שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל
באופן אחר נ"ל ליישב קושי' הרא"ש מה שהקשה אמאי פוטר ר"פ מק"ש באמר לדידה ולא אמר לב"ד. הא הדין בעד מפי עד אם כופר הראשון אין השני נאמן דלכאורה קשה מה קאמר הגמרא ש"מ משביע עידי קרקע פטור הא למאי דלא אסיק אדעתיה עדיין דמיירי בתפיסה מטלטלין קשה בפשיטות לימא מי יימר דמשתבעת בהשבעת כתובה שלא התפיסה בעלה צררי וא"ל דר"פ לשיטתי' דאזלי בתר דאורייתא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי והחיוב השבעת כתובה אינו אלא מדרבנן ז"א דהא עד מיתה אינו נאמן אלא מדרבנן וא"ל כמ"ש התוס' לעיל דר"פ סובר דאזלינן לחומרא בתר דאורייתא ובתר דרבנן עכ"פ כיון דעד מיתה אינו אלא מדרבנן ליכא לחייבו בשבועות עדות היכא דאיכא למימר מי יימר דמשתבעת שבועה דרבנן וצ"ל דהוי מצינן למדחי' דמיירי ר"פ בגוונא שאין עלי' חיוב השבעת כתובה כגון שפטרה הבעל או שמת במדה"י לשיטת הסוברים דבכה"ג ליכא חיוב השבעת כתובה שעיקרו משום חשש צררי שמתפיס הבעל לאשתו סמוך למיתתו אבל א"כ יש לדקדק מה מקשה הגמ' ש"מ משביע עידי קרקע הא אפשר לומר דמיירי שמטלטלין של בעלה יש בפקדון ביד אחר ובכה"ג לא מיקרי לענין גביות כתובה מטלטלין דיתמי כמ"ש רש"י בכתובות דף פ"ד במשנה הניח מלוה ופקדון ביד אחרים ואף דהלכה שם כר"ע דאמר שנותנים ליורשים הלא טעמו מפני שכולן צריכין שבועה וזה לא שייך היכא שאין האשה בחיוב שבועה כלל ונלע"ד דבש"ך חו"מ סי' כ"ב ס"ק כ' מביא בשם הב"י והע"ש שסוברים דבטוען על חבירו את האמנת לי שאשבע ואטול תביעתי מאתך וזה כופר מחויב לישבע שלא האמינו להיות נשבע ונוטל ושאינו חייב לו ומקשה הש"ך דהא בחנוני על פנקסו שהדין דהחנוני נשבע ונוטל פוסק הר"ן בשם הרא"ה שאם הבעה"ב כופר וטוען שלא המחהו החנוני ליתן לפועלים א"צ לישבע כלל דלא מיקרי תביעות ממון אלא גורם וכיון דשייך לומר מי יימר דמשתבעת לא הוי אלא גורם ותרצתי בפשיטות דמי יימר דמשתבע לא שייך אלא היכא שיכול להיות שאינו יכול לישבע באמת כאשר כן הוא גבי חנוני דאף שהומחה ליתן לפועליו יכול להיות שלא נתן ואין בידו לישבע משא"כ בתובע מחבירו המגיע לו ורוצה לישבע וליטול ובא בטענה שחבירו נתן לו נאמנות ע"ז שפיר יש לחייב את הנתבע שבועה להכחיש טענה זו ולא מצי למימר מי יימר דמשתבעת דהרי אם כדברי התובע כן הוא שזה חייב לו מה"ת לא ישבע שבועות אמת והוי תביעת דררא דממונא ממש שטוען בברי אתה בעצמך יודע שאני יכול לישבע על תביעתי ממך ובודאי אשבע והא דקאמר הכא בגמרא גבי עד א' מעיד נגד חשוד דמצי עד לומר לו מי יימר דמשתבעת ג"כ א"ש דהא לאביי דס"ל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא כל עיקר שבועת התורה אינו אלא משום דילמא ס' מלוה ישינה א"כ אף שהעד יודע בעצמו שתביעתו של זה נגד החשוד הוא אמת ועכ"ז אם יש לחשוד כנגדו אצל זה מלוה ישינה כשיטול על שכנגדו שבועה לא יוכל לישבע. ע"כ ביד העד לומר מי יימר דמשתבעת דדילמא לא תוכל לישבע מחמת שידוע לך שאתה חייב לו מענין אחר כנגד חובך אצלו:
היוצא מזה היכא שידוע שביד הבע"ד לישבע שבועות אמת לא שייך מי יימר דמשתבעת ומעתה מיושב מה שהקשיתי דלפי הס"ד דהגמ' ש"מ משביע עידי קרקע חייב תיפוק לי' דיכול העד לומר מי יימר דמשתבעת לק"מ דממ"נ אי לא התפיס לה צררי מבעלה מה"ת לא תשבע באמת כדי לגבות כתובתה ואם התפיסה צררי הרי צריכה לעדותו של עד זה כדי שיהי' בידה לגבות כתובתה מאותה צררי דכ"ז שאינו מעיד לה אין הצררי בידה אלא דרך בטחון ולא לגבות ממנה וכן מבואר במפורשים קדמונים דמה"ט אף בתפיסת צררי יש חיוב שה"ע דצריכה לעדותו כדי שיהיה בידה לעשות גבי' לעצמה מהצררי ולפי"ז מיושב קושי' הרא"ש הנ"ל דאף דבעד מפי עד היכא שכופר ראשון אין השני נאמן מ"מ כשאמר לדידה ולא אמר לב"ד ליכא לחייב את העד ק"ש על כבישות עדותו דמצי למימר דילמא מלבד המטלטלין דתפיסה בידה כבר יש בידה מה דאתפסה בעלה צררי אשר אינו ידוע לנו ומחמת זה תהא מנוע מלישבע השבעות כתובתה ולא תבוא לידי גבי' מהמטלטלין דתפיסה בידה לעינינו ושייך שפיר מי יימר דמשתבעת וגוול דאף אם כן הוא הלא צריכין לעדותו כדי שיהא בידה לגבות מהצררי שאינו ידוע לנו ז"א דהא לצורך גבי' כזו אינה צריכה עוד לעדותו בב"ד דהא כבר אמר לדידה וכיון שהיא יודעת עפ"י דבורו שמת בעלה מה"ת לא תגבה לעצמה מהצררי שבידה אף שמכחישה אח"כ בב"ד ועל הב"ד להאמין העד הראשון יותר ממנה ז"א אלא אם צריכה לגבות ע"י עדות זה בב"ד משא"כ במה שתוכל לגבות לעצמה ממה שבידה אשר אין ידוע לב"ד ודו"ק:
אמר נכד המחבר המלה"ד אל יפלא בעיניך עין הקורא כי הדפסתי הדרוש הלזה מאוחר מן דרושים הקודמים וגם נמצאים בו איזו גרגרים אשר כבר באו בהקודמים. הסיבה לזה כי בא מאוחר לידי בעת כבר התחלתי בהדפסת עלים הקודמים. ומה גם מי אנכי לשלוח יד בכתבי קודש אא"ז הגאון המחבר זצ"ל לזאת הצגתיו כאשר השגתיו מכ"י המחבר בלי שינוי וגרעון ואין בהמ"ד בלא חידוש:
בדין עדים פסולים מדרבנן אם חייבים קרבן שבועת העדות: [דף למ"ד] במשנה שבועות העדות נוהגת באנשים כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בו דברי ר"מ וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד:
ובירושלמי איתא בזה"ל שלא בפני ב"ד אם לא יגיד ונשא עונו מקום שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לב"ד שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון כו' תני ר' ישמעאל ונשא עונו קרבן מנין לרבות ב"ד הגדה הגדה נאמר כאן אם לא יגיד ונאמר להלן אשר יגידו לך] מה הגדה שנאמר להלן ב"ד אף כאן ב"ד כהדא אין מקבלין העדים אלא אם ראו שניהם כאחת ר' יהושע בן קרחא אומר אף זה אחר זה:
לפרש דברי הירושלמי הנ"ל אקדים דברי הגמ' במס' יומא דף ע"ג יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' גמרא אסור ענוש כרת הוא כו' לא נצרכה אלא לחצי שיעור הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת אלא למ"ד ח"ש מותר מה"ת מא"ל מודה ר"ל שאסור מדרבנן א"ה לא נחייב עלי' קרבן שבועה כו' וכ"ת כיון דאית ליה היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד והוינן בה למעוטי מאי ר"פ אמר לאפוקי מלך. רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקובי' והא משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עלי' שבועה. שאני התם דאמר קרא (ויקרא ה] אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל והנה הרמב"ם פוסק כראב"י ומסוגיא הנ"ל מוכח כן דהלכה כראב"י ושדחיקא לשום אמורא לאוקמי כר"פ דאל"כ מאי מקשה הגמ' על ר"ל דילמא סובר ר"ל כר"פ וכן נ"ל להוכיח מסוגיא דמס' שבועות דף ל"ב ע"ב דהלכה כראב"י. דאיתא שם היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' שניהם חייבין ומקשה הגמרא בשלמא שני תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' אמר רבינא הב"ע כגון שהיתה שני' בשעת כפירת הראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססים מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבא והנה לכאורה קשה בפרט לשיטות הסוברים דפסולי קרובי אישות אינו אלא מדרבנן מאי מקשה הגמ' בשלמא הא התוס' בדף ל"א ע"א בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו מקשו דאמאי מחייב ר"פ בעד מיתה שאינו מועיל אלא מדרבנן ומתרצים דסובר ר"פ דאזלינן בתר תרווייהו לחומרא יעו"ש. א"כ למה הוצרך הגמ' לאוקמי שהי' נשותיהן גוססין לוקים בפשיטות דכת השני' היו פסולים מדרבנן ולכך חייבים ב' הכתות דהראשונה אינם יכולים לומר הא קיימא שני' דהא שני' פסולים מדרבנן וצריכין לכת הראשונה לעדותן לחייב ממון. ולא גרע מעד מיתה אף שמדאורייתא אין לו שם עד כיון דמדרבנן יש תועלת בעדותו חייב קרבן שבועה כשכופר וכשכפרה הראשונה השני' חייבת אף שפסולים מדרבנן מ"מ מדאורייתא מחזי חזי א"ו צ"ל דהלכה כראב"י דמשחק בקוביא פטור משבועות העדות מחמת שהמה פסולים מדרבנן ולכך צריכין לאוקמי בשהיו נשותיהן גוססין:
ולכאורה נלע"ד לומר דר"פ וראב"י פליגי בפרושא דקרא דואם לא יגיד דלדברי ר"פ דמחייב קרבן שבועה במשחק בקובי' משום דמדאורייתא מחזי חזי. ע"כ עיקר חיובו משום דעבר על השבועה במה שנשבע שא"י לך עדות דהא עליו שם עד מדאורייתא אבל אם לא נשבע בודאי אין עליו אשמה על כבישת עדותו כיון שאין תועלת בעדותו כיון שהוא פסול מדרבנן ולא שייך בי' חיוב הגדה וע"כ צ"ל שסובר ר"פ דואם לא יגיד קאי אחר האלה ונשיאות העון הוא מחמת שבועתו לשקר וכך כוונת הפסוק ושמעה קול אלה ואחר זה אם לא יגיד ונשא עונו אבל ראב"י דפוטר משחק בקובי' מקרבן שבועה אף שמדאורייתא מחזי חזי סובר דואם לא יגיד קאי אקודם שבועה והוא כתנאי בדבר שאינו חייב קרבן שבועה מחמת שבועות העדות רק מקום שאף בלא השבועה הי' עליו נשיאות עון בכבישות עדותו. אבל משחק בקובי' שאין עליו חיוב הגדה פטור מקרבן שבועה אף שמדאורייתא מחזי חזי וז"כ הגמ' במס' יומא הנ"ל שאני התם דכתיב לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל:
והנה בחידושי הרשב"א מביא בשם הרמב"ן שגבי שבועות העדות לא בעינן שיכפרו ויאמרו בפירוש שא"י עדות זה רק בשתקו ולא העידו חייבין והרשב"א מפקפק על דבריו גם ברמב"ם מבואר בכמה מקומות שמדייק דבעינן שיכפרו. וי"ל דגם זה תלוי בכוונת הפסוק דאם אמרינן דאם לא יגיד קאי אחר האלה כדברי ר"פ הנ"ל א"כ ממילא פשטות לשון הפסוק מורה להדיא דאף בשתיקה חייבין קרבן שבועה דהא אם לא יגיד מורה היינו ששתק ולא בכפר בפירוש שא"י לך עדות אבל אם נאמר דאם לא יגיד קאי לאזהרה מיוחדת על כבישות עדות ולא קאי אחר האלה כמו שבארתי כן בשיטת ראב"י י"ל דעיקר איסור כבישות העדות באמת הוא אף בשתק דהא עיקר האיסור הוא מה שכובש ואינו מעיד לתועלת חבירו אבל לענין חיוב שבועה שיתחייב קרבן שבועה י"ל דאין החיוב ק"ש רק כשכופר בפירוש ולא בשתק לבד ובזה א"ש דברי הרמב"ם בהלכות שבועות פרק יו"ד הלכה י"א שכ' בזה"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועות העדות כו' ולכאורה קשה למה כתב הרמב"ם וכפר דמשמע דבשתק אינו חייב קרבן שבועה ובגמ' איתא בלישנא ר"פ דהחיוב עד מיתה בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד דמשמע דבשתק לבד חייב אבל לפי הנ"ל ניחא דר"פ לשיטתי' שסובר שמשחק בקובי' חייב קרבן ש"ה וע"כ סובר דואם לא יגיד קאי אחר האלה כנ"ל לכך אף בשתק חייב דמשמעות הפסוק אם לא יגיד מורה שאינו אומר כלל ושותק והרמב"ם לשיטתי' שפוסק כראב"י דמשחק בקובי' פטור וע"כ סובר דאם לא יגיד קאי לאזהרה מיוחדת על כבישת עדות. ולא קאי על אחר האלה ומינה י"ל דלענין חיוב קרבן שבועה בעינן כפירה וא"ש:
ומעתה מיושב קושי' הלח"מ שהקשה על הרמב"ם למה השמיט הדין דעד מיתה מקרבן שבועה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד והוא מפורש בגמ' הנ"ל יעו"ש ונ"ל דהנה הרמב"ן כתב בעד מפי עד היכא שהראשון כופר אין השני נאמן וראיותו ממס' כתובות דף ע"ב דאמרה פלוני החכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושיילוהו ואשתכח שקרא. אלמא אע"ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשקרא הוא לא מהימנא והקשה הרא"ש א"כ אמאי פטור עד מיתה מקרבן שבועה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד הא כיון שכופר ואמר שלא אמר לה כלל א"כ אינה נאמנת ונמצא שגר לה הפסד כתובתה במה שכפר לפני הב"ד ומתרץ הרא"ש [וכן אי' בחידושי הרשב"א] דלכך פטור העד דאיהי גרמה לנפשה במה שהשביעתו והזמינו לבוא לב"ד דהוית מצית לאכשורי נפשה אי אמרה מת בעלה עפ"י מה שאמר לה העד ומקשים האחרונים לשיטות הפוסקים דאף בעד מפי עד אם הוא בעיר שואלין אותו ונראה מדברי המ"מ שמביאו החלקת מחוקק בסי' י"ז שסובר כן בדעת הרמב"ם. ולדידי' נשאר קשה קושי' הרא"ש הנ"ל [יעוין בספר בית מאיר סי' י"ז ס"ח] והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ דהריטב"א מקשה אמאי חייב עד מיתה קרבן שבועה בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד הא כל אשה הבאה לגבות כתובתה אחרי מות בעלה צריכה לישבע. וא"כ יכול העד לומר מי יימר דמשתבעת השבעת כתובה כמו דאי' בסוגיא זו הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. ומקשה הגמ' דחשוד מאן אי לימא דחשוד לוה דא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוי משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת:
ונלע"ד בהקדים לתרץ מה שמקשה הש"ך בחו"מ סי' כ"ב ס"ק כ' על הב"י והע"ש שפוסקים כשא' טוען שחבירו האמינו שישבע ויטול והנתבע מכחישו שלא האמינו צריך הנתבע לישבע שלא האמינו והקשה הש"ך ע"ז הא לא הוי כפירת ממון כיון דאף לפ"ד התובע אין לו ליטול כ"א בשבועה ומי יימר דמשתבע ודמי למ"ש הר"ן בשם הרא"ה גבי חנוני על פנקסו דאם מכחישו הבעה"ב להחנוני שלא המחוהו ליתן לפועלים א"צ הבעה"ב לישבע ע"ז כיון שבלא"ה לא הי' החנוני יכול ליטול כ"א בשבועה ולא הוי אלא גורם לממון יעו"ש ונלע"ד לומר דבאמת לגבי שבועות אמת הסברא נותנת דלא שייך לומר מי יימר דמהכ"ת לא ישבע שבועות אמת כדי שלא להפסיד ממונו ולכך א"ש פסקן של הב"י והע"ש כיון דהתובע טוען שהנתבע יודע שמגיע לו החוב והאמינו שישבע ויטול וא"כ לפי דברי התובע יודע הנתבע שבודאי ישבע התובע שבועת אמת כדי ליטול את חובו ולא ימנע א"ע מהשבועה ע"כ לא שייך בזה לומר מי יימר אבל בחנוני על פנקסו אף שלדברי החנוני יודע הבעה"ב שהמחוהו ליתן לפועליו והחנוני יכול לישבע ע"ז עכ"ז זה אינו ידוע להבעה"ב אם החנוני נתן עפ"י דבריו להפועלים. וע"כ אין הדבר ידוע להבעה"ב אם מכחיש את החנוני ממון או לא ושפיר יכול לומר הבעה"ב מי יימר דמשתבעת וז"ב ומיושב קושי' הש"ך הנ"ל אך לפי סברא זו צריכין להבין למה אמרי' בגמ' גבי שכנגדו חשוד על השבועה דהעד יכול לומר מי יימר דמשתבעת הא בזה העד יודע בעצמו שמגיע להתובע את חובו ויכול לישבע באמת ע"ז ולפי סברתי הנ"ל לא שייך בזה לומר מי יימר דמשתבעת. וי"ל דלכך יכול העד לומר מי יימר כו' משום דמבואר בריש מס' ב"מ דעיקר השבועה לגבי הנתבע לא הי' אלא משום ספק מלוה ישינה ולכך יכול העד לומר אף שידעתי שמגיע לך החוב עכ"ז אולי כנים דברי הנתבע במה שמכחישך כי יש לו אצלך כנגד תביעתך ולא היית נשבע ולפי"ז י"ל דגבי השבעת כתובה לא שייך זה דהא הרא"ש בריש ב"ב כתב בשם רבינו יונה דעיקר השבעת כתובה אינו אלא משום חשש צררי למשכון דלפרעון לא חיישינן דא"א פורע תוך זמנו ואף לרבא ואביי ור"פ שסוברים אדם פורע תוך זמנו אבל בכתובה כיון דעדיין לא הגיע זמן החיוב אינו פורע והנה בסוגיא זו איתא ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני בדתפסה מטלטלין וע"כ מיירי בתפיסה מחיים ולמשכון כמבואר בדברי הקדמונים ומפורשים דאף שכבר בא לידה כל כתובתה במה שתפסה המטלטלין מ"מ כיון שמנע א"ע העד להעיד לה שיהי' בידה לגבות מהמטלטלין כתובתה לחלוטין הוי כפירת עדות ממון והנה בכמו זה באם התפיס לה בעלה בעצמו צררי צריכה לעדותו של העד שיעיד לה על מיתת בעלה כדי שתחזיק הצררי לפרעון גמור וע"כ שפיר חייב העד קרבן שבועה דאין להעד לומר מי יימר דמשתבעת דמהכ"ת לא תשבע על האמת ואי שמא באמת התפיס לה בעלה צררי אמרינן לי' לו יהי' ממ"נ הי' צורך בעדותך שמת בעלה כדי שתחזיק החזקת הצררי לגוביינא ולפי"ז מיושב קושי' הריטב"א הנ"ל במה שהקשה למה יהיה חייב העד בלא אמר לא לדידה ולא לב"ד הא יכול לומר העד מי יימר דמשתבעת ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ צריכה לעדות של העד באם לא התפיס לה בעלה צררי באמת תשבע ואף אם התפיס לה בעלה צררי צריכה לעדות של העד כדי שתחזיק לגוביינא כי בעלה לא מסר לידה רק למשכון ולא לגוביינא כסברת הראש בשם רבינו יונה הנ"ל:
אמנם כ"ז אם לא אמר העד לא לדידה ולא לב"ד אבל כשאמר לדידה ולא לב"ד אף שהב"ד לא יאמינו לה עוד אחרי שכופר העד שלא אמר לה כלל מ"מ כיון שהיא בעצמה יודעת שכן הגיד לה העד שמת בעלה ומבואר בשו"ת ב"י סי' דעת הפוסקים שלגבי עד מיתה אינו יכול להיות חוזר ומגיד אף כשלא אמר רק לה לבדה. א"כ אם יש לה צררי מבעלה שאינם ידועים להב"ד תוכל להחזיקה לעצמה לגוביינא וקרוב לשמוע לדעתי שתוכל להגיד לב"ד בעלי התפיס לי צררי ואני מחזיק אותם לגוביינא על כתובתי כי ידוע לי שמת בעלי עפ"י דברי העד שאמר לי מת בעלי ואף שהעד מכחישה כעת מ"מ נאמנת לענין לגבות מהצררי לכתובתה במגו שלא היתה מודית מצררי. א"כ לענין הצררי א"צ עדותו רק שלפי דברי' לא התפיס לה צררי רק היא תפסה מטלטלין הידועים אשר לזה צריכה עדותו של העד בב"ד כיון שהיא אינה נאמנת כשהעד מכחישה לזה יכול לומר העד מי יימר דמשתבעת: דילמא באמת כבר יש לך בלא"ה צררי שהתפיסך בעלך מה שאינו ידוע להב"ד ולזה אין לך צורך לעדותי בב"ד כי כבר הגדתי לך שמת בעלך ואיני מאמין לך למה שתאמר שתוכל לישבע שלא התפיסך צררי וא"כ לפי"ז מיושב קושי' הרא"ש על הרמב"ן למה יפטור העד באמר לדידה ולא לב"ד הא כיון שכופר ואמר שלא אמר לה אינה נאמנת וא"כ גרם לה הפסד ממון במה שלא אמר לה לפני הב"ד ולפי הנ"ל ניחא דבאמר לדידה לכך פטור העד מקרבן שבועה דיוכל לומר מי יימר דמשתבעת:
אמנם כ"ז לשיטת הסוברים דע"א במיתה אינו נאמן אלא מדרבנן אבל לשיטת הרמב"ם ולפי המבואר בשו"ת תשב"ץ ח"א שסובר דעד מיתה נאמן מדאורייתא גם לענין ממון לא שייך כלל סברת מי יימר דמשתבעת. דהא השבעת כתובה אינו אלא מדרבנן ולרב פפא בתר דאורייתא אזלינן ומדאורייתא מחזי חזי בלי צורך שבועתה לגבות כתובתה וא"ל דכתובה דרבנן דהא לענין חיוב ממון נעשה מדרבנן דין דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר וכמבואר בר"ן המובא בחמ"ח וב"ש סי' כ"ח וסי' למ"ד ובמקום אחר הארכתי לברר דדעת מהרי"ו שסובר דקדושי מעמד שלשתן אינו אלא מדרבנן אינו סתירה לדעת הר"ן שפוסק גבי גט בזרק לתוך ד' אמות שהוי גט מדאורייתא וכ"כ בקידושין ובארתי דגבי מעמד שלשתן א"א לומר שיהי' כדאורייתא מטעם הפקר ב"ד. דא"כ לא קדשה בשלו רק בשל הפקר והוי כמו שמפקיר איזה דבר משלו ואומר לאשה שתטול דבר הפקר זה שהפקיר ותתקדש לו אבל בזרק לתוך ד' אמות שא"צ לדין הפקר ב"ד רק לענין החצר ולא לענין כסף הקידושין שפיר אמרינן כיון דהפקר ב"ד הפקר החצר שלה מדאורייתא וחלין הקידושין מדאורייתא וכ"כ לענין חיוב הכתובה כיון שחכמים הטילו על הבעל שמחויב לאשתו כתובה מכח הפקר ב"ד שלהם הוי כמחויב מדאורייתא משא"כ לענין האמנת העד לא שייך הפקר ב"ד דאם העד מעיד בשקר ולא מת לא הפקירו חכמים מעותיו ובלא"ה י"ל כיון דכבר תקנו חכמים כתובה הנושא אשה נושאה על דעת זה ומתחייב כחיוב דאורייתא ובפרט במקום שכותבין כתובה וא"כ נשאר קושי' הרא"ש על הרמב"ן הנ"ל אמאי פוטר ר"פ באמר לדידה ולא לב"ד דהא מחמת כפירתו לא תהי' נאמנת ואף אם לא היתה משביעתו הי' הב"ד שואלין אותו אולי יכפור א"כ היתה צריכה להגדת העד לפני הב"ד ואין לפטור את העד מטעם מי יימר דמשתבעת הא לדברי ר"פ דמשחק בקוביא חייב קרבן שבועה דבתר דאורייתא אזיל ובדאורייתא אינה צריכה לישבע כלל שלא התפיס לה צררי אך לפי מה שבארתי לעיל דלר"פ אף בשתק העד ולא כפר להדי' חייב קרבן שבועה ניחא דר"פ מיירי כשאין העד כופר רק כובש עדותו בשתיקה וכפשטות משמעות דבריו ולא אמר לב"ד ובכה"ג נשאר השני נאמן בעדותו דלא אמר הרמב"ן רק כשכפר הראשון וכמבואר בדבריו המובא ברא"ש והרמב"ן לשיטתי' שסובר ששייך חיוב קרבן שבועות העדות אף בשתק העד כפי שהבאתי לעיל דברי חידושי הרשב"א בשם הרמב"ן והרא"ש אפשר חולק בזה על הרמב"ן וסובר דבעינן דוקא כפירה ולכך מקשה קושייתו ולפי הנ"ל ניחא דאף דלדינא אנו סוברים שליכא חיוב שבועות העדות רק בכפירה כיון דפסקינן כראב"י ולדידי' הקרא דואם לא יגיד על כובש עדותו קודם השבועה אבל לאחר האלה י"ל דבעינן דוקא כפירה ואז חייב קרבן שבועה מ"מ ר"פ לשיטתי' שסובר דחייב קרבן שבועה אף בשתק וכנ"ל וכן מדויק דברי רש"י בד"ה בעד מיתה כו' שכ' בזה"ל ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לבוא לב"ד ולומר מת בעלי ולא תהיה צריכה לשום עד כו' עכ"ל דלכאורה מגומגמים דבריו שמשמעות הכוונה שיש לה עוד תקנה לילך לב"ד ולפי דברי הרא"ש הי' צ"ל כיון שלא נצרכה להשביעו והיתה נאמנת בלא דבריו אם לא היתה משביעתו ונמצא גרמה לעצמה הפסד כתובתה במה שהשביעתו ולפי הנ"ל ניחא דרש"י אינו סובר כתירוץ הרא"ש. רק כנ"ל כיון שהוא שותק ואינו כופר להדי' יכולה שתאמר שוב שמת בעלה ותהיה נאמנת ואפשר עוד לומר שאף אם רק בשותק תו לא מהני אמירתה באותו ב"ד כיון שכבר אמרה לב"ד שמאותו העד שמעה והעד אינו רוצה להגיד לפני הב"ד אבל עכ"פ יכולה שתלך לב"ד אחר ולא תאמר כלל ששמעה מהעד זה רק תאמר סתם מת בעלי וזה מדויק בלשון רש"י במ"ש בלשון להבא שהיא יכולה לילך לב"ד ולא תהי' צריכה כו' אמנם כ"ז אינו אלא אם העד לא כפר רק שתק אבל כשכפר להדיא שוב אף היא בעצמה אינה יכולה לומר עוד בשום ב"ד שמת בעלי כיון ששמעה שהעד חזר מדבריו וידוע דעת הר"ן דעד מיתה כשאומר חוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד רק כ"ז שאינו סותר דבריו לא מסופקים אולי הי' משקר. א"כ כשכפר בהדיא נתבטלו דבריו הראשונים ואין לה עוד היתר ולכך חייב שבועות העדות וי"ל שזה דעת הרמב"ם ולכך אינו מחלק בין אמר לדידה או לא דאף באמר לדידה אין לה עוד היתר אחרי שכפר. ור"פ שפוטר באמר לה לדידה משום דאיהו מיירי בשתק דלשיטתיה לא בעינן כפירה ובשתק עוד בידה שתלך לב"ד לומר מת בעלי ולכך פוטר בלא אמר לב"ד רק לה לבד:
והנה בחדושי הרשב"א הקשה מאי מקשה הגמ' על אביי בשכנגדו חשוד על השבועה דחשוד מאן אי לימא כי' ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא מה שמחויב לישבע נגד החשוד הוא רק מדרבנן יעוין תוס' ב"מ דף ה' ע"א דיה שכנגדו] ודילמא אביי כר"פ ס"ל דמשחק בקובי' חייב קרבן שבועות העדות כיון דמדאורייתא מחזי חזי. וא"כ אזיל הפירכא ולימא לי' מי יימר דשבועה זו אינו אלא מדרבן. ולכך חייב העד קרבן שבועה דמדאורייתא מחזי חזי. [ויעוין בתומים סי' צ"ב ס"ק יו"ד] ובפשיטות נ"ל ליישב דכבר הוכחתי לעיל בראיות עצומות מסוגי' דהיו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' וממס' יומא דף ע"ג דהלכה כראב"י ושדחיקא לשום אמורא לפסוק כר"פ. ע"כ מסתמא גם אביי סובר כן כראב"י ולכך מקשה הגמ' שפיר ולימא לי' מי יימר כו'
אמנם בהא איכא לעיוני טובא דהנה בשו"ת עה"ג סי' ג' [מובא בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ט] מקשה דאמאי בהשביע עליהם חוץ לב"ד חמשה פעמים חייבין משום שיכולין לחזור ולהודות דהא יפסלו לעדות מחמת שעברו על השבועה ומתרץ במושבע מפי אחרים בשבועת העדות חידוש הוא ולא מפסלי משום זה ומקשה בתומים דא"כ לא יתכן התירוץ השני של הר"ן במשנה הנ"ל דלכך בכפר בב"ד א"י לחזור ולהודות משום דהם נפסלים מחמת שבועות העדות ואי מטעם חידוש כנ"ל גם במושבעים בב"ד אינם נפסלים ויכולים לחזור ולהודות ומדחה בזה דברי העה"ג אמנם לתירוץ הראשון של הר"ן שמפרש כפי' רש"י דהטעם שאין יכולין לחזור ולהודות כשנשבעו בב"ד הוא משום כיון שהגיד כו' י"ל כסברת העה"ג וגם לתירוץ השני של הר"ן יתכן דברי העה"ג לדעת רבא דבעינן רשע דחמה דבסנהדרין דף כ"ז איתא מומר אוכל נבלות לתאבון ד"ה פסול. להכעיס אביי אמר פסול רבא אמר כשר אביי אמר פסל דהו"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רש דחמס בעינן מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומועלין בשבועות מאי לאו אחד שבועות שוא וא' שבועות ממון לא אידי ואידי שבועות ממון ומאי שבועות שבועות דעלמא כו' נימא כתנאי עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר"מ כו' ורבא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אנא גבי עד זומם דרע לשמים ורע לבריות ואי' בתומים סי' צ"ב ס"ק ב' דגבי שבועות העדות הוי רשע דחמס ועיין מ"ש הב"ח בסי' ל"ד סעיף י"ב בכם המרדכי. ובכנה"ג על הטור סי' צ' אית ט"ז דהמזיק לחבירו אינו רשע דחמס]. והנה בנשבע חוץ לב"ד וכפר שם י"ל שעדיין אינו רשע דחמס כיון דשלא בב"ד לא היו תועלת בעדותן. לפי"ז א"ש דברי המשנה דבהשביעם חוץ לב"ד וכפרו בב"ד דדנין כאלו היתה הכפירה על כל השבועה חוץ לב"ד והיו יכולין לחזור ולהודות לדעת רבא דלא הוי רשע דחמס והמה כשרים לעדות משא"כ כשהיתה השבועה בב"ד דמיד כשכופרים הוי רשעים דחמס אף אם הי' יכולין לחזור ולהגיד וא"ש תירוץ הב' של הר"ן אליבא דרבא משא"כ לאביי דסובר דלא בעינן רשע דחמס וצ"ל אליבי' דכשמשביעין העדים מפי אחרים אין לפסול העדים והטעם בהמשנה כפי תירוץ הראשון של ר"ן כדברי רש"י מפני שהוי חוזרין ומגידים והמעיין היטב בהר"ן יראה שלפי תרוצו הראשון צריך לומר דהקרא אם לא יגיד קאי אחר האלה יעו"ש בר"ן וזה כר"פ דמחייב במשחק בקובי' אף שפסול מדרבנן מ"מ מדאורייתא מחזי חזי וכמו שבארתי לעיל דר"פ סובר דקרא דאם לא יגיד קאי אחר האלה וא"כ לשיטת אביי דצ"ל אליבי' שסובר כתירוץ הראשון של הר"ן. ע"כ סובר כרב פפא וא"כ נשאר קושי' הרשב"א לדוכתי' מאי מקשה הגמ' אליבא דאביי ולימא לי' מי יימר דמשתבעת הא כיון דע"כ סובר כר"פ כנ"ל ולר"פ אף שמדרבנן לא חזי לעדות עכ"ז חייב קרבן שבועה כיון דמדאורייתא מחזי חזי והשבועה נגד החשוד אינו אלא מדרבנן:
ונ"ל לכאורה ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל דבשו"ת הרא"ש כלל יו"ד סי' ב' איתא שאלת על הנשבע להכחיש את העד שאמרו רבותינו שהעד ובע"ד מצטרפין יחד לפוסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בפני ב"ד יראה לי שצריך להעיד עליו כו' אבל בשיעידו עליו שניהם בפני ב"ד ויאמרו אנו מעידים ע"ז שעבר על שבועתו מאז והלאה הוא נפסל עכ"ל ומקשה הב"י בחו"מ סי' ל"ד בבד"ה דהא פסקינן דעד זומם למפרע הוא נפסל ומתרץ בכנה"ג דהרא"ש סובר דאין למידין מעד זומם ואף דאיפסקא הילכתא כאביי לגבי רבא היינו דוקא בעד זומם אבל לא בפסול אחר וסיים בכנה"ג שרבינו המחבר [הוא הב"י בתשובותיו חלק אה"ע סי' ב'] כתב דתשובה זו לאו דסמכא הוא עכ"ל ויעוין ב"ק דף ע"ב וסנהדרין דף כ"ז מבואר בהדי' דגזלן פסול למפרע אף לרבא רק לטעם משום פסידא דלקוחות אין לפוסלו למפרע ונ"ל ליישב דברי הרא"ש הנ"ל וידוקדק דבריו מה שכתב בשיעידו שניהם וכו' ויאמרו אנו מעידים ע"ז שעבר על שבועתו כו' שלכאורה דברים האלו אך למותר דהנה הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות עדות חשיב הפסולין מצד רשעתם חייבי מלקות וכדומה יעו"ש ואח"ז בהלכה ד' כתב ועוד יש שם רשעים שהם פסולי' לעדות שנ' כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזירו פסולים לעדות מעת שגנב או גזל וכן עד זומם כו' מעת שהעידו בב"ד כו' עכ"ל. הרי שלא הזכיר הפסול למפרע רק ברשע דחמס ועד זומם גם בפרק י"א לענין התשובה מחלק בין תשובת הרשעים לתשובת הפסולי' ברשעת חמס הרי אף לדידן דפסקינן כאביי דלא בעינן רשע דחמס מ"מ חמירו רשעים דחמס מן הפסולים מצד רשעות שאינו של ממון ומסברא יש לחלק בפשיטות דרשע דחמס פסולין מחמת שחשוד לאותו דבר מצד תאות ממון יעיד בשקר א"כ מהכ"ת לא נפסילנו למפרע אבל הפסולים מצד רשעת שאינם חשודי' לאותו דבר רק התורה הוא דפסלנוהו י"ל שאינם פסולים רק מעת שנתברר רשעתם בב"ד ואין לדמותו לעד זומם [וכדומה לזה כתב הראב"ן גבי פ' רבעני דאמרינן פלגינן דבורא אף שלפי האומדן הוא באמת נרבע לרצונו כהודאתו ועכ"פ אינו יוצא מידי ספק ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' העיר ע"ז בזה מ"מ כיון שאין בירור שנרבע לרצונו אינו נפסל אף אם הוא רשע דחמס יעו"ש] והנה בראב"ן הקשה אמאי במעשה סנהדרין דף כ"ה ע"א] דלדידי אוזיף בריבית הבע"ד עם אחר מצטרף הא הבע"ד נוגע דכשירצה לחזור לכשרותו יצטרך להחזיר לו הרבית. ומתרץ דא"צ להחזיר הרבית ומתכשר בתשובה לחודא וצ"ל דהוי כאלו העיד שלוה לו ברבית ולא לקח הרבית
מעתה נחזי אנן גבי המעידים על א' שנשבע לשקר בכחש ממון. כשהבע"ד א' מהעדים צ"ל דהוי כאלו העידו בסתם שנשבע לשקר שלא בדררא דממונא דאל"כ יצטרך לכשרותו השבת הממון. והוי הבע"ד נוגע בעדותו וכיון שכן הוי רק כהועד עליו שמעל בשבועה שאין בו ממון ולא מיפסל משום רשע דחמס ולכך אינו פסול למפרע רק מעת שהועד עליו בב"ד ולזה מדייק הרא"ש בתשובה ויאמרו אנו מעידים ע"ז שעבר על שבועתו. ר"ל שלא יזכירו כלל הכחשת הממון ולכך אינו פסול רק מאז והלאה ואין לומר דנימא להפליג דבורו וכאלו אמר שנשבע על הכחשת ממון והחזיר הממון בכפי' שעדיין הוא פסול כרשע דחמס ואין לבע"ד צד נגיעה ז"א דא"כ יצטרך להמציא דבר חדש. ובכה"ג לא אמרינן פלגינן דבורא: וגדולה מזה כתבו התוס' בסוגי' דאנוסים היינו ויעוין מ"ש הרשב"א בתשובה לחלק בדין פלגינן בין האומר פלוני זנה עם אשתי או להאומר אשתי זינתה עם פלוני והכלל דפלגינן לא שייך רק לעקור מדברי העדים מה שאומרים שלא לצורך בדבר שאין דנין בו אבל לא לחדש דבר כדי שיהי' קיום לעדותם. ולכך אי אפשר למפליג באומרים שנשבע לשקר על הכחשת ממון. רק אמירתם בהכחשת הממון. ונשאר לעדים מה שהעידו שנשבע לשקר וכמו כן בלדידי אוזיף ברבית אף כשאומר הבע"ד שלקח ממנו הרבית מפלגינן הדבור וכאלו לא אמר רק אוזיף בריבתא ומיושב דברי הרא"ש הנ"ל:
והנה ידוע שבמשנה דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל פסולי עדות היינו מפרש רש"י משחק בקובי'. וכתבו הקדמונים דהוצרך לזה דאם אומרים שהיו גזלנין אמאי נאמנים הא אין אדם משים עצמו רשע והר"י במג"ש מפרש שהכוונה שהי' פסולים שגזלו אבל כעת אינם פסולים שחזרו בתשובה וכתב עליו הרמב"ן וא"י מה סח דא"כ גם באנוסים היינו מחמת ממון נוכל לומר ג"כ שחזרו בתשובה. וכן תפסו עליו שארי הקדמונים והעלו דאף שאומרים אנוסים היינו מ"מ שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון שעכ"פ מעידים על עצמם שהי' פסולים קודם התשובה ומדברי הגמ' בפ' זה בורר וברמב"ם הלכות עדות פרק י"א מבואר דהתשובה למועלי בשבועות הוא שיבואו לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני וברשע דחמס אינו מתכשר עד שיזדמן לו השבת אבידה בדבר חשוב או בעד זומם שיזדמן לו שנותנין לו שוחד גדול להעיד בשקר ואינו רוצה. מעתה נחזי אנן כשנשבע חוץ לב"ד אף כשכפרו לא הוי רשעים דחמס רק כשאר מועלי בשבועות ותשובתם שיודו במקום שאין מכירין אותו וכיון שלא נתברר כאן בב"ד שנשבעו לשקר מה שחוזרי' ומודים שנשבעו לשקר הוא התשובה המועלת דהוי עדיף ממועל בשבועה שנתברר רשעתו והלך למקום שאין מכירין א"כ אינם משימים את עצמם רשעים ואין לומר דמכל מקום לפי דבריהם היו פסולם קודם שחזרו בתשובה ז"א דהא קודם שנתברר פסולם בב"ד לא הי' כלל פסולין דברשעת שאינו של חמס אינם פסולים למפרע ובעת שנתברר פסולם ברגע שמודים בב"ד תיכף מתכשרים ע"י ההודאה עצמה שהיא התשובה ולכך יכולין לחזור ולהודות משא"כ כשנשבעו וכפרו בב"ד שהודאתם אינו מוציאם מפסולם שלמפרע וגם להבא צ"ע אם מתכשרים בהודאה זו כיון שהם רשעים דחמס והא דלא כתב הר"ן בפשיטות שהמה פסולים לעדות י"ל דמה שבפסול רשע דחמס צריכין לילך למקום שאין מכירין הוא רק בחומרא מדרבן ואכתי הי' קשה למ"ד דבתר דאורייתא אזלינן דיכולים לחזור ולהודות ולהיות תיכף עדים כשרים [לכך צ"ל דלא מצי משוו נפשייהו רשעים ר"ל דא"א מע"ר אף כשהתשובה הוא מתכשרת אותו מן עתה והלאה מ"מ מעיד על עצמו שהי' פסול למפרע מן רשעתו עד התשובה] ואף למ"ד דבתר דרבנן אזלינן הי' קשה דהא דחייבין על כל א' וא' נלמד מפסוק לאחת ומיני' יליף אביי לקמן שהשבועה יכולה שתהא חוץ לב"ד דאי בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת הרי שדין זה הוא בדאורייתא ומדאורייתא מועיל התשובה כזו ולא צריך להחזרת ממון בדבר חשוב א"ו שהטעם הוא שא"א לחזור ולהודות משום דלפי דבריהם הי' פסולים קודם התשובה וזה לא שייך בשבועה חוץ לב"ד כנ"ל א"כ י"ל אף לאביי תירוץ השני של הר"ן וסובר דאם לא יגיד קאי אקודם שבועה והוא לאזהרה על כבישות עדות. וכראב"י ופטור משחק בקובי' מקרבן שבועות העדות וא"ש קושי' הגמ' אליבא דאביי לימא לי' מי יימר דמשתבעת. דמהכ"ת נתרץ דברי אביי דלא כהילכתא ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל והרשב"א שמקשה אפשר לומר לכאורה שחולק על הרא"ש וסובר דאף ברשע שאינו של חמס פסול ג"כ למפרע ואי בעינא אמינא שהרשב"א והרא"ש אזלו כ"א לשטתייהו:
דלכאורה יש ראי' לדעת הרא"ש הנ"ל דרשע שאינו של חמס אינו פסול למפרע מהא דאי' בכתובות דף כ"א ע"ב אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירים חתימת ידי העדים וא' אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם כו' עד נעשה דיין כו' איתבי' רב ספרא לרב אבא ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן ע"י עצמו ואי ס"ד עד נעשה דיין למה לי כולי האי ליתבי בדוכתייהו וליקדשי א"ל אף לדידי קשי' כו' הנח לעדות החודש וקיום שטרות דרבנן ומפרש בתוס' לחד תרוצא דהטעם משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו הרי מבואר דבעדות החודש בעינן עדות שאתה יכול להזימה ובב"ק דף ע"ג ע"א אי' תנן גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל כו' ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמי להו אגניבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהודי אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין אטביחה אמרי הב"ע כגון שהוזמו על הטביחה תחלה. סוף סוף כי הדר מתזמי אגניבה איגלאי מילתא כו' והילכתא שהעידו בב"א והוזמו עכ"ל ומסיק באס"ז להלכה כשהעדים מוזמין ומתברר שהיו רשעים באיזה רשעות קודם שהעידו אין עליהם דין הזמה לפי"ז קשה לי הא דאיתא בר"ה דף כ"א על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי כו' ואי' שם מעשה שעבר יותר מארבעים זוג ועיכבם ר"ע בלוד שלח לי' ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל הרי שחללו שבת בפרהסי' ואם נזומו אח"כ מתברר שהי' רשעים קודם שהעידו דהא חללו שבת בחנם א"כ לא משכחת בהם דין הזמה א"ו דרשעים שאינם של חמס אינם פסולים למפרע ובסגנון זה תרצתי דברי הרמב"ם בהלכות סוטה פ"א דין י"א האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עמו בעדים. והרי הוא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עלי' שנבעלה בפניו עם זה כו' ה"ז אסורה על בעלה לעולם ואינה שותת ויוצאה בלא כתובה ואפי' הי' עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנ' ועד אין בה והרי כאן עד עכ"ל וכתב הכ"מ ומ"ש ואפי' הי' עד טומאה זה כו' א"י מה מלמדינו כו' יעו"ש ונ"ל דיש רבותא דאיתא בב"ק דף כ"ד העידו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלשה הרי כאן ג' עדות והן עדות אחת להזמה כו' אי אמרת ליעודי תורא שפיר [דכיון דגברא ביום א' מיועד מצי לאוקמי כשבאו כולן ביום א'] אא"א ליעודי גברא לימרי הנך קמאי אנן מי הוי ידעינן כו' וליעודי תורא מי ניחא לימרו הנך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בי' דינא לאסהודי בי' תורא קאתי כו'. רב אשי אמר כשבאו רצופין ע"כ והמעיין בסוגי' הנ"ל ובספר אס"ז מש"כ בשם המאירי ישפוט בצדק כיון דפסקינן שהם עדות אחת להזמה אם נזומו רק הכת השלישי לא מחייבין אותם החצי נזק של צד מועד דכיון שבאו בב"א היו כל הג' כתות כת א' של כמה אנשים שאין מקיימין בהם הזמה עד שיזומו כולם והנה בב"ק דף ע"ב אי' פלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר דעד זומם למפרע הוא נפסל ומקשה הגמ' מגנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם וכו' היוצא מזה היכא שמתברר שהיו רשעים מקודם ליכא דין הזמה לפי"ז קשה דהא גבי עד טומאה שהוא הי' עד הסתירה והגיד במעמד א' באותו ב"ד אחרי כ"ד של עדותו על הסתירה ליכא למשכח הזמה דכיון שהעיד על שתיהן במעמד א' לא גרע מב' כתות עדים שאין מקיימין הזמה בשנים עד שיזומו גם הראשונים ובעד השני של הסתירה א"א לקיים הזמה שיאמר לא ידעתי שהעד השני שעמו יעיד על טומאה ומה שבאתי עמו הי' לעדות הסתירה ולעד הטומאה כשיוזם ג"כ על הסתירה איגלאי מילתא שהי' רשע מעת שהעיד על הסתירה ואין עליו דין הזמה על הטומאה ומשמיענו הרמב"ם דמ"מ היא אסורה דעכ"פ יש כאן עד דאם לא הי' מעיד במעמד א' או הי' תכ"ד הי' תועלת בעדותו וכשידוע שיש עד אחד אף שאינו בב"ד אין המים בודקין או י"ל שסובר הרמב"ם דלא בעינן בעד אחד שיהי' ראוי' לדין הזמה וא"כ הרווחנו לתרץ דברי הרמב"ם שסותר בעצמו דבריו:
ואקדים הגמ' בשבועות דף ל' שבועת העדות נוהגת באנשים כו' ואינו נוהגת אלא בראוין להעיד גמ' לאפוקי מאי ר"פ אמר לאפוקי מלך וכתב הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות שבועות בזה"ל הי' עדיו א' מהם פסול או קרוב כו' או שהי' המלך א' מעדים שאינם ראוין להעיד כו' פטורין משבועות העדות שאלו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון עכ"ל ובפ"י מהלכות שגגות דין ז' כתב בזה"ל המלך והכהן המשיח מביאין קרבן על שבועות העדות כו' כשארי הדיוטות ע"כ וכתב הראב"ד א"א אין המלך חייב בשמיעות קול ע"כ ומלבד שהרמב"ם סותר דברי עצמו ממ"ש בהלכות שבועות דבריו בעצמם נפלאים דהיכא משכחת במלך שבועות העדות כיון שמלך אינו מעיד. והכ"מ רוצה לתרץ דמלכי ב"ד מעידין ומשכחת שמיעות קול אלה בעדות ד"נ אבל דבריו תמוהים דבעדי ד"נ ליכא חיוב קרבן שבועות העדות שאינו אלא בעדות ממון ובלא"ה דברי הכ"מ צ"ע. הן אמת שגם בספר החינוך כ' שמלכי ב"ד מעידין אמנם לפי"ז צ"ל הא דמלך אינו מעיד הוא רק מדרבנן ומדברי הגמ' שאמר לאפוקי מלך ולא כראב"י שממעט משחק בקובי' מוכח דמלך אסור להעיד מדאורייתא גם ברמב"ם הלכות מלכים כתב מלכי ב"ד דנין ודנין אותם ומעידים עליהם ולא הזכיר שהמה מעידים ומהכ"ת יגרע מכה"ג שאינו מעיד רק למלך ומפשטות דברי הרמב"ם בריש הלכות עדות מבואר דכה"ג פטור מלהעיד אף בד"נ ומילתא דאיסורא דסובר דהוא בזיון גדול לכה"ג ונלמד ממת מצוה דבזיון גדול מדחה אף עשה דפסח וברש"י בשבועות מבואר הטעם משום דהוא דרך בזיון שיעמוד כשיבוא להעיד:
ולכאורה אפשר לומר דמשכחת במלך ת"ח דת"ח יכול להעיד בישיבה כדאי' בדף למ"ד ר' יימר אי ידע לי' לסהדותא למר זוטרא אתא לקמי' דאמימר אותבינהו לכולהו אמר לי' רב אשי כו' אבל בעדים דברי הכל בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה ועשה דכבוד התורה עדיף אמנם לדעתי ז"א דלכאורה י"ל מה זה שמסיים הרמב"ם שאלו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון דמנ"ל לבטל עדות המלך בדיעבד דהא דין העמידה בעדים אינו מעכב בדיעבד לכן נראה לי דתוס' שם בד"ה עשה דכבוד התורה כתבו בזה"ל וא"ת כ"ש כבוד המלך שהרי אינו יכול למחול ואמאי אוקמי' שמעון בן שטח לינאי המלך וי"ל דשאני ד"נ דחמירי ולכאורה תמוהים אמאי אמר ר"פ לאפוקי מלך. הא דין שבועות העדות מיירי בממון ויכול המלך לישב לכן נראה לי ע"פ המבואר ברא"ש וביותר בחדושי הרשב"א דסותרים דעת האומרים דעמידה בעדים הוא לעכובא דא"כ אמאי כשר עדים ת"ח אף דכבודו עדיף מ"מ עדותו בטל והטעם מה שבאמת אין העמידה מעכב צ"ל דזה לפי הכלל בכל התורה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת:
מעתה י"ל דכיון שהמלך אינו יכול למחול ע"כ גרע טפי דאינו ראוי לבילה ומעכבת בו דין עמידה בעדותו ולכך כתב הרמב"ם שאלו העידו לא הי' מחייבין וא"ל דמשכחת כשהעיד המלך בעמידה ז"א דע"ז א"א להשביעו שיעבור על מצות שום תשים וגו'. ולא מקשה התוס' רק ממעשה דשמעון בן שטח דשם לא הי' בעדים רק לעמידת הבע"ד וזה אינו מעכב לכ"ע דאין חריצות דין הדיין תלוי בעמידת הבע"ד כמובן אמנם לכאורה גם גבי מלך ראוי לבילה דהא לפני כה"ג יכול לעמוד כדאי' ברמב"ם הלכות מלכים פ"ב דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכיון שמשכחת שום פעם שיעמוד ולא יהי' לו בזיון הרי גוונא שיהי' מצות עמידה ותו אינה מעכבת ויש לי ראי' לדוגמא זו מהסברת דברי התוס' במס' מנחות דף י"ח ע"ב לכך לא מצי שיופטר כה"ג משבועות העדות כשמשביעין אותו שיעיד לפני ב"ד סתם אף שהוא אינו מחויב להעיד רק בפני מלך או בצורבא רבנן לפני ב"ד דזוטר מיני' לא מיפטר משבועות עדות דאף שלא היה מוכרח להעיד לפניהם מ"מ שם עד עליו שיוכל להעיד במקום אחר וקרינן ביה והוא עד ועבר על שבועות העדות במה שהשיב במקום ב"ד איני יודע לך עדות ואלו הי' מעידין כאן הי' מועיל עדותו וליכא למעט לא מוהוא עד ולא מאם לא יגיד במקום שאלו מגיד מחייב בזה ממון א"כ קשה אמאי אין נוהגת שבועות העדות גבי מלך:
הן אמת שלמ"ד מדאורייתא אין יחיד מומחה דן לא משכחת דבכה"ג לחוד אינו יכול לקבל עדותו וכשיצרף עוד שנים לא יהי' אפשר שישבו המה כדין דיינים והמלך יעמוד לפניהם אבל לפי פסק הלכה שפוסק הרמב"ם דיחיד מומחה דן משכחת שיעיד לפני כה"ג לבד: אמנם ז"א דמבואר בחו"מ סי' כ"ח דלגבי קבלות עדות צריכין שלשה אבל אשר קיימתי מסברא דנפשי ומצאתי בספר טורי אבן דלכך א"א ליחיד מומחה לקבל עדות משום דבעינן שיהי' אפשר לקיים דין הזמה לפני אותו ב"ד שמעידין בפניהם בלי צירוף דיינים אחרים כדמוכח לשיטות התוס' בטעם דאין עד נעשה דיין בקידוש החודש ובסנהדרין דף ח' דבדיני קנסות בעינן מדאורייתא שלשה ועדים זוממין קנסא הוא א"כ לא משכחת שיהי' דין הזמה לפני היחיד מומחה אמנם כ"ז בעדים שנים שצריכים שיקויים בהם דין הזמה אבל במקום שמועיל עדות עד א' ולשיטה הנ"ל שאין צריך שיקויים בו דין הזמה א"כ משכחת שיהי' קבלות עדותו בפני יחיד מומחה ומשכחת ראוי לבילה גבי מלך והשתא א"ש דברי הרמב"ם דשם בהלכות שבועות כתב או שיהי' המלך א' מעדיו הרי שמיירי בדבר שצריכים ב' עדים א"כ לא משכחת במלך שיהי' ראוי לבילה ובטל עדותו אף בדיעבד שמצות עמידה מעכבת בו ושם בהלכות שגגות שכתב שהמלך מביא קרבן שבועות עדות משכחת במקום שמועיל עדות עד אחד אמנם מדברי התוס' בב"מ דף ד' ע"א מבואר שגם בע"א היכא שמחייב ממון יש בו דין הזמה:
ולפי"ז ולפי דברי הנ"ל הראשונים מיושב דברי הירושלמי דלכאורה טעמא בעי אמאי לא יליף ר' ישמעאל דהגדה בב"ד כדברי המ"ד משום שנאמר אם לא יגיד במקום שמגיד זה מתחייב זה ממון וצ"ל דר' ישמעאל סובר דאם לא יגיד קאי אחר השבועה. והנשיאות עון הוא משום שעבר על שבועה בעדותו והמ"ד שיליף מאם לא יגיד סובר ונשא עונו לא קאי אקרבן כ"א אם לא יגיד קאי אכובש עדותו אף כשלא השביעהו ובזה בודאי בעינן במקום שמועיל עדותו ומוכח שמיירי בב"ד וצמודים היטב דברי הירושלמי ונשא עונו זה קרבן ומנין ב"ד ר"ל דכיון דונשא עונו היינו ק א"כ קאי אם לא יגיד אחר השבועה וא"כ י"ל שחייב אף שלא בב"ד:
ומעתה מבואר סוף דברי הירושלמי דבסנהדרין דף ל' איתא פלוגתא דריב"ק ות"ק וקאמר שם בגמ' טעמא דת"ק דכתי' והוא עד או ראה או ידע ותני ממשמע שנא' לא יקום עד א"י שהוא אחד ומאי ת"ל אחד זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים כו' ואפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד דחזי תרווייהו כחד ואידך והוא עד או ראה או ידע מ"מ. ולכאורה דבריו תמוהים דהא גם בע"א יש חיוב קרבן שבועה בעד סוטה וכשנגדו חשיד ובנסכא דר"א וצ"ל דת"ק דריב"ק סובר דמדאורייתא אין ע"א מועיל לממון כיון דאינו בתורת הזמה וליכא גבי' דין קרבן שבועה אם נאמר דואם לא יגיד קאי אחר האלה בלא"ה איכא לאו דואם לא יגיד גבי ע"א אף במקו' שלא הי' מחויב רק שבועה.
נחזור לדברי הראשונים שהרשב"א סובר אליבא דאביי שסובר כר"פ ולכאורה אם כן הוא מיושב קושי' גדולה שמקשה על שיטות הקדמון (והוא בשערי רב אלפסי) דגם בנסכא דר"א מחויב התובע לישבע א"כ קשה לימא לי' מי יימר דמשתבעת וי"ל בפשיטות דהא פשוט דקושי' הראשונה של הרשב"א שמקשה מאי קאמר בגמ' ולימא לי' מי יימר הא מדאורייתא א"צ לשבע אינו אלא לשיטתי' שסובר דבחשוד אמרינן מדאורייתא מתושאיל"מ ודבר זה תלוי בשני התרוצים של התוס' בסוגיא דההיא רעי' והמעיין בשערי רב אלפסי יראה שסובר כטעם התוס' משום דהחשוד טוען שרוצה לישבע א"כ סובר דמדאורייתא ליכא בחשוד מתושאיל"מ. ול"ק קושי' הראשונה של הרשב"א דאי אזלינן בתר דאורייתא ליכא שום חיוב תשלומין אבל בנסכא שמדאורייתא אמרינן מתושאיל"מ ל"ק מי יימר דמשתבעת די"ל שאביי סובר דאזלינן בתר דאורייתא גם י"ל דבלא"ה לאביי שסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא ואין התועלת בשבועות נוטלין רק אם יש לו ספק מלוה ישינה בלא"ה א"א כתירוץ הב' של התוס' דלכך בחשוד שכנגדו צריך לישבע משום דלא שבקת חיי וכי כל פועלי און יהי' להם אצלו ספק מלוה ישינה ואם אין להם ספק מלוה רק רוצים לגזול מה יעצור אותם השבועה הא חשוד אממונא חשוד אשבועתא:
אמנם לפי"ז יושאר קושי' התומים שמקשה בסי' צ"ב ס"ק יו"ד לפי דעת רשב"א שבמרדכי אף דאמרינן בשכנגדו חשוד שנשבע ונוטל אם רוצה התובע יכול להשביע את הנתבע החשוד. א"כ מאי משני הגמ' בשניהם חשודים. דאכתי יכול העד לומר מי יימר דמשתבעת ומסתמא ישביע אותו הנתבע דל"ל ליתן לו ממון בלי שבועה כלל אחרי שבידו להשביעו החשוד ומתרץ דכיון דמדאורייתא בחשוד מתושאיל"מ לא מניחין את הנתבע להשביע את התובע כשהוא חשוד כן תורף דברי התומים ולפי הנ"ל דאביי סובר דלא אמרינן מדאורייתא בחשוד מתושאיל"מ נשאר קושי' של התומים הנ"ל אמנם לכאורה נ"ל לתרץ קושי' התומים דהא דברי המרדכי לכאורה צ"ב מ"ט אין הכ"ד נותנין שבועה וכשהבע"ד רוצה משביעין:
וי"ל דבח"מ סי' פ"ז איתא היכא שנשבע הבע"ד שבועה דרבנן במקום שנתחייב שד"א צריך לחזור ולישבע שד"א ומקשה התומים בס"ק י"ח הא אם טענתו בשקר כבר נשבע לשקר וחשוד גם לשבועה דאורייתא ותרצתי דהנה פשוט דמי שעובר על ספק שבועה אין לו דין חשוד רק לדבר כזה ומקל לחמור לא מחשדינן בשום איסור רק במקום שעבר עבירה שנקרא בתורה רשע פסול לעדות מטעם אל תשת רשע וגו' וכמו כן לשבועה שדין אחד להם והנה לאביי בכל השבועות שנותנים אמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו ומספק ממונא לא פרשי אינשי ומספק שבועה פרשי וכשנשבע י"ל שלא פירש א"ע מספק שבועה ומ"מ אינו חשוד מחמת רשעת שאינו נקרא בתורה רשע כשעבר על ספק שבועה דהא הרשעים שבתורה אינו אלא בחייבי מלקות או ברשעת דחמס וכאן כיון שהוא ספק ממון ליכא רשעת דחמס ואינו רק כחשוד לאותו דבר שישבע שוב מספק אמנם מקולא לחומרא לא מחזקינן לחשוד לכך משביעין אותו אח"כ שד"א דעל ספק איסור שבועה דאורייתא לא נחשד וכמו כן י"ל דלכך חשוד אינו נשבע ונפטר כיון שכבר נחשד לעבור על שבועת ספק דלמא גם כעת בדבר הממון שנתבע עליו מסופק וישבע מספק לכך אינו נפטר בשבועתו אבל כשהבע"ד רוצה יכול להשביעו דיכול התובע לומר שיודע שאין להנתבע שום צד ספק מלוה ישינה עליו ועל שבועת שקר בודאי לא חשוד וא"ל דא"כ שאינו מסופק מה תועלת בשבועתו נימא מגו דחשוד אממונא לזה י"ל דאינו חשוד דדילמא אשתמוטי הוא דקא משתמיט דהא אנן פסקינן תרווייהו סברת אישתמוטי וסברת ספק מלוה ישינה וכ"ז כשהתובע מטיל שבועה על הנתבע החשוד. אבל כשהתובע הוא חשוד לא מניחין להנתבע להשביעו כיון שבתובע הבא ליטול לא שייך אישתמוטי וליכא רק הסברא דספק מלוה ישינה א"כ בחשוד אממונא ליכא שום תועלת בשבועה דאם מסופק ישבע דהא כבר נחשד על זה לישבע על ספק ואם אינו מסופק הוי חשוד אממונא וחשוד אשבועתא ודוק היטב: