אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת קידושין › עוד באותו סוגיא הנ"ל

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת קידושין · עוד באותו סוגיא הנ"ל

עוד בסוגיא הנ"ל

מיתיבי קידשה בגזל ובחמס ובגניב' או שחטף סלע מידה מקודשת. הסוגי' תמוה דמאי מקשה הש"ס אליבא דרב דפסק דיאוש כדי קני. הא לק"מ דהא יכול לאוקמי האי דקידשה בגזל בלאחר יאוש דשפיר קנה את החפץ ביאוש והוי שלו ולהכי מקודשת אבל בעלמא דקודם יאוש לעולם אימא לך דהמקדש בגזל אינה מקודשת:

ונלענ"ד לתרץ דהנה התוס' מקשי' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא האיך נוכל ליתן להחוטף שבועה דלא חטף כיון שאנו מחזיקין אותו בחזקת שחטף מאת חבירו שלא כדין ומחזיקין אותו בחזק' גזלן וכיון שכן פסול הוא לשבועה. נוכל להשביעו ותירצו דיכול להיות שחטף ממנו מחמת שיש לו עליו ספק מלוה ישינה וכיון דממון איתא בהחזרה אל שאם יזכור לעצמו אח"כ שאין חבירו חייב לו כלום יוכל להחזירו לא פרשי אינשי מיני' אבל ספק שבועה דליתא בהחזרה פרשי אינשי מיני' ע"כ. והנה במס' ב"ק דף ס"ח מקשה הש"ס מהא דאמרי' בפסחים שחמצו של ישראל ביד ישראל חבירו יוכל לומר לו אחר הפסח הש"ל ואמאי נימא כיון שבא עת האיסור כבר נתייאשו הבעלים מיני' וכיון שנתייאשו מיני' כבר ק אותו הישראל הגזלן ולא שייך בזה הש"ל דהא כבר קנה אותו הגזלן ביאוש ותירץ הש"ס דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות יעו"ש הרי דלא אמרינן דכיון דהנגזל מייאש מהחפץ ממילא בהכרח קנה הגזלן אותו החפץ דק דתלוי בדעת הגזלן אם רוצה לקנות אם לאו ולפי"ז קשה לכאורה ניהו אם אנו נאמר שהנגזל כבר נתייאש מאותו החפץ מ"מ נימא שבודאי אין הגזלן רוצה שהיאוש יקנה לו אותו החפץ דהא אנן קי"ל כיון שהגזלן כבר קנה אותו החפץ לא שייך בי' מצות והשיב את הגזילה דהא לא הוי עוד של הנגזל מכיון שהגזלן כבר קנה אותו חפץ א"כ קשה דנימא כסברת התוס' בב"ב הנ"ל דשמא לקחו מצד ספק מלוה ישינה שיש לו עליו וגומר בדעתו שאם יזכור א"ע אח"כ שאינה חייבת לי כלום יחזיר לה אותו החפץ ויקיים מצות השבה כראוי ולכך לא ניחא לי' דליקני לי' האי יאוש שאילו ע"י ייאוש יקנה אותו החפץ א"כ אף אם יזכור א"ע אח"כ שאינה חייבת לו כלום שוב לא יוכל לקיים מצות השבה דהא כבר הוא שלו ואינו עוד של הנגזל אך די"ל כאן כיון שאנו רואין שקידש בזה החפץ את האשה הרי גילה דעתו דאינו רוצה עוד להחזיר הגזילה דהא הוא נותן אותו לאחרים וממילא ניחא לי' דליקני האי יאוש למהוי כדילי' אך דכ"ז לא שייך רק גבי קידשה בגזל או בחמס או בגניבה שמיירי בגזל דאחרים שפיר אמרי' דמדאנן רואין שהוא נותן הגזילה אשר גזל לאשה זו ומקדש אותה בו הרי גילה דעתו דבלא זה אין בדעתו לקיים מצוה השבה אבל גבי דין דחטף סלע מידה וקידשה דהוי גזל דידה אכתי קשה דנימא דלא ניחא לי' דליקני על ידי היאוש דשמא הוא גזל אותה מצד ספק מלוה ישינה שיש לו עלי' וסבור אם יזכור א"ע אח"כ יקיים מצות השבה לכך לא ניחא לי' דליקני לי' היאוש וא"ל דגלי דעתי' דאין רוצה לקיים מצות השבה כיון דקידש בו את האשה. ז"א דהא כיון שבגזל דידה מיירי שפיר יכול להיות שגזלה מצד ספק מלוה ישינה ובמכוון מקדש אותה בהחפץ וממ"נ לא יעשה עבירה דאם יזכור אח"כ שאינו שלו כגון שיזכור שאינה חייבת לו] א"כ ממילא קיים מצות השבה דהא החזיר לה החפץ וא"כ שוב אין הוכחה שגילה דעתו דאינו רוצה לקיים מצות השבה א"כ קשה קושי' הנ"ל דנימא דמסתמא לא ניחא לי' דליקני האי חפץ ביאוש בכדי שיהי' בידו לקיים מצות השבה דשמא הוא לא גזל את החפץ רק מצד ספק מלוה ישינה כנ"ל. א"כ מה מקודשת דקאמר הכא דמשמע ודאי הא גבי חטף סלע מידה לא הי' להיות רק ספק קידושין. דשמא אינו רוצה לקנות החפץ ביאוש כנ"ל וממילא לא תהי' מקודשת ולפי"ז מתורץ קושי' המפרשים הנ"ל דלא מצית לאוקמא הברייתא שם אליבא דרב בלאחר יאוש ולכך מקודשת דהוי כשלו דהא מ"מ קשה כנ"ל דנימא שמא לא ניחא לי' דליקני החפץ ביאוש כנ"ל בכדי שנוכל לקיים מצות השבה וניהו דגבי גזל או חמס דמיירי בגזל דאחרים ל"ק דהא אנן חזינן דאין ב עתו לקיים מצות השבה מ"מ אחטף סלע מידה וקידשה קשה לכאורה דאמאי תהא מקודשת ודאי דילמא לא ניחא לי' דליקני ביאוש בכדי שנוכל לקיים מצות השבה וא"ל דגלי דעתי' דאינו רוצה לקיים עוד מצות השבה דהא קידש אותה בהחפץ ז"א כנ"ל דאדרבא מטעם ממ"נ עשה כן. וע"כ היינו מוכרחים לומר דהאי מקודשת ודאי וזה אין סברא לומר דבחד תיבת מקודשת יהי' ב' פרושים היינו בגזל דאחרים מקודשת ודאי ובגזל דידה מקודשת מספק ע"כ צריכין אנו לומר ע"כ דהטעם דמקודשת הוא משום דאמרינן מדקיבלתה אחילתה וכפי' רש"י ולכך מקשה הש"ס שפיר אף לרב:

דף נב ע"ב ההוא גברא דחטף זוזא מחברי' ושדי לה כו' אמר רבא לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים וכ' בש"ך חו"מ סי' שס"ח ס"ק ב' שמכאן סתירה מבוארת לדברי הטור שסובר דרבנן לא פליגי אר"ש אלא בגזלן נכרי אבל בגזלן ישראל גם רבנן מודו דסתם גזילה הוי יאוש בעלים:

ונלע"ד לתרץ דלפי דברי רש"י במס' ב"ק דף קי"ב ע"א ד"ה אמרי מימר כו' בזה"ל ל"א דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הביא עדים שגנבו ממך ע"כ ויעוין בש"ע חו"מ סי' הנ"ל שתפס המחבר כלישנא בתרא וכן כ' הסמ"ע שם. נראה פשוט דאם נעשית הגזילה לפני עדים. מסתמא אין הנגזל מייאש דהא יכול להעמיד אם הגזלן לב"ד ולתבוע ממנו עפ"י העדים שוב מצאתי כן להדי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' ד' אחיו של הט"ז ונ"ל די"ל שכ"ז לרבנן דפליגי עלי' דר"ש וסברו דסתם גניבה ע"י עכו"ם הוי יאוש וסתם גזילה לא הוי יאוש והטעם כיון שיודע הנגזל העכו"ם שגזלו ממנו יכול להעמידו בערכאות והם יוציאו ממנו הגזילה אף באומד הדעת: אבל סתם גניבה הוי יאוש דאינו יודע מי גנבו ובגזלן ישראל שאינו יכול להעמידו אלא בדין ישראל אם אין לו עדים מייאש וכשיש עדים על הגזילה לא מייאש אבל לר"ש שסובר דסתם גניבה ע"י עכו"ם לא הוי יאוש וטעמו דאם יהי' לו אומד דעת מי הגנב יהי' בידו להכריחו ע"פ ערכאות שיחזור לו גניבתו ועכ"ז סובר ר"ש כשהגזילה על ידי עכו"ם מייאש וקשה אמאי דהא יותר בקל להעמיד את הגזלן נכרי בערכאות דהא יודע אותו שהוא גזלו וכיון שהעכו"ם דנין באומד הדעת אין לחלק בגזלן נכרי בין אם הי' עדים בשעת הגזילה או לא א"ו צ"ל שסובר ר"ש כמו שמסביר רש"י בב"ק בד"ה חילוף הדברים בזה"ל גזלן כיון דשקלי מיני' בהדי' ולא מצי קאי באפי' מייאש כו' ע"כ ולפי סברא זו בכל גזלן אפי' כשהגזילה בפני עדים אמרי' דמסתמא אייאוש מייאש דאי הוי דעת ר"ש לחלק בגזילה בין איכא עדים או לא. לא הי' לו להחשיב סתם גזילה ע"י עכו"ם ליאוש בעלים דהא בעכו"ם גובים אף שלא בעדים והוי תמיד כאילו איכא עדים וכיון שכן מיושב קושי' הש"ך הנ"ל דהכא בקידושין שחטף זוזא מחברי' ושדי לה ואמר לה מקודשת לי דבודאי הי' עדים בשעת מעשה דבלא עדים לא הוי קידושין וכשם שראו העדים הקדושין מסתמא ראו גם החטיפה דהא ההשלכה לה בתורת קידושין הי' מיד כשחטף וכיון שהי' ההשלכה והחטיפה תכופים זל"ז מסתמא כשם שראו עדי' ההשלכה כ"כ ראו החטיפה. ועוד דאי לא הי' החטיפה לפני עדים האיך היה אפשר לבטל הקידושין דילמא לא גזל כלל בשלמא בגזילת חפץ משכחת כשהנגזל מביא אח"כ עדים שהי' שלו וכיון שראו העדים אותו הכלי בידו בשעת הקידושין מחזקינן שהכלי הוא של התובע אבל בסלע לא שייך דין זה א"ו מיירי שהעדים של הקידושין ראו החטיפה ובגזילה לפני עדים גם הטור מודה דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים לפי מה דפסקינן כרבנן אבל לר"ש לפי מ"ש בשיטתו דאינו מחלק בין היכא דאיכא עדים או לא גם בגזלן ישראל ולפני עדים הוי ג"כ לדידי' בסתמא יאוש בעלים כנ"ל ולכך הוצרך רבא לומר לית דחש להא דר"ש:

אמנם לכאורה יש להקשות מסוגי' דנסכא במס' ב"ב דף ל"ג ע"ב ההוא גברא דחטף נסכא מחברא כו' מתוך שאינו יכול לישבע משלם והרשב"ם שם ורש"י במס' שבועות מפרשים דלכך לא מועיל מיגו שלא יהי' מחויב בדין מתושאיל"מ משום דהא אין זה שבועה שחייבתו התורה ע"כ אם אין יכול לישבע להכחיש את העד חייב לשלם אף דאית לי' מיגו לפטור א"ע בטענה שלא יהי' בשבועתו להכחיש את העד ובחידושי הרמב"ן שם מקשה עוד דלהימן במיגו דהחזרתי ולא יצטרך לישבע שבועה דאורייתא לפי שיטות הסוברים דהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים ומתרץ דמיירי שיש עדים שראו הנסכא בידו בפני הב"ד ואי"ל לטעון החזרתי וקשה לפי שיטת הטור והרא"ש שסוברים להלכה יאוש כדי קונה מדרבנן קנין ודאי כמו שמבואר באריכות ביש"ש ב"ק פ"ד סי' ז' אמאי דנין מתושאיל"מ נימא מיד שחטף הנסכא דרך גזילה מסתמא הוי יאוש בעלים לפי שיטת הטור דבכל גזילה ע"י גזלן ישראל אמרי' מסתמא הוי יאוש בעלים וכדמוכח מדברי רבא הנ"ל לית דחש להא דר"ש דמיד בשעת חטיפה הוי כגזילה לענין דין יאוש אליבא דר"ש וממילא כמו כן גם לדידן היכא דליכא עדים בשעת חטיפה לפי שיטת הטור הנ"ל ואף למה שכתבתי דהיכא דאיכא עדים לא הוי יאוש ז"א אלא היכא דאיכא ב' עדים אבל הכא בנסכא שלא הי' אלא ע"א שראה החטיפה נתייאש הנגזל דא"ל שהי' בטוח שיזכה נגדו כשיעמידו לב"ד מדין מתושאיל"מ דהא הי' לו לחוש שמא יכחיש החוטף את העד ויאמר לא חטפתי כלל וא"ל דלכך לא מייאש מיני' הנגזל משום שיהא בידו להשביע את החוטף להכחיש את העד ומסתמא לא ישבע לשקר דחשוד אממונא אינו חשוד אשבועה דא"כ אמאי סובר הטור דסתם גזילה ע"י ישראל הוי יאוש הא אף היכא דליכא עדים מ"מ אם יתבענו לב"ד יצטרך לישבע עכ"פ שבועת היסת לפי מה דפסקינן בש"ע חו"מ סי' ע"ה ס"ח דהטוען על חבירו גזלתני. והוא אומר לא גזלתיך נשבע היסת איו אף דמצי להשביעו מ"מ מייאש גוף החפץ רק מדמי לא מייאש וכיון שכן גבי נסכא אין תביעה לבעל הנסכא על החוטף אלא דמי הנסכא ועל דמי הנסכא ביד החוטף לטעון פרעתי ולא מהני מה שרואי' הנסכא בידו עתה לפני ב"ד לבטל טענות פרעון דמי הנסכא וכיון שכן הרי יש להחוטף מיגו טובה לפטור נפשו בטענות פרעון דמי הנסכא ואמאי נדון במתוך שאינו יכול לישבע משלם:

אמנם כיון דאתינן להכי יש ליישב כל מה שמקשה הש"ך על הטור ואמינא דבר חדש דהיכא דביד הנגזל להעמיד את הגזלן בב"ד ולהשביעו גם הטור מודה דמסתמא לא הוי יאוש דכיון דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא יש תוחלת נראה להנגזל שהגזלן לא ישבע לשקר דרוב בני אדם אינם נשבעין לשקר כדאיתא במס' שבועות דף ל"ב ע"א הכל מודים במשביע ע"א כו' יעו"ש ברש"י וסמוכין לזה מהא דאיתא במס' ב"מ דף כ"ו ע"ב אמר רבא ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיני' לא מייאש מימר אמר אינש אחרינא לא הוי בהדאי אלא הוא נקטינא לי' ואמינא לי' אנת הוא דשקלית ומפרש רש"י משבענא לי' שבועת היסת ע"כ הרי להדיא היכא דיכול להשביע את שכנגדו אף שלפי דעתו גנב זה ממנו הסלע מ"מ לא מייאש שוב מצאתי להדי' במרדכי שמוכיח מדין זה דבאומר לחבירו גנבתני והוא כופר נשבע היסת ומובא בש"ך חו"מ סי' ע"ה. וכ"כ י"ל גם בגזילה היכא שביד הנגזל להשביע את הגזלן עכ"פ שבועת היסת אינו מייאש אמנם אם כבר הוחזק זה לגזלן בגזילות אחרות דאי אפשר להשביע בב"ד דגזלן פסול לשבועה הוי מסתמא יאוש ולזה מדייק הטור בלשונו וכ' בזה"ל לפי"ז בליסטים כו' אבל מדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה דבליסטים ישראל סתמא הוי יאוש ובליסטים נכרי כו' הכוונה דדוקא בליסטים אמרי' דמסתמא הוי יאוש כיון שהוא מוחזק מכבר לליסטים. אי אפשר לחייבו שבועת היסת. וכשיכפור יפטור ע"כ הוי יאוש וא"כ ל"ק מנסכא דר"א דהתם בנסכא אם הי' טוען לא חטפתי יהי' מחויב שבועה להכחיש את העד דהא לא הוחזק מכבר לגזלן ובלא"ה היכא דאיכא שבועה דאורייתא והוא מוחזק לגזלן הדין שכנגדו נשבע ונוטל וע"כ מסתמא לא הוי יאוש:

ולפי"ז מה שהקשו עוד על הטור הנ"ל מהא דאיתא בפ' לולב הגזול דף למ"ד רבא אמר לעולם ביו"ט ראשון ולא מבעי' אמר לא מבעי' שאול דלאו דידי' הוא אבל גזלן אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידי' דמי קמ"ל ע"כ הרי דאף כשהגזלן ישראל לא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים יש ליישב לפי מה דאיתא במרדכי פ' האיש מקדש מובא בש"ך חו"מ סי' פ"ו ס"ק ל"ד שכ' בשם רבותיו דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים. וכ"נ דעת רש"י במס' שבועות דף מ"ה רק שהת"ח שם בדף מ"ח רוצה לומר בדעת רש"י שלא בכל הכפירות הי' שבועת היסת בזמן המשנה וכ' הש"ך שמדברי המרדכי לא נראה כן א"כ אף לשיטת הטור דבליסטים הוי מסתמא יאוש. והטעם כמ"ש דבליסטים המוחזק גזלן מכבר ליכא חיוב שבועה. משא"כ בגוזל באקראי לולב מחבירו שאינו מוחזק לגזלן מכבר שפיר הי' עליו חיוב שבועת היסת אף בזמן המשנה וע"כ לא הוי בסתמא יאוש:

ובהנחה זו יש ליישב גם מה שמקשה הש"ך דאי כדעת הטור מאי מקשה הגמ' מרישא דמתני' נטל מוכסין כו'. מני אי רבנן קשי' גזלן כו' יעו"ש ואקדים לזה דברי הש"ע בסי' ע"ה ס"ח מנה לי בידך שגזלתני והוא אומר להד"מ משביעין אותו היסת: ואם הודה מקצתו או שע"א מעיד שגזלו משביעין אותו שבועת התור' וכ' הסמ"ע ס"ק כ"א בזה"ל ואע"ג דזה חושדו בגזלן וגם העיד עליו ע"א שגזל כדמסיק לא מיפסל בע"א דאמרי' משום ס' מלוה ישינה שיש לו עליו גזל ממנו ובאם יודע לו אחר שיעיין בחשבונו שאינו חייב לו יחזיר לו מה שגזל ממנו ולכך רמי רבנן שבועה עלי' דודאי לא ישבע מספק כו' ודלא כמ"ש בע"ש הטעם כאן ובסי' פ"ז ס"א משום דחשוד אממונא אינו חשוד אשבועתא. כו' יעו"ש כו' עכ"ל. היוצא מדברי הסמ"ע הנ"ל דמה דמשביעין היסת על טענת גזילה הוא משום דיש לתלות בספק מלוה ישינה דפסקינן כאביי דאמר הטעם בכל שבועות שהוא משום שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וממילא נשמע דלרבה דלא סבר כאביי כדמוכח מסוגי' דב"מ דף ג' בהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע וכן כ' הפנ"י שם בפשיטות דרבה ודאי לא סבר כאביי דהא לאביי ל"ק כלל דלהמן מב"מ במגו דכופר הכל דאיכא למימר שמא אין לו ספק מלוה ישינה אלא כשיעור מה שכופר ולכך מודה על המותר שאין לו בו שום ספק יעו"ש:

לפי"ז מה שהעליתי כנ"ל בשיטת הטור שיש לחלק בין גזלן שאינו מוחזק מכבר לגזלן וליסטים שהוא גזלן מפורסם ואמרי' דאף דגבי עורות עבדן סוברים רבנן דר"ש דסתם גזלן ישראל לא הוי יאוש: ז"א אלא בגזלן שלא הוחזק מכבר לגזלן ואינו פסול לשבועה ע"כ לא מייאש הנגזל מגזילתו דהא יהי' בידו להעמידו בב"ד ולתבוע בברי גזלתני ויטול שבועה עליו ומשבוע' פרשי אינשי משא"כ בגזלן מפורסם וכמו כן מוכסן דכל מוכסן פסול לשבועה שאין תוחלת כלל להנגזל להוציא גזילתו מזה דאם יעמידנו בב"ד יכפור בכל ויהי' פטור וא"כ ל"ק מרישא דמתני' מני לא ר"ש ולא רבנן דשפיר מצי אתי' כרבנן ול"ק לדידהו גזלן דהיינו מוכסן. דהא בגזלן כזה שהוא פסול לשבועה גם רבנן מודים דאמרי' מסתמא אייאושי מייאש וכ"ז לדידן דסברינן כאביי דאמרי' שמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו וע"כ הדין בטוען גזלתני והלה כופר יש חיוב שבועה אבל לרבה שחולק ע"ז ליכא שבועה בכה"ג ואף בגזלן שאינו מפורסם והוא נתבע מאדם א' שגזלו והלה כופר לא רמינן עליו שבועה כלל ממילא לשיטתי' ליכא סברא לחלק בין גזלן מפורסם או לא וכיון דרבנן פליגי על ר"ש גבי עבדן וסברו דסתם גזילה לא הוי יאוש ע"כ לאו טעמייהו משום שיש בידו להשביעו דהא לדברי רבה כנ"ל ליכא כלל שבועה בטענת גזלתני א"ו טעמייהו דרבנן דכל שידוע לו מי גזלו יש לו תוחלת להוציא ממנו באיזה תחבולה או שסובר שהגזלן לא יוכל להעיז ולכפור בפניו ובעצמו יודה בב"ד ויצטרך להחזיר וא"כ גם במוכסן שהוא פסול לשבועה ג"כ אין הבעלים מתייאשים דהא אף על גזלן סתם ליכא חיוב שבועה כנ"ל. וא"ש קושי' הגמ' אלא לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת מתני' מני לא רבנן ולא ר"ש:

היוצא מזה דמה דהוצרך הגמ' להעמיד המתני' בידוע שנתייאש או כר' שסובר דבגנב וגזלן הוי יאוש ז"א רק אי לא אמרי' שמא ס' מלוה ישינה אבל לדידן ל"צ לשום א' מהאוקמתות הנ"ל וכיון שהרא"ש מביא המתני' בסתמא ולא הזכיר א' מהאוקמתות הנ"ל נשמע מזה להטור שדעת הרא"ש דגם בליסטים ישראל שהוא גזלן מפורסם וליכא לחייבו שבועה מתייאש הנגזל מגזילתו. באשר אין לו תוחלת תקוה להוציא גזילתו כנ"ל וסרו בזה כל הקושי' שמקשה בש"ך על הטור דוק ותשכח ומיושב בזה גם דברי הרבינו מאיר שבמרדכי פ' הגוזל בתרא המובא בש"ך שם דמוקי התוספסא מי שהי' הולך בדרך ובא אנס כנגדו באנס ישראל דמסתמא הוי יאוש וא"צ למה שמתרץ הש"ך בדוחק דהתוספתא אזלי אליבא דר"ש דגם לרבנן אנס בדרך שהוא גזלן מפורסם מסתמא הוי יאוש ודוק:

[דף נג] והתני הצנועין מושכין ידיהם והגרגרים חולקים מאי חולקים חוטפין כדקתני סיפא מעשה שחטף חלקו וחלק חבירו והי' קוראין אותו בן חמצן עד יום מותו אמר רבה בר שילא מאי קראה (תלים ע"א) פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ רבא אמר מהכא (ישעי' א') למדו היטב דרשו משפט אשרו חמון ע"כ ברש"י מאי קרא דחמצן לשון חמסן כו' ולא אשרו חומץ לא גרסינן הכא אלא בב"ק ([דף מ"ו] גבי מנין שנזקקין לתובע תחלה ע"כ:

ולכאורה י"ל דאפש' לקיים הגי' דלכאורה יש לדקדק מאי קאמר הגמ' כדקתני סיפא דמשמע שיש סיוע מזה דלשון חולקין שברישא הוא דוקא בחטיפה וצ"ב מנין זה וכי בשביל שהברייתא מייתי בסיפא מעשה שהי' שא' מהגרגרים חטף ע"כ גם ברישא הכוונה על חטיפה גם יל"ד מאי קא מדייק בברייתא עד יום מותו. לכן נ"ל דלכאורה יפלא דהא גזל ניתק לעשה ומדוע לא השיב החוטף דמי שווי' של דבר מועט אשר גזל חלק חבירו ובודאי לא היה נקרא עוד בשם חמצן וצ"ל כיון דקדשים אין בהם דין חלוקה ואין ליתנם בדרך מכירה או מתנה מיד שגזל ואכלו אין בזה עוד תקנת השבה. וכאשר הארכתי במ"א בטעם דברי הרמב"ם שפוסק בבן לוי שנטל חלק בביזה לוקה ואינו משלם שהוא ג"כ מעין טעם הנ"ל כיון שהוא ממון שאין לו תובעין ולכך קראו אותו עד יום מותו בן חמצן א"כ מוכח שפיר מסיפא דברייתא הנ"ל מדקראו אותו בן חמצן עד יום מותו דאין בקדשים דין חלוקה והנה ידוע דחמסן משתמע גזלן גמור או כשיהיב דמי א"כ יש לכאורה לדחות הראיי' הנ"ל מהברייתא די"ל דאף שיש בו דין חלוקה וניתן להשבון לא פקע ממנו שם חמסן לאשר לא החזיר גוף דבר הגזול וכדאי' בב"ק דף ס"ב דדריש מקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה משלם רשע מיקרי' אמנם מדדרש מקרא דאשרו חמוץ ולא חומץ דאין נזקקין אלא לתובע תחלה מוכח דלשון חמצן הוא גזלן גמור דלא יהיב דמי ע"פ פי' הש"ך בחו"מ סי' שכ' דהנ"מ במה שנזקקין להתובע תחלה דלא יקדים הנתבע תשובתו על תביעת התובע בטרם יגיד התובע תביעתו בב"ד שעי"ז אף אם יודה במקצת לא יחויב שד"א אחרי שקדמה הודאה לתביעה א"כ מזה מוכח דחומץ הוא גזלן גמור דאף דמיירי בחמסן ויהיב דמי דא"כ ליכא דין תביעה רק על החזרת החפץ וע"ד משל שתובע ממנו ב' כלים שלקח ממנו ואינו רוצה למוכרם לו ומשיב הנתבע בכפירה מעל אחד שטוען שאחד מכר לו ואחד מודה ורוצה להשיב ובגוונא כזה ליכא ש"ד דהילך הוא ואף שאינו מוסר לאלתך בב"ד אחרי שלא בא ליד הנתבע כ"א בדרך פקדון או חטיפה וכמבואר כן מפורש בחו"מ סי' א"כ ליכא נ"מ בזה במה שנזקקין לתובע תחלה א"ו דמיירי בתביעת גזל ממון או שכבר אינו בעין דבר הגזול ותובע דמים והנתבע מודה במקצת הרי מוכח דחומץ הוא לשון גזלן גמור ולא מלשון חמסן ובדיהיב דמי ואחרי שקראו להחוטף בן חמצן מוכח דלא ניתן להשבון וכנ"ל כיון דאין בקדשים דין חלוקה ושם מכר או מתנה:

[דף נ"ד ע"ב] איתא ברמב"ם פ"י מהלכות כלאים דין ל"ב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מ"ע בציצית ומשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כה"ג במקדש אפי' שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל יעו"ש. והקשה עליו הכ"מ בזה"ל וי"ל שמה שהקשה מדאמרינן בפ' בא לו בבגדי כהונה במקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר י"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי כהונה כו' אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית בהו משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהו אית בי' ומ"ש עוד ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים איני יודע איך כ' כלשון הזה דאטו משום דהוי חושן כלאים אפוד אינו כלאים. והכי הול"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חושן נמי כלאים לא עכ"ל יעו"ש:

ונלענ"ד לתרץ קושי' הכ"מ על הראב"ד דהנה בקידושין דף הנ"ל ע"א אי' אמר רב חזרנו על כל צדדים כו' ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו שלא ניתנה תורה למלאכי שרת שתיכף בגמר עבודה יפשיטם ולא ישהם עליהם כהרף עין יעו"ש ולולי פרש"י הי' נ"ל לפרש בענין אחר דלא ניתנה תורה למלאכי השרת הוא לענין הפשטה עצמה דאין אדם יכול להפשיט איזה בגדים בבת אחת רק בזא"ז ונהי דזה ודאי לא חשיב מעילה במה שמשהה הבגד הראשון שלמעלה על עצמו לאחר עבודה כשפושטן עכ"פ כהרף עין [והיינו] מתחילת הפשטה עד סוף ההפשטה דהא הוא עוסק בה כדי להעביר מעליו ומה לו עוד לעשות אך מ"מ הבגדים האחרים אשר עדיין אינו עוסק בהם להפשיטם מעליו א"כ באלו שייך דין מעילה דהא הוא משהא אותם על עצמו לאחר עבודה והבגדי כהונה הי' שמנה בגדים ואין אדם יכול להפשיטם בב"א רק זא"ז (ובאהרן הוא שהי' דרך נס מה שאי' שהפשיטו בגדיו ממנו לאחר מותו כולן בב"א) נמצא אי אמרינן דשייך בבגדי כהונה דין מעילה א"א בשום אופן שלא ימעלו בהן באותן בגדים אחרים שעדיין אינו עוסק בהפשיטן כנ"ל איו דבבגדי כהונה פטרה התורה במעילה ולא שייך בהו כלל דין מעילה אבל היכא שיש רק בגד א' לא שייך לא ניתנה תורה כו' דהא בפשיטות אותו בגד אף שמשהה אותו עליו עוד כהרף עין מ"מ לא עשה שום עבירה כיון שהוא עוסק בפשיטתו גופא לאחר פשיטות אותו הבגד שוב אין עליו שום איסור כלל לכן לא שייך שוב לא ניתנה תורה כו' וא"כ השתא א"ש דנוכל לומר דהראב"ד הבין בדברי הרמב"ם שפירש דלא כפי' רש"י. רק כפרושי הנ"ל דלא נתנה תורה כו' פרושו משום דא"א להפשיטן כל הבגדים בב"א כיון שיש עליו איזה מיני בגדים לכן אמרי' דניתנה להנות בהן ולא שייך בהו מעילה כיון שא"א בל"ז אבל גבי כלאים שסובר הרמב"ם דרק האבנט הוא כלאים אבל לא שארי הבגדים א"כ כיון שהאיסור הוא רק על בגד א' ובבגד א' לא עביד בי' איסור בפשיטתו כיון שהוא עוסק בה להפשיטו ותו לא הוי עליו איסור כלל ולכן לא שייך בי' הואיל ולא ניתנה תורה למלאכי השרת כנ"ל כיין שאין עליו בגד איסור רק א' ובבגד א' לא עביד שום איסור ע"כ פסק הרמב"ם דלוקין ומקשה עליו הראב"ד שפיר דמ"מ יפטר דהא בפ' בא לו אי' דבכל היום מותר ללבשן. ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים [פי' שדחקו קושי' הכ"מ דדילמא שאני התם משום דלענין מעילה וכנ"ל דהוי לענין מעילה כל הבגדים בחזקת איסור עליו כיון דאין באפשרי שלא ימעול בהן בהבגדים הנשארים עוד עליו אשר עדיין עליו אשר איננו עוסק בפשיטתם עדיין לכך אמרי' דהתורה פטרה אבל לענין כלאים דהוי רק האבנט כלאים ובחד בגד לא שייך התורה התירה וכנ"ל] אינו דאטו חושן ואפוד לית בהו כלאים פי' והוי נמי דומי' דמעילה דלגבי איסור כלאים יש ג"כ איזה בגדים וא"כ עבר על הבגדים שעדיין אינו מפשיטן וג"כ אנו מוכרחים לומר דהתורה התירה ואמאי לוקין על לבישתם כיון דע"כ אנו מוכרחים ג"כ לומר דהתורה התירה כמו גבי מעילה.

וא"ל דיש חילוק דגבי מעילה שייך לב ב"ד מתנה עליהם ובאיסור כלאים לא שייך זה דאי' בתוס' ישינים ביומא דף ס"ט ע"ב דלא שייך גם גבי מעילה דלב ב"ד מתנה משום דאין הקדש לחצאין וא"כ שפיר מדוקדק סמיכות לשון הראב"ד ובטוב טעם ודעת. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה