שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת קידושין
בסוגיא דהענקה [דף טו ע"א]
הרמב"ם פסק מדכתיב גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו. לו ולא למוכר עצמו ופסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח. אע"ג דבעלמא ס"ל כר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה הכא קי"ל דלא כוותיה והמעיין בסוגיא דקידושין דף ט"ו יראה לעינים שהיא תמוה גדולה כיון דאיצטרך לו ולא למוכר עצמו מה"ת נימא דלא כר' נתן כיון דלית לן מיעוטא:
ונלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה קושי' עצומה. דהא מצינו שהכתוב בא לרצות את האדון ולא יקשה בעיניך בשלחך אותו כי משנה שכר שכיר עבדך א"כ כל עיקר הענקה הוא משום משנה שכר שכיר וא"כ בודאי אי אפשר לומר שיהיה הענקה מרובה משכר עבודתו דאם יהיה הענקה מרובה משכר עבודתו א"כ ישלם האדון יותר ממשנה שכר שכיר ולמשל אם שכרו בעד שלשים זוז והתורה אמרה משנה שכר שכיר עבדך וא"כ לכל היותר יתן לו הענקה ג"כ שלשים זוז ומשלם לו מה שעבדו משנה ש"ש אבל אם יתן לו יותר משלשים הענקה תהיה יותר ממשנה ש"ש והנה אמרו בגמרא ונמכר בגניבתו ולא בכפילו וכת' הרמב"ם והכפל יושאר חוב ולפ"ז יהיה כל גנב שנמכר בגניבתו עדיין נשאר חוב על הכפל וא"כ למה איצטרכי בגמ' לו ולא לבע"ח דהא גם בלא זה א"א לומר שהענקה משתלמת לבע"ח דהא כל גנב נשאר כל כך בע"ח לבעל הגניבה כמו המעות שנמכר בכך והענקה אינה לעולם יותר ממשנה שכר שכיר כנ"ל וא"כ האיך שייך שיקבל העבד הענקה דהא לעולם צריך האדון ליתן ההענקה לבע"ח היינו לבעל הגניבה עבור הכפל שנתחייב לו. והאיך אמרה תורה ולא תשלחנו ריקם דהא העבד אינו מקבל כלום: אלא בעל הגניבה עבור הכפל כמובן וע"כ צ"ל דאינו משלם לבע"ח הענקה וא"כ למה איצטרך לגבי הענקה לו ולא לבע"ח דהא בלא"ה הוי ידעינן דאינו נותן לבע"ח מדכתיב ולא תשלחנו ריקם. ם
אמנם לכאורה היה אפשר לומר דלעולם הו"א דהענקה משתלמת לבע"ח ואין להקשות כנ"ל דהאיך מצינו שיהיה ההענקה לעבד דהא לעולם צריך לשלם ההענקה לבע"ח היינו לבעל הגניבה עבור הכפל כנ"ל ז"א דאפשר היכא שהודה העבד מפי עצמו שגנב. וא"כ נפטר מהכפל דהוי ליה מודה בקנס ופטור וא"כ אינו נתחייב לבעל הגניבה כלום וא"כ שפיר שייך הענקה לעבד גם זה אינו: דאמרי' בגמ' דכתובות דף ע"ב משמשתו נדה אין לה כתובה ופריך שם הגמ' מנא ידעינן כו' יעו"ש והקשה הראב"ד שם מאי פריך הגמ' מנא ידעינן דהא אפשר שהיא הודה מפי עצמה ששימשה נדה ותירץ דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה הרשב"א דהא הכא לא שייך אין אדם מע"ר כיון דע"י כך היא אובדת כתובתה נאמנת לעולם אע"ג שעשתה עצמה רשיעה. דאל"כ אם א' אומר גנבתי או גזלתי האיך נאמן הא אין אדם מע"ר וצ"ל כיון דע"י כך צריך לשלם נאמן ואמאי היא אינה נאמנת והניח בצ"ע: אמנם לענ"ד נראה לתרץ קושית הראב"ד הנ"ל דהנה ידוע הכלל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ופירשו המפרשים מב' טעמים או מטעם מיגו שיכול לומר אני נותן לו המעות במתנה ומי יעכבנו מליתן לו המעות הזה במתנה או שהוא מגזה"כ דהו"ל כמאה עדים מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה והנפקותא בין הני תרי טעמים אפשר לומר ע"פ מ"ש בהג"א הודה מפי עצמו ואח"כ אומר טעיתי אינו נאמן כיון דלגבי עדים אם העידו פעם א' שוב אינם יכולים לחזור שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"נ הדין כך גבי הודאת עצמו וא"כ מצינו שהשווה דין הודאת עצמו לדין העדאת עדים. וא"כ גם אנו יכולים לומר כי היכא דגבי עדים אם אמרו למשל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים משום דאין אדם מע"ר גם בהודאת עצמו כן היכא שמשים עצמו רשע אינו נאמן אמנם כ"ז אם הטעם מצד גזה"כ דהוי כעדים. אבל אי אמרינן הטעם מצד מיגו וא"כ למשל אם אומר גנבתי נאמן דאע"ג דאינו נאמן לגמרי שגנב מטעם דאין אדם מע"ר מ"מ צריך לשלם מצד מיגו שיכול לומר אני נותן לו המעות במתנה והמפורשים הקשו האיך אמרינן משמשתו נדה אין לה כתובה הל"ל שצריך להוציאה דהא אסור לשהות את אשתו בלא כתובה ותירץ דכיון שהטעם אינו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי כיון דעוברת על דת מצוה להוציאה אמנם כ"ז אם ידעינן כבר שהיא משמשתו נדה מותר לשהות אותה בלא כתובה. אבל אי לא ידעינן עדיין שהיא שמשתו נדה אלא היא באה ומודה בעצמה בודאי אינה נאמנת לפטור מכתובתה מטעם מיגו שתוכל לומר אינני רוצה בכתובתי. ז"א דהא גם זאת אינה יכולה לומר שאינה רוצה בכתובתה דא"כ אסורה לשהות עם בעלה ובודאי אינה לאמנת מטעם מיגו דהא לא שייך התם מיגו כנ"ל וא"ל מצד עדות תהי' נאמנת דהו"ל גזה"כ ז"א דהא מצד עדות בודאי אינה נאמנת משום דאין אדם מע"ר וא"כ שפיר כ' הראב"ד דממ"נ אינה נאמנת אבל אם בא א' ואומר גנבתי או גזלתי אע"ג דאינו נאמן לגמרי מטעם דאין אדם מע"ר. עכ"פ מחויב לשלם משום מיגו וכנ"ל וא"כ נחזור לענינינו. היכא שאומר גנבתי אינו נאמן להחזיקו בגנב אבל משלם הוא מטעם מיגו וא"כ כיון דאינו נאמן אלא מטעם מיגו אין אנו יכולים למוכרו דלא הוי ונמכר בגניבתו ואינו אלא כחוב בעלמא מה שנתחייב מחמת הודאתו וא"כ הדרא קושי' הראשונה האיך יכולין לומר שהענקה משתלמת לבע"ח הא בכל פעם נתחייב העבד לבעל הגניבה הכפל והענקה לכולם אינה מרובה מכפל וא"כ צריך לשלם ההענקה לבעל הגניבה והאיך שייך ולא תשלחנו ריקם וא"ל דאפשר ע"י הודאת עצמו ז"א כיון דהודאה מעצמו אינו נאמן להחזיקו בגנב או בגזלן אלא שמשלם מטעם מיגו. וזה לא הוי אלא כחוב בעלמא וא"כ לא שייך ונמכר בגניבתו וגם מכירה ליכא וא"ל דאפשר שהודה מעצמו וא"כ נתחייב לשלם ונפטר מהכפל. ואח"כ באו עדים שגנב וא"כ מחזיקין אותו לגנב העדאת עדים ונמכר ע"י כך וכפל ליכא דהא פוטר עצמו בהודאתו וא"כ שייך הענקה שפיר לעבד גם ז"א. דהנה בספר המקנה הקשה לפי מאי דאמרינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו האיך יהיה עדים נאמנים שגנב הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה אמנם נראה לתרץ דודאי העדים לא באו לחייבו אלא ממון כיון דאם יש לו מה לשלם אינו נמכר אלא דאם אין לו מה נשלם מה יעשה הבעל גניבה מחזיר על תשלומי גניבתו וצריכין למכרו. אבל כל עיקר עדותם לא היה אלא לחייבו ממון ומזה שייך שפיר יכול להזימה כיון דאף הם אם יש להם לשלם צריכין לשלם ויעוין בתוס' כתובות דף ל"ג ע"א ד"ה אלא אפשר וא"כ באופן היכא שכבר נתחייב ממון דהיינו שהודה מעצמו ונתחייב לשלם מטעם מיגו ואח"כ באו עדים שגנב דכל עדותם אינו אלא לחייבו מכירה וא"כ בודאי אין עדותם כלום משום דהוי עדות שאי אי"ל ואינו נמכר כלל ע"י עדותם. וא"כ לא שייך מכירה בשום אופן כ"א כשבאו עדים קודם שהודה. ונתחייב גם בכפל וא"כ אם נאמר שהענקה משתלמת לבע"ח א"כ צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה. וא"כ לא שייך שיהיה הענקה לעבד וצ"ל שאינה משתלמת לבע"ח וא"כ למה לי לו למעוטי בע"ח.
אמנם נ"ל דהנה איזה פוסקים כתבו דהא דא"ר נתן שראובן שלוה לשמעון ושמעון לוה ללוי שמוציאין מלוי ומתנין לראובן: היינו דוקא אם לוי לוה כבר משמעון ואח"כ לוה לשמעון מראובן. וא"כ בשעה שלוה שמעון מראובן כבר נשתעבד החוב שיש לשמעון אצל לוי לראובן בזה אמרינן שמוציאין מלוי ונותנין לראובן אבל אם שמעון לוה מראובן מקודם ואח"כ לוה שמעון ללוי לא אמרינן שמוציאין מלוי ונותנין לראובן כיון דבשעה שהלוה ראובן לשמעון לא הי' לשמעון חוב כלל אצל לוי וא"כ לפ"ז לא היה מקום לקושייתי הנ"ל דלעולם אפשר לומר שהענקה משתלמת לבע"ח וא"ל לפ"ז האיך מצינו שיהי' הענקה לעבד דהא צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה ז"א דהא העבד נתחייב הכפל לבעל הגניבה מיד בשעת הגניבה והענקה לא בא לעבד עד אחר מכירתו וא"כ בשעת הגניבה עדיין לא הי' ההענקה משועבדת לבעל הגניבה ולא אמרי' מוציאין כו' כנ"ל ושפיר שייך הענקה לעבד אמנם דבר זה אי אמרי' דוקא דבעינן שיהא משועבדת בשעת הגניבה תלי בפלוגתא דאמוראי דהנה הר"ן והרשב"א מקשים אי אמרי' שיעבודא דאורייתא מאי נ"מ בשיעבודא דר"נ הא בלא"ה משועבד החוב שיש לשמעון אצל לוי לראובן מטעם שיעבודא דאורייתא ותירץ בספר קצה"ח סי' פ"ו דמצד שיעבודא דאורייתא לא היה מוציאין מלוי ונותנין לראובן רק היכא שבשעה שהלוה ראובן לשמעון הי' כבר לשמעון חוב אצל לוי אבל אם לא נתחייב לוי לשמעון אלא עד אחר שהלוה ראובן לשמעון לא היה מוציאין מלוי ונותנין לראובן וע"ז בא שיעבודא דר"נ דאף אם הלוואת ראובן לשמעון היה קודם הלוואת שמעון ללוי אפ"ה מוציאין מלוי ונותנין לראובן וא"כ לפ"ז הקושיא במקומה עומדת למה לי לו למעוטי בע"ח תיפוק ליה דאינה משתלמת לבע"ח דאל"כ האיך שייך שיהיה להעבד ההענקה דהא צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה (וא"ל כיון דנתחייב הכפל מיד משעת הגניבה וההענקה אינה באה אלא אחר מכירה ואם כן לא נשתעבדא לבעל הגניבה ז"א דהא כיון דאמרינן שיעבודא דאורייתא א"כ הוי שעבודא דר"נ אף אם לא נשתעבד בשעת הלואה כמ"ש הקצה"ח וא"כ שייכי ההענקה לבעל הגניבה אף אם לא נשתעבדה בשעת הגניבה) וצ"ל למאן דא"ל שיעבודא דאורייתא באמת לא איצטריך לו למעוטי אלא משום דכל הסוגיא אליבא דאביי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ לדידי' גם שיעבודא דר"נ ליכא אלא אם נשתעבד החוב מיד בשעת הלואה וא"כ לא שייך הענקה לבעל הגניבה כיון דהכפל נתחייב מיד בשעת הגניבה וההענקה אינה באה עד אחר המכירה ואם כן אפשר לומר היכא דנתחייב העבד באיזה חוב אחר הענקה דאז הוי שיעבודא דאורייתא וא"כ מוכח בלא"ה דאינה משתעבדת לבע"ח ולא בעי לו למעוטי בע"ח אלא למוכר עצמו ע"כ ודו"ק:
(דף י"ז ע"ב) אמר רבא ד"ת עכו"ם יורש את אביו כו' גר את העכו"ם אינו אלא מדרבנן כו' תוס' ד"ה חלופי ע"ג ואיל דהטעם משום ברירה כו' דא"כ אפי' באו לרשותו נמי יהי' מותר מה"ט ע"כ שם בתוס' ישינים אלא מדרבן והשתא לא הוי חלופי ע"ג דהם אמרו והם אמרו ומקשה בט"א שתוס' סופרים דברי עצמן שבתוס' חגיגה דף כ"ה ע"ב ד"ה חבר כתבו בשם רש"י שמפרש טעם משנה זו משום ברירה עוד קשה דזה הוא נגד הסוגי' דכאן דמוכיח דירושת הגר לאו דאורייתא כו' דאי ס"ל דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי מותר ולא משום ברירה גם בדברי תוס' במס' חגיגה יש סתירה מורגשת שכ' שרש"י מפרש טעם של משנה זו ברישא מטעם ברירה אבל בסיפא דהוי בשני מינין לא אמרי' ברירה ומיד אח"ז כתבו שכן פרש"י עצמו משנה אחרת גר ונכרי שהטעם משום ברירה ותמוהין הדברים דהא גם כאן יש שני מיני' שהעכו"ם לוקח ע"ג והגר נוטל המעות יעוין היטב בגמרא דכאן ובחגיגה ובתוס':
ונלע"ד לתרץ הכל בפשיטות ויתרץ ג"כ הפשט במסקנת הגמ': ולא כדברי התוס' ישינים בסוגי' דכאן ד"ה אלא דהנה על סברא לחלק בין מין אחד לב' מינים מקשה הרשב"א בחידושיו כאן שהוא נגד הסוגי' דתמורה דף למ"ד ע"א דמקשה שם ניפוק חדא להדי כלבא כו והא התם הוי ב' מינים כלב וטלאים וכל עיקר קושי' הגמ' שם אינו רק מצד דין ברירה ונלע"ד בפשיטות דהא דמחלק רש"י בדין ברירה בין מין אחד לב' מינים אינו רק באיסור דאורייתא אבל בדרבנן שאף למ"ד אין ברירה מודה דבדרבנן אמרי' ברירה. ומינה נמי דבדרבנן ליכא חילוק בין מין א' לב' מיני' ובכל גוונא אמרי' ברירה בדרבנן ומדויק בזה מה שפי' רש"י בחגיגה. דדין חבר וע"ה מיירי לענין הכשר טומאה דלכאורה תמוה למה לא מפרש כדברי שארי מפרשים דמיירי לענין איסור דמאי דמשנה זו בדמאי שנוי' אבל לפי הנ"ל ניחא דאי מיירי לענין דמאי קשה מ"ט דסיפא: אבל לא יאמר טול אתה לח כו'. דהא בדרבנן אף בב' מיני' אמרי' ברירה כנ"ל אבל לפי פי' רש"י דמיירי לענין הכשר טומאה א"ש. דרש"י לשיטתו לפי דבריו בפירושו במס' ע"ז דף נ"ו ע"א ד"ה אין בוצרין בטבל לתרומה איסור הטומאה מדאורייתא ולכך לא אמרי' לענין זה ברירה בב' מינים וממילא מיושב קושי' הרשב"א הנ"ל מסוגי' דתמורה דהתם ליכא איסור דאו' דמדאורייתא איסור מחיר הכלב בטל ברובא דהתירא. רק מצד דבעלי חיים לא בטילי מדרבנן יש איסור מחיר הכלב בעשרה טלאים שכנגד הכלב וע"ז מקשה הגמ' שפיר וניפוק חדא כו' דלענין איסור דרבנן גם בב' מינים אמרי' ברירה.
השתא דאתינא להכי אין לדברי רש"י שהביא תוס' בחגיגה סתירה מסוגי' דכאן די"ל דרש"י לא מפרש מסקנא דכאן כדברי התוס' ישינים והי' קשה לרש"י מה בכך דירושת הגר מדרבנן אכתי ליתסר מדרבנן כיון שממילא כבר זכה הגר גם בע"ג מצד ירושה דרבנן לכן מפרש רש"י דהטעם משום ברירה ואף דבב' מינים לא אמרינן ברירה שאני הכא כיון דאינו אלא איסור דרבנן. דהא מדאו' אין לו זכות כלל בירושה בנכסי העכו"ם ואזדא לה גם קושי' התוס' ד"ה חלופי כו' דשפיר מוכיח בגמ' דע"כ אין ירושת הגר מדאו' דאי מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי ואין לומר דהטעם משום ברירה דהא בדאו' עכ"פ לא אמרי' בב' מיני' ברירה ורש"י מפרש בחגיגה אליבא דמסקנא דכאן דירושת הגר הוא מדרבנן ע"כ מפרש דהטעם משום ברירה ומיושב בזה קושי' התוס' ד"ה אלא.
והשתא דאתינן להכי נ"ל לחדש עוד דאף אם נחזיק מה שנראה מדברי התוס' הנ"ל ד"ה חלופי כו' דמשבאו לרשותו הכוונה שלא זכה בה מדין חלוקה ושייך עוד דין ברירה א"כ אכתי יוקשה אף לפי האמת לפי פרש"י הנ"ל דגם לפי המסקנא הטעם משום ברירה. אכתי אמאי אסור משבאו לרשותו ונ"ל בהקדים מה דאיתא בב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ה דבקידושין במעמד שלשתן פסק רי"ו דלא הוי אלא קדושי דרבנן והב"י כ' דהיא מקודשת מדאורייתא וסיים בב"ש וכן משמע בר"ן דף תקפ"ד ואמרתי דמדברי הר"ן אין ראי' דידוע מה שמסופק המל"מ בפ"י מהלכות תרומות אי אמרי' דמחמת דרבנן נעשה דאורייתא והאריך בזה גם אני הרחבתי בזה דברים והעליתי להשוות כמה סוגי' הנראים סותרים זה לזה בסברא: ותורף הדבר דהיכא דשייך הפקר ב"ד שב הדרבנן לדאורייתא כיון שהתורה נתנה הרשות לכל ב"ד גדול לשלוט בגדרותם ותקנתם להפקיר ממונו של אדם כחם בזה כמו הבעל הממון בעצמו והפקירם הפקר גמור כאלו הופקר מבעלים.
אמנם לפ"ד רבא שיליף בגיטין דף ל"ו ע"ב דהפקר ב"ד הפקר מדכתיב אשר לא יבוא לשלשת הימים יוחרם רכושו לא נשמע מזה רק שיש להם כח להפקיר אבל לא שיהי' קנוי' לאתר בלי שום דרכי קני' דלא עדיף מהפקר גמור שמפקיר בעל הממון בעצמו ע"ד שנזכה בו אחר וממילא אותו אחר אינו זוכה בו כ"א כשעושה דרך קני' פ"כ אף שחז"ל תקנו שיהי' קנוי' לאחר אין שם קנין דאו' לזה כיון דאין זה מצד הפקר ב"ד בכח שניתנה להם ואינו רק מצד תק"ח ובכה"ג לא ישוב לדאורייתא דהא מדאורייתא ליכא זכות קני' בלי דרכי קני' [מלבד ירושה דאתי ממילא] ולכן במעמ"ש אינה מקודשת מדאורייתא דאף שכח ביד חכמים להפקיר זכות המלוה שהי' לו על הלוה והפקירן הפקר דאורייתא מ"מ שיהי' קנוי' להשלישי שעדיין לא הגיע לרשותו א"א שיהי' מדאורייתא דמדרבנן לא ישוב לדאורייתא רק לענין ההפקר עצמו וכנ"ל אבל בזורק גט לתוך ד' אמות של האשה שפיר נוכל לומר שהיא מגורשת מדאו' והטעם לפי המבואר בדברי הקדמונים בכ"מ שהוא רשות הרבים הוי כקנוי' יחד לכ"א מבאי עולם ע"ד דכתיב והארץ נתן לבני אדם ומיחשב כל רה"ר כחצר שותפין. וד"א של אדם שתקנו חז"ל לאדם שבא תחלה לקנות בה כאדם בחצירו הוא מצד שהופקע לאותו רגע זכות העולם אשר להם גם כן באותן ד' אמות ורק הוא נשאר בזכותו והרי כחצירו וממילא קוני' מציאה הבאה לתוך אותן ד' אמות ובגט הוי הגט מדאורייתא דכיון דעפ"י הפקר ב"ד סר מד' אמות הללו זכות כל העולם נשאר העומד בזכותו באותן ד' אמות וקונה באותן ד' אמות כל הבא לתוכן קניות חצר משא"כ במעמ"ש דאף שיש הפקר ב"ד לענין שלא יהיה החוב שאצל הלוה שייך להמלוה. כי הופקר זכותו והוי כהפקר דאו' אין כאן דרך קניות לענין שיזכה השלישי באותו חוב דההפקר אינו מועיל לעשות הקני' ואין הקנין רק מצד תקנת דרבנן שגם זה מתקנתם שיהי' שייך להשלישי ע"י המעמ"ש מ"מ א"א למחשבי כדאורייתא:
מעתה נכון דלפי האמת דגר אין יורש אביו ד"ת רק מדרבנן אף שבידם להפקיר זכות הנכרי היורש מצד הפקר מ"מ לענין שיהי' קנוי' להגר אף קודם שבאו לרשותו ולא נעשה דרך קני' כלל א"א להיות רק מדרבנן. וכיון דאין בהפקר גמור א"א לזכות בה בלא דרכי קני' ע"כ אף שמדרבנן קניי' להגר חלק ירושה א"א לומר שמחמת זה שב לדאורייתא וכיון דאינו של הגר רק מדרבנן. אמרינן לענין החלוקה טול אתה ע"א כו' ברירה כמו בכל דרבנן אבל כשבא כבר לרשות הגר תו א"א לומר ברירה דכיון דמחמת הפקר ב"ד נסתלק זכות הנכרי ושב לדאורייתא זכה בה הגר ממילא מצד קנין חצירו כי באה הירושה לרשותו וכה"ג שב הדרבנן לדאורייתא פא ודו"ק:
בסוגיא דשליחות [דף מ"ב ע"א]
תוס' ד"ה ודילמא כו' וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע ב"ק מיירי דאי"ל שותפות בגווה כדאמר הכא:
וליישב קושי' זו אקדים לשון הירושלמי. מנין ששלוחו של אדם כמותו
אמר ר' לעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כולם שוחטין אותו והלא אחד הוא ששוחט ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכי כולם הי' לוקחין והלא אחד שהוא לוקח ע"י כולם. אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' יוסי שנייא היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תומר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת לית יכול דאמר ר' זעירא בשם ר' לעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו שלא מדעתו עכ"ל הירושלמי ומפרש הק"ע ויידא אמר דא לאיזה צורך אמר דא יעו"ש ואין שחר לדבריו אף בחילוף הגירסא שהוא גורס דלפירושו מסקנת הירושלמי דמושחטו לא ילפינן שליחות אלא מויקחו והאיך מיושב דברי ר' לעזר שהוא יליף מושחטו והוא בעצמו סובר דשוחט אדם פסח שלא מדעת של חבירו ונלע"ד להיפך דלשיטת ר' לעזר דשוחט אדם פסח חבירו שלא מדעתו מוכח שליחות מושחטו ולא מויקחו דלכאורה צריך הבנה לפי מה דאסיק ר"ה ברי' דר"י לעיל דף כ"ג דגבי קרבנות כהני שלוחי דרחמנא נינהו האיך ילפינן שליחות בקדשים מושחטו. הא ליכא על הבעלים כלל שום מצוה על השחיטה הן אמת לפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם בשם יש מפרשים אף לר"ה ברי' דר"י י"ל דרק בזריקה והקטרה אמרי' שלוחא דרחמנא אבל בשחיטה כיון דהבעלים בעצמם יכולים לשחוט דשחיטה כשרה בזר י"ל דכל שוחט קרבן שליח הבעלים הוא אבל אף לדברי היש מפרשי' האלו אינו מוחלט דגבי שחיטה שלוחא דידן נינהו. רק היא בעי' דלא איפשיטא במס' נדרים דף ל"ה: ילפינן שליחות מושחטו וצ"ל: דאף אם גם בשחיטה שלוחי דרחמנא נינהו וליכא על הבעלים כלל מצות שחיטה מ"מ כיון דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והרי שקרא הקרא מעשה השחיטה ע"ש כל הקהל אף דבאמת לא שחטו אלא אחד נשמע דמה שעשה השליח נקרא ע"ש בעלים דשלוחו כמותו לכל דבר וכן מוכח לשון הר"ן לאלפסי שם בזה"ל. תני ריב"ק אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו כו' והלא אינו שוחט אלא א' ונפקא לך מדכתיב תזבח שלא יהי' שנים שוחטין זבח א' כדאי' בחולין בפרק השוחט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם שוחטין:
אמנם א"כ מאי מקשה הגמ' דילמא שאני התם דאי"ל שותפות בגווה דלכאורה נראה דעיקר הסברא לחלק בין שותפות או לא. הוא משום דהיכא דאי"ל שותפות שייך לומר דכמו דזכי לנפשי' לקיים מצות שחיטה המוטלת עליו זכי נמי לחברי' וכעין שכ' רש"י במס' ב"מ דף ח' ע"א גבי שותפים שגנבו שאחד הוציאו מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו דאף דאין שלד"ע מ"מ מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופשוט דזכי לנפשי' לא שייך אלא אי אמרינן שמצות השחיטה מוטלת על בעל הקרבן אבל אם נאמר דבכל מעשה הקרבן הכהנים שלוחי דרחמנא ואין צריכין כלל דעת בעלים ויכולים אחרים לשחוט שלא מדעת הבעלים וכמו שנראה מדברי התוס' במס' יומא דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא מידי דאי אמרי' דאין הכהנים שלוחי דידן יכול כהן שבאותו משמר להקריב אף אם אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרבא כהן שבאותו משמר א"כ אף כששחט אחד מהשותפי' אינו זוכה בעצמו כלל באותו שחיטה דהא אין עליו כלל מצות שחיט' וממילא לא שייך לגבי השחיטה לומר כיון דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וליכא לחלק בין כשהשחיטה ע"י אחד מהשותפים או ע"י אחר ומאי מקשה הגמ' דילמא שאני הכא דאי"ל שותפת בגווה:
אמנם דין זה אי מצות שחיטה על הבעלים או לא י"ל שתלוי בפלוגתא ואקדים דברי הגמ' במנחות דף י"ט ע"א אלא מעתה דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה כו' ה"נ בזר תהי' פסולה שאני התם דא"ק וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים האי לא מצית אמרת מק"ו מזריקה מה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים ע"כ והנה פשוט דאי לא ידעינן רק מדכתיב ושחט את פר החטאת. י"ל דלא ממעטינן אלא דשחיטה לא בעינן בעלים: כלומר שאין הבעלים צריכין לשחוט בעצמם דוקא כמו בסמיכה אבל מ"מ י"ל דמצות שחיטה על הבעלים והיינו או שישחטו בעצמם או ע"י שלוחם ולולי מיעוטא דושחט את פר החטאת ה"א דא"א לשחוט ע"י שליח וצריך להיות דוקא בבעלים בעצמם כמו סמיכה דדרשינן וסמך ידו ולא יד שלוחו כדאי' במנחות דף צ"ג ע"ב אמנם אי אמרינן דדנין אפשר משא"א יש ללמוד שחיטה מזריקה ולמידין דליכא כלל מצות שחיטה על הבעלים כמו זריקה. דבזריקה לא שייך כלל שם שליחות כדברי ר"ה ברי' דר"י מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד מצי שווי' שליח:
היוצא מזה דאף לשיטת היש מפרשים הנ"ל דבשחיטה נשאר באיבעי' דלא איפשטא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא י"ל דמתלי תלי בהך פלוגתא אי דנין אפשר משא"א או לא ולמ"ד דנין אפשר משא"א למידין שחיטה מזריקה דכמו דבזריקה ליכא שום מצוה על הבעלים והכהן הזורק אינו שלוחו של בעל הקרבן כ"כ אין צריכין שליחות בשחיטת קדשים מהבעלים וי"ל דלכך סובר ר"א דאדם שוחט את פסחו של חבירו שלא מדעתו מעתה א"ש דברי הירושלמי הנ"ל דר"א לשיטתי' הוצרך לילף שליחות מושחטו דמויקחו להם איש שה הקדום בפרשה לא הוי מצי למילף דהוינן מצינן למידחי דילמא שאני התם דאי"ל שותפת בגווה דהא על הלקיחה נצטוו הבעלים ושייך לגבי כ"א מהשותפים מגו דזכי לנפשי' בלקיחה זכה נמי לחברי' וליכא למילף בשליחות דעלמא דשלוחו של אדם כמותו אבל מושחטו אותו כו' שפיר נשמע דין שליחות דהא חזינן דקרי הקרא השחיטה ע"ש כולם אע"פ שאין שוחט אלא א' דליכא למידחי דילמא שאני התם דאי"ל שותפות דהא לענין עצמות השחיטה א עילוי יותר לשותפות מאדם דעלמא דהא אין כלל שם חיוב שחיטה ע הבעלים ור"א לשיטתי' שהוא תלמיד ר' יוחנן וסתם דבריו הי' ממה ששמע מר"י כדאי' ביבמות דף צ"ו ע"ב ור' יוחנן סובר בפירוש דדנין אפשר משא"א כמפורש בירושלמי פ"ב דתרומות הלכה א' ומובא בר"ש: אין תורמין מן הטהור כו' ר' יוחנן משום ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. מה גורן ויקב אפשר שיהי' מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' בלשון בתמי' וכי אפשר לחטה א' או יקב א' מקצתו טמא ומקצתו טהור וזה אף על פי שאפשר ובחיטה א' לא אפשר ש"מ דס"ל לר' יוחנן דלמידין אפשר משא"א ונמצא ר"א דקאי בשיטת דלמידין אפשר משא"א יש לימוד שחיטה מזריקה. ואין שום מצוה על הבעלים בשחיטת קדשים. ע"כ מותר אדם לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו ושפיר יליף ר"א מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כיון דקרי הקרא השחיטה על כל הקהל ואינו שוחט אלא אחד ש"מ דשלוחו של אדם כמותו ולא מצי להקשות ש"ה דאי"ל שותפות בגווה כיון דלא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' במצוה המוטלת עליו. דאין שום מצוה על הבעלים יותר מאיש אחר אבל מויקחו לא מצי למילף דמצי לומר שאני דאי"ל שותפות כיון דהלקיחה הוא מצוה על הבעלים ושייך לומר מגו דזכי לנפשי' במצוה המוטלת עליו זכה נמי לחברי' וע"כ אין אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו כיון דמצות הלקיחה על הבעלים. וא"ש דברי הירושלמי אבל בפי' הרמב"ם והברטנורא אי' טעם אחר על המשנה אין מן הטהור על הטמא ובדין אין תורמין מן הטמא על הטהור מבואר דרש"י ותו' יבמות פ"ט מנחות כ"ה שנחתו למצוא טעמים שונים ולא הזכירו מדברי ר' יוחנן הנ"ל שבירושלמי הנ"ל דגם מטמא על הטהור יש למעט מפסוק כדגן מן הגורן כשם שממעט מן הטהור על הטמא מפסוק הנ"ל. וצ"ל שסוברים להלכה שאין דנין אפשר משא"א ויעוין בספר כריתות בלשון למודים שער ג' ק"ט שמסופק לדינא אם הלכה כר' אליעזר שסובר ביבמות דף מ"ו שלמידין אפשר משא"א או הלכה כר' עקיבא שסובר שם אין דנין אפשר משא"א ובחדושי הריטב"א ביבמות שם אי' בשם מצא כתוב שיש לומר דרק לענין פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין אמר ר"א שלמידין מפסח מצרים אף דהוי לא אפשר דנין אפשר משא"א מטעם כיון דעיקר פסח היה במצרים והוא הי' אב לכל הפסחים ודאי שפיר גמרינן מינ' לשאר פסחים. וכן נמי לענין טבילת גרים שפיר גמרינן מטבילת אמהות שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסים תחת כנפי השכינה הא בעלמא אפשר לומר שאין למידין אפשר משא"א עכ"ל.
היוצא מזה שאין בזה החלט אי סברינן דלמידין אפשר משא"א או לא. רק ר' יוחנן שסובר להדי' כנ"ל דלמידין אפשר משא"א ולפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות על אין תורמין כו' טעם אחר נראה שסובר דאין למידין אפשר משא"א ולדידי' י"ל דשחיטת קדשים ופסח הוא מצוה וחוב על הבעלים לעשות בעצמן או ע"י שליח ולא ילפינן מזריקה דאין דנין אפשר משא"א וא"ש בזה המבואר ברמב"ם פי"א מהלכות ברכות דין י"ב שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט והוא מדברי הגמ' פסחים דף ז' פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה"נ ומזה הטעם השמיט הרמב"ם ולא הביא דינו של ר"א המבואר בירושלמי הנ"ל אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ויעוין מ"מ בפי"ד מהלכות מעה"ק דין יו"ד ובערכין דף כ"א ע"א וע"ב] אמנם מדברי התוס' בערכין דף כ"א ע"ב ד"ה מאי דפלפולו רק מצד מצות סמיכה ולא הזכיר מצות שחיטה נראה שסוברים שאין בקדשים מצות שחיטה בבעלים וכן מחליט הפנ"י בסוגי' דידן. אבל לא שפ לבו לכל מ"ש לעיל גם לא הזכיר מדברי הגמ' בפסחים דף ז' הנ"ל אבל בשו"ת מהרי"ל סי' י"ח מובא בשם רבינו יוסף בן פלטא פי' אחר בדברי הגמ' פסח וקדשים מא"ל ה"נ וז"ל ה"נ דגבי חולין אמרין לה דסגי דלאו איהו שחיט ה"נ אמרי' לך גבי פסח וקדשים דלאו בעלים שוחטים כו' יעו"ש שיש קצת טעות הדפוס וכוונתו מבוארת שמתרץ הגמ' דלא בעינן בשחיטת פסח שיהי' ע"י בעלים בעצמם וכיון שסגי ע"י שליח מברכינן בעל ופשוט שלפי סגנון פירושו יש להוסיף ולומר דאף שליחות בעלים לא בעינן בשחיטת פסח וקדשים ותירץ הגמ' ה"נ פרושו שאף בשחיטת פסח וקדשים לא בעינן בעלים ולא שלוחיהם כמו דלא בעינן בשחיטת חולין וביד כל אדם לשחוט אף שלא מדעת הבעלים וכדברי ר"א הנ"ל שוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"כ ליכא מדברי הגמ' הנ"ל ראי' לסתור דברי הפנ"י הנ"ל.
ולפי ההנחה הנ"ל י"ל דרך פלפול דלר' יונתן שסובר אכילת פסחים לא מעכבא. ע"כ צ"ל דאין דנין אפשר משא"א. דבמס' נדרים דף ל"ו איתא אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו כו' שכן מביא אדם על בניו ובנותיו הקטנים. אלמה אמר ר' אליעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום אמר ר' זירא שה לבית לאו דאורייתא ומפרשים הרא"ש והר"ן דקושי' הגמ' דכיון דאמר ר"א הפריש חטאת על חבירו לא עשה כלום וכן בהפריש פסח על חבירו לא עשה כלום. ע"כ צריכין לומר דאין דנין אפשר משא"א ומתרץ ר' זירא דלעולם דנין אפשר משא"א ושה לבית לאו דאורייתא וידוע שדינו של ר"א הנ"ל שאין אדם מביא פסחו של חבירו שלא מדעתו הוא ברייתא מפורשת ואיתא בפסחים דף פ"ח תנו רבנן שה לבית מלמד כו'. אבל אינו שוחט ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו כו' אלא מדעתו וכן משמע מדברי המשנה שם. האשה בזמן שהיא בבית בעלה כו' הרי דהלכה פסוקה היא וז"ל הילקוט בפרשת בא בשם פסוק ויקחו להם שה לבית אבות כו' לבית אבות אינו בית אבות אלא משפחותם שנאמר משפחותם לבית אבותם הרי שהי' עשר משפחות לבית אב אחד שומע אני שה א' לכולם ס"ל שה לבית ומפרש בזה נחמיני שהכוונה שאם המשפחות מרובים ואינו כדי שיעור אכילה לכל אחד צריכין שה לבית דאכילת פסחים מעכב דבר אחר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחותיו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן ע"כ והנה נראה פשוט דמאן דאמר שה לבית לאו דאורייתא ע"כ סובר דאכילת פסחים מעכב ואתי' קרא דשה לבית להורות שאם המשפחות מרובות ואין שיעור אכילה לכל א' צריכין שה לבית אבל למ"ד אכילת פסחים לא מעכב צ"ל שה לבית אתי לרבות קטנים ומדאורייתא חייבין קטנים בפסח ומיושב בזה מה שקשה לכאורה בהתוס' בסוגי' דידן ד"ה אינו זוכה כתבו בזה"ל וא"ת ל"ל הא קי"ל דאין יד לקטן וי"ל דגבי פסח איצטרך ס"ד הואיל וחייב באכילת פסחו דכתיב שה לבית כו' ובתוס' מס' גיטין דף ס"ד ביארו יותר בהדי' משום דשה לבית דאורייתא ולכאורה תמוה דהא פסקינן בפסחים דף פ"ח ובנדרים דף ל"ו בשם ר' זירא דשה לבית לאו דאורייתא אמנם לפמ"ש ניחא דכאן אזלי הסוגי' אליבא דר' יונתן שסובר דאכילת פסחים לא מעכב ולדידי' ע"כ שה לבית לרבות קטנים והוי דאורייתא דאל"כ שה לבית למה לי:
היוצא מזה שאם נתפוס שיטת ר' יונתן צ"ל שה לבית דאורייתא וקשה א"כ אמאי אסור לשחוט ע"י בנו ובתו הגדולים ואשתו שלא מדעתן וכקושי' הגמ' בנדרים נימא כשם שיכולין לשחוט על בניו הקטנים שלא מדעתן כך מותר לשחוט פסח של חבירו שלא וצ"ל דסבירא לן דלא דנין אפשר משא"א הרי הוכחה מבוארת דאליבא דר' יונתן אמרי' דאין דנין אפשר משא"א. א"כ י"ל אליבי' דשחיטת קדשים צריכין להיות עכ"פ ע"י שלוחי הבעלים דמושחט פר החטאת לא נשמע למעט אלא שא"צ שחיטה שתהי' בבעלים בעצמם דוקא אבל משליחות מנ"ל למעט ומזריקה א"א למילף דאין דנין אפשר משא"א וכדברי הגמ' במנחות דף י"ט שהבאתי לעיל:
והשתא דאתינא להכי דלשיטת ר' יונתן יש מצות שחיטה על הבעלים לשחוט בעצמם או ע"י שלוחם ממילא י"ל דכששוחש אחד מהשותפים להקרבן שייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דהא באותו השחיטה ששחט אחד מהשותפין זכה לנפשי' לצאת ידי מצות שחיטה המוטלת עליו וזוכה גם לחבירו המשתף עמו ומקשה הגמ' שפיר אליבא דר' יונתן דילמא ש"ה דאי"ל שותפות בגווה אבל לר' יהושע ב"ק שסובר דאכילת פסחים מעכבא. ולדידי' צריכין שה לבית אבות לדרש הראשון שאם הי' משפחות מרובות צריך לשחוט שה לבית ולא קאי שה לבית לרבות קטנים וכדברי ר' זירא שה לבית לאו דאורייתא ולא צריכין למימר דלא דנין אפשר משא"א וכיון דאיכא למימר שדנין אפשר משא"א. י"ל דילפינן שחיטה מזריקה דליכא כלל מצות שחיטה על הבעלים וכמ"ש הפנ"י ולא שייך גבי שחיטת פסח ע"י א' מהשותפין מגו דזכה לנפשי' וליכא לחלק בין שותף השוחט לשחיטת אינש דעלמא ושפיר מוכרח דין שליחות מדכתיב ושחטו וכפי' הר"ן שהבאתי לעיל דכיון דנקראת השחיטה ע"ש כל הקהל כאלו שחטו בעצמו נשמע דשליחות של אדם כמותו וא"ש מה דלא מקשה הגמ' דילמא ש"ה דאי"ל שותפות רק אליבא דר' יונתן:
ועפי"ז יש ליישב מה שקשה בדברי הגמ' והא דתנן חבורה שאבד פסחו כו' מנלן מאי קושי' דילמא שאני התם דאי"ל שותפות אבל לפי מ"ש א"ש דהתחלות הסוגי' אזלינן לדידן דשה לבית לאו דאוריית' ודנין אפשר משא"א וליתא כלל מצות שחיטה על הבעלים מהקרבן. ודי בלקיחת הקרבן אמנם לגבי בני חבורה שלקחו לעצמן פסח אחר כבר נתבטל מנוי שלהן שנמנו על הפסח הראשון שנאבד מהם ואין חלות מנוי שלהם על הפסח שנשחט ע"י א' שהלך ומצאו כ"א מצד השחיטה והיינו כיון ששחט עליהם בשליחותם. ז"א אלא כי אמרינן דשלוחו של אדם כמותו אבל אי לא אמרינן שליחות הוי כלא אימנו כלל וכעין זה כתב הפנ"י ומקשה הגמ' שפיר ותו ליכא למידחי דילמא ש"ה דאי"ל שותפות דהא בשחיטת אותו הפסח לא זכה השליח לנפשי' כלום דהא כבר זכה בפסח משמצא וכבר יצא מצות לקיחת הפסח ומצות שחיטה ליתא בבעלים של הפסח. ולא שייך בעת השחיטה הואיל וזכי לנפשי' דזכותו באותו הפסח כבר זכה קודם השחיטה ולא הוסיף לעצמו זכות בשחיטת הפסח ואיך זכה לבני החבורה שיהי' כאלו אמנו על אותו הפסח אם לא בדין שליחות:
ועפי"ז יש ליישב גם קושי' המהרש"א שמקשה למה לא הקשה הגמ' תיכף ממשנה דעבד שאמר לו רבו והוא קדומה ממשנה דבני חבורה ואקדים קושי' המפרשים שמקשים מאי ראי' מעבד שאמר לו רבו דילמא שאני התם דיד עבד כיד רבו כדאי' בב"מ דאף ע"י שליח לא מיקרי שאילה בבעלים מ"מ בשאול עבדו הוי כשאילה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי ולכאורה יש ליישב דאי' בכתובות דף ע"ד דחליצה ע"י תנאי אינה מבוטלת כיון שהמעשה א"א לקיים ע"י שליח וכן הלכה פסוקה דכל דבר שא"א לקיים ע"י שליח אין התנאי מבטל המעשה ומבואר במל"מ פ"ו מהלכות אישות הלכה א' דאף בתנאי של עבר כגון אם עשית דבר זה או לא עשית דבר זה. אף שתיכף נתברר הדבר אם נתקיים המעשה או לא מ"מ צריכין בזה כל משפטי התנאים ומביא ראי' לזה מסוגי' דפ' האומר דפריך לר"מ דבעי פנאי כפול מקראי דסוטה דליכא התם כפילת התנאי ומשני דאיכא התם כפילת התנאי והתוס' שם הקשו דאכתי הוי לאו קודם להן ונדחקו בתירוץ קושי' זו יעו"ש. מוכח מזה דאף בתנאי דלשעבר בענין משפטי תנאים. דהא תנאי בסוטה תנאי דלעבר היא זה תורף דברי המל"מ ואף שראיות המל"מ מדברי הגמ' הנ"ל נדחים בפשיטות עפ"י דברי חדושי הר"ן לגיטין פ' השולח בסוגי' והוא שאמר לה משום שם רע שכ' להדי' בתנאי דלעבר לא בעינן דיני התנאי רק תנאי כפול בעינן אליבא דר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן אבל מדברי התוס' שמביא המל"מ מוכח שדעתם דגם בתנאי שלעבר בעינן כל משפטי התנאים ולפי"ז מיושב קושי' המפרשים הנ"ל דאם נאמר דאין מועיל שליחות בשחיטת פסח א"א לשחוט פסח על תנאי והרי שם במשנה גבי עבד מבואר דבשכח מה שאמר לו רבו מתנה אם גדי אומר לי רבי עלה שלי כו' אן יכול לשחוט פסחו על תנאי הא כל דבר שא"א לעשות ע"י שליח. א"א להתנות בו תנאי אף תנאי שלעבר העומד להתברר ודע דבתוס' מס' נזיר דף י"א ובחדושי הרמב"ן ב"ב דף קכ"ו מביא קושי' למה מועיל תנאי בנזירות הא א"א לקיים ע"י שליח ומובא בהגמ"ר פ' הכותב דין ר"צ בשם תוס' בזה"ל איכא למימר דודאי מעשה הנעשה בידים כגון קנין וגט וקידושין וחליצה וכיוצא בו שאין המעשה יכול להיות ע"י שליח כ"א ע"י אדם עצמו אלים המעשה טפי כו' אבל במעשה שאינו אלא בדבור בעלמא כגון נדר לא אלים המעשה כולי האי שמקיים אם לא מקיים התנאי [וגם בספר הפלאה דף ע"ד נחית לסברא זו ויעוין מ"ש בדף נ"ו ע"א] וכן אי' להדי' באס"ז במס' נזיר בישוב קושי' תוס' הנ"ל ולפי"ז י"ל דדוקא אי ס"ד שמעשה השחיטה צ"ל בבעלים אז הי' מקום לקושי' הנ"ל דא"כ אמאי יכול העבד להתנות בפסחו בתנאי וז"א אלא לשיטת ר' יונתן כמו שבארתי לעיל אבל לריב"ק ולדידן וכדברי הפנ"י דהשחיטה אינה כלל מצוה על הבעלי' כמו הזריקה והקטרה ואין הקושי' ממשנה דבני חבורה רק מצד המינוי שמנוי' של בני החבורה על הפסח שמצא א' מהם הוא ע"י שליח וידוע דלמנוי על הפסח א"צ למעשה כלל ורק באמירה נמנין ומושכין וכיון שמועיל להתמנות באמירה בעלמא אף אי לא הוי מצינן למעבד המנוי ע"י שליח הי' אפשר לתלות בו תנאי ולכך לא מקשה הגמ' בתחלת הסוגי' ממשנה דעבד שאמר לו רבו דהומ"ל דשאני עבד דידו כיד רבו אבל שליחות דעלמא אינו מועיל במינוי ומהא דיכול עפבד לעשות תנאי בפסחו לא קשה דדבר שיכול להגמר באמירה לחודא יכולים להטיל בו תנאי אף כשא"א לעשות ע"י שליח. ע"כ לא הי' מקום לקושי' הגמ' ממשנה דעבד שאמר לו רבו כ"א לשיטת ר' יונתן דלדידי' אי לא הוי דין שליחות היתה מעשה שחיטת הפסח צ"ל ע"י הבעלים ולא הי' אפשר להטיל תנאי במעשה השחיטה דכל שא"א לעשות ע"י שליח א"א להטיל בו תנאי והרי מיושב קושי' המהרש"א:
ויעוין במס' זבחים דף ע"ו ובמנחות דף ק"ה מבואר בברייתא דספק נזיר טהור או טמא וכן בספק מצורע שמביא קרבן על תנאי והתנאי דהתם אינו עומד להתברר וי"ל דבכה"ג גם הר"ן מודה דבעינן משפטי התנאים וא"כ ממילא מוכח משם דמועיל שליחות דאל"כ האיך יכול להתנות דדבר דליתא בשליחות אין להטיל בו תנאי:
ובסגנון הנ"ל נ"ל ליישב לשון הגמ' במנחות דף י"ט שהבאתי לעיל אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההוא לא מצית אמרת מק"ו מה זריקה דעיקר כפרה לא בעינן בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו כו' ולכאורה אינו מובן דהתחלות לשון הגמ' ההוא לא מצית אמרת מורה שמוחלט שא"א לומר כן ובתוך כדי דבור מדחה הגמ' ואמר וכ"ת כו' גם קשה כיון דיש ללמוד מדגלי קרא למה שקלי וטרי' אי דנין אפשר משא"א או לא ונ"ל דבמהרש"א במכילתין בקידושין ד"ה תוס' בד"ה נפקא לי כ' בזה"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דלבעי בעלים מפרו של אהרן דא"כ לא איצטרך קרא כלל דמה"ת ו דלא בעי בעלים דשליחות מנלן וק"ל עכ"ל ולכאורה קשה דבתוס' מנחות הנ"ל ד"ה גלי רחמנא אי' בזה"ל משמע הכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה כו' ע"כ ויעוין במס' יומא דף מ"ב דמ"ד שסובר ששחיטת פרו פסולה בזר יליף לה מחוקה הנאמר באותו פרשה שסובר דחוקה קאי גם על שחיטת הפר נשמע מזה דלולא הלימוד מחוקה גם בפרו של אהרן לא הוי ידעינן לעכובא א"כ נשאר קושי' המהרש"א דנימא דגלי קרא דפרו של אהרן לעכובא ונלמד מיני' לכל הקדשים וצ"ל דגם לעכובא לא הי' צריכים קרא לפי ס"ד להקיש סמיכה לשחיטה דכל שחיטת קדשים צריכה להיות בבעלים ולא ע"י אחר ממילא הי' דין שחיטת קדשים בבעלים ככל מצות שבגופו ובכל מצות שבגופו אם נעשית ע"י אחר הוי כאלו לא נעשה כלל והי' הדין נותן שבכל שחיטת קדשים שיופסלו אם נשחטו שלא ע"י בעליהן בעצמן. ולא הי' צריך ררא דושחט אם פר החטאת כיון דלעכובא ע"כ ממילא ידעינן מהקישא דסמיכה לשחיטה דכשם אם סמך אחר הוי כאלו לא נעשה כלל סמיכה כ"כ בשחיטה אם נעשית ע"י אחר הני כאלו לא נשחט כלל וממילא פסול ומה שאין סמיכה מעכבת כדאי' במס' יומא דף ז' הוא משום דכל עצמות הסמיכה אינה מעכבת ואין כשרות הקרבן תלי בסמיכה משא"כ בשחיטה שהכשר הקרבן הוא בשחיטה ואם ס"ד דשחיטה צריכה להיות בבעלים וכך מצותה. ממילא הוי ידעינן דמיפסל אם נעשה השחיטה ע"י אחר כיון דהוי כאלו לא נשחט הזבח כלל ואין קרבן בלא שחיטה וגדולה מזו נשמע מדברי הרשב"א למס' נדרים דף ל"ו ד"ה וא"א שלוחי דידן אף שדבריו צ"ע כאשר אבאר לקמן עכ"פ אין לפקפק בדברי אלה שאם הי' בדין דשחיטת קדשים צריכה להיות בבעלים דוקא לא היתה שחיטת אחר חשובה שחיטה והי' כאלו לא נשחט וא"ש דברי הגמ' כיון דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט כו' מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים:
אמנם לכאורה קשה הא התוס' במס' מ"ק דף ט"ו ובמס' גיטין דף כ"ט ובמס' מנחות דף ס"ד מקשים דאמאי ערל וטמא כו' הני דאין ראוין לסמוך שולחין קרבנותיהן ניהו דסמיכה לא מעכבא: נימא כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ומתרצים דאתי' ממקרא דטמא מת משלח קרבנותיו יעו"ש ועד"ז היו מקום ללמוד ג"כ דליכא עיכובא בשחיטת בעלים [ויעוין בספר המקנה בסוגי' דידן ד"ה מנין ששלוחו כו' שמקשה כעין קושי' זו משחיטת קרבנות של מחוסרי כפרה רק שזה יש לדחות דהא אי' בנדרים דף ל"ה דבמחוסר כפורים לא בעינן דעת בעלים יעו"ש] ולפי"ז שפיר איצטרך קרא ושחט את פר החטאת להורות לעיכובא דאי לא גלי קרא הוי ילפינן מטמא ששולח קרבנותיו שאינו לעיכובא וכיון שכן הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' דנילוף כל הקרבנות מפרו של אהרן אמנם למ"ד דאין דנין אפשר משא"א אף אי לא הוי כתיב לעיכובא גבי פרו של אהרן הוי מחזקינן לעיכובא וכנ"ל ואף דטמא משלח קרבנותיו אין ללמוד ממנו לשארי קרבנות דהא אין דנין אפשר משא"א ושאני טמא שא"א לו לשחוט אבל במי שאפשר לו לשחוט בעצמו קרבנו אינם יכולים לעשות ע"י אחר ואם שחט אחר הוי כאלו לא נשחט כלל:
היוצא מזה הא דשמעינן מדגלי קרא ושחט את פר החטאת דבעלמא לא בעינן בעלים אינו אלא אי אמרת דאין דנין אפשר משא"א דלשיטה זו אי ס"ד דשחיטה בבעלים בעינן הי' הקרבן כשלא נשחט בבעלים ומיותר קרא דושחט פר החטאת וגו': א"ו מדגלי קרא ושחט את פר החטאת שמעינן דבעלמא לא בעינן בעלים אבל למ"ד דדנין אפשר משא"א אף אי הוי מחליטין דשחיטה בעי בעלים מ"מ לא היינו מצינו למפסל הקרבן כשלא נשחט בבעלים דהוינן דנין כל קרבנות מקרבן טמאים שכשר אף שאין השחיטה בבעלים ותו לא מייתרא קרא דושחט את פר החטאת להורות עיכוב וי"ל דמיני' ילפינן לכל הקרבנות דבעינן שתהי' השחיטה בבעלים ועכובא הוי ושאני טמא דא"א ועתה א"ש דברי הגמ' הנאמר ע"ד ממ"נ דאי דנין אפשר משא"א ילפינן שחיטה מזריקה. ואם נאמר דאין דנין אפשר משא"א יש הוכחה מדגלי קרא ושחט פר החטאת וגו'. דבעלמא לא בעינן בעלים:
היוצא מזה דאי ילפינן אפשר משא"א. ילפינן שחיטה מזריקה מק"ו וכמו בזריקה הכהנים שלוחי דרחמנא כן בשחיטה ואין למידין מפרו של אהרן אף דלהך סברא דדנין אפשר משא"א איצטרך קרא בפרו של אהרן מ"מ דחינן המה מצינו שיש ללמוד מפרו של אהרן מפני הק"ו שיש בלימוד שחיטה מזריקה וק"ו עדיף ממה מצינו. ובפרט די"ל דשאני בפרו של אהרן דשם גם הזריקה בבעלים דהא כל עשייתו רק ע"י כהנים משא"כ בשארי הקרבנות שעכ"פ אין הזריקה בבעלים ויש קיו אם הזריקה שהוא עיקר הכפרה א"צ להיות בבעלים ק"ו לשחיטה וכיון שיש ק"ו גם בפסח אף דכתיב גבי ושחטו אותו וגו': אמרי' דאינו למצוה על הבעלים וזה טעמו של ר"א שסובר דשוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו:
באופן אחר יש ליישב דברי הירושלמי הנ"ל דלפ"ד המהרש"א על פוס' ד"ה נפקא לי' מדרבנן יש סברא דהיכא שהדבר תלי ברצון הבע"ד ואין כופין אותו שלא מדעתו יכול לעשות שליח משא"כ היכא שיכולים לכוף אותו ומדברי הגמ' דקאמר מה לגירושין שכן ישנו בע"כ נשמע שיש סברא להיפך דהא בגירושין יש לנו לימוד שגם הוא עושה שליח לקבלות הגט וקשה דנילוף מינה דין שליחות א"ו די"ל דכיון שמתגרשת בע"כ יכולה היא שתעשה שליח לקבל גט עבורה הרי לפי פירש מהרש"א צ"ל דיש סברא לכאן ולכאן וכ"כ בספר המקנה ולפי"ז יש לומר דלר"א לשיטתי' שסובר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואין אדם מפריש פסח על חבירו צריכין ב' למודין על שליחות בקדשים דמושחטו אותו ילפינן לשחיטה ומויקחו ילפינן להפרשה. ואי לא הוי כתיב אלא ויקחו הוי ס"ד דרק בלקיחה שאינה בע"כ מצי' שווי' שליח כסברת המהרש"א ואי לא הוו כתיב אלא ושחטו ה"א להיפך דרק בשחיטה שנעשה אפי' שלא מדעתו יכול לעשות שליח ובזה מובן היטב דברי היושלמי דמתחלה מביא שלמד ר"א שליחות מושחטו ומקשה בירושלמי ע"ז וייבא אמר דא ויקחו כו'. הרי שלמד שליחות מויקחו ומתרץ ע"ז ר' יוסי שנייא דא שכן אדם שוחט פסח של חבירו שלא מדעתו ואין אדם מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו ומצד אותו השינוי שבין הנושאים צריכין ב' קראי לדין שליחות ונשמע מתרזוייהו ששלוחו של אדם כמותו בכל דבר הך כשהמעשה תלי רק לרצונו והן כשיכולים לכופו בע"כ:
אמנם מאד קשה פי' המהרש"א הנ"ל שלדבריו צריכין לשבש הגמ' בדברי התוס' וגם צריכין לדחוק כנ"ל ולומר שיש סברא לכאן ולכאן ולכאורה הי' נ"ל לומר בישוב הגי' שלפנינו שאין כוונת התוס' דבחטאת יכולים לכוף על הפרשה דהא משנה שלימה היא חייבי חטאת אין ממשכנין. רק כוונת התוס' דבחטאת משכוני הוא דלא ממשכינן אבל אם כבר הפריש החטאת והקרבן עומד וקאי אינו רוצה להקריבו מקריבין בע"כ וילפינן מזה מדכתיב בחטאת [ויקרא ד' פסוק כ"ד] ושחט אותו ומ"ש התוס' בזה"ל וה"ט כיון דבחש אה כתיב אותו אפי' בע"כ הילכך כיון דאי' לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח הכוונה במ"ש דאי אי' לקמן היינו אם הקרבן שהופרש הוא לפנינו דכיון שהופרש מדעת הבעלים מקריבין אותו בע"כ ואף שמסוגי' דערכין דף כ"א ע"ב נראה דלא כדברי הנ"ל מק"ו יש לחלק ולומר דרק היכא שהפריש אחר הוא דצריכין דפת הבעלים גם בשעת הקרבה אבל לא כשבעל הקרבן הפריש משלו קרבן לחטאתו שבכה"ג אפשר לכ"ע מקריבין בע"כ וסמוכין לסברא זו מלשון הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעה"ק דין יו"ד שכ' דין הנ"ל היכא שהפריש אחר עבורו ורצה בשעת הפרשה וחזר בו ולא רצה בשעת הקרבה:
אמנם אף שיש לומר כן מ"מ נראה מבואר דפת שמואל דבעולה ושלמים מקריבין בע"כ אף היכא שהפריש אחר עבורו. ק"ו היכא שהפריש בעצמו קרבנות לעולה או שלמים ואף לעולא עדיפי שלמים ועולה מחטאת דלחטאת בעינן דעת בהפרשה ובשעת הכפרה ובעולה ושלמים לא צריך בשעת הפרשה אלא בשעת הקרבה וא"כ א"א לפרש בדברי התוס' מה שכתבו דרק בחטאת מקריבין בע"כ ולא בשארי קרבנות [ויעוין יומא דף י"ט שציינתי לעיל וצ"ע] ודוק היטב:
בסוגיא דהן שלוחיו הן עדיו [דף מג]
ז"ל הירושלמי א"ר אבין בר חייא נראים הדברים בקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו והקשה הר"ן הא כיון דנוגע פסול מדאורייתא היאך שייך לומר כיון שהאמינתו התורה הא ע"ז אנו דנין אם להאמינו או לא גם צריך להבין סברת הפלוגתא שבין ר' אבין בר חייא ובין רבי יוסי:
וליישב זה אקדים מה שכתב הרא"ש בשם רבינו יהונתן הכהן בקדושי כסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לפקדון נתנוהו לי והם אומרים לקידושין אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים אבל היכא דאיכא כפירת ממון כו' ע"כ. ובר"ן איתא בזה"ל ודברי ר' יוסי שבירושלמי תמוהים כו' ולא מבעיא כשהיא מכחישן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי כיון שאינם נאמנים מצד עצמו אלא מצד הודאתה הוי כמקדש שלא בעדים דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת כו' ע"כ ומובא בא"ע סי' ל"ה ס"ב ולענ"ד נראה שי"ל דהוי שפיר גמקדש לפני עדים דהנה לכאורה נראה פשוט דאף למאי דפסקינן שאין השלוחים נאמנים מ"מ אם מערימין השלוחים ואינם מזכירים בהגדתן עדותן לפני הב"ד שהמה היה שלוחי הבעל רק אומרים שמעידין שבעיניהם ראו שהאשה קבלה כסף קידושין משלוחי הבעל ובכה"ג מועיל עדותן להחזיקה בא"א כי עידי קידושין אין צריכין דו"ח ולא בדיקות ואין על הב"ד לדרוש מהם מי היה השלוחין והו' בהגדתן כה"ג עדות מעלי' שהאשה ההיא נתקדשה בקבלת כסף קידושין מיד שלוחי הבעל ואף שהשלוחים בעצמם יודעים שהמה היה השלוחים יכולים להעיד כה"ג וגדולה מזו נשמע מדברי הפוס' במס' מכות דף וא"ו ע"א ד"ה נרבע יציל במה שהקשו שם דגם על הנרבע שם עד אף שהנרבע יודע בעצמו שנרבע ברצונו והוא רשע מ"מ כיון שאין רשעתו ידוע להב"ד ומתקבל עדות הוי עליו שם עד עאכו"כ בגוונא הנ"ל דמה שאין מאמינים להשלוחים אינו רק משום שאומרים לב"ד שהמה הי' השליחי' ונחשבום לנוגעים. משא"כ כשמסתירים חשש הנגיעה ומעידין בסתם שראו שנתקדשה האשה בפניהם כנ"ל וכיון שמשכחת שמועיל עדותן שפיר הוי כמקדש בפני עדים לכך כשהאשה מודה שקיבלה הקידושין היא לפי דברי' בעצמה א"א גמורה כמו בכל אשה שאומרה שנתקדשה בפני עדים ואין העדים בפנינו דנאמנת דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא: וא"ל דשאני הכא דכיון דהשלוחים נוגעים אין כאן עדים רק ע"פ הודאתה ז"א דגם בשעת קידושין שם עדים עלייהו כיון שהיה בידם להעיד על קידושין בפני ב"ד להסתיר נגיעתם. ולפ"ז קשה דאף אם היא מכחשת אותם ליהמנו במיגו דאי בעי הי' מסתירים את נגיעתם והיה אומרים שהמה ראו איך האשה נתקדשה את עצמה ע"י שלוחי הבעל בפניהם דבכה"ג היו נאמנים. וכעין זה מובא בש"ך חו"מ סי' קכ"א בשם הג"ת דהיכא דהלוה אמר דראוהו שפרעו נאמנים השלוחי' במיגו דאי בעי הוי אמרו שהלוה פרע והמה ראו ובאמת יש לפקפק על מיגו דהתם דאפשר לומר דהעדים יראים לומר כן שאם יאמרו שהלוה פרע יהיה ביד הלוה לתבוע אותם בעצמו להחזיר לו המעות ששלח ע"י לפרוע להמלוה ואם יאמרו שהחזירו להלוה המעות יהיה צריכים לישבע בשקר אבל על מיגו דהכא גבי שלוחי קידושין אין מקום לחשש נגיעה כזו כי אין להבעל לתבוע מהם חזרת הכסף קידושין. אחרי שהעידו באמת שנתקדשה האשה ע"י קבלת כסף מיד שלוחי הבעל וכוונתם היו על עצמם רק שלפני הב"ד לא יאמרו בפירוש שהמה השלוחין כדי שלא יבוטל עדותן מחשש נגיעה וקשה כנ"ל. ובשלמא בממון אין להם מיגו שראו ששליח הלוה פרע החוב למלוה בפניהם כיון שבממון בהכרחם לגלות לפני הב"ד מי ומי היו השלוחים אבל בקידושין שא"צ דו"ח כלל קשה כנ"ל:
הן אמת שלפמ"ש הריטב"א בחידושיו וז"ל ואע"ג דאמרי' בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע הוא בעדותו בהא אמרי' דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדרינהו ללוה עכ"ל י"ל דמש"ה לא מהני המיגו הנ"ל כיון דעכ"פ יצטרכו להעיד ואי אפשר להעדים לסלק נגיעתם אם לא בדרך עדות ומיגו בעדים לא מהני רק היכא שהמיגו הוא שהיה בידם לפטור א"ע בלא העדאת עדים ובכה"ג אין המיגו להחזיק עדותן רק להסיר החשש נגיעה משא"כ כשא"א לפטור את עצמם כ"א בהגדה דרך עדות:
אבל לפי דברי הריטב"א הנ"ל אין מקום לדברי הג"ת והש"ך הנ"ל בדין הנ"ל היכא שהלוה אומר שראה נתינת המעות על ידי השלוחים להמלוה דמאמינים להשלוחים במיגו שהיה בידם להעיד שהלוה בעצמם פרע בפניהם. והרי בכה"ג לא הוי מיגו לשיטת הריטב"א כיון דעכ"פ יצטרכו להעיד ואין מקום לדברי הג"ת הנ"ל כ"א בשיטת התוס' כאן בד"ה השתא ובכתובות דף י"ח בד"ה הרי אלו נאמנים שנראה מדבריהם שמועיל מיגו בעדים להאמינם במיגו שהיה בידם להעיד בסגנון אחר על אופן שהיה עדותן מועיל כמו שמקשו התוס' שיועיל עדותן באנוסים היינו מחמת ממון במיגו שאנוסים היינו מחמת נפשות ואף שעכ"פ צריכין להעיד. וא"כ נשאר קושייתי הראשונה הנ"ל. דאף אם היא מכחשת אותן ליהמנו במיגו שהיה בידם להסתיר את נגיעתם ולומר שהמה ראו איך שהאשה נתקדשה א"ע לשלוחי הבעל בפניהם דבכה"ג היה בפניהם:
אמנם לכאורה דברי התוס' סותרים א"ע למ"ש התוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה זה בני וכהן הוא דלכך אינו נאמן במיגו דאי בעי לא היה אומר שהוא אביו. מ"מ כיון שלפי דבריו בעצמו הוא אביו ואין עדות לאב כו' יעו"ש מבואר דעד הפסול אף שיש לו מיגו אינו נאמן ובאנוסים היינו מחמת ממון עלה בדעת התוס' שיהיה נאמנים במיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות:
אך דעת לנבון נקל לחלק בין הנושאים ואקדים דברי הריטב"א בשם הרמב"ן המובאים באס"ז לכתובות שכ' בזה"ל ואינו מאמינו ליוחסין לפי שאינו בידו להשיאו אשה לבדו כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מיגו וכדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזה"כ הילכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא להאי מיגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה כו' עכ"ל
הן אמת שלפי דברי הריטב"א בחידושיו בכתובות דף י"ח שמדחה קושית התוס' הנ"ל וכתב בזה"ל וא"ת ויהיה נאמנים בזה מתוך שיכולים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות או כיוצא בו וי"ל שאין עד נאמן במיגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותן ומה ששנינו כו' עכ"ל נראה דכללא כייל דכל עד שאינו נאמן מצד שום פסול לא מהני מיגו לקיים עדותו ואין חילוק בין אם הפסול מצד קורבה או פסול אחר וכן כוונתו במ"ש בחידושיו לקידושין דכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אלא משום מיגו אינו עד אבל בדעת התוס' י"ל שסוברים לחלק דהיכא דהפסול הוא מצד קורבה כמו באומר זה בני הוא דלא מהני מינו דהא פסול קורבה גזה"כ הוא כדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן כו' וכיון דכל מיגו הוא תועלת שיצא לבירור שהדברים מה שאומר השתא הם אמת אבל בקרוב אף כשאין לפקפק על אמיתית דברי עדותו אם מוחזק לו שבודאי דברים אמיתיים מ"מ אין עליו שם עד בגזה"כ כמו משה ואהרן אבל בשאר פסולי עדות כגון היכא דמשווי נפשייהו רשעים שי"ל שאין גזה"כ רק שלא האמינו אותו התורה בכה"ג שפיר מצינן למימר דאם יש לו מיגו נאמן בעדותו וכעין זה מצינו בש"ך חו"מ שעלה על דעתו לומר דתחילתו בפסלות לא שייך אלא בקרוב ונתרחק ולא ברשע שעשה תשובה.
ובמקום אחר הארכתי בזה ובגליון דגול מרבבה סי' ל"ה סק"ז במה שמצדד לחלק בין בעל עבירה שעשה תשובה ובין כותי שנתגייר כתבתי בזה"ל החילוק פשוט דכותי פסולו מיקרי פסול הגוף שהתורה לא הכשיר כותי לעד ואם נתגייר הוי כקטן שנולד וכ"כ העובר על דבר שיש בו חיוב מלקות שפסולו מקרא דאל תשת רשע עד. אבל בעובר מא' מדברים שאין בו חיוב מלקות רק שיש בו משום חימוד ממון הוא שפסול לעדות י"ל שאין זה בכלל פסול הגוף רק שמצד שעובר עבירה של חימוד חושדין אותו שיעיד בשקר ולכך אפשר לומר שכשתחזר בתשובה יכול להעיד אף עלמה שראה כשהיה בעל עבירה ודמי לפסול מחמת נגיעת ממון דלא דיינינן בי' דין תחלתו בפסול ולשיטת הפוסקים שמחלקים בין פסול הגוף לפסול מחמת נגיעת ממון ונכון שפיר להבין מבואר יותר לפי דברי רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"א ד"ה ומלוי ברבית כו' שכ' ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי ברבית דמי דמשום ממון קא עביד הילכך חשוד למשקל שוחדא ואסהודי שקרא ע"כ ופסול מטעם זה הוי כפסול מחשש נגיעת ממון מעתה אף לדידן דפסקינן כאביי דנא בעינן רשע דחמס הפסול ברשע הוא לא מחשש של חשד לקחת שוחד להעיד שקר רק כיון שהוא רשע פסלה התורה אותו. וממילא י"ל דמיקרי פסול הגוף מ"מ ז"א רק בפסול מחמת עבירה שיש עליו מלקות דקרוי רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע וגו' אבל בעבירה שאין בה חיוב מלקות שפסול מדאורייתא אינו רק כשעבר להנאת ממון וחימוד שפיר י"ל דדמי פסולין כה"ג לפסול מחמת שנוגע בעדותו דאינו נקרא פסול הגוף גם בתוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו איתא אליבא דרבא דרשע דחמס פסולו משום שחשוד שבשביל הנאת ממון יעיד שקר יעו"ש וכן הוא בנ"י פ' ז"ב ובחדושי רשב"א יבמות דף כ"ה ובדברי הנ"ל י"ל שזה כוונת מהרא"י בפסקיו סי' רכ"א במ"ש א"נ לגבי רשע במזיד ברציחה כה"ג בעי' תחילתו וסופו בכשרות והאי מעיד מה שחזא בעת שהיה רשע גמור ויעוין סמ"ג ל"ת סי' רי"ד שמבואר מדבריו דרשע בעבירה שיש עליו מלקות פסולו מפסוק דאל תשת ידך עם רשע ורשע דחמס נלמד פסולו מפסוק כי יקום עד חמס באיש וגו' וכן כתב הרמב"ם. ובזה ישבתי מה שמקשה הב"ח חו"מ סי' ל"ד שהסמ"ג סותר א"ע שבמצות ל"ת הנ"ל כתב דאסור לצרף א"ע להעיד עם רשע נלמד מדכתיב אל תשת ידך עם רשע ובמצות עשה סי' ק"ז כתב מדרש רבותינו מדבר שקר תרחק ולפי דברי א"ש דמאל תשת ידך למידין איסור הצירוף עם רשע בעבירה שיש עליו מלקות. ודין רבותינו שמביא הסמ"ג במ"ע הנ"ל הוא ביודע בחבירו שהוא גזלן כמבואר כן להדיא וה"ז אינו אלא רשע דחמס עכ"ל הגליון:
מעתה מיושב סתירת דברי התוס' שבאומר זה בני וכהן אינו נאמן במיגו ובאנוסי' היינו מחמת ממון עלה בדעת התוס' להאמינו במיגו דאנוסים מחמת נפשות כי באומר זה בני וכהן וא"כ אף אם מאמיני' פסולו מגזה"כ כמו משה ואהרן ומה מועיל המיגו לאמת את דבריו. לו יהי' שהאמת אתו פסולו מגזה"כ אבל באנוסי' מחמת ממון שאין בו חיוב מלקות וי"ל כנ"ל שאין פסולו מגזה"כ רק שהתורה לא רצה להאמינו והוי דינו כנוגע שאין פסולו פסול הגוף ע"כ מהני מיגו לאמת את דבריו ומיגו דאורייתא הוא ולפי זה מה שהקשיתי דיהי' העדים נאמנים בקידושין במגו שהי' בידם להסתיר שהמה לא הי' השלוחים רק שראו שנתקדשה האשה משלוחי הבעל. מיתלי תלי במחלוקת שבין הלבוש והסמ"ע חו"מ סי' ל"ז והיא מחלוקת קדמונים שבין הרמב"ן והנמוקי יוסף בפ' חז"ה דף מ"ב בהטעם של פסול נוגע הרמב"ן סובר דפסול נוגע מחמת שמשקר מחמת נגיעתו ולפי"ז היכא שיש לו מיגו דאזיל הטעם דמשקר מחמת נגיעה ממילא הדין דכשר להעיד והנ"י סובר דהטעם דכשהוא נוגע נעשה תיכף בע"ד והתורה פסלה לעדות בע"ד מצד גזה"כ אף אם נודע לנו בבירור שאמת כדבריו והוי כקרוב המעיד שאין מועיל לו המגו נמצא לפי שיטת הנ"י ל"ק קושייתי דליהמנו העדים במגו שהי' בידם להסתיר את נגיעתם. דהא כיון דנוגע פסולו לשיטתו מטעם בע"ד אינו מועיל לו המיגו דהוי כקרוב שפסולו מגזה"כ כמו משה ואהרן ויותר יש לומר שלפי שיטת הנמוקי יוסף הנ"ל אין ביד העדים שיעידו ולהסתיר את דבריהם שהמה לא היו השלוחים דבחוות יאיר מסופק באדם שיודע בעצמו שהוא רשע ואין עדים על רשעתו אם מותר להעיד. ולענ"ד יש לחלק בין רשע בעבירה ובין פסול דחמס דרשע בעבירה שיש עלי' מלקות הוי כפסול הגוף ובכה"ג י"ל שאסור לו להעיד ודמי לקרוב שבודאי אסור' לו להסתיר את קורבתו ולהעיד אבל מי שאינו פסול רק מחמת חימוד ממון שאין פסול הגוף רק שחשוד הוא להעיד שקר מצד לקיחת שוחד וכיון שהוא יודע בעצמו שמעיד באמת יכול להעיד וסמוכין לספיקו של החוות יאיר יש לי ממה שנהגו בסדר הגט לומר לעדים שיהרהרו בתשובה וקשה הא בפסול ידוע לא מהני להכשיר ע"י הרהורים בלב ולא בחזרת דברים בלבד ובפסול שאינו ידוע אין עליו שם עד פסול. א"ו כה"ג דבעבירה שאין ידוע להב"ד אם יודעים בעצמם שעברו על חייבי מלקות אסור להיות להן עדים עד שיהרהרו בתשובה וידעו בנפשם שנקיים המה לשמים מפסול הגוף ואף שלפני הב"ד אין הכשר מצד הרהור התשובה ל"ל בה. דהא גם פסולו לא נודע לב"ד ומה שאין מכשירים בעלי עבירה בחזרה לפני ב"ד רק בהליכה למקום שאין מכירין ויאמר חשוד אני וכדומה וכמבואר בחו"מ סי' ל"ה אינו רק משום דכיון דהפסול ידוע להב"ד ועל התשובה בחזרה לפני ב"ד יש לפקפק דילמא תשובה של רמי' הוא משא"כ כשאין הפסול ידוע להב"ד ועליו בעצמו יש לסלק מן העדות כיון שהוא יודע שיש לו פסול הגוף מצד רשעת בחייבי מלקות די לו ע"ז להסתרת פסולו בינו לבין עצמו בהרהור תשובה בלבו וא"כ לפי שיטת הנמוקי יוסף דנוגע פסול מצד בע"ד וא"כ אסור לו להסתיר עדותו כמו קרוב שאסור להסתיר את קרבתו וא"כ לשיטת הנמוקי יוסף ל"ק כלל קושייתי הנ"ל. כי הוכחתי לעיל שבפסול מצד בע"ד לא מהני המיגו להכשירו ונוסף שאסור להם להסתיר את נגיעתם כפי שבארתי לשיטת החוות יאיר הנ"ל וי"ל דזה היא פלוגתת ר' אבין ב"ר חייא עם ר' יוסי בהירושלמי הנ"ל דר' אבין ב"ר חייא סובר דפסול נוגע היא משום בע"ד ולא משום חשד דילמא משקר ע"כ אף היכא דאי"ל מיגו אין בעדותו ממש ואדרבא שאסור לו להעיד בהעלמת נגיעתו לכן אמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא דנעשה כנוגע בעדותו ור' יוסי סובר שלא פסלה התורה נוגע מצד בע"ד רק משום חשש דילמא משקר וממילא היכא דאי"ל מיגו עדותו מתקיימת הרי בקדושי כסף יש להשלוחים מיגו כמו שכתבתי לעיל שבידם להסתיר נגיעתם ולהעיד שראו שהאשה קיבלה כסף קידושין משלוחי הבעל וזה כוונת ר' יוסי כיון שהאמינתו התורה פי' שאין פסולו מצד פסול התורה מצד גזה"כ אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו מטעם מיגו כנ"ל ודו"ק:
ובסגנון הנ"ל נלע"ד ליישב קושי' הש"ך בחו"מ סי' נ"ח על דברי הרמ"א בשם הרמב"ן שפסק בלוה שפרע למלוה בפני עדים ואח"כ אמר המלוה סטראי נינהו אינו נאמן דהא אין לו מיגו דהוי מיגו במקום עדים אבל אם פרע בפני ע"א שייך שפיר מיגו והקשה הש"ך האיך כ' הרמ"א דין זה בפשיטות הא מדברי התוס' בכתובות דף פ"ה ומרמב"ן בעצמו בפ' חז"ה לא משמע כן וז"ל הגמ' בכתובות דף פ"ה אבימי ברי' דרבה בר אבוהו הוי מסקי זוזי בי חוזאי אזיל פרעינהו ביד חמא ברי' דרבה בר אבוהו כו' לענין שלומי שליח מאי כו' הב זוזי ושקול שטרא לא משלם כו' והקשה בתוס' האיך פסק ר' אבוהו שבי חוזאי נאמנים במיגו הלא השליח יכול להיות עד וא"כ אי אמרו להד"מ יצטרכו לישבע נגד העד וכפי טענתם עתה אינם מכחישים את העד רק שאומרים סטראי נינהו: וא"כ הוי מתושאיל"מ דומי' דנסכא דר"א ותרצו דהכא מיירי אחרי שנתקנה שבועת היסת שהשליח נוגע בעדות מחמת השבועה ולא הוי עד ולכך נאמנים שפיר במגו והרמב"ן בב"ב מקשה ג"כ כקושי' התוס' ומתרץ כתרוצם הנ"ל. א"כ מוכח דאף בע"א לא יכול לטעון סטראי נינהו דאל"כ מאי דוחקא לשנוי' דמיירי לאחר שנתקנה שבועת היסת הא אפילו קודם שנתקנה ש"ה ויש ע"א גמור יכול לטעון סטראי. כן תורף דברי הש"ך בס"ק כ"ג ונלע"ד ליישב בהקדים דברי הריטב"א שמקשה ג"כ כעין קושי' התוס' ובהוספת דברים. וז"ל ובשלמא אי אמרינן שהשליח חייב לשלם ל"ק מידי דהשליח נוגע בעדות הוא ובע"ד הוא ואינו נעשה עד אבל אם נאמר שהשליח אינו חייב לשלם א"כ אינו נוגע בעדות ושפיר יכול להיות עד א"כ קשה הא הוי מיגו במקום עד ור' אבוהו עדיין לא ידע אם הי' המעשה באופן שחייב לשלם או לא א"כ אמאי פסק בפשיטות דנאמנים במגו דילמא הי' באופן שהשליח אינו חייב לשלם ויכול להיות עד ותו לא הוי מגו ותירץ דדין מתושאיל"מ לא שייך רק בשבועה דאורייתא היינו נשבע ונפטר כמו בנסכא דר"א אבל בנשבע ונוטל דהוי רק שבועה דרבנן כמו הכא דהמלוה מחויב שבועה וליטול וא"כ לא שייך דין מתושאיל"מ וזה תירוץ נכון הוא עכ"ל ולכאורה קשה למה לא תירצו התוס' והרמב"ן כתירוץ הריטב"א דמתרץ אליבא דדינא ולמה הוכרחו לאוקמי אחר שנתקנה שבועת היסת אך לפי מה שבארתי לעיל דהרמב"ן והנמוקי יוסף מחולקים בטעם פסול נוגע: הרמב"ן סובר דמטעם נוגע פסול וא"כ במקום דאי"ל מיגו לאמת את דבריו נאמן כאשר הוכחתי לעיל והנ"י סובר דמטעם בע"ד הוא וגזה"כ הוא וא"כ לא מהני שום מיגו. כי לו יהי' שאמת כדבריו עכ"ז פסול מצד בע"ד וקרוב כמו משה ואהרן מצד גזה"כ והנה הריטב"א סובר כשיטת הנמוקי יוסף שמטעם בע"ד הוא פסול כי איתא בכתובו' דף פ"ד ההוא בקרא דתפסי תורא מיני' וטוען הבע"ח שתפסו מחיים ולא הי' עדיין מטלטלי דיתמי ומועיל תפיסתו והבקרא טוען שלאחר מיתה תפסו ופסקינן דאין אנו מאמינים אותו לגבי הבע"ח שיצטרך להחזיר מה שתפס. אבל מ"מ אנו מאמינים אותו לגבי' דידי' שכדבריו כן הוא שהבע"ח תפס לאחר מיתה נמצא פשע וחייב הבקרא לשלם אבל לגבי הבע"ח אין אנו מאמינים אותו משום דיש להבע"ח מגו דלהד"מ וכ' הריטב"א ואע"ג דהבקרא טוען שתפסו לאחר מיתה וא"כ אמאי לא יהי' מהימן כע"א וא"כ אין להב"ח מיגו מ"מ כיון דאינו נפשה עד. עד שיוגמר בעדותו ולא הוי עד עכ"ל ואף על גב דהתם ודאי לא שייך טעמא דמשקר דמה לו לשקר כיון דלפטור עצמו מתשלומין הי' יכול להודות לדברי בע"ח דתפס מחיים ואדרבא הי' לו טענת הבע"ח לסייע וא"כ טעמו כיון דכשאם אין אנו מאמינים אותו לגבי הבע"ח ולגבי דידי' נאמן הוי בע"ד ואינו נעשה עד. הרי לעינים שהריטב"א סובר דנוגע פסול מטעם בע"ד ומטעם גזה"כ וממילא אף כשיש לו מיגו כיון שהתורה פסלתו הוי קרוב המעיד ואינו נאמן בשום אופן:
והנה בנידן דידן יש לתפוס טענת הלוה נגד המלוה בשני פנים: הצד הא' שהלוה אינו בא לתבוע שום דבר מהמלוה רק שבא לפטור א"ע ששוב לא יתחייב לו כדבריו והמלוה רוצה ממנו באמרו שהמעות שלקח ממנו הי' על הלואה אחרת והצד הב' שהלוה רוצה ליטול מהמלוה המעות בהחזרה. והמלוה בא ליפטר ונוכל להבחין כוונת טענת הלוה ע"י כך שאם השליח לא פשע בשליחתו א"כ גם הלוה מודה שהמעות בא ליד המלוה עפ"י דבורו ובשליחותו ושוב אינו יכול לתבוע בחזרה כיון שגם לפ"ד הממון בא בכשרות ליד המלוה וע"כ טענתו היא רק שיפטור מיהו בזה התשלומין והמלוה טוען סטראי ונמצא שרוצה ליטול וכשישבע להכחיש את העד יהי' נשבע ונוטל. אבל אם השליח פשע א"כ הלוה תובע המעות בהחזרה שטוען שבא מעות ליד המלוה שלא עפ"י דבורו והוי כמו שהי' מעותיו נפקד ביד השליח והוא תופסו בעד חובו וא"כ הלוה רוצה ליטול והמלוה לפטור ולפי"ז מתיישב שפיר כל הנך קושי' דלעיל דהריטב"א לשיטתי' דסובר דנוגע פסול מטעם בע"ד והוי גזה"כ ואינו נאמן אף במיגו ולכך מדייק שפיר דבשלמא אי אמרת דשליח מחייב לשלומי א"ש דנוגע בעדות הוא ובע"ד הוא ואינו נעשה עד פירוש אף שיש להשליח מיגו דאהדרינהו ללוה דהא בקודם שנתקנה ש"ה איירי מ"מ כיון דסובר דהוי בע"ד א"כ מאי מועיל לו המיגו. כיון דלטענתו השתא אם לא נאמינהו יהי' חייב לשלם א"כ הוי בע"ד וגזה"כ הוא דפסול רק דהקושי' אם נאמר שאינו חייב לשלם פי' היכא דלא פשע וע"ז קשה קושי' התוס' הנ"ל וכיון דקושייתו הוא בלא פשע א"כ הלוה א יכול לתבוע המעות בהחזרה כנ"ל ובודאי הוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול עוד ממנו וע"ז מתרץ הריטב"א שפיר כיון דהמלוה ישבע ונוטל א"כ הוי רק שבועה דרבנן ולא שייך מתושאיל"מ והשתא מתורץ ממ"נ קושייתו דבפשע לא התחיל להקשות משום דסובר דהוי בע"ד ובדלא פשע ג"כ ל"ק מידי משום דהוי רק שבועה דרבנן כנ"ל אבל הרמב"ן ותוס' לשיטתם לא יוכלו לתרץ כתירוץ הריטב"א דהא הם סוברים דטעם פסול נוגע הוא רק משום דאמרי' דילמא משום נגיעתו הוא משקר אבל היכא דיש לו מיגו דאזיל מיני' טעם הנ"ל בודאי הוא כשר לעדות ובנ"ד יש להשליח מגו דאהדרינהו ללוה דהא ס"ד דקודם שנתקנה ש"ה איירי א"כ לשיטתם קשה גם היכא דפשע שיהי' נאמן בתורת עדות דלא שייך טעם דמצד נגיעתו משקר דהא יש לו מיגו וע"ז לא שייך תירוץ הריטב"א דהוי בזה ש"ד דהא: בפשע תובע הלוה המעות בהחזרה והמלוה רוצה להחזיקו וא"כ המלוה נשבע ונפטר ואמאי לא יהי' דינו כנסכא דר"א ע"כ מוכרחים לתרץ תירוץ אחר משום דאחר שנתקנה ש"ה איירי ולפי"ז מתורץ נמי קושי' הש"ך הנ"ל דהנה הרמ"א מיירי שהלוה בעצמו פרע המעות למלוה ובודאי לא יכול הלוה לתבוע המעות בהחזרה דהא הוא בעצמו נתן לו המעות א"כ שפיר קאמר הרמב"ן דבע"א לא איתרע שטרא דהא יש להמלוה מגו ולא קשה דהוי מיגו במקום עד ונימא משואיל"מ ז"א דכיון דלא משכחת לה בשום אופן שהלוה יכול לתבוע המעות בהחזרה. ובודאי הוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול וא"כ שייך תירוץ הריטב"א דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתושאיל"מ. וגם דברי הרמב"ן אינם סותרים אהדדי ודוק היטב:
בסוגיא הנ"ל
גמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן נינהו דאי אמרי לא פרענו אמר להו פרעוני ולכאורה קשה הא לא שייך לשון פרעון על החזרת המעות מיד השלוחים להלוה וכדמוכח מלשון הגמ' לקמן דאמרי' מיגו דאי בעי יכולים לומר אהדרינהו ללוה ואמאי נקיט הגמ' לשון פרעוני הול"ל הדרוני. גם דברי רש"י קשה להולמן אמאי שינה מלשון הגמ' דבגמ' אמרי' דאי אמרי לא פרענו מפרש רש"י דאי לא שאם לא יאמרו מעידין אנו שקבלם המלוה כו' גם מלת מעידין אנו ברש"י לכאורה שפת יתר:
ונלע"ד ליישב דהנה בתוס' ד"ה והשתא כו' הקשו מ"מ למה לא יהי' העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו להמלוה שהרי שוב אינם נוגעים בעדות כו' ע"כ פשטות לשון התוס' מורה שלא הי' קושייתם שיגידו עדותן בשבועה אלא שבתחלה ישבעו לפטור את עצמן מהלוה ואח"כ יגידו עדותן לפטור את הלוה נגד המלוה ולכאורה אינו מובן למה יועיל ההגדה אחר השבועה הא צריכין להחזיק דבריהם הראשונים שבזה נפטרו מהלוה וגם כבר נשבעו ע"ז אך י"ל דלא שייך חשש דלאחזוקי דבריהם הראשונים מעידים דהא בידם להשמיט את עצמן שלא לבוא כלל בפני ב"ד להעיד שאין על הב"ד לקרוא את העדים שיבואו להעיד אם אינם באו מעצמן אינם נזמנים לב"ד ועד"ז מצינו כמה פעמים בש"ס דאמרי' גבי עדים מגו דאי בעי שתקי והיינו שלא יאמרו כלל וישתקו. ואף אם משביען הבע"ד והם אינם משיבים לו דבר ליכא עלייהו חיוב מחמת שבועת עדות (יעוין שבועות דף ל"א ע"ב במשנה שם) ולדברי התוספות ישיני' במס' כריתות דף י"ב ע"ב בד"ה דאי בעי אמר כו' היכא דלא נתכוונו בשעת ראי' להעיד לאו בר הגדה המה. ובקל יכולים העדים להשמיט א"ע מהבע"ד על כבישת עדותן ואמתלא שלא כוונו להעיד ולדברי הש"ך חו"מ סי' דאף לדידן דלא בעינן בעדות ממון עדות שאתה יכול להזימה ז"א אלא שלא בעינן לדרוש ולחקור אבל אם אמרו להדי' שאינם זוכרים הזמן היום והשבוע וכדומה לא מקבלינן עדותן וא"כ יכולים השלוחים לומר שאינם זוכרים הזמן והמקום ולכך אינם מעידין ע"כ היכא שבאו להעיד אף לאחר שנשבעו מהראוי שיקבל עדותן ומקשו התוס' שפיר דאי משום דלאחזוקי דבריהם ליכא למחשד אותן דהא הי' בידם להשמיט א"ע שלא יהי' צריכין להעיד כלל וכנ"ל:
אך לפי כל זה קשה מאי קאמר הגמ' דאם המלוה את חבירו בעדי' צריך לפורעו בעדים אין להם מיגו הא יש להם מיגו דאי בעי הי' פוטרים את עצמן מהלוה בטענה שקיימו את שליחתן ופרעו להמלוה כי לא הי' אגודים לפרוע בעדים רק להלוה ומטעם דכיון שהוא לא האמינם לא הי' להם להאמין לו אבל בפרעון להמלוה לא אסקו אדעתיהו לחוש שיהי' דוקא בעדים ויכולים לומר שסברו דמן הסתם המלוה בחזקת כל אדם כשר ואין צריכין ליתן לו בפני עדים וא"כ יש להם מיגו דמן הסתם המה אומרים אמת בתורת עדות שנתנו להמלוה דאל"כ רק שהוא שקר וברצונם לפטור את עצמן למה יעידו כן בתורת עדות ויכשלו בהגדת עדות שקר הי' להם לומר דרך הגדה ולא בתורת עדות שנתנו להמלוה ובזה יפטרו מהלוה וצ"ל דבש"ך חוה"מ סי' קכ"א ס"ק מ"ה מביא בשם הראב"ן ז"ל דוקא שנים דלא מצי אמר להו לתקוני שדרתי יתכון ולא הוי לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא לכפור משום דמצי אמרי אנן הוי סברינן דלהכי בררת תרי דנהוי אנן סהדי ואת מטעיתנא. דתרי שלוחים מילתא דלא שכיח הוא ולא דמי לדאבימי. דלא הוי רק חד שליח דלא מצי מסהיד ולא הו"ל למטעי עכ"ל הרי לפי דברי הראב"ן כשאמרו שפרעו להמלוה אינם פטורי' מהלוה רק כשרוצים להיות עדים אבל אם ישמטו את עצמן מלהעיד יבוא המלוה עליהם בטענה לתקוני שדרתי יתכון ולא לעוות ומקשה הגמ' שפיר מאי קסבר:
ובזה מדויק היטב לשון רש"י שגרס דאי לא ומפרש רש"י שאם לא יאמרו מעידין אנו שקיבלם המלוה כלומר שאם לא יאמרו בדרך עדות רק שיאמרו דרך הגדה בעלמא שפרעו להמלוה וכנ"ל יטעון הלוה נגדם אף אם כדבריכם כן הוא שפרעתם להמלוה כיון שאינכם מעידין ע"ז אין לכם התנצלות על העיוות שעוותתם במה שנתתם להמלוה בלא עדים. ומחויבים אתם לפרוע לי מה שהפסדתם אותי בפשיעתכם. ולזה מדייק הגמ' אמר להו פרעוני דבכה"ג שלפי דברי השלוחים כבר נתנו הממון להמלוה לא שייך בחיוב תשלומין שלהם להלוה שם החזרה רק פרעון ואתה הטעתני לא היכי שהמה אינם רוצים לומר השתא בתורת עדות אף האמתלא ששכחו הזמן ג"כ לא מועיל כיון דע"כ הי' לפי טעותם לכון להעיד ולהיותם רמי' עלייהו למדכר הכל כל הצורך לעדות. וכמבואר בכמה מקומות שעד שנתכוון להעיד לא יכול למפטר א"ע מקרבן שבועת העדות בטענת שכחתי ובמקום אחר הארכתי בזה ובארתי שי"ל שזה כוונת הגמ' שם בכריתות דף י"ב דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות כלומר שיכול לטעון שכחתי רק בנתכוון להעיד הוי מילתא דרמי' עלי' ולא מועיל טענת שכחתי אבל כשאומר שלא נתכוון להעיד שפיר מצי לומר שכחתי:
וע"ד הנ"ל משכחת עוד שיהי' אפשריות להשלוחים להשמיט א"ע מלהעיד בטענה דלא נתכוונו להעיד אבל לדידן דלא פסקינן כדברי התוס' הנ"ל במס' כריתות דמקבלין עדות מעדים אף שלא נתכוונו בשעת ראי' להעיד מ"מ יש גוונא שאם לא נתכוון אין בעדותן ממש והיינו כגון שהי' גם קרובים ופסולים באותו מעמד שמצד מציאות קרוב או פסול בין הרואים א"א להכשיר עדות רק אותן שנתכוונו להעיד וכמפורש בתוס' ובריטב"א מס' מכות ובחו"מ סי' ל"ג דראיית עדים הקרובים פסולים שלא נתכוונו להעיד מבטל מדין עדות הרחוקי' שלא נתכוונו להעיד ועד"ז מיושב דקדוק הנ"ל בגמ' ובלשון רש"י בסגנון הנ"ל ודו"ק:
סוגיא דקידשה בגזל [דף נ"ב]
אמר רב ש"מ ממתני' ארבע כו' הכי קאמרי מי אמר רב כוותי לכאורה קשה דקארי לה והוא לא אמר הכי מאי קארי לה הא מוכח ממתני' כרב. גם קשה מאי מקשה והא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו כו' הא י"ל דלכך לא קיבל ר"י דינו של רב משום דסבר דחיישינן בקידושין שמא אייאש או דסובר סתם גזילה יאוש בעלים. ומאי שאמר ר"י שאין הגזלן יכול להקדיש מיירי בידוע שלא נתייאשו הבעלים. ואף אם יש הוכחה ממקום אחר דר"י סובר סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא עכ"פ ממימרא זו דר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים ליכא הוכחה. גם על תירוץ התוס' דמשוי איסור א"א להקדש קשה דהא בהקדש אזלינן בתר רובא בכמה מקומות ובא"א מחמירין אף במיעוטא בכמה מקומות [ויעוין בסוגי' דסבלונות ובדברי הקדמונים שם] גם נכון לתרץ הבדיחותא של ר' יוחנן מי אמר רב כוותי למה נחשוב לו לזר שרב יאמר כוותי':
ונ"ל בהקדם דברי הירושלמי א"ר חייא בר בא ש"מ מקדשין בגזילה וש"מ מקדשין בפירות עבירה דברי הירושלמי האלו נעולים: גם אין פותר מה זה פירות עבירה [יעוין בירושלמי פ"ו דשביעית שם קרי פירות עבירה פירות שביעית שנעבדה בהן עבירה שנהג בהן שלא כדין שביעית] וסתם פירות שביעית מה"ת יהי' נקראים פירות עבירה ונ"ל דהנה בחידושי הריטב"א בסוגי' זו ד"ה ממאי כו' כתב בזה"ל קשיא לי דילמא ה"ה בשאר שני שבוע והא דקתני ושל שביעית היתה לאשמעינן אידך דאמרן דמקדש בפירות שביעית מקודשת. סד"א לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה קמ"ל ואיכא למימר דדייק לה רב מדקתני ושלהן היתה וכיון דשביעית היא דהכל הפקר מאי שלהן איכא ומה לי שלהן היתה או של אחרים או שלו דהא ליכא בעלים לפירות שביעית א"ו הא קמ"ל דהא דמקדשה בשלהן היינו משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל כנ"ל עכ"ל אמנם דבר זה שמחליט הריטב"א בפירות שביעית שייך הלשון שלהן מיתלי תלי בפלוגתת הקדמונים דבעדיות פ"ה משנה א' אי' אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש. וב"ה אומרים אין אוכלין אלא בטובה ומפרש הרמב"ם בזה"ל ופירוש בטובה בטובותיו כאלו עשה לו צורכו או עשה לו עמו חסד ומניח אותו לאכול מפירות ארצו עכ"ל וכן פסק להלכה בפ"ו מהלכות שמיטה ויובל דין ט"ו] אבל הראב"ד בפרושו כ' בזה"ל ונראה דטעמייהו דב"ה משום דגזרו שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהי' אדם רגיל לכנוס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדיסו שלא מדעתו אבל מן הדין ודאי מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות כו' עכ"ל ומדברי הראב"ד אלו נראה שהי' מפרש דברי המכילתא שרשות לכל אדם בשביעית לפרוץ פרצות בשדות וגנות דאפקעתא דמלכא הוא ואין להם בעלים אבל מדברי הכ"מ פ"ד מהלכות שמיטה ויובל דין כ"ד נראה שהבין כוונת המכילתא הנ"ל שמן המצוה שבעל הגינה או השדה לפרוץ פרצות בגדר בכדי לברר הפקירו לעין כל וכדבריו מוכח לומר בשיטות הרמב"ם כי ז"ל הרמב"ם שם מצות עשה להשמיט כל מה שתוצא הארץ בשביעית שנ' והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פרותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל כו' עכ"ל יעו"ש. דבריו אלו מורין להדי' שהוא סובר דאין הפירות שביעית הפקר באפקעתא דמלכא רק המצוה הוא על הבעלים שהמה יפקירוהו ואם לא יפקירו יושאר שלהם אלא שביטלו מ"ע ודלא כדברי הראב"ד והריטב"א הנ"ל ודלא כדברי הר"ש בפ"ד דשביעית משנה ב' יעו"ש: