אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת שבועות › עוד בסוגיא הנ"ל

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל

בסוגיא דקציצה [דף מ"ד ע"ב]

גמרא א"ה אפי' קצץ נמי לפרש כוונת האי א"ה אקדים מה שפרשתי כבר באריכות במ"א דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' טוען דין ד' שכ' בזה"ל אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור כו' כיצד מי שטען על חבירו ואמר ק' דינרין יש לי אצלך חמשים בשטר וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מב"מ שהשטר לא תועלת בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים עכ"ל יעו"ש שנבוכו בכוונת דברי הרמב"ם במה שהוסיף ואמר והרי כל נכסיו משועבדים ותרצתי דהא הרמב"ם בעצמו פוסק שם בסוף הפרק בטוען מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו עדיין אצלו חמשים שמחויב שדיא מצד העדאות עדים כדין ר' חייא קמייתא ואף דאינו יכול לכפור כלל דגם טענת פרעון לא הי' יכול לטעון לפי דברי הרמב"ם שכ' להדי' שהעדים מעידים שעדיין יש לו בידו [וצ"ע בזה על דברי המל"מ בדין ד' יעו"ש] וצ"ל שסובר הרמב"ם דאף דאינו יכול לכפור וליכא למחייבי' מצד הודאת עצמו דלא מיקרי הודאה כיון שלא הי' יכול לכפור מ"מ מחויב שד"א מצד העדאת עדים ומצד הודאת שיעבוד קרקעות ליכא למפטרי' היכא שיש עדים דאף למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ הרי חייב לשלם גם ממטלטלין שלו והוי כהודאות קרקעות ומטלטלין ולא מחשבינן שע"ק רק בשטר שעקרו רק לשע"ק וכסברת הלח"מ פט"ז מהלכות אישות דין כ"ה יעו"ש לפי"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דבהודה חמשים שבשטר אף שלא מיקרי הודאה כיון שלא הי' יכול לכפור מ"מ היה מקום לומר דל הודאתו אכתי נתחייב שבועה מכח השטר דאיכא העדאת עדים שמחייבין שבועה אף היכא שאין ביד הנתבע לכפור אמנם ז"א דמצד השטר בלא"ה ליכא למחייבי' שד"א דהא עקרו של שטר על שעבוד קרקעות והוי הודאת שע"ק א"כ ממ"נ ליכא חיוב שבועה מצד הודאתו אין לחייבו דהא לא הי' יכול לכפור ולא חשיבא הודאה ומצד השטר לבדו כדין העדאת עדים נמי ליכא לחייב דשטר הוא שע"ק ולזה נתכוון הרמב"ם במ"ש דשטר לא תועלת בי' כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים כלומר קרקעותיו שבהם דין שיעבוד ואין כאן חיוב לא מצד הודאתו ולא מצד השטר דהוי כהעדאת עדים. אבל היכא דלא מקרי שע"ק לבד והחוב ידוע אף דאינו יכול לכפור מחויב שד"א מצד ידיעות החוב כדין ר' חייא קמייתא ובזה י"ל לכאורה קושי' המ"מ בפט"ז מהלכות אישות דין כ"ה דכיון שידוע שחייב הבעל מנה ויכולה היא שתגבה גם ממטלטלין הוא מחויב שבועה כדין ר"ח קמייתא היכא דלא מקרי שעבוד קרקעות לבד (אמנם עדיין לא א"ש לשון הרמב"ם שם שכתב בזה"ל יש להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת כו' ע"כ משמעות לשונו מורה שאין טעמא משום ר"ת קמייתא רק מצד הודאת עצמו). ובדברי הנ"ל א"ש גם דברי הרמב"ם בפ' כ"ב מהלכות עדות ד"ג יעו"ש לפ"ד הכ"מ שם דהתם לא מקרי שע"ק יעו"ש ויעוין בש"ך חו"מ סי' ל"א ס"ק ב' א"כ שפיר יש חיוב שד"א על הלוה דהעדאת עדים הוי כהודאה במקצת ומיושב מה שהניח שם בכ"מ בצ"ע דשאינו יכול לכפור ליכא שבועה יעו"ש דהא לפ"ד הכ"מ בעצמו דלא הוי שע"ק יש לחייב שד"א מצד העדאת עדים ומה שפוטר הרמב"ם בדין נ' שבשטר אינו רק מחמת שהשטר הוא שע"ק:

והנה בתוס' ד"ה אפי' קצץ נמי מפרשים דקושית הגמרא הוא דנחייב את הבעה"ב מדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרי' מחויב שבועה ואיל"מ אמנם לדברי הרמב"ם הנ"ל דהיכא שאין יכול לכפור לא מקרי הודאה י"ל דליכא כאן כלל חיוב שבועה דמה שמודה שקצץ לו דינר א' לא מיקרי הודאה דהא אין ביד בעה"ב לכפור דכיון ששכרו בעדים ועשה עמו מלאכה צריך עכ"פ לשלם הפחות שבשכירות כפי המנהג וגם פרעתי אינו נאמן אמנם לפי דברי הנ"ל י"ל דהכא דליכא שטר ולא מקרי שע"ק. אף בלי הודאתו יש חיוב כדין העדאת עדים דהא שכרו בעדים ומגיע לו עכ"פ הפחות שבשכירות. ופרעתי ג"כ אינו נאמן דהא הדין שישבע השכיר ויטול כשטוען הבעה"ב פרעתי והרי בשטר אף שביד הלוה להשביע את המלוה בטענתו אישתבע לי דלא פרעתיך מ"מ אי לא הוי שע"ק הי' חיוב שדיא על הלוה דהוי מחשבינן את השטר כהעדאת עדים שעדיין חייב לו וכנ"ל ואף שכתב הר"ן דבתובע חמשים דבחבלה וחמשים דהלואה אף שהנחבל נשבע ונוטל החמשים דחבלה מ"מ לא מיקרי כהעדאת עדים לחייב שד"א על החמשים דהלואה כיון שאין הנחבל נוטל רק בשבועה שאני בחבלה שמצד הדין לא הי' להנחבל ליטול כלל בשבועתו ורק מצד תקנות חכמים זוכה בשבועתו וכ"ז שלא נשבע הוי כאינו ידוע שדבריו אמת מש"ה לא מחשבו הר"ן כהעדאת עדים משא"כ בשטר דהשבועה שמטילין על הבעהש"ט כשטוען הלוה אישתבע לי אינו אלא מתקנת חכמים להפיס דעת הלוה ע"כ אף קודם שנשבע הוי כידוע להב"ד שמגיע מהלוה כפי השטר ודינו לחייב שד"א כדין העדאת עדים ולכך הוצרך הרמב"ם לומר דמצד השטר אין לחייב שבועה דהוי שע"ק אבל אי לא משום זה הי' הנתבע מחויב שד"א מצד הנ' שבשטר דהוי כהעדאת עדים כמו כן י"ל גבי שכיר לפי דברי הגמ' כאן שמקשה וניתב לי' בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב הרי שהשבועה הוא רק לחומרא על השכיר אבל מן הדין הי' לו ליטול אפי' בלא שבועה א"כ הדינר א' הפחות שבשכירות שצריך הבעה"ב לשלם עכ"פ הוי כידוע החיוב לב"ד שהוא כהעדאת עדים שדינו כהודאה לחייבו לישבע שד"א על המותר וכיון שמחשבינן כפירות הדינר הב' שכופר הבעה"ב כטוען איני יודע הדין בזה כדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומתושאיל"מ וא"ש דברי הגמ' א"ה אפי' קצץ כלומר לפי מאי דמסקינן שהשבועה שמוטל על השכיר אינו אלא כדי להפיס ומצד הדין הי' לשכיר ליטול בלא שבועה הרי הב"ד כעדים שמגיע לו עכ"פ דינר א' ואיכא על הבעה"ב חיוב שד"א על הדינר השני שכופר וכיון שאין טענתו רק כטענת שמא הוי משואיל"מ א"כ אפי' קצץ נמי ומדויק שפיר לשון הגמ' איה שקאי על מה דאסיק מקודם כדי להפיס דעתו של בעה"ב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה