שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל
זה לשון הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ ולא שכרתיך כו' הי' לו ע"א ששכרו אינו מועיל לו כלום ולכאורה קשה הא לא אמרינן מגו נגד ע"א אמנם על רבינו מאיר שמובא שם במ"מ שפוסק ג"כ כהרמב"ם רק שסובר שהיכא שיש ע"א ששכרו מוטל על הבעה"ב לישבע שבועה חמורה ונאמן בזה במגו שהי' יכול להכחיש העד ולישבע נגדו אין להקשות דהא מסוגיא דנסכא מבואר דלא אמרינן מגו להכחיש העד בשבועה די"ל ששם הטעם דזה הוא מגו גרוע שיכחיש עד בשבועה ומגו גרוע לא אמרינן משא"כ כאן בשכיר שכל עיקר הדין שהשכיר ישבע ויטול אינו אלא מצד תקנות חכמים ובכזה אמרינן מגו גרוע ואוקמי אדינא לכך פוסק הר"מ שפיר דאף היכא דאיכא ע"א מהימן לבעה"ב בשבועה חמורה במגו דהי' יכול להכחיש את העד בשבועה דתועלת המגו אף שהוא גרוע להעמיד על דין תורה:
אמנם לשון הרמב"ם שכ' אינו מועיל לו כלום שמורה שאין על הבעה"ב שבועה חמורה רק היסת וכאלו לא הי' כלל עד אינו מובן וי"ל בפשיטות דהא לכאורה עוד צריך ביאור דברי הרמב"ם שכתב מתוך שיכול לומר להד"מ ולא שכרתיך משמעות דברים אלו שהם שני ענינים נפרדים להד"מ ענין בפ"ע ול"ש ענין אחר וי"ל דהנה כבר נתעוררו האחרונים להקשות היכי מיירי אם יש עדים שפועל עשה מלאכתו אצל הבעה"ב הרי אף שיכפור הבעה"ב ויאמר שלא שכרו יהי' מחויב לשלם לו כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ואם ליכא עדים שעשה עמו הפועל אף בשכרו בעדים ביד הבעה"ב לומר שלא עשה אצלו מלאכה ויעוין ברש"י ד"ה ששכרו כו' שמסיים ועשה עמו שכוונתו שיש גם ע"ז עדים שעשה עמו וכן אי' להדיא בחו"מ סי' פ"ט ס"ג. אבל בטור לא כ' רק שיש עדים ששכרו ולא הביא שמעידין גם על עשיות מלאכ' וסתימות הגמ' משמט כדברי הטור וכ"נ מסתימת לשון הרמב"ם וי"ל שדעת הטור והרמב"ם דאף אי ליכא עדים על עשיות המלאכה כ"א על השכירות לבדו ששכרו מ"מ אין להאמין לבעל הבית במגו דלא שכרתיך לא הי' יכול לטעון דהא איכא ע"ז כ' עדים ולטעון שלא בא השכיר לעשות המלאכה הוי כמגו גרוע ביותר דהוי כמגו נגד חזקה אלימתא דחזקה על שליח שעשה שליחותו וכיון ששכרו מסתמא הלך ועשה אף שבחזקה זו אין מוציאין ממון מ"מ טובה חזקה זו לדחות מחמתה המגו דאין אדם טוען ברצון דבר שחזקה אלימתא כזו מתנגדת דבריו לפני כל שומע טענתו. לכך די כשיש עדים ששכרו אבל כשאין עדים ששכרו שפיר יש מגו לבעה"ב שיאמר שלא שכרו ולא עשה עמו מלאכה ולכך הוצרך הרמב"ם לכפול בדבריו וכ' מתוך שיכול לומר להד"מ ולא שכרתיך להד"מ קאי על עצמות המלאכה שיטעון הבעה"ב שלא עשה אצלו ולא שכרו דאם יודה שעשה עמו מלאכה יצטרך עכ"פ לשלם כדין יורד שלא ברשות ועתה א"ש מש"כ הרמב"ם הי' לו ע"א ששכרו אינו מועיל לו כלום ול"ד לנסכא דר"א דהתם לפ"ד העד תפס בפניו הנסכא ולפי עדותו מחויב להחזיר הנסכא ע"כ כשמכחיש את העד צריך לישבע נגדו שד"א אבל הכא שאינו יודע כלל שהשכיר עשה עמו מלאכה א"כ אף כשמעיד ע"א ששכרו ליכא בעדותו שום חיוב ממון דהא מצד חזקה ליכא לחייב ממון כנ"ל וכיון דליכא בעדותו מקום לחייב הבעה"ב ע"כ אף כשמכחיש הבעה"ב להעד ע"ז ליכא חיוב שבועה והיכא דליכא חיוב שבועה אם מכחיש העד אמרינן מגו אי בעי הי' מכחיש העד ולא הי' חיוב שבועה על הכחשתו את העד ולכך כתב הרמב"ם שע"א שמעיד ששכרו אינו מועיל לו כלום:
ולפ"ד הנ"ל א"צ למש"כ הלח"מ בדין וא"ו בד"ה אם הודה שמסיק בשיטות הרמב"ם דבמגו גרוע אוקמינן אדינא ומה שמקשה שם דאמאי חייב שד"א במ"מ ואין עדים ששכרו ממ"נ אם המגו טוב גם משבועת התורה ליפטר ואם אין המגו טוב נימא שישבע השכיר דבודאי לא אמרינן מגו ממב"מ לכ"ה לכך צריך בעה"ב לישבע שד"א אבל לענין שלא לישבע השכיר ויטול שפיר יש לבעה"ב מגו דהי' יכול לומר לא שכרתיך ומעצמך עשית אצלי מלאכה ומגיע לך בעדו כפי הודאתו ולא יותר כעין זה כתב המהרש"א לב"מ דף קי"ב: