אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת ר"ה › בסוגיא דאוונכרי [סוכה דף למ"ד]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת ר"ה · בסוגיא דאוונכרי [סוכה דף למ"ד]

בסוגיא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת [דף כט ע"ב]

אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא לגזזהו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם כותים גזלי ארעתא נינהו [ופרש"י ושמא אותו קרקע מישראל הוי] וקרקע אינה נגזלת [ופרש"י כלומר אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעלי' קיימי כו' והתולשו הוא גוזלו הילכך לגזזוה הן מהמחובר ויהי' הן הגזלנין ואתם לוקחין מהם והבעלים נתייאשו כבר מהפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ משתנה מרשותו לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני וא"נ קני מהב"ע אם תחתכו אתם תהי' אתם גוזלים] הילכך לגזזוה אינהו דלהוי יאוש בידיהו ושינוי רשות בידייכו ס"ס כי גזזו אוונכרי להוי יאוש בידיהו ושינוי רשות בידן ל"צ בהושענא דאוונכרי גופייהו וליקני בשינוי מעשה כו' שינוי החוזר לברייתו הוא והקשה המהרש"א ע"ד רש"י מ"ש וא"נ קני מהב"ע א"כ מאי פריך הגמרא וליקני בשינוי מעשה הא י"ל דהוי מהב"ע:

ונ"ל לתרץ ובהקדם לפרש דברי רש"י הנ"ל. דהא היכא נוכל לומר דר"ה ס"ל דיאוש קני הא קאמר הגמ' בפירוש דלהוי יאוש בידיהו וש"ר בידכם ואי יאוש קני למה הוצרך כלל שינוי רשות דהא נקנה להכותים ביאוש לבד אלא ע"כ הפשט ברש"י וקסבר יאוש לא קני דר"ה ס"ל יאוש ל"ק כנשמע מדברי הגמ' הנ"ל ומ"ש רש"י וא"נ קני אינו בשיטות ר"ה רק אפי' למ"ד דיאוש קני ג"כ מהצורך לעשות כר"ה שלא לגזזו בעצמם כדי שלא יהי' מהב"ע ולפי"ז מיושב קושי' מהרש"א הנ"ל דהא לכאורה צ"ב לשון הגמ' לעיל דגזול ביו"ט שני פסול אמר ר"י משום רשב"י דהו"ל מהב"ע שנ' והבאתם גזול וגו' מה פסח ל"ל תקנה אף גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא ולאו דידי' אלא לאחר יאוש הא קני' יאוש אלא לאו משום דהו"ל מהב"ע ופרש"י בד"ה אף גזול ואע"ג דלענין מקני אמרי' בב"ק דקני' ביאוש והו"ל דידי' כו' לשון זה מורה להדי' שדעת רש"י בשיטת ר"י בשם רשב"י דיאוש כדי קני ולא נחית לפי' התוס' שהקניי' להקדש הוי ביאוש וש"ר וא"כ לכאורה אינו מדוקדק לשון הגמ' דכשהתחיל לומר אלא לאחר יאוש ע"כ כבר אסיק אדעתי' דיאוש כדי קני דאל"כ מה לי לפני יאוש או אח"כ דאם יאוש ל"ק קשה קושי' ראשונה מכם אמר רחמנא ולאו דידי' כשאמר הגמ' אלא לאחר יאוש כבר אסיק דיאוש כדי קני ולמה האריך הגמ' שוב לומר הא קני ביאוש וכבר העיר ע"ז הפנ"י ובפרט ל"ל לרש"י להוסיף כדאמרי' בב"ק. הא ע"כ הוי אסיק אדעתי' דיאוש כדי קני כנ"ל אך נ"ל דהנה דין מהב"ע מצינו בשתי פנים אחד כשהמצוה והעבירה באים כאחד דהיינו בגזל והקדיש למ"ד יאוש כדי ל"ק דאין חלות הקניי' רק מחמת שינוי רשות דהקדש וכמ"ש התוס' בד"ה הא קני' ב' יש גוונא לומר דמהב"ע הוי אף כשהקני' באה קודם המצוה מ"מ הוי מהב"ע וי"ל דתלי' בפלוגתא אי יאוש קני או לא. דלמ"ד יאוש קני ועכ"ז גזול פסול דומי' דפסח אף לאחר יאוש ומטעם מהב"ע נשמע דאף שהקני' בא מקודם הוי מהב"ע ולמ"ד יאוש כדי לא קני י"ל דגזול דומי' דפסח או מקרבנו אף שעתה כשהקדיש יש שינוי רשות עכ"ז לא הוי קרבנו כיון דההקדש גורם הקני' אבל כשנקנה לו על ידי קנין אחר מקודם י"ל דלא הוי מהב"ע וא"כ א"ש דלכך אמר ר"י משום רשב"י אלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש פירוש שהוא רוצה להוכיח דמהב"ע הוא אף שנקנה להגזלן מקודם ההקדש ולדין זה ליכא הוכחה רק אי סברינן דיאוש כדי קני וא"כ כבר קדמה הקני' לההקדש לזה אמר הא קני' ביאוש כלומר הא באמת יאוש כדי קני ואעפ"כ נקרא מהב"ע מזה מוכח דאף היכא שקדמה הקני' להמצוה ג"כ מהב"ע הוא ולכך פסול לולב הגזול משום מהב"ע אף היכא שקנה הגזלן הלולב קודם עשיות המצוה אבל למ"ד יאוש כדי ל"ק י"ל דהיכא שקדמה הקני' ע"י יאוש וש"ר או שינוי מעשה קודם עשיות המצוה לא מיקרי מהב"ע דהא מדכתיב והבאת' וגו' דמיירי דמיירי אף לאחר יאוש לא נשמע דלהוי מהב"ע רק היכא דהיאוש והמצוה באים כאחד כעין גזל בהמה והקדישה דהא יאוש כדי ל"ק וצריכין לשינוי רשות דהקדש א"כ הקני' והמצוה באים כא' א"כ ר"ה שאמר להדי' כי היכא דלהוי ש"ר בידייכו דנשמע מדבריו שסובר יאוש כדי ל"ק וא"כ ליכא למילף מקרא דוהבאתם וגו' דמיקרי מהב"ע רק היכא שהקני' בעבירה עם המצוה באים כאחד לכך מקשה הגמ' שפיר לשיטתי' וליקנייהו בשינוי מעשה ומשום מהב"ע ליכא קפידא דהקי' יהי' קודם הנטילת לולב ביו"ט לשם מצוה ומ"ש רש"י דגם בכה"ג היכא שקדמה הקני' מיקרי מהב"ע הוא למ"ד יאוש כדי קני דלשיטה זו יש הוכחה מקרא דוהבאתם דגם בכה"ג מקרי מהב"ע ולז"כ רש"י וא"נ קני מהב"ע הוא כלומר אם נמי נתפוס שיטות הסובר דיאוש כדי קני מ"מ צריכין לעשות כדברי ר"ה דהא לפי שיטה זו דיאוש כדי קני גם בכה"ג מיקרי מהב"ע אבל לר"ה לשיטתי' שסובר דיאוש כדי ל"ק באמת לא הוי בבה"ג מהב"ע אבל לפי דברי הנ"ל יושאר לכאורה קושי' רשב"א על רש"י בגיטין דף נ"ה ע"א ד"ה שלא יהי' כהנים עצבים כו' שב ואל תעשה שאני ומקשה הרשב"א דאכתי קשה שיהי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ועברו בקום ועשה יעו"ש שמסיק שהטעם משום דהפקר ב"ד הפקר וליכא כלל עבירה ועלה על דעתי לתרץ שגם רש"י סובר טעמו של רשב"א משום הפקר ב"ד ואעפי"כ הוי מהב"ע כמו שמוכח מדברי התוס' שם שכתבו דהוי כשירי דמטללתא דעבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים לא הוי מהב"ע משום שהקני' באה קודם המצוה הרי לולי סברא זו הי' נחשב מהב"ע אף שיש כאן דין הפקר ב"ד אין זה מוציאו מידי עבירה ולפי שיטת רש"י כאן בסוגי' דאף אי יאוש כדי קני שקדמה הקני' למצוה הוי ג"כ מהב"ע נשאר קושי' התו' מכשורי דמטללתא וצ"ל כתירוץ המובא בחדושי הריטב"א כאן דמהב"ע לא שייך אלא בדברים הבאים לרצות דהיינו קרבן ולולב משא"כ בסוכה שאינו לרצות ולפי"ז י"ל היכא שאין ריעותא בקרבן רק מצד מהב"ע אין הקרבן פסול לגמרי רק שאין עולה לבעלים לרצון [יעוין לשון רש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב בד"ה ולא הגזול ובד"ה דגזל קרבן] ומעתה דברי רש"י הנ"ל א"ש דמקרבנו ולא הגזול נלמד דקרבן גזול אינו תופס קדושה כלל ומחמת תקנת חכמים שלא יהי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ובכח הפקר ב"ד תפסה הקדושה והוי קרבן כשר ועכ"ז אינו עונה לבעלים לרצון כיון שהוא מהב"ע ובזה אין תועלת התקנה וההפקר ב"ד כנ"ל לשיטת רש"י דאף אם הקני' באה קודם המצוה הוי מהב"ע ולא עדיף דין קני' שע"י הפקר ב"ד מדין קניות יאוש למ"ד יאוש גרידא קני וכיון שכן עדיין נשאר הגזלן בחיוב קרבן שלו כי לא עלה לו לשם חובה וזה הוא קושי' רש"י האיך התנו הב"ד לעקור דבר מה"ת ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב והוצרך לתרוצו ע"ז דשב ואל תעשה שאני ומיושב קושי' רשב"א הנ"ל דלענין עצבות הכהנים מצד אכילת חולין בעזרה שפיר מועיל הפקר ב"ד ורש"י לא נחית לתרוצו דשוא"ת רק לענין פטור הגזלן מקרבן חטאת כנ"ל:

אמנם לפי דברי הראשונים דסברת רש"י בסוכה דאף אם הקני' באה קודם המצוה הוי מהב"ע אינו רק למ"ד יאוש כדי קני אבל למ"ד יאוש כדי נ"ק לא מוכח מקרא דין מהב"ע רק היכא שהמצו' גורמת הקני' כמו בהקדיש קרבן גזול שלא נגמר הקני' מצד היאוש רק בשינוי רשות דהקדש א"כ לעולא שסובר דיאוש כדי ל"ק גם לשיטות רש"י לא מחשיב מהב"ע היכא שהקני' באה קודם. א"כ אי הפקר ב"ד הפקר לא הוי מהב"ע ולמה הוצרך רש"י לתרץ שוא"ת שאני דאף שסובר עולא דבכל מקום יאוש כדי קני מ"מ לפי דברי רש"י בד"ה לא קני שכ' בזה"ל לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן בי' קרבנו ע"כ מבואר שקנין היאוש לחודא אינו רק להדיוט אבל בהקדש אין קניות יאוש מוכח מקרא ואף אם רש"י סובר כשיטות ר"ת שם דמ"מ הוי בהקדש דין קני' מצד יאוש ושינוי רשות. רק פסולו משום מהב"ע אין הוכחה לדין מהב"ע רק היכא שההקדש גרמה הקני' וכנ"ל וצ"ל דרש"י סובר דאף אם הפקר ב"ד הפקר מ"מ כיון דלפי דברי רבא דמסיק שם מסתברא משעת הקדישה הוי ג"כ גמר הקני' רק מצד ההקדש דהא לא קם ברשותו רק משעת ההקדש ומיקרי מהב"ע ובזה א"ש האיבעי' דרבא שהי' מסופק כי אוקמה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה כו'. שלכאורה אינו מובן מה"ת ס"ד דאוקמה ברשותי' אף מקודם שהקדישה וכבר העיר ע"ז הרשב"א בחידושיו ומתרץ בדוחק דס"ד שהי' מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותי' לחצאין ע"ש ותירוץ זה אינו רק לשיטת הסוברים דלעולא העמידוהו ברשותי' אף בלא יאוש כלל אמנם לפי דעת רוב המפרשים דלעולא ג"כ לא הי' תקנת חכמים רק אחר יאוש לא שייך הסברא דלא העמידוהו ברשותי' לחצאין דהא איכא סברא פשוטה לומר שלא העמדוהו ברשותי' רק משעת הקדש דאז איכא יאוש ושינוי רשות אבל ביאוש לחודא לא העמדיהו ברשותי' אבל לפי דברי הנ"ל ניחא דלפי האמת שלא העמדיהו ברשותי' רק משעת הקדש הוי מהב"ע שההקדש גורם הקני' בכח הפקר ב"ד ואין לפטור את הגזלן מקרבן חטאת רק בעקירת דבר תורה בשוא"ת אבל אם הי' קם ברשותי' למפרע כבר משעת הגניבה לא הוי מהב"ע דהוי כקדמה הקני' להקדש ולזה הי' רבא מסופק דלמא לא רצו לעקור ד"ת אף בשוא"ת ולכך העמדיהו ברשותי' משעת הגניבה ובכח הפקר ב"ד ואין כאן מהב"ע כי איגלאי למפרע שקדמה הקני' להקדש ואין צריכין לעקור ד"ת אח"כ הדר אמר מסתברא כו' שלא יהי' חוטא נשכר ומשום זה לא רצו להעמיד ברשותי' משעת גניבה רק משעת ההקדש ופטורו מהקרבן והוא מדין עקירה בשוא"ת כמש"כ רש"י הנ"ל א"כ שפיר יש לפרש דברי רש"י בסוכה הנ"ל כמ"ש לעיל ומיושב קושי' מהרש"א כנ"ל:

אך מלשון רש"י וא"נ בוא"ו וכו' וגם ממ"ש אח"ז בזה"ל אם אתם תחתכוהו מן המחובר כו' מבואר שכוונת רש"י כאלו דברים אלו המה לפרש דברי רב הונא. לכן נ"ל להוסיף עוד בביאור כוונתו דהנה הרמב"ן ובס' יראים ובסמ"ג מפרשים דר"ה לא חשש רק על גזל נכרי ומפרשים סתם כותים גזלי ארעתא נינהו היינו שדות של עכו"ם שכיניהם דלא שייך מהב"ע ואין החשש רק משום דלא הוי לכם דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא הוי של הנגזל אמנם מלשון רש"י ד"ה מ"ט סתם כו' נראה שהיה לפניו הגי' סתם כותים גזלי ארעתא מישראל נינהו והיה קשה לרש"י למה הוצרך ר"ה לומר שגזלי ארעתא דישראל הא אפילו לא חשידי רק אגזל מנכרי ג"כ מהצורך שהגזיזה תהיה ע"י כותים המוכרים כדי שיהיה יאוש ושינוי רשות דאל"כ לא מיקרי לכם. וצ"ל דר"ה אמר כן לרווחא דמילתא דאף אם האוונכרי לא יודו לדבריו בדין צורך יאוש וש"ר ויתפסו שיטות הסוברים דיאוש כדי קני מ"מ לא יהיה רשאין לקצץ בעצמם מחשש מהב"ע וממ"נ יהיו עליהם לעשות כדברי ר"ה. אם סוברים כמ"ד יאוש כדי קני הרי צריכין לסבור דמהב"ע שייך אף היכא שהקני' נגמרת קודם עשיות המצוה ואם יודו לדעתו דבעינן יאוש וש"ר ולשיטה זו י"ל דלא שייך דין מהב"ע היכא שהקני' קודם עשיות המצוה מ"מ הרי מוכרחים שתהא הגזיזה על ידי הכותים כדי שיהיה אח"כ שימי רשות ביד האוונכרי. ומעתה מיושב היטב לשון רש"י במ"ש וא"נ כו' אם אתם תחתכו שזה הכל לפרש דברי ר"ה לישב מה שהוסיף בדבריו ואמר גזלני ארעתא דישראל שהיה כוונתו להכריחם בדרך ממ"נ שיעשו כאשר צוה עליהם אבל לר"ה לשיטתיה שסובר דיאוש כדי ל"ק לא הוי מהב"ע בכה"ג שהקניה קודם המצוה ולכך מקשה הגמ' שפיר לשיטתיה וליקני' בשנוי מעשה כו'

אמנם עדיין קשה דילמא אף דלשיטתיה ליכא הוכחה מקרא דבגוונא כזה שייך ג"כ מהב"ע מ"מ אפשר סובר דין מהב"ע מדרבנן ולכך צוה שיחתכו הכותים אמנם יש לדחות בפשיטות דאף דסתם כותים גזלי ארעתא מ"מ אין ודאי שהשדה זו שלוקחין ממנה האסא הוא גזולה וכן מבואר בדברי הקדמונים א"כ אי מהב"ע אינו רק מדרבנן לא היה לחוש בספיקא כדין ספיקא דרבנן:

ולפום רהיטא עלה עוד בלבי דרך פלפול עד לעיון ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל מה שמקשה על קושי' הגמ' וליקניהו בשינוי מעשה דהא מ"מ לא יצאו משום דהוי מהב"ע ומיושב בזה גם קושי' התוס' על תירוץ הגמ' דהא אף שינוי דהדרא קונה מדרבנן דהנה אי' בתוס' מס' יבמות דף ס"ח ד"ה רישא מקשים ספק בן ט' האיך פוסל בביאתו דנוקמי' אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט' כו' ומתרצים בזה"ל וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי וודאי בן תשעה אעפ"י שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן לי' אחזקה קמייתא אלא אזלינן בפר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לי' עכ"ל: מבואר מדבריהם שאף בגוונא שהחזקה דהשתא בא מחמת דבר חדש: דהא מה שהוא עתה בודאי בן ט' נתחדש מחמת הוספת זמן מ"מ דנין בחזקה דהשתא אלמפרע שאף בעת הספק הי' כבר בן ט' שנים. ובאמת דברי התוס' צע"ג כי לא מצינן אלא בחזקה דמעיקרא שמחזקינן מאיסור לאיסור והיכא שהספק נולד בעוד הי' חזקת איסור הראשון ויעוין בתוס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק טמא. עוד קשה הא בכ"מ אזלינן בתר חזקה קמייתא וכבר האריכו בזה הפנ"י בסוגיא דנכתב ביום כו' על דברי התוס' שם ובט"ז יו"ד ונקה"כ סי' וכבה האריך מהרי"ט בח"א סי' מ"א ונ"א לפלפל על דברי התוס' הנ"ל ביבמות אכ"מ] עכ"פ יש מקום לומר לפ"ד התוס' הנ"ל דהיכא שקונה אדם דבר ויש ספק בשעת קני' אם קנה או לא וטרם בואו לפנינו עשה קנין אחר המועיל בודאי דנין עפ"י חזקה דהשתא אלמפרע שהי' כבר שלו בקני' הראשונה ועכ"פ י"ל כן היכא שהספק הראשון לא הצמיח לשעתו לא איסור ולא היתר ולא הי' אז צד נפקותא באותו ספק רק בזמן שכבר נתחדש עכ"פ הקני' השני' יש נפקותא בספק זה כמו הכא גבי אסא דמספקינן לענין מהב"ע אם יכולין לצאת י"ח באסא בחג הסוכות שלא הי' שום נפקותא כלל בספק זה קודם החג וא"כ כשמתחדש עוד קני' גמורה קודם החג ובעת שבאין לדון על הספק דהיינו בחג עצמו כבר מבורר לפנינו שעכ"פ עתה קנוי' לו האסא יש להחזיק מצד חזקה דהשתא לומר דמחזקינן למפרע שכבר קנה האסא מעת שבא לידו מיד המוכר וא"כ א"ש קושי' הגמ' וליקניהו בשינוי מעשה וכיון דכי אתי לקמן ידעינן בבירור חזקה דהשתא שהאסא קנוי' לו נוכל להחזיק מצד חזקה דהשתא שכבר הי' קנוי לו מתחילת לקיחתו מן הנכרי ודוחין בזה ספק חשש מהב"ע וע"ז מתרץ הגמ' שפיר דהוי שינוי דהדרא ותו ל"ק קושי' התוס' דהא אף בזה יש קנין דרבנן די"ל דמחזקה דהשתא שאינו אלא מצד קנין דרבנן א"א לומר חזקה למפרע לומר שכבר הי' קנוי לזה בקנין דאורייתא ונשאר הספק דלמא נגזל מישראל:

ובדרך מרווח יותר נ"ל לתרץ קושי' התוס' מה שהקשו דהא אף שינוי דהדרא קונה מדרבנן וגם מ"ש מההוא סבתא דמשמע לקמן גבי סוכה דנפיק אע"ג דלא קני אלא מטעם מריש יעו"ש ונ"ל לתרץ בהקדם מה שיש להקשות עוד לפי דברי רש"י במס' תמורה דף ו' ע"ב ד"ה ושינוי קונה דלפי האמת למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אין שינוי קונה בגזילה מדאורייתא וצ"ל דבכ"מ דמצינו דשינוי קונ אינו אלא מדרבנן למאן דסבר כל מילתא כו' לא מהני א"כ מאי מקשה הגמ' כאן וליקני' בשינוי מעשה הא י"ל דר"ה סובר כרבא דכל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ואין שינוי קונה רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק הכא. ונ"ל לתרץ דהנה ידוע שיש מבוכה בכ"מ שאינו קנוי' אלא מדרבנן אי מחשיב כדאורייתא יעוין במל"מ פ"ז מהלכות תרומות ובמק"א הרחבתי דברים בזה לישב כמה סתירות שיש בענין זה דלפעמים מצינו שמחמת הקנין דרבנן חשיב כדאורייתא ובכמה מקומות נראה להיפך וכנראה גם כאן מדברי התוס' הנ"ל והעליתי דהיכא שעשו הרבנן תקנתם בכח הפקר ב"ד הפקר הוי כדאורייתא ממש וכן מבואר מדברי חדושי הריטב"א במס' ב"מ דף מ"ח ע"א שמשיג על דברי רש"י שם ד"ה קאי באבל שכ' אבל מעות לא קני מדאורייתא ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוי קידושין דמדאורייתא קני ודידי' הוא לר"ל לא הוי קדושין ע"כ וכ' הריטב"א דאף לר"י לא הוי קדושין דהפקר ב"ד הפקר והוי כדאורייתא ובכוונת דברי רש"י שם העליתי דרש"י סובר שלא נעשית תקנה זו מצד הפקר ב"ד וסמוכין לזה מדברי רש"י בגיטין דף ל"ז ל"ו ע"ב ד"ה רבא אמר מ"ש דבדבר שבממון אין כאן עקירות דבר מה"ת במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר ע"כ הרי שסברת רש"י דהפקר ב"ד אינו רק היכא שעושין כן לסייג וגדר לדאורייתא משא"כ בתקנה דמעות אינו קונה משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה דאין זה מצד סייג וגדר לדאורייתא רק דרך תקנה לטובת הלוקחים ובענין הנ"ל יש אריכות פלפול בא"ע סי' כ"ט יעו"ש בב"ש ס"ק ו' דלמ"ד יאוש אינו קונה אלא מדרבנן אי הוי קדושי מדאורייתא מחמת הפקר ב"ד או לא ודעת הרבינו ירוחם דבמעמד שלשתן כיון שקנין מעמ"ש אינו אלא מדרבנן ליכא אלא קדושי דרבנן וגבי קניות ארבע אמות של אדם מבואר מדברי הר"ן דהוי קדושי דאורייתא מטעם דהפקר ב"ד והוי הד' אמות שהאשה עומדת אצלם כחצירה מדאורייתא לענין קדושין וגירושין ונ"ל לחלק בפשיטות דרק בקנין ד' אמות י"ל דהוי החצר שלה מדאורייתא בכח הפקר ב"ד דבידם להפקיר זכות של כל אחד מבאי עולם ולהקנות להאשה דלהוי לשעתה כחצירה וממילא מתקדשת בקדושי דאורייתא וכן מתגרשת מדאורייתא בכסף קדושין או בגט שבאו בתוך הד' אמות שהמה כחצירה מדאורייתא אבל במעמ"ש א"א לומר שישיב לדאורייתא מצד הפקר ב"ד דהא אי זכייתה בדמי החוב לא יהי' רק מצד הפקר ב"ד שהב"ד מפקירין המעות ומקנין לה הרי הוא כאלו לא קבלה כלל כסף קדושין מיד המקדש רק מן ההפקר ודמי לרואה דבר הפקר מונח ואין ביד האשה לזכות בההפקר בלתי השתדלותו ואומר לה התקדשי לי בזה ואפעול שתזכה באותו דבר של ההפקר דאינה מקודשת היכא דלא אמר בההיא הנאה רק קידשה בעצמות ההפקר כיון שאין דמי הקדושין שלו רק שבמציעותו זוכתה בחפץ המופקר ע"כ א"ש דברי הרבינו ירוחם מה שפסק דבמעמ"ש לא הוי אלא קדושי דרבנן:

שוב מצאתי בס' מקור חיים סי' תמ"ח דף ל"ב שנחית למקצת מדברי אלה ולא לכולם [יעוין בחדושי רשב"א לקידושין דף מ"ב ע"א ד"ה מהא דאמרי' כו' וק"ל כו' גבי חצי עבד וחב"ח וברמב"ם פ"ה מהלכות לולב ד"י ויעו"ש בכ"מ מה שמביא שם בשם הר"ן לסוכה ויעוין בר"ן לאלפסי בגיטין פ' התקבל בשמעתא דשלש מדות בקטן מש"כ בד"ה צרור וזרקו ובהרא"ש לקידושין דף י"ט ועוד בהרבה מקומו' אשר לא יכילם היריע' כי אבחר דברי לפורטם] סוף דבר נשמע דהיכא דשייך בתקנתא דרבנן הפקר ב"ד הוי כדאורייתא והיכא שלא עשו תקנתם מצד הפקר ב"ד לא הוי כדאורייתא ופשוט לומר דהיכא שתקנתם אינו רק בשוא"ת או כדבר הדומה לדאורייתא דבכה"ג בכח רבנן לעשות תקנה נגד דאורייתא כמבואר ביבמות דף צ' לא הצריכו בתקנתם שיהי' בכח הפקר ב"ד כי אף בלא הפקר ב"ד יכולים הם לתקן תקנתם ואינם כעוקרים דבר מה"ת וכיון שכן שלא הוצרכו לתקנת הללו להפקיר הממון י"ל דאינו שב להיות כדאורייתא ובזה א"ש שיטת הסוברים דלמ"ד יאוש אינו קונה אלא מדרבנן המקדש בגזל אחר יאוש דאינה מקודשת אלא מדרבנן דהא דיאוש קונה אינו כעקירות דבר מה"ת דהוי כדבר הדומה בדאורייתא דהא יש קנין בדאורייתא דגבי אבידה גם ביאוש דגזילה איכא לתא דהפקר רק דאינו הפקר גמור כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון דעכ"פ הוי כדבר הדומה בדאורייתא דהא הפקר גמור קונה אף מדאורייתא ולא הוצרכו חז"ל לתקנה זו לעשותה בהפקר ב"ד רק דרך תקנה שמועיל היאוש כמו יאוש והפקר שקונה מדאורייתא עוד י"ל אף אי לא הי' מיקרי דבר הדומה בדאורייתא מ"מ הי' ביד חז"ל לעשות תקנה זו בלא הפקר ב"ד לשיטות הסוברים דמ"ע והשיב את הגזילה מתקיימת אף כשאינו משיב את עצמות הגזילה רק דמים (כאשר כן הוא דעת התוס' במכות דף ט"ז ע"א ד"ה התם) דליכא בתקנה זו שתקנו שהגזלן יקנה ביאוש ולא יצטרך רק לשלם דמיו עקירות דבר מה"ת כ"א בשוא"ת ובשוא"ת הכח ביד חכמים לתקן נגד דאורייתא וא"צ להפקר ב"ד ולכך אינה שבה תקנה זו להיות כדאורייתא כי לא הפקירו בהפקר ב"ד:

אמנם לפ"ד הרמ"ה שמובא שם בריטב"א למכות שמבואר שדעתו שמ"ע דוהשיב את הגזילה הוא רק בהחזרת הגזילה עצמה שגזל ואינו יוצא קיום חיוב מ"ע זו כשאינו משיב גוף הגזילה רק דמים נראה פשוט לומר בתקנת קנין יאוש בגזילה הוי כעקירות דבר מה"ת בקום ועשה דכיון שאינו משיב את הגזילה וזוכה בה לעצמו ואינו משלם רק דמים הוי מדאורייתא כלא קיים מצות השבה ועדיין רבוע עליו דלא תגזול שבאה ע"י מעשה דאינה נעקרת רק בקיום העשה דהשבה מעלי' בהשבת גוף הגזילה בעינה ולא בתשלום דמים וכשזוכה בקנין יאוש מדרבנן בגוף הגזילה ואינו מחזיר רק דמים ולא ניתק ממנו מדאורייתא הלאו שעבר והוי תק"ח בזה עקירת דבר מה"ת בקום ועשה ואין לדחות דעתה שכבר גזול אין במניעות השבתה רק שוא"ת ז"א דמ"מ מיקרי ביטול בקום ועשה כיון שבאה הגזילה במעשה ובידו לנתק הלאו מעיקרו בקיום העשה כדת של תורה רק מצד תק"ח מחזיק בדבר הגזול ואינו מקיים העשה ואינו משלם רק דמים ותשלומי הדמים לא מיקרי השבה לנתק הלאו מעיקרו וגדולה מזה למידין מדברי התוס' ביבמות דף צ' ע"ב ד"ה כולהו נמי שכתבו דבלבישת כלאים דמניעת הפשוטה מעליו מיקרי כביטול בקום ועשה כיון שהאיסור בא מעת הלבישה דהוי מעשה יעו"ש מכ"ש הכא שהגזילה בא ע"י מעשה ואם הי' משיב גוף הגזילה הי' מנוקה למפרע מעבירות הלאו והוא אינו משיב רק משלם דמים הוי כעקירה במעשה אמנם עכ"ז א"צ לומר דקנין יאוש מדרבנן נעשית בהפקר ב"ד דהא כבר הקדמנו דקנין יאוש מקרי דבר הדומה לדאורייתא ובדבר הדומה בדאורייתא יש כח ביד חכמים לתקן אף בעקירה בקום ועשה ובלי הפקר ב"ד:

ועתה אציעה עוד לשון הרמב"ם ברפ"א דגזילה שכ' בזה"ל כל הגוזל את חבירו ש"פ עובר בל"ת שנ' לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ' והשיב וגו' אשר גזל זהו מצות עשה ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמים וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל ולכאורה אינו מובן למה הרכיב הרמב"ם ב' טעמים מצד ניתק לעשה ומחמת שאינו לוקה ומשלם ולהבין כוונתו אקדים המבואר ברש"י סנהדרין דף ע"ב ע"א ד"ה אבל נטל לא דהיכא שהגניבה בעין וכל היכי דאיתא דמרייהו נינהו לא מיקרי תשלומין דפקדון בעלמא נינהו ואף דקיים לי' בדרבה מיני' מ"מ חייב להחזיר דלא מיקרי מת ומשלם רק היכא שאין הגניבה בעין ואין לחייבו בתשלומין משא"כ כשאין שם תשלומין רק החזרת חפץ שגנבו כל היכא דאיתא הוא של בעלים דבכה"ג לא מיקרי מת ומשלם ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כשיטת הרמ"ה הנ"ל דאין הלאו דגזילה מנותק רק כשמקיים העשה דהשבת גוף הגזילה בעינה כדכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל ואם אין הגזילה בעין רק משלם דמים אינו מקיים העשה ולא ניתק ממנו הלאו רק דעכ"ז אי אפשר לחייבו אף בכה"ג מלקות על לאו דגזילה שאף שאינו מקיים העשה ואין הלאו מנותק מ"מ הרי חייב בתשלומין ואין אדם לוקה ומשלם א"כ לפי"ז מיפטר ממלקות ממ"נ אם משיב הגזילה בעינא אף דלא מיקרי תשלומין רק כהשבת פקדון ולא שייך בזה דין אין אדם לוקה ומשלם אין לחייבו מלקות דהא מנתק הלאו בקיום העשה דוהשיב וגו' אשר גזל ואם אין הגזילה בעין דא"א לקיים העשה ואין הלאו מנותק עכ"פ נפטר ממלקות מדין אין אדם לוקה ומשלם ובזה מדוקדקים ומזוקקים דברי הרמב"ם מרישא לסיפא מתחלה כ' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ' והשיב את הגזילה אשר גזל דין זה הוא במשיב גוף הגזילה שבזה מנתק הלאו ואח"כ כ' ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה כלומר אף כששרף ותו אינו בקיום השבה והלאו אינו מנותק ואין לפוטרו מטעם ניתק לעשה מ"מ אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמים וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו הרי בררנו שדעת הרמב"ם כדעת הרמ"ה הנ"ל ולפי שיטה זו בכל תק"ח שתקנו שיה' להגזלן קני' דרבנן בגזילה שגזל ולא יצטרך רק לשלם דמים הוי כעקירת דבר מה"ת בקום ועשה דמצד מניעת השבת הגזילה עצמה נשאר בעבירה שעבר על או דגזילה במעשה רק שאעפ"כ בלא הפקר ב"ד הי' ביד חז"ל לעשות תקנה כזו בדבר הדומה לדאורייתא דהיינו בקנין יאוש בגזילה שיש דומה לו בדאורייתא כנ"ל וכן בקנין שינוי בגזילה למ"ד דשינוי דלא הדרא הוא קנין דאורייתא הי' ביד חכמים לתקן דאף שינוי דהדרא יקנה ולא יצטרך להשיב את גוף הגזילה דכאן דיש צד קנין שינוי דאורייתא דהיינו בשינוי דלא הדרא ממילא הוי תקנת קנין דרבנן בשינוי דהדרא בדבר הדומה בדאורייתא. ובכה"ג הי' ביד חכמים לתקן אף בלא הפקר ב"ד וכיון שכן בכה"ג אף שקונה מדרבנן אינו שבה הקני' להיות כקנין דאורייתא דבאפס הפקר ב"ד לא ישוב קנין דרבנן להיות קנין מדאורייתא וא"ש תירוץ הגמ' שינוי החוזר לברייתו לא שמי' שינוי וכפירוש התוס' דאף שקונה מדרבנן כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק חיוב מצות אסא דאורייתא אבל גבי תקנת מריש דליכא שום שינוי ולא שום דבר שיהי' נקרא דבר הדומה מדאורייתא ומצד מניעות החזרת המריש עצמו אלא דמי' הוי כעקירת דבר מה"ת בקום ועשה ע"כ הוצרכו חז"ל לעשות תקנה זו בכח הפקר ב"ד הפקר וכיון שכן הוי הקנין דרבנן שע"י תקנה זו כקנין דאורייתא ממש ויוצאים על ידה אף מצוה דאורייתא ומיושב קושי' תוס' הנ"ל דשאני תקנת מריש שיסודה ע"כ לא הי' רק מכח הפקר ב"ד ע"כ שבה כדאורייתא משא"כ תקנת הקנין דרבנן בשינוי דהדרא לברייתו שלא נצרכה להיות נעשה בהפקר ב"ד רק מחמת שיש בזה דבר הדומה בדאורייתא דהיינו שינוי דלא הדרא ע"כ הי' הכח לחז"ל לעשות תקנת קנין בשינוי דהדרא אמנם זה לא א"ש רק למ"ד שסובר דשינוי דלא הדרא הוי קנין דאורייתא אבל אם נאמר דליכא כלל מדאורייתא שום קנין שינוי בגזילה וכל עיקרה אינו אלא מדרבנן דא"כ דאין בקנין שינוי דבר הדומה מדאורייתא קשה האיך הי' כח ביד חז"ל לעשות תקנה לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וע"כ נצרך לומר שעשו תקנה זו בהפקר ב"ד הפקר וא"כ הרי שבה להיות כדאורייתא ויכולין לצאת אף מצוה דאורייתא ולמה אמר ר"ה להנהו אוונכרי דליגזזו אינהו כו' הא אף אם יגזוז בעצמו ויקנו רק בתק"ח בדין שינוי יצאו ג"כ ידי חובת מצות אסא גם מדאורייתא כיון שתקנה זו ג"כ בכח הפקר ב"ד הפקר והוי כדאורייתא ומיושב מה שהקשיתי לעיל דדלמא ר"ה סובר כמ"ד כל מלתא דא"ר כו' אי עביד לא מהני ואין קנין שינוי כלל מדאורייתא דאדרבא אם אין כלל שם קנין שינוי בגזילה מדאורייתא רק מדרבנן שהם המציאו ותקנו קנין זה באפס הדומה לו מדאורייתא ובכח הפקר ב"ד הרי הוא כדאורייתא ומקשה הגמ' שפיר ולקני' בשינוי מעשה וע"ז מתרץ הגמ' שינוי החוזר לברייתו לא שמי' שינוי וא"ש גם למ"ד דמ"מ קונה מדרבנן דכיון דבאינו חוזר לברייתו יש קנין דאורייתא הוי תק"ח בשינוי החוזר לברייתו ככל תק"ח בדבר הדומה מדאורייתא והי' כח בידם לעשות תקנה כזו אף בעקירת דבר מה"ת בקום ועשה ובלא הפקר ב"ד וכיון שלא הפקירו הי' רק קנין דרבנן ואינו שב להיות כדאורייתא ולא הי' יוצאין י"ח מצות אסא דמדאוריית' משא"כ בתקנת מריש שלא הי' מציאות תקנה זו כ"א בהפקר ב"ד ולכך הוי כדאורייתא:

ובדברי הנ"ל ישבתי דברי רש"י בעירובין דף ס"ב ע"א ד"ה לא ניתן להשבון שכ' בזה"ל דגבי ישראל כתיב והשיב אבל בעכו"ם לא כתיב השבה הלכך ב"נ כיון שעבר נהרג ואינו משלם עכ"ל ומקשים בתוס' בזה"ל ועוד דאפילו בישראל אי הוי בעין חייב להחזיר ולא אמרינן קלב"מ כדמוכח בפ' בן סורר דף ע"ב גבי בא במחתרת כו' יעו"ש ומלבד זה דברי רש"י הנ"ל צריכין ביאור דהתחלת דבריו מורים דלכך ב"נ פטור משום דלא כתיב בי' השבה ובסיום דבריו כ' משום דנהרג אינו משלם אמנם לפי דברי הקדומים י"ל שסובר רש"י דאף דלא כתיב השבה גבי ב"נ והי' אפשר לומר דב"נ שגזל דאי עביד מהני דז"א רק לפוטרו מהשבת הדבר שגזל אבל עכ"ז אין סברא לפוטרו אף מדמי הגזילה וסמך לזה מסוגיא דתמורה דף וא"ו דמקשה והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים כו' משלם כשעת הגזילה תיובתא דרבא אבל לאביי א"ש משום דסובר אי עביד מהני וקשה דא"כ דמהני ליפטר נמי מחיוב דמים א"ו צ"ל דאף אי עביד מהני ואינו בחיוב מצות השבה מ"מ אין סברא שיופטר אף מלשלם דמים ודי שיהני לזכות בדבר הגזול אם נעשה בו שינוי שלא יצטרך רק לשלם דמי' וכשאינו משנה החיוב להשיב הגזילה עצמה מדכתיב והשיב את הגזילה לפי"ז י"ל דאף בב"נ דלא כתיב גבי' והשיב לא ממעטינן אותו רק מחיוב השבת גוף הגזילה ועכ"ז י"ל שמ"מ מחויב ועומד בתשלומי דמי הגזילה כמו בגזלן ישראל היכא שקנאה בשינוי אף שאינו בחיוב השבה עליו לשלם דמי הגזילה אמנם לפ"ד רש"י דשייך בב"נ דין קלב"מ גם בתשלומין א"א לחייבו דאין אדם מת ומשלם משא"כ בישראל דנאמר גבי מצות השבה דאם הגניבה בעין אף בבא במחתרת דהוי כחייבי מיתות מ"מ לא מיפטר משום קלב"מ דבהחזרת הגניבה בעין לא מיקרי תשלומין רק השבה וגם לאו דגניבה מיקרי ניתק לעשה כנ"ל והשתא מדוקדקים דברי רש"י הנ"ל אבל בעכו"ם לא כתיב השבה ר"ל הרי אין עליו חיוב השבת הגזילה בעינה ואין לדון רק בתשלומין דמים ומזה יש לפוטרו בדין קלב"מ לכן מסיים רש"י הלכך כיון שעבר נהרג ואינו משלם כלומר כיון שעכ"פ ליתא בחיוב השבה ממילא אין בתשלומי דמים דקלב"מ פוטר מחיוב תשלומין ותו ל"ק מסוגיא דמחתרת דמיירי בגנב ישראל שמחויב בהשבת גוף החפץ שגנב דלא מיקרי תשלומין רק השבה דלא שייך בה פטור דקלב"מ כסברת רש"י שם בסוגיא דמחתרת:

(מחמת שדברי המחבר כאן הוא מענין סוגי' דאוונכרי ע"כ הצגתיו כאן)

(חולין דף קל"ד)

כי אתי רב דימי אמר רמי לי' ר"ל לר' יוחנן תנן ספק פטור כו' ורמינהו חורי] הנמלים כו' א"ל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה ונ"ל ליישב הלשון אל תקניטני כו' וכאשר אבאר דר"ל ידע לתרץ רומי' דידי' ורק לר' יוחנן לשיטתו אין מקום לתרץ ע"כ הקשה קושי' זו לר' יוחנן וכיון שהבין ר' יוחנן כן השיבו אל תקניטנו ועתה אבאר דבמס' חגיגה דף ד' אי' זכורך להוציא טמטום ואנדרוגינוס כו' בשלמא אנדרוגינוס איצטרך קרא אלא טמטום ספיקא הוא איצטרך קרא למעוטי ספיקא ומקשים בתוס' שם דאף ספיקא איצטריך למעוטי דס"ד דמספיקא יעלה לרגל ואי משום קרבן ראי' הרי יכול להביא על תנאי שאם תהי' נקבה תהי' עולת נדבה ומה שמתרצים שם בתוס' דלא יהי' בידו לעשות סמיכה מספק לא א"ש למ"ד דגם בעוף יוצאין לעולת ראי' וכן פסק הרמב"ם ובעוף ליכא סמיכה ויעוין בחדושי הר"ן לחולין דף כ"ב ע"ב ד"ה אלא אי אמרת שכ' בזה"ל ובהאי פירושא א"ש נמי מאי דאמרינן בריש חגיגה כו' אלא טומטום ספיקא הוא איצטרך קרא למעוטי ספיקא כלומר דלא פשיטא לן וודאי לא מייתינן עולת ראי' שמא יביא חולין בעזרה וכ"ת יתנדב ויבא על ספק לאו קושי' הוא שאין חיוב להתנדב בספק ראי' עכ"ל נראה מדבריו שכוונתו דלא אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אלא בספיקא דאיסורין אבל בספק במ"ע שיש בו דררא דממונא ספיקא לקולא ולא מחייבינן בספק:

לפי"ז קשה מאי רומי' דר"ל מספק לקט לקט על מתני' ספק עד שלא נתגייר הא במתני' הוי רק ספק מ"ע אם חייב בנתינ' לכהן או לא אבל ספק איסורא ליכא משא"כ גבי לקט דאיכא ספק איסור לאו דאם בעל השדה מחזיק לעצמו לקט השייך לעניים עובר על לאו דלקט קצירך לא תלקט ועל כל חטה וחטה רבוע ספיקא דאיסורא דלא תלקט ובספק צריכים להחמיר:

וליישב קושי' זו אקדים ליישב עוד קושי' התוס' בר"פ לולב הגזול דלר' יוחנן דס"ל מהב"ע דאורייתא למה צריכים למעט אתרוג הגזול מלכם ת"ל דהו"ל מהב"ע ונראה דיש נ"מ גדולה במאי דממעטינן גזול מלכם ואציע לשון הגמ' שם אמר להו ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכותים לא תגזוזו אתון אלא לגזוהו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם כותים גזלי ארעתא נינהו כו' ומקשים הרבה מגדולים כיון דאיכא חשש איסור גזל למה הזהיר ר"ה דוקא בקניות אסא הרי צריכים ליזהר בכל זמן בלקיחות פירות מכותי שלא יגזוהו הלוקחים הישראלים ולמה לא הזהיר ר"ה אלא להנך דזבני אסא. ולחומר קושי' העלו כמה מחברים בספריהם דאף דסתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו לא הוי אלא מיעוט ורוב השדות שביד עכו"ם אינם גזולים ע"כ אין צריכים ליזהר אלא משום חביבותא דמצוה דאסא נחית ר"ה להחמיר כן תורף דבריהם והמה דחוקים ונ"ל לתרץ דבספר הכריתות מבואר דכל קבוע שאינו ניכר מיבטל מדאורייתא ברוב אף בקבוע דשדה וע"כ מותר לזרוע בכל העולם אף דמסתמא יש במקום א' נחל איתן שנערף עגלה ערופה דקאי בלאו דלא יזרע יעו"ש אות קצ"ט היוצא מדבריו דלענין איסור היכא דלא ניכר בפ"ע שייך ביטול ברוב גם בקרקעות שמיעוט הקרקעות האיסורים נפקעו מאיסורייהו מצד ביטולם ברוב השדות של היתר והנה אי' בביצה דף ל"ח כי סליק ר"א אשכחי' לר' יוחנן כו' דיתבו וקאמרו אמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה א"ל ר"א הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו כו' א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטל ומפרש רש"י בזה"ל מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטול ברובא אבל ממונא לא בטל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתני' נמי לא קאמרינן דליפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דליבטיל ע"כ הרי אף דלענין איסור אמרינן כיון דרובא דהיתירא מיבטל בטל האיסור מ"מ לענין ממון עצמו להפקיע שם בעלים הראשונים ממנו לא שייך ביטול ברוב דכל היכא דאיכא של בעלים הראשונים הוא:

לפי"ז י"ל דכן הוא הדין גם לענין איסור גזל בגוונא דלעיל דרוב שדות של עכו"ם המה אינם גזולים ומעוטם נגזלים דאם באנו לדון אם מותר לגזוז מאחד מהשדות דלמא גזילה הוא ועוברים על איסורא דלא תגזול הרי לענין איסור שייך ביטול ברוב אבל עכ"ז אין מועיל אותו ביטול שיהא נפקע שם בעלים הראשונים כדברי הגמ' הנ"ל הרי שנתערב קב חטים בעשרה קבים של חבירו וא"כ א"ש דבכל דבר הרשות שקונים מהנכרי משדות שברשותם אין לאסור שיגזז הקונה הישראל בעצמו מחשש דלמא פגע באיסור גזל דהא לפנין איסורא מועיל ביטול ברוב אבל בקניות אסא למצוה דבעינן שיהי' לכם ואם פוגעים באסא משדה הגזולה מישראל לא נעשית ביד הקונה שלו דהא לענין ממון עצמו לא שייך ביטול וכל היכי דל"ש ביטול דינו כקבוע והוי כמחצה על מחצה וליכא רובא כלל כן יש להוציא מדברי התוס' מהקדמונים בדיני קבוע אשר ע"כ תערובת דבר חשוב או חה"ל שאינו בטל מיקרי קבוע דרבנן והיכא דלא ניכר האיסור בפ"ע דלא מקרי קבוע הטעם כיון דלא ניכר מתבטל וממילא ליכא כלל קביעות איסור ובכל מקום שהוא של בעלים הראשונים לכך לא הזהיר ר"ה רק בקניות אסא לפי"ז מיושב קושי' התוס' הנ"ל דאף לר' יוחנן שסובר מהב"ע דאורייתא יש נ"מ במאי דממעטינן גזילה מלכם והיינו בגוונא הנ"ל היכי דיש רוב דליכא בי' איסור גזל שמופקע ע"י אותו הרוב איסורא דגזל גם מהמיעוט שנתערב בו וכנ"ל ולא הוי עבירה כלל וס"ד שמותר לצאת בו מצות נטילה אבל מדאימעוט מלכם דבעינן דוקא שלכם גם בכה"ג אין יוצאין דלענין שיהי' שלו לא מהני ביטול דהוי כקבוע כנ"ל ולא שייך בו לכם:

והנה במרדכי פ' הזרוע דין תשל"ז אי' בזה"ל לענין שאלתות דשאלינא קדמך אמאי לא אזלינן ב"ר גבי חורי נמלים י"ל חדא כדמסיק הר"מ טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו כו' ע"כ ולכאורה אינו מובן דמנ"ל ללמוד מעני ורש הצדיקו שאף ב"ר לא ניזיל דלמא לא אתי קרא אלא להצדיק את העני בספק השקול דאף דבכל ספק דממונא אמרינן קולא לנתבע גלי קרא דבספק מת"ע לזכות עניים. אבל מה"ת להמציא עוד דאף במקום רובא נזכה את העניים דבכה"ת אפילו באיסורים חמורים אזלינן ב"ר שוב מצאתי בס' ט"א באבני מלואים למס' ר"ה דף י"א שמתמה על דברי המרדכי מש"כ דמה"ת לא יועיל רוב ומחזיק דבריו בראי' דבמקום רובא לא אמרינן הך דינא דבספיקא לעניים ואפשר לומר דהמרדכי סובר כדברי הרא"ש שבאס"ז ב"מ דף ו' בסוגיא דקפץ א' לתוך המנוים דכל דפריש מרובא מקרי ספק רק התורה התירה ס' זה ולפי"ז א"ש לומר דכיון דגבי מת"ע גלי קרא להצדיק את העני בספק יש להצדיקו גם היכא דשייך לומר כל דפריש מרובא קא פריש ומקרי ספק ואף אם המרדכי לא נתכוין לזה כנראה למעיין בדבריו מ"מ הדברים בעצמם נכונים אמנם אכתי קשה לפי משמעות דברי רבינו ברוך בראשית תשובתו שם לרבינו משלם לדחות מה שהשיב לר"מ לעצמו דר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא דחאו ר"ב דאף ר"מ מודה בביטול ברוב כו' יעו"ש נראה מזה דגם גבי ספק לקט שייך לומר כיון דרוב הקמה של בעה"ב י"ל דמיעוטא דלקט נתבטל ברובא של בעה"ב וא"כ קשה למה ספק לקט לקט אבל לפמ"ש א"ש דכיון שצריכים לזכות את העני הוי כמו שנתערב ממונו בממון בעלים דלא שייך ביטול ברוב לענין ממון דלא מיבטל ובכל חטה וחטה יש ספק דילמא של העני הוא והוי ספק לקט לכך שייך הכל לעניים. וכ"ז לענין הספק דררא דממונא דלא שייך בהו ביטול אבל לענין איסור לאו דלא תלקט בודאי שייך ביטול ברוב כמו בכל האיסורים וא"כ מיושב מה שהקשיתי לעיל ושפיר הקשה ר"ל לר"י לשיטתי' תנן ספק פטור ורמינהו כו' ואין לדחות דלמא שאני קמה דאית בי' ספק איסורא ז"א דאיסורא בודאי ליכא כלל דהא רובן של הזרעים שלקחו הנמלים הם של בעה"ב והרי מובטלים בהם מיעוט הזרעים של העניים לענין זה שלא יהי' שייך גבייהו איסור דלא תלקט ודמי לכל תערובת איסור יבש ביבש ברוב דמיבטל ומטעם דתלינן בכל חדא וחדא שהוא מרובא דהיתירא כמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ע"א ד"ה נבלה בטלה בשחוטה כ' בזה"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו שנכנס בתוך בית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר כו' יעו"ש וה"ה הכא דאם הי' הבעה"ב לוקח החיטים לעצמו לא הי' פוגע בספק איסור דלא תלקט דבכל חטה וחטה שלוקח י"ל דבטל ברוב ומופקע מאיסורא דלא תלקט ואין מקום לזכות לעני רק מצד דררא דממונא דבממון לא שייך ביטול והוי רק ספק השקול וספק לקט לקט א"כ ה"ה גבי ספק מתנות כהונה והקשה ר"ל שפיר לר"י ולשיטתי' דוקא דלדידי' מוכרח לומר סברא זו וכמו שכתבתי:

וסמך לדברי הנ"ל מדברי התוס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה של הקדש שמבואר מדבריהם דהיכא שנפל פרוטה של הקדש בתוך רוב פרוטות של חולין פטור מקרבן ספק מעילות שאיסור מעילה נפקע ע"י ביטול ברובא דחולין אף דהתם איכא תערובות ממון הרי דאף דאין הביטול מועיל בממון מ"מ איסור שבו בטל וממילא יוצא ההקדש לחולין ע"י ביטול ברוב והסברא נותנת דאיסור גזל בממון דהדיוט שוה לאיסור מעילה בממון דהקדש וכשם שלענין איסור מעילה שייך ביטול ברוב כ"כ לענין איסור לאו דלא תגזול והיכא שנתערב ממונו של א' ברובא דממון של אחר אף דלא נפקעו שם הבעלים של מועט הממון מחמת תערובתו ברוב מ"מ בכל חד וחד ליכא ספק איסורא דגזל ודרך כלל יש זכות לכ"א בתערובות לפי חלקו. הא דבספק לקט שייך הכל לעניים מבואר מתוך דברי הירושלמי סוף פ"ד דפיאה דמיתורא דקרא ילפינן בין מדידך בין מדידי' הב לי' ע"כ יעו"ש ויעוין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ה' בסוף התשובה ובמל"מ ש דמעילה ה"ו ויעוין בפליתי סי' ק' ס"ק א':

ודע דמ"ש לעיל דבתערובת מועט ממון של א' ברובא דממון של אחר כיון דלא שייך בזה ביטול הוי כספק השקול ודינו כקבוע דלא אזלינן בי' ב"ר [יעויין ברשב"א חולין דף צ' סד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב] תלי בענין גדול במחלוקת הקדמונים בכגון זה מקור הדברים בשו"ת מהרי"ל סי' ק"צ מובא בש"כ חו"מ סי' רצ"ב ס"ק כ"ח על דברי הרמ"א שם ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רע"ב מ"ש בסוף דיבור והדרך השני כו' בשם הרמב"ן והנ"י ר"פ הבית והעלי' ובתוי"ט ובשו"ת הר"ן סי' יו"ד אמנם אף לדעת הסוברים דגם בתערובת ממון של ב' בני אדם שייך כל דפריש מרובא פריש מ"מ היכא דפריש לפנינו ובפרט ע"י ישראל כ"ע מודים דלא שייך כל דפריש וכמו שכן הדין בתערובות איסורים וא"כ היכא שהישראל הלוקח אסא מעכו"ם אף דרובן שדות עכו"ם אינם גזולי' כיון דמיעוטן גזולים אף דלענין איסור גזילה העליתי דאין לחוש לפ"ד הספר הכריתות דאף בשדה היכא דלא ניכר האיסור בפ"ע ברוב מ"מ לענין לצאת ידי חובת מצוה בנטילת אסא דהספק הוא דאם אותו השדה גזולה הוא לא מיקרי לכם הוי כספק השקול ולכ"ע לא שייך כל דפריש בגוונא דהפרישה לפנינו ובפרט היכא שהישראל בעצמו הוא הגוזז ויעוין בקצה"ח סימן הנ"ל א"כ נכון הוא מש"כ לעיל בישוב קושי' התוס' דלר"י ל"ל למעט מלכם ת"ל דהוי מהב"ע דשייך להיכא דשייך ביטול דלא הוי מהב"ע עכ"ז ממועט מלכם כנ"ל:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה