שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל
באופן אחר נ"ל לפרש דברי הגמ' א"ה אפילו קצץ נמי דאיתא לקמן בגמ' איני והא תני רבה בר שמואל קצץ כו' ומפרש רש"י הך מתניתא דלעיל והיינו הברייתא שאמר לעיל רבה בר שמואל לרב ששת שכיר בזמנו כו' אבל א"ל שתים קצצת לי והוא אמר כו' הממע"ה. ויל"ד לכאורה למה לא מקשה על שמואל מברייתא שמובא בריש הסוגי' אומן אומר שתים קצצת לי כו' הממע"ה:
וכדי ליישב זה אקדים מה שיש להקשות לכאורה דהקדמונים מקשים מאי ס"ד דגמ' כאן שלא יהיה על בעה"ב חיוב שבועה הא הוי מב"מ וחייב שד"א והרבה תרוצים נאמרו בקושי' זו והרז"ה ז"ל מתרץ דקס"ד שלא חייבה התורה במב"מ דשכירות אלא במלוה ופקדון דכתיב בהן כי הוא זה דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן בפרשה דאם כסף תלוה. וכ' הר"ן בזה"ל ואע"פ שהרמב"ן ז"ל השיב עליו דכיון שהשלים פעולתו נעשית שכירתו של זה מלוה ואין ראוי שיורע כחו מפני שהי' עיקרו שכירות אין אני רואה בזה קושי' שלא נוכל לומר כן וכ"ש למאי דקס"ד מעיקרא: שהרי רוב דעת המפורשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע"פ שעכשיו נעשית חוב דינה כקרקע ואין נשבעין עליו כו' ולמה לא נוכל לומר כן בשכירות למאי דס"ד מעיקרא עכ"ל הר"ן ונ"ל פשוט דסברת הר"ן א"א לומר רק גבי שכיר ואף לגבי אומן למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי ושייך גבי' בל תלין כמו בשכיר דאין לאומן רק תביעות שכירות אבל אם נאמר דאומן קונה בשבח כלי לא מיקרי שכירות ומזה הטעם ליכא גבי' בל תלין כדאיתא בב"ק דף צ"ט ע"א וכ' שם רש"י ד"ה אמאי עובר הא זבינא קא מזבין ליה נהלי ולא משכירות הוא ע"כ. הרי דלמ"ד אומן קונה בש"כ הוי רק כזביני ולא כשכירות ואין מקום לומר שלא יהי' שד"א במב"מ דהא הדינר הא' שמודה הבעה"ב לא בא מכח שכירות רק דמי זביני הוא שלפי טענתו קונה האומן השבח במקצת בעד דינר א' והאומן תובע שקנה לו בדמי קניות שבח ב' דינרין והוי כשאר מכ"מ שחייבה התורה שבועה דאורייתא דבזה לא שייך סברת הרז"ה הנ"ל וכיון שכן קשה מאי מקשה הגמ' על שמואל מברייתא דרבה ב"ש הא בב"ק דף הנ"ל מבואר דלא איפשיט אם שמואל סובר אומן קונה בש"כ או לא וי"ל ששמואל סובר אומן קונה בש"כ וכיון שאינו שם שכירות יש בזה דין שד"א כהודאה במקצת לכן שפיר אמר שמואל בדין אומן אומר ב' קצצת לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחת שישבע בעה"ב וברייתא דרבה ב"ש לא קשה דהא באותה ברייתא מפורש שמיירי בשכיר וי"ל דהודה במקצת השכירות וכפירה במקצת ליכא שד"א כסברת הרז"ה הנ"ל ואף דנעשית מלוה מ"מ כיון דנמשכת משכירות ליכא שבועה ואף אם נחזיק דהילכתא דאין אומן קונה בשבח כלי ומקשה הגמ' אליבא דהילכתא מ"מ עכ"פ יותר טוב הי' להקשות על שמואל מברייתא ראשונה שמיירי להדיא באומן דתני בה אומן כו' ולמה שביק ברייתא זו ותפס ברייתא אחרת דרבה ב"ש ונ"ל דהנה הרמב"ן והר"ן מביאים שיטות הגאונים שסוברים כשיש הכחשה בין מלוה ולוה ויש משכון ת"י המלוה אף שיש לו מגו מ"מ חייב לישבע שבועות המשנה דנשבע ונוטל ומקשו עלייהו מברייתא דלקמן אומן כ"ז שהטלית בידו על הבעה"ב להביא ראי' ומשמע דהאומן א"צ לישבע ומתרץ במלחמות די"ל כתירוץ הגמ' לצדדין קתני כו' יעו"ש ובר"ן כתב אף הגאונים לא מחייבו שבועה להמלוה רק כשהוא תובע אותו אבל אם הלוה בא לתבוע משכונו והמלוה אינו רוצה להחזיר המשכון עד שיפרע לו כפי תביעתו אין על המלוה שם נוטל כיון שאינו תובע ולכך אין עליו חיוב שבועה ותו ל"ק מברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן דמסתמא הבעה"ב תובע הטלית והאומן אינו רוצה להחזיר עד שיפרע כדי תביעתו אין על האומן שם נוטל כיון שאינו תובע שישלם לו אגרו. וכתב עוד הר"ן שי"ל עוד שהאומן בלא"ה א"צ לישבע אף כשבא לגבות דהא לעיל מיניה אמרינן וניתב ליה בלא שבועה ומפרקינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב אלמא אי לאו הכי הי' נוטל בלא שבועה ודוקא בפועל הוא שמצריכין להפיס דעתו של בעה"ב אבל האומן כיון שהטלית בידו אין לחוש משום פיוס בעה"ב שכבר מפויס ועומד הוא כשמחזיר לו הטלית ע"כ יעו"ש ומבואר במפורשים שכוונת הר"ן משום דהך ברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן אתי' כר"י והוא ס"ל דגם בקציצה לא אמרינן בעה"ב מידכר דכיר ושייך בזה ג"כ דברי הגמ' וניתב לי' בלא שבועה אבל לדידן דסברינן בקציצה דמידכר דכיר בעה"ב אין חילוק בין אומן האוחז בכלי לכל מלוה על המשכון ובלא"ה לשיטות רב ושמואל שסוברים דלא אמרינן בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתושאיל"מ ל"ק כלל בקציצה דניתב ליה בלא שבועה דאף אם הבעה"ב מסופק הוי א"י אם נתחייבתי ומחויב שבועה ואיל"מ לא אמרינן כנ"ל א"כ דלפי הס"ד דאכתי לא אסיק הגמ' דלצדדין קתני לכאורה קשה מברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן הממע"ה אמאי לא נשבע האומן כדין מלוה על המשכון לשיטת הגאונים והאלפסי דסוברים שיש בזה שבועת המשנה דתירוץ הרמב"ן דלצדדין קתני אכתי לא נחית ותירוץ השני של הר"ן כיון דמן הדין הי' ראוי להיות דניתב לי' בלא שבועה לא שייך ג"כ לומר לשיטות שמואל דלא אמרינן משואיל"מ ולא נשאר רק תירוץ הראשון של הר"ן דמיירי שאין האומן תובע רק הבעה"ב תובע ומאי פסקא לא שייך דכן דרך שהבעה"ב א לתבוע כלי שלו כן מסביר הר"ן ז"ל:
לפי"ז י"ל דמברייתא דאומן אומר ב' קצצתי לא הי' אפשר להקשות על שמואל דבכתובות דף ע"ו אי' אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראי' אע"פ שהוא מוחזק דס"ל לשמואל דמוקמינן לי' הפרה בחזקת מרא קמא] מיתיבי מחט שנמצא בעובי בה"כ כו' לא הוגלד פי המכה הממע"ה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי בעל הבהמה ליתי ראי' ומוקי בדלא יהיב טבח דמי מפרש רש"י הא דקתני הממע"ה בבעל הבהמה קאמר וכגון דאיהו קא תבע] מאי פסקא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללא דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראי' והיינו שבעל הפרה צריך להביא ראי' שמת החמור קודם משיכה] מיתיבי מחט שנמצא בעובי בה"כ כו' ואי דלא יהיב טבחא דמי בעל בהמה בעי לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח איתייליד דיהיב טבח דמי ומאי פסקא סתמא דמלתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב חיותא ע"כ ובתומים סי' פ"ט ס"ק י"ז מבואר במה שכ' שם בדברי הרמב"ם שאינו מצריך לבעה"ב לישבע בהכחשה כשהחזיר לו האומן הטלית משום דלא שכיח הוא שיחזיר האומן הטלית קודם שיקח דמים וראי' לזה ממה שאמרו שלכך האומן ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אאגרא בדבריו שם יש לי עיון כי שגגה יצאה מלפניו כאשר אבאר לקמן אי"ה ולפי"ז פשוט לומר דא"א להקשות על שמואל מברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי כו' הממע"ה ומפרש רש"י היינו אומן דיכילנא לשנוי' דהפשט בברייתא להיפך שמיירי שהטלית הוא עוד ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא לכך עליו הראי' ומאי פסקא לא שייך להקשות כאן די"ל כנ"ל דסתמא דמלתא כן שהאומן אינו מחזיר הטלית עד שיופרע לו מה שמגיע לו גם בלא"ה אין הכרע קושי' כ"כ במאי פסקא דהרי לדברי רב יהודא שאמר משמי' דשמואל ע"כ צריכין לאוקמא הברייתא דמחט שנמצא בעובי בה"כ בדלא יהיב טבחא דמי והממע"ה קאי אבעל הפרה ולא חש לקושי' מאי פסקא ע"כ נוח יותר להקשות על שמואל מברייתא דשכיר אומר שתיים קצצת לי שאין בזה דרך ליישב כנ"ל ומיושב הדקדוק הנ"ל למה לא מקשה הגמ' מברייתא ראשונה דאומן אומר כו':
והשתא לפי"ז יש ליישב מה שהקשיתי לשיטות הרז"ה דס"ד הי' שאין שייך ן מב"מ בשכירות א"כ מאי מקשה הגמ' לשמואל מברייתא דשכיר דלמא שמואל סובר אומן קונה בשבח כלי ולכך הוי מב"מ כנ"ל אבל בשכיר לא הוי מב"מ לכך אין לחייבו שבועה דהפנ"י לגיטין דף כ' מקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי. אמאי כשר גט שכתבו חש"ו דהא קטן מיקני קני ואקנוי' לא מקני והגט צריך להיות של בעל והקטן קני הגט בשבח כלי ומתרץ בקצה"ח סי' ש"ו דמבואר מדברי הרא"ש דאף למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ ביד הבעה"ב לכוף את האומן שיתן לו הכלי עם השבח כשרוצה ליתן לו מה שקצב ובזה מהני אף נתינה בע"כ ולכך מהני גם בקטן:
לפי"ז נ"ל להמציא דבר חדש דהיכא שאין האומן בא לתבוע רק מחזיק הכלי והבעה"ב הוא התובע חייב אומן שד"א כדין מודה במקצת כי הבעה"ב תובע כל הטלית שלפי דבריו מחויב האומן ליתן לו בעד סלע אחת שרוצה ליתן לו כפי שקצב לו לפי דבריו והאומן מודה שעצם הטלית הוא של הבעה"ב רק אחרי שלפי דבריו קצב לו שנים א"צ ליתן לו חלקו בטלית מחמת שבח כלי עד שיתן לו שנים וכ"ז שלא יתן לו הוא בעל הטלית במקצת מחמת שבח שלו והוי מב"מ הטענה ממש ולא גרע מתובע מחבירו שקנה ממנו טלית שלם והנתבע משיב חצי שלי וחצי שלך שחייב שד"א והילך ליכא כאן שהרי האומן אינו רוצה להחזיר הטלית שתופס בשביל חלקו בשבח כלי שיש לו בהטלית א"כ א"א לומר הפשט בברייתא ראשונה שמיירי שהטלית ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא דכיון דהבעה"ב בא לתובעו הרי המוטל על האומן לישבע ולמה קתני הממע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע לפי ס"ד דהשתא דאכתי לא אסיק הגמ' התירוץ דלצדדין קתני:
אמנם אם נאמר דאין אומן קונה בשבח כלי אין שם תביעה על גוף הטלית כ"א על דמי השכירות הקציצה וליכא שם שבועה על האומן דאינו נחשב למב"מ דעל הדמים אין עליו שם נתבע ודינו ככל בעל משכון שיש לו הכחשה עם הלוה והשתא א"ש דקושי' הגמ' על שמואל הוא ממ"נ מברייתא דרבה ב"ש או מברייתא הראשונה דאם נתרץ דמברייתא דרבה ב"ש ל"ק על שמואל דשאני אומן משכיר וכסברתי הנ"ל בשיטות הרז"ה דבשכיר דין הוא שיפטור משבועה דלא שייך בי' דין מב"מ משא"כ באומן דקונה בשבח כלי והוי מב"מ גמור ולכך צריך לישבע א"כ כיון דסברינן דאומן קונה בשבח כלי קשה על שמואל מברייתא הראשונה אומן אומר כו' וליכא למימר דלמא ברייתא דאומן מיירי שהטלית ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא דאכתי קשה למה לא ישבע האומן כדין נשבע ונוטל במשכון לסברת הר"ן ששוה בזה למלוה על המשכון אף לס"ד דאומן קונה בשבח כלי [יעוין בדברי הר"ן] ואין לומר דמיירי שהאומן אינו רוצה לתבוע כלל רק הבעה"ב הוא התובע והאומן הנתבע דא"כ לחייב שד"א כדין מב"מ דהא לפי סברא דהשתא דאומן קונה בשבח כלי הוי מב"מ גמור כנ"ל וביותר יש לומר עפ"י מה שכתבו התוס' במס' ב"מ דף קי"ב ע"ב ד"ה א"ה כו' כדי לאוקמא בכל ענין אפילו לא פרע אותה אחת עכ"ל כ"כ נוכל לומר להיפך דיש לאוקמא אף היכא שהבעה"ב אומר שכבר נתן לו הסלע שקצץ ויש לו לתבוע ממנו כל הטלית בלי עיכוב כי כולה שלו: ולפי טענת האומן ששתים קצץ לו אף שכבר פרע אחת עדיין לא נקנה כל השבח כלי שלו להבעה"ב ויש לו לאומן עדיין חלקו בטלית והוי מב"מ גמור במה שאינו כופר כל הטלית ואין לומר דמיירי שעדיין לא נתן לו אותו דינר ויש לומר דלא הוי האומן מודה במקצת כיון שאינו מודה לו כלל בשבח הכלי דזה שפיר קשה מאי פסקא והר"ן שכתב היכא דאומן מחזיק בכלי והבעה"ב התובע א"צ לשבע אפשר לומר דס"ל להילכתא כדעת האלפסי והרמב"ם ושאר פוסקים דאין אומן קונ' בש"כ וליכא כאן כפיר' והודאה לכך אין האומן מתחייב מדין מודה במקצת ומדין נוטל נמי ליכא לחייבו כיון שאין הוא התובע:
ולפי"ז יש לתרץ לשון הגמ' א"ה אפילו קצץ נמי דלפי דברי הנ"ל ולפי שיטות הרמב"ן דלא נחית לסברת הר"ן ובשיטות החולקים עם הגאונים דבאמת במלוה על המשכון א"צ לישבע כיון שיש לו מגו קשה מאי מקשה הגמ' א"ה אפי' קצץ נמי דלמא בהך ברייתא הפשט להיפך שמיירי שהטלית ביד האומן והבעה"ב הוא המוציא לפטור האומן משבועה כיון שיש לו מגו וי"ל עוד שאף לשיטת הגאונים אין קושי' הגמ' מכרעת דהא אף לפי דבריהם לפי מה שמכריע הרמב"ן לשיטתם בברייתא כ"ז שהטלית ביד האומן דלצדדין קתני צ"ל דקודם דאסיק בגמרא תירוץ כזה דלצדדין קתני ע"כ היינו מוכרחים לומר שאין שבועה באומן. וכ"כ במלוה על המשכון א"צ המלוה לישבע א"כ אין להקשות אפי' קצץ נמי כיון דיש סברא לומר דכ"מ שיש מגו א"צ לישבע י"ל שהברייתא מיירי שהטלית ביד האומן וא"צ לישבע וכשאין הטלית ביד האומן נוטל ג"כ משום דהבעה"ב טרוד בפועליו רק שצריך לישבע משום דאין לו מגו להכי קתני הממע"ה והיינו הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' פקע:
אמנם י"ל דהר"ן מקשה ג"כ קושי' התוס' דאמאי נאמן בשכרו שלא בעדים במגו הא אין המגו טוב ומתרץ דאדרבא לבעה"ב נוח לו לטעון לא שכרתיך משיטעון פרעתי מילתא דידע דמספקא בי' רבנן משום טירדא מעתה י"ל בפשיטות לפי ס"ד שסבר שגם בקציצה אינו זוכר הבעה"ב אין לפטור את האומן משבועה במגו שהי' מכחיש את הטלית דהא מגו דהעזה לפטור משבועה דאם מכחיש הטלית מעיז נגד הבעה"ב וגם לפני הב"ד נראה אולי טוען בשקר כיון שרואין הכחשת הבעה"ב משא"כ כשתובע יותר בקציצה לא יעיז בפני הבעה"ב שהבעה"ב בעצמו ידמה דילמא משגה הוא אצלו מצד טרדותיו גם מחמת זה מחשבינן גם הב"ד יותר לאמת טענות האומן מטענת הבעה"ב ע"כ נוח לו יותר להכחיש בקציצה וכיון שאין לו מגו טוב מהראוי שיצטרך לישבע ואפשר לומר דבאמת כוונת הברייתא המוציא מחבירו ע"ה ואם לא יביא ראי' ישבע האומן וכתירוץ הגמ' דלצדדין קתני דהא בשבועה יכול האומן לתבע ליטול אף כשהטלית ביד בעה"ב לפי קושי' הגמרא אפילו קצץ נמי ומקשה הגמרא שפיר
אמנם כ"ז אי אמרינן דבעה"ב טרוד אבל לתירוץ הראשון משום כדי חייו וליכא כלל טרדא אצל בעה"ב דהוי מגו של האומן טוב ל"ק כלל מברייתא דאומן אומר שתים קצצתי לי כו' די"ל כנ"ל שמיירי שהטלית ביד האומן והמע"ה קאי אבעה"ב ואי לא מייתי ראי' נוטל האומן בלא שבועה כיון שיש לו מגו טוב לכך לא מקשה הגמ' רק אחרי דאסיק הגמ' דבעה"ב טרוד בפועליו ודברי הראשוני' הנ"ל ג"כ א"ש דהמה אליבא דשמואל לפי המסקנא וכמו שהשיב שמואל בעצמו קציצה מידכר דכיר וממילא כשהטלית ביד האומן יש לו מגו טוב: