שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת ר"ה
בסוגיא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר [דף י"ט ע"ב]
בגמ' כיון דנפקו להו אאלול אתשרי למה להו וכ"ת דלמא עברוהו לאכול והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רבי מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכתבו שם בתוס' משמע דבימי עזרא הי' מעובר וסמך קצת לדבר כו' וכתיב נמי ביום כ"ד לחודש נאספו כל ישראל בצום ובשקים משמע לפי שאז הי' מוצאי סוכות נאספו כו' יעו"ש ומביא בפני יהושע שם ובריש פ"ב דמס' ביצה קושי' בשם גאון (והוא הח"צ) שהקשה דהא איתא במס' ביצה ריש פ"ב מאי ושלחו מנות לאין נכון לו אמר רב חסדא למי שלא הניח ע"ת. הרי שהי' אז ר"ה בע"ש וחל הכ"ג לחדש בשבת ולכך לא היו יכולין להתענות אז ומנ"ל שהי' אלול מעובר ומתרץ הפנ"י דדברי ר"ח הנ"ל אינם לפרש הקרא שבנחמי' דברי עזרא להעם. די"ל שעזרא עשה ע"ת והותנה שיצאו כולם רק שר"ח הי' מפרש כוונת ר' אליעזר במה שאמר לתלמידיו ושלחו מנות וגו' ויעו"ש שמאריך בזה. כן תורף דברי הפ"י אמנם אף אם נימא כדבריו מ"מ קשה על תוס' הנ"ל דאף אם אין הוכחה מבוארת בהי' אז ר"ה בע"ש עכ"פ כיון שאין הוכחה להיפך תו א"א להוכיח שהי' אז אלול מעובר דיכולין לומר דלא הי' מעובר והי' ר"ה רק יום א' וחל בע"ש והי' הכ"ג לחדש בשבת ולכך לא התענו אז עוד קשה דא"א לומר דמעשה דר"א שהי' דורש כל היום הי' ביו"ט שחל בע"ש דהא אסור לקבוע סעודה בע"ש אחר זמן מנחה ולשיטת מהרי"ל האיסור מזמן מנחה גדולה ואף להסוברים דאין איסור רק בזמן מנחה קטנה לא א"ש מה שכעס על התלמידים שהקדימו לצאת ומה שאמר לתלמידים אחרונים לכו אכלו משמנים וגו' דהא מלשון הגמ' שהי' דורש כל היום כולו נראה דדרש גם בזמן מנחה ואז א"א לקבוע סעודה וגם על התלמידים שהקדימו כבר לצאת לא הי' לו לכעוס והו"ל לדונם לזכות שהולכין להכין על שבת שהוא מצוה להקדים ולעשות בעצמו כמבואר בגמ' ובש"ע או"ח גם מלשון רש"י שם במס' ביצה ד"ה אכלו משמנים שכתב בזה"ל מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' הוא מעוזכם ע"כ נראה שהי' קשה לרש"י למה אמר ר"א לתלמידיו ושלחו מנות לאין נכון לו שהכוונה על ע"ת והרי מעשה דר"א ע"כ לא הי' בע"ש כנ"ל לכן כתב רש"י שמקרא עד חדות ה' הוא מעוזכם. ואחרי שהוצרך ר"א לומר לתלמידיו רישא דקרא וסופו כי חדות ה'הוא מעוזכם שנדרש ממנו לוו עלי ואני פורע לא רצה למפסק הקרא ע"כ לא השמיט אמצע הפסוק ושלחו מנות לאין נכון לו כן נ"ל פשוט בכוונת רש"י הנ"ל. גם מתשובת רב שר שלם שמובא בהרא"ש סוף ר"ה מבואר שדרש רב חסדא הנ"ל הוא על פסוק שבנחמי' ולא על דברי ר"א:
ונ"ל לתרץ קושי' הח"צ הנ"ל דיש הוכחה לפי פסק הלכה שאז לא הי' ר"ה בע"ש ורק רב חסדא לשיטתי' הי' יכול לומר דרש הנ"ל מאי לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת ואקדים לשון הרא"ש הנ"ל אבל בתשו' רב שר שלם כתב בר"ה הי' אומרים בשתי ישיבות וכו' מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה וכו' ומנין שנקרא שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמר מר חדשיכם כיצד זה ר"ה [יעוין סוכה דף כ"ה ע"א] וגם בספר עזרא מצינו כו' ואמר להם עזרא כו' ואמר אכלו משמנים ושתו ממתקים כו' ושלחו מנות לאין נכון לו ודרשו רבותינו ז"ל למי שלא הניח ע"ת ופשטן של מקרא למי שהי' בדעתו להתענות מאתמול ולא הכין לו מאכל מכאן שאין מתענין בר"ה כו' עכ"ל היוצא מדבריו אלה דאף לפי דרש חז"ל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו והכוונה בו שהיו אנשים שקבלו להתענות כי סברו שרשות או מצוה להתפנות בר"ה ולא הכינו לעצמן מאכל וצוה עזרא שלא יתענו ויושלח להם מנות והנה מדברי ש"ע או"ח סימן תקכ"ח סעיף כ' ומג"א ס"ק כ"ב מבואר דמי שהתענה ביו"ט אסור נו לאפות ולבשל לצורך שום אדם. וכיון דלא שייך בי' הואיל ואי מיקלעי אורחים אם מתענה ביו"ט שחל בע"ש אף שעשה ע"ת אסור לאפות ולבישל לצורך עצמו על שבת כיון דלא שייך בי' הואיל דע"ת לבד אינו מועיל להתיר איסור מלאכה דאורייתא רק שמצד הואיל ואי מיקלעי אורחים ליכא בלא"ה איסור דאורייתא רק דרבנן ולכך מועיל ע"ת אבל לגבי המתענה דלא שייך בי' הואיל רבוע עליו איסור דאורייתא ונא מועיל נגבי' ע"ת כן תורף דברי המג"א והנה מבואר שם בביצה מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכריהו מאחר שבא להשכיחו כו' רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו לחול ומקשים המפורשים דהא לרבה דאי"ל הואיל ליכא איסור באופה מיו"ט לחול רק מדרבנן ולמה תקנו ע"ת לגדר איסור דרבנן ומתרצים דע"ת לגדר שלא יאפה אדם מיו"ט לחול סמוך לחשיכה בגוונא דלא שייך הואיל. ויעוין בפנ"י שלא נח דעתו בתירוץ זה אבל גם דבריו שם לא מחוורין ומה שמקשה על תירוץ הנ"ל תרצתי במקום אחר על נכון. ואחרי הודיע כל זה. נלע"ד דשפיר י"נ דלפי פסק לנכה דפסקינן לרבה דאמרינין הואיל ואין צורכי שבת נעשין ביו"ט רק מטעם הואיל ויוצא מזה דהמתענה ביו"ט שחל בע"ש אסור נו לעשות מלאכת יו"ט באפיי' ובישול כנ"ל. אי אפשר לומר שהי' בימי עזרא ר"ה בע"ש דא"כ לא א"ש פשטא דקרא ושלחו מנות לאין נכון לו שהכוונה בו כנ"ל למי שקבל תענית מאתמול דהא אם חל ר"ה בע"ש לא היו המתענים בו יכולין להכין בו על שבת וע"כ בודאי הכינו ביום ה' כל צורכי סעודת שבת וא"כ כשהורה להם עזרא שלא יתענו לא הי' צריכין להמנות משל אחרים בקבלות מנות דהא הי' אפשר להם בזמן סעודת ר"ה לאכול ממה שהכינו על שבת וכמו שמותר לאכול ביו"ט אחר גמר הכנה לשבת מן הע"ת שנעשה תחלה לשבת ולהניח כזית או כביצה כדין גבי עירוב תבשילין. ואחר הסעודה הי' בידם לאפות ולבשל לצורך שבת וא"ל שהיו מנועים מפאת שלא עשו ע"ת ז"א דהא כל עצמות הע"ת הוא רק כדי שיזכור את השבת מאחר שבא להשכיחו והרי עשו זכירה לשבת כי הכינו כל צורכי שבת ביום ה' יו"ט וגם לטעם כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול יצאו במה שהכינו ביום ה' כמו בעשיות ע"ת. דהא אי הי' מותר לאפות מיו"ט לחול אף סמוך לחשיכה היכא דלא שייך הואיל לא היו אף המתענים בר"ה צריכין להכין ביום ה' על שבת ובמה שהכינו ביום ה' על שבת הראו לעין כל דהיכא דלא שייך הואיל אסור מדאורייתא לעשות ביו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול וא"כ למה הוצרך עזרא לצוות לשלוח להם מנות א"ו שלא הי' חל אז ר"ה בע"ש וא"ש דברי רבי שנשמע מדבריו דבימי עזרא הי' אלול מעובר אבל רב חסדא לשטתי' שהוא סובר דלא אמרין הואיל וצרכי שבת נעשין ביו"ט בלא טעם דהואיל ולדידי' אף המתענה ביו"ט יכול לאפות ולבשל ביו"ט לשבת וא"ש לדידי' הדרש על פסוק לאין נכון לו דקאי על ע"ת כי הי' אז יו"ט בע"ש וא"כ א"ש לדידי' גם פשטא דקרא שצוה לשלוח מנות לאותן שחשבו להתענות ולא הכינו אף לשבת:
ודע דבמרדכי פ"ב דביצה איתא בזה"ל פ"א שכח רבינו שמואל מבומבארג ולא עירב בעיו"ט ולא נזכר אלא ביו"ט שני בודאי אין מועיל תנאי וכו' והורה וכו' ועוד הורה לעשות עכשיו ע"ת ביו"ט שני ופוסק בדברי סופרים הלך אחר המיקל והילכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך אפי' ביו"ט ב' נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לאו הכי יכול להניח ע"ת אפילו ביו"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח ביו"ט עצמו עכ"ל וק"ל מהא דאמרינן בשמעתין מאי נאין נכון לו אמר ר"ח למי שלא הניח ע"ת איכא דאמרי למי שלא הי' לו להניח ומפרש רש"י כגון שאבדה לו אבידה כו'. והרי בנחמי ו' פסוק ויקרא בו וגו' מן האור עד מחצית היום ומפרש רש"י מן האור של תחילת היום ואח"כ כתיב ויאמר להם לכו אכלו משמנים וגו'. הרי שאמירה זו היתה קודם סעודה. א"כ למה הוצרך לשלוח מנות לאין נכון למי שלא הניח ע"ת מצד אונס והרי בכה"ג הי' אפשר לעשות ע"פ בו ביום קודם הסעודה ואם נאמר דהך איכא דאמרי אזלו בשיטת רב אשי שסובר הטעם כדי שלא יאמרו כו' דלדידי. אף באונס א"א לערב ע"ת ביו"ט עצמו קשה למה פסק רבינו שמואל הנ"ל להקל כדעת רבא ומטעם דבדברי סופרים הלך אחר המיקל הא כלל זה אינו אלא היכא דליכא פלוגתא אלא בין יחיד ליחיד או בין רבים לרבים אבל ברבים נגד יחיד אזלינן לחומרא אף בד"ס (וכן פסקינן בחו"מ סי' כ"ה] ואחרי שלפ"ד הנ"ל הא"ד קיימו בשיטת ר"א הוו אינהו רובא לגבי רבא וצריכין להחמיר כדבריהם אף בד"ס ואף אם נאמר כנראה מלשון רש"י ד"ה אמר רבא דרבא ושמואל בחד שיטה קיימו מ"מ דעת ר"א וא"ד הוו עכ"פ כשלשה נגד תרי ולפ"ד הר"ן לאלפסי טעמו של ר"א קאי גם אליבא דשמואל יעו"ש וא"כ ליכא בזה מיקיל רק רבא לבדו וקמה קושי' הנ"ל:
שוב ראיתי בלבוש סי' תקכ"ז סעיף זיי"ן שכ' בזה"ל מצוה על כל אחד ואחד כו' ומצוה ג"כ על כל גדול הדור כשיערב לעצמו שיערב על כל בני עירו שאם באולי יהי' א' מבני עירו טרוד ולא יערב מחמת שאין לו פנאי או ישכח ולא יערב או נאנס או שהניח עירוב ונאבד שיצא בערובו ואסמכוהו אקרא דכתיב ושלחו מנות לאין נכון לו. מאי לאין נכון לו למי שנא הי' יכול להניח ע"ת כלומר שהי' טרוד או נאנס או שכח אז יוצא בערובו של גדול הדור כו' עכ"ל נראה שהי' מפרש דמנות היינו חתיכות בשר ודגים חיים והמקבלו יהי' בידו לבשנם בעצמו כיון שנאנס או שכח מלהניח ע"ת ויכול לסמוך על ע"ת של גדול הדור אבל למי שפשע במניעות עשיות ע"ת שהי' אסור לו לבשל בעצמו לא הי' אפשר לשלוח דברים חיים ועד"ז יש ג"כ לפרש לפי שיטת מהר"ש מבומבארג הנ"ל דמי שנאנס מלערב הי' בידו לערב עוד ביו"ט עצמו ממילא הי' יכול לבשל כל המנות חיים שנשלח לו:
עוד יש לתרץ דלכאורה אינו מובן דברי המרדכי הנ"ל שכתב שהר"ש הורה שיבשלו בהשכמה ליו"ט הרבה ויותירו לשבת. ועוד הורה לעשות ע"ת עכשיו ביו"ט שני כו' יעו"ש שלכאורה הוראות אלו סופרים זא"ז ונ"ל דמדברי רש"י לקמן בדף י"ז כד"ה דלמקני שביתה בשבת נראה דבהנחת ע"ת ביו"ט יש מקום לאסור מצד דהוי כמתקן והפ"י שם מאריך בכוונת רש"י ונחית לומר שסובר רש"י שהי' לאסור מצד הכנה וכתב ע"ז בזה"ל נלע"ד מוכרח דלא שייך הכנה בע"ת מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות בר"פ לרבא מאי ארי' בעיו"ט אפי' ביו"ט נמי כו' יעו"ש שמסיק בטעמו של רש"י משום דמחוי כמתקן ומשום כבוד שבת התירו כיון שהוא לצורך אפיי' ובישול דהיינו אוכל נפש עצמו ודבריו דחוקים דאכתי מאי מקשה הגמ' לרבא אפי' ביו"ט נמי דלמא אסור ביו"ט משום דמחזי כמתקן והוי רק כמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט דהא יכולין להניח ע"ת מעיו"ט ונ"נ דאין להחשיב ע"ת כמתקן רק לפי האמת דמי שלא הניח ע"ת מעיו"ט אסור לבשל ביו"ט והוי הנחת ע"ת תיקון איסור אבל אי הי' הדין שיהי' מותר לכתחלה הנחת ע"ת ביו"ט עצמו דעיקרו למען יהי' נזכר עי"ז לברור מנה יפה לשבת לא הי' שם מתקן על הנחת ע"ת כי אינו בא להתיר האיסור רק למצוה לזכור לברור מנה יפה ובפרט לפמ"ש בפ"י בעצמו ברפ"ב דיו"ט ד"ה מנה"מ דלרבא האסמכתא על פסוק זכור את יום השבת לקדשו אינו רק למצוה שיזכור לברור מנה יפה אבל לא שייך לאסור בדיעבד אשר ע"כ דעתו דרבא סובר ג"כ טעמו של רב אשי אבל א"צ לזה דלפי האמת דמתרץ הגמ' שמא יפשע י"ל דמשום חשש זה עשו חכמים איסור על הדיעבד. וכמ"ש הר"ן ואסרו בדיעבד משום דמוטב נחלל שבת א' משיחלל שבתות הרבה. וכ"ז לפי האמת אבל לס"ד דגמ' שפיר הקשו לרבא אפי' ביו"ט נמי. ואין לומר דהוי כמתקן דכיון שיהי' שרי לעשות עירוב ביו"ט קודם הסעודה למען יברור מנה יפה לא יהי' הנחת עירוב אז כמתקן איסור רק עשיות מצוה כי עדיין לא הוחל איסור והוא על דרך הטעם המ"ד שמתיר לקמן עשיות ערובי חצירות ביו"ט לצורך שבת דאין אתה אוסרו בדבר המותר לו שהכוונה לדעתי כעין הנ"ל כיון דעתה בשעת הנחת העירוב ליכא שום איסור הוצאה מצד יו"ט וערובי חצירות אינו מתקן עתה רק שלא יהי' התחלות איסור הוצאה בשבת שיהי' אח"כ וכה"ג לא מחזי כמתקן דמתקן אינו אלא בדבר שכבר הוחל עליו האיסור. וע"י התיקון הותר האיסור משא"כ כשעשיות הדבר אינו רק למנוע שלא יבוא לכלל איסור וכן בעירוב תבשילין אם הי' הדין שמותר להניחו ביו"ט עצמו קודם הסעודה לא הי' עליו שם תיקון איסור רק למצוה לברור מנה יפה וא"ש קושי' הגמ' לרבא אפי' ביו"ט נמי:
אמנם א"כ קשה לרבינו שמואל שהותר בשכח מלעשות ע"ת לערב ביו"ט עצמו משום דבד"ס הלך אחר המיקל והלכה כרבא: הא י"ל דלפי האמת שגזרו חכמים שמא יפשע גם לרבא אסור לערב ביו"ט עצמו משום דמחזי כמתקן ואפשר לומר שדעת הר"ש כיון שמותר לבשל בהשכמה הרבה ליו"ט שיהי' המותר לשבת תו לא מיקרי הנחת ע"ת מתקן כיון דגם בלא ע"ת בידו לבשל כ"צ לשבת כנ"ל ומעתה צמודים וצדקו יחדיו ב' הוראות של מהר"ש מבומבארג שמצד שהורה שיוכל לבשל בהשכמה הרבה ליו"ט שיהי' המותר לשבת הי' בידו נהורות שמותר גם הנחת ע"ת ביו"ט עצמו ולפי"ז י"ל דאף לדעת הר"ש אין היתר בשכח נעשות ע"ת ביו"ט אלא כשעדיין לא הכין ליו"ט שאז בידו לבשל הרבה לצורך יו"ט שיהי' מותיר לשבת [יעוין בטוש"ע סי' תק"ג] משא"כ היכא שכבר הוכן הכל לצורך יו"ט אף שעדיין לא סעד וממילא אסור אז להניח ע"ת משום דמחזי כמתקן. ומיושב קושייתי הנ"ל מפסוק שלחו מנות לאין נכין לו דשם כבר הוכן הכל לצורך יו"ט והגיע זמן הסעודה ככתוב לכו אכלו משמנים ע"כ לא הי' אפשר עוד להניח ע"ת משום דמחזי כמתקן ויעוין ברוקח הלכות יו"ט שמובא בב"י שכתב שכח ולא עירב ביו"ט ונזכר ביו"ט בלילה אין להניחו ואם הניח עשוי דדמי להא דאמרינן ואם תקנו מתוקן עכ"ל מבואר מדבריו שסובר דאיסור הנחת עירוב ביו"ט הוא רק משום תיקון ואם עבר ותיקן מתוקן כמו בהגבהות תרומות ומעשרות הרי שסובר בחדא כדעת רבינו שמואל דמועיל הנחת ע"ת ביו"ט עצמו. ופליג עליו בחדא דלכתחלה אסור להניח ביו"ט ולפי דברי בכוונת דברי ריש צ"ל שסובר כדעת הפוסקים דמותר גם לאפות הרבה אף בתנורים שלנו שיהי' המותר לשבת ולכך לא הוי להע"ת שם תיקון אף נענין אפיי' ויעוין בטוש"ע א"ח סי' תק"ז ובמג"א שם ס"ק י"ד. ובסי' תק"ג ס"ק ב' מביא בשם המרדכי שהתיר רבינו יואל לאפות ג' תנורים מפני צורך פת א' מכל תנור ודע שי"ל שמ"ש לעיל בשיטת רבינו שמואל דכיון שיש בידו לבשל הרבה ולהותיר לשבת ע"כ לא מחזי כמתקן ז"א רק לדעת הפוסקים שסוברים דאפילו אמירה בפירוש שרוצה אותה לצורך מחר ג"כ מותר א"כ גם בלא ע"ת בידו קודם הבישול לברור ולומר זה ליו"ט וזה לשבת ולבשלן בב"א בלא ע"ת ע"כ אין על הנחת ע"ת שם מתקן לפי"ז י"ל דהרוקח לשיטתי' שסובר דאין לומר אלו לצורך יו"ט ונא אלו כו' [יעוין לשונו המובא בב"י סי' תק"ג] וטעמו שצריכין שלא תהא ניכר ההערמה ויהי' מיחזי כמבשל רק ליו"ט ע"כ לדעתו מחזי כתיקון הנחת ע"ת:
בדרך אחר נ"ל בהקדם ליישב מה שקשה עוד בדברי הר"ש הנ"ל שכ' המרדכי בזה"ל ועוד הורה לעשות ע"ת עכשיו ביו"ט שני ופוסק בדברי סופרים הלך אחר המיקל והילכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה נשבת כו' ופריך אפי' ביו"ט שני נמי כו' עכ"ל. ראשית דבריו ובפרט מה שמסיים ופריך אפי' ביו"ט שני נמי מורים להדי' שהי' דעת הר"ש הנ"ל לחלק לרבא בין יו"ט ראשון לשני לכך הוצרך לפרש קושי' הגמ' לרבא אפי' ביו"ט נמי נא דהכוונה על יו"ט שני ולכאורה אינו מובן למה נחלק בזה בין יו"ט ראשון לשני. ויעוין בצל"ח שהעיר ע"ז ודחק א"ע וגם לא שת לבו שהר"ש כ' להדי' שקושי' הגמ' לרבא הוא מיו"ט שני] ונ"ל דלקמן דף ט"ז כתב הפנ"י בד"ה בפי' רש"י בד"ה לא ערובי חצירות בזה"ל ואכתי יל"ד במ"ש רש"י כאן דאיסורא דערובי חצירות היינו משום מתקן ואסקינן בסמוך דהילכתא דאסור וא"כ משמע דמיקרי מתקן ובפ' במה מדליקין דף ל"ד דמחלק הש"ס בין ערובי תבשילין לע"ח פי' רש"י שם להדי' דע"ח דליכא שום אסמכתא מקראי לא מיקרי מתקן אלא די"ל דדוקא לענין ספק חשיכה כ' כן שכן נראה מלשונו שם שכ' דלא הוי תיקון מעלי' כמו תחומין אבל מ"מ מיקרי מתקן לאסור ביו"ט כדאמרינן נמי לענין דמאי דהוי כמתקן אע"ג דליכא אסמכתא דמה"ט שרי ביה"ש ואפ"ה אסור בשבת ויו"ט ה"נ דכוותי' וכבר הארכתי במ"א עכ"ל הפנ"י היוצא מדבריו אלו וממ"ש רש"י שם בפ' במה מדליקין דאף דמחזי כמתקן מ"מ אי לא הוי להך איסורא דרבנן אסמכתא בקרא יש להתיר בספק חשיכה כיון שאינו אלא ספק לפי"ז לכאורה צ"ע בדברי המרדכי פ' במה מדליקין דין ר"נ שכתב בזה"ל אוקימנא מתני' דס' חשיכה מערבין בערובי חצירות וכן פסק ר"ח וכן פי' להדי' בירושלמי וה"ה ע"ת ספק חשיכה מערבין עכ"ל וקשה דילמא שאני ע"ת דאסמכו אקרא דזכור את יום השבת ונ"ל דלרבא שסובר הטעם כדי שיזכור לברור מנה יפה אין אסמכתא על הקרא רק לענין מצות ברירות מנה יפה אבל למה שאסרו חכמים בדיעבד כשלא עירב ע"ת שיהי' אסור לבשל בשבת משום גזירה דשמא יפשע אין אסמכתא מקרא ושפיר מדמה המרדכי ע"ת לע"ח לענין היתר בבה"ש. דהמרדכי לשיטתו שפוסק להקל כרבא שהטעם כדי שיברור מעתה י"ל דלרב אשי שסובר הטעם כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת כו' ולפי פירוש הר"ן דדברי ר"א קאי ג"כ על אסמכתא דשמואל בקרא דזכור את יום השבת. כלומר שיזכור לעשות ע"ת דאם לא יעשנה יהי' אסור לבשל לשבת הוי לאיסור בישול מיו"ט לשבת בלא ע"ת מאסמכתא דקרא וי"ל דחמירי מע"ח. דע"ח אין לו אסמכתא מקרא וא"כ צ"ע למה פסק הרמ"א בסי' תקכ"ז ס"א דמותר להניח עירוב זה אפי' ס' חשיכה שהוא כדעת המרדכי והרי הוא בעצמו כתב תחלה לענין העירוב כו' ונמצא שלא התחיל מלאכה ביו"ט כו' דברים אלו מורים שתפס לטעם ע"ת כדברי ר"א כדי שיאמרו כו' ולפי טעם זה יש לאיסור בישול ביו"ט לצורך שבת בלא ע"ת מאסמכתא דקרא ואין ללמוד להקל בספק חשיכה מדין ערובי חצירות שאין לה אסמכתא מקרא וצ"ע ועפמ"ש כנ"ל בשיטות המרדכי והר"ש מבומבארג י"ל דלכך לא הותר ר"ש מבומבארג להניח עירוב עכשיו ביו"ט כ"א ביו"ט שני שהוא ספק ודמי לספק חשיכה. אבל ביו"ט ראשון האידנא דבקיאין בקביעי דירחא אין להתיר הנחת עירוב משום דהוי כמתקן ואף דאין לה אסמכתא מקרא מ"מ אין היתר רק בספק ולא בודאי כדברי הפנ"י הנ"ל לפי"ז יש ליישב הקושי' שהקשיתי על שיטות הר"ש הנ"ל מפסוק ושלחו מנות לאין נכון לו דהא בעזרא כתיב לכו אכלו וגו' כי קדוש היום לאדונינו וצ"ל כיון דברוב השנים אין אלול מעובר כ"ז שלא ידעו שלא יביאו עדים ויצטרכו לעשות אלול מעובר הוצרכו להחזיק יום זה כיו"ט גמור ולא מספק לבד רק מצד רוב וכמבואר להדי' במש"כ רש"י במס' ר"ה דה י"ח במשנה על ששה חדשים דבגולה עשו תמיד ר"ה ביום שלשים של אלול שהלכו אחר הרוב א"כ הוי כיו"ט ראשון לדידן דבקיאין בקביעי דירחא ובכה"ג אף לרבא אסור להניח עירוב ביו"ט עצמו לכך צוה עזרא לשלוח מנות וביותר נכון לפי מה שבארתי במקום אחר שהי' אז ר"ה ביום ה' וביום ו'. וביום ו' נתאספו כל הקהל ואז אמר להם עזרא לכו אכלו משמנים וגו' כי קדוש היום:
בסוגיא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת [דף כט ע"ב]
במשנה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה גמ' מנה"מ א"ר לוי בר לחמא כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה כאן כו'. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכא תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטא כו' כדרבה כו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר"ה וה"ט דלולב וה"ט דמגילה והנה בסוגיא זו יש כמה קושיות:
א אינו מובן לשון הגמרא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא:
ב קשה על רבי לוי למה לא נחית לתירוצו של רבא דהא מטעם גזירה שמא יעבירנו גזרו חכמים גם בלולב ובמגלה וכן בהזאה:
ג קושי' בעהמ"ח טורי אבן דלב"ש שסוברים יש עירוב והוצאה גם ליו"ט גם ביו"ט לא נתקע ומה שמתרץ המחבר ע"א שלא רצו לעקור כל המצוה לא א"ש לפ"ד המג"א בסי' תקפ"ח בשם מהרמ"פ דאף שיש שבות בתקיעה לא אסרו מטעם זה בשבת כדי שלא לחלק בין שבת ליו"ט אבל שמא יעבירנו לא שייך ביום טוב ואם כן נשאר קושיא הנ"ל:
ד קשה לי דבפסחים דף ס"ז מקשה הגמ' לר"א דאוסר הזאה בשבת משום שמא יעבירנו והא ר"א סובר דמכשירי פסח דוחה שבת. ומתרץ הגמ' דשאני הזאה דאכתי גברא לאו בר חיובא וא"כ קשה לר"א אמאי אסרו תקיעת שופר בשבת:
ה גם יש לדקדק דברש"י מס' סוכה ר"פ לולב וערבה נחית לתרץ דלמה לא אמרו גזירה דשמא יוציא מרה"י לר"ה וכן במס' מגלה דף ד' כתב רש"י בקיצור תירוץ ע"ז ובסוגיא דכאן לא העיר כלל:
ו ברמב"ם מהלכות שופר איתא שגזרו משום מעביר ומשום מוציא מרשות לרשות שיוליכנו למי שיתקע לו וקשה למה הוסיף מה שלא אמרו בגמ' דכאן:
ונ"ל לתרץ בהקדם דבתוס' מס' שבת דף ק"ל מקשים למה מותר אליבא דר"א להוליך האיזמל להתינוק דאמר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה הא אפשר להוליך התינוק דחי נושא א"ע ומתרץ הרשב"א דהותר לדחות שבת אף במקום דאפשר בלא דחי' מטעם משום דבלא"ה נאיחי' שבת במלאכת המילה יעו"ש לפ"ז מתורץ קושיא ד' הנ"ל דהא בכל מעביר ד' אמות ברה"ר אפשר לעשות בלי דחי' דהיינו לישא פחות פחות מד"א וכיון דאפשר בלא דחי' אסור להעביר ד' אמות מצד מכשירין רק בדבר שיש בו בלא"ה דחיות שבת וזה לא שייך בתקיעת שופר דהא תק"ש אינה מלאכה:
ולפ"ז מתורץ גם הקושי' החמישי דכאן ל"ק כלל דלמא שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר די"ל דרבא אמר טעם שיהיה נכון אליבא דכ"ע ומשום שמא יוציאנו לא שייך אליבא דר"א דלדידיה מכשירין של שופר דוחה שבת ומותר להוציא להוליך אצל בקי כי א"א בענין אחר משא"כ במעביר שיש תקנה לילך פחות פחות מד"א כנ"ל לכך לא נחית רש"י לתרץ קושיא זו רק גבי לולב דשם יוצא בנטילה בעלמא וא"צ כלל להוציא הלולב לצורך החיוב דאורייתא ומה שחששו שילך אצל בקי הוא ללמוד הנענועים והברכה כמ"ש רש"י שם ואצ"ל של"ק קושיא זו גבי מגלה:
מעתה יש ליישב גם קושיא ג' ע"פ המבואר באחרונים דאף דלב"ש יש איסור הוצאה ביו"ט דילפינן משבת מהקישא כעין דברי הרמב"ן בתה"א דיו"ט ושבת איתקשו להדדי מ"מ איסור מעביר שאינו בשבת רק מהלמ"מ אינו ביו"ט דאין למידין דין מהלכה בהקישא. וכיון שר"א הוא מתלמידי ב"ש והוא סובר דמכשירי שופר דוחה שבת ליכא למגזר משום הוצאה מרה"י לרה"ר כ"א שמא יעבירנו ד' אמות ואיסור זה ליתא ביו"ט והשתא דאתינן להכי מיושב קושיא השניה דר' לוי לשיטתיה שהוא סובר דתק"ש מלאכה היא הוצרך ללמוד מקראי דאי מטעם שמא יעבירנו כו' הי' נשאר קשה אליבא דר"א דהא מכשירי שופר דוחה ואם יעביר ד"א לא ישא עון דאף שאפשר לעשות בהיתר בפחות פחות מד"א כנ"ל יכולין לדחות בידים בהעברה ד' אמות כיון דבלא"ה יש דחיות שבת במצוה זו במלאכת התקיעה ודמי למילה וכסברת הרשב"א הנ"ל מעתה י"ל שזה כוונת רבא במה שהקשה על ר' לוי ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כלומר כיון דלאו מלאכה היא שפיר י"ל גם אליבא דר"א חשש שמא יעבירנו וא"כ ל"ל ללמוד מקרא הא י"ל מטעם גזירה כמו שצריכין לומר גבי לולב ומגלה ולפ"ז מיושב גם הקושיא וא"ו על דברי הרמב"ם הנ"ל. דלדידן שאין מכשירין דוחה שבת יש לומר דגזרו גם משום הוצאה מרשות לרשות עוד למדתי מדברי לשון הרמב"ם שהיה גירסתו בגמ' שמא יטלנו וכו' וילך אצל בקי [ולא כגי' שלפנינו ללמוד] והיינו שיוליך לבקי שיתקע לו.
ובדרך פלפול נ"ל לפרש דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא דאינו מובן ויתורץ בזה כמה קושי' מה שקשה לי וגם קושי' המפורשים בסוגיא זו. דאיתא ברש"י על התורה פרשת בהר מובא בברייתא דת"כ בזה"ל ביום הכפורים בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם ממשמע שנא' ביוה"כ איני יודע שהוא בעשור לחדש: ולמה נאמר בעשור לחדש לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר"ה דוחה בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד. ומשיג הרמב"ן על הרש"י דהוא נגד מסקנת הגמ' בר"פ יו"ט של ר"ה שמסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי וכדרבה הרי דתק"ש שאסור בשבת אינו אלא מדרבנן א"ו דדברי הספרא הנ"ל הוא רק לאסמכתא בעלמא ונ"ל ליישב דברי רש"י ולהוכיח דדברי הספרא אינו על דרך אסמכתא רק ללימוד גמור וכן איתא בירושלמי בהקדם לפרש דברי הגמ' ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא גם מ"ש התו"ס ד"ה הא לאו מלאכה היא צריכין למעט דלא נטעה לומר דיום תרועה מרבי שבת תמוה היא לכאורה דהא כלל מונח היכא דאפשר לומר דיום אתי למעט לילה אין מוציאין אותו מפשטא למעוטי לילה ולא דרשינן מיניה ביום ואפי' בשבת כן מבואר בתוספו' מס' מגילה ובפ' לולב הגזול ובמס' שבת ג' עוד מקשה במ"א דבשבת דף קל"א איתא דר"ל בס"ל דמכשירי שופר דותה שבת אמר קרא יום תרועה יהיה לכם ביום ואפי' בשבת ולמאי אי לתקיעה הא תנא דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת ת"ש ורדיית הפת שהוא חכמה ואינו מלאכה אלא למכשירין כו' וקשה לר' לוי בר לחמא שסובר דת"ש מלאכה היא הרי צריכין ביום על ת"ש עצמה ומנ"ל לר"א דמכשירין דוחה ולי קשה עוד על ר' לוי מגמ' דשבת הנ"א דאיתא שם ולכתוב רחמנא בשופר וליתי הנך ולגמרי' מיניה ומתרץ הגמ' מת"ש דר"ה ליכא למיגמר שכן מכנסת זכרונות לאביהם שבשמים והנה הא דאמרינן דת"ש מכנסת זכרונות של ישראל הוא מדכתיב זכרון תרועה וכמ"ש הרמב"ן עה"ת ומשיג שם על רש"י שכתב שזכרון תרועה קאי על הזכרות פסוקי שופרות שבתורה ולפ"ז קשה דר' לוי שסובר דזכרון תרועה קאי על הזכרות פסוקי שופרות ובפרט דפסוקי שופרות שבתורה אינם רק הפסוקים של שופר וקולות דמתן תורה ובמ"א כתבתי ראיה לפירוש רש"י בחומש מדברי הגמ' לעיל דף ט"ז א תוקעין רחמנא אמר תקעו ועל זכרונות הפסוקים אמרין שם אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ומה שמסיים שם בגמ' ובמה בשופר איתא בספרי בשופר של חירות דכתיב בשופר גדול יתקע יעו"ש] נשאר קושי' הגמ' הנ"ל אליבא דר"א וליכתוב רחמנא בשופר וליתי הנך ולגמרי מיני' (ואף שלר' לוי אין ת"ש דוחה שבת רק במקדש) שמכשירין דוחה שבת ונ"ל ליישב ואתרץ תחלה בדרך פשוט דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא וכו' דבכפות תמרים מקשה האיך ס"ד דת"ש מלאכה היא הא אינו במנין הל"ט מלאכות גם לא היתה במשכן ע"כ מסיק דאיסור ת"ש נלמד מביום השביעי תשבות. יעויין דברי הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת ביום השביעי תשבות אפי' מדברים שאינה מלאכה חייב לשבות והנה מה שמקשה הכפ"ת הא לא היה במשכן יש לדחות דזה לשון הגמר' במס' שבת דף כ"ט תוס' כמ"ד כנגד עבודת המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בהן היפה במשכן וי"ל דלענין חיוב הוא דממעטינן מלאכה שלא היתה במשכן אבל לענין איסור מלאכה יכול להיות שיהיה אסור משום מלאכה אף כשאינה חשובה שלא היתה במשכן ויש להוסיף עוד לומר דהיה אפשר לומר אליביה דלוי שסובר ארבעים מלאכות כנגד ארבעים מלאכה ומלאכתו שבתורה כי סובר שהמלאכה היתה דים וגם ויבא לעשות מלאכתו הוא מן המנין והרי מספר ארבעים אבל לחיוב כרת ומיתה ליכא אלא ל"ט שהיו במשכן והרי מצינו במסכ' שבת דף ו' שאמר רב שמצא במגלת סתרים דאיסי בן יהודה אומר ל"ט מלאכות ואינו חייב על אחת מהן יעו"ש ובמ"א בארתי דאיסי סובר שהמלאכה היתה דים ויבא יוסף שניהם אינם מן המנין ולכך סבר שאין חייבין רק על ל"ח מלאכות א"כ אין מהזרות לומר שיש מלאכה יתירה על הל"ט מלאכות שאסורה ואין עליו חיוב מיתה וכרת והיה אפשר לומר אליביה דר' לוי דת"ש מלאכה הוא רק שאין חייבים עליו ולכך אינה מנויה בין אבות מלאכות דשבת ולפ"ז יובן דברי הגמ' הא לאו מלאכה היא דביבמות דף ה' מפלפל הגמ' למעט דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה או כרת ואיתא שם אלא איצטרך סד"א תיתי מכבוד אב ואם דתני יכול יהיה כבוד או"א דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי מאי לאו דא"ל שחוט לי בשל לי דהוי אב מלאכ' שחייבין עלי' כרת וטעמא דכ' רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר כו' וכ' הרשב"א והריטב"א שם בשם רבינו יונה דעל לאו דמחמר כיון שאין בו חיוב מיתה וכרת ליתי גם בעשה דשבת דאל"כ קשה מה"ת לידחי הא הוי עשה ול"ת או מאי אולמא דהאי עשה ויעו"ש בתוס' היוצא מזה די"ל דעל מלאכה בשבת שאין בו חיוב מיתה וכרת גם עשה ליתא ביה והוי רק ל"ת והשתא א"ש דאי ת"ש היתה מלאכה רק שאין עליה חיוב מיתה וכרת שפיר ס"ד דדחי מפני מ"ע דשופר כמו בכל התורה כולה שעשה דוחה ל"ת ובפרט לשיטת הסוברים דיו"ט הוא ג"כ עשה ול"ת א"כ אף אם בשבת איכא עשה גם על מלאכות שאין עליהם חיוב מיתה מ"מ ליכא בזה חומר בשבת מביו"ט וכשם שת"ש דוחה יו"ט ס"ד דתידחי שבת ומה שיש לפלפל עוד בזה אבאר אי"ה בסוף הסוגי' באריכות]:
אמנם אם באמת אינה מלאכה ואין מקום לאסרה רק מביום השביעי תשבות שהוא עשה ושייך מאי אולמא דהאי עשה כו' וליתא בדחי' ל"צ קרא למעוטי ומיו"ט ליכא למילף דביו"ט ליכא עשה על ת"ש ואף תקיעות רשות מותר דכל מה שאינו אסור בשבת רק באיסור עשה מותר ביו"ט וזה שאמר רבא הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי כלומר כיון דלאו מלאכה הוא ע"כ צריך אתה לומר דאיסור התקיעה בשבת הוא דמביום השביעי תשבות ולא צריכין קרא למעט ת"ש בשבת ואין לדחות דכאן לא שייך מאי אולמא כו' דאלים מ"ע דתקיעת שופר שכן מכנסת זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים ז"א דהא הקושיא הוא לר' לוי והרי לשטתיה לא קאי זכרון תרועה כ"א על הזכרת פסוקי שופרות שבתורה שנאמרו במתן תורה ואין לנו מקרא דת"ש הוא להכניס זכרונות של ישראל ומעתה י"ל דרבא לשיטתי' שסובר דיו"ט אינו אלא ל"ת דשבתון לאו עשה הוא ומוקמינן לדידיה ביום השביעי תשבות שיהיה שבת גם בעשה ולא אתי לאסור או י"ל דסובר רבא שביום השביעי תשבות לא קאי לאיסור ת"ש רק על המנוחה מעסקיו כפי' רמב"ן עה"ת והרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת יעו"ש במ"מ ולח"מ אמנם כ"ז לשיטות ר' לוי אבל ר' אליעזר סובר דזכרון תרועה קאי על ת"ש עצמה ואלימא בזה שמכנסת זכרונות ישראל וא"כ לא שייך אליביה מאי אולמי דהאי עשה כו' והוינן ידעינן לשיטתיה גם בלא יתורא דקרא דת"ש דוחה עשה דביום השביעי תשבות ע"כ סובר דביום תרועה אתי לרבות מכשירין ומיושב קושי' הטורי אבן הנ"ל על ר' לוי אליבא דר' אלעזר:
ולפי הנ"ל מיושבים שארי הקושי' שמקשה הט"א על ר' לוי מסוגי' דחולין דף כ"ו יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין לבטל העם ממלאכה ומסוגיא דחולין דף פ"ד גבי ת"ש דר"ה שספיקו דוחה יו"ט. יעו"ש דהא לפי מה שכתבתי גם לר' לוי ליכא מלאכה בתקיעות. ורק איסור עשה יש בה הנלמד מביום השביעי תשבות וז"א אלא בשבת ולא ביו"ט כמ"ש הרמב"ן דשביתת בהמתו אינו אסור ביו"ט וכיון שאין איסורו בשבת רק בעשה דאין למידין יו"ט משבת רק בדבר דאסור משום מלאכה וכעין דברי הריב"א בפסחים דף ה' ע"ב ד"ה לחלק שמפרש רש"י דאי אין על הבערה שם מלאכה מותר ביום טוב יעויין שם.
ודע דבתוס' מס' יבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולה כו' מקשים וא"ת והיכא ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו מכללן אצל בגדי כהונה ואור"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים וכו' ועוד דצורך עבודה שאני ע"כ והנה לשיטות ר' לוי דבמקדש דוחה ע"כ אית לי' לימוד ע"ז וכדאיתא בירושלמי דדרש מסמיכות ממילא אליבי' איסור הת"ש בשבת מקרי הותרה מכללה כיון שעכ"פ הותרה במקדש ומדין דחי' לא שייך אליבי' דר"ל דהא אין עשה דוחה עשה גם צורך עבודה לא שייך בתקיעות שופר שבמקדש למצות תקיעות ר"ה שאינם צורך עבודה והוי שפיר הותרה מכללה לכן ס"ד שתדחה אף בגבולין דלא שייך לשטתי' מאי א אולמא דהאי עשה מהאי עשה דשפיר אלימי דהא איסור עשה דתק"ש בשבת הותרה מכללה ולכך א"ש אליבא דלוי שהוצרך לשיטתי' לקרא למעט תק"ש בגבולין ביו"ט של ר"ה בשבת ורבא דאקשי ועוד הא לאו מלאכה הוא הוא לשטתי' אקשי' כי לא נחית לדברי הירושלמי שיש הוכחה להתיר במקדש ולא הוי לדידי' תקיעות שופר הותרה מכללה ונשארת הסברא דמאי אולמא כו' לכך הקשה שפיר למה צריך קרא למעוטי [ובסוף הקונטרס אכתוב עוד באופן אחר ועתה יתורץ מה שקשה עוד לכאורה לשיטות ר' לוי שלמד מקרא כתיב יום תרועה וכתיב זכרון תרועה כאן בחל בחול כאן בחל בשבת האיך יתורץ אליבא דר' אליעזר שסובר דיום תרוע' קאי על ר"ה שחל להיות בשבת ולהתיר אף מכשירין א"כ למה בטלו לדידי' תקיעות שופר בגבולין:
ונ"ל בהקדם עוד קושי' השעה"מ ושא"ר לרבה שסובר שמא יעבירנו קשה קושי' מהר"מ מפאדווי. דת"ל דהשמעת קול אסור משום תיקון כלי שיר וצ"ל דאי מטעם זה הי' צורך לאסור גם ביו"ט א"כ מה יענה רבה לשיטות ב"ש ור"ע דלית להו מתוך ולדידהו גם מעביר אסור ביו"ט. א"כ מאי חילוק יש לטעם דשמא יעבירנו בין בחל בשבת או ביו"ט ואף אם נדחוק לומר כתירוץ המפורשים דלרבה אליבא דב"ש ור"ע צ"ל שמה שסוברים דלא גזרו רק בשבת משום דיש חשש איסור כרת משא"כ ביו"ט דאינו אלא לאו מלבד שזה דחוק לשיטות רבה שסובר בעצמו כדאיתא ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והרי מטעם זה לא אמר רבה טעמא דשמא יתקן כלי שיר ומשום דלפי טעם זה הי' מהצורך לאסור גם ביו"ט:
עוד יש לפלפל כאשר אציע דלכאורה יש להקשות דלפ"ד התוס' במס' שבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה. דבונה ביו"ט לצורך קצת מותר מדאורייתא ביו"ט ואינו אסור אלא מדרבנן ומצורף לזה דברי הרשב"א בחידושיו לשבת דף ק"ד דלמד מדין מגבן שחייבים עלי' בשבת דיש בנין וסתירה בכלים דבעשיות כלים החיוב משום בונה. הרי נראה דבתיקון כלי שיר כשחיובו משום בונה ליכא ביו"ט אלא איסור דרבנן ואם התיקון שמקשה או מחפה באש דהוי מלאכת בישול שייך ג"כ מתוך ושארי מלאכות דלא אמרינן בהו מתוך לא שייכא כלל גבי תיקון שופר אלא על דרך רחוק ומילתא דלא שכיחא לא חששו לגדור וא"כ נשאר קשה קושי' מהר"מ מפאדווי על רבא ורבה למה איצטרכו להו לטעמא דשמא יעבירנו תיפוק לי' דבת"ש יש איסור משום מתקן כלי שיר וא"ל כתרוצו דאי משום טעם זה אין לחלק בין שבת ליו"ט ז"א דאף לטעם זה מקום יש לחלק דבשבת אי יתקן השופר יבוא לידי מלאכת איסור דאורייתא אבל ביו"ט אף אם יתקן לא יכשול רק באיסור דרבנן ומשום חשש איסור דרבנן לא גדרו לבשל מצות שופר וא"ל דרבה הוצרך לטעם דשמא יעבירנו כדי לתרץ אף אליבא דב"ש ור"ע דל"ל מתוך ולדידהו יש בתיקון כלי שיר שחיובו משום בונה איסור דאורייתא גם ביו"ט אף במקום צורך קצת ז"א דהא לב"ש ור"ע גם לטעם הגזירה דשמא יעבירנו ליכא לחלק בין שבת ליו"ט ולכאורה יש ליישב לפי שיטת הסוברים דמצוה הנעשית ע"י עבירה דרבנן ג"כ אינו מצוה י"ל כיון שעכ"פ יש בתיקון כלי ביו"ט איסור דרבנן כדברי התוס' שאמרו שמדרבנן אסור לעשות ביו"ט אף לצורך קצת א"כ העובר ע"ז ומתקן שופר ביו"ט לצורך תקיעה כשתוקע בו אינו יוצא ידי חובת התקיעה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה שעבר אדרבנן בתי השופר וכיון שאינו יוצא בתקיעה בשופר זה ממילא הי' התיקון שלא לצורך כלל ועשה איסור דאורייתא א"כ לטעם דילמא יתקן היו צריכין לאסור גם בר"ה שחל להיות בחול דהא אם יתקן יבוא לידי איסור מלאכה דאורייתא כיון דתקונו ישוב להיות שלא לצורך כלל דהא הנצרך קצת בתיקון השופר לצורך התקיעה אינו רק מחמת מצות התקיעה שתוקע בו והרי כיון שעכ"פ יש איסור דרבנן בתיקון כלי ביו"ט מיקרי עבירה וא"א לצאת ידי חובת תקיעה בשופר זה וכנ"ל ושב עשיות התיקון שלא לצורך כלל. אמנם אכתי צ"ע לפי מה שכתבו התוס' בסוכה דף ל"א ע"א תוס' ד"ה מתוך שיוצא בשאול כו' דרבא לא חייש למצוה הבאה בעבירה במצוה דרבנן א"כ אף כשעשה עבירה בתיקון השופר מ"מ הי' בידו לצאת עכ"פ תקיעות דרבנן וזה הוי ג"כ צורך קצת כמו שכתבו התוס' בכתובות דף זיי"ן ד"ה מתוך וא"כ לא יהיו עליו מכשול איסור דאורייתא ואף כי יתקן השופר דהא יהי' לו בדיעבד צורך קצת בתיקון לצאת בשופר התקיעות דרבנן א"כ אכתי קשה כנ"ל דל"ל טעמא דשמא יעבירנו ת"ל שאסור משום תיקון כלי שיר וא"ל דאי מטעם שמא יתקן הי' צריכין לאסור גם ביו"ט של ר"ה שחל בחול ז"א דאי אמרינן מתוך ליכא בתיקון כלי שיר ביו"ט רק איסור דרבנן וכנ"ל ומשום איסור דרבנן לא גזרו ולמ"ד דל"ל מתוך גם לפי הטעם דשמא יעבירנו ליכא לחלק בין שבת ליו"ט הן אמת שיש לדחות יסוד דברי הנ"ל. לפי מה שהעליתי במקום אחר להוכיח דבמלאכת מכה בפטיש לא שייך דין מתוך ויעוין בספר יראים שהאריך בכמה מקומות בהל' שבת לשיטתי' שסובר דאין בנין וסתירה בכלים ומסיק דמ"מ יש בהם חיובא דמכה בפטיש יעו"ש א"כ שייך בתיקון כלי חשש מלאכת מכה בפטיש אבל עדיין לא ברירא לי דין זה. כי בירושלמי שבת פ' כלל גדול מבואר בהנפת תבואה כתושה חייב בשבת בגמר מלאכה משום מכה בפטיש גם באיסור הדחת איספלנית בשבת דעת הגהות מיימוני שהוא משום גמר מלאכה ויעוין בא"ח סי' שי"ח ובא"ר שם: וכיון שמותר לעשות אף מלאכת דאורייתא לצורך יו"ט יהי' גם מלאכת מכה בפטיש הותרה לצורך אוכל נפש ושייך מתוך להתיר מלאכה זו או לצורך מצוה אף אם נאמר דבשופר יש חשש שמא יתקן בחיתוך קצת ממנו ע"ד שיהי' בזה מלאכת מחתך הלא במלאכת מחתך הותרה ביו"ט לצורך כגון בסלות סילתי אם קפיד אמשחתא לצורכו בהסקת התנור לחמם גופי' דהוי מחתך כדאיתא בשבת דף ע"ד ומותר ביו"ט משום דהוי כצורך אוכל נפש כמ"ש הר"ן למס' ביצה ושייך גם במלאכה זו מתוך שהותרה מלאכת מחתך לצורך כו' הותרה גם לצורך קצת:
וביותר יש לחזק קושי' הנ"ל לשיטת הסוברים דההלכה שאין כלל דין בנין וסתירה בכלים וליכא איסור בדאורייתא במתק כלי רק אי עביד באותו תיקון איזה מלאכה אחרת ולפי הנראה כ המלאכות העשוין להיות נעשין בתיקון שופר שייך בהו ביו"ט דין מתוך: וליישב קושי' השעה"מ והשא"ר הנ"ל נ"ל פשוט דבתוס' מס' מגלה דף ד' מקשי' למה תוקעין במוצאי יוה"כ. הא קודם הבדלה אסורי' כל המלאכות ואיכא למגזר משום שמא יעבירנו ומתרצים כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא גזרו ובשבת דף ל"ו אי' שמותר לטלטל בשבת שופר משום דחזי לגמע בו מים לתינוק הרי דעל השופר שם כלי עליו דחזי לשתות ולפ"ד התוס' במס' פסחים דף מ"ז אף דב"ש לית להו מתוך מ"מ בהואיל מודים דאמרינן בכל מלאכת יו"ט הואיל דאי מיקלעי לי' אורחי' וחזי לי' וממילא כמו כן בהוצאה והעברת ד' אמות ברה"ר ליכא בשופר איסור דאורייתא דאף שאינה מוציא אותו לצורך שתיות תינוק עכ"פ שייך הואיל וחזי לצורך שתי' וליכא אלא איסור דרבנן משום חשש איסור דרבנן לא גזרו וא"ש דטעמא דרבה שמא יעבירנו שייך גם לב"ש בשבת ולא ביו"ט:
מעתה מתורץ מה שהקשיתי אליבא דר' לוי מה טעם יש לר"א לחלק בת"ש בין כשחל בחול או בשבת דהנה כבר הקשיתי לרבה שסובר הטעם דשמא יעבירנו מסוגי' דפסחים דף ס"ז שמקשה שם הגמ' לרבה דלר"א שסובר מכשירי פסח דוחה שבת למה אסור הזאה משום גזירה דשמא יעבירנו ונעברי' דהא מכשירין דוחה ומשני בגמ' שאני הזאה דגברא לא חזי כיון שעדיין טמא לא חל עליו מצות פסח ולא הותרו מכשירין והקשיתי דא"כ קשה לר"א אמאי אין תקיעות שופר בשבת של ר"ה ואי משום שמא יעבירנו הא לדידי' גם מכשירי שופר דוחה שבת וגברא בר חיובא הוא בתקיעות שופר ונ"ל לתרץ לפי שיטות הבעל המאור בסוכה פרק לולב וערבה שכתב דמה שהחמירו בגזירה בשופר יותר מבלולב הטעם משום דבשופר יש גם תרועות דרבנן לפי"ז פשוט לומר שגזרו מחשש דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר בשבת לצורך תקיעות דרבנן דלזה אין היתר לחלל שבת ובסגנון זה לכאורה י"ל גם אליבא דב"ש לחלק בין יו"ט לשבת אמנם מדסוברים ב"ש דאין מוציאין לולב לרה"ר נראה שהוא חולק על ר"א בדין מכשירי מצוה אבל ביו"ט דאמרינן בי' הואיל אף כשיעבור לצורך תקיעה דרבנן לא יחלל יו"ט דהא שייך הואיל אי מיקלעי אדם שיהי' לו צורך בהוצאת שופר גם לצאת בי' תקיעות שופר דאורייתא ולפי"ז י"ל אליבא דר' לוי אף שלא נחית לטעמא דרבה שמא יעבירנו עכ"פ ידע דת"ש משום שמא יתקן כלי שיר רק שא"א לומר שמשום זה אסרו ת"ש בשבת דא"כ אף ביו"ט ליתסר אמנם ז"א אלא לדידן דסברינן דמכשירי שופר אינם דוחים שבת ויו"ט אבל לר"א שסובר דמכשירי שופר דוחים שפיר י"ל דגזרו על תק"ש בשבת משום שמא יתקן כלי שיר כלומר שיתקן לצורך תקיעה דרבנן ויבוא לידי חילול שבת אבל ביו"ט ליכא למגזר דהא אף אם יתקן השופר לצורך תקיעה דרבנן לא יבוא לידי חילול יו"ט דאורייתא דהא שייך הואיל ואי מיקלעי לי' איש שצריך לתקון זה לצאת בשופר חובת תקיעה דאורייתא
אמנם אכתי קשה לר"ע דלית לי' מתוך והוא בר פלוגתא דר"א וסובר דאין מכשירי מצוה דוחה שבת וגם הוא ל"ל הואיל כמו שמוכח מדברי התוס' פסחים דף ה' ע"ב ד"ה ואומר שהקשו שם הא יכול להנות מן הגחלים ומתרצים דסברא הוא דקרא דתשבות מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ומקשי' המפורשים הלא אכתי יהי' מותר מטעם הואיל ואי מיקלעי לי' שיהי' לו צורך בגחלים וכדי ליישב קושי' זו העלו דר"ע ל"ל הואיל. א"כ קשה לדידי' אליבא דרבה מאי חילוק יש בתקיעות בין ר"ה שחל בחול לחל בשבת דהוי הוצאה שלא לצורך אסור גם ביו"ט לדידי' דל"ל מתוך ואף דמעביר בשבת אינו אלא הלכה ואין למדין מהלכה הלא כבר ביאר הגאון מו"ה אלי' מווילנא זצ"ל בפי' משניות מ"ס ידים פ"ג דר' יהושע ור' עקיבא חולקי' על ר"א וסובריה דלמדין מהלכה יעו"ש וצ"ל דר"ע לשיטתי' דסובר דשבתון עשה הוא כדאי' בר"ה דף ל"ב ע"א שבתון קדשהו בעשיות מלאכה ומיותר לדידי' בשבת העשה דביום השביעי תשבות דהא גם בשבת כתיב כמה פעמים שבת שבתון וי"ל דסובר כדברי הכפ"ת הנ"ל דלמדין איסור תק"ש מביום השביעי תשבות ואין איסור זה רק בשבת ולא ביו"ט וממילא י"ל כדרש הספרא שסתמא אליבא דר"ע דרשינן מקרא ביוה"כ בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם דאין דחיות תקיעות ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם רק בב"ד אבל ביו"ט ליכא איסורא כלל אבל רבא לשיטתי' שסובר בפסחים דף פ"ד דיו"ט אינו אלא ל"ת לפי מסקנת התוס' במס' ביצה דף ח' אליבא דרבה הרי שסובר דשבתון אינו עשה והוי ביום השביעי לעשה בשבת ולכך סובר רבא דתק"ש מדאורייתא משרי שרי ואינו אסור אלא משום גזירה דרבה. וכיון דהלכה כרב אשי שם בפסחים דשבתון עשה שפיר י"ל דתק"ש אסור בשבת מדאורייתא וא"ש דברי רש"י על התורה שתפס שם דברי הת"כ הנ"ל:
ועתה אבוא לבאר מה שהערותי לעיל שיש לפקפק על דברי וזהו מה שכתבתי לעיל דאי ליכא במלאכה זו דתק"ש לא חיוב מיתה ולא כרת אף אי הוי עשה ול"ת מ"מ ס"ד דלידחי כמו שדוחה תק"ש ל"ת ועשה דיו"ט אין לדחות דשאני לאוי שבת דחמירי וסברא זו אמורה ביבמות דף ו' יעו"ש דהא רש"י מפרש שם דהחומר היא דכל המחלל שבת הוא כעובד ע"ג ובמקום אחר בארתי שלסברא זו כוונו בתוס' מס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה כתישה ביו"ט כו' במה שכתבו שם הא אין יו"ט נדחה מפני עשה כו' יעו"ש ודחיתי בזה פלפולו של הקרבן עדה על הירושלמי במס' שבת פ"ד ד"ה דריש הוא יעו"ש. ויעוין כריתות דף י"ד ע"ב אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליוה"כ דאי הוי עירוב והוצאה כשם שדוחה יוה"כ כך דוחה שבת הרי אף בשבת החמירו דיש בו חיוב מיתות ב"ד מ"מ למדין לענין יוה"כ והדחי' שם שאני יוה"כ דהכשירו בכך מפרש רש"י דומיא דתמידין שקריבין בשבת וסברא זו לא שייכא רק בקרבנות ולא לענין תק"ש כמובן ומלבד זה הא גוף סברא זו דהכשירו בכך אינה מוכרחת. והרי ביומא דף ס"ו לא דחי' הגמ' ראיות רפרם בהך סברא דהכשירו בכך ועכ"פ לא הי' ביד רבא להקשות על ר' לוי לכך הוצרך רבא לחזק קושייתו בהקדמתו להחליט ראשונה דלאו מלאכה הוא רק עשה וליכא מקום כלל לומר דאיצטריך קרא למעוטי דמה"ת יהי' ס"ד למשרי בשבת וכמו שכתבתי לעיל
עוד יש להרחיב דבורי בביאור דברי רבינו יונה שכתבו בשמו הרשב"א והריטב"א הנ"ל דהעשה דביום השביעי תשבות לא קאי רק על מלאכות שיש עליהן חיוב מיתה ואתי' לי' מדכתיב גבי בחריש ובקציר תשבות ולכאורה צ"ע דהא לפי הלכה כרב אשי דשבתון דיו"ט עשה הוא. כלומר שבות מסתמא כמו כן שבתון דכתיב כמה פעמים גבי שבת ג"כ עשה היא וכשם שעשה זו גבי יו"ט שהוא על מלאכת יו"ט שאין בהם חיוב מיתה כן בעשות הנ"ל דכתיב גבי שבת. ולכאורה צ"ל דבאמת לרב אשי קאי העשה דשבתון בשבת גם על מלאכות שאין עליהם חיוב מיתה וכרת כמו ביו"ט. וכוונת רבינו יונה הנ"ל בישוב דברי הגמ' ביבמות הוא שמה שס"ד דגמ' בדחי' דמחמר הי' רק לשיטת רבא דשבתון לאו עשה היא ואין בשבת רק מפסוק דביום השביעי תשבות וכיון דכתיב שם בחריש ובקציר תשבות אמרינן דלא נאמרה העשה רק על מלאכות שחייבין עליהן מיתה ואם כן הוא כוונת רבינו יונה ביותר א"ש דברי בפירוש הגמ' הא לאו מלאכה הוא דאי הוי מלאכה רק שאין עלי' חיוב מיתה וכרת לא הי' מקום מצד הסברא החיצונה לחלק בין יו"ט לשבת בדין תקיעת שופר דממ"נ אם העשה דשבת הוא גם על מלאכה שאין עלי' חיוב מיתה הרי ע"כ צ"ל דלמדין העשה ממלת שבתון דהא מחשבות א"א ללמוד שיהי' עשה רק על מלאכות שחייבין עליו מיתה דומי' דבחריש ובקציר תשבות. וכיון דשבתון עשה הוא שוה יו"ט לשבת שבשניהם יש עשה ובשניהם ליכא חיוב מיתה ולא נאסר שבת בתקיעה ואם נאמר דשבתון לאו עשה וליכא גבי שבת עשה רק מקרא דביום השביעי תשבות אז מצינן לומר כסברת רבינו יונה שאין העשה רק על מלאכות שחייבין עליהן מיתה ולא קאי העשה על איסור מלאכה דתקיעת שופר ולא חמורי בזה שבת מיו"ט לכך איצטרך קרא למעוטי אבל כיון שבאמת לאו מלאכה היא כלל וע"כ צ"ל שדעת ר' לוי דעשה דשבת ידעינן משבתון ומיתורא דהך קרא דתשבות לאיסור דברים שאינם מלאכה וכדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ ליכא ביו"ט כלל איסור בתקיעה רק בשבת ומה"ת ס"ד למישרי בשבת לכן מקשה רבא שפיר הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא:
שי' רבא הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי.
ובישוב קושי' רבא י"ל עוד באופן אחר שר' לוי סובר באמת אינו אסור רק בשבת ובעשה ומ"מ ס"ד דתדחי מפני תקיעת שופר דס"ד דאלימי מצות תק"ש שהוא מצוה דרבים שאחד מוציא רבים ידי חובתן בתקיעה לפניהם וכמו שכתב בשבולי לקט בשם הר"ת המובא במג"א ריש סי' תמ"ו אבל לשיטת רבא מוכח בלא"ה לומר דלית לי' הך סברא כמבואר מתוך הסוגי' סוף ר"ה על המשנה דאין מפקחין עליו את הגל שמפורש שם בגמ' דהטעם דיו"ט עשה ול"ת היא ומקשים המפורשים דאליבא דרבא שסובר דיו"ט אינו אלא ל"ת יושאר קושי' הגמ' ומתרצים כמו שכ' הר"ן שם די"ל דבלא"ה ליתא בדחי' משום דאינו בעידנא כמבואר מדברי הגמ' בגיטין דף ל"ה בר' אליעזר ששיחרר עבדו ויעוין בפוס' מס' פסחים דף נ"ט ע"א בד"ה אתי עשה] א"ו צ"ל אליבא דרבא שסובר דתק"ש לא מיקרי עשה דרבים לענין דחיות איסור השוה בכל הזכרים עכ"פ ומדברי הגמ' במס' מ"ק דף י"ד ע"ב ליכא סתירה דשאני התם דאיסור אבילות אינו רק על האב ולא על אחרים וכן מדויקים ברש"י במ"ש דכתיב ואבל יחיד עשי לך. ומצות שמחת יו"ט שבאה לדחות אבילות הוא מצוה חל על כל ישראל: ויעוין שם בהרא"ש משא"כ היכא שהאיסור שבאין לדחות הוא ג"כ איסור לכל כמו העשה שבאה לדחותו כמו באיסור הקריעה שאסורה משום מצות עשה דשבות ואף אי אין איסור זה רק בזכרים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא הרי גם מצות התקיעה אינו אלא בזכרים ושייך מאי אולמי כו' ובלא"ה יש מקום עיון אם להחליט דמצות תק"ש יהי' נקרא עשה דרבים דעל סברת המג"א שכ' דאף דחמץ לא מיקרי עשה דרבים שאני מצות שופר דהיחיד מוציא רבים ידי חובתן יש לפקפק קצת דהא עיקר מצות תק"ש הוא שמיעות התקיעה אף שאינו תוקע לרבים מ"מ כל אחד ואחד מקיים בעצמו המצוה במה ששומע התקיעה דהא באפס שמיעות אוזן כל אחד אי אפשר להוציא כלל אחרים א"כ כל אחד עושה בעצמו המצוה בשמיעתו שהיא עיקר המצוה ולכן אין הברכה רק על השמיעה לשמוע קול שופר ויעוין בתוס' יומא דף ו' ע"ב ד"ה אמר רב תחליפא כו' שכתבו בשיטות רבא שסובר שאף דטומאה הותרה בציבור מ"מ שאני קרבן פסח כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות קרבן יחיד מיקרי וגבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלים לעשרה כבר ביאר הר"ן שעיקר הטעם הוא משום דאיסור שחרור אינו אלא משום לתא דלא תחנם.
ודע דלכאורה דברי הר"ן הנ"ל תמוה כאשר העיר בזה המג"א בסי' צ' ס"ק למ"ד ובשו"ת יד אליהו סי' ז' ובטורי אבן ריש מס' חגיגה: שהוא נגד הגמ' במס' ברכות דף מ"ז ע"ב דמקשה הגמ' והא מצוה הבאה בעבירה הוא ומתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני ולדברי הר"ן הנ"ל בלא"ה ליכא איסור כלל ונלע"ד לתרץ ומיושב בזה דברי רש"י במס' ב"ק דף ד' ע"ב והמנסך שמפרש רש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביי"נ שזרק בו דלא קא מחסי' ולא מידי דהא מזבין לי' בר מדמי יי"נ שבו עכ"ל ומקשים כל המפורשים לשמואל דמפרש בגיטין דף נ"ג מנסך מערב הא הוא בעצמו סובר דמותר לזבן בר מדמי יי"נ שבו כדאי' במס' ע"ז דף ע"ד ע"א דהנה ברשב"א בחידושיו לגיטין אי' דאף אם אינו מתכווין לחנינה לעבד שייך לא תחנם ובכו"פ סי' ק"י אי' בזה"ל אף דרשב"א נתן טעם דאסור לשחרר משום מתנת חנם אעפ"י שמתכוין שיהי' לו עשרה להתפלל מ"מ שאר מחברים לא פירשו כרשב"א יעו"ש ונ"ל דתלוי בפלוגתא אי דבר שאינו מתכוין אסור בשבת או כשאר איסורים דדמי להדדי כמבואר בגמ' ובפוסקים כמה פעמים ואף דדבר שאינו מתכוין מותר מדאורייתא אסור מדרבנן בפסיק רישא דלא ניחא לי' יעוין כתובות דף וא"ו תוס' ד"ה האי מסוכרייתא לפי"ז י"ל דהר"ן מודה לדעת הרשב"א דמ"מ אסור מדרבנן כיון דעכ"פ יצמח בפעולתו חנינה לעבד רק כיון דאינו אלא מדרבנן נדחה משום מצות תפילה ומקשה הגמ' שפיר והא מהב"ע ומשני מצוה דרבים שאני ודחי האיסור דרבנן. ומעתה נחזי א במוכר איסורי הנאה המעורב בהיתר חוץ מדמי האיסור לכאורה יש לאסור משום לא תחנם אמנם שמואל לשיטתו דסובר בכתובות דף ו' דבר שאינו מתכוין מותר ובמקום פסידא התירו בפסיק רישא דלא ניחא לי' והמשנה דהמטמא ומדמע אתי' כר' יהודא יעו"ש בגיטין דף נ"ג ע"ב תוס' ד"ה בדאורייתא ולשיטתי' דדבר שאינו מתכוין אסור וגם סובר דלא תחנם קאי אמתנות חנם כדאי' בע"ז דף כ' א"כ א"א להתיר לדידי' למכור חוץ מדמי איסור דהא העכו"ם נהנה מאיסור ואיכא לגבי ישראל לאו דלא תחנם אף שאינו מתכוין לחנן העכו"ם ואף אם נאמר דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין דלשיטת אביי ורבא בפסחים דף כ"ה מותר אף אליבא דר' יהודא יתכנו דברי הנ"ל אליבא דר' ירמי' בשבת דף כ"ט דסובר דר"י אוסר אף בלא אפשר ולא קא מכוין גם אין להתיר אליבא דר' יהודא דיוליך הנאה לים המלח כדאי' בע"ז דף מ"ט ע"ב דז"א רק היכא דנתבטל בביטול המועיל מדאורייתא כמבואר בפוסקים ויעוין ביבמות דף פ"א תוס' ד"ה כולן ידלקו ולשיטת ר"י דסובר מב"מ לא בטל ולא יועיל הלכת הנאה דאעפ"כ נהנה במכירות איסור שבתוך התערובות. והרי זה דומה למאבד בידים מעות ונגד זה רוצה להנות במכירות איסור הנאה. אך לכאורה יקשה דהא בברייתא המובא שם בסוגיא דגיטין פליג ר' מאיר עם ר"י במטמא ומדמע ומנסך ור"מ סובר בע"ז דף כ' דלא תחנם קאי אחני' בקרקע ודע דאף דלר' יהודא מותר ליתן מתנה לעכו"ם המכירו היינו משום דרכי שלום והוי כמוכרו משא"כ במוכר חוץ מדמי איסור דלכמה שיטות הפוסקים צריך להעלים הדבר מעכו"ם ויעוין בתה"א מה שמביא בשם הרמב"ן:
עוד י"ל לכאורה לא שייך איסור לא תחנם בשחרור עבד כיון דמיד בעת השחרור נעשה ישראל ואין זה כנותן לעכו"ם ודוגמא לזה מצינו בכתובות דף י"א תוס' ד"ה מטבילין. א"נ כיון דבהך זכי' נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכי' עכ"ל] וא"ל כיון דמשוחרר בעי טבילה להחשב כישראל א"כ השחרור שקודם הטבילה הוי כנותן לעכ"ם הן אמת שבתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב ד"ה שם גר ועבד כו' אי' דהטבילה יכולה להיות קודם השחרור ומביאין ראי' מלשון הברייתא ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ויעוין ברש"י ד"ה ומשחררה כו' והבן אמנם י"ל לדעת כמה מהקדמונים והובא שם בנ"י פ' החולץ דלגבי גר צ"ל דוקא המילה קודם הטבילה ואם לאו הוי כטובל ושרץ בידו ה"ה לגבי עבד המשוחרר לכאורה לא יועיל הטבילה קודם השחרור רק צ"ל אח"כ א"כ בעת השחרור עדיין אינו בכלל ישראל ומעתה י"ל דר' אליעזר לשיטתי' דסובר גר שמל ולא טבל גר מעלי' הוא [ויעוין בקידושין ס"ב ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה. דמסיימי וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילות גר כו' יעו"ש הרי נראה דלר"א דגר א"צ טבילה גם בעבד א"צ טבילה ויעוין ברשב"א יבמות ובמרדכי הובא בשם חכמי הצרפתים בטבילות עבד לשחרור אינו אלא מדרבנן ויעוין בטיו"ד הלכות עבדים] יעוין יבמות דף ע"א א"כ לדידי' ע"כ אין טעם האיסור לשחרר משום לא תחנם ומקשה הגמ' שפיר לשיטתי' והא מהב"ע הוא והוצרך הגמ' לשנוי' מצוה דרבים שאני משא"כ לדידן י"ל דטעם איסור שחרור משום לא תחנם וכשמשחרר האדון לטובת עצמו משום מצוה אף שאינה דרבים לא שייך לא תחנם כסברת הר"ן ויתורץ בזה דברי הטיו"ד ומחבר בסי' רס"ג דהביאו בסתמא דמותר לשחרר משום מצוה ולא ביארו דוקא מצוה דרבים:
ובענין הנזכר עלה בלבי לפום רהיטא לתרץ דרך פלפול בברכות דף מ"ז ע"ב ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לבה"כ כו' לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב רב יהודה המשחרר עבדו כו'. מדקדקים המפרשים האיך תלוי הקושי' היכי עביד לסוגיא דהכא דמתרץ בתחלה תרי איצטרכו ונ"ל דשם בתוס' ד"ה מצוה דרבים שאני אי' מכאן קשה לבה"ג דפי' דמי שמת לו מת כו' ולא אתי יו"ט האחרון דרבנן ודחי האבילות דאורייתא כו' דהכא חזינן דאתי תפלה דרבנן ודחי קרא דלעולם בהם תעבודו כו' וברא"ש שם מסיים בזה"ל דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מה"ת כו'. והנה אף אם נאמר דבה"ג מפרש כן דהי' לצורך קריאות פ' זכור ע"כ צ"ל דהי' עכ"פ בשבת דהוא זמן קריאה המוגבל עפ"י חז"ל דמדאורייתא אין זמן לקריאה ההוא רק פעם א' בשנה די כמבואר בפוסקים. ויל"ד לכאורה דהא בודאי כמו דאסור ליתן מתנה בשבת כמו כן אסור לשחרר עבד בשבת וכמו הקדש דאסור בשבת כיון שמוציאו מרשותו הוי בכלל לתא דאיסור מו"מ ואם כי לצורך מצוה מותר [יעוין באו"ח סי' ש"ו] עכ"פ היכא דאפשר לעשות באופן המותר אין להתיר במתנה וידוע דמותר להפקיר בשבת יעוין בשבת דף קל"א ובמג"א סי' י"ג ס"ק ה' ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ב] א"כ קשה למה שחרר ר"א עבדו הי' לו להפקירו וא"ל דהי' עבד קטן דאינו קונה א"ע בהפקר ולעשר' נצטרף דתשעה וקטן מצטרפין ז"א דהא הי' בלא"ה עוד עבד שלא נשתחרר והוי עבד וקטן דלא מצטרפו לעשרה לפי"ז י"ל דקודם דאסיק הגמ' פרי אצטרכו היינו יכולין לומר דלכך הותר לשחרר משום דהי' לצורך פ' זכור וא"ל א"כ דהי' בשבת הי' לו להפקיר היינו אומרים דהי' עבד קטן. ועתה דאסיק תרי אצטרכו מקשה הגמ' שפיר היכי עביד הכי דע"כ לא הי' בשבת ושארי דברים שבקדושה הוא רק דרבנן שיהי' בעשרה שאינו דוחה העשה לעולם בהם תעבודו ומתרץ מצוה דרבים שאני שאף מצוה דרבנן של רבים דחי לדאורייתא וכדעת התוס' והרא"ש וק"ל:
בסוגיא דאוונכרי [סוכה דף למ"ד]
אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא לגזזהו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם כותים גזלי ארעתא נינהו [ופרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוי] וקרקע אינה נגזלת [ופרש"י כלומר אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעלי' קיימי כו' והתולשו הוא גוזלו הילכך לגזזוה הן מהמחובר ויהי' הן הגזלנין ואתם לוקחין מהם והבעלים נתייאשו כבר מהפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ משתנה מרשותו לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני וא"נ קני מהב"ע אם תחתכו אתם תהי' אתם גוזלים] הילכך לגזזוה אינהו דלהוי יאוש בידיהו ושינוי רשות בידייכו ס"ס כי גזזו אוונכרי להוי יאוש בידיהו ושינוי רשות בידן ל"צ בהושענא דאוונכרי גופייהו וליקני בשינוי מעשה כו' שינוי החוזר לברייתו הוא והקשה המהרש"א ע"ד רש"י מ"ש וא"נ קני מהב"ע א"כ מאי פריך הגמרא וליקני בשינוי מעשה הא י"ל דהוי מהב"ע:
ונ"ל לתרץ ובהקדם לפרש דברי רש"י הנ"ל. דהא היכא נוכל לומר דר"ה ס"ל דיאוש קני הא קאמר הגמ' בפירוש דלהוי יאוש בידיהו וש"ר בידכם ואי יאוש קני למה הוצרך כלל שינוי רשות דהא נקנה להכותים ביאוש לבד אלא ע"כ הפשט ברש"י וקסבר יאוש לא קני דר"ה ס"ל יאוש ל"ק כנשמע מדברי הגמ' הנ"ל ומ"ש רש"י וא"נ קני אינו בשיטות ר"ה רק אפי' למ"ד דיאוש קני ג"כ מהצורך לעשות כר"ה שלא לגזזו בעצמם כדי שלא יהי' מהב"ע ולפי"ז מיושב קושי' מהרש"א הנ"ל דהא לכאורה צ"ב לשון הגמ' לעיל דגזול ביו"ט שני פסול אמר ר"י משום רשב"י דהו"ל מהב"ע שנ' והבאתם גזול וגו' מה פסח ל"ל תקנה אף גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא ולאו דידי' אלא לאחר יאוש הא קני' יאוש אלא לאו משום דהו"ל מהב"ע ופרש"י בד"ה אף גזול ואע"ג דלענין מקני אמרי' בב"ק דקני' ביאוש והו"ל דידי' כו' לשון זה מורה להדי' שדעת רש"י בשיטת ר"י בשם רשב"י דיאוש כדי קני ולא נחית לפי' התוס' שהקניי' להקדש הוי ביאוש וש"ר וא"כ לכאורה אינו מדוקדק לשון הגמ' דכשהתחיל לומר אלא לאחר יאוש ע"כ כבר אסיק אדעתי' דיאוש כדי קני דאל"כ מה לי לפני יאוש או אח"כ דאם יאוש ל"ק קשה קושי' ראשונה מכם אמר רחמנא ולאו דידי' כשאמר הגמ' אלא לאחר יאוש כבר אסיק דיאוש כדי קני ולמה האריך הגמ' שוב לומר הא קני ביאוש וכבר העיר ע"ז הפנ"י ובפרט ל"ל לרש"י להוסיף כדאמרי' בב"ק. הא ע"כ הוי אסיק אדעתי' דיאוש כדי קני כנ"ל אך נ"ל דהנה דין מהב"ע מצינו בשתי פנים אחד כשהמצוה והעבירה באים כאחד דהיינו בגזל והקדיש למ"ד יאוש כדי ל"ק דאין חלות הקניי' רק מחמת שינוי רשות דהקדש וכמ"ש התוס' בד"ה הא קני' ב' יש גוונא לומר דמהב"ע הוי אף כשהקני' באה קודם המצוה מ"מ הוי מהב"ע וי"ל דתלי' בפלוגתא אי יאוש קני או לא. דלמ"ד יאוש קני ועכ"ז גזול פסול דומי' דפסח אף לאחר יאוש ומטעם מהב"ע נשמע דאף שהקני' בא מקודם הוי מהב"ע ולמ"ד יאוש כדי לא קני י"ל דגזול דומי' דפסח או מקרבנו אף שעתה כשהקדיש יש שינוי רשות עכ"ז לא הוי קרבנו כיון דההקדש גורם הקני' אבל כשנקנה לו על ידי קנין אחר מקודם י"ל דלא הוי מהב"ע וא"כ א"ש דלכך אמר ר"י משום רשב"י אלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש פירוש שהוא רוצה להוכיח דמהב"ע הוא אף שנקנה להגזלן מקודם ההקדש ולדין זה ליכא הוכחה רק אי סברינן דיאוש כדי קני וא"כ כבר קדמה הקני' לההקדש לזה אמר הא קני' ביאוש כלומר הא באמת יאוש כדי קני ואעפ"כ נקרא מהב"ע מזה מוכח דאף היכא שקדמה הקני' להמצוה ג"כ מהב"ע הוא ולכך פסול לולב הגזול משום מהב"ע אף היכא שקנה הגזלן הלולב קודם עשיות המצוה אבל למ"ד יאוש כדי ל"ק י"ל דהיכא שקדמה הקני' ע"י יאוש וש"ר או שינוי מעשה קודם עשיות המצוה לא מיקרי מהב"ע דהא מדכתיב והבאת' וגו' דמיירי דמיירי אף לאחר יאוש לא נשמע דלהוי מהב"ע רק היכא דהיאוש והמצוה באים כאחד כעין גזל בהמה והקדישה דהא יאוש כדי ל"ק וצריכין לשינוי רשות דהקדש א"כ הקני' והמצוה באים כא' א"כ ר"ה שאמר להדי' כי היכא דלהוי ש"ר בידייכו דנשמע מדבריו שסובר יאוש כדי ל"ק וא"כ ליכא למילף מקרא דוהבאתם וגו' דמיקרי מהב"ע רק היכא שהקני' בעבירה עם המצוה באים כאחד לכך מקשה הגמ' שפיר לשיטתי' וליקנייהו בשינוי מעשה ומשום מהב"ע ליכא קפידא דהקי' יהי' קודם הנטילת לולב ביו"ט לשם מצוה ומ"ש רש"י דגם בכה"ג היכא שקדמה הקני' מיקרי מהב"ע הוא למ"ד יאוש כדי קני דלשיטה זו יש הוכחה מקרא דוהבאתם דגם בכה"ג מקרי מהב"ע ולז"כ רש"י וא"נ קני מהב"ע הוא כלומר אם נמי נתפוס שיטות הסובר דיאוש כדי קני מ"מ צריכין לעשות כדברי ר"ה דהא לפי שיטה זו דיאוש כדי קני גם בכה"ג מיקרי מהב"ע אבל לר"ה לשיטתי' שסובר דיאוש כדי ל"ק באמת לא הוי בבה"ג מהב"ע אבל לפי דברי הנ"ל יושאר לכאורה קושי' רשב"א על רש"י בגיטין דף נ"ה ע"א ד"ה שלא יהי' כהנים עצבים כו' שב ואל תעשה שאני ומקשה הרשב"א דאכתי קשה שיהי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ועברו בקום ועשה יעו"ש שמסיק שהטעם משום דהפקר ב"ד הפקר וליכא כלל עבירה ועלה על דעתי לתרץ שגם רש"י סובר טעמו של רשב"א משום הפקר ב"ד ואעפי"כ הוי מהב"ע כמו שמוכח מדברי התוס' שם שכתבו דהוי כשירי דמטללתא דעבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים לא הוי מהב"ע משום שהקני' באה קודם המצוה הרי לולי סברא זו הי' נחשב מהב"ע אף שיש כאן דין הפקר ב"ד אין זה מוציאו מידי עבירה ולפי שיטת רש"י כאן בסוגי' דאף אי יאוש כדי קני שקדמה הקני' למצוה הוי ג"כ מהב"ע נשאר קושי' התו' מכשורי דמטללתא וצ"ל כתירוץ המובא בחדושי הריטב"א כאן דמהב"ע לא שייך אלא בדברים הבאים לרצות דהיינו קרבן ולולב משא"כ בסוכה שאינו לרצות ולפי"ז י"ל היכא שאין ריעותא בקרבן רק מצד מהב"ע אין הקרבן פסול לגמרי רק שאין עולה לבעלים לרצון [יעוין לשון רש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב בד"ה ולא הגזול ובד"ה דגזל קרבן] ומעתה דברי רש"י הנ"ל א"ש דמקרבנו ולא הגזול נלמד דקרבן גזול אינו תופס קדושה כלל ומחמת תקנת חכמים שלא יהי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ובכח הפקר ב"ד תפסה הקדושה והוי קרבן כשר ועכ"ז אינו עונה לבעלים לרצון כיון שהוא מהב"ע ובזה אין תועלת התקנה וההפקר ב"ד כנ"ל לשיטת רש"י דאף אם הקני' באה קודם המצוה הוי מהב"ע ולא עדיף דין קני' שע"י הפקר ב"ד מדין קניות יאוש למ"ד יאוש גרידא קני וכיון שכן עדיין נשאר הגזלן בחיוב קרבן שלו כי לא עלה לו לשם חובה וזה הוא קושי' רש"י האיך התנו הב"ד לעקור דבר מה"ת ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב והוצרך לתרוצו ע"ז דשב ואל תעשה שאני ומיושב קושי' רשב"א הנ"ל דלענין עצבות הכהנים מצד אכילת חולין בעזרה שפיר מועיל הפקר ב"ד ורש"י לא נחית לתרוצו דשוא"ת רק לענין פטור הגזלן מקרבן חטאת כנ"ל:
אמנם לפי דברי הראשונים דסברת רש"י בסוכה דאף אם הקני' באה קודם המצוה הוי מהב"ע אינו רק למ"ד יאוש כדי קני אבל למ"ד יאוש כדי נ"ק לא מוכח מקרא דין מהב"ע רק היכא שהמצו' גורמת הקני' כמו בהקדיש קרבן גזול שלא נגמר הקני' מצד היאוש רק בשינוי רשות דהקדש א"כ לעולא שסובר דיאוש כדי ל"ק גם לשיטות רש"י לא מחשיב מהב"ע היכא שהקני' באה קודם. א"כ אי הפקר ב"ד הפקר לא הוי מהב"ע ולמה הוצרך רש"י לתרץ שוא"ת שאני דאף שסובר עולא דבכל מקום יאוש כדי קני מ"מ לפי דברי רש"י בד"ה לא קני שכ' בזה"ל לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן בי' קרבנו ע"כ מבואר שקנין היאוש לחודא אינו רק להדיוט אבל בהקדש אין קניות יאוש מוכח מקרא ואף אם רש"י סובר כשיטות ר"ת שם דמ"מ הוי בהקדש דין קני' מצד יאוש ושינוי רשות. רק פסולו משום מהב"ע אין הוכחה לדין מהב"ע רק היכא שההקדש גרמה הקני' וכנ"ל וצ"ל דרש"י סובר דאף אם הפקר ב"ד הפקר מ"מ כיון דלפי דברי רבא דמסיק שם מסתברא משעת הקדישה הוי ג"כ גמר הקני' רק מצד ההקדש דהא לא קם ברשותו רק משעת ההקדש ומיקרי מהב"ע ובזה א"ש האיבעי' דרבא שהי' מסופק כי אוקמה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה כו'. שלכאורה אינו מובן מה"ת ס"ד דאוקמה ברשותי' אף מקודם שהקדישה וכבר העיר ע"ז הרשב"א בחידושיו ומתרץ בדוחק דס"ד שהי' מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותי' לחצאין ע"ש ותירוץ זה אינו רק לשיטת הסוברים דלעולא העמידוהו ברשותי' אף בלא יאוש כלל אמנם לפי דעת רוב המפרשים דלעולא ג"כ לא הי' תקנת חכמים רק אחר יאוש לא שייך הסברא דלא העמידוהו ברשותי' לחצאין דהא איכא סברא פשוטה לומר שלא העמדוהו ברשותי' רק משעת הקדש דאז איכא יאוש ושינוי רשות אבל ביאוש לחודא לא העמדיהו ברשותי' אבל לפי דברי הנ"ל ניחא דלפי האמת שלא העמדיהו ברשותי' רק משעת הקדש הוי מהב"ע שההקדש גורם הקני' בכח הפקר ב"ד ואין לפטור את הגזלן מקרבן חטאת רק בעקירת דבר תורה בשוא"ת אבל אם הי' קם ברשותי' למפרע כבר משעת הגניבה לא הוי מהב"ע דהוי כקדמה הקני' להקדש ולזה הי' רבא מסופק דלמא לא רצו לעקור ד"ת אף בשוא"ת ולכך העמדיהו ברשותי' משעת הגניבה ובכח הפקר ב"ד ואין כאן מהב"ע כי איגלאי למפרע שקדמה הקני' להקדש ואין צריכין לעקור ד"ת אח"כ הדר אמר מסתברא כו' שלא יהי' חוטא נשכר ומשום זה לא רצו להעמיד ברשותי' משעת גניבה רק משעת ההקדש ופטורו מהקרבן והוא מדין עקירה בשוא"ת כמש"כ רש"י הנ"ל א"כ שפיר יש לפרש דברי רש"י בסוכה הנ"ל כמ"ש לעיל ומיושב קושי' מהרש"א כנ"ל:
אך מלשון רש"י וא"נ בוא"ו וכו' וגם ממ"ש אח"ז בזה"ל אם אתם תחתכוהו מן המחובר כו' מבואר שכוונת רש"י כאלו דברים אלו המה לפרש דברי רב הונא. לכן נ"ל להוסיף עוד בביאור כוונתו דהנה הרמב"ן ובס' יראים ובסמ"ג מפרשים דר"ה לא חשש רק על גזל נכרי ומפרשים סתם כותים גזלי ארעתא נינהו היינו שדות של עכו"ם שכיניהם דלא שייך מהב"ע ואין החשש רק משום דלא הוי לכם דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא הוי של הנגזל אמנם מלשון רש"י ד"ה מ"ט סתם כו' נראה שהיה לפניו הגי' סתם כותים גזלי ארעתא מישראל נינהו והיה קשה לרש"י למה הוצרך ר"ה לומר שגזלי ארעתא דישראל הא אפילו לא חשידי רק אגזל מנכרי ג"כ מהצורך שהגזיזה תהיה ע"י כותים המוכרים כדי שיהיה יאוש ושינוי רשות דאל"כ לא מיקרי לכם. וצ"ל דר"ה אמר כן לרווחא דמילתא דאף אם האוונכרי לא יודו לדבריו בדין צורך יאוש וש"ר ויתפסו שיטות הסוברים דיאוש כדי קני מ"מ לא יהיה רשאין לקצץ בעצמם מחשש מהב"ע וממ"נ יהיו עליהם לעשות כדברי ר"ה. אם סוברים כמ"ד יאוש כדי קני הרי צריכין לסבור דמהב"ע שייך אף היכא שהקני' נגמרת קודם עשיות המצוה ואם יודו לדעתו דבעינן יאוש וש"ר ולשיטה זו י"ל דלא שייך דין מהב"ע היכא שהקני' קודם עשיות המצוה מ"מ הרי מוכרחים שתהא הגזיזה על ידי הכותים כדי שיהיה אח"כ שימי רשות ביד האוונכרי. ומעתה מיושב היטב לשון רש"י במ"ש וא"נ כו' אם אתם תחתכו שזה הכל לפרש דברי ר"ה לישב מה שהוסיף בדבריו ואמר גזלני ארעתא דישראל שהיה כוונתו להכריחם בדרך ממ"נ שיעשו כאשר צוה עליהם אבל לר"ה לשיטתיה שסובר דיאוש כדי ל"ק לא הוי מהב"ע בכה"ג שהקניה קודם המצוה ולכך מקשה הגמ' שפיר לשיטתיה וליקני' בשנוי מעשה כו'
אמנם עדיין קשה דילמא אף דלשיטתיה ליכא הוכחה מקרא דבגוונא כזה שייך ג"כ מהב"ע מ"מ אפשר סובר דין מהב"ע מדרבנן ולכך צוה שיחתכו הכותים אמנם יש לדחות בפשיטות דאף דסתם כותים גזלי ארעתא מ"מ אין ודאי שהשדה זו שלוקחין ממנה האסא הוא גזולה וכן מבואר בדברי הקדמונים א"כ אי מהב"ע אינו רק מדרבנן לא היה לחוש בספיקא כדין ספיקא דרבנן:
ולפום רהיטא עלה עוד בלבי דרך פלפול עד לעיון ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל מה שמקשה על קושי' הגמ' וליקניהו בשינוי מעשה דהא מ"מ לא יצאו משום דהוי מהב"ע ומיושב בזה גם קושי' התוס' על תירוץ הגמ' דהא אף שינוי דהדרא קונה מדרבנן דהנה אי' בתוס' מס' יבמות דף ס"ח ד"ה רישא מקשים ספק בן ט' האיך פוסל בביאתו דנוקמי' אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' כו' ומתרצים בזה"ל וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי וודאי בן תשעה אעפ"י שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן לי' אחזקה קמייתא אלא אזלינן בפר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לי' עכ"ל: מבואר מדבריהם שאף בגוונא שהחזקה דהשתא בא מחמת דבר חדש: דהא מה שהוא עתה בודאי בן ט' נתחדש מחמת הוספת זמן מ"מ דנין בחזקה דהשתא אלמפרע שאף בעת הספק הי' כבר בן ט' שנים. ובאמת דברי התוס' צע"ג כי לא מצינן אלא בחזקה דמעיקרא שמחזקינן מאיסור לאיסור והיכא שהספק נולד בעוד הי' חזקת איסור הראשון ויעוין בתוס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק טמא. עוד קשה הא בכ"מ אזלינן בתר חזקה קמייתא וכבר האריכו בזה הפנ"י בסוגיא דנכתב ביום כו' על דברי התוס' שם ובט"ז יו"ד ונקה"כ סי' וכבה האריך מהרי"ט בח"א סי' מ"א ונ"א לפלפל על דברי התוס' הנ"ל ביבמות אכ"מ] עכ"פ יש מקום לומר לפ"ד התוס' הנ"ל דהיכא שקונה אדם דבר ויש ספק בשעת קני' אם קנה או לא וטרם בואו לפנינו עשה קנין אחר המועיל בודאי דנין עפ"י חזקה דהשתא אלמפרע שהי' כבר שלו בקני' הראשונה ועכ"פ י"ל כן היכא שהספק הראשון לא הצמיח לשעתו לא איסור ולא היתר ולא הי' אז צד נפקותא באותו ספק רק בזמן שכבר נתחדש עכ"פ הקני' השני' יש נפקותא בספק זה כמו הכא גבי אסא דמספקינן לענין מהב"ע אם יכולין לצאת י"ח באסא בחג הסוכות שלא הי' שום נפקותא כלל בספק זה קודם החג וא"כ כשמתחדש עוד קני' גמורה קודם החג ובעת שבאין לדון על הספק דהיינו בחג עצמו כבר מבורר לפנינו שעכ"פ עתה קנוי' לו האסא יש להחזיק מצד חזקה דהשתא לומר דמחזקינן למפרע שכבר קנה האסא מעת שבא לידו מיד המוכר וא"כ א"ש קושי' הגמ' וליקניהו בשינוי מעשה וכיון דכי אתי לקמן ידעינן בבירור חזקה דהשתא שהאסא קנוי' לו נוכל להחזיק מצד חזקה דהשתא שכבר הי' קנוי לו מתחילת לקיחתו מן הנכרי ודוחין בזה ספק חשש מהב"ע וע"ז מתרץ הגמ' שפיר דהוי שינוי דהדרא ותו ל"ק קושי' התוס' דהא אף בזה יש קנין דרבנן די"ל דמחזקה דהשתא שאינו אלא מצד קנין דרבנן א"א לומר חזקה למפרע לומר שכבר הי' קנוי לזה בקנין דאורייתא ונשאר הספק דלמא נגזל מישראל:
ובדרך מרווח יותר נ"ל לתרץ קושי' התוס' מה שהקשו דהא אף שינוי דהדרא קונה מדרבנן וגם מ"ש מההוא סבתא דמשמע לקמן גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קני אלא מטעם מריש יעו"ש ונ"ל לתרץ בהקדם מה שיש להקשות עוד לפי דברי רש"י במס' תמורה דף ו' ע"ב ד"ה ושינוי קונה דלפי האמת למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אין שינוי קונה בגזילה מדאורייתא וצ"ל דבכ"מ דמצינו דשינוי קונ אינו אלא מדרבנן למאן דסבר כל מילתא כו' לא מהני א"כ מאי מקשה הגמ' כאן וליקני' בשינוי מעשה הא י"ל דר"ה סובר כרבא דכל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ואין שינוי קונה רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא. ונ"ל לתרץ דהנה ידוע שיש מבוכה בכ"מ שאינו קנוי' אלא מדרבנן אי מחשיב כדאורייתא יעוין במל"מ פ"ז מהלכות תרומות ובמק"א הרחבתי דברים בזה לישב כמה סתירות שיש בענין זה דלפעמים מצינו שמחמת הקנין דרבנן חשיב כדאורייתא ובכמה מקומות נראה להיפך וכנראה גם כאן מדברי התוס' הנ"ל והעליתי דהיכא שעשו הרבנן תקנתם בכח הפקר ב"ד הפקר הוי כדאורייתא ממש וכן מבואר מדברי חדושי הריטב"א במס' ב"מ דף מ"ח ע"א שמשיג על דברי רש"י שם ד"ה קאי באבל שכ' אבל מעות לא קני מדאורייתא ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוי קידושין דמדאורייתא קני ודידי' הוא לר"ל לא הוי קדושין ע"כ וכ' הריטב"א דאף לר"י לא הוי קדושין דהפקר ב"ד הפקר והוי כדאורייתא ובכוונת דברי רש"י שם העליתי דרש"י סובר שלא נעשית תקנה זו מצד הפקר ב"ד וסמוכין לזה מדברי רש"י בגיטין דף ל"ז ל"ו ע"ב ד"ה רבא אמר מ"ש דבדבר שבממון אין כאן עקירות דבר מה"ת במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר ע"כ הרי שסברת רש"י דהפקר ב"ד אינו רק היכא שעושין כן לסייג וגדר לדאורייתא משא"כ בתקנה דמעות אינו קונה משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה דאין זה מצד סייג וגדר לדאורייתא רק דרך תקנה לטובת הלוקחים ובענין הנ"ל יש אריכות פלפול בא"ע סי' כ"ט יעו"ש בב"ש ס"ק ו' דלמ"ד יאוש אינו קונה אלא מדרבנן אי הוי קדושי מדאורייתא מחמת הפקר ב"ד או לא ודעת הרבינו ירוחם דבמעמד שלשתן כיון שקנין מעמ"ש אינו אלא מדרבנן ליכא אלא קדושי דרבנן וגבי קניות ארבע אמות של אדם מבואר מדברי הר"ן דהוי קדושי דאורייתא מטעם דהפקר ב"ד והוי הד' אמות שהאשה עומדת אצלם כחצירה מדאורייתא לענין קדושין וגירושין ונ"ל לחלק בפשיטות דרק בקנין ד' אמות י"ל דהוי החצר שלה מדאורייתא בכח הפקר ב"ד דבידם להפקיר זכות של כל אחד מבאי עולם ולהקנות להאשה דלהוי לשעתה כחצירה וממילא מתקדשת בקדושי דאורייתא וכן מתגרשת מדאורייתא בכסף קדושין או בגט שבאו בתוך הד' אמות שהמה כחצירה מדאורייתא אבל במעמ"ש א"א לומר שישיב לדאורייתא מצד הפקר ב"ד דהא אי זכייתה בדמי החוב לא יהי' רק מצד הפקר ב"ד שהב"ד מפקירין המעות ומקנין לה הרי הוא כאלו לא קבלה כלל כסף קדושין מיד המקדש רק מן ההפקר ודמי לרואה דבר הפקר מונח ואין ביד האשה לזכות בההפקר בלתי השתדלותו ואומר לה התקדשי לי בזה ואפעול שתזכה באותו דבר של ההפקר דאינה מקודשת היכא דלא אמר בההיא הנאה רק קידשה בעצמות ההפקר כיון שאין דמי הקדושין שלו רק שבמציעותו זוכתה בחפץ המופקר ע"כ א"ש דברי הרבינו ירוחם מה שפסק דבמעמ"ש לא הוי אלא קדושי דרבנן:
שוב מצאתי בס' מקור חיים סי' תמ"ח דף ל"ב שנחית למקצת מדברי אלה ולא לכולם [יעוין בחדושי רשב"א לקידושין דף מ"ב ע"א ד"ה מהא דאמרי' כו' וק"ל כו' גבי חצי עבד וחב"ח וברמב"ם פ"ה מהלכות לולב ד"י ויעו"ש בכ"מ מה שמביא שם בשם הר"ן לסוכה ויעוין בר"ן לאלפסי בגיטין פ' התקבל בשמעתא דשלש מדות בקטן מש"כ בד"ה צרור וזרקו ובהרא"ש לקידושין דף י"ט ועוד בהרבה מקומו' אשר לא יכילם היריע' כי אבחר דברי לפורטם] סוף דבר נשמע דהיכא דשייך בתקנתא דרבנן הפקר ב"ד הוי כדאורייתא והיכא שלא עשו תקנתם מצד הפקר ב"ד לא הוי כדאורייתא ופשוט לומר דהיכא שתקנתם אינו רק בשוא"ת או כדבר הדומה לדאורייתא דבכה"ג בכח רבנן לעשות תקנה נגד דאורייתא כמבואר ביבמות דף צ' לא הצריכו בתקנתם שיהי' בכח הפקר ב"ד כי אף בלא הפקר ב"ד יכולים הם לתקן תקנתם ואינם כעוקרים דבר מה"ת וכיון שכן שלא הוצרכו לתקנת הללו להפקיר הממון י"ל דאינו שב להיות כדאורייתא ובזה א"ש שיטת הסוברים דלמ"ד יאוש אינו קונה אלא מדרבנן המקדש בגזל אחר יאוש דאינה מקודשת אלא מדרבנן דהא דיאוש קונה אינו כעקירות דבר מה"ת דהוי כדבר הדומה בדאורייתא דהא יש קנין בדאורייתא דגבי אבידה גם ביאוש דגזילה איכא לתא דהפקר רק דאינו הפקר גמור כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון דעכ"פ הוי כדבר הדומה בדאורייתא דהא הפקר גמור קונה אף מדאורייתא ולא הוצרכו חז"ל לתקנה זו לעשותה בהפקר ב"ד רק דרך תקנה שמועיל היאוש כמו יאוש והפקר שקונה מדאורייתא עוד י"ל אף אי לא הי' מיקרי דבר הדומה בדאורייתא מ"מ הי' ביד חז"ל לעשות תקנה זו בלא הפקר ב"ד לשיטות הסוברים דמ"ע והשיב את הגזילה מתקיימת אף כשאינו משיב את עצמות הגזילה רק דמים (כאשר כן הוא דעת התוס' במכות דף ט"ז ע"א ד"ה התם) דליכא בתקנה זו שתקנו שהגזלן יקנה ביאוש ולא יצטרך רק לשלם דמיו עקירות דבר מה"ת כ"א בשוא"ת ובשוא"ת הכח ביד חכמים לתקן נגד דאורייתא וא"צ להפקר ב"ד ולכך אינה שבה תקנה זו להיות כדאורייתא כי לא הפקירו בהפקר ב"ד:
אמנם לפ"ד הרמ"ה שמובא שם בריטב"א למכות שמבואר שדעתו שמ"ע דוהשיב את הגזילה הוא רק בהחזרת הגזילה עצמה שגזל ואינו יוצא קיום חיוב מ"ע זו כשאינו משיב גוף הגזילה רק דמים נראה פשוט לומר בתקנת קנין יאוש בגזילה הוי כעקירות דבר מה"ת בקום ועשה דכיון שאינו משיב את הגזילה וזוכה בה לעצמו ואינו משלם רק דמים הוי מדאורייתא כלא קיים מצות השבה ועדיין רבוע עליו דלא תגזול שבאה ע"י מעשה דאינה נעקרת רק בקיום העשה דהשבה מעלי' בהשבת גוף הגזילה בעינה ולא בתשלום דמים וכשזוכה בקנין יאוש מדרבנן בגוף הגזילה ואינו מחזיר רק דמים ולא ניתק ממנו מדאורייתא הלאו שעבר והוי תק"ח בזה עקירת דבר מה"ת בקום ועשה ואין לדחות דעתה שכבר גזול אין במניעות השבתה רק שוא"ת ז"א דמ"מ מיקרי ביטול בקום ועשה כיון שבאה הגזילה במעשה ובידו לנתק הלאו מעיקרו בקיום העשה כדת של תורה רק מצד תק"ח מחזיק בדבר הגזול ואינו מקיים העשה ואינו משלם רק דמים ותשלומי הדמים לא מיקרי השבה לנתק הלאו מעיקרו וגדולה מזה למידין מדברי התוס' ביבמות דף צ' ע"ב ד"ה כולהו נמי שכתבו דבלבישת כלאים דמניעת הפשוטה מעליו מיקרי כביטול בקום ועשה כיון שהאיסור בא מעת הלבישה דהוי מעשה יעו"ש מכ"ש הכא שהגזילה בא ע"י מעשה ואם הי' משיב גוף הגזילה הי' מנוקה למפרע מעבירות הלאו והוא אינו משיב רק משלם דמים הוי כעקירה במעשה אמנם עכ"ז א"צ לומר דקנין יאוש מדרבנן נעשית בהפקר ב"ד דהא כבר הקדמנו דקנין יאוש מקרי דבר הדומה לדאורייתא ובדבר הדומה בדאורייתא יש כח ביד חכמים לתקן אף בעקירה בקום ועשה ובלי הפקר ב"ד: