שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת ר"ה · בסוגיא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת [דף כט ע"ב]
במשנה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה גמ' מנה"מ א"ר לוי בר לחמא כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה כאן כו'. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכא תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטא כו' כדרבה כו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר"ה וה"ט דלולב וה"ט דמגילה והנה בסוגיא זו יש כמה קושיות:
א אינו מובן לשון הגמרא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא:
ב קשה על רבי לוי למה לא נחית לתירוצו של רבא דהא מטעם גזירה שמא יעבירנו גזרו חכמים גם בלולב ובמגלה וכן בהזאה:
ג קושי' בעהמ"ח טורי אבן דלב"ש שסוברים יש עירוב והוצאה גם ליו"ט גם ביו"ט לא נתקע ומה שמתרץ המחבר ע"א שלא רצו לעקור כל המצוה לא א"ש לפ"ד המג"א בסי' תקפ"ח בשם מהרמ"פ דאף שיש שבות בתקיעה לא אסרו מטעם זה בשבת כדי שלא לחלק בין שבת ליו"ט אבל שמא יעבירנו לא שייך ביום טוב ואם כן נשאר קושיא הנ"ל:
ד קשה לי דבפסחים דף ס"ז מקשה הגמ' לר"א דאוסר הזאה בשבת משום שמא יעבירנו והא ר"א סובר דמכשירי פסח דוחה שבת. ומתרץ הגמ' דשאני הזאה דאכתי גברא לאו בר חיובא וא"כ קשה לר"א אמאי אסרו תקיעת שופר בשבת:
ה גם יש לדקדק דברש"י מס' סוכה ר"פ לולב וערבה נחית לתרץ דלמה לא אמרו גזירה דשמא יוציא מרה"י לר"ה וכן במס' מגלה דף ד' כתב רש"י בקיצור תירוץ ע"ז ובסוגיא דכאן לא העיר כלל:
ו ברמב"ם מהלכות שופר איתא שגזרו משום מעביר ומשום מוציא מרשות לרשות שיוליכנו למי שיתקע לו וקשה למה הוסיף מה שלא אמרו בגמ' דכאן:
ונ"ל לתרץ בהקדם דבתוס' מס' שבת דף ק"ל מקשים למה מותר אליבא דר"א להוליך האיזמל להתינוק דאמר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה הא אפשר להוליך התינוק דחי נושא א"ע ומתרץ הרשב"א דהותר לדחות שבת אף במקום דאפשר בלא דחי' מטעם משום דבלא"ה נאיחי' שבת במלאכת המילה יעו"ש לפ"ז מתורץ קושיא ד' הנ"ל דהא בכל מעביר ד' אמות ברה"ר אפשר לעשות בלי דחי' דהיינו לישא פחות פחות מד"א וכיון דאפשר בלא דחי' אסור להעביר ד' אמות מצד מכשירין רק בדבר שיש בו בלא"ה דחיות שבת וזה לא שייך בתקיעת שופר דהא תק"ש אינה מלאכה:
ולפ"ז מתורץ גם הקושי' החמישי דכאן ל"ק כלל דלמא שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר די"ל דרבא אמר טעם שיהיה נכון אליבא דכ"ע ומשום שמא יוציאנו לא שייך אליבא דר"א דלדידיה מכשירין של שופר דוחה שבת ומותר להוציא להוליך אצל בקי כי א"א בענין אחר משא"כ במעביר שיש תקנה לילך פחות פחות מד"א כנ"ל לכך לא נחית רש"י לתרץ קושיא זו רק גבי לולב דשם יוצא בנטילה בעלמא וא"צ כלל להוציא הלולב לצורך החיוב דאורייתא ומה שחששו שילך אצל בקי הוא ללמוד הנענועים והברכה כמ"ש רש"י שם ואצ"ל של"ק קושיא זו גבי מגלה:
מעתה יש ליישב גם קושיא ג' ע"פ המבואר באחרונים דאף דלב"ש יש איסור הוצאה ביו"ט דילפינן משבת מהקישא כעין דברי הרמב"ן בתה"א דיו"ט ושבת איתקשו להדדי מ"מ איסור מעביר שאינו בשבת רק מהלמ"מ אינו ביו"ט דאין למידין דין מהלכה בהקישא. וכיון שר"א הוא מתלמידי ב"ש והוא סובר דמכשירי שופר דוחה שבת ליכא למגזר משום הוצאה מרה"י לרה"ר כ"א שמא יעבירנו ד' אמות ואיסור זה ליתא ביו"ט והשתא דאתינן להכי מיושב קושיא השניה דר' לוי לשיטתיה שהוא סובר דתק"ש מלאכה היא הוצרך ללמוד מקראי דאי מטעם שמא יעבירנו כו' הי' נשאר קשה אליבא דר"א דהא מכשירי שופר דוחה ואם יעביר ד"א לא ישא עון דאף שאפשר לעשות בהיתר בפחות פחות מד"א כנ"ל יכולין לדחות בידים בהעברה ד' אמות כיון דבלא"ה יש דחיות שבת במצוה זו במלאכת התקיעה ודמי למילה וכסברת הרשב"א הנ"ל מעתה י"ל שזה כוונת רבא במה שהקשה על ר' לוי ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כלומר כיון דלאו מלאכה היא שפיר י"ל גם אליבא דר"א חשש שמא יעבירנו וא"כ ל"ל ללמוד מקרא הא י"ל מטעם גזירה כמו שצריכין לומר גבי לולב ומגלה ולפ"ז מיושב גם הקושיא וא"ו על דברי הרמב"ם הנ"ל. דלדידן שאין מכשירין דוחה שבת יש לומר דגזרו גם משום הוצאה מרשות לרשות עוד למדתי מדברי לשון הרמב"ם שהיה גירסתו בגמ' שמא יטלנו וכו' וילך אצל בקי [ולא כגי' שלפנינו ללמוד] והיינו שיוליך לבקי שיתקע לו.
ובדרך פלפול נ"ל לפרש דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא דאינו מובן ויתורץ בזה כמה קושי' מה שקשה לי וגם קושי' המפורשים בסוגיא זו. דאיתא ברש"י על התורה פרשת בהר מובא בברייתא דת"כ בזה"ל ביום הכפורים בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם ממשמע שנא' ביוה"כ איני יודע שהוא בעשור לחדש: ולמה נאמר בעשור לחדש לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר"ה דוחה בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד. ומשיג הרמב"ן על הרש"י דהוא נגד מסקנת הגמ' בר"פ יו"ט של ר"ה שמסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי וכדרבה הרי דתק"ש שאסור בשבת אינו אלא מדרבנן א"ו דדברי הספרא הנ"ל הוא רק לאסמכתא בעלמא ונ"ל ליישב דברי רש"י ולהוכיח דדברי הספרא אינו על דרך אסמכתא רק ללימוד גמור וכן איתא בירושלמי בהקדם לפרש דברי הגמ' ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא גם מ"ש התו"ס ד"ה הא לאו מלאכה היא צריכין למעט דלא נטעה לומר דיום תרועה מרבי שבת תמוה היא לכאורה דהא כלל מונח היכא דאפשר לומר דיום אתי למעט לילה אין מוציאין אותו מפשטא למעוטי לילה ולא דרשינן מיניה ביום ואפי' בשבת כן מבואר בתוספו' מס' מגילה ובפ' לולב הגזול ובמס' שבת ג' עוד מקשה במ"א דבשבת דף קל"א איתא דר"ל בס"ל דמכשירי שופר דותה שבת אמר קרא יום תרועה יהיה לכם ביום ואפי' בשבת ולמאי אי לתקיעה הא תנא דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת ת"ש ורדיית הפת שהוא חכמה ואינו מלאכה אלא למכשירין כו' וקשה לר' לוי בר לחמא שסובר דת"ש מלאכה היא הרי צריכין ביום על ת"ש עצמה ומנ"ל לר"א דמכשירין דוחה ולי קשה עוד על ר' לוי מגמ' דשבת הנ"א דאיתא שם ולכתוב רחמנא בשופר וליתי הנך ולגמרי' מיניה ומתרץ הגמ' מת"ש דר"ה ליכא למיגמר שכן מכנסת זכרונות לאביהם שבשמים והנה הא דאמרינן דת"ש מכנסת זכרונות של ישראל הוא מדכתיב זכרון תרועה וכמ"ש הרמב"ן עה"ת ומשיג שם על רש"י שכתב שזכרון תרועה קאי על הזכרות פסוקי שופרות שבתורה ולפ"ז קשה דר' לוי שסובר דזכרון תרועה קאי על הזכרות פסוקי שופרות ובפרט דפסוקי שופרות שבתורה אינם רק הפסוקים של שופר וקולות דמתן תורה ובמ"א כתבתי ראיה לפירוש רש"י בחומש מדברי הגמ' לעיל דף ט"ז א תוקעין רחמנא אמר תקעו ועל זכרונות הפסוקים אמרין שם אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ומה שמסיים שם בגמ' ובמה בשופר איתא בספרי בשופר של חירות דכתיב בשופר גדול יתקע יעו"ש] נשאר קושי' הגמ' הנ"ל אליבא דר"א וליכתוב רחמנא בשופר וליתי הנך ולגמרי מיני' (ואף שלר' לוי אין ת"ש דוחה שבת רק במקדש) שמכשירין דוחה שבת ונ"ל ליישב ואתרץ תחלה בדרך פשוט דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא וכו' דבכפות תמרים מקשה האיך ס"ד דת"ש מלאכה היא הא אינו במנין הל"ט מלאכות גם לא היתה במשכן ע"כ מסיק דאיסור ת"ש נלמד מביום השביעי תשבות. יעויין דברי הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת ביום השביעי תשבות אפי' מדברים שאינה מלאכה חייב לשבות והנה מה שמקשה הכפ"ת הא לא היה במשכן יש לדחות דזה לשון הגמר' במס' שבת דף כ"ט תוס' כמ"ד כנגד עבודת המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בהן היפה במשכן וי"ל דלענין חיוב הוא דממעטינן מלאכה שלא היתה במשכן אבל לענין איסור מלאכה יכול להיות שיהיה אסור משום מלאכה אף כשאינה חשובה שלא היתה במשכן ויש להוסיף עוד לומר דהיה אפשר לומר אליביה דלוי שסובר ארבעים מלאכות כנגד ארבעים מלאכה ומלאכתו שבתורה כי סובר שהמלאכה היתה דים וגם ויבא לעשות מלאכתו הוא מן המנין והרי מספר ארבעים אבל לחיוב כרת ומיתה ליכא אלא ל"ט שהיו במשכן והרי מצינו במסכ' שבת דף ו' שאמר רב שמצא במגלת סתרים דאיסי בן יהודה אומר ל"ט מלאכות ואינו חייב על אחת מהן יעו"ש ובמ"א בארתי דאיסי סובר שהמלאכה היתה דים ויבא יוסף שניהם אינם מן המנין ולכך סבר שאין חייבין רק על ל"ח מלאכות א"כ אין מהזרות לומר שיש מלאכה יתירה על הל"ט מלאכות שאסורה ואין עליו חיוב מיתה וכרת והיה אפשר לומר אליביה דר' לוי דת"ש מלאכה הוא רק שאין חייבים עליו ולכך אינה מנויה בין אבות מלאכות דשבת ולפ"ז יובן דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא דביבמות דף ה' מפלפל הגמ' למעט דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה או כרת ואיתא שם אלא איצטרך סד"א תיתי מכבוד אב ואם דתני יכול יהיה כבוד או"א דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי דהוי אב מלאכ' שחייבין עלי' כרת וטעמא דכ' רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר כו' וכ' הרשב"א והריטב"א שם בשם רבינו יונה דעל לאו דמחמר כיון שאין בו חיוב מיתה וכרת ליתי גם בעשה דשבת דאל"כ קשה מה"ת לידחי הא הוי עשה ול"ת או מאי אולמא דהאי עשה ויעו"ש בתוס' היוצא מזה די"ל דעל מלאכה בשבת שאין בו חיוב מיתה וכרת גם עשה ליתא ביה והוי רק ל"ת והשתא א"ש דאי ת"ש היתה מלאכה רק שאין עליה חיוב מיתה וכרת שפיר ס"ד דדחי מפני מ"ע דשופר כמו בכל התורה כולה שעשה דוחה ל"ת ובפרט לשיטת הסוברים דיו"ט הוא ג"כ עשה ול"ת א"כ אף אם בשבת איכא עשה גם על מלאכות שאין עליהם חיוב מיתה מ"מ ליכא בזה חומר בשבת מביו"ט וכשם שת"ש דוחה יו"ט ס"ד דתידחי שבת ומה שיש לפלפל עוד בזה אבאר אי"ה בסוף הסוגי' באריכות]:
אמנם אם באמת אינה מלאכה ואין מקום לאסרה רק מביום השביעי תשבות שהוא עשה ושייך מאי אולמא דהאי עשה כו' וליתא בדחי' ל"צ קרא למעוטי ומיו"ט ליכא למילף דביו"ט ליכא עשה על ת"ש ואף תקיעות רשות מותר דכל מה שאינו אסור בשבת רק באיסור עשה מותר ביו"ט וזה שאמר רבא הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כלומר כיון דלאו מלאכה הוא ע"כ צריך אתה לומר דאיסור התקיעה בשבת הוא דמביום השביעי תשבות ולא צריכין קרא למעט ת"ש בשבת ואין לדחות דכאן לא שייך מאי אולמא כו' דאלים מ"ע דתקיעת שופר שכן מכנסת זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים ז"א דהא הקושיא הוא לר' לוי והרי לשטתיה לא קאי זכרון תרועה כ"א על הזכרת פסוקי שופרות שבתורה שנאמרו במתן תורה ואין לנו מקרא דת"ש הוא להכניס זכרונות של ישראל ומעתה י"ל דרבא לשיטתי' שסובר דיו"ט אינו אלא ל"ת דשבתון לאו עשה הוא ומוקמינן לדידיה ביום השביעי תשבות שיהיה שבת גם בעשה ולא אתי לאסור או י"ל דסובר רבא שביום השביעי תשבות לא קאי לאיסור ת"ש רק על המנוחה מעסקיו כפי' רמב"ן עה"ת והרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת יעו"ש במ"מ ולח"מ אמנם כ"ז לשיטות ר' לוי אבל ר' אליעזר סובר דזכרון תרועה קאי על ת"ש עצמה ואלימא בזה שמכנסת זכרונות ישראל וא"כ לא שייך אליביה מאי אולמי דהאי עשה כו' והוינן ידעינן לשיטתיה גם בלא יתורא דקרא דת"ש דוחה עשה דביום השביעי תשבות ע"כ סובר דביום תרועה אתי לרבות מכשירין ומיושב קושי' הטורי אבן הנ"ל על ר' לוי אליבא דר' אלעזר:
ולפי הנ"ל מיושבים שארי הקושי' שמקשה הט"א על ר' לוי מסוגי' דחולין דף כ"ו יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין לבטל העם ממלאכה ומסוגיא דחולין דף פ"ד גבי ת"ש דר"ה שספיקו דוחה יו"ט. יעו"ש דהא לפי מה שכתבתי גם לר' לוי ליכא מלאכה בתקיעות. ורק איסור עשה יש בה הנלמד מביום השביעי תשבות וז"א אלא בשבת ולא ביו"ט כמ"ש הרמב"ן דשביתת בהמתו אינו אסור ביו"ט וכיון שאין איסורו בשבת רק בעשה דאין למידין יו"ט משבת רק בדבר דאסור משום מלאכה וכעין דברי הריב"א בפסחים דף ה' ע"ב ד"ה לחלק שמפרש רש"י דאי אין על הבערה שם מלאכה מותר ביום טוב יעויין שם.
ודע דבתוס' מס' יבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולה כו' מקשים וא"ת והיכא ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו מכללן אצל בגדי כהונה ואור"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים וכו' ועוד דצורך עבודה שאני ע"כ והנה לשיטות ר' לוי דבמקדש דוחה ע"כ אית לי' לימוד ע"ז וכדאיתא בירושלמי דדרש מסמיכות ממילא אליבי' איסור הת"ש בשבת מקרי הותרה מכללה כיון שעכ"פ הותרה במקדש ומדין דחי' לא שייך אליבי' דר"ל דהא אין עשה דוחה עשה גם צורך עבודה לא שייך בתקיעות שופר שבמקדש למצות תקיעות ר"ה שאינם צורך עבודה והוי שפיר הותרה מכללה לכן ס"ד שתדחה אף בגבולין דלא שייך לשטתי' מאי א אולמא דהאי עשה מהאי עשה דשפיר אלימי דהא איסור עשה דתק"ש בשבת הותרה מכללה ולכך א"ש אליבא דלוי שהוצרך לשיטתי' לקרא למעט תק"ש בגבולין ביו"ט של ר"ה בשבת ורבא דאקשי ועוד הא לאו מלאכה הוא הוא לשטתי' אקשי' כי לא נחית לדברי הירושלמי שיש הוכחה להתיר במקדש ולא הוי לדידי' תקיעות שופר הותרה מכללה ונשארת הסברא דמאי אולמא כו' לכך הקשה שפיר למה צריך קרא למעוטי [ובסוף הקונטרס אכתוב עוד באופן אחר ועתה יתורץ מה שקשה עוד לכאורה לשיטות ר' לוי שלמד מקרא כתיב יום תרועה וכתיב זכרון תרועה כאן בחל בחול כאן בחל בשבת האיך יתורץ אליבא דר' אליעזר שסובר דיום תרוע' קאי על ר"ה שחל להיות בשבת ולהתיר אף מכשירין א"כ למה בטלו לדידי' תקיעות שופר בגבולין:
ונ"ל בהקדם עוד קושי' השעה"מ ושא"ר לרבה שסובר שמא יעבירנו קשה קושי' מהר"מ מפאדווי. דת"ל דהשמעת קול אסור משום תיקון כלי שיר וצ"ל דאי מטעם זה הי' צורך לאסור גם ביו"ט א"כ מה יענה רבה לשיטות ב"ש ור"ע דלית להו מתוך ולדידהו גם מעביר אסור ביו"ט. א"כ מאי חילוק יש לטעם דשמא יעבירנו בין בחל בשבת או ביו"ט ואף אם נדחוק לומר כתירוץ המפורשים דלרבה אליבא דב"ש ור"ע צ"ל שמה שסוברים דלא גזרו רק בשבת משום דיש חשש איסור כרת משא"כ ביו"ט דאינו אלא לאו מלבד שזה דחוק לשיטות רבה שסובר בעצמו כדאיתא ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והרי מטעם זה לא אמר רבה טעמא דשמא יתקן כלי שיר ומשום דלפי טעם זה הי' מהצורך לאסור גם ביו"ט:
עוד יש לפלפל כאשר אציע דלכאורה יש להקשות דלפ"ד התוס' במס' שבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה. דבונה ביו"ט לצורך קצת מותר מדאורייתא ביו"ט ואינו אסור אלא מדרבנן ומצורף לזה דברי הרשב"א בחידושיו לשבת דף ק"ד דלמד מדין מגבן שחייבים עלי' בשבת דיש בנין וסתירה בכלים דבעשיות כלים החיוב משום בונה. הרי נראה דבתיקון כלי שיר כשחיובו משום בונה ליכא ביו"ט אלא איסור דרבנן ואם התיקון שמקשה או מחפה באש דהוי מלאכת בישול שייך ג"כ מתוך ושארי מלאכות דלא אמרינן בהו מתוך לא שייכא כלל גבי תיקון שופר אלא על דרך רחוק ומילתא דלא שכיחא לא חששו לגדור וא"כ נשאר קשה קושי' מהר"מ מפאדווי על רבא ורבה למה איצטרכו להו לטעמא דשמא יעבירנו תיפוק לי' דבת"ש יש איסור משום מתקן כלי שיר וא"ל כתרוצו דאי משום טעם זה אין לחלק בין שבת ליו"ט ז"א דאף לטעם זה מקום יש לחלק דבשבת אי יתקן השופר יבוא לידי מלאכת איסור דאורייתא אבל ביו"ט אף אם יתקן לא יכשול רק באיסור דרבנן ומשום חשש איסור דרבנן לא גדרו לבשל מצות שופר וא"ל דרבה הוצרך לטעם דשמא יעבירנו כדי לתרץ אף אליבא דב"ש ור"ע דל"ל מתוך ולדידהו יש בתיקון כלי שיר שחיובו משום בונה איסור דאורייתא גם ביו"ט אף במקום צורך קצת ז"א דהא לב"ש ור"ע גם לטעם הגזירה דשמא יעבירנו ליכא לחלק בין שבת ליו"ט ולכאורה יש ליישב לפי שיטת הסוברים דמצוה הנעשית ע"י עבירה דרבנן ג"כ אינו מצוה י"ל כיון שעכ"פ יש בתיקון כלי ביו"ט איסור דרבנן כדברי התוס' שאמרו שמדרבנן אסור לעשות ביו"ט אף לצורך קצת א"כ העובר ע"ז ומתקן שופר ביו"ט לצורך תקיעה כשתוקע בו אינו יוצא ידי חובת התקיעה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה שעבר אדרבנן בתי השופר וכיון שאינו יוצא בתקיעה בשופר זה ממילא הי' התיקון שלא לצורך כלל ועשה איסור דאורייתא א"כ לטעם דילמא יתקן היו צריכין לאסור גם בר"ה שחל להיות בחול דהא אם יתקן יבוא לידי איסור מלאכה דאורייתא כיון דתקונו ישוב להיות שלא לצורך כלל דהא הנצרך קצת בתיקון השופר לצורך התקיעה אינו רק מחמת מצות התקיעה שתוקע בו והרי כיון שעכ"פ יש איסור דרבנן בתיקון כלי ביו"ט מיקרי עבירה וא"א לצאת ידי חובת תקיעה בשופר זה וכנ"ל ושב עשיות התיקון שלא לצורך כלל. אמנם אכתי צ"ע לפי מה שכתבו התוס' בסוכה דף ל"א ע"א תוס' ד"ה מתוך שיוצא בשאול כו' דרבא לא חייש למצוה הבאה בעבירה במצוה דרבנן א"כ אף כשעשה עבירה בתיקון השופר מ"מ הי' בידו לצאת עכ"פ תקיעות דרבנן וזה הוי ג"כ צורך קצת כמו שכתבו התוס' בכתובות דף זיי"ן ד"ה מתוך וא"כ לא יהיו עליו מכשול איסור דאורייתא ואף כי יתקן השופר דהא יהי' לו בדיעבד צורך קצת בתיקון לצאת בשופר התקיעות דרבנן א"כ אכתי קשה כנ"ל דל"ל טעמא דשמא יעבירנו ת"ל שאסור משום תיקון כלי שיר וא"ל דאי מטעם שמא יתקן הי' צריכין לאסור גם ביו"ט של ר"ה שחל בחול ז"א דאי אמרינן מתוך ליכא בתיקון כלי שיר ביו"ט רק איסור דרבנן וכנ"ל ומשום איסור דרבנן לא גזרו ולמ"ד דל"ל מתוך גם לפי הטעם דשמא יעבירנו ליכא לחלק בין שבת ליו"ט הן אמת שיש לדחות יסוד דברי הנ"ל. לפי מה שהעליתי במקום אחר להוכיח דבמלאכת מכה בפטיש לא שייך דין מתוך ויעוין בספר יראים שהאריך בכמה מקומות בהל' שבת לשיטתי' שסובר דאין בנין וסתירה בכלים ומסיק דמ"מ יש בהם חיובא דמכה בפטיש יעו"ש א"כ שייך בתיקון כלי חשש מלאכת מכה בפטיש אבל עדיין לא ברירא לי דין זה. כי בירושלמי שבת פ' כלל גדול מבואר בהנפת תבואה כתושה חייב בשבת בגמר מלאכה משום מכה בפטיש גם באיסור הדחת איספלנית בשבת דעת הגהות מיימוני שהוא משום גמר מלאכה ויעוין בא"ח סי' שי"ח ובא"ר שם: וכיון שמותר לעשות אף מלאכת דאורייתא לצורך יו"ט יהי' גם מלאכת מכה בפטיש הותרה לצורך אוכל נפש ושייך מתוך להתיר מלאכה זו או לצורך מצוה אף אם נאמר דבשופר יש חשש שמא יתקן בחיתוך קצת ממנו ע"ד שיהי' בזה מלאכת מחתך הלא במלאכת מחתך הותרה ביו"ט לצורך כגון בסלות סילתי אם קפיד אמשחתא לצורכו בהסקת התנור לחמם גופי' דהוי מחתך כדאיתא בשבת דף ע"ד ומותר ביו"ט משום דהוי כצורך אוכל נפש כמ"ש הר"ן למס' ביצה ושייך גם במלאכה זו מתוך שהותרה מלאכת מחתך לצורך כו' הותרה גם לצורך קצת:
וביותר יש לחזק קושי' הנ"ל לשיטת הסוברים דההלכה שאין כלל דין בנין וסתירה בכלים וליכא איסור בדאורייתא במתק כלי רק אי עביד באותו תיקון איזה מלאכה אחרת ולפי הנראה כ המלאכות העשוין להיות נעשין בתיקון שופר שייך בהו ביו"ט דין מתוך: וליישב קושי' השעה"מ והשא"ר הנ"ל נ"ל פשוט דבתוס' מס' מגלה דף ד' מקשי' למה תוקעין במוצאי יוה"כ. הא קודם הבדלה אסורי' כל המלאכות ואיכא למגזר משום שמא יעבירנו ומתרצים כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא גזרו ובשבת דף ל"ו אי' שמותר לטלטל בשבת שופר משום דחזי לגמע בו מים לתינוק הרי דעל השופר שם כלי עליו דחזי לשתות ולפ"ד התוס' במס' פסחים דף מ"ז אף דב"ש לית להו מתוך מ"מ בהואיל מודים דאמרינן בכל מלאכת יו"ט הואיל דאי מיקלעי לי' אורחי' וחזי לי' וממילא כמו כן בהוצאה והעברת ד' אמות ברה"ר ליכא בשופר איסור דאורייתא דאף שאינה מוציא אותו לצורך שתיות תינוק עכ"פ שייך הואיל וחזי לצורך שתי' וליכא אלא איסור דרבנן משום חשש איסור דרבנן לא גזרו וא"ש דטעמא דרבה שמא יעבירנו שייך גם לב"ש בשבת ולא ביו"ט:
מעתה מתורץ מה שהקשיתי אליבא דר' לוי מה טעם יש לר"א לחלק בת"ש בין כשחל בחול או בשבת דהנה כבר הקשיתי לרבה שסובר הטעם דשמא יעבירנו מסוגי' דפסחים דף ס"ז שמקשה שם הגמ' לרבה דלר"א שסובר מכשירי פסח דוחה שבת למה אסור הזאה משום גזירה דשמא יעבירנו ונעברי' דהא מכשירין דוחה ומשני בגמ' שאני הזאה דגברא לא חזי כיון שעדיין טמא לא חל עליו מצות פסח ולא הותרו מכשירין והקשיתי דא"כ קשה לר"א אמאי אין תקיעות שופר בשבת של ר"ה ואי משום שמא יעבירנו הא לדידי' גם מכשירי שופר דוחה שבת וגברא בר חיובא הוא בתקיעות שופר ונ"ל לתרץ לפי שיטות הבעל המאור בסוכה פרק לולב וערבה שכתב דמה שהחמירו בגזירה בשופר יותר מבלולב הטעם משום דבשופר יש גם תרועות דרבנן לפי"ז פשוט לומר שגזרו מחשש דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר בשבת לצורך תקיעות דרבנן דלזה אין היתר לחלל שבת ובסגנון זה לכאורה י"ל גם אליבא דב"ש לחלק בין יו"ט לשבת אמנם מדסוברים ב"ש דאין מוציאין לולב לרה"ר נראה שהוא חולק על ר"א בדין מכשירי מצוה אבל ביו"ט דאמרינן בי' הואיל אף כשיעבור לצורך תקיעה דרבנן לא יחלל יו"ט דהא שייך הואיל אי מיקלעי אדם שיהי' לו צורך בהוצאת שופר גם לצאת בי' תקיעות שופר דאורייתא ולפי"ז י"ל אליבא דר' לוי אף שלא נחית לטעמא דרבה שמא יעבירנו עכ"פ ידע דת"ש משום שמא יתקן כלי שיר רק שא"א לומר שמשום זה אסרו ת"ש בשבת דא"כ אף ביו"ט ליתסר אמנם ז"א אלא לדידן דסברינן דמכשירי שופר אינם דוחים שבת ויו"ט אבל לר"א שסובר דמכשירי שופר דוחים שפיר י"ל דגזרו על תק"ש בשבת משום שמא יתקן כלי שיר כלומר שיתקן לצורך תקיעה דרבנן ויבוא לידי חילול שבת אבל ביו"ט ליכא למגזר דהא אף אם יתקן השופר לצורך תקיעה דרבנן לא יבוא לידי חילול יו"ט דאורייתא דהא שייך הואיל ואי מיקלעי לי' איש שצריך לתקון זה לצאת בשופר חובת תקיעה דאורייתא
אמנם אכתי קשה לר"ע דלית לי' מתוך והוא בר פלוגתא דר"א וסובר דאין מכשירי מצוה דוחה שבת וגם הוא ל"ל הואיל כמו שמוכח מדברי התוס' פסחים דף ה' ע"ב ד"ה ואומר שהקשו שם הא יכול להנות מן הגחלים ומתרצים דסברא הוא דקרא דתשבות מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ומקשי' המפורשים הלא אכתי יהי' מותר מטעם הואיל ואי מיקלעי לי' שיהי' לו צורך בגחלים וכדי ליישב קושי' זו העלו דר"ע ל"ל הואיל. א"כ קשה לדידי' אליבא דרבה מאי חילוק יש בתקיעות בין ר"ה שחל בחול לחל בשבת דהוי הוצאה שלא לצורך אסור גם ביו"ט לדידי' דל"ל מתוך ואף דמעביר בשבת אינו אלא הלכה ואין למדין מהלכה הלא כבר ביאר הגאון מו"ה אלי' מווילנא זצ"ל בפי' משניות מ"ס ידים פ"ג דר' יהושע ור' עקיבא חולקי' על ר"א וסובריה דלמדין מהלכה יעו"ש וצ"ל דר"ע לשיטתי' דסובר דשבתון עשה הוא כדאי' בר"ה דף ל"ב ע"א שבתון קדשהו בעשיות מלאכה ומיותר לדידי' בשבת העשה דביום השביעי תשבות דהא גם בשבת כתיב כמה פעמים שבת שבתון וי"ל דסובר כדברי הכפ"ת הנ"ל דלמדין איסור תק"ש מביום השביעי תשבות ואין איסור זה רק בשבת ולא ביו"ט וממילא י"ל כדרש הספרא שסתמא אליבא דר"ע דרשינן מקרא ביוה"כ בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם דאין דחיות תקיעות ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם רק בב"ד אבל ביו"ט ליכא איסורא כלל אבל רבא לשיטתי' שסובר בפסחים דף פ"ד דיו"ט אינו אלא ל"ת לפי מסקנת התוס' במס' ביצה דף ח' אליבא דרבה הרי שסובר דשבתון אינו עשה והוי ביום השביעי לעשה בשבת ולכך סובר רבא דתק"ש מדאורייתא משרי שרי ואינו אסור אלא משום גזירה דרבה. וכיון דהלכה כרב אשי שם בפסחים דשבתון עשה שפיר י"ל דתק"ש אסור בשבת מדאורייתא וא"ש דברי רש"י על התורה שתפס שם דברי הת"כ הנ"ל:
ועתה אבוא לבאר מה שהערותי לעיל שיש לפקפק על דברי וזהו מה שכתבתי לעיל דאי ליכא במלאכה זו דתק"ש לא חיוב מיתה ולא כרת אף אי הוי עשה ול"ת מ"מ ס"ד דלידחי כמו שדוחה תק"ש ל"ת ועשה דיו"ט אין לדחות דשאני לאוי שבת דחמירי וסברא זו אמורה ביבמות דף ו' יעו"ש דהא רש"י מפרש שם דהחומר היא דכל המחלל שבת הוא כעובד ע"ג ובמקום אחר בארתי שלסברא זו כוונו בתוס' מס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה כתישה ביו"ט כו' במה שכתבו שם הא אין יו"ט נדחה מפני עשה כו' יעו"ש ודחיתי בזה פלפולו של הקרבן עדה על הירושלמי במס' שבת פ"ד ד"ה דריש הוא יעו"ש. ויעוין כריתות דף י"ד ע"ב אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליוה"כ דאי הוי עירוב והוצאה כשם שדוחה יוה"כ כך דוחה שבת הרי אף בשבת החמירו דיש בו חיוב מיתות ב"ד מ"מ למדין לענין יוה"כ והדחי' שם שאני יוה"כ דהכשירו בכך מפרש רש"י דומיא דתמידין שקריבין בשבת וסברא זו לא שייכא רק בקרבנות ולא לענין תק"ש כמובן ומלבד זה הא גוף סברא זו דהכשירו בכך אינה מוכרחת. והרי ביומא דף ס"ו לא דחי' הגמ' ראיות רפרם בהך סברא דהכשירו בכך ועכ"פ לא הי' ביד רבא להקשות על ר' לוי לכך הוצרך רבא לחזק קושייתו בהקדמתו להחליט ראשונה דלאו מלאכה הוא רק עשה וליכא מקום כלל לומר דאיצטריך קרא למעוטי דמה"ת יהי' ס"ד למשרי בשבת וכמו שכתבתי לעיל
עוד יש להרחיב דבורי בביאור דברי רבינו יונה שכתבו בשמו הרשב"א והריטב"א הנ"ל דהעשה דביום השביעי תשבות לא קאי רק על מלאכות שיש עליהן חיוב מיתה ואתי' לי' מדכתיב גבי בחריש ובקציר תשבות ולכאורה צ"ע דהא לפי הלכה כרב אשי דשבתון דיו"ט עשה הוא. כלומר שבות מסתמא כמו כן שבתון דכתיב כמה פעמים גבי שבת ג"כ עשה היא וכשם שעשה זו גבי יו"ט שהוא על מלאכת יו"ט שאין בהם חיוב מיתה כן בעשות הנ"ל דכתיב גבי שבת. ולכאורה צ"ל דבאמת לרב אשי קאי העשה דשבתון בשבת גם על מלאכות שאין עליהם חיוב מיתה וכרת כמו ביו"ט. וכוונת רבינו יונה הנ"ל בישוב דברי הגמ' ביבמות הוא שמה שס"ד דגמ' בדחי' דמחמר הי' רק לשיטת רבא דשבתון לאו עשה היא ואין בשבת רק מפסוק דביום השביעי תשבות וכיון דכתיב שם בחריש ובקציר תשבות אמרינן דלא נאמרה העשה רק על מלאכות שחייבין עליהן מיתה ואם כן הוא כוונת רבינו יונה ביותר א"ש דברי בפירוש הגמ' הא לאו מלאכה הוא דאי הוי מלאכה רק שאין עלי' חיוב מיתה וכרת לא הי' מקום מצד הסברא החיצונה לחלק בין יו"ט לשבת בדין תקיעת שופר דממ"נ אם העשה דשבת הוא גם על מלאכה שאין עלי' חיוב מיתה הרי ע"כ צ"ל דלמדין העשה ממלת שבתון דהא מחשבות א"א ללמוד שיהי' עשה רק על מלאכות שחייבין עליו מיתה דומי' דבחריש ובקציר תשבות. וכיון דשבתון עשה הוא שוה יו"ט לשבת שבשניהם יש עשה ובשניהם ליכא חיוב מיתה ולא נאסר שבת בתקיעה ואם נאמר דשבתון לאו עשה וליכא גבי שבת עשה רק מקרא דביום השביעי תשבות אז מצינן לומר כסברת רבינו יונה שאין העשה רק על מלאכות שחייבין עליהן מיתה ולא קאי העשה על איסור מלאכה דתקיעת שופר ולא חמורי בזה שבת מיו"ט לכך איצטרך קרא למעוטי אבל כיון שבאמת לאו מלאכה היא כלל וע"כ צ"ל שדעת ר' לוי דעשה דשבת ידעינן משבתון ומיתורא דהך קרא דתשבות לאיסור דברים שאינם מלאכה וכדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ ליכא ביו"ט כלל איסור בתקיעה רק בשבת ומה"ת ס"ד למישרי בשבת לכן מקשה רבא שפיר הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא:
שי' רבא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי.
ובישוב קושי' רבא י"ל עוד באופן אחר שר' לוי סובר באמת אינו אסור רק בשבת ובעשה ומ"מ ס"ד דתדחי מפני תקיעת שופר דס"ד דאלימי מצות תק"ש שהוא מצוה דרבים שאחד מוציא רבים ידי חובתן בתקיעה לפניהם וכמו שכתב בשבולי לקט בשם הר"ת המובא במג"א ריש סי' תמ"ו אבל לשיטת רבא מוכח בלא"ה לומר דלית לי' הך סברא כמבואר מתוך הסוגי' סוף ר"ה על המשנה דאין מפקחין עליו את הגל שמפורש שם בגמ' דהטעם דיו"ט עשה ול"ת היא ומקשים המפורשים דאליבא דרבא שסובר דיו"ט אינו אלא ל"ת יושאר קושי' הגמ' ומתרצים כמו שכ' הר"ן שם די"ל דבלא"ה ליתא בדחי' משום דאינו בעידנא כמבואר מדברי הגמ' בגיטין דף ל"ה בר' אליעזר ששיחרר עבדו ויעוין בפוס' מס' פסחים דף נ"ט ע"א בד"ה אתי עשה] א"ו צ"ל אליבא דרבא שסובר דתק"ש לא מיקרי עשה דרבים לענין דחיות איסור השוה בכל הזכרים עכ"פ ומדברי הגמ' במס' מ"ק דף י"ד ע"ב ליכא סתירה דשאני התם דאיסור אבילות אינו רק על האב ולא על אחרים וכן מדויקים ברש"י במ"ש דכתיב ואבל יחיד עשי לך. ומצות שמחת יו"ט שבאה לדחות אבילות הוא מצוה חל על כל ישראל: ויעוין שם בהרא"ש משא"כ היכא שהאיסור שבאין לדחות הוא ג"כ איסור לכל כמו העשה שבאה לדחותו כמו באיסור הקריעה שאסורה משום מצות עשה דשבות ואף אי אין איסור זה רק בזכרים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא הרי גם מצות התקיעה אינו אלא בזכרים ושייך מאי אולמי כו' ובלא"ה יש מקום עיון אם להחליט דמצות תק"ש יהי' נקרא עשה דרבים דעל סברת המג"א שכ' דאף דחמץ לא מיקרי עשה דרבים שאני מצות שופר דהיחיד מוציא רבים ידי חובתן יש לפקפק קצת דהא עיקר מצות תק"ש הוא שמיעות התקיעה אף שאינו תוקע לרבים מ"מ כל אחד ואחד מקיים בעצמו המצוה במה ששומע התקיעה דהא באפס שמיעות אוזן כל אחד אי אפשר להוציא כלל אחרים א"כ כל אחד עושה בעצמו המצוה בשמיעתו שהיא עיקר המצוה ולכן אין הברכה רק על השמיעה לשמוע קול שופר ויעוין בתוס' יומא דף ו' ע"ב ד"ה אמר רב תחליפא כו' שכתבו בשיטות רבא שסובר שאף דטומאה הותרה בציבור מ"מ שאני קרבן פסח כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות קרבן יחיד מיקרי וגבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלים לעשרה כבר ביאר הר"ן שעיקר הטעם הוא משום דאיסור שחרור אינו אלא משום לתא דלא תחנם.
ודע דלכאורה דברי הר"ן הנ"ל תמוה כאשר העיר בזה המג"א בסי' צ' ס"ק למ"ד ובשו"ת יד אליהו סי' ז' ובטורי אבן ריש מס' חגיגה: שהוא נגד הגמ' במס' ברכות דף מ"ז ע"ב דמקשה הגמ' והא מצוה הבאה בעבירה הוא ומתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני ולדברי הר"ן הנ"ל בלא"ה ליכא איסור כלל ונלע"ד לתרץ ומיושב בזה דברי רש"י במס' ב"ק דף ד' ע"ב והמנסך שמפרש רש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביי"נ שזרק בו דלא קא מחסי' ולא מידי דהא מזבין לי' בר מדמי יי"נ שבו עכ"ל ומקשים כל המפורשים לשמואל דמפרש בגיטין דף נ"ג מנסך מערב הא הוא בעצמו סובר דמותר לזבן בר מדמי יי"נ שבו כדאי' במס' ע"ז דף ע"ד ע"א דהנה ברשב"א בחידושיו לגיטין אי' דאף אם אינו מתכווין לחנינה לעבד שייך לא תחנם ובכו"פ סי' ק"י אי' בזה"ל אף דרשב"א נתן טעם דאסור לשחרר משום מתנת חנם אעפ"י שמתכוין שיהי' לו עשרה להתפלל מ"מ שאר מחברים לא פירשו כרשב"א יעו"ש ונ"ל דתלוי בפלוגתא אי דבר שאינו מתכוין אסור בשבת או כשאר איסורים דדמי להדדי כמבואר בגמ' ובפוסקים כמה פעמים ואף דדבר שאינו מתכוין מותר מדאורייתא אסור מדרבנן בפסיק רישא דלא ניחא לי' יעוין כתובות דף וא"ו תוס' ד"ה האי מסוכרייתא לפי"ז י"ל דהר"ן מודה לדעת הרשב"א דמ"מ אסור מדרבנן כיון דעכ"פ יצמח בפעולתו חנינה לעבד רק כיון דאינו אלא מדרבנן נדחה משום מצות תפילה ומקשה הגמ' שפיר והא מהב"ע ומשני מצוה דרבים שאני ודחי האיסור דרבנן. ומעתה נחזי א במוכר איסורי הנאה המעורב בהיתר חוץ מדמי האיסור לכאורה יש לאסור משום לא תחנם אמנם שמואל לשיטתו דסובר בכתובות דף ו' דבר שאינו מתכוין מותר ובמקום פסידא התירו בפסיק רישא דלא ניחא לי' והמשנה דהמטמא ומדמע אתי' כר' יהודא יעו"ש בגיטין דף נ"ג ע"ב תוס' ד"ה בדאורייתא ולשיטתי' דדבר שאינו מתכוין אסור וגם סובר דלא תחנם קאי אמתנות חנם כדאי' בע"ז דף כ' א"כ א"א להתיר לדידי' למכור חוץ מדמי איסור דהא העכו"ם נהנה מאיסור ואיכא לגבי ישראל לאו דלא תחנם אף שאינו מתכוין לחנן העכו"ם ואף אם נאמר דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין דלשיטת אביי ורבא בפסחים דף כ"ה מותר אף אליבא דר' יהודא יתכנו דברי הנ"ל אליבא דר' ירמי' בשבת דף כ"ט דסובר דר"י אוסר אף בלא אפשר ולא קא מכוין גם אין להתיר אליבא דר' יהודא דיוליך הנאה לים המלח כדאי' בע"ז דף מ"ט ע"ב דז"א רק היכא דנתבטל בביטול המועיל מדאורייתא כמבואר בפוסקים ויעוין ביבמות דף פ"א תוס' ד"ה כולן ידלקו ולשיטת ר"י דסובר מב"מ לא בטל ולא יועיל הלכת הנאה דאעפ"כ נהנה במכירות איסור שבתוך התערובות. והרי זה דומה למאבד בידים מעות ונגד זה רוצה להנות במכירות איסור הנאה. אך לכאורה יקשה דהא בברייתא המובא שם בסוגיא דגיטין פליג ר' מאיר עם ר"י במטמא ומדמע ומנסך ור"מ סובר בע"ז דף כ' דלא תחנם קאי אחני' בקרקע ודע דאף דלר' יהודא מותר ליתן מתנה לעכו"ם המכירו היינו משום דרכי שלום והוי כמוכרו משא"כ במוכר חוץ מדמי איסור דלכמה שיטות הפוסקים צריך להעלים הדבר מעכו"ם ויעוין בתה"א מה שמביא בשם הרמב"ן:
עוד י"ל לכאורה לא שייך איסור לא תחנם בשחרור עבד כיון דמיד בעת השחרור נעשה ישראל ואין זה כנותן לעכו"ם ודוגמא לזה מצינו בכתובות דף י"א תוס' ד"ה מטבילין. א"נ כיון דבהך זכי' נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכי' עכ"ל] וא"ל כיון דמשוחרר בעי טבילה להחשב כישראל א"כ השחרור שקודם הטבילה הוי כנותן לעכ"ם הן אמת שבתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב ד"ה שם גר ועבד כו' אי' דהטבילה יכולה להיות קודם השחרור ומביאין ראי' מלשון הברייתא ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ויעוין ברש"י ד"ה ומשחררה כו' והבן אמנם י"ל לדעת כמה מהקדמונים והובא שם בנ"י פ' החולץ דלגבי גר צ"ל דוקא המילה קודם הטבילה ואם לאו הוי כטובל ושרץ בידו ה"ה לגבי עבד המשוחרר לכאורה לא יועיל הטבילה קודם השחרור רק צ"ל אח"כ א"כ בעת השחרור עדיין אינו בכלל ישראל ומעתה י"ל דר' אליעזר לשיטתי' דסובר גר שמל ולא טבל גר מעלי' הוא [ויעוין בקידושין ס"ב ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה. דמסיימי וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילות גר כו' יעו"ש הרי נראה דלר"א דגר א"צ טבילה גם בעבד א"צ טבילה ויעוין ברשב"א יבמות ובמרדכי הובא בשם חכמי הצרפתים בטבילות עבד לשחרור אינו אלא מדרבנן ויעוין בטיו"ד הלכות עבדים] יעוין יבמות דף ע"א א"כ לדידי' ע"כ אין טעם האיסור לשחרר משום לא תחנם ומקשה הגמ' שפיר לשיטתי' והא מהב"ע הוא והוצרך הגמ' לשנוי' מצוה דרבים שאני משא"כ לדידן י"ל דטעם איסור שחרור משום לא תחנם וכשמשחרר האדון לטובת עצמו משום מצוה אף שאינה דרבים לא שייך לא תחנם כסברת הר"ן ויתורץ בזה דברי הטיו"ד ומחבר בסי' רס"ג דהביאו בסתמא דמותר לשחרר משום מצוה ולא ביארו דוקא מצוה דרבים:
ובענין הנזכר עלה בלבי לפום רהיטא לתרץ דרך פלפול בברכות דף מ"ז ע"ב ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לבה"כ כו' לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב רב יהודה המשחרר עבדו כו'. מדקדקים המפרשים האיך תלוי הקושי' היכי עביד לסוגיא דהכא דמתרץ בתחלה תרי איצטרכו ונ"ל דשם בתוס' ד"ה מצוה דרבים שאני אי' מכאן קשה לבה"ג דפי' דמי שמת לו מת כו' ולא אתי יו"ט האחרון דרבנן ודחי האבילות דאורייתא כו' דהכא חזינן דאתי תפלה דרבנן ודחי קרא דלעולם בהם תעבודו כו' וברא"ש שם מסיים בזה"ל דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת כו'. והנה אף אם נאמר דבה"ג מפרש כן דהי' לצורך קריאות פ' זכור ע"כ צ"ל דהי' עכ"פ בשבת דהוא זמן קריאה המוגבל עפ"י חז"ל דמדאורייתא אין זמן לקריאה ההוא רק פעם א' בשנה די כמבואר בפוסקים. ויל"ד לכאורה דהא בודאי כמו דאסור ליתן מתנה בשבת כמו כן אסור לשחרר עבד בשבת וכמו הקדש דאסור בשבת כיון שמוציאו מרשותו הוי בכלל לתא דאיסור מו"מ ואם כי לצורך מצוה מותר [יעוין באו"ח סי' ש"ו] עכ"פ היכא דאפשר לעשות באופן המותר אין להתיר במתנה וידוע דמותר להפקיר בשבת יעוין בשבת דף קל"א ובמג"א סי' י"ג ס"ק ה' ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ב] א"כ קשה למה שחרר ר"א עבדו הי' לו להפקירו וא"ל דהי' עבד קטן דאינו קונה א"ע בהפקר ולעשר' נצטרף דתשעה וקטן מצטרפין ז"א דהא הי' בלא"ה עוד עבד שלא נשתחרר והוי עבד וקטן דלא מצטרפו לעשרה לפי"ז י"ל דקודם דאסיק הגמ' פרי אצטרכו היינו יכולין לומר דלכך הותר לשחרר משום דהי' לצורך פ' זכור וא"ל א"כ דהי' בשבת הי' לו להפקיר היינו אומרים דהי' עבד קטן. ועתה דאסיק תרי אצטרכו מקשה הגמ' שפיר היכי עביד הכי דע"כ לא הי' בשבת ושארי דברים שבקדושה הוא רק דרבנן שיהי' בעשרה שאינו דוחה העשה לעולם בהם תעבודו ומתרץ מצוה דרבים שאני שאף מצוה דרבנן של רבים דחי לדאורייתא וכדעת התוס' והרא"ש וק"ל: