שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת שבועות · בסוגיא דהמפקיד אצל חבירו בשטר (דף מ"ה ע"ב]
דאפקיד ליה בשטר דע שיש שיטות שסוברים שכן הוא להלכה דאין שבועות שומרים אלא היכא דאפקיד בשטר אבל רוב הפוסקים חולקים על זה דלא משתמיט בשום דוכתא תנא או אמורא דלאשמעינן והרמב"ן מביא ראי' דשייך שבועות שומרים אף בלא שטר מדאמרינן בב"ק דף ק"ו הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל וקי"ל דאין תשלומי כפל בשומרים אלא כשנשבע שבועות הדיינים שנגנבה וכדאמרינן התם ונקרב בעה"ב ונקרב לשבועה והאי ודאי בלא שטר הוא דאי בשהודה לו מתחלה שמצא אבידה ושכתב לו שטר עניו אין זה שומר אבידה דאי' בב"ק דף י"ז שהוא כש"ש משום פרוטה דר"י אלא שומר ממונא לדעת הוא א"ו בשלא עשה לו שטר הוא אפ"ה נשבע שבועות שומרים בב"ד דאם לא נשבע לא הי' משלם תשלומי כפל וכמו שאמרו וכיון שכן מוכח דאף בלא שטר יש שבועת שומרים כן תורף דברי הרמב"ן המובא בר"ן וברשב"א:
ולכאורה נ"ל שיש לתרץ קושית הרמב"ן דהרשב"א והר"ן שניהם לסברא אחת כוונו די"ל דלכך לא מיפטר השומר במגו דלהד"מ דאפשר דהוא מסופק אם נאבד ממנו באונס או בפשיעתו ולכך רמי רחמנא שבועה עלי' כי היכי דלודי ולכאורה י"ל דלפי שיטת הפוסקים המובא בש"ך חו"מ סי' רצ"א דהיכא דהשומר טוען א"י אם באונס אם בפשיעה אין לחייבו משום איני יודע אם פרעתיך דאין חיוב על השומר אלא משעת אונסים ויש שסוברים דאף אי חיוב השומרים משעת שאלה מ"מ לא הוי כא"י אם פרעתיך דהחיוב משעת שאלה אינו אלא שמאז משועבדים נכסי השומר להשתלם מהם כשיתחייב השומר דאבידה בפשיעה וכ"ז שלא אבד הפקדון ברשותא דמרי' קאי ואין על השומר חיוב אבל עכ"ז דעת הרא"ש בב"מ דף צ"ח שמובא בתה"ד סי' של"ג דכשאמר השומר א"י אם בפשיעה אם באונס חייב לשלם מדין משואיל"מ והסברא נותנת דז"א אלא לפי האמת שיש חיוב שבועה על השומר כשטוען ברי שנאנס וממילא כשטוען שמא נאנס הוי מחויב לשלם מדין משואיל"מ אבל מהס"ד דגמ' שמהראוי שלא יהי' כלל חיוב שבועה על השומר על טענת נאנסה כיון דא"ל מגו דאי בעי אמר להד"מ א"כ אף אם הי' השומר טוען א"י שנאנסה הוי ג"כ פטור ולא שייך למיחייבי' מדין מתושאיל"מ דהא אי לא הוי ידעינן שאינו מסופק ליכא למירמא עלי' שבועה ונאמן במגו וא"כ א"ש קו' רבא שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסה וליכא למידחי כמ"ש הר"ן והרשב"א דאפשר מסופק הוא אם נאבד בפשיעה או באונס ז"א דאם נאמר שמועיל המגו לפוטרו היכא דמחזקינן טענתו לבריא אם הוא מודה בפירוש לב"ד שמסופק הי' ג"כ פטור דהו"ל כא"י אם נתחייבתי והנה הש"ך בחו"מ שם מביא דעת היש"ש ב"ק שמצדד לומר אף דליכא חיוב בשומר רק משעת אונס מ"מ הוי כא"י אם פרעתי דאף שהפקדון בעין וברשותא דמרי' מ"מ יש על הנפקד חיוב השבה ליד המפקיד ומחמת חיוב השבה זו הוי כא"י אם פרעתי (ונראה שכן כוונת המרדכי במ"ש בריש פ"ק דכתובות דין ל"ט] אבל בקצה"ח סי ש"מ מדחה דבריו וכ' דאין על השומר חיוב השבה כלל כ"ז שהוא בעין ודוקא גנב וגזלן הוא דמחייבי בהשבה אבל שומר אינו חייב בהשבה וברשות בעלים הוא והבעלים מחזירין על שלהם יעו"ש והנה פשוט דבאבידה דכתיבא בהדי' והשבות לו ואי' בגמ' דמחזר על האבידה מיקרי עוסק במצוה אף בעת שמוליכה לבעלים כשנאבדה ממנו וטוען א"י אם באונס אם בפשיעה אף אי לא שייך דין משואיל"מ יש לחייבו על הספק דהוי כא"י אם פרעתיך דהא כבר נתחייב בהשבה ליד הבעלים. ולפי"ז לא קשה קושיות הרמב"ן הנ"ל די"ל דרק גבי שומר פקדון ליכא למחייבי' שבועה כ"א באפקיד בשטר דבלא שטר אית ליה מגו דלהד"מ דליכא למיחש רק דלמא מסופק אם באונס אם ברצון הרי אף כשטוען להדי' כן ומודה בעצמו שמסופק ג"כ פטור דמצד משואיל"מ ליכא למחייבי' דליכא כלל כאן התחלת מקום חיוב שבועה ומטעם א"י אם החזרתי ג"כ ליכא למחייבי' דהא אף כשהי' הפקדון בעין אין עליו חיוב השבה אבל שומר אבידה שמחויב בהשבה אם הוא מסופק הו"ל מחויב לשלם ע"כ כשטוען ברי צריך לישבע ומטעם מגו ליכא למיפטרי' דלמא מסופק הוא ואם יודה שהוא מסופק יצטרך לשלם. והא דלא נחית הרמב"ן לזה י"ל דהוא לשיטתי' שסובר כמ"ש הרשב"א בשמו בחידושיו לקידושין דף מ"ג ד"ה סברא אי שרינא לי' דגם בפקדון הנפקד חייב בהשבה ליד המפקיד:
אמנם לכאורה יש לסתור דברי הנ"ל דהא רבא הקשה לרמב"ח שבועת שומרים היכי משכחת לה והרי רמב"ח סובר דבעינן שלשה פרות אחד הכפירה וא' נאנסה וא' הודאה ולשיטתי' לפי מה דפסקינן בנ' ידענא ונ' לא ידענא משואיל"מ אם הי' השומר טוען שא"י אם נאנסה לא הי' מחויב לשלם כדאשכחן להדי' בסוגי' דשאלה ושכירה דלרמב"ח בג' פרות וטוען על א' שא"י הוא משואיל"מ אף שמצד שבועות שומרים דהיינו שבועת נאנסה ליכא חיוב שבועה ליכא דין משויל"מ לפי מה שכתבתי לעיל דמצד מגו להד"מ אין התחלת חיוב כנ"ל מ"מ יש לחייבי' בתשלומין כיון דחיובא בא' וכפר בא' ומתחייבי' שמסופק אם נאנסה בדין מחשויל"מ אמאי מקשה רבא מתוך שיכול לומר להד"מ כו'. הא י"ל דלמא השומר מסופק אם נאנסה אם לאו וכשיודה שמסופק מחויב לשלם מדין נ' ידענא ונ' לא ידענא ולכך חייבי' התורה שבועה כדי שיודה וישלם אבל י"ל בפשיטות דקושית רבא לרמב"ח הי' לפי שיטת רב ושמואל שאמרו לא שנו אלא ששכרו בעדים כו' ורמב"ח קילס דבריהם באמרו כמה מעלי' הא שמעתא ופריך רבא מאי מעליותא כלומר הא רב ושמואל סברו דלא אמרינן מתשואיל"מ וא"כ אף כשיודה שומר שא"י אם נאנסה פטור:
ואולם בלא"ה אין מקום לקושית רבא מתוך שיכול לומר להד"מ כו' רק לדידן שיש חיוב שומרים אף בפרה אחת כדברי הריב"א כמ"ש התוס' ד"ה מתוך דהא לרמב"ח מצריך ג' פרות אף אם יטען תמורת טענת נאנסה להד"מ יהיה מחויב שבועה כדין מודה במקצת דהא מודה באחת ומגו דיכול לכפורי בג' פרות ל"ל דהוי מגו דהעזה כמו בכל מודה במקצת דלא פטרינן במגו דאי בעי כופר הכל:
אמנם דברי התוס' מ"ש דלפי' ריב"א א"ש קושית רבא דחוק מאוד דהא רבא הקשה קושי' זו על רמב"ח כפי לשון הגמ' א"ל רבא מאי מעליותא והרי לרמב"ח לשיטתי' לא קשה קושיות רבא:
ולולי דמסתפינא נ"ל לחדש דבר לתרץ קושית' הנ"ל דאף לפי הכלל דמגו דהעזה לאפטורי מממונא אמרינן אבל לאפטורי משבועה לא אמרינן מ"מ היכא שע"י שחייב שבועה מתגלגל חיוב ממון על הנתבע יש לפוטרו מדין מגו והנה באס"ז לב"מ דף ה' ע"א מובא בשם ראב"ד שהקשה לרמב"ח דמצריך ג' פרות ל"ל קרא על חיוב שבועות שומרים תיפוק לי' דבלא"ה הוי ידעינן שחייב שבועה על הך דנאנסה דהא דין גלגול שבועה מדאורייתא וכיון דכפר באחת ומודה באחת מחויב שבועת מודה במקצת ומגלגל עליו שבועה על טענת נאנסה ומתרץ בשם תלמוד הר"פ דבשבועה שנתחייב ע"י גלגול לא אמרינן מחשויל"מ וא"כ נ"מ בהך דגלי קרא שבועה על הך דנאנסה דאם יטעון א"י יהי' מחויב לשלם מדין משואיל"מ משא"כ אם לא יהיה מחויב שבועה זו רק ע"י גלגול הי' מפטר כשהי' אומר א"י יעו"ש: היוצא מזה דמה שכתבה התורה חיוב שבועה בנאנסה לא נצרכה אלא להנפקותא הנ"ל:
אמנם קשה דהא רמב"ח סובר דאמרינן מגו לאפטורי מממון ולפי סברתי הנ"ל גם מגו לאפטורי משבועה אמרינן היכא שע"י חיוב שבועה זו בא חיוב ממון א"כ אמאי בכפר באחת והודה בא' ועל הג' אומר א"י אם נאנסה מחויב בדין משואיל"מ נימא כיון דמחויב שבועה מצד הודאה וכפירה גורמת חיוב ממון נפטרי' גם מחיוב שבועה זו במגו דאי בעי הי' כופר שניהם ואף שהוא מגו דהעזה כיון שע"י העזה זו ירויח ממון שלא יצטרך לשלם שלישית מעיז ומעיז וכיון דא"ל מגו הוי כמבורר שכדבריו כן הוא שלא קיבל רק ב' פרות והוי רק כהודה באחת ובאחת אמר א"י ובכה"ג ליכא חיוב שבועה בלא דין משואיל"מ לשיטת רמב"ח כמבואר להדי' בסוגי' דשאלה ושכירה. וצ"ל דבאמת לא משכחת הא דרמב"ח לחייב כשאומר על הג' א"י אם נאנסה אלא היכא דל"ל מגו לכפור הא' שהודה כגון דאפקיד לי' בשטר ומגו דנאנסה דלא שכיח לא אמרינן או מיירי בגוונא דלא מצי טעין נאנסה וא"כ לס"ד דרבא שהקשה לרמב"ח שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה ולא אסיק הך תירוצא דאיירי דאפקיד בשטרא בפשיטות הי' קשה על רמב"ח דלשיטתי' שמצריך ג' פרות קשה קושית הראב"ד ל"ל קרא דמחויב לישבע על הך דנאנסה ת"ל דמחויב מדין גלגול כנ"ל וא"ל כתלמיד הר"פ דנ"מ לחייבי' כשטוען על השלישית א"י אם נאנסה דהא אף לאחר שגלתה התורה חיוב שבועת שומרים על הך דנאנסה אינו כדין שבועה רק בעיקר שבועה מ"מ הלא רק חיוב שבועה זו אינה באה רק מצד שהודה בא' וכפר בא' ובכה"ג שגורם החיוב שבועה זו לחייבי' ממון על הפרה ג' אמרינן מגו לפוטרו מחיוב השבועה והוי כאלו הוי עדים שטענתו על הך דכפירה הוא אמת כיון דדל מהכא הך דכפירה מצד המגו שיש לו תו ליכא דין משואיל"מ על הך הג':
אמנם קושית הראב"ד אינו אלא לפי דברי התוס' במס' ב"ק דף ק"ז ע"א שמחליטים דלרמב"ח יש חיוב שבועה מדאורייתא גבי פקדון אף על ב' פרות לבד כשהודה בא' וכפר בא' אבל לפ"ד התוס' במס' ב"מ דף צ"ט סובר רמב"ח דבפקדון אם הודה באחד וכפר בא' ליכא חיוב שבועה במודה במקצת רק בג' פרות יש חיוב שבועת שומרים מצד הך פרה הג' ולשיטה זו אין התחלה לקושי' הראב"ד ומעתה פשוט דלכך לא הי' יכול רבא להקשות על רמב"ח דלפ"ד ל"ל קרא שבועת שומרים וכקו' הראב"ד הנ"ל דהוי מצי למידחי' שסובר דעל כפירה והודאה בפקדון ליכא כלל דין חיוב שבועה כדעת התוס' הנ"ל בב"מ אליבא דרמב"ח רק שא"כ קשה בפשיטות שבועת שומרים כו' היכי משכחת לה דלא לחייב גם על הך דשלישית מטעם מתוך שיכול לומר להד"מ על הך דנאנסה וליכא רק הודאה בא' וכפירה, בשתים ואין כאן כלל חיוב שבועה לרמב"ח וזה כוונת רבא בקו' על רמב"ח ש"ש דחייב רחמנא היכא משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסה:
ולפי"ז מה שמקשו הקדמונים לרמב"ח דלפי האמת לא משכחת לדידי' חיוב אלא בדאפקיד לי' בשטר ולמה לא אשתמיט שום תנא לומר כן ויש לתרץ דלפי האמת סובר רמב"ח דעל כפירה והודאה לחוד יש ג"כ חיוב שבועה וממילא לית לי' מגו על הך דנאנסה דאף אם יאמר להד"מ מחויב שבועה מצד מודה במקצת וקושיות הראב"ד דא"כ ל"ל קרא על שבועת שומרים ג"כ לא קשה די"ל כתלמיד הר"פ דנ"מ אם טוען א"י לענין מחשויל"מ ומה שהקשיתי דלרמב"ח דאית לי' מגו דהעזה לפטורי מממון ליכא כאן דין משואיל"מ כנ"ל ג"כ לא קשה מידי דאכתי נ"מ היכא דהך דמודה אפקיד לי' בשטר ולא מצי למיכפרי' והוי שפיר מחויב שבועה אהך דכפירה וא"כ הוי שפיר מתשויל"מ אהך דנאנסה:
ובדרך צחות י"ל שזה הי' כוונת רמב"ח דקרי עלי' דר' ששת וישם דוד את הדברים האלה בלבו דלפי דברי הנ"ל לא משכחת דין משואיל"מ גבי פרה הג' אלא היכא שיש שטר על הך דהודאה ולר' ששת לשיטתי' דסובר דהילך פטור והיכא דאיכא שטר הילך הוא נסתר גוונא זו ואם נתפוס כרב ושמואל דמועיל מגו דהעזה לפוטרו מממון ומשבועה וכרמב"ח דמצריך ג' פרות נשאר קושיות הראב"ד הנ"ל ולפי הנ"ל י"ל דלדידן דל"ל כרמב"ח להצריך ג' פרות אין מקום להקשות שיהא נאמן במגו דלהד"מ די"ל דמגו דהעזה ל"ל אבל לרמב"ח דליכא ש"ש אלא בג' פרות וכיון שהודה באחת וע"י הודאה זו שהודה במקצת הי' יכול למעיז לכפור באחת כמו כן יכול לכפור בשתים ומה לי כפירה באחת או בשתים ושפיר קשה קושית רבא רק לשיטתי' דרמב"ח:
אמנם אי לא הוי רמב"ח מקלס דברי שמואל לא הוי מצי להקשות דהוי יכולים לומר דרמב"ח סובר דבפקדון יש חיוב שבועה דאורייתא בהודה באחת וכפר באחת ממילא ליכא מגו דאי יכפור גבי הך דנאנסה ויהי' מודה באחד וכפר בשתים ג"כ יהי' עליו חיוב שבועה דאוריי' מטעם דמב"מ אמנם אחר שאמר רמב"ח כמה מעלי' מזה נשמע שסובר דאמרינן מגו דהעזה לאפטורי מממון והיה קשה ליה לרבא דא"כ היכא שאומר א"י על השלישית ליכא לחייבי' מתשויל"מ דהא בכה"ג דהוא לפטורי מממון הי' בידו להעיז ולכפור הכל כנ"ל ע"כ סבר רבא דע"כ לדעת רמב"ח דעל ב' פרות לבד אחת בהודאה ואחת בכפירה ליכא חיוב שבועה לכך הוקשה לו רבא דא"כ ש"ש כו' ולפי האמת א"ש לרמב"ח לשיטתו ולדידן לשיטתינו דחייב שמועת שומרים בפרה אחת:
עוד נלפע"ד דאף לכאורה מה שכתבו התוס' דלפי' ריב"א ניחא הוא דוחק דהא קושיית רבא הוא לרמב"ח שסובר דג' פרות בעינן רואה אני עתה שי"ל דדברי התוס' ישרים ונכונים דדעת רמב"ח דבעינן ג' פרות לא יתכן רק לפי מאי דפסקינן דאמרינן מתושויל"מ ואין הכרח לומר כמ"ד בב"ק דף ק"ז ע"א דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה קאי אמלוה אבל רו"ש שסוברים דלא אמרינן כלל מתשויל"מ ע"כ מוכח דכי הוא זה לא קאי אשומרים דאם בשומרים בעינן ג' פרות קשה קושיות הראב"ד הנ"ל דל"ל קרא על שבועת שומרים תיפוק ליה דחייב משום גלגול ד כיון דלא אמרינן כלל מתשואיל"מ ליכא מציאות נפקותא בין עיקר שבועה לגלגול שבועה א"ו דעירוב פרשיות כתיב כאן כן מוכח לומר לרב ושמואל וא"כ א"ש רבא לרמב"ח ואליבא דרב ושמואל הקשה זה דהם המציאו דין זה דשכרו שלא בעדים מיפטר במגו ולדידהו קשה ש"ש היכי משכחת לה א"ו דהם אמרו זה רק גבי שכיר דרך קולא בעלמא כיון דגוף הדין דשכיר נשבע ונוטל אינו אלא תקנה בעלמא אבל בשאר דוכתי לא אמרינן מגו כזו ודלא כרמב"ח שאמר כמה מעלי' הא שמעתתא דמשמעות דבריו דכן שורת הדין:
והשתא דאתינא להכי דקושיות רבא לרמב"ח הי' אליבא דרו"ש יש מקום לתרץ דלדידן אף דמחייבינן בשומר אף בפרה אחת ליכא למפטרי' משבועה במגו דלהד"מ ורק לרו"ש לשיטתייהו צריכין לאוקמי בדאפקיד בשטר ואקדים דברי הנ"י ר"פ הגוזל ומאכיל בשם הרמ"ה דהשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה כיון דקיי"ל דאינו חייב עליו עד שעת אונסים פטור שהרי זה כאומר א"י אם הלויתני אבל השואל חמור לרכוב עליו ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה חייב שהרי הוא פושע כו' עכ"ל וכ' ע"ז ביש"ש פ' הנ"ל סי' ג' וז"ל תמי' לי אי איירי טוען המשאיל ברי לי שיפשעת אפי' גבי דידי' נמי מחייב דהוי כהלויתני וח"י אם פרעתיך וזה ג"כ א"י דפטור עכ"ל כוונת היש"ש כיון דהשואל חייב תמיד עכ"פ בהשבת הדבר וחיוב זה חל עליו משעת משיכת דבר השאול אף אם לא פשע כלל אם הי' מסופק אם מתה כדרכה או נאנסה הוי כא"י אם החזרתי ואין לפוטרו רק היכא שגם המשאיל אומר א"י ובכה"ג אף אם פשע השואל שמאז חל עליו שיעבוד חיוב אונסים עכ"ז אם טוען א"י אם נאנסה אם מתה כדרכה אין לחייב כיון דגם המשאיל טוען א"י דהא כן הדין כשטוען הלוה א"י אם פרעתיך שאינו חייב לשלם אלא כשהמלוה טוען ברי שלא נפרע משא"כ בשגם המלוה טוען א"י אם נפרעתי ונ"ל ליישב קושית היש"ש דבחוה"מ סי' נ"ט סעיף א' בש"ך שם ס"ק א' ובסי' פ"ב סעיף ב' ומכמה דינים המוזכר בסי' ע"ה מבואר כמ"ש מהרשד"ם סי' מ"ם דף ל"ב ע"א המובא בש"ך סי' נ"ט דבמלוה ע"פ כשלוה ומלוה מסופקים בפרעון פטור הלוה מלשלם אבל במלוה בשטר אף כשגם המלוה טוען א"י אם נפרע חייב הלוה לשלם לכאורה נ"ל שהטעם לחלק בין מלוה בשטר לב"פ הוא כמו שאבאר דברי הרשב"א לגיטין דף ע"ה מובא בשם התוס' דבס' פרעון איכא ב' חזקות מתנגדות להמלוה מסייע חזקת חיוב דמעיקרא ולהלוה מסייע חזקת ממונא דאמרינן אוקמי ממונא בחזקת מרי' ולפי"ז י"ל דמע"פ דליכא שיעבוד נכסים אלים חזקת ממונא של הלוה לנגד חזקת חיוב דמעיקרא ולכך אין מוציאין מידו כשגם המלוה טוען א"י דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי' והמע"ה אבל במלוה בשטר מיד בשעת החוב נשתעבד נכסי הלוה ואף למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ לא חשיבי נכסים של לוה ברשותו של לוה כדאי' בפסחים דף כ"ט ולמ"ד ע"כ לא אלים חזקת ממון דלוה לדחות חזקת חיוב המסייע' להמלוה ע"כ כשטוען הלוה א"י אם פרעתי אף כשגם המלוה אומר א"י מחויב הלוה לפרוע וידוע ביאור סוגיא דקידושין דף י"ג ע"ב שסובר ר"פ דאף במלוה ע"פ אם יהי' חוב הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ובש"ך ח"מ סי' ל"ט מסיק שגם רבא סובר כן ומה שאמר רבא בפ' יש בכור דכ"ע סובר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי מיירי לענין טריפה מלקוחות לא לגבי לוה ויורשיו יעו"ש ולפ"ד התוס' שם בקידושין לא מקרי מלוה הכתובה בתורה רק כגון חיוב קרבנות וניזקין ודומיהן שאלו לא חייב בהן התורה לא הי' מאליו חיוב זה משא"כ בפריעת חוב אע"ג דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו לא מקרי מלוה הכתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בהן התורה שיעור הנתינה דפשיטא מם שהוא לוה חייב לפרוע ע"כ ולפי"ז י"ל דפשוט דחיוב הדבר השאול ליד המשאיל לא מקרי כתובה בתורה בפרט שלא מצינו חיוב זה כתוב בתורה ולא הי' צריך לכתבו כי השכל מעצמו שופט שמחויב האדם להחזיר להמשאיל מה שהשאיל וכיון שכן היכא שאין שטר לחיוב זה כשטוען השואל א"י אם החזרתי או לא וגם המלוה מסופק דינו כמלוה ע"פ כשטוענים המלוה והלוה א"י אם נפרע פטור הלוה מלשלם משא"כ כשחיוב שומרים בא על השואל משעת פשיעה בעלמא שחיוב זה מקרי מלוה הכתובה בתורה שכל דיני חיוב שומרים אינו אלא מחמת שנכתבה חיוב בתורה ונקרא שפיר מלוה הכתובה בתורה ואף בדליכא שטרא הוי כדין חיוב בשטר בכה"ג אף כשטענו שניהם א"י מחויב השואל לשלם והשתא א"ש דברי הנ"י דהיכא דלא פשע השואל וא"י אם מתה כדרכם או נאנסה אף דהוי כא"י אם פרעתי דעכ"פ הי' עליו חיוב השבה כדברי היש"ש עכ"ז כיון דחיוב השבה הוא מצד השכל ואינו קרוי מלוה הכתובה בתורה פטור מלשלם כיון שהמשאיל ג"כ טוען א"י אבל אם פשע שמד"ת חל עליו מאז חיוב אונסים משעת הפשיעה ומאז נשתעבדו נכסיו כדין מלוה הכתובה בתורה ואיתרע בזה חזקת ממונא של הלוה שמשועבדים נכסיו על חיוב שחייבת התורה והוי כחיוב השטר ע"כ כשטוען אח"כ א"י אף שגם המשאיל מסופק מ"מ אזלינן בתר חזקת חיוב דמעיקרא ומחויב השואל לשלם ומתורץ שפיר קושית היש"ש על הנמ"י:
והנה כבר הקדמתי לעיל מ"ש הרשב"א והר"ן די"ל דלכך לא מיפטר השומר משבועות אונסים במגו דלהד"מ דאפשר השומר עצמו אם נאנסה אי לא הקשיתי לו יהי' שמסופק מה"ת יהי' מחויב לשלם אימא דהוי כא"י אם נתחייבתי אמנם לפי הנ"ל יש גוונא דהוי א"י אם פרעתי כגון שפשע פשיעה בעלמא ובכה"ג אף שאינו פשיעה גמורה מתחיל חיוב גניבה ואבדה מעת הפשיעה כמו שאיתא באריכות בס' אס"ז לב"מ דף ל"ד ע"ב בהסברת דברי התוס' שם ד"ה אבל ארישא לא יעו"ש. ואכתי קשה הא גם המשכיר אמר א"י. וצ"ל כמ"ש לעיל דכיון דבכה"ג הוי מלוה הכתובה בתורה דינו כדין שטר ובשטר אף כשטוען המלוה ג"כ א"י אם נפרעתי מחויב הלוה לשלם. וכ"ז לדידן דפסקינן כר"פ וכרבא דקאי כוותי' כמ"ש לעיל בשם הש"ך דמלוה הכ' בתורה ככתובה בשטר דמי' אבל שמואל סובר להדי' בקידושין דגם מלוה הכב"ת לאו ככתובה בשטר דמי ולפ"ד הש"ך בסי' ל"ט גם רב סובר כן א"כ א"ש מ"ש רבא לרמב"ח ש"ש דחייב רחמנא היכא משכחת לה מתוך שי"ל להד"מ כו' דקושי' דרבא הי' אליבא דרו"ש ולדידהו ליכא למדחי כסברת הרשב"א והר"ן הנ"ל דדילמא השומר בעצמו מסופק דהא לרב ושמואל גם בכה"ג פטור השומר מלשלם דאף אם פשע פשיעה בעלמא שגרם מעת פשיעתו להתחלת חיובו ודינו כא"י אם החזרתי מ"מ פטור כיון שגם המפקיד טוען א"י דהא לדידהו אף מלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמי ובמלוה ע"פ כששניהם אומרים שמא פטור הלוה דרב ושמואל ל"ל שיעבודא דאורייתא אף במלוה הכתובה בתורה.
והערוני משכיל אחד דא"כ לא א"ש דברי הגמ' מכלל דתרווייהו ס"ל כו' המפקיד אצל חבירו בשטר צריך לחזור לו בעדים. וק' דלמא לעולם גם בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים רק כיון דאיכא שטר הנכסים משועבדים ומחמת זה אם טוען א"י אם החזרתי חייב לשלם אף כשמפקיד ג"כ טוען א"י כנ"ל ותו ליכא למיפטרי' מהשבועה דדילמא הי' מסופק אם נאנסה וכשיודה שהוא מסופק יהא מחויב לשלם אמנם מ"ש לעיל בישוב קושיות היש"ש דוקא כשמתה הבהמה ברכיבת השואל בעצמו יש לחייבי' כשטוען א"י אם החזרתי לא כתבתי רק לרווחא דמילתא אף לפי שיטתי' דהיש"ש דהוי פשיטא לי' שהשומר מחויב בהחזרת הדבר ליד המפקיד ובקצה"ח סי' ש מ שדא בזה נרגא רק שבגליון אותו ספר הבאתי ראי' מדברי כמה פוסקים כיש"ש אולם מה שמוסיף עוד היש"ש שכשמתה הבהמה ואינו יודע אם באונס אם כדרכה הוי כא"י אם החזרתי כיון שהי' עליו חיוב השבה יש לדחות דהא חיוב השבה לא הי' אלא שיחזיר דבר הנפקד בעינו ליד המפקיד ועתה שמתה הבהמה לפנינו או נאבדה אם באונס ואם בפשיעה עכ"פ מנוע חיוב קיום השבה זו ואין לנו לדין אלא על תשלום דמי' אי מוטל על הנפקד כשטוען א"י ונגד חיוב דמים המתחדש במיתת או אבידת דבר הנפקד כשאומר הנפקד א"י אין לדונו אלא כאומר א"י אם נתחייבתי. ואין מקום לומר גבי נפקד דהוי כא"י אם פרעתי אלא היכא דפשע פשיעה כל דהו שגורמת פשיעה זו שיחול תיכף מאז שיעבוד על נכסיו:
ונ"ל ראי' למה שכתבתי לעיל שלפי ס"ד דרבא שאין לחייב שבועת השומר מכח המגו הי' שורת הדין דכשאומר השומר א"י שלא יתחייב לשלם מצד דין מתשויל"מ כמו שביארתי לעיל דאל"כ למה הצריכו הרשב"א למידחק ולומר דלא אקשה רבא לרמב"ח אלא על שקילס ואמר כמה מעלי' הא שמעתתא הוי להו לתרץ בפשיטות דקושית רבא הי' לשיטת רב ושמואל דלא ס"ל מתושויל"מ וכשאומר השומר א"י פטור וא"כ שפיר מקשה רבא דלא נחייב להו שבועה דמתשי"ל להד"מ כו' ואי"ל דלמא השומר מסופק דמה בכך:
ובסברא הנ"ל יש לישב קושית הפ"י בסוגי' דההוא רעי' ב"מ דף ה' ע"א תוס' ד"ה שכנגדו קאמינא וא"ת מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתושאיל"מ כו' עכ"ל ומדקדק הפ"י הא משנה מפורשת הוא בפ' כ"ה ושכנגדו חשוד על השבועה כו' ואמתניתין הוה לתוס' לאקשוי' אבל לפי דברי הנ"ל י"ל בחשוד מודה במקצת א"ל בו שיהא מחויב לשלם מדאורייתא דהא כל מודה במקצת אי"ל מגו דאי בעי כ"ה אף דהוא מגו דהעזה הלא מצינו בכמה מקומות דאמרינן מגו דהעזה כמו בעיזי דאכלי חושלי ומתרצים הקדמונים דמגו דהעזה לא אמרינן לפטור מממון ולא לאפטורי משבועה ולכך לא מיפטר מודה במקצת מהשבועה במגו והתינח כשיכול לישבע אבל אם הוא חשוד שאי"ל א"א לומר שדין הוא שישלם מתשאי"ל דהוי כתרי הפכים בנושא דהא אי"ל מגו דאי בעי כ"ה וגבי חשוד כשהוא מודה במקצת אתי' המגו לפטורי מממון ומצינן למימר דבאמת מצד הדין אין לו חיוב תשלומין ומה שנאמר במשנה שכנגדו חשוד על השבועה הוא תקנת חכמי' ואין מקום לקושית התוס' כ"א בסגנון דהוא עצמו לא הודה כלום רק ע"י העדאת עדים דינו כמב"מ ובהך גוונא אי"ל שום מגו וא"ש קושי' התוס'.
ועל דרך זה יש לישב קושי' הר"ן ר"פ כ"ה שמקשה אמאי לא חשיב במתניתין שם פוגמת וע"א מעיד שהוא פרוע שנשבעין ונוטלין ומתרץ דלא חשיב במתניתין שם אלא אותן שמשורת הדין לא הי' להם ליטול אפי' בשבועה והדר מקשה הר"ן על תירוץ זה דא"כ אמאי חשיב במתניתין שכנגדו חשוד על השבועה ולפי דברי הנ"ל א"ש די"ל דמתניתין מיירי במב"מ שהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל ובכה"ג לולי תקנת חכמים הי' לפטרו במגו דאי בעי כ"ה וגבי חשוד הוי מגו לפוטרו מממון ודברים אלו נכונים הן לפי דברי הע"ש והן לדברי הסמ"ע בסי' רצ"ו ס"ק א' בטעם החלוק שיש בין מגו לפטורי משבוע' ובין מגו לפטורי מממון:
ובזה א"ש דברי רש"י שמפרש שם במשנה שכנגדו חשוד על השבועה מיירי במב"מ וקשה הא דין שכנגדו חשוד על השבועה שייך גם בחיוב שבועה נגד עד אבל לפי הנ"ל י"ל דבדיוק תפס רש"י דמיירי במודה במקצת ובזה לולי תקנת חכמים לא הי' לו ליטול אף בשבועה דהוי מצינן לאפטורי את החשוד במגו דלאפטורי מממון אמרינן מגו דלהד"מ משא"כ בחשוד שמחויב שבועה נגד העד דלולי תקנת חכמים מחויב החשוד לשלם כדין מחושויל"מ והטלת השבוע' על שכנגדו אינו אלא מדרבנן ודמי לפוגמת וע"א מעיד שהוא פרוע דלא חשיב בהך מתניתין דכל הנשבעין:
שוב עלה על דעתי לפי סגנון דברים הראשונים לחלק בין מלוה ע"פ למלוה הכתובה בתורה יש לישב קושית הרמב"ן שהבאתי בתחלת הקונטרס שמקשה האיך אפשר לומר דליכא חיוב שבועת שומרים כ"א בדאפקיד לי' בשטר א"כ בכופר וטוען טענת גנב באבידה דליכא שטר עליו היכי משכחת שהי' מחויב שבועה דהא הוי מצינן למפטרי' במגו דלהד"מ כן תורף קושית הרמב"ן ולפי דברי י"ל דקושית רבא שבועת שומרים היכי משכחת לה אינו אלא בסתם שומרי' שחיוב השבה שחל עליו כדעת היש"ש אינו מקרא מפורש בתורה רק מצד השכל שמחויב להשיב לבעלים מה שלקח מהם הוי כמלוה שאינה כתובה בתורה ולפ"ד הש"ך שרבא סובר שיעבודא לאו דאורייתא ליכא לחיוב זה שעבוד נכסים וממילא אף כשהשומר מסופק בעצמו אם נאנס או לא ליכא לחייבי' מדין א"י אם פרעתיך דהא גם המפקיד אינו יודע ובכה"ג גם במלוה היכא דליכא שיעבוד נכסים לא מפקינן מספיקא ואמרינן הממע"ה לכן הקשה רבא שפיר ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת לה ואין לדחות כמ"ש הר"ן והרשב"א דדלמא השומר בעצמו מסופק ז"א דהא אף אם יודה להדי' שהוא מסופק אם נאנס אם לא ג"כ ליכא לחייבי' ואי משום דהוה כא"י אם פרעתי הא גם המפקיד א"י ובכה"ג בכל מלוה היכא דליכא שיעבוד נכסים גם בא"י אם פרעתי פטור הלוה וכשאין המלוה טוען ברי שלא נפרע וכ"ז אינו אלא בשומר דעלמא דחיוב השבה חל עליו מצד השכל אבל בשומר אבידה דכתיב גבי' והשבות לו שמחויב להשיב אבידה ליד בעלי' עפ"י מצות התורה דלולי שכתבה התורה מצוה זו מהכ"ת הי' לחייב את המוצא אבידה שישתדל בהשבת המציאה ליד מי שאבדה. וכיון שכן הוי חיוב השבה באבדה רק מצוה הכתובה בתורה ודמי ממש לחיוב קרבנות וערכין ובכה"ג שיעבודא דאו' לשיטת רבא שסובר כר"פ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' שיהי' שיעבוד נכסים על החיוב שחייבים מצד מצות התורה וכיון שנשתעבדו נכסי המוצא אבדה על חיוב השבת אבידה ממילא כשמסופק בהשבה מחויב לשלם כמו כל טוען א"י אם פרעתיך במלוה בשטר שמחויב לשלם אף אם גם המלוה טוען א"י ע"כ כשטוען על האבידה שנגנב מחויב לשבע שבועת שומרים ומטעם מגו דלהד"מ ליכא למפטרי' דדילמא הוא מסופק אם נגנב או לא וכשיודה שהוא מסופק יהי' מחויב לשלם עכ"פ ומיושב קושית הרמב"ן הנ"ל ואינו ראי' לסתור דעת איזה קדמונים שסוברים דלפי האמת ליכא חיוב ש"ש אלא בדאפקיד לי' בשטר ועכ"ז יש חיוב שבועת שומרים במוצא אבידה כשטוען נגנב אף דהתם ליכא שטר וכהנ"ל: