על טענה זו שיטעון נאנסו ואיך ישבע לשקר שנאנסו הרי לא נאנסו רק החזיר. ע"כ נשאר קיים החזקה דשטרך בידי מאי בעי ולזה נתכוון ר' עמרם מה שהקשה אטו אם אמר נאנסו לאו שבועה בעי ולזה הוצרך רב חסדא להשיב לו אה"נ מאי מהימן ש מהימן בשבועה:

היוצא מזה הא דאין להאמין טענות החזרה רק משום מגו דנאנסו ז"א רק לפי האמת דאיכא חיוב שבועה דאורייתא בטענות נאנסו ותו לא שייך לומר דהוי מצי לאשתמוטי מיני' בטענות נאנסו וע"כ לא חש להניח השטר ביד המפקיד דהא כיון דבאמת לא נאנסו לא יהיה בידו לטעון נאנסו לישבע בשקר ולא הי' לו להחזיר הפקדון קודם קבלות שטר הפקדון ונשאר החזקה שטרך בידי כו' ע"כ א"א להאמינו נגד החזקה כ"א במגו דנאנסו ולכך צריך לישבע בטענות החזרתי כמו בטענות נאנסו אבל אם הי' שורת הדין שלא יהיה חיוב שבועה בטענות נאנסו ממילא לא הי' מקום לומר לענין טענות החזרתי שטרך בידי כו' דהא מצי לאשתמוטי מיני' בטענות נאנסו ובלא שבועה ולא הי' צריכין כלל לדין מגו בטענה דהחזרתי וכיון שכן י"ל שקשה לר"ח ורשב"ם וריבמג"ש דלפי המסקנא במס' ב"ב קשה למה אמרה תורה שיהי' השומר מחויב לישבע שבועת נאנסו דהא עיקר השבועה היא לאמת דבריו שנאנסו והרי אם לא הי' כלל חיוב שבועה על טענות נאנסו הי' מתאמת טענתו מצד מגו דהחזרתי דכיון שלא יהי' שם חיוב שבועה על נאנסו הי' נאמן בטענות החזרתי אף בלא מגו דנאנסו רק כיון שיכול להשמיט בטענות נאנסו ממילא פקע כח חזקה דשטרך בידי מאי בעי והי' נאמן החזרתי אף בלא מגו דנאנסו ובנאנסו הי' נאמן במגו דהחזרתי:

ולהסביר דברי הנ"ל ביותר אקדים מה שידוע מחלוקת הפוסקים אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה דעת הר"י במג"ש דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה וע"כ יש שבועת שומרים אף באפקיד שלא בשטר וכ' עוד שמטעם זה לא פטרה התורה שבועה דמ"מ אע"ג דאי"ל מגו דכופ"ה וכן בע"א ותמה הרא"ש על דבריו דהא במב"מ הטעם כדרבה משום דאין אדם מעיז ואשתמוטי קא משתמיט וליישב דברי הר"י במג"ש י"ל שסובר דלפי המסקנא דאמרי' מגו דהעזה כדמוכח מהנהו עיזי דאכלי חושלי אין הלכה כרבה. ולכאורה יש ליישב בזה מה שקשה לי לפי שיטת הר"י במג"ש דלכך לא אמרי' מגו דש"ש משום מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. שלכאורה יפלא מאי בין ממון לשבועה וכבר נתעורר ע"ז הסמ"ע בסי' רצ"ו ויעו"ש בש"ך ותוכן הדברים דמגו לא אלימי כ"כ ע"כ אין תועלתו אלא כשהוא לפטור את האדם ממון ואיכא נמי חזקת ממון המסייעתו למגו משא"כ לאפטורי רק משבועה דלא שייך חזקת ממון והוי כעין איכא לברורי ע"י שבועה ע"כ לא פטרינן לי' במגו אמנם טעם זה א"ש לפי שיטות הפוסקים ומכללם הר"י במג"ש שסוברים דהלכה כר"י דלא אמרי' מגו להוציא אבל לרבה שסובר במס' ב"ב דף ל"א דאמרי' מגו להוציא ע"כ סובר דמגו הוי כבירור. גמור דמועיל אף נגד חזקת ממון כמו שני עדים ועדיף מע"א דאין מוציאין ממון על פיו ועאכו"כ שמהראוי שיועיל מגו לאפטורי בשבועה ובפרט למ"ד דעד המסייע פוטר משבועה כ"ש מגו ונשאר קשה לרבה ש"ש דחייב רחמנא היכא משכחת לה אבל לפמ"ש א"ש דרבה לשיטתי' שסובר דלא אמרינן מגו דהעזה גם גבי שומרים ליכא כלל מגו וקושי' רבא דהמ"ל אינו אלא משום שסובר דאמרינן מגו דהעזה וכדמסקינן גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי לכך צריכין במסקנא לומר כדברי הר"י במג"ש דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה והוא הטעם גם במב"מ אבל רבה סובר דאמרי' מגו לאפטורי משבועה ולדידי' הטעם במב"מ ושומרים הוא משום דמגו דהעזה לא אמרינן ואנן לא סבירא לן בזה כוותי' דרבה אלא להיפך דמגו דהעזה אמרינן ולאפטורי משבועה לא אמרינן:

היוצא מדברי הנ"ל דאי לא מחזקינן המגו כראי' ברורה שהאמת כדברי הטוען מקום יש לחלק ולומר שאינו מועיל מגו רק לאפטורי מממון אבל לא לאפטורי משבועה ודעת הפוסקים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה דמגו נחשבת לראי' כמו שבועה מאחר שיש לו מגו הוי כמבורר שהאמת כדבריו ע"כ אין צורך עוד לשבועה ולפי"ז לס"ד דגמ' דאמרי' מגו לאפטורי משבועה הוי סברינן דהיכא דאיכא מגו הוי כאלו נתאמת שכדבריו כן הוא וע"כ אין צורך עוד לשבועה. וא"ש מה שפרשתי לעיל שהקושי' ש"ש היכא משכחת לה הוא על עיקר דינא דאורייתא שלא הי' להתורה להטיל שבועה בנאנסו כי אם לא הי' התורה מטלת שבועה זו בטענת נאנסו ממילא לא הי' שייך החזקה דשטרך בידי מאי בעי לענין טענת החזרתי דלאו שמי' שטר הוא כיון דמצי לאישתמוטי בנאנסו והי' בטוען נאנסו בירור על אמיתות טענתו מצד המגו דיכול לומר החזרתי שנאמן בו בלי שום צורך מגו וכנ"ל והי' מתאמת טענתו בנאנסו מחמת המגו דהוי כשבועה והא בורכא לומר דלכך הטילה התורה שבועה על טענת נאנסו באפקיד בשטר כדי שלא יכי' נאמן בטענות החזרתי כ"א בשבועה דהא באמת אף לפי המסקנא דבטוען החזרתי צריך לישבע אין שבועה זו שבועת התורה כמבואר מדברי בעה"מ בסוגי' דשטר כיס אשר ע"כ כתב בשם יש מפרשים דלגבי אותה שבועה בטענת החזרתי לא שייך לומר דין מתושאיל"מ דהתורה לא חייבה כלל שבועה בזה רק שצריך הבע"ד להמציא א"ע שישבע בטענת החזרתי כעין של תורה כדי שיהי' נאמן במגו דנאנסו:

ויש להוסיף עוד לחזק דברי ביתר שאת ואקדים דברי הש"ך בכללי מגו סי' פ"ב סכ"ב שמביא דברי הר"ש בספר הכריתות שכתב בזה"ל מגו דהיכא דהטענה לא שכיח לא אמרינן מגו דיכול לומר אותה הטענה דהא גבי משארסתני נאנסתי בפ"ק דכתובות דלר' יהושע לא מהימנא אע"ג דלכ"ע אי"ל מגו והכא איכא מגו דמוכת עץ אני תחתיך ולר"י ל"ל האי מגו דלא שכיח וכן לכ"ע היכא דלא שכיח כלל ומקשה הש"ך הא לדברי התוס' מס' ב"ב דף ע' ע"ב לא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח עכ"ז נאמן הנפקד לומר החזרתי במגו דנאנסו וכמו כן טענינן עבור היתומים דלמא החזיר אביהן שהיה נאמן במגו דנאנסו וקושי' זו יש לדחות דע"כ עיקר כוונת הר"ש להלכה דלא אמרינן מגו דלא שכיח כלל כסיום דבריו וכן לכ"ע היכא דלא שכיח כלל אבל אם אינו לכ"ע לא שכיח תלי במחלוקת ר"ג ור"י וכיון דהלכה כר"ג ולמ"ד שטעמו משום מגו מוכח דס"ל דאמרי' מגו אף במלתא דלא שכיח וכן טענות אונס אבל משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן סובר הר"ש דהיכא דלא שכיח כלל גם ר"ג מודה ומה שהקשה עוד הש"ך על הר"ש דהא בריש פ' האשה שנתארמלה מבואר דטעמו של ר"י במשארסתני נאנסתי משום שור שחוט לפניך ולא משום דהוי מגו דלא שכיח ג"כ לק"מ לפי המבואר מתוך חדושי הרא"ה והריטב"א שמחזיקים שם הגי' המובא בספר המאור התם אין שור שחוט לפניך ומפרשים כלומר אין הדבר מחוור לפניך דגבי אשה אין הדבר ברור דמגו דידה לאו מגו תרוצא היא וכו' יעו"ש מש"כ למה לאו מגו תרוצא היא וכעין דברי הריטב"א הוא גם בחדושי הרשב"א: רק בחדושי הרא"ה מפורש באריכות יותר דאין שור שחוט לפניך הכוונה בו כיון דלאו מגו מעלי' הוא ליכא בירור ע"י אותה מגו להאמינה א"כ פשוט לומר שבסגנון זה הי' מפרש הרבינו שמשון דברי הגמ' בר"פ האשה שנתארמלה לפי שיטתו דמגו דלא שכיח לאו מגו מעלי' הוא וע"כ הוי אין שור שחוט הוא ולכן יפה פירש הר"ש דלר"י לא אמרינן מגו דלא שכיח:

מעתה יש לתרץ עוד מה שהקשה עוד הש"ך דמדברי הגמ' ריש פרק המפקיד דאמרי' התם ש"ש שאמר נגנב מקני' לי' כפילא דאי בעי פטר נפשי' בשבורה שואל שאמר הריני משלם לא מקני לי' כפילא במאי הו"ל למיפטר נפשי' במתה מחמת מלאכה מתה מחמת מלאכה לא שכיח כו' ע"כ משמע דנאנסו שכיחא ואעפ"י שצריך לדחוק לדעת התוס' והטור והמחבר וסייעתם דהם קאמרו מתה מחמת מלאכה לא שכיח כלל כו' אך עדיין נ"ל להוכיח דאמרי' מגו אף בדבר דלא שכיח כלל ממה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות דין י"ב והטור והמחבר סי' רצ"ו ס"ב דבשואל בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דמתה מחמת מלאכה והרי מתה מחמת מלאכה לא שכיח כו' מכ"ש לפי מה דס"ל להטור דנאנסו לא שכיח א"כ לדבריהם צ"ל הא דאמרינן בתוס' פ' המפקיד מתה מחמת מלאכה לא שכיחא היינו דלא שכיח כלל ואפ"ה כו' הרי דאמרינן מגו אף בדבר דלא שכיח ע"כ כלומר אף בלא שכיח כלל ונלע"ד דהיכא שצורך המגו הוא כדי לברר אמיתת טענתו דבע"ד שבודאי האמת כדבריו דאם הי' רוצה לשקר הי' בוחר לעצמו טענה אחרת שהי' מיפטר בו בכה"ג לבד הוא דבעינן מגו מעלי' דאם אין המגו מעלי' מה"ת תהי' נחשבת לבירור על האמנות דברי הבע"ד דדלמא לא הוטב לפניו לטעון טענה גרוע וכן מורה לשון הרא"ה שהבאתי לעיל וע"כ לפי המסקנא דטעמא דר"ג גבי משארסתני נאנסתי אינו משום מגו רק משום חזקת הגוף י"ל דגם ר"ג מודה דלא אמרי' מגו דלא שכיח ומטעם שכתבתי כיון דלאו מגו מעלי' הוא ליכא כבירור גמור שהאמת כדברי הבע"ד אבל גבי המפקיד חבירו בשטר כיון דסתם פקדון עומד להחזרה הדין נותן שיהי' המפקיד נאמן החזרתי דהא מתוך השטר אינו מבורר רק קבלות הפקדון אבל אכתי יכול להיות שאח"כ החזיר אמנם משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי הוא שצריכין למגו דנאנסו ולזה מועיל אף מגו דלא מעלי' דאף שאין בו בירור שבודאי כטענות הנפקד כן הוא מ"מ אמתלא טובה הוא שלא הי' ירא שיתבענו המפקיד בשקר דהא המפקיד בעצמו יודע שביד הנפקד לפטור א"ע מטענתו בשקר בטענת נאנסו אף דלא שכיח הוא מ"מ בודאי יאמר כן כדי להציל א"ע מתביעות שקר וע"כ לא חש להניח השטר ביד המפקיד כי יסמוך א"ע שלא יבא לידי תביעה מהמפקיד ואף אם יבוא יפטור א"ע בטענת נאנסו כדי להציל מעושק חנם תו א"א לחייב את הנפקד מצד חזקה דשטרך בידי מאי בעי וע"כ לענין ביטול חזקת שטרך בידי כו' מועיל אף מגו דלא שכיח ולדעת הרמב"ם פ"ב מהלכות שכירות ובש"ע סי' רצ"ו אף מגו דלא שכיח כלל מועלת כה"ג שאין צורך המגו לאמת על ידו שבודאי כדברי הטוען כן הוא רק התועלת המגו שיהי' אמתלא להטוען שלא לחייבו מצד חזקה דשטרך בידי כו' מה"ת לא יהי' בידו לומר שגמרתי בדעתי שאם יתבעני בשקר וירצ' להכחישני בקבלות הפקדון מידי בהחזר' אטעון טענת נאנסו:

ולפי"ז מתורץ יפה דברי הרדב"ז בחלק א' סי' קע"ז מובא בתומים בכללי מגו אות מ"ו שאם היורשים המוחזקים מטלטלין של המת טוענין נגד שאר יורשי המת שאמם נשבעת על הכתובה ויש להם לגבות חוב כתובתה מאותן המטלטלין שבידם אינם נאמנים במגו דנאנסו המטלטלין ברשותם דמגו דלא שכיח לא אמרינן ותמה על דבריו הכנה"ג בכללי המגו דהא כסוגי' דב"ב דף ע' מבואר דנאמן הנפקד החזרתי במגו דנאנסו ולפמ"ש לק"מ דמגו דלא שכיח אינו מועיל רק היכא שצריכין לה לבירור גמור שהאמת כדברי הטוען ובגוונא דרדב"ז שבאפס בירור גמור אין צריכין שאר היורשים להאמין להם ולשלם ממטלטלים של אביהם כתובת אשתו אם לא נשבע' על כתובתה וע"י מגו דלא שכיח ליכא בירור גמור ואין להקשות דא"כ מאי מקשה הגמ' ושבועות שומרים דכתב רחמנא המ"ל מתוך שיכול לומר להד"ם יכול לומר נאנסו הא בכה"ג צורך המגו להאמין דברי הנפקד בלא שבועה וצריכים מגו מעלי' והכא אפשר לא הוי מגו מעלי' דהא מגו דהעזה הוא י"ל כמש"כ הרשב"א בשם רבינו יונה בתשו' תולדות אדם סי' רע"ב דכל כפירות ממון חבירו אף שאין חבירו יודע בשקרו מקרי העזה אשר ע"כ לדעתו יש העזה גם אם פוטר א"ע בשקר בטענות נאנסו ולפי דבריו יותר טוב לפני הבע"ד לפטור א"ע בטענות החזרתי. דאין בו רק העזה והטענה בעצמו לא נראית גרוע משיטעון בשקר נאנסו שיש בו תרתי לריעותא העזה וטענה דלא שכיח וע"י מגו טובה כזו הוי כבירור שהאמת כדברי הנפקד וכיון שנתאמת דבריו מכח המגו מעולה לא הי' צורך להטיל עליו שבועה וא"ש קושי' רבא ש"ש המ"ל והא דגם בטענות החזרתי צריך לישבע ז"א אלא לפי האמת שיש חיוב שבועה בטענות נאנסה משא"כ אם לא הי' התורה מטלת שבועה בטוען נאנסו שהי' מתאמת כדבריו מכח המגו דהחזרתי וממילא גם בהחזרתי לא הי' מקום להטיל עליו שבועה גם בדאפקיד בשטר וכיון דמחמת השטר ליכא רק חזקה שטרך בידי מאי בעי שפיר יש להנפקד אמתלא לומר דלא חש להניח השטר כי ידע שבידו להשמיט א"ע בטענת נאנסה אף דמטענות החזרתי ונאנסו הוי מגו גרוע מועלת הוא היכא שאין צריכים לבירור האמנה רק לאמתלא שלא יתנגד לדברי הנתבע חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכנ"ל א"כ מיושב שפיר קושי' הרמב"ן על הר"ח וסייעתו הנ"ל וארווח לן בזה מה שנתקשיתי בדברי התוס' שמדבריהם לעיל דף מ"א ד"ה ר"פ שכתבו דההלכה כר"פ משמי' דרבא דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים וסיימו ע"ז וכן רבא ורמב"ח ס"ל הכי בריש כל הנשבעין דף מ"ה הרי שס"ל להדיא דמאי דאמרינן כאן המפקיד את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים לאו דוקא מפקיד אלא ה"ה המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים דאין לומר דרק מפקיד א"צ להחזיר בעדים משום דאי"ל מגו דנאנסה משא"כ במלוה דליכא מגו דז"א דהא אם רק מטעם מגו נאמן בפקדון בעדים הרי שצריך לישבע בטענות החזרתי כמו בטענות נאנסה וממילא לפטור משבועה בטענות נאנסה במגו דהחזרתי ולמה הקשה רבא מתוך שיכול לומר החזרתי לך כו' א"ו שכוונת הגמ' כאן דאף בהלואה דליכא מגו אם הי' ההלואה בעדים א"צ לפורעו בעדים ופשוט שכן כוונת התוס' הנ"ל בדף מ"א:

אמנם מדבריהם מס' קדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם מבואר להדיא שפירשו דברי הגמ' כאן דרק במפקיד את חבירו בעדים ס"ל דאין צריך להחזיר בעדים משום דבפקדון איכא מגו דנאנסו אבל במלוה דליכא מגו צריך להחזיר בעדים וקשה לפי פרושם שם קושי' הנ"ל מאי מקשה רבא מתוך שיכול לומר החזרתי כנ"ל והתוס' בעצמו שם בקדושין נחתו לדין זה דבטוען בפקדון החזרתיו אינו נאמן כי אם בשבועה (רק שיש טעות הדפוס במש"כ שם בתוס' כדאי' התם דמשמע דאי' כן כאן ובמס' שבועות ובאמת ליכא הכא וצריך להגי' שם בתוס' וכדאי' מס' ב"ב דף ע') וליישב זה נראה לי לפי מה שמבואר בר"ן שטעם המ"ד שסובר המלוה את חבירו בעדי' צריך לפורעו בעדים הוא דכיון שהיתה ההלואה בעדים הי' להלוה להעלות על דעתו שהמלוה אינו מאמין לו וכמו כן לא הי' לו להאמין את המלוה ולא הי' לו לפרוע אלא בעדים ושארי הקדמונים כתבו דדיינינן בסתמא דהוי כאלו התנה המלוה שלא יפרע לו אלא בעדים וא"ל מה"ת לומר כן דהא אין תועלת בתנאי זה דאכתי יהי' ביד הלוה לשקר בטענות פרעון ויטעון שפרע בפני פו"פ והלכו למדה"י ז"א שי"ל דאמרינן שסמך המלוה א"ע שלא יערב לב הלוה לטעון כן מיראה שיתברר שקרו כשישובו אותן האנשים שיאמר שפרע בפניהם ויאמרו שלא פרע בפניהם לפי"ז פשוט לומר דאף למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים מ"מ המפקיד את חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים דבפקדון אין לתלות שהמפקיד לא האמין להנפקד דאי לא האמינו איך מסר בידו הפקדון שהרי יהי' בידו למיפטר א"ע ממנו בטענות נאנסו במקום שאין רואין וא"ש לפרש כפי' התוספות בקידושין ומה דאמרי' מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד את חבירו בעדים כו' דדוקא קאמר המפקיד אבל עדיין קשה נימא מדמסר לו בעדים נראה שלא האמין לו רק בשבועה וע"כ מסר בעדים שלא יהי' נאמן החזרתי כ"א במגו דנאנסו ויצטרך לשבע אבל לפמ"ש דקושיא הגמ' כאן על עיקרא דדינא שלא הי' להתורה להצריך כלל שבועה על נאנסה והי' נתאמת טענת נאנסה ע"י מגו דהחזרתי ואם הי' הדין כן לא הי' עוד מקום לומר שבאפקיד בעדים יהי' צורך שבועה בטענת החזרתי דהיינו שתלינן שלא האמין לו כ"א בשבועה דהא לפי אותו הה"א שם בנאנסה לא הי' צורך שבועה ומה שמסקו התוספות שם בקידושין דבמפקיד בעדים אינו נאמן אלא בשבועה ז"א אלא לפי האמת שהטילה התורה שבועה בטענת נאנסה וצריך להיות כן גם בטוענו הפקדון שאינו נאמן אלא במגו דנאנסה ואזלו שם תוספות בשיטות ר"ח והתוס' במסכת שבועות דף מ"א הנ"ל הוא שיטות ר"ת והרמב"ן:

אמנם עדיין לכאורה צ"ע בשיטת התוס' במס' קידושין ואקדים שבספר המקנה שם אי' בזה"ל לכאורה קשה ניהו דבעלמא ס"ל דצריך להחזיר בעדים היינו משום דאין לו מגו אבל היכא דהוי אמרו אהדרינהו ללוה הי' נאמן במגו דעשינו שלוחתך ופרענו להמלוה א"כ אינם נוגעים בעדות דאפי' אי הוי אמרו אהדרינהו הי' נאמנים וכתבתי על הגליון בזה"ל אם הי' הדין דנאמנים העדים כשאמרו פרענו למלוה לא הי' תו א"א לומר שיהי' נאמנים כשאומרים שהחזירו להלוה במגו דאי בעי היו אומרים שנתנו להמלוה די"ל שאינם רוצים להעיד קר וכו' ע"כ ואי קשי' הא קשי' לי' לפי שיטות הפוסקי' והקדמונים שכתבו דלכך אחר שתיקנו רבנן שבועת היסת לא מתכשרים להיות עדים אף אם הלוה פוטר את העדים בשבועה קודם העדאתם דהוי כנותן שכר שיעידו לו דהא הם מרויחים בעדותן שעי"ז פוטרן הלוה משבועה אכתי קשה הא תינח לפי המסקנא דתיקנו רבנן שבועת היסת בכל כופר בכל והי' חיוב שבועה על העדים גם כשאומרים שפרעו להמלוה שאם לא הי' דינם כעדים בזה הי' צריכין לישבע היסת נגד הלוה עפ"י טענות של המלוה כמבואר בחדושי הרשב"א והריטב"א שם ואצ"ל שהי' להם חיוב שבועת היסת אם הי' אומרים שהחזירו להלוה וכיון שלא הי' להם שום מפלט משבועת היסת כ"א פ"י פטור שפוטרים הלוה מלישבע נגדו כשאומרים שהחזירו לו הוי שפיר נטילת שכר שמרויחי' בעדותן שלא יצטרכו לישבע אמנם בטרם שהי' תקנות שבועת היסת רק אם מסר הלוה להשלוחים בעדים אם הי' אומרים שהחזירו שלא הי' נאמנים במגו דנאנסו הי' צריכין לישבע אבל אם הי' אומרים שפרעו להמלוה דליכא ריעותא במה שנותנים להמלוה בלא עדים כנראה מקושי' המקנה הנ"ל שצורך החזרה בעדי' לא הי' רק אם החזירה למי שמסר בעדים דאמרינן כיון שראיתם שהוא לא האמין לכם כמו כן לא הי' לכם להאמין אותו ולהחזירו שלא בעדים אבל במסירתו ליד המלוה ליכא ריעותא דמה"ת הי' להם להעלות על הדעת שלא להאמין להמלוה נאמנים בלא שבועה א"כ אם גם הלוה פוטר אותם שאם יאמרו שהחזירו לו אם יטענו נאנסו לא יצטרכו לישבע מהראוי שיהי' כשרים בעדותן כשיעידו שפרעו להמלוה ואין לומר דלמא מש"ה מעידים לטובת הלוה כיון שנהנה ממנו ממה שפוטרם מהשבועה ז"א דהא לא הי' צריכין לטובת עצמן לפטור שפוטרם הלוה משבועה דהא אף אם לא הי' פוטרם הי' פטורים משבועה באותו טענה שאומרים שנותנים להמלוה דכיון דבטענה זו ליכא כלל ריעותא מחמת שקבלו מהלוה בעדים מה"ת יתחייבו שבועה כשאומרי' שמסרו להמלוה רק שלא הי' עליהם שם עדים לפטור את הלוה כיון שאין להם מגו דאם היו אומרים אהדרינהו ללוה הי' צריכין לישבע וא"כ לא הרויחו כלל במה שפוטר אותם הלוה משבועה רק הלוה הוא שמרויח לעצמו במה שפוטרן משבועה שעי"ז יהי' להשלוחים שם עדים לפוטרן מהמלוה הקושי' זו אלימא אף לשיטות הסוברים דמ"ד במלוה את חבירו בעדים צ"ל בעדים גם מגו אינו מועיל דהוי כמגו נגד אנן סהדי דהא אף אם אין לפוטרם משבועה בשום מגו כשאומרים שהחזירו להלוה מ"מ א"צ לפטור של הלוה שפוטרם מהשבועה כיון שמעצמם פטורים משבועה בטענתם שאומרים שפרעו להמלוה ואם הם משקרים בטענה זו יותר הי' נוח להם אם הי' הלוה פוטר אותם משבוע' בטענת אהדרינהו דכ"ז שאין הלוה פוטר אותם אין עליהם שם עדים במאמרם שפרעו להמלוה שאין מועיל רק שיפטרו א"ע לבד ולא להיות עדים נלכדים באיסור עדות שקר ולא כן אם הלוה פוטר אותם משבועה שעי"ז נעשים עדים ואם משקרים עוברים באיסור עדות שקר:

הן אמת שלפי דברי הרשב"א וסייעתו שלדעתם טעם המ"ד המלוה את חבירו בעדים צ"ל בעדים הוא משום דהוי כאלו התנו בהדי' עם הלוה שלא יהי' נאמן על הפרעון יש סברא לומר במוסר לשליח בעדים כיון דלא הימני' על החזרה כמו כן לא הימני' שיופטר א"ע ממנו בטענת נתתי למלוה בלא עדים כל עוד שיצטרך הלוה לשלם להמלוה אם יכחישו ויאמר שלא קיבל הפרעון וא"כ שגם על הפרעון להמלוה אף שנים אינם נאמנים אם לא כשהם נחשבים לעדים ממילא כשפוטרין את הלוה בעדותן הוי שפיר נוגעין בעדותן שאם פוטרן הלוה נגד עצמו הוי הפטור ההוא כנתינות שכר שיעידו לו דהא באפס הפטור לא היו נאמנים למיפטר א"ע מן הלוה דכיון שמסר להם בעדים אינם נאמנים הן באמרם שהחזירו להלוה והן כשאומרי' שפרעו להמלוה בלא עדים ומתורץ קושייתי הנ"ל אבל גם זה אינו לפי ש"כ המ"מ דהיכא דאתני בהדי' שלא יפרע אלא בעדים אין מגו מועלת משום דאמרינן זיל קיים תנאה קשה לכאורה אם נאמר שהמ"ד שסובר המלוה את חבירו בעדים צ"ל בעדים אינו מטעם שכ' הר"ן משום דלא הימני' כו' רק כמ"ש בסמוך בשם הרשב"א דהוי כאלו התנו בפירוש א"כ א"א לחלק בין הלואה ופקדון דהא יסוד התוס' שם בקידושין שכ' לחלק בין המלוה בעדים או המפקיד בעדים הוא משום דהמפקיד אי"ל מגו דנאנסה והרי אם מחשבינן כיון שהנפקד בעדים הרי הוי כאלו התנו גם מגו אינו מועיל לפוטרו מחיוב התנאי א"ו שהתוס' שם בקידושין לא נחתו לטעמו של הרשב"א רק לטעם של הר"ן דאמרינן כיון שלא האמין המלוה להלוה כמו כן מסתמא לא הי' להלוה להאמין להמלוה ולטעם זה שפיר יש סברא לומר דבמפקיד בעדים כיון דאי"ל מגו דנאנסו אין מקום לחשוב שלא האמין המפקיד להנפקד דלא ידע שאם הנפקד ירצה לשלוח ידו בפקדונו יהי' יכול לומר שנאנסו וכיון שכן נשארים דברי הראשונים הנ"ל בתוקפן שאף למ"ד המלוה את חבירו בעדים צ"ל בעדים כשאומרי' השלוחי' שפרעו להמלוה שורת הדין שיהי' נאמנים למיפטר א"ע מהלוה אף שלא מסרו הפרעון להמלוה בעדים וכדברי המקנה הנ"ל א"כ ל"צ כלל לטובת עצמו לפטור מאת הלוה וממילא ראוי להיות להם דין עדים כשפוטרך אותם הלוה אם יאמרו שהחזירו לו או שנאנס ופטור זה לא הוי כנתינת שכר דהא למיפטר א"ע לא הי' צריכין לפטור של לוה כנ"ל

ויש להוסיף עוד דגבי מפקיד בעדים בלא"ה אין מקום לומר דטעמו של רשב"א הנ"ל דאף בהתנו בפירוש בפקדון אין על נפקד חיוב לקיים תנאי של המפקיד דבמה יושאר החיוב עליו בשלמא במלוה את חבירו בעדים כל מה שמתנה המלוה עם הלוה בשעת ההלואה מחויב הלוה לקיים ומשעבד נפשו בקנין כסף שיגיע לידו להוציא לצורכו או עבד לוה לאיש מלוה וכמבואר מדברי הר"ן בסוגי' דמלוה את חבירו בעדים שכ' בזה"ל יש שתמהו לאחר הלואה במה נשתעבד בשלמא בשעת הלואה בקבלות מעות נתחייב אלא לאחר מתן מעות במה נתחייב י"ל שאין זה קושי' לפי שאין הענין מטעם שעבוד אלא מפני שכל שהלוהו בעדים למ"ד צ"ל בעדים א"נ שאמר אל תפרעיני אלא בעדים אנו אומרי' שודאי אין הלוה פורעו אלא בעדים כו' וי"ל דטעמא דמלתא מפני ששמו חכמים דעתן של בריות שכל הלוה בעדים אינו פורע אלא בעדים שכיון שהוא רואה דאיהו לא מהימן למלוה שהרי כו' מלוה נמי לא מהימן כו' יעו"ש ובאומר שלא בשעת הלואה אל תפרעיני אלא בעדים יש מלבד טעם הר"ן עוד טעם אחר דעבד לוה לאיש מלוה וכמ"ש הר"ן אבל בפקדון דליכא כלל קנין כסף וגם עבד לוה לא שייך וצריכים לסברת הר"ן הנ"ל ומינה בלוה שולח ע"י שנים פרעון להמלוה דהוי רק פקדון אף כשמוסרן בעדים מהראוי שיהיה נאמנים למיפטר א"ע כשאומרים שעשו שליחותן לפורעו להמצוה ואף שהי' פרעון להמלוה שלא בעדים אין לומר שמשקרים דמה"ת יהיה עליהם שלא להאמין להמלוה כמ"ש למעלה כפול ומשולש שכן הוא נכון לפי סברתי הנ"ל ושלזה נתכוון המקנה בהתחלת קושייתו שהזכרתי דאם הי' בדין דחל חיוב קיום התנאי על הנפקד כמו על הלוה לא הי' מועיל להנפקד לפטור א"ע במגו דנאנסו ואמרינן לי' זיל קיים תנאך וא"כ אמאי מקשה הגמ' אי קסבר המלוה את חבירו בעדים וכו' הא י"ל דרב נחמן שאמר וכן בדיני ממונות א"ש בגוונא שהלוה פוטר את העדים משבועה דאף כשפוטרם אינם כשרים לעדות כיון דהוי תחלתו בפסלות הלא לפי דעת התוס' במס' ב"ב דף מ"ג ע"א ד"ה וליסלקו שכ' בזה"ל ואומר ר"י דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין פסלות תלוי' בגוף אלא בממון ע"כ גם בפסול מצד נגיעה לא הוי פסול הגוף ולא מיקרי תחלתו בפסלות ובהסתלקות הנגיעה כשר לעדות וא"כ עדיין קושייתי במק"ע:

ואף לפי פירוש הריטב"א והרשב"א דס"ד דגמ' מדבעינן עדים ולא פטרינן את הלוה אף בלא עדים כדין ברי לי שפרעתיך דחזקה שליח עושה שליחותו ע"כ מיירי שהלואת המלוה להלוה הי' בעדים והמלוה את חבירו בעדים צ"ל בעדים לכן לא מיפטר הלוה מהמלוה כ"א בעדים מ"מ פשוט בכה"ג הגם דאף שאין השלוחין נחשבי' לעדים וצריך הלוה לשלם להמלוה עכ"ז אם לא אמר הלוה לעדים שהיתה הלואתו בעדים לא שייך לומר לתקוני שדרתיך כו' כיון דלא אמר להו הבו בסהדי יכולים העדים לומר שלא ידעו שהיתה ההלואה בעדי' וכיון שכן פטורין הם מהלוה בטענתם שעשו שליחותן ונתנו להמלוה ומפטרי אף היכא שהלוה מסר גם להם בעדים כנ"ל [יעוין בש"ך חו"מ סי' קכ"א ס"ק מ"ה] עוד יש לדקדק מנ"ל להגמ' דקסבר רב נחמן המלוה את חבירו בעדים אצ"ל בעדים הא י"ל דרק בפקדון סובר ר"נ דאצ"ל לו בעדים ולא מטעם מגו רק משום דאף שהמסירה בעדים הוי כאלו התנה המפקיד לא נתחייב הנפקד לקיים רצונו של המפקיד ואף אם קיבל על תנאי זה כיון שלא נגמר דינו ע"י קנין הי' מצי לחזור משא"כ במלוה בעדים דאהני קנין כסף לחייב את הלוה בכל התנאים שמתנה המפקיד ולכאורה יש ליישב קושייתי הראשונה לפי שיטות בעה"מ וכן נראה מדעת רש"י ד"ה והשתא ובשו"ת מהר"ם בספר משפטים מ"ד דלפי האמת צריכין העדים לשבע שבועה בנק"ח דהיינו שבועות המשנה כמו בחנוני על פנקסו דאין חילוק בין בבא ליטול או לא דכיון שבא זה לידי הפסד דהא צריך הלוה לשלם להמלוה ומפסיד בודאי ממונו ששלח ע"י שלוחו יש על העדים חיוב שבועות המשנה כיון שכן ה"א שהי' נאמנים העדים בעדותן קודם תקנות שבועת היסת ולא אמרינן דכיון שאם לא הי' נאמנים העדים בעדותן לפטור את הלוה הי' צריכין לישבע נגד הלוה בנק"ח להוי כעד הצריך לשבועה לק"מ דחיוב שבועה זו אינו אלא נגד הלוה אם לא הי' נאמני' בזה שהי' מפסיד הלוה ע"כ הי' דינם כדין חנוני לענין חיוב שבועה אבל לענין גוף העדות מה שמעידים שנתנו להמלוה אחר ששורת הדין שהם נאמנים בעדותן ולא מפסיד הלוה כלל אין מקום להשביעו וגם המלוה לא הי' יכול להשביעם דהא קודם שנתקנה שבועת היסת לא הי' בכה"ג חיוב שבועה וא"ל דנוגעין בעדותן כדי שיפטור הלוה בעדותן ולא יצטרכו לישבע ז"א דהא לענין שבועה זו יש להם מגו שהי' יכולים לומר אהדרינהו ללוה והי' פטורים משבועה נגד הלוה אבל בהפקיד בידם בעדים אי ס"ד דמפקיד אצל חבירו צ"ל בעדים ואינו נאמן אלא בשבועות בנק"ח במגו דנאנסו לא הי' אפשר לפוטרן משבועו' חנוני על פנקסו כשטוען שפרעו להמלוה אם לא כיון שהם נאמנים בעדותן וליכא הפסד להלוה. משא"כ אם לא הי' נאמנים בעדותן הי' מחויבים לישבע נגד הלוה ובכה"ג מיקרי שפיר נוגעין בעדותן ותו אינו מועיל כשיפטור אותם הלוה משבועה כשיאמרו שהחזירו לו או נאנסו שעי"ז יהי' להם מגו ויפטרו משבועה גם כשאומרים שפרעו להמלוה דבכה"ג הוי כנוטל שכר להעיד שמרויחים בפטור הלוה שלא יצטרכו לשבע נגדו אף אם כשלא יאמנו בעדותן לפטור את הלוה כשאומרים שנתנו להמלוה.

אגב ארשום מה שנל"ד ליישב שיטות הר"י במג"ש דלפי דבריו הא: דלא אמרינן מגו גבי ש"ש הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן א"כ למה אקשי רבא לרב"ח מאי מעליותא הא גבי שכרו שלא בעדים מגו דבעל הבית הוא לאפטורי מממון ועל מה שמפרש הר"ן שהקושי' הוא למה פטור הבעה"ב משבועה יש לדקדק דילמא באמת דעת הנך אמוראי' דרק לענין שלא יהי' שכיר נשבע ונוטל מאמיני' לבעה"ב כששכרו שלא בעדים אבל שבועה בעי ועד"ז מצינו גבי עיזי דאכלי חושלי מתוך שיכול לטעון לקוח יכול לטעון דאכלי עיזי חושלי עד כדי דמיהן ולא הוזכר שם מחיוב שבועה ובאמת אף דבלקוח אין לחייב אלא היסת אם טוען שאכלו עד כדי דמיהן צריך לישבע שבועה כדין כל הנשבעין ונוטלין לכן נ"ל לתרץ באופן אחר דבתוס' ד"ה מתוך הקשו מה הועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא היכא שחושדו שמשקר כו' ותרצתי לפי המבואר מדברי הר"ן וחי' הר"י במג"ש בד"ה תקנות קבועות וברמב"ן במלחמות ששתי תקנות הי' דמשום כדי חייו דשכיר הי' תקנה שישבע בעה"ב ומשום דבעה"ב טרוד בפועליו עקרוהו השבועה מבעה"ב ושדוהו אשכיר והוי כמו היפך שבועה וי"ל שאם לא הי' מקום לתקנה ראשונה לחייב הבעה"ב שבועה לא הי' חכמים מתקני' שיטול השכיר בשבועה גם פשוט שלא הי' מקום לתקנה ראשונה להשביע את הבעה"ב רק טרם דאסקו חז"ל לחוש שהבעה"ב מוטעה הוא מפני טרדת פועליו דאם חשבינן לי' למוטעה האיך הי' אפשר לתקן שישבע א"ו כמ"ש ולפי"ז א"ש הא דשכרו שלא בעדים אין השכיר נשבע ונוטל דהא בשכרו שלא בעדים לא נעשה מעולם תקנה על בעל הבית שישבע דקודם שנחתו לחשוד שהבעה"ב מוטעה מחמת טרדת פועליו לא הי' אפשר לתקן להטיל עליו שבועה דהי' לו מגו גמור כיון שלא חשדנו לי' שאומר בדדמי ולאחר שנחתו חז"ל לזה דאפשר משום טרדת פועליו אומר בדדמי בודאי אין מקום לתקן שבועה על הבעה"ב ומטעם זה דעת מהר"מ מובא בש"ך סי' ע"ט ס"ק א' שאין ביד השכיר לומר לבעה"ב השבע והפטר וכיון שמעולם לא הי' מקום בשכרו שלא בעדים להטיל שבועה על הבע"הב ממילא לא הוחלה התקנה השני' שיהי' השכיר נשבע ונוטל וא"ש דברי האמוראים שאמרו ל"ש אלא שכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו' כלומר כיון שהי' שייך מגו אם לא היינו מחשבינן שבעה"ב אומר בדדמי הרי לא נעשית בכה"ג תקנה ראשונה שישבע בעה"ב וממילא לא שייך שם היפוך שבועה על דרך עקירה מבעה"ב להשכיר ע"כ לא נתקנה כלל תקנה השני' שישבע השכיר ויטול אמנם כ"ז אינו אלא אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה דאי לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה גם בשכרו שלא בעדים היתה יכולה שתהי' התקנה שישבע בעה"ב אף באי"ל מגו ממילא נשמע מדברי רמב"ח שאמר כמה מעלי' הא שמעתתא שסובר דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ולזה הקשה לו רבא שפיר מאי מעליותא שבועת שומרים דחייב רחמנא המ"ל:

הן אמת שלפי דברי התוס' בד"ה וניתיב לי' בלא שבועה דהוי כא"י אם פרעתיך לא הי' צריך השכיר לשבע כלל אם לא משום כדי להפיס דעתו של בעה"ב יש לדחות דברי הנ"ל דאף דבשכרו שלא בעדים לא הי' מקום לתקנה הראשונה שישבע הבעה"ב מ"מ אחר דנחתו חז"ל להחשיב טענת בעה"ב כטוען א"י אם פרעתיך הרי הי' שורת הדין שישלם הבעה"ב והתקנה שלא יטול השכיר כ"א בשבועה הוא רק לטובת בעה"ב להפיס דעתו ונשאר קושי' התוס' דהאיך יועיל מגו לפטור את הבעה"ב אמנם לדעת הרשב"א בחידושיו כאן ובמשנה גם ד"ה וניתיב לי' מבואר שבכה"ג שהבעה"ב אינו מודה שהוא מסופק אין לחייבו כדין א"י אם פרעתיך רק דרך תקנה ושפיר יש לקיים דברי הנ"ל שלא נחתו חז"ל לתקן תקנה שיטול השכיר בשבועה כ"א היכא שהוחלט תקנה הראשונה שישבע בעה"ב ולשיטות הסוברים דהיכא דלא הו"ל למידע גם א"י אם פרעתיך פטור [יעוין סי' ע"ה ס"ק כ"ב] בלא"ה אין לחייב את הבעה"ב לשלם מטעם א"י אם פרעתיך דלא הו"ל למידע יעו"ש בתומים אבל קשה לי מאד דהא בנ' ידענא ונ' לא ידענא דעת התוס' להדי' בר"פ שור שנגח את הפרה דהיכא דלא הו"ל למידע לא אמרי' מתושאיל"מ ולמה כתבו התוס' כאן ד"ה קציצה דאי הוי אמרינן דגם בקציצה הבעה"ב טרוד בפועליו הרי הוא מחויב לשלם שתים מדין נ' ידענא ונ' לא ידענא ולא א"ש רק לפי דברי הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א דלא מיקרי לא הו"ל למידע רק היכא שהתובע יודע בודאי שהנתבע לא הי' לו למידע וכאן גבי שכיר אין ידוע להשכיר שבעה"ב אינו זוכר שלא פרע כי יכול להיות שיודע שלא פרע ובכוונה מכחישו אמנם כל דברי הש"ך בסברא זו מרפסין איגרא דמאי סברא לחלק בין אם התובע יודע או לא:

נחזור לראשונים דלפי דברי איזה מקדמונים שנחתו לקושי' התוס' במס' ב"מ דף ד' למ"ד הילך פטור יהי' כל מב"מ נאמן במגו דאי בעי אמר הילך ומתרצים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן הרי דר"ש שסובר שם דהילך פטור מוכח דמגו לאפטורי לא אמרינן ונכון לומר שע"כ הי' מתנגד לר"ש לשטתי' הך שמעתתא דל"ש ששכרו בעדים דלפמ"ש סוברים הנך אמוראים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ע"כ טוב הי' לר"ש אשר מצא לדעתו ראי' מברייתא דאין לחלק בין שכרו בעדים או לא. מעתה י"ל שזה הי' כוונת רמב"ח במאי דקרא עליה דר"ש וישם את הדברים כו' ורמב"ח בעצמו לשיטתו אזיל שסובר הילך חייב כדמוכח סוגי' דפוגמת דסבר רמב"ח למימר שד"א דקא תבע במאתים והוא מודה לי' במנה והרי התם הודאתו על הפרעון מנה מכתובתה ונסתלק השעבוד הוי כהילך גמור ולפמ"ש דהכוונה בדברי ל"ש ששכרו בעדים כו' כלומר כיון דלא הוחל שבועה על הבעה"ב לפי תקנה ראשונה בשכרו שלא בעדים דאז הי' לבעה"ב מגו מעלי' ממילא לא נעשה בכה"ג תקנה שני' שישבע שכיר ומיושב בפשיטות דעת רבינו ישעי' המובא בטור שפוסק דאף היכא דליכא אלא ע"א ששכרו ישבע השכיר ומקשים אמאי ישבע השכיר להימן להבעה"ב בשבועה במגו שהי' בידו להכחיש בשבועתו את העד כשהי' טוען שלא שכרו וכך באמת דעת הטור והר"ם אבל לפי הנ"ל י"ל שנחית רבינו ישעי' לפרושי הנ"ל ואין לפטור במגו דלא שכרתיך דהוי מגו בדדמי ובכה"ג לא שייך סברא הנ"ל דבאפס תקנה ראשונה לא נעשית השני' דהא כיון שיש ע"א אף בלי שום תקנה הי' חיוב שבועה על הבעה"ב כיון שלא הי' נאמן רק במגו דלא שכרתיך והי' צריך לישבע להכחיש את העד:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה