אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת קידושין › בסוגיא דשליחות [דף מ"ב ע"א]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת קידושין · בסוגיא דשליחות [דף מ"ב ע"א]

בסוגיא דהענקה [דף טו ע"א]

תוס' ד"ה ודילמא כו' וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע ב"ק מיירי דאי"ל שותפות בגווה כדאמר הכא:

וליישב קושי' זו אקדים לשון הירושלמי. מנין ששלוחו של אדם כמותו

אמר ר' לעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כולם שוחטין אותו והלא אחד הוא ששוחט ע"י כולם אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכי כולם הי' לוקחין והלא אחד שהוא לוקח ע"י כולם. אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו אמר ר' יוסי שנייא היא שאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אין תומר אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת לית יכול דאמר ר' זעירא בשם ר' לעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו שלא מדעתו עכ"ל הירושלמי ומפרש הק"ע ויידא אמר דא לאיזה צורך אמר דא יעו"ש ואין שחר לדבריו אף בחילוף הגירסא שהוא גורס דלפירושו מסקנת הירושלמי דמושחטו לא ילפינן שליחות אלא מויקחו והאיך מיושב דברי ר' לעזר שהוא יליף מושחטו והוא בעצמו סובר דשוחט אדם פסח שלא מדעת של חבירו ונלע"ד להיפך דלשיטת ר' לעזר דשוחט אדם פסח חבירו שלא מדעתו מוכח שליחות מושחטו ולא מויקחו דלכאורה צריך הבנה לפי מה דאסיק ר"ה ברי' דר"י לעיל דף כ"ג דגבי קרבנות כהני שלוחי דרחמנא נינהו האיך ילפינן שליחות בקדשים מושחטו. הא ליכא על הבעלים כלל שום מצוה על השחיטה הן אמת לפמ"ש הרשב"א בחידושיו שם בשם יש מפרשים אף לר"ה ברי' דר"י י"ל דרק בזריקה והקטרה אמרי' שלוחא דרחמנא אבל בשחיטה כיון דהבעלים בעצמם יכולים לשחוט דשחיטה כשרה בזר י"ל דכל שוחט קרבן שליח הבעלים הוא אבל אף לדברי היש מפרשי' האלו אינו מוחלט דגבי שחיטה שלוחא דידן נינהו. רק היא בעי' דלא איפשיטא במס' נדרים דף ל"ה: ילפינן שליחות מושחטו וצ"ל: דאף אם גם בשחיטה שלוחי דרחמנא נינהו וליכא על הבעלים כלל מצות שחיטה מ"מ כיון דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל והרי שקרא הקרא מעשה השחיטה ע"ש כל הקהל אף דבאמת לא שחטו אלא אחד נשמע דמה שעשה השליח נקרא ע"ש בעלים דשלוחו כמותו לכל דבר וכן מוכח לשון הר"ן לאלפסי שם בזה"ל. תני ריב"ק אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו כו' והלא אינו שוחט אלא א' ונפקא לך מדכתיב תזבח שלא יהי' שנים שוחטין זבח א' כדאי' בחולין בפרק השוחט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם שוחטין:

אמנם א"כ מאי מקשה הגמ' דילמא שאני התם דאי"ל שותפות בגווה דלכאורה נראה דעיקר הסברא לחלק בין שותפות או לא. הוא משום דהיכא דאי"ל שותפות שייך לומר דכמו דזכי לנפשי' לקיים מצות שחיטה המוטלת עליו זכי נמי לחברי' וכעין שכ' רש"י במס' ב"מ דף ח' ע"א גבי שותפים שגנבו שאחד הוציאו מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו דאף דאין שלד"ע מ"מ מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופשוט דזכי לנפשי' לא שייך אלא אי אמרינן שמצות השחיטה מוטלת על בעל הקרבן אבל אם נאמר דבכל מעשה הקרבן הכהנים שלוחי דרחמנא ואין צריכין כלל דעת בעלים ויכולים אחרים לשחוט שלא מדעת הבעלים וכמו שנראה מדברי התוס' במס' יומא דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא מידי דאי אמרי' דאין הכהנים שלוחי דידן יכול כהן שבאותו משמר להקריב אף אם אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרבא כהן שבאותו משמר א"כ אף כששחט אחד מהשותפי' אינו זוכה בעצמו כלל באותו שחיטה דהא אין עליו כלל מצות שחיט' וממילא לא שייך לגבי השחיטה לומר כיון דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וליכא לחלק בין כשהשחיטה ע"י אחד מהשותפים או ע"י אחר ומאי מקשה הגמ' דילמא שאני הכא דאי"ל שותפת בגווה:

אמנם דין זה אי מצות שחיטה על הבעלים או לא י"ל שתלוי בפלוגתא ואקדים דברי הגמ' במנחות דף י"ט ע"א אלא מעתה דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה כו' ה"נ בזר תהי' פסולה שאני התם דא"ק וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים האי לא מצית אמרת מק"ו מזריקה מה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים ע"כ והנה פשוט דאי לא ידעינן רק מדכתיב ושחט את פר החטאת. י"ל דלא ממעטינן אלא דשחיטה לא בעינן בעלים: כלומר שאין הבעלים צריכין לשחוט בעצמם דוקא כמו בסמיכה אבל מ"מ י"ל דמצות שחיטה על הבעלים והיינו או שישחטו בעצמם או ע"י שלוחם ולולי מיעוטא דושחט את פר החטאת ה"א דא"א לשחוט ע"י שליח וצריך להיות דוקא בבעלים בעצמם כמו סמיכה דדרשינן וסמך ידו ולא יד שלוחו כדאי' במנחות דף צ"ג ע"ב אמנם אי אמרינן דדנין אפשר משא"א יש ללמוד שחיטה מזריקה ולמידין דליכא כלל מצות שחיטה על הבעלים כמו זריקה. דבזריקה לא שייך כלל שם שליחות כדברי ר"ה ברי' דר"י מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד מצי שווי' שליח:

היוצא מזה דאף לשיטת היש מפרשים הנ"ל דבשחיטה נשאר באיבעי' דלא איפשטא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא י"ל דמתלי תלי בהך פלוגתא אי דנין אפשר משא"א או לא ולמ"ד דנין אפשר משא"א למידין שחיטה מזריקה דכמו דבזריקה ליכא שום מצוה על הבעלים והכהן הזורק אינו שלוחו של בעל הקרבן כ"כ אין צריכין שליחות בשחיטת קדשים מהבעלים וי"ל דלכך סובר ר"א דאדם שוחט את פסחו של חבירו שלא מדעתו מעתה א"ש דברי הירושלמי הנ"ל דר"א לשיטתי' הוצרך לילף שליחות מושחטו דמויקחו להם איש שה הקדום בפרשה לא הוי מצי למילף דהוינן מצינן למידחי דילמא שאני התם דאי"ל שותפת בגווה דהא על הלקיחה נצטוו הבעלים ושייך לגבי כ"א מהשותפים מגו דזכי לנפשי' בלקיחה זכה נמי לחברי' וליכא למילף בשליחות דעלמא דשלוחו של אדם כמותו אבל מושחטו אותו כו' שפיר נשמע דין שליחות דהא חזינן דקרי הקרא השחיטה ע"ש כולם אע"פ שאין שוחט אלא א' דליכא למידחי דילמא שאני התם דאי"ל שותפות דהא לענין עצמות השחיטה א עילוי יותר לשותפות מאדם דעלמא דהא אין כלל שם חיוב שחיטה ע הבעלים ור"א לשיטתי' שהוא תלמיד ר' יוחנן וסתם דבריו הי' ממה ששמע מר"י כדאי' ביבמות דף צ"ו ע"ב ור' יוחנן סובר בפירוש דדנין אפשר משא"א כמפורש בירושלמי פ"ב דתרומות הלכה א' ומובא בר"ש: אין תורמין מן הטהור כו' ר' יוחנן משום ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. מה גורן ויקב אפשר שיהי' מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' בלשון בתמי' וכי אפשר לחטה א' או יקב א' מקצתו טמא ומקצתו טהור וזה אף על פי שאפשר ובחיטה א' לא אפשר ש"מ דס"ל לר' יוחנן דלמידין אפשר משא"א ונמצא ר"א דקאי בשיטת דלמידין אפשר משא"א יש לימוד שחיטה מזריקה. ואין שום מצוה על הבעלים בשחיטת קדשים. ע"כ מותר אדם לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו ושפיר יליף ר"א מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כיון דקרי הקרא השחיטה על כל הקהל ואינו שוחט אלא אחד ש"מ דשלוחו של אדם כמותו ולא מצי להקשות ש"ה דאי"ל שותפות בגווה כיון דלא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' במצוה המוטלת עליו. דאין שום מצוה על הבעלים יותר מאיש אחר אבל מויקחו לא מצי למילף דמצי לומר שאני דאי"ל שותפות כיון דהלקיחה הוא מצוה על הבעלים ושייך לומר מגו דזכי לנפשי' במצוה המוטלת עליו זכה נמי לחברי' וע"כ אין אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו כיון דמצות הלקיחה על הבעלים. וא"ש דברי הירושלמי אבל בפי' הרמב"ם והברטנורא אי' טעם אחר על המשנה אין מן הטהור על הטמא ובדין אין תורמין מן הטמא על הטהור מבואר דרש"י ותו' יבמות פ"ט מנחות כ"ה שנחתו למצוא טעמים שונים ולא הזכירו מדברי ר' יוחנן הנ"ל שבירושלמי הנ"ל דגם מטמא על הטהור יש למעט מפסוק כדגן מן הגורן כשם שממעט מן הטהור על הטמא מפסוק הנ"ל. וצ"ל שסוברים להלכה שאין דנין אפשר משא"א ויעוין בספר כריתות בלשון למודים שער ג' ק"ט שמסופק לדינא אם הלכה כר' אליעזר שסובר ביבמות דף מ"ו שלמידין אפשר משא"א או הלכה כר' עקיבא שסובר שם אין דנין אפשר משא"א ובחדושי הריטב"א ביבמות שם אי' בשם מצא כתוב שיש לומר דרק לענין פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין אמר ר"א שלמידין מפסח מצרים אף דהוי לא אפשר דנין אפשר משא"א מטעם כיון דעיקר פסח היה במצרים והוא הי' אב לכל הפסחים ודאי שפיר גמרינן מינ' לשאר פסחים. וכן נמי לענין טבילת גרים שפיר גמרינן מטבילת אמהות שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסים תחת כנפי השכינה הא בעלמא אפשר לומר שאין למידין אפשר משא"א עכ"ל.

היוצא מזה שאין בזה החלט אי סברינן דלמידין אפשר משא"א או לא. רק ר' יוחנן שסובר להדי' כנ"ל דלמידין אפשר משא"א ולפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות על אין תורמין כו' טעם אחר נראה שסובר דאין למידין אפשר משא"א ולדידי' י"ל דשחיטת קדשים ופסח הוא מצוה וחוב על הבעלים לעשות בעצמן או ע"י שליח ולא ילפינן מזריקה דאין דנין אפשר משא"א וא"ש בזה המבואר ברמב"ם פי"א מהלכות ברכות דין י"ב שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט והוא מדברי הגמ' פסחים דף ז' פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה"נ ומזה הטעם השמיט הרמב"ם ולא הביא דינו של ר"א המבואר בירושלמי הנ"ל אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ויעוין מ"מ בפי"ד מהלכות מעה"ק דין יו"ד ובערכין דף כ"א ע"א וע"ב] אמנם מדברי התוס' בערכין דף כ"א ע"ב ד"ה מאי דפלפולו רק מצד מצות סמיכה ולא הזכיר מצות שחיטה נראה שסוברים שאין בקדשים מצות שחיטה בבעלים וכן מחליט הפנ"י בסוגי' דידן. אבל לא שפ לבו לכל מ"ש לעיל גם לא הזכיר מדברי הגמ' בפסחים דף ז' הנ"ל אבל בשו"ת מהרי"ל סי' י"ח מובא בשם רבינו יוסף בן פלטא פי' אחר בדברי הגמ' פסח וקדשים מא"ל ה"נ וז"ל ה"נ דגבי חולין אמרין לה דסגי דלאו איהו שחיט ה"נ אמרי' לך גבי פסח וקדשים דלאו בעלים שוחטים כו' יעו"ש שיש קצת טעות הדפוס וכוונתו מבוארת שמתרץ הגמ' דלא בעינן בשחיטת פסח שיהי' ע"י בעלים בעצמם וכיון שסגי ע"י שליח מברכינן בעל ופשוט שלפי סגנון פירושו יש להוסיף ולומר דאף שליחות בעלים לא בעינן בשחיטת פסח וקדשים ותירץ הגמ' ה"נ פרושו שאף בשחיטת פסח וקדשים לא בעינן בעלים ולא שלוחיהם כמו דלא בעינן בשחיטת חולין וביד כל אדם לשחוט אף שלא מדעת הבעלים וכדברי ר"א הנ"ל שוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו וא"כ ליכא מדברי הגמ' הנ"ל ראי' לסתור דברי הפנ"י הנ"ל.

ולפי ההנחה הנ"ל י"ל דרך פלפול דלר' יונתן שסובר אכילת פסחים לא מעכבא. ע"כ צ"ל דאין דנין אפשר משא"א. דבמס' נדרים דף ל"ו איתא אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו כו' שכן מביא אדם על בניו ובנותיו הקטנים. אלמה אמר ר' אליעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום אמר ר' זירא שה לבית לאו דאורייתא ומפרשים הרא"ש והר"ן דקושי' הגמ' דכיון דאמר ר"א הפריש חטאת על חבירו לא עשה כלום וכן בהפריש פסח על חבירו לא עשה כלום. ע"כ צריכין לומר דאין דנין אפשר משא"א ומתרץ ר' זירא דלעולם דנין אפשר משא"א ושה לבית לאו דאורייתא וידוע שדינו של ר"א הנ"ל שאין אדם מביא פסחו של חבירו שלא מדעתו הוא ברייתא מפורשת ואיתא בפסחים דף פ"ח תנו רבנן שה לבית מלמד כו'. אבל אינו שוחט ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו כו' אלא מדעתו וכן משמע מדברי המשנה שם. האשה בזמן שהיא בבית בעלה כו' הרי דהלכה פסוקה היא וז"ל הילקוט בפרשת בא בשם פסוק ויקחו להם שה לבית אבות כו' לבית אבות אינו בית אבות אלא משפחותם שנאמר משפחותם לבית אבותם הרי שהי' עשר משפחות לבית אב אחד שומע אני שה א' לכולם ס"ל שה לבית ומפרש בזה נחמיני שהכוונה שאם המשפחות מרובים ואינו כדי שיעור אכילה לכל אחד צריכין שה לבית דאכילת פסחים מעכב דבר אחר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחותיו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן ע"כ והנה נראה פשוט דמאן דאמר שה לבית לאו דאורייתא ע"כ סובר דאכילת פסחים מעכב ואתי' קרא דשה לבית להורות שאם המשפחות מרובות ואין שיעור אכילה לכל א' צריכין שה לבית אבל למ"ד אכילת פסחים לא מעכב צ"ל שה לבית אתי לרבות קטנים ומדאורייתא חייבין קטנים בפסח ומיושב בזה מה שקשה לכאורה בהתוס' בסוגי' דידן ד"ה אינו זוכה כתבו בזה"ל וא"ת ל"ל הא קי"ל דאין יד לקטן וי"ל דגבי פסח איצטרך ס"ד הואיל וחייב באכילת פסחו דכתיב שה לבית כו' ובתוס' מס' גיטין דף ס"ד ביארו יותר בהדי' משום דשה לבית דאורייתא ולכאורה תמוה דהא פסקינן בפסחים דף פ"ח ובנדרים דף ל"ו בשם ר' זירא דשה לבית לאו דאורייתא אמנם לפמ"ש ניחא דכאן אזלי הסוגי' אליבא דר' יונתן שסובר דאכילת פסחים לא מעכב ולדידי' ע"כ שה לבית לרבות קטנים והוי דאורייתא דאל"כ שה לבית למה לי:

היוצא מזה שאם נתפוס שיטת ר' יונתן צ"ל שה לבית דאורייתא וקשה א"כ אמאי אסור לשחוט ע"י בנו ובתו הגדולים ואשתו שלא מדעתן וכקושי' הגמ' בנדרים נימא כשם שיכולין לשחוט על בניו הקטנים שלא מדעתן כך מותר לשחוט פסח של חבירו שלא וצ"ל דסבירא לן דלא דנין אפשר משא"א הרי הוכחה מבוארת דאליבא דר' יונתן אמרי' דאין דנין אפשר משא"א. א"כ י"ל אליבי' דשחיטת קדשים צריכין להיות עכ"פ ע"י שלוחי הבעלים דמושחט פר החטאת לא נשמע למעט אלא שא"צ שחיטה שתהי' בבעלים בעצמם דוקא אבל משליחות מנ"ל למעט ומזריקה א"א למילף דאין דנין אפשר משא"א וכדברי הגמ' במנחות דף י"ט שהבאתי לעיל:

והשתא דאתינא להכי דלשיטת ר' יונתן יש מצות שחיטה על הבעלים לשחוט בעצמם או ע"י שלוחם ממילא י"ל דכששוחש אחד מהשותפים להקרבן שייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' דהא באותו השחיטה ששחט אחד מהשותפין זכה לנפשי' לצאת ידי מצות שחיטה המוטלת עליו וזוכה גם לחבירו המשתף עמו ומקשה הגמ' שפיר אליבא דר' יונתן דילמא ש"ה דאי"ל שותפות בגווה אבל לר' יהושע ב"ק שסובר דאכילת פסחים מעכבא. ולדידי' צריכין שה לבית אבות לדרש הראשון שאם הי' משפחות מרובות צריך לשחוט שה לבית ולא קאי שה לבית לרבות קטנים וכדברי ר' זירא שה לבית לאו דאורייתא ולא צריכין למימר דלא דנין אפשר משא"א וכיון דאיכא למימר שדנין אפשר משא"א. י"ל דילפינן שחיטה מזריקה דליכא כלל מצות שחיטה על הבעלים וכמ"ש הפנ"י ולא שייך גבי שחיטת פסח ע"י א' מהשותפין מגו דזכה לנפשי' וליכא לחלק בין שותף השוחט לשחיטת אינש דעלמא ושפיר מוכרח דין שליחות מדכתיב ושחטו וכפי' הר"ן שהבאתי לעיל דכיון דנקראת השחיטה ע"ש כל הקהל כאלו שחטו בעצמו נשמע דשליחות של אדם כמותו וא"ש מה דלא מקשה הגמ' דילמא ש"ה דאי"ל שותפות רק אליבא דר' יונתן:

ועפי"ז יש ליישב מה שקשה בדברי הגמ' והא דתנן חבורה שאבד פסחו כו' מנלן מאי קושי' דילמא שאני התם דאי"ל שותפות אבל לפי מ"ש א"ש דהתחלות הסוגי' אזלינן לדידן דשה לבית לאו דאוריית' ודנין אפשר משא"א וליתא כלל מצות שחיטה על הבעלים מהקרבן. ודי בלקיחת הקרבן אמנם לגבי בני חבורה שלקחו לעצמן פסח אחר כבר נתבטל מנוי שלהן שנמנו על הפסח הראשון שנאבד מהם ואין חלות מנוי שלהם על הפסח שנשחט ע"י א' שהלך ומצאו כ"א מצד השחיטה והיינו כיון ששחט עליהם בשליחותם. ז"א אלא כי אמרינן דשלוחו של אדם כמותו אבל אי לא אמרינן שליחות הוי כלא אימנו כלל וכעין זה כתב הפנ"י ומקשה הגמ' שפיר ותו ליכא למידחי דילמא ש"ה דאי"ל שותפות דהא בשחיטת אותו הפסח לא זכה השליח לנפשי' כלום דהא כבר זכה בפסח משמצא וכבר יצא מצות לקיחת הפסח ומצות שחיטה ליתא בבעלים של הפסח. ולא שייך בעת השחיטה הואיל וזכי לנפשי' דזכותו באותו הפסח כבר זכה קודם השחיטה ולא הוסיף לעצמו זכות בשחיטת הפסח ואיך זכה לבני החבורה שיהי' כאלו אמנו על אותו הפסח אם לא בדין שליחות:

ועפי"ז יש ליישב גם קושי' המהרש"א שמקשה למה לא הקשה הגמ' תיכף ממשנה דעבד שאמר לו רבו והוא קדומה ממשנה דבני חבורה ואקדים קושי' המפרשים שמקשים מאי ראי' מעבד שאמר לו רבו דילמא שאני התם דיד עבד כיד רבו כדאי' בב"מ דאף ע"י שליח לא מיקרי שאילה בבעלים מ"מ בשאול עבדו הוי כשאילה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמי ולכאורה יש ליישב דאי' בכתובות דף ע"ד דחליצה ע"י תנאי אינה מבוטלת כיון שהמעשה א"א לקיים ע"י שליח וכן הלכה פסוקה דכל דבר שא"א לקיים ע"י שליח אין התנאי מבטל המעשה ומבואר במל"מ פ"ו מהלכות אישות הלכה א' דאף בתנאי של עבר כגון אם עשית דבר זה או לא עשית דבר זה. אף שתיכף נתברר הדבר אם נתקיים המעשה או לא מ"מ צריכין בזה כל משפטי התנאים ומביא ראי' לזה מסוגי' דפ' האומר דפריך לר"מ דבעי פנאי כפול מקראי דסוטה דליכא התם כפילת התנאי ומשני דאיכא התם כפילת התנאי והתוס' שם הקשו דאכתי הוי לאו קודם להן ונדחקו בתירוץ קושי' זו יעו"ש. מוכח מזה דאף בתנאי דלשעבר בענין משפטי תנאים. דהא תנאי בסוטה תנאי דלעבר היא זה תורף דברי המל"מ ואף שראיות המל"מ מדברי הגמ' הנ"ל נדחים בפשיטות עפ"י דברי חדושי הר"ן לגיטין פ' השולח בסוגי' והוא שאמר לה משום שם רע שכ' להדי' בתנאי דלעבר לא בעינן דיני התנאי רק תנאי כפול בעינן אליבא דר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן אבל מדברי התוס' שמביא המל"מ מוכח שדעתם דגם בתנאי שלעבר בעינן כל משפטי התנאים ולפי"ז מיושב קושי' המפרשים הנ"ל דאם נאמר דאין מועיל שליחות בשחיטת פסח א"א לשחוט פסח על תנאי והרי שם במשנה גבי עבד מבואר דבשכח מה שאמר לו רבו מתנה אם גדי אומר לי רבי עלה שלי כו' אן יכול לשחוט פסחו על תנאי הא כל דבר שא"א לעשות ע"י שליח. א"א להתנות בו תנאי אף תנאי שלעבר העומד להתברר ודע דבתוס' מס' נזיר דף י"א ובחדושי הרמב"ן ב"ב דף קכ"ו מביא קושי' למה מועיל תנאי בנזירות הא א"א לקיים ע"י שליח ומובא בהגמ"ר פ' הכותב דין ר"צ בשם תוס' בזה"ל איכא למימר דודאי מעשה הנעשה בידים כגון קנין וגט וקידושין וחליצה וכיוצא בו שאין המעשה יכול להיות ע"י שליח כ"א ע"י אדם עצמו אלים המעשה טפי כו' אבל במעשה שאינו אלא בדבור בעלמא כגון נדר לא אלים המעשה כולי האי שמקיים אם לא מקיים התנאי [וגם בספר הפלאה דף ע"ד נחית לסברא זו ויעוין מ"ש בדף נ"ו ע"א] וכן אי' להדי' באס"ז במס' נזיר בישוב קושי' תוס' הנ"ל ולפי"ז י"ל דדוקא אי ס"ד שמעשה השחיטה צ"ל בבעלים אז הי' מקום לקושי' הנ"ל דא"כ אמאי יכול העבד להתנות בפסחו בתנאי וז"א אלא לשיטת ר' יונתן כמו שבארתי לעיל אבל לריב"ק ולדידן וכדברי הפנ"י דהשחיטה אינה כלל מצוה על הבעלי' כמו הזריקה והקטרה ואין הקושי' ממשנה דבני חבורה רק מצד המינוי שמנוי' של בני החבורה על הפסח שמצא א' מהם הוא ע"י שליח וידוע דלמנוי על הפסח א"צ למעשה כלל ורק באמירה נמנין ומושכין וכיון שמועיל להתמנות באמירה בעלמא אף אי לא הוי מצינן למעבד המנוי ע"י שליח הי' אפשר לתלות בו תנאי ולכך לא מקשה הגמ' בתחלת הסוגי' ממשנה דעבד שאמר לו רבו דהומ"ל דשאני עבד דידו כיד רבו אבל שליחות דעלמא אינו מועיל במינוי ומהא דיכול עפבד לעשות תנאי בפסחו לא קשה דדבר שיכול להגמר באמירה לחודא יכולים להטיל בו תנאי אף כשא"א לעשות ע"י שליח. ע"כ לא הי' מקום לקושי' הגמ' ממשנה דעבד שאמר לו רבו כ"א לשיטת ר' יונתן דלדידי' אי לא הוי דין שליחות היתה מעשה שחיטת הפסח צ"ל ע"י הבעלים ולא הי' אפשר להטיל תנאי במעשה השחיטה דכל שא"א לעשות ע"י שליח א"א להטיל בו תנאי והרי מיושב קושי' המהרש"א:

ויעוין במס' זבחים דף ע"ו ובמנחות דף ק"ה מבואר בברייתא דספק נזיר טהור או טמא וכן בספק מצורע שמביא קרבן על תנאי והתנאי דהתם אינו עומד להתברר וי"ל דבכה"ג גם הר"ן מודה דבעינן משפטי התנאים וא"כ ממילא מוכח משם דמועיל שליחות דאל"כ האיך יכול להתנות דדבר דליתא בשליחות אין להטיל בו תנאי:

ובסגנון הנ"ל נ"ל ליישב לשון הגמ' במנחות דף י"ט שהבאתי לעיל אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ההוא לא מצית אמרת מק"ו מה זריקה דעיקר כפרה לא בעינן בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כ"ש וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו כו' ולכאורה אינו מובן דהתחלות לשון הגמ' ההוא לא מצית אמרת מורה שמוחלט שא"א לומר כן ובתוך כדי דבור מדחה הגמ' ואמר וכ"ת כו' גם קשה כיון דיש ללמוד מדגלי קרא למה שקלי וטרי' אי דנין אפשר משא"א או לא ונ"ל דבמהרש"א במכילתין בקידושין ד"ה תוס' בד"ה נפקא לי כ' בזה"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דלבעי בעלים מפרו של אהרן דא"כ לא איצטרך קרא כלל דמה"ת ו דלא בעי בעלים דשליחות מנלן וק"ל עכ"ל ולכאורה קשה דבתוס' מנחות הנ"ל ד"ה גלי רחמנא אי' בזה"ל משמע הכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה כו' ע"כ ויעוין במס' יומא דף מ"ב דמ"ד שסובר ששחיטת פרו פסולה בזר יליף לה מחוקה הנאמר באותו פרשה שסובר דחוקה קאי גם על שחיטת הפר נשמע מזה דלולא הלימוד מחוקה גם בפרו של אהרן לא הוי ידעינן לעכובא א"כ נשאר קושי' המהרש"א דנימא דגלי קרא דפרו של אהרן לעכובא ונלמד מיני' לכל הקדשים וצ"ל דגם לעכובא לא הי' צריכים קרא לפי ס"ד להקיש סמיכה לשחיטה דכל שחיטת קדשים צריכה להיות בבעלים ולא ע"י אחר ממילא הי' דין שחיטת קדשים בבעלים ככל מצות שבגופו ובכל מצות שבגופו אם נעשית ע"י אחר הוי כאלו לא נעשה כלל והי' הדין נותן שבכל שחיטת קדשים שיופסלו אם נשחטו שלא ע"י בעליהן בעצמן. ולא הי' צריך ררא דושחט אם פר החטאת כיון דלעכובא ע"כ ממילא ידעינן מהקישא דסמיכה לשחיטה דכשם אם סמך אחר הוי כאלו לא נעשה כלל סמיכה כ"כ בשחיטה אם נעשית ע"י אחר הני כאלו לא נשחט כלל וממילא פסול ומה שאין סמיכה מעכבת כדאי' במס' יומא דף ז' הוא משום דכל עצמות הסמיכה אינה מעכבת ואין כשרות הקרבן תלי בסמיכה משא"כ בשחיטה שהכשר הקרבן הוא בשחיטה ואם ס"ד דשחיטה צריכה להיות בבעלים וכך מצותה. ממילא הוי ידעינן דמיפסל אם נעשה השחיטה ע"י אחר כיון דהוי כאלו לא נשחט הזבח כלל ואין קרבן בלא שחיטה וגדולה מזו נשמע מדברי הרשב"א למס' נדרים דף ל"ו ד"ה וא"א שלוחי דידן אף שדבריו צ"ע כאשר אבאר לקמן עכ"פ אין לפקפק בדברי אלה שאם הי' בדין דשחיטת קדשים צריכה להיות בבעלים דוקא לא היתה שחיטת אחר חשובה שחיטה והי' כאלו לא נשחט וא"ש דברי הגמ' כיון דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט כו' מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים:

אמנם לכאורה קשה הא התוס' במס' מ"ק דף ט"ו ובמס' גיטין דף כ"ט ובמס' מנחות דף ס"ד מקשים דאמאי ערל וטמא כו' הני דאין ראוין לסמוך שולחין קרבנותיהן ניהו דסמיכה לא מעכבא: נימא כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ומתרצים דאתי' ממקרא דטמא מת משלח קרבנותיו יעו"ש ועד"ז היו מקום ללמוד ג"כ דליכא עיכובא בשחיטת בעלים [ויעוין בספר המקנה בסוגי' דידן ד"ה מנין ששלוחו כו' שמקשה כעין קושי' זו משחיטת קרבנות של מחוסרי כפרה רק שזה יש לדחות דהא אי' בנדרים דף ל"ה דבמחוסר כפורים לא בעינן דעת בעלים יעו"ש] ולפי"ז שפיר איצטרך קרא ושחט את פר החטאת להורות לעיכובא דאי לא גלי קרא הוי ילפינן מטמא ששולח קרבנותיו שאינו לעיכובא וכיון שכן הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' דנילוף כל הקרבנות מפרו של אהרן אמנם למ"ד דאין דנין אפשר משא"א אף אי לא הוי כתיב לעיכובא גבי פרו של אהרן הוי מחזקינן לעיכובא וכנ"ל ואף דטמא משלח קרבנותיו אין ללמוד ממנו לשארי קרבנות דהא אין דנין אפשר משא"א ושאני טמא שא"א לו לשחוט אבל במי שאפשר לו לשחוט בעצמו קרבנו אינם יכולים לעשות ע"י אחר ואם שחט אחר הוי כאלו לא נשחט כלל:

היוצא מזה הא דשמעינן מדגלי קרא ושחט את פר החטאת דבעלמא לא בעינן בעלים אינו אלא אי אמרת דאין דנין אפשר משא"א דלשיטה זו אי ס"ד דשחיטה בבעלים בעינן הי' הקרבן כשלא נשחט בבעלים ומיותר קרא דושחט פר החטאת וגו': א"ו מדגלי קרא ושחט את פר החטאת שמעינן דבעלמא לא בעינן בעלים אבל למ"ד דדנין אפשר משא"א אף אי הוי מחליטין דשחיטה בעי בעלים מ"מ לא היינו מצינו למפסל הקרבן כשלא נשחט בבעלים דהוינן דנין כל קרבנות מקרבן טמאים שכשר אף שאין השחיטה בבעלים ותו לא מייתרא קרא דושחט את פר החטאת להורות עיכוב וי"ל דמיני' ילפינן לכל הקרבנות דבעינן שתהי' השחיטה בבעלים ועכובא הוי ושאני טמא דא"א ועתה א"ש דברי הגמ' הנאמר ע"ד ממ"נ דאי דנין אפשר משא"א ילפינן שחיטה מזריקה. ואם נאמר דאין דנין אפשר משא"א יש הוכחה מדגלי קרא ושחט פר החטאת וגו'. דבעלמא לא בעינן בעלים:

היוצא מזה דאי ילפינן אפשר משא"א. ילפינן שחיטה מזריקה מק"ו וכמו בזריקה הכהנים שלוחי דרחמנא כן בשחיטה ואין למידין מפרו של אהרן אף דלהך סברא דדנין אפשר משא"א איצטרך קרא בפרו של אהרן מ"מ דחינן המה מצינו שיש ללמוד מפרו של אהרן מפני הק"ו שיש בלימוד שחיטה מזריקה וק"ו עדיף ממה מצינו. ובפרט די"ל דשאני בפרו של אהרן דשם גם הזריקה בבעלים דהא כל עשייתו רק ע"י כהנים משא"כ בשארי הקרבנות שעכ"פ אין הזריקה בבעלים ויש קיו אם הזריקה שהוא עיקר הכפרה א"צ להיות בבעלים ק"ו לשחיטה וכיון שיש ק"ו גם בפסח אף דכתיב גבי ושחטו אותו וגו': אמרי' דאינו למצוה על הבעלים וזה טעמו של ר"א שסובר דשוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו:

באופן אחר יש ליישב דברי הירושלמי הנ"ל דלפ"ד המהרש"א על פוס' ד"ה נפקא לי' מדרבנן יש סברא דהיכא שהדבר תלי ברצון הבע"ד ואין כופין אותו שלא מדעתו יכול לעשות שליח משא"כ היכא שיכולים לכוף אותו ומדברי הגמ' דקאמר מה לגירושין שכן ישנו בע"כ נשמע שיש סברא להיפך דהא בגירושין יש לנו לימוד שגם הוא עושה שליח לקבלות הגט וקשה דנילוף מינה דין שליחות א"ו די"ל דכיון שמתגרשת בע"כ יכולה היא שתעשה שליח לקבל גט עבורה הרי לפי פירש מהרש"א צ"ל דיש סברא לכאן ולכאן וכ"כ בספר המקנה ולפי"ז יש לומר דלר"א לשיטתי' שסובר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואין אדם מפריש פסח על חבירו צריכין ב' למודין על שליחות בקדשים דמושחטו אותו ילפינן לשחיטה ומויקחו ילפינן להפרשה. ואי לא הוי כתיב אלא ויקחו הוי ס"ד דרק בלקיחה שאינה בע"כ מצי' שווי' שליח כסברת המהרש"א ואי לא הוו כתיב אלא ושחטו ה"א להיפך דרק בשחיטה שנעשה אפי' שלא מדעתו יכול לעשות שליח ובזה מובן היטב דברי היושלמי דמתחלה מביא שלמד ר"א שליחות מושחטו ומקשה בירושלמי ע"ז וייבא אמר דא ויקחו כו'. הרי שלמד שליחות מויקחו ומתרץ ע"ז ר' יוסי שנייא דא שכן אדם שוחט פסח של חבירו שלא מדעתו ואין אדם מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו ומצד אותו השינוי שבין הנושאים צריכין ב' קראי לדין שליחות ונשמע מתרזוייהו ששלוחו של אדם כמותו בכל דבר הך כשהמעשה תלי רק לרצונו והן כשיכולים לכופו בע"כ:

אמנם מאד קשה פי' המהרש"א הנ"ל שלדבריו צריכין לשבש הגמ' בדברי התוס' וגם צריכין לדחוק כנ"ל ולומר שיש סברא לכאן ולכאן ולכאורה הי' נ"ל לומר בישוב הגי' שלפנינו שאין כוונת התוס' דבחטאת יכולים לכוף על הפרשה דהא משנה שלימה היא חייבי חטאת אין ממשכנין. רק כוונת התוס' דבחטאת משכוני הוא דלא ממשכינן אבל אם כבר הפריש החטאת והקרבן עומד וקאי אינו רוצה להקריבו מקריבין בע"כ וילפינן מזה מדכתיב בחטאת [ויקרא ד' פסוק כ"ד] ושחט אותו ומ"ש התוס' בזה"ל וה"ט כיון דבחש אה כתיב אותו אפי' בע"כ הילכך כיון דאי' לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח הכוונה במ"ש דאי אי' לקמן היינו אם הקרבן שהופרש הוא לפנינו דכיון שהופרש מדעת הבעלים מקריבין אותו בע"כ ואף שמסוגי' דערכין דף כ"א ע"ב נראה דלא כדברי הנ"ל מק"ו יש לחלק ולומר דרק היכא שהפריש אחר הוא דצריכין דפת הבעלים גם בשעת הקרבה אבל לא כשבעל הקרבן הפריש משלו קרבן לחטאתו שבכה"ג אפשר לכ"ע מקריבין בע"כ וסמוכין לסברא זו מלשון הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעה"ק דין יו"ד שכ' דין הנ"ל היכא שהפריש אחר עבורו ורצה בשעת הפרשה וחזר בו ולא רצה בשעת הקרבה:

אמנם אף שיש לומר כן מ"מ נראה מבואר דפת שמואל דבעולה ושלמים מקריבין בע"כ אף היכא שהפריש אחר עבורו. ק"ו היכא שהפריש בעצמו קרבנות לעולה או שלמים ואף לעולא עדיפי שלמים ועולה מחטאת דלחטאת בעינן דעת בהפרשה ובשעת הכפרה ובעולה ושלמים לא צריך בשעת הפרשה אלא בשעת הקרבה וא"כ א"א לפרש בדברי התוס' מה שכתבו דרק בחטאת מקריבין בע"כ ולא בשארי קרבנות [ויעוין יומא דף י"ט שציינתי לעיל וצ"ע] ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה