אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת כתובות

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת כתובות

חדושי מסכת ר"ה

בסוגיא דר' נחוניא בן הקנה הי' עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין [דף למ"ד ע"ב]

תוס' ד"ה ולאביי כו' ה"נ הוי מצי לאקשוי' אמתניתין דכ"ש דף ל"א דקתני פטור מן התשלומין לפי מאי דמוקי לה כרנב"ה. ולכאורה קשה לי הא גם לפי האמת נשאר קושי' הגמ' על המשנה שם דהתרוצים בסוגי' דכאן לא יכונו לתרץ בהם המשנה דתרומת חמץ דתני בה פטור מן התשלומין ומדמי עצים הרי לא מיירי במשקה. ודחוי תרוצו דר"פ דמוקי כאן במשקין של תרומה וכדאקומתא דתחב לו חבירו עד דלא מצי לאהדורי כ"א ע"י הדחק דאימאס מלאכול א"א לתרץ שם דאף דאימאס מאכילה מ"מ אמאי פטור מדמי עצים שאם הוי מהדר הי' ראוי להסקה כדאי' ביומא דף פ"א זר שבלע שיזופין של תרומה והקיאן ואכלן אחר כו' שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון. הרי אף שכבר בלע בליעה גמורה והקיא עדיין חזי להסקה ואעפי"כ שייך מדלעסי' קני' דהא אף שנראה שבדבר שאינו עומד אלא לשרפה אין הלעיסה שינוי מ"מ הקני' מצד שמונח בפיו דהוי כהגבהה וכן מפורש באס"ז והנה הפ"י כתב לתרץ קושי' התוס' הנ"ל בזה"ל דאמתניתין לא מצי לאקשוי' כיון דמתניתין איירי בשוגג דתרומה א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג וקסבר שהם של חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקני' בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכוון לקנותו כו' ולא שייך לומר נמי כיון דגזלי' ע"כ קאי ברשותו לענין אחריות שאם תשרף יתחייב באחריותו דמה"ת הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג. ובהדי' אמרי' לקמן דף ל"ד כסבורים של אביהן הוא וטבחה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותי' משא"כ כאן לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר עכ"ל:

אמנם לכאורה יש לדחות תרוצו דאכתי קשה למה נחית הגמרא לתרץ דמיירי בתחב לו עד בית הבליעה שהוא דוחק וכמ"ש רש"י בעצמו ד"ה משקים של תרומה כו' וכי לא משכחת גם במזיד בתרומה שהי' סבור שהוא תרומה שלו שקנה מכהן או ירש מאבי אמו כהן וכדומה. עוד קשה דהא לפ"ד התוס' ד"ה זר בשוגג דבתרומה דתשלומי' כפרה לא שייך קלב"מ וחייב אף כשהזיד על החמץ והא דכתיב התם במזיד ע"כ כשהי' מזיד על התרומה עוד ק"ל דבלא"ה ג"כ משכחת על סגנון גוונא הנ"ל דבתה"ד סי' שי"ז והובא בחו"מ סי' רמ"ו אי' דבאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם כיון שלא אמר והפטר ומקשה שם הש"ך דהא לפ"ד הגמ' בב"ק דף צ"ג ע"א ומובא בחוה"מ סי' ש"פ באומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר דפטור אף בדאתי לידי' בתורת שמירה אבל בלא אתי לידי' בתורת שמירה רק לקרוע אף כשלא אמר לי' והפטר פטור הקורע א"כ גם באכול עמי מהראוי שיופטר מתשלומין אף כשלא אמר לי' והפטר דהא לא אתי תחילה לידי' בתורת שמירה ומתרץ בקצה"ח דשאני הכא באכילה שהאוכל נהנה ולא גרע מהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שמחייב בעל השדה לשלם רק שידו על העליונה וכוונתו דבאומר אכול אף שהאוכל עושה הכל ברשות של בעל האוכל הרי גרם לו בעל האוכל הנאת האכילה ויש לו לתבוע בעד אותו ההנאה כאלו גרם לו הנאה אחרת במעותיו וכי גרע מאלו הוציא לטובתו שלא בידיעתו שצריך להחזיר שיעור הנאתו ושבחו אם הי' פחותה משיעור הוצאה היוצא מזה שבאומר לחבירו אכול עמי ולא אמר והפטר אין על האוכל חיוב רק דמי הנאתו הנגרם לו בממון חבירו שנתן לו מאכל משלו לפי"ז קשה דאכתי מה מקשה הגמ' מדאגבי' קני' דהא איכא נ"מ בין אביי ורבא היכא שכהן אמר לחבירו אכול עמי והוא הי' זר ואכל תרומה במזיד שבכה"ג שאכל ברשות חבירו אין לחייבו רק על הנאת האכילה וכנ"ל וכיון דקלב"מ מצד חיוב מיתה דתרומה מיפטר גם על ההנאה אבל מדאגבי' קני' לא שייך בכה"ג כיון דלא אגבי' דרך גניבה וגזילה וכל עשייתו בזה הי' ברצון חבירו וא"א לחייבו כלל רק על ההנאה דהיינו הנאת בליעה ואז בא גם חיוב המיתה אמנם לכאורה אינו די בתרוצו של קצה"ח הנ"ל דלפי דבריו לא הי' צריך לשלם רק בזול כפי כל תשלומי דמי הנאה ומדברי הש"ע ומתה"ד הנ"ל מבואר שצריך לשלם דמי כולן שמביא ראיה משבור את כדי וקרע את כסותי דחייב אע"פ שמותר לו לשבור עכ"ל התה"ד הרי שמדמי לקרע כסותי ועיקר ראייתו מזה. ויעוין בקצה"ח מה שדחק א"ע בזה:

ונ"ל מה שהחליט הפ"י הנ"ל דאם סובר שהוא שלו ליכא חיוב אונסין מיתלי תלי בפלוגתא שבין הקדמונים ואציע דברי חדושי רשב"א המובא באס"ז לקמן דף ל"ד ע"ב ד"ה משתמשי' בה כו' בזה"ל והראב"ד פירש מתה אינו חייבין באונסין דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסין אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה כו' ומתה חייבים באונסין ומדחה הרשב"א דברי הראב"ד יעו"ש וכתב שם עוד בזה"ל ועוד דא"כ טבחוה ואכלוה אמאי משלמין דמי בשר בזול לשלמי דמי כולה דמי גרע אכלוה מנשתמשו בה ומתה לפי דברי הרב כו' עכ"ל ותורף דברי הרשב"א שם ושארי קדמונים דלכך פטורין היורשים מאונסין אף בנשתמשו בה דלא הוי לגבי בעל הפרה כשואלים דזכו בזכות השתמשות בירושה מאביהם ולא מכחו ולולא סברא זו הי' לחייבם מדין שואל אף בלא שימוש רק כשטבחוה ואכלוה דזה הוי ג"כ שימוש: הרי מבואר מדברי הרשב"א דאף בסבורים שהוא של אביהן מ"מ הי' להיות עליהם דין חיוב שואל לולא שמפני טעם הנ"ל אין לחייבם כלל מדין שאלה ממילא מוכח מזה כשאדם משמש בדבר של אחר אף בסובר שהוא שלו שאין עלי' דין גזלן מ"מ דין שואל עליו ממילא אף שלא הי' על דעתו להיות שואל כי סבר שהוא של עצמו מ"מ הנאת השימוש מחייבו כן דעת הרשב"א ממילא א"ש דברי התה"ד במה שמדמי לקרע כסותי כו' דמצריך לשלם דמי כולו משום דהוי כאתי לידי' בתורת שמירה דאף אם לא נחייבו רק בדמי הנאתו לבד ג"כ דין שואל עליו מעת שבא לידו וסמוכין לדברי מדברי הר"י שבתוס' ב"ק דף צ"ג ע"א ד"ה ורמינהו והנה בש"ך חו"מ סי' שמ"א ס"ק וא"ו איתא דלכך פוסק הרמב"ם והרי"ף וסמ"ג כלישנא קמא דרבא חולק אר' פפא וסובר שהחיוב בשואל משעת משיכה דהי' להם הוכחה לסתור לישנא בתרא דלפי לישנא בתרא צריכין לומר לפי פי' התוס' והקדמונים דלכך חייבין היתומים באכלוה היכא דהניח להם אביהם אחריות נכסים משום דאביהם פשע במה שלא הודיעם שאינו שלו והרי בב"ב דף ע' פוסק רבא בעצמו בשטר כיס שיצא על היתומים דאין גובין מהם אלא מחצה וטענינן פרוע על פלגא מלוה והא דלא אמר אביהם אימא מלאך המות הוא דאנסי' ממילא גם כאן אין להחשיב לפשיעה היוצא מזה דלישנא קמא עיקר דרבא סובר דשואל מחייב באונסין משעת שאלה וידוע שבחדושי רשב"א בסוגי' דידן סותר דברי רש"י לקמן בד"ה וקורע שיראין במ"ש וס"ל לרב אשי מיתה לזה וממון לזה פטור כו' דהא דברי רב אשי לאשכוחי נפקותא בין אביי ורבא ולרבא לשיטתי' שסובר דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ליכא נפקותא בזה גם המהרש"ל העיר בזה ובמהרש"א מיישב דגם לרבא יש נפקותא דרב אשי והיינו באכל תרומה של חבירו וקרע שיראין של האיש ההוא דהוי מיתה ותשלומין לאחד יעו"ש מעתה י"ל דל"ק קושי' הפנ"י הנ"ל דלמא מיירי בסבר שהוא שלו וכמו כן ל"ק קושי' שהקשיתי דילמא מיירי בהרשוהו לאכול משלו ולא אמר והפטר דבאמת בכה"ג אף דאין עליו חיוב מצד גניבה או גזילה מ"מ מתחייב באונסין מדין שואל והרי לרבא לפי דבריו במס' וסנהדרין דף ע"ב כל חיובו של גזלן באחריות ג"כ אינו רק משום דלא גרע משואל ויעו"ש במהרש"א ומיד כשלועס הוי השתמשות לצורך הנאתו ורמי' עלי' חיובא דאונסין מדין שואל אף אם סבר שהוא שלו ומקשה הגמ' שפיר מדאגבי' כו' ומדלעסה כו' אמנם כ"ז לשיטת רבא שסובר דשואל חייב משעת משיכה אבל שם בפסחים בסוגי' דתרומת חמץ שהאקומתא כרנב"ה הוא לאביי שסובר לפי דמים משלם ולדידי' י"ל שסובר כרב פפא דחיובו דשואל אינו אלא משעת אונסין ומיפטר שם מצד קלב"מ בשעת בליעה ושפיר י"ל דמיירי שם בסבר שהוא שלו ולכך לא קשה שם הקושי' מדאגבי' קני' די"ל כתירוץ הפנ"י או כתרוצי הנ"ל והלעיסה אינה חשובה אונס אף לריה"ג שסובר שמותר בהנאה תרומת חמץ אינו עומד אלא לשריפה ולזה ראוי גם אחר הלעיסה כמו שמבואר מדברי הגמ' ביומא הנ"ל בלע שיזופין משא"כ בסוגי' דהכא דנחית לנפקותא אליבא דרבא:

והנה בדעת הראב"ד הנ"ל י"ל שגם הוא סובר כדברי הרשב"א דגם בסבר שהוא שלו דין שואל עליו מעת התחלות השתמשות ועכ"ז לא חש לקושי' הרשב"א מה שהקשה עליו מטבחוהו ואכלוהו דלחייבו מדין שואל די"ל דסובר כיון שאין דין שואל רק מצד שכל הנאה שלו ע"כ אינו אלא היכא שיש להשואל רווח בהנאת חנם אבל היכא שיהי' מוטל עליו לשלם הנאתו באכילה אין לזה דין שואל על ההשתמשות לצורך האכילה ולכך בטבחוהו ואכלוה א"א לחייבם מדין שואל דהא עליהם חיוב תשלום הנאת האכילה וכ"מ שמצינו דין שואל אינו רק כשיש לו הנאת חנם גם הגזלן וגנב שמחויב לפי דברי רבא בסנהדרין מדין שואל ג"כ הטעם משום דגזלן א"צ לשלם דמי השתמשות בגזילה כ"ז שהוא תחת ידו כמבואר בחו"מ סי' שס"ג סעיף ה' וכן נראה מדברי רש"י בב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה ואי שואל כו' על שסמך עליהן להחליפן ולהשתכר כו' יעו"ש וא"כ יהי' ראי' מכאן לשיטות הרז"ה במאור בסנהדרין על סוגי' דמשנה דבא במחתרת אשר העלה דלכך אף בשיברן אחר שיצא ממחתרת פטור דכי אתי לידי' קונהו בדמים מהאי שעתא ולכי תבר להו ואע"ג דאי איתנייהו הדרי בעינייהו חומרא הוא דרמי רבנן עלי' דליהדר ממונא למרי' כיון דאיתא בעינא: והיינו דאמר רבא אבל נטל לא כו' יעו"ש מה שתמה עליו הרמב"ן במלחמות דהנה לפ"ד רבא שם דחיוב הגזלן אינו רק משום דלא גרע משואל צ"ל דאף לישנא בתרא דרבא מודה לרב פפא דאין חיובא דשואל רק משעת אונסין ומ"מ בגנב וגזלן החיוב בשעת הגניבה וכדמוכח בפירוש ממשנה דמגרר שהטעם דהא גם בשואל היכא שפשע מתחיל חיוב האונסין משעה שפשע בפשיעה הגורמת האונס והגניבה או הגזילה הוא הפשיעה לכך חיובו מדין שואל משעת הפשיעה במה שהגבי' לגנוב או לגזול ולכאורה זה נכון בגזילות חפיצים וכל דבר שעומד לשימוש או להשתכר בו אבל במגבי' דבר מאכל של חבירו ע"ד לאוכלו מיד כגוונא דרב חסדא דאשמעינן באוכל חלבו של חבירו דלא אמרי' הגבהה צורך אכילה וכשמחייבין אותו בתשלומין דמים על אכילתו הרי אין לו הנאת חנם ואיגלאי מילתא דמעיקרא לא הי' עליו שם שואל בהגבהתו ולמה אמרינן דמדאגבי' קני' דהכוונה כנ"ל לדעת רבא לענין חיוב אונסין משום דלא גרע משואל הא הוי כתרי הפכים בנושא א' דעי"ז שמחייבין אותו לשלם דמי אכילתו איגלאי דלמפרע לא הי' בזה כשואל ולא נתחייב באונסין משעת הגבהה וממילא איכא לפטורי מחיוב האכילה משום קלב"מ וצ"ל או כדברי הרז"ה הנ"ל או דבאמת הלכה כרב נגד רבא וכל חיובו של גזלן וגנב משעת הגבהה אינו מדין שואל רק מצד קני' שיש לו משעת הגבהה בדבר שגנב וכן נ"ל מבואר שאחז רש"י שיטה זו בכמה מקומות שיש לגזלן דין קני' בגזילה בסוגי' דרבוצה חולין דף מ"ם ע"א ד"ה רבוצה יעו"ש בתוס' ובמס' ע"ז דף ע"ב ע"א ד"ה אמאי נהרג [וצע"ג בדבריו בב"ק דף ע' ע"ב בד"ה בדינא שכ' בזה"ל לומר החזיר שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן עכ"ל משמע מזה שסובר רש"י דאף התאני' שלקט ועודם בעין אינו מחויב להחזיר וז"א רק לשיטת רב ושם בסוגי' מוזכר רבא] ולכאורה נ"ל עוד ראי' לשיטות בעה"מ לפי מה שמפרש שם בסוגיא כדברי רש"י ותוס' דרבא בעצמו מודה דבשיברן אף שהיתה השבירה אחר שיצא ממחתרת פטור ויתיישב האלפסי שהשמיט כל הסוגי' שלא הביא דינו של רב ולא של רבא ואקדים קושי' אשר נבוכו בה רבים מהאחרונים דלפ"ד ר' יוחנן בפסחים דף כ"ח בסוגי' דאוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל דאמר ר"י מאן יש אומרים רנב"ה. ולפי פי' רש"י ותו' שם דכיון דמפטר מקרן מטעם קלב"מ מיפטר מחומש ואשם א"כ איך מיושב המשנה דכריתות דף י"ג יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ארבעה חטאת ואשם א' ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאה בפיו הא ר"מ ג"כ סובר דחייבי מיתות שוגגים פטורין מן התשלומין ופטור מצד חיוב מיתה משוגג דבשבת על קרן דהקדש ומיפטר גם מקרבן אשם מעילות הצל"ח על פסחים רוצה לתרץ דבכריתות מיירי בדלעסי' ולעיסה הוי שינוי ומתחייב מיד בלעיסה בקרן וחומש ואשם מלבד שיש לעיין דבנותר שאינו עומד אלא לשריפה לא מיקרי שינוי בלעיסה ובלא"ה לדעתי דבריו צע"ג דהא לר' יוחנן אליבא דר"מ בקידושין דף י"ג וכדאי' גם בדף נ"ד אין הקדש יוצא מרשות הקדש אף במכירה בשוגג ודין מעילה אינו אלא באכילה שיכלה מן העולם אבל בעוד לא כלה אמרינן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא הוא [ובמזיד אף שמתחלל לד"מ ליכא קרבן מעילה כמפורש בירושלמי דקידושין ובפי'] א"כ ליכא לחייב אליבא דר"מ מצד הלעיסה ותירוצו השני שכתב דכיון דקלב"מ יש לפי דברי רבא בב"מ דף צ"א חיוב לצאת י"ש יש לחייב קרבן מעילה דלא שייך אם אין קרן אין קרבן דהא גם קרן חייב לצאת י"ש ומוציא עוד לומר דרנב"ה דפוטר מקרבן מעילה לשיטתי' שסובר שגם ח"כ פטורים מתשלומין הרי אף שעונש הכרת אינו רק בידי שמים מ"מ פוטר כ"כ מיפטר מלשלם אף לצאת י"ש משא"כ לדידן דסברינן דכרת אינו פוטר מפרשינן קרא דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו דקאי רק על הב"ד שאין להב"ד לחייב בב' רשעות אבל כשעונש א' בב"ד ועונש א' בידי שמים לא מיפטר לכן בכל קלב"מ לא מפטר מהממון לצאת י"ש כן תורף דברי הצל"ח דפח"ח. אבל לא שת לבו לתרץ דהא רבא מוכיח דין זה דקלב"מ חייב לצאת י"ש מדין אתנן דאתנן אסרה תורה אפילו בבא על אמו ואם ר"י סובר כן ע"כ דאתי' לידי' ג"כ מאתנן קשה אליבא דר"י איך יתרץ רנב"ה מה שאסרה תורה אתנן אפי' בבא על אמו ולרנב"ה עוד יותר אלימא ההוכחה מאתנן דזונה מחייבי כריתות הוא ובא על אמו שהוא חייב מיתות ב"ד אינו מוכרח כ"כ שנאמר עליו דין אתנן וזה טעם של האמוראים שם בב"מ דלא נחתו לדברי רבא אבל לרנב"ה לכאורה יש הוכחה ברורה דחייבין בקלב"מ לצאת י"ש ונהפוך הוא לכאורה מדברי הצל"ח גם קשה לשיטות הפוסקים המובא באס"ז לב"מ דף צ"א ובחדושי הר"ן לסנהדרין דף ע"ב דליכא חיוב לצאת י"ש רק באתנן שחייב א"ע וכן בחוסם פרה אבל לא בגניבה וכדומה ועוד אדמה לחזק קושי' הנ"ל ואקדים סוגי' דגמ' מכות דף ט"ז ע"א אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת לפי המסקנא שם בגמ' היינו שלוח הקן ופיאה [לאו הניתק לעשה שיהי' המלקות שלו תלוי בביטלו ולא בטלו] ומקשה הגמ' והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה וכו' ומשכחת לה בבטלו ולא בטלו כלומר כגון ששרף את הגזילה ומתרץ הגמ' התם כיון דחייב בתשלומין ואין לוקה ומשלם. והנה לכאורה צריכין להבין דהא משכחת גם בגזילה חיוב מלקות כגון באכל חלבו של חבירו במזיד ובהתראה שחייב מלקות כדין חייבי כריתות וגוונא דלא שייך מדאגבי' קני' דאין בזה דין תשלומין ורבצה בו גם חיוב מלקות אלאו דלא תגזול דלדידן אין ח"כ פוטר מתשלומין וכמו כן ממלקות ובמה יופטר ממלקות על עברו לאו דגזילה דאף כשרוצה לשלם כיון שאינו מחויב הוי כמתנה בעלמא וכדאי' בב"מ דף כ"ו ע"ב ואמר רבא ראה סלע שנפלה ונטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן כו' ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב לי'. ומקשים בתוס' הא לאו דלא תגזול ניתק לעשה כו' ומתרצים דלא קאי אלא אלאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש ומבואר כוונת' באס"ז שם בשם חדושי ריטב"א ושארי קדמונים דעשה דהשב תשיב גבי אבידה אינו מתקיים כשנוטלין אדעתי' שלא להחזיר כ"א כשמחזיר אח"כ קודם יאוש דעוד שם אבידה עליו משא"כ כשהמתין עד אחר היאוש דתו לא מיקרי אבדתו אבל לגבי גזל אינו מועיל היאוש דאף למ"ד יאוש כדי קני מתחייב בדמים ומקיים בזה העשה דוהשיב וכו' הרי היכא דליכא חיוב השבה אף שמחזיר לא מקיים העשה א"כ שפיר משכחת גם בגזילה שנתחייב מלקות אלאו דגזל וצ"ל דלא מני ר' יוחנן רק שלוח הקן ופיאה שבהם משכחת שיהי' המלקות בהם תלוי בבטלו ולא בטלו משא"כ בגזילה דעכ"פ דין בטלו ולא בטלו לא משכחת גבי' דאי בגוונא הנ"ל החיוב מלקות עליו מיד ואין התחלות תקנה בקיום מה דאף אם נשלם מתנה בעלמא הוא אמנם לפי דברי רבא בסנהדרין דבקלב"מ כשהוא בעינא מחויב להחזיר וכשמשבר אח"כ פטור דחיוב העונש שעליו בשעת הגניבה פוטרו על השבורה אח"כ רק כשהוא בעין מחויב להחזיר קשה דא"כ אכתי משכחת גם בגזילה בטלו ולא בטלו וכגון שעבר בעת הגזילה על א' מח"כ בהתראה או חייבי לאווין כגון במגרר ויוצא ביוה"כ וכדומה דכ"ז שהגזילה בעינא יכול לקיים מצות השבה ומשכחת בטלו כגון ששרף אח"כ הגזילה או דשדינהו בנהרא דאין כאן רק דין תשלומין ומזה נפשר בקלב"מ שמשעת הגזילה וכיון דליכא עליו חיוב דמים אף אם משלם הוי כמתנה בעלמא ואינו מקיים בזה עשה דוהשיב ונשאר בחיוב המלקות אשר עליו מלאו דלא תגזול ואף אם נאמר דדין זה דשיברן אח"כ פטור מטעם דבדמים קננהו אינו רק בחייבי מיתות ולא בחייבי מלקות [יעוין בלשון הרז"ה שם בסנהדרין במ"ש דשאני דין רודף מדין גזלן] מ"מ אכתי משכחת בטלו ה באופן הנ"ל ושיהי' איבוד הגזילה באיסור חיוב מיתה כגון ששרפו בשבת וכדומה דאין כאן התחלות חיוב תשלומין מצד התחלות הגזילה לא הי' חיוב תשלומין דהא בעת הגזילה עבר אלאו אחר שיש בו מלקות שפטרו מחיוב ממון מכיסו ולא נשאר עליו אלא חיוב החזרת הדבר בעינא ובשריפתו אח"כ א"א לחייבו בתשלומי דמיו מדין מזיק דמיפטר מדין קלב"מ מצד עונש מיתה שיתחייב במעשה איבוד הגזילה בחילול שבת וכדומה ואמאי אמר ר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והרי זה דומה לגוונא דבטלו בפיאה לרבנן דהוא כגון שטחנה ואפאה שמחויב המלקות ואין בידו להפקיע א"ע בתשלומין כיון דקנאה בשינוי ואין עליו עוד חיוב תשלומין אף כשנותן דמים לאו מידי עביד ורבצה עליו חיוב המלקות ואין לומר כיון דאף בקלב"מ חייב לצאת י"ש כדברי רבא הנ"ל בב"מ דף צ"א א"כ כשמשלם לא הוי כמתנה ומנתק בזה הלאו דאכתי קשה לשיטות הפוסקים הנ"ל המובאים באס"ז לב"מ דף הנ"ל דאין חוב לצאת י"ש רק דומי' דאתנן שהוא קבל על עצמו החיוב ואמרינן זיל הב לה מאי כו' משא"כ בגניבה ולפי דבריהם מיושבים בזה קושי' התוס' בסנהדרין דף ע"ה ע"א ד"ה לא קבלינהו דבכה"ג אף חיוב לצאת י"ש ליכא אמנם לכאורה צריכין להבין לשיטות רבא שסובר בתמורה דף ד' דכל מלתא דאמר רחמנא אי עביד לא מהני ומקשה שם בגמ' מגזל עצים ועשאן כלים דקנה ומשני דגלי קרא דכתיב אשם גזל כעין שגזל לפי"ז קשה לשיטות רב דבדמים קננהו וגם לרבא שסובר שיש לענין זה קני' ולהפטר כמשברן אח"כ מה"ת יהי' צד קנין ע"י איסור ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דמדין חיוב אונסין שיש בגניבה כשיש לו דמים אתי' לה שיש להגנב צד קני' הוי גלי קרא אמנם לפי שיטות מהרי"ט בח"א סי' ס"ט והוכחה לזה גם מב"ק דבאומר זרוק גניבתך לחצירי בשבת דקנה לי' חצירו אף שהי' המקח באיסור שבת ומובא גם בשעה"מ הלכות גירושין דכלל זה דכל מלתא דא"ר ל"ת לא מהני אינו אלא היכא דבמה דאמרינן לא מהני הוא תקנה שלא נעשית המעשה שהזהירה התורה אבל היכא דאף אם נאמר לא מהני לא פלטינן לה מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיני' כמו בשוחט בשבת דאף אם נימא דאין השחיטה מתרת מ"מ נשאר חילול שבת דגם בנוחר יש חילול שבת ובכה"ג אמרינן אי עביד מהני ולשיטתם צריכין לומר הא דמקשה הגמ' מגזל עצים אף דהתם גם כשמהני אכתי השינוי בידו לנתק הלאו בתשלומי הדמים דעכ"ז עיקר חיוב השבה שתהי' בהחזרת גוף הגזילה וכדכתיב אשר גזל והי' מהראוי למ"ד לא מהני שלא יהי' כלל קני' בשינוי כדי שיקוים קרא דכתיב דאף שמחזיר הדמים לא מתקן האיסור שעשה במעשה השינוי שעי"ז קנאו והוצאה לגמרי מרשות הבעלים לפי"ז אין ראי' מהקני' שיש להגנב היכא שיש לו דמים דבקני' זו הן אם היא קני' או לא לא מיתלי כלל איסור הגניבה דאף שקונה קצת מ"מ עליו חיוב ההשבה ויכול בזה לנתק הלאו ואף אם לא יהי' לו כלל קני' כבר עבר על הלאו בלקיחתו דשם גניבה וגזילה הוא רק מצד הלקיחה אף שאינו קונה בו כלל כמ"ש התוס' בע"ז דף ע"א ע"ב ד"ה ואי ס"ד וכיון שאין עצמות האיסור תלוי בזה שפיר י"ל דאי עביד מהני אבל בבא במחתרת אליבא דרב שסובר בדמים קננהו וממילא נשאר באיסור הגניבה וליכא עוד תקנה בהשבה משא"כ כשהיינו אומרים שלית לי' בזה קני' הי' תקנה בהשבה להפקיע האיסור בכה"ג מהראוי לכאורה לומר דאי עביד לא מהני וכמו כן לרבא היכא דשברן אח"כ דאמרינן שהי' לו קני' מעיקרא לכשישברן יופטר מתשלומין קשה כנ"ל ומקום יש לומר דלמ"ד קיימו ולא קיימו ובפרט לשיטות רש"י במכות דף ט"ו ע"ב דצריך לקיים העשה תוך כדי דבור שהעבירה נגמרת ביד בעת העשי' י"ל בגוונא דלעיל דאי עביד מהני דאף אי לא מהני כלל כבר עבר על הלאו דגניבה ובפרט לפי הנשמע מדברי רש"י שם בד"ה הניחא דלמ"ד קיימו כו' אין העשה רק לפוטרן ממלקות אבל הלאו שעבר עבר וכן לשון רש"י בד"ה דהעשה ניתן תחת המלקות וא"ש דברי רב בבא במחתרת ונטלן כלים ויצא כיון שכבר עבר ומה שעשה עשוי ע"כ מהני ובלא"ה א"ש לפי מה דנראה מוכח לכאורה דרב סובר מב"מ לא בטל דאתי' מדם הפר ודם השעיר ע"כ סובר אי עביד מהני [ובסוף הקונטרס אבאר] אבל לשיטות ר' יוחנן שסובר בטלו ולא בטלו ואין גמר העבירה רק בעת שמבטל העשה ואם נאמר בגוונא דלעיל דלא מהני עדיין העבירה תלוי דיכול להשיב ומחמת שדנין שקנה בדמים לרב אף בעודם בעין ולרבא לכשישברן ולמפרע נגמר עבירות הלאו מהראוי לומר דלא להני יעוין בחולין דף קמ"א ע"א למ"ד בטלו ולא בטלו כמה דלא שחטה לא עברי' ללאו ולמ"ד קיימו עברי' ללאו ואין לומר דשאני גזילה וגניבה דגלי קרא אשר גזל כמין שגזל דאי עביד מהני שלא יצטרך להשיב גוף הגזילה רק דמים ואף דגלוי זה אינו אלא בשינוי מעשה אפשר לומר דלמידין מזה דרך כלל דבגזילה וגניבה לא אמרינן דלא מהני וכסברא זו ראיתי באחרונים שהמציאו בסמך מדברי רשב"א בחידושיו לקידושין דף ס"ז ע"ב ד"ה מאי לומר דכיון דגלי קרא גבי קדושי אלמנה לכ"ג דאי עביד מהני אמרינן בכל מילי דקידושין אף שנעשו באיסורין אחרים דמהני והוא הטעם שאמרינן קדושין תופסין בחייבי לאוין כ"כ הי' אפשר לומר לענין דין גזל אבל גם זה יש לדחות לפי מה שפרשתי דברי הגמ' שם בתמורה דאיכא בינייהו בין אביי ורבא שינוי קונה דדברי הגמ' שם בתמורה בזה סתומים דאם נפרש כמבואר ברש"י דלרבא דסובר לא מהני אין שינוי קונה. קשה חדא דהא אין קני' דשינוי מוכח מקרא דאשר גזל שנית דהא רבא בעצמו סובר בב"ק דף צ"ג ע"ב דשינוי קונה וע"כ כתבו שאין זה מדברי רש"י רק מתלמיד טועה ואמרתי דהכוונה להיפך דבב"ק דף ס"ח ע"א כתבו התוס' שם בד"ה מה טביחה שדעת ר' אליעזר דשינוי הבא מאלי' אינה קונה רק השנוי שעושה הגזלן בידים ובארתי דלפמ"ש התוס' בתמורה דף ע"ב ד"ה רבא דלכך לא שייך בצורם אוזן בכור לומר דאי עביד לא מהני משום דמועיל מום בבכור אף כשיעשה מאליו ולא גרע הצורם מאלו נפל מום בעצמו דלפי"ז י"ל שלרבא דאף שנוי הבא מאלי' קונה דלשטתי' שסובר כל מלתא כו' לא מהני ומקרא דאשר גזל נשמע דשנוי קונה ומהכלל גדול בתורה דכל עוד שנוכל לומר בא' מדינים שאינו גזה"כ עלינו להחזיק כן ע"כ דעת רבא דגם שנוי הבא מאלי' קונה ותו לא הוי גזה"כ הדין שנוי שקונה שנלמד מאשר גזל דאף שעשה הגזלן בידים השנוי לא גרע מאלו נעשית מאלי' ואין זה נגד הדין דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני משא"כ כשנאמר דשנוי מאליו לא קנה רק כשעשה הגזלן בידים הרי גזה"כ דאי עביד יהני כאן אף שבשארי מצות רובם ככולם מלבד איזו דגלי בהו קרא והרי זה גזה"כ ולהיפך מהסברא דמה שעושה הגזלן בידים גרוע לענין קני' מאלו נעשית מאליו אבל לאביי שסובר דאי עביד מהני ואין גזה"כ בהקני' שיש בהגזילה ע"י שינוי י"ל דאין שינוי קונה אלא כשעשה הגזלן בעצמו השנוי אבל בנעשית מאליו ליכא קנין ושפיר יש נ"מ בין רבא לאביי בדין שנוי קונה והיינו בשנוי הבא מאליו דלרבא קונה ולאביי לא קנה

היוצא מדברי אלה כיון דלפי האמת הדין דאף שנוי הבא מאליו יקנה לא מצינו דגלי קרא בגזילה דין דאי עביד מהני דמשינוי ליכא ראי' דהא אף בנעשית מאליו גורמת הקני' וכנ"ל וא"כ נשאר קושייתי הנ"ל וצ"ל דרבא לשטתי' שסובר כמ"ד קיימו ולא קיימו דהא מ"ד בטלו ולא בטלו ע"כ סובר דהתראת ספק שמי' התראה כדאיתא שם במכות ורבא סובר דלא שמי' התראה כדאיתא בחולין דף פ"א ע"א וכן פוסק הרמב"ם להלכה ולשיטה זו אף בליכא קני' כבר עבר על הלאו וכן צ"ל בדברי רב או צ"ל כנ"ל דרב לשטתי' כמו שהוכחתי לעיל שסובר אי עביד מהני מעתה לפי"ז י"ל דבאמת לר"י לשטתי' שסובר בטלו ולא בטלו ולפי מה דאסיק הגמ' בתמורה דף ו' ע"ב שסובר ר"י כרבא דאי עביד לא מהני רק ברבית קצוצה גלי קרא יעו"ש ליכא למימר שיהי' לגנב וגזלן קני' אף בקלב"מ להיות פטור כשישברן משום דאי עביד לא מהני דאם יהי' קנוי לו לזה הרי גמר הלאו בשבירה באין תקנה עוד דאף שישלם הוי כמתנה בעלמא משא"כ כשאומרים דלא מהני וחייב בתשלומין דמועיל תשלומי הדמים ומיתלי תלי עבירות הלאו בגזילה ואף לשטות הרז"ה דמעיקר הדין הוא כרב דבדמים קננהו י"ל כנ"ל דלר' יוחנן לשטתי' מנוע הקני' מצד כל מלתא דא"ר כו' אי עביד לא מהני דאי הוי מהני הי' הלאו נגמר עי"ז באין תקנה עוד דאף לצאת י"ש אינו חייב לסברת הר"ן בחי' לסנהדרין סוגי' דמחתרת בשם רבינו דוד דלרב שסובר בדמים קננהו הוי שלו ממש וא"צ למחילות הבע"ד ואף אם משיב לו הוי כמתנה בעלמא. וי"ל דמטעם זה סובר ר"י דלא כרב ודלא כרבא ונוכל להמציא בזה דכ"ז הוא בגזילות דעלמא דלא מצינו בהם דגלי קרא שיהי' מהני אבל בהקדש דמיד שמעל בהקדש אף בעודו בעין דינו שיצא לחולין הרי גלי קרא דבהקדש אי עביד מהני ממילא י"ל היכא שמעל בהקדש והוא גם קלב"מ כמו באוכל חמץ הקדש אליבא דרנב"ה דאמרי בדמים קננהו מצד כרת דחמץ ומיפטר אף מתשלומי' הדמים מטעם כדי רשעתו ואף לצאת י"ש אינו חייב כסברת הר"ד הנ"ל ולכך א"א לחייבו עוד קרבן דאם אין קרן אין קרבן ולפי"ז תו ל"ק ממשנה דכריתות הנ"ל ר"מ אומר אף אם היתה שבת וכו' דר"מ לשטתי' שסובר כדאי' בקידושין דף נ"ה דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג לא מתחלל ומחלק בסברא דלא מהני לאפקועי לחולין רק היכא דאכוון לאפקועי כדאי' שם בקידושין התם לא קא מכוון לאפקועי לחולין כו' יעו"ש הרי שסובר דמעילה בהקדש בשוגג ליכא הפקעה ולא מהני מעשיו אשר ע"כ לא שייך לדידי' דין קרבן מעילה רק באוכל הקדש וכדומה היכא שיכלה מן העולם אבל מצד מעשיו לא מהני לאפקועי ממילא א"א לומר לשטתי' שיהי' צד קני' בהקדש אף כשהוא קלב"מ ואף דעכ"ז מיפטר מתשלומי הקרן מדין כדי רשעתו מ"מ נשאר עליו חיוב לצאת י"ש ומקיים בזה דין תשלום הקרן. לכך מביא קרבן אשם מעילות וא"ש דברי ר"מ הנ"ל [ויעוין בתוס' תמורה דף ו' ע"ב ד"ה שאני התם שמחלקים לאביי בדין אי עביד בין היכא דמתכוון לעבור וכעין החילוק הנ"ל אליבא דרמ בין שוגג למזיד דלא אמרינן אי עביד מהני רק כשמתכוון לעבור יעו"ש:

ועתה באתי לבאר מה שהערותי לעיל לבאר בסוף הקונטרס. דמתמורה דף ה' ע"ב והרי בכור דאמר רחמנא לא תפדה ותנן יש להם פדיון כו' חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני אמר לך שאני התם דכתיב קדשיהם הם בהווייתן יהי' ולרבא האי הם ל"ל כו' לימד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין שקריבין ע"ג המזבח ואביי האי סברא מנ"ל מולקח מדם הפר והלא דם הפר מרובה כו' ורבא התם מזה בפ"ע ומזה בפ"ע יעו"ש ור"י שסובר מב"מ לא בטיל יליף מדם הפר ותו ל"ל לימד על בכור ומעשר וע"כ הם אתי להורות שיהי' בהווייתן דהא אי עביד מהני ורבא לשיטתי' שסובר מב"מ בטל כפי שיטת התוס' בפסחים דף למ"ד ע"א. ובדברי הנ"ל י"ל לפי מאי דמשמע בב"מ דף צ"א דאביי מתרץ ה"מ ר"מ היא ורבא מתרץ בבא לצאת י"ש אתנן אסרה תורה כו' דאביי חולק בזה ארבא במה שסובר דבקלב"מ חייבים לצאת י"ש י"ל דאביי ורבא אזלו כ"א לשיטתי' דלרבא שסובר אי עביד לא מהני אין הפטור ממון בקלב"מ רק מצד שא"א להב"ד לעשות באדם ב' עונשין כדכתיב כדי רשעתו וגו' אבל אין צד קני' ופטור מצד הוספת האיסור שעשה לכך נשאר בחיובו לצאת י"ש אבל לאביי שסובר אי עביד מהני י"ל דחיוב דקלב"מ פוטרו לגמרי וקנה בזה ולכך אף לצאת י"ש ליכא. לכן צריך לאוקמי ברייתא דחוסם פי פרה ודש בה כר"מ דס"ל לוקה ומשלם אבל לדידן כיון דאיכא מלקות קנינהו ולפי הנ"ל דלדידן דפסקינן כר' יוחנן דבטלו ולא בטלו וכמ"ש הריטב"א למכות. דכך הלכה דהא פסקינן דהתראת ס' שמי' התראה. וגם פסקינן כרבא נגד אביי דאי עביד לא מהני א"א לומר שיהי' לגנב קני' למפטר ע"י כשמשברן אחר שיצא ממחתרת ולא מיפטר רק בשובר תוך המחתרת וזה נשמע כבר מדין הרודף ששובר כלים וכמ"ש המלחמות בסגנון תרוצי על האלפסי שפוסק כרבא: אמנם אכתי ליישב בזה שיטות האלפסי שמדבריו במכות שהי' לפניו הגמ' דר"י סובר קיימו ולא קיימי וכן הלכה בארתי הדברים במקום אחר:

[דף ל"ד ע"א] תוספות ד"ה מ"ט דרבנן לא בעי למימר דלא רשו או ותחת לרבות את השליח דלא ניחא לי' למימר דפליגי בשליח ע"כ ומקשים המפורשים דאיך אפשר לומר דטעמייהו דרבנן משום דלא ס"ל דין שליחות בטביחה ומכירה א"כ מאי ארי' בשוחט בשבת ולע"ג הא אף בחול פטור בטובח ע"י שליח. עוד יל"ד בלשון התוס' מש"כ דלא דרשו או ותחת למה הכחידו לשונם הדרש וטבחו ומכרו מה מכירה כו':

ונלע"ד בהקדם שבאלפסי פ"ב דקידושין אי' מנין ששלוחו של אדם כמותו דכתיב ושחטו אותו כל קהל כו' [וכן אי' ברבינו יונה ברכות סוף פ"ה] והקשה הר"ן הא אסוקי בגמ' דאין ללמוד מקדשים וילפי לה מקדשים וגירושין ונ"ל דבמהרי"ט לקידושין מפלפל גבי טביחה ומכירה אי מחייב גם בטבח ע"י קטן כיון דעכ"פ ע"י רצונו נעשית הטביחה או דאין לחייבו רק בטבח ע"י גדול ששייך בו דין שליחות יען"ש והנה יל"ד בלשון הגמ' רפ"ב דקידושין בתחלה בעי שליחות מנ"ל ואח"כ קאמר מנין ששלוחו ש"א כמותו וי"ל דמתרומה לא ידעינן רק שמועיל אף כשנעשה ע"י אחר מרצונו אבל שיהי' הטעם משום דשלוחו ש"א כמותו אין ראי' מתרומה די"ל דאינו כמותו ומ"מ מועיל הפרשת תרומה ע"י אחר כיון שנעשית ברצונו שהוא צוה לאחר לתרום עבורו אבל מושחטו שפיר ילפינן דשלוחו ש"א כמותו כיון דכתיב ושחטו אף שבאמת לא שחט בעצמו א"ו דשלוחו כמותו והוי כאלו הוא בעצמו שחטו ולכך כתיב אותו כל קהל עדת כו' וא"ש דברי האלפס דלענין שיהי' שלוחו של אדם כמותו צריכין למילף מקדשים אבל עיקר השליחות שפיר ילפינן מגירושין ותרומה רק שיהי' נדון כאלו עשה בעצמו ילפינן מקדשים ותו ליכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח דהא באמת גם בכה"ת ידעינן בלא"ה דין שליחות ואין אנו באין למילף מקדשים רק לענין כמותו והרי גם בפסח אינו כן אלא בשחיטת הקרבנות אבל לא בזריקה והקטרה וא"כ ליכא פירכא הנ"ל שכן רוב מעשיהן:

ודע שהמל"מ פ"ג מהלכות גניבה דין ו' מביא בשם הטור חו"מ סי' ש"ן שכ' בשם הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב כו' עכ"ל ומשיג ע"ז המל"מ שמלשון הרמב"ם בהלכות גניבה במ"ש עשה לו שליח שישחוט לו בשבת ושחט לו השליח בשבת כו' נראה דאינו חייב בטביחה ע"י שליח כ"א היכא שלא נצטרף עמו איסור אחר בשליחות זה והיינו היכא דלא עשאו שליח כ"א להטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שלד"ע ה"נ לענין הטביחה לא נעשית השליחות כו' יעו"ש אמנם מדברי הרמב"ם לב"ק פרק מרובה שכ' להדי' בזה"ל כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ כו' מבואר להדי' כדברי הטור בשם הרמב"ם ולא כדברי המל"מ אמנם י"ל דדין זה היכא שנתערב איסור אחר באותו שליחות אם יש חיוב דו"ה או לא מיתלי תלי בעיקר מוצא הדין בחיוב טביחה ומכירה ע"י אחר שלמ"ד דיליף מוטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. נשמע מדרש זה דהחיוב בטביחה ע"י אחר משום דשלוחו של אדם כמותו דהא אף על טביחה ע"י אחר אמר קרא וטבחו שמשמעותו שהוא בעצמו טבחו א"ו משום דהוי שלוחו כמותו לכך נקרא וטבחו הרי דהחיוב הוא מחמת שנידן כאלו שחטו בעצמו ממילא י"ל דז"א רק כשלא נתערב איסור אחר אבל כשנתערב איסור אחר ואין שליח לד"ע א"א למיחשב דהוי כאלו שחט בעצמו ויפטור מדו"ה דבכה"ג לא מיקרי וטבחו אבל למ"ד דחיוב טביחה ע"י אחר נפיק מאו כו' י"ל כסברת מהרי"ט הנ"ל שמחויב מצד שנשחט ע"י רצונו אבל לא משום דהוי כאלו הוא בעצמו עשה מעשה השחיטה דלא משום דשלוחו כמותו חייבו התורה בדו"ה רק משום שנשחט לרצונו ואף שנשחט ע"י קטן חייב הגנב בדו"ה א"כ אף כשנתערב איסור אחר מחויב הגנב דו"ה על הטביחה שנעשית לרצונו ע"י אחר וא"ש דברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל דביאר שם להדי' דהחיוב בדו"ה בשחיטה ע"י אחר נפיק ממלת או ולפי דרש זה אין הטעם משום דהוי כמותו ולכך אין לחלק בין אם נתערב איסור אחר או לא. מעתה מקום יש לקושי' התוס' הנ"ל די"ל דר"מ ורבנן פליגי בטובח ע"י אחר בשבת והיינו שאמר הגנב להשליח שישחוט לו בשבת והרי נתערב איסור שבת במעשה הטביחה וסובר ר"מ דאף בכה"ג חייב הגנב בדו"ה וע"כ סובר דיליף דחיוב בטביחה ע"י אחר מאו או מותחת. ורבנן דפטרו סוברים דהחיוב שטביחה ע"י אחר ילפינן מוטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. הרי שהחיוב הוא משום דשלוחו של אדם כמותו ומיקרי וטבחו שהוא טבחו וזה אינו אלא כשלא נתערב עמו איסור אחר דהא אם יש איסור אחר ליכא למחייבו כאלו הוא בעצמו טבחו דהא בשאר איסורין לא שייך דין שליחות דאין שלד"ע ולכך פטרו רבנן מדו"ה בטובח ע"י אחר בשבת דהיינו כשאמר הגנב להשליח שישחוט בשבת ובזה מדיוק לשון התוס' במה שכתבו דלא בעי למימר דלא דרשו או ותחת כלומר אבל הדרש וטבחו או מכרו מה מכירה כו' סבירו להו ומודים שהטובח ע"י אחר בחול חייב דשלוחו של אדם כמותו בזה והוי וטבחו משא"כ כשנתערב איסור אחר ולכך פוטרם בטובח ע"י אחר בשבת ודיק:

בסוגיא דהאב זכאי בבתו [דף מ"ו ע"ב]

משנה האב זכאי בבתו בקדושי' בכסף כו' ובמעשה ידי' כו' גמ' בכסף מנלן אר"י א"ק ויצאה חנם כו'. ואימא לדידה השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד ופי' רש"י אע"ג דגבי מוציא ש"ר מיירי בנערה. ה"ק את בתי נתתי בקטנותה ועתה נערה] כו' אלא מסתברא כו' במעשה ידי' מנלן מסתברא דאביה הוי דאי ס"ד לאו דאביה אלא הא דזכי רחמנא לאב למימסרא לחופה היכא מצי מסר לה הא קמבטל לה ממעשה ידי' [פי' רש"י ד"ה הא דזכי רחמנא כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע] והקשה בתוס' ד"ה ואימא ה"מ קטנה הא לקטנה לא איצטרך קרא השתא זביני מזבין לה לה כסף קידושין מבעי' ומתרץ בתוס' דגבי מעשה ידי' קאמר שפיר דכיון שיש לו כח למכור מעשה ידי' לאחר פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קידושין אצל מכירה אע"ג דיכול אדון לייעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזה"כ וכו' ועוד י"ל דאת בתי נתתי אינו מיותר ואיצטרך אפי' לקטנה דאב נאמן לאסור את בתו. עכ"ל התוס' אבל תירוץ הראשון לא א"ש לשיטת הרמב"ם דסובר מעות הראשונים לקדושין ניתנו גם תיחוץ האחרון דאיצטרך לאשמעינן דאב נאמן לאסור את בתו צ"ע דלפי דברי תוס' ישינים בדף כ"ב ע"א ד"ה מנין לאב כו' יעו"ש היינו צריכין לומר דגזה"כ הוא שיהי' האב נאמן על נערה שקידשה כבר כשהיתה קטנה אף שאין בידו לקדשה עתה והסוגי' בכ"מ דטפי עדיף לאוקמא קראי על דינים שאין בהם גזה"כ וא"כ יותר מסתבר לומר דהפסוק קאי גם על נערה ויהי' נאמן בלא גזה"כ:

גם הפנ"י לקידושין דף ג' מתפלא על קושי' הגמ' הנ"ל ואימא ה"מ קטנה דמה"ת לדחוקי הכי בקרא גם מתפלא הא מצד השכל אין לחלק לכאורה בדין מוציא ש"ר שהיא עתה נערה אימת אי בקטנותה ע"י אבי' או בנערותה ע"י עצמה לפי ס"ד דהשתא א"כ קשה איך אפשר לומר שכוונת הקרא שאב אומר שקידשה כשהיא קטנה. דהא באמת מוציא ש"ר שייך אף כשקידשה היא עצמה ולמה תפס הקרא דין במש"ר באומר האב נתתי את בתי כשהיתה קטנה ועוד קשה להבין דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דיליף קדושי כסף כשהיא נערה שייך לאביו מאת בתי נתתי הא הגמ' מדחה זה דלא מצינו למילף מפסוק זה גם בתוס' ד"ה דזכי לי' רחמנא לאב מקשו על פי' רש"י דיליף מאת בתי נתתי. הא מפורש בגמ' דהקרא קאי על קטנה ולא על נערה:

ונלע"ד לתרץ הכל בפשיטות דבגמ' דף מ"ו ע"א אי' פלוגתא דראב"י ורבנן דרבנן סברו דדין מש"ר שייך בין בעל ובין לא בעל. וראב"י סובר דוקא כשבעל (ופוסק הרמב"ם כראב"י וכ' המ"מ הטעם דמשנת ראב"י קב ונקי ועוד דשני כתובי' אתי כוותי' יעו"ש מ"ש עוד) ומקשה שם בגמ' בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה וכ' בתוס' שם תימא דע"כ כשיש עדים שזינתה איירי דאי משום שלא ימצאו על השמלה דם בתולים אין להורגה א"כ מה תועלת יש בפרישות השמלה דלא מתכחשי עדים בשביל כך כשימצא דם על השמלה דיש לתלות שהנואף הטה. יעו"ש שמתרצים בדוחק ובאס"ז מביא בשם הרמב"ן שזהו משפט התור' דמוציא ש"ר צריך להיות שבדברי הבעל לבד יהי' הוצאת ש"ר. כי באמרו לא מצאתי לה בתולים בא לאוסרה ולהפסידה כתובתה וגם שיביא עדים לחייבה מיתה ובדבריו מיושב קושי' התוס' הנ"ל שפרישות השמלה הוא לברר שהוא הוציא ש"ר בחנם דלולא השמלה אף שמביא האב עדים להכחיש עידי הבעל מה שהעידו על זנותה עכ"ז יכול להיות שהאמת אתו שלא מצא לה בתולים ואין פסול בהוצאת שיר זה רק במה שהביא עדים שקרני' לכך צריכין פרישת השמלה שיהי' מבורר שגם הוצאת ש"ר שלו יהיה שקר גם אי' ברמב"ן עה"ת פרשת תצא ובמורה ח"ג שקנס מאה כסף שהטילה התורה על מוציא ש"ר הוא עונש כפל בעד הכתובה שרוצה להפסידה ויעוין תוס' כתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה מה שכתבו דמש"ר הוי חידוש יותר מעדים זוממין משום דלא איתעביד מעשה בדבורו אלא ע"י עדים ולפי דברי הרמב"ן גם בדבורו לבד איתעביד להפסידה כתובתה וכ' הרמב"ן דאף למ"ד כתובה דרבנן. מ"מ הי' המנהג ליתן כתובתה וכדכתיב בקרא כמוהר הבתולות והוא בא להפסידה:

והנה במכות דף ד' איתא מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין ממון כו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה שם גמ'. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת כו' אלא לר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר מה למוציא ש"ר שכן קנס. סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנס היא ע"כ ויעו"ש בתוס'. ובתוס' כתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה כתבו בפירוש דלר"מ משו' בנין אב דמוציא ש"ר מוקי כדי רשעתו במיתה ומלקות ומפיק לקרא ממשמעותיו והיוצא מדבריהם דסובר ר"מ שאף באמת מפשטי' דקרא דכדי רשעתו הי' למעט גם ממון ומלקות מ"מ מדמצינו במש"ר דחייבה התורה בקנס ומלקות ממילא גם בעדים זוממין כן וכיון דכדי רשעתו בעדים זוממין ע"כ לא אתי על ממון ומלקות לכך אף במקום שאין קנס רק ממון גמור אמרינן ג"כ דלוקה ומשלם וכדי רשעתו לא אתי רק על מיתה ומלקות ורבנן סוברים כפשטי' דקרא. ומוציא ש"ר חידוש הוא דלוקה ומשלם ואין למידין ממנו היוצא מזה דלדידן צ"ל מש"ר חידוש הוא ולר"מ צריכין לאפוקי כדי רשעתו ממשמעותיו וע"כ שבקא לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשי' אבל בודאי אם הי' סברא לומר דכדי רשעתו הוא מורה בפשיטתו למעט גם ממון ומלקות ושלא יהי' מש"ר חידוש במה דלוקה ומשלם כי כן יהי' שורת הדין במש"ר אז בודאי לא דחיק אנפשי' לאוקמא הקרא במיתה ומלקות והי' מוקי בפשיטות על ממון ומלקות. כי לא דמי עדים זוממין למש"ר. ודאי נכון יותר להעמיד כן:

מעתה נלע"ד דלאותו ה"א דנערה תקדש נפשה יתכן לומר כן דדוקא במש"ר לוקה ומשלם ואעפי"כ לא הוי חידוש. דבסנהדרין דף ט' ע"ב אי' אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימם לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון ובדף יו"ד ע"א שם ואמר רבא פ' בא על נערה המאורסה בתו של פ' והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה. ומפרש רש"י שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין כו' ולא פליגי דרבא אדרב יוסף דאמר לעיל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון דניסת הנך תשלומי דכתובה דידה בעי מיהוי וכיון דעלה מיקטלי לא משלמין לה ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומי דממון דאב נינהו דכל שבח נעורים לאבי' והוי לי' ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי עכ"ל רש"י והא דבאמת כתובת נשואה שייך לה ולא לאבי' הוא משום דנשואין מפקה מרשות אב וכדאי' בפירוש המשנה בכתובות דף מ"ד דר"י סובר דכתובת נשואה לאביו דאזיל בתר כתובה. ור"מ ורבנן פליגי עליו ואי' שם במשנה אמרו לו אם משהשיאה אין לאביו רשות בה ובתוס' כתובות דף ל"ט ע"א ד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב כתבו בזה"ל פי' הקונטרס דילפינן מהפרת נדרים ואע"ג דקי"ל דממון מאיסור' לא ילפינן הנ"מ כו' וריב"א פירוש כיון דגלי קרא דלאוקמא ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקי עכ"ל ולפי תירוץ הריב"א נראה לומר דלאותו ה"א דאין ביד האב לקדש נערה. והרי אין ממון ואיסור שוין דבהפרת נדרים יכול להפר כשהיא נערה ואין יכול האב לקדש כשהיא נערה לפי הה"א ממילא לא ילפינן עוד מנדרים דנשואין מפקי מרשות אב והכתובה כשיקדש אותה כשהיא קטנה שייך לאב והנשואין אינו מפקיע את הכתובה מרשות אב ואף שגדלה אח"כ מ"מ נשארה. תמיד הכתובה שייכה לאב וכאשר אבאר לקמן ול"ד לכתובת ארוסה דבבגרה שייך לה שאני כתובת ארוסה שאינה אלא מדרבנן לכ"ע דמוהר הבתולות כתיב [וכן מפורש בספר הפלאה והפנ"י שגג בזה. ויעוין בדבריהם על הסוגי' דף מ"ג] והי' כך תקנת חכמים שלא יהי' לאבי' כ"א כשיגרשה או נתאלמנה בנערותה אבל בכתובת נשואה אם הי' הדין ששייכה לאב לא היתה נפקעה ממנו אף כשתלבין ראשה דעיקר אחר התחלות החיוב והמעיין בכל הסוגי' ימצא כדברי. ועוד אנופף ידי בזה אי"ה] וכיון שכן לאותו ס"ד דנערה תקדש איהי נפשה ובקטנה אין נשואין מפקיעין מרשות אב והי' הדין שהכתובה מנשואין שייך לאב והוי במש"ר ממון לאב ומלקות לה. כי זמם להמיתה וליכא עוד חידוש כי יענש על שקרו בממון ומלקות וכדברי רבא ולפי שיטת הרמב"ן הנ"ל דעיקר קנס של מאה כסף הוא על עונש שרצה להפסיד הכתובה מעתה היינו נוכל לומר לאותו ה"א שהתורה לא חידשה כלל במש"ר כי באמת לא חייבה התורה את הבעל בעונש השתי רשעות כ"א דוקא כשנישאת כשהיא קטנה שהכתובה שייך לאב אבל כשנישאת כשהיא נערה שהכתובה שייך לה לפי אותו ה"א דתקדש איהי נפשה באמת לא חייבה התורה המש"ר בממון ומלקות משום עונש שתי רשעות לאחת דהיינו לה ולכך א"ש לפרש את בתי נתתי כשהיא קטנה דהאב הבא לבד בתביעתו לעשות משפט כתוב בבעל קנס ומלקות וצריך לבאר טענתו שהוא נתנה להאיש הזה והיינו כשהיתה קטנה [דנערה לא הי' הוא הנותן לפי ההו"א] לכך חלה עליו העונש של מש"ר בקנס ומלקות ואין כאן יתור לשון במה שאמר האב את בתי נתתי דהא עיקרו של עונש מש"ר תלוי בזה ומיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל בד"ה ואימא ה"מ קטנה שהקשו הא על קטנה לא צריך הקרא דאת בתי נתתי ולפי הנ"ל ניחא דעיקר חיוב של מש"ר הוא עי"ז וסרה גם השני קושי' של הפ"י הנ"ל ודו"ק:

אמנם אחר דאסיקנא דיציאה דכוותי' קא ממעט ומוכח דגם קדושי נערה שייך לאבי' וא"כ לפי ה"א זו דמעשה ידי' דנערה שייך לה ולא לאב ולא דמי להפרת נדרים ממילא גם כתובת של קדושי נערה שייך לאבי' דהא הנשואין לא מפקע מרשות האב דלא שייך תירוץ הריב"א הנ"ל כיון דלפי הו"א זו אין איסור וממונא שוין ונוח יותר לומר דכתובה מקידושין ילפינן דהוי ממון מממון כשם שכסף קידושין בנערותה שייך לאב כ"כ הכתובה וא"כ א"ש דברי הגמ' דזכי לי' רחמנא לאב למימסרה לחופה הנלמד מאת בתי נתתי. דליכא למימר דילמא את בתי נתתי הכוונה שנתנה בקטנות ז"א דכיון שדין מש"ר שייך לפי אותו הו"א גם כשנכנסה לחופה בנערותה ואפי' ע"י עצמה דאף דאבי' לא יכול לכופה על הכניסה לחופה משום דמבמלה ממעשה ידי' מ"מ כשמכנסת א"ע לחופה שייך הכתובה לאבי' משום דאין נשואין מפקיעין מרשות אב לאותו ס"ד דמעשה ידי' דנערותה לעצמה ואין דמיון שוה עם הפרת נדרים. כ"כ אין ללמוד דנשואי נערה מפקיעין וליכא סברא לחלק לענין דין מש"ר בין קטנה לנערה ותו א"א לומר דאת בתי קאי על קטנה דלמה לי' להאב מר שהוא מסרה לחופה הא אף אם היא עצמה מסרה א"ע לחופה ג"כ הכתובה לאבי' והוי ממון לזה ומלקות לזה וישנו הבעל בעונש הוצאת ש"ר. אלא ש"מ מאת בתי נתתי דמעשה ידי' שלו ובידו למסרה לחופה אף שמבטל אותה ממעשה ידי':

ומעתה מיושב גם קושי' התוס' מאי שמקשי' למה לא ילפינן קידושין מחופה דאי לא הוי לן לימוד דקדושי נערה שייך לאבי' גם חופה לא הוי ידעינן דבאותו ה"א היינו יכולין לומר דאת בתי נתתי הכוונה שגם לחופה מסרה כשהיא קטנה והאב צריך לומר כן דבנערותה שייך לה הכתובה כמו הקידושין והוי ממון ומלקות לאחד:

ודע דהפנ"י כתב דאם אין לארוסה כתובה רק שהבעל בעצמו נתן לה מדעתו הוי כמתנה ומציאה שאין לאביה רשות בה וא"כ מיושב גם הקושא על הרמב"ם דיליף שפיר מאת בתי נתתי שהאב זוכה בקידושין ולהכניסה לחופה דא"ל ואימא ה"מ קטנה ונתתי הכוונה שנתנה לאיש הזה בקטנות דיקשה כנ"ל ל"ל בתי נתתי וגם למה אומר כן האב הא בדין מש"ר אין סברא לחלק ביך נכנסה לחופה בקטנות או בנערות דהא הרמב"ם פוסק דכתובה לאו דאורייתא ממילא אף אם קבל הבעל ע"ע לחייב כתובה הוי כמתנה ולא שייך לאב א"כ גם בנישאת בקטנותה שייך לה הכתובה והוי ממון ומלקות לאחד וצ"ע דחידוש חדשה תורה במש"ר לחייב משום שתי רשעות או דכדי רשעתו לא קאי רק אמיתה וממון. א"כ תו ליכא סברא לחלק בין נשאת כשהיא קטנה או נערה ולמה אמרה התורה שהאב אומר שנתן את בתו כשהיא קטנה אבל הקושיא בגמ' קאי אליבא דר"מ דסתם משנה ר"מ ור"מ סובר כתובה דאורייתא ושפיר הי' סברא לחלק לדידי' בדין מש"ר בין נישאת כשהיא קטנה דאז הוי ממון לאב ומלקות מחמת, אשר זמם לבתו ובין כשנשאת כשהיא נערה דהוי ממון ומלקות רק עבורה וכנ"ל:

ויעוין ברא"ש על כתובות דף י' דין י"ט שמוכיח מסוגיא דיתומה שנתארסה שרב סובר כתובה דאורייתא ממה דפוסק שם כריה"ג ויש לי אריכות דברים ליישב לשיטת הרמב"ם שפוסק כתובה דרבנן וביתומה שנתארסה פוסק כר"ע והרא"ש רוצה להוכיח דמ"ד שפוסק כריה"ג שם דקאי בשיטת ר"ע. ע"כ סובר כתובה דאורייתא. והעליתי בפלפול רב שרק בשיטתו של רב קשה הוכחתו שם וא"כ בלא"ה א"ש קושי' הגמרא כאן ואימא ה"מ קטנה דהקושי' הוא לרב לשיסתי' ולשיטת הרמב"ם אליבא דהילכתא ל"ק ואימא ה"מ קטנה. ולכן מביא הרמב"ם ראיה מפסוק דאת בתי נתתי:

אמנם לכאורה אין מקום לדברי הנ"ל רק אם נאמר תירוץ של הרמב"ן הנ"ל בהוצאת ש"ר הוא להפסיד כתובתה אבל אם נאמר בהוצאת ש"ר הוא לאוסרה לכאורה אין לחלק בין כשקדשה כשהיא קטנה או בנערותה אמנם בדרך פלפול אמינא שגם אם בא לאוסרה יש סברא לחלק ולומר שאינו בכלל מש"ר להעניש על הוצאת ש"ר רק כשנישאת כשהיא קטנה. דהנה מה שנאדו התוס' מתירוץ הרמב"ן הנ"ל נראה פשוט דתרוצו שזמם בהוצאת ש"ר להפסידה כתובתה אינו לפי הילכתא דכתובה לאו דאורייתא ולא ניחא להו סברת הרמב"ן דמ"מ היה המנהג ליתן דהא קרא סתמא כתיב ומשפט שוה לכל מש"ר ומאי פסקא דנהג בה מנהג זה [ויעוין ברמב"ן עה"ת פלפול דבריו בזה דע"כ מיירי שנתן לה כתובה ובא להפסידה בהוצאת ש"ר דאל"כ למה הוציא ש"ר היה לו לגרשה בע"כ אבל בקל יש לדחות דבריו אלו] והרי הוא בעצמו כ' שהוצאת ש"ר היה לאוסרה או להפסידה כתובתה ומ"ש באס"ז בשם הרמב"ן שזמם בהוצאת ש"ר לאוסרה. לכאורה אינו מובן דהא הדין בפ"פ מצאתי דאינו נאמן לאוסרה רק בקידשה פחותה מבת שלש או באשת כהן ולפי האמת את בתי נתתי פרושו הן בקטנות והן בנערות ובאשת ישראל דהא כתיב במש"ר ולו תהיה לאשה דדרשינן מיניה בעמוד והחזיר קאי ואף לס"ד דגמרא דמקשה ואימא ה"מ קטנה לא יעלה על הדעת לומר שס"ד שכוונת האב שקידשה פחותה מבת ג' דזה אין בכלל דבריו דממאמרו את בתי נתתי לא נודע רק שקידשה כשהיא קטנה ולא בנערותה (שאז אין הקידושין מסורין בידו) אבל אימת היה בקטנותה קודם ג' או אחר ג' שנים לא נשמע מזה שאומר את בתי נתתי. וממילא מייתרא בקרא האי דאת בתי נתתי:

אמנם עדיין יש מקום לומר דאף אם באמת נתקדשה אף ביותר משלש שנים היה יכול הבעל לאוסרה אם נתקדשה לו בקטנותה. משא"כ אם נתקדשה לו בנערותה דביבמות דף מ"א קאמר הגמ' משמיה דרבא דפיתוי קטנה אונס ורמב"ם פוסק דפיתוי קטנה רצון וכתב המ"מ דאתיא ליה מסוגיא דפ"פ דקשה ליה הא אף בפחותה מבת ג' יש ס"ס ספק אונס ספק רצון ואת"ל רצון דילמא כשהיא קטנה ותירץ התוס' דשם אונס חד לא ס"ל להרמב"ם אמנם לדעתי אפשר לומר דגם הרמב"ם מודה לסברת התוס' דשם אונס חד ועכ"ז יש לו הוכחה מסוגיא דפ"פ דפיתוי קטנה רצון דבאס"ז בסוגיא הנ"ל מקשה בשם הרמב"ן והרשב"א דאף בקידשה בקטנותה יותר מבת שלש ליתסר דהא ליכא כיון דבספק אינו תחתיו צ"ל דזינתה בקטנותה והוי אונס א"כ שני הספיקות דאינה תחתיו ותחתיו באונס שם חד הוא ומתרצים דכיון דבספק אינה תחתיו לא צריכין לשריותא מחמת פיתוי קטנה אונס דהא אף זנות רצון ואינה תחתיו אינה אסורה הוי כאילו לא נזכר כלל עדיין ספק אונס וע"כ נוכל לומר אח"כ עוד ספק שני ספק אונס והנה תרוצם זה א"ש אם לא בעינן ס"ס המתהפך אבל לשיטת הסוברים דבעינן ס"ס המתהפכת הקושי' במקומה עומדת דבכו"פ מקשה לסברת התוס' דשם אונס חד לא חשיב ס"ס אמאי נחשוב בספק דרוסה לס"ס ספק על ספק לא על. ואת"ל על שמא לא דרס הא שני ספיקות המה שמא לא דרס וכדומה לזה כמה ס"ס שהם כזה ונחשוב לס"ס אמנם הדבר פשוט שאין מקום לקושיא זו דעיקר סברת התוס' כך הוא דמיד דאמרינן ספק אונס כלול בזה כל מיני אונסין מה לי אם היא אונס מחמת פחד הריגה או פיתוי קטנה אי אונס הוי או אם היא מוטעת וכדומה. וכשמתחילין לומר ספק רצון מדחינן כל מיני אונסין וחושבים דשמא לא היה שום אונס רק רצון וכיון שכבר דחינו בפן זה כל מיני אונס תו אי אפשר לומר דילמא כשהיתה קטנה זינתה דהא זנות קטנה מיקרי אונס וזה היה כבר בכלל ספק הראשון שאמרנו ספק אונס אבל בספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס לא שייך לומר כן כמובן (יעוין בפנ"י בקונטרס הספיקות ס"ק כ"ט):

אמנם לפ"ז בנתקדשה בקטנותה יותר מג' שנים תאסר דאף דיש ס"ס ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס מ"מ להתהפך א"א דאם נתחיל לומר ספק אונס כלול בזה כל מיני אונסין וכשאומרים ספק רצון שוללים אנו כל האונסין והאיך אפשר לומר ספק אינה תחתיו דהא זה אינה רצון דאינה תחתיו היתה קטנה ופיתוי' אונס ואנחנו עומדים כעת בספק רצון א"ו צ"ל דבאמת פיתוי קטנה רצון והוי שפיר ס"ס המתהפכת ומוכח כדעת הרמב"ם

היוצא מזה דלרבא שסובר ביבמות דפיתוי קטנה אונס גם בנתקדשה יותר מג' שנים ליכא ס"ס כיון דאינה מהתהפכת וכנ"ל ואסורה לבעלה ולשיטה זו שפיר י"ל דאת בתי נתתי קאי אנתינה כשהיתה קטנה וזהו מטענת האב את בתי נתתי לאיש הזה וכיון דהנתינה היתה על ידו ממילא נשמע שהיתה קטנה בקידושי' לפי הס"ד דנערה אין ביד האב לקדשה והוי מש"ר גמור שבהוצאת הש"ר עלי' זמם לאוסרה עליו כיון דליכא ס"ס המתהפכת אבל אם לא הי' קידושין ע"י האב כ"א על ידה בנערותה לא היה על הבעל דין משיר במה שאמר לא מצאתי לה בתולים דהא אף אם לא מצא לה בתולים לא נאסרה עליו כיון דאיכא ס"ס המתהפכת מכל צד שאנו רוצין להתחיל ומקשה הגמ' שפיר ואימא ה"מ קטנה ואת בתי נתתי לא מייתרא. י"ל דאין על הבעל שם מש"ר מחמת אמרו לא מצאתי לה בתולים רק כשהיה קדושי' לו בקטנותה דאז אם היה מאמינים לדבריו היתה אסורה לו משא"כ כשהיה הקידושין לו בנערותה דאף לפי דברי הבעל לא היתה נאסרת עליו אין בדבריו שום הוצאת ש"ר ואזלא קושית הגמ' למ"ד דפיתוי קטנה אונס דלשיטתם יוקשה על סתמא דאתני' דהאב זכאי כו' בכסף מנלן:

אמנם כ"ז לענין הקידושין דרש נפקותא בין אם היתה בקטנותה או בנערותה אבל בחופה ליכא נפקותא דאם אף רק הקידושין הי' בקטנותה תו ליכא ס"ס כו' וכיון דאת בתי נתתי לאיש הזה לאשה משמע גם חופה כפי' רש"י דהנתינה קאי על כל הנתינות. או כפי' הפנ"י דלשון לאשה משמע חופה בודאי כוונה גם אם היתה חופה בנערותה ע"י אביה דליכא למימר דוקא קטנה דהא ליכא נפקותא מזה לענין דין מש"ר דמיד שהיה הקידושין בקטנותה אף אם הים החופה בנערותה ולא מצא לה בתולים ג"כ נאסרת עליו ולמה אחז הקרא לישנא דאת בתי נתתי דהחופה היה ע"י אביה ובקטנותה א"ו דאת בתי נתתי מיירי בכל גוונא הן שהיה החופה בקטנותה או בנערותה והרי מוכח דאב יכול למסור בתו לחופה אף בנערותה.

אמנם לשיטת הרמב"ם דסובר פיתוי קטנה רצון דהוי ס"ס המתהפך ואף בנתקדשה כשהיתה קטנה יותר מבת ג' אינה אסורה על בעלה ל"ק ואימא ה"מ קטנה אף לענין הקידושין כיון דאין נפקותא בדין מש"ר בין אם נתקדשה פ"י אביה כשהיתה קטנה או בנתקדשה ע"י עצמה בנערותה וקשה את בתי נתתי למה לי' אלא ש"מ דאת בתי נתתי אשר הוא מיותר בא להורות שאב יכול לקדש את בתו כשהיא נערה וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דמוכיח דכסף קידושין בנערה שייך לאבי' מיתורא דקרא את בתי נתתי ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה