שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת קידושין · בסוגיא דהענקה [דף טו ע"א]
הרמב"ם פסק מדכתיב גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו. לו ולא למוכר עצמו ופסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח. אע"ג דבעלמא ס"ל כר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה הכא קי"ל דלא כוותיה והמעיין בסוגיא דקידושין דף ט"ו יראה לעינים שהיא תמוה גדולה כיון דאיצטרך לו ולא למוכר עצמו מה"ת נימא דלא כר' נתן כיון דלית לן מיעוטא:
ונלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה קושי' עצומה. דהא מצינו שהכתוב בא לרצות את האדון ולא יקשה בעיניך בשלחך אותו כי משנה שכר שכיר עבדך א"כ כל עיקר הענקה הוא משום משנה שכר שכיר וא"כ בודאי אי אפשר לומר שיהיה הענקה מרובה משכר עבודתו דאם יהיה הענקה מרובה משכר עבודתו א"כ ישלם האדון יותר ממשנה שכר שכיר ולמשל אם שכרו בעד שלשים זוז והתורה אמרה משנה שכר שכיר עבדך וא"כ לכל היותר יתן לו הענקה ג"כ שלשים זוז ומשלם לו מה שעבדו משנה ש"ש אבל אם יתן לו יותר משלשים הענקה תהיה יותר ממשנה ש"ש והנה אמרו בגמרא ונמכר בגניבתו ולא בכפילו וכת' הרמב"ם והכפל יושאר חוב ולפ"ז יהיה כל גנב שנמכר בגניבתו עדיין נשאר חוב על הכפל וא"כ למה איצטרכי בגמ' לו ולא לבע"ח דהא גם בלא זה א"א לומר שהענקה משתלמת לבע"ח דהא כל גנב נשאר כל כך בע"ח לבעל הגניבה כמו המעות שנמכר בכך והענקה אינה לעולם יותר ממשנה שכר שכיר כנ"ל וא"כ האיך שייך שיקבל העבד הענקה דהא לעולם צריך האדון ליתן ההענקה לבע"ח היינו לבעל הגניבה עבור הכפל שנתחייב לו. והאיך אמרה תורה ולא תשלחנו ריקם דהא העבד אינו מקבל כלום: אלא בעל הגניבה עבור הכפל כמובן וע"כ צ"ל דאינו משלם לבע"ח הענקה וא"כ למה איצטרך לגבי הענקה לו ולא לבע"ח דהא בלא"ה הוי ידעינן דאינו נותן לבע"ח מדכתיב ולא תשלחנו ריקם. ם
אמנם לכאורה היה אפשר לומר דלעולם הו"א דהענקה משתלמת לבע"ח ואין להקשות כנ"ל דהאיך מצינו שיהיה ההענקה לעבד דהא לעולם צריך לשלם ההענקה לבע"ח היינו לבעל הגניבה עבור הכפל כנ"ל ז"א דאפשר היכא שהודה העבד מפי עצמו שגנב. וא"כ נפטר מהכפל דהוי ליה מודה בקנס ופטור וא"כ אינו נתחייב לבעל הגניבה כלום וא"כ שפיר שייך הענקה לעבד גם זה אינו: דאמרי' בגמ' דכתובות דף ע"ב משמשתו נדה אין לה כתובה ופריך שם הגמ' מנא ידעינן כו' יעו"ש והקשה הראב"ד שם מאי פריך הגמ' מנא ידעינן דהא אפשר שהיא הודה מפי עצמה ששימשה נדה ותירץ דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה הרשב"א דהא הכא לא שייך אין אדם מע"ר כיון דע"י כך היא אובדת כתובתה נאמנת לעולם אע"ג שעשתה עצמה רשיעה. דאל"כ אם א' אומר גנבתי או גזלתי האיך נאמן הא אין אדם מע"ר וצ"ל כיון דע"י כך צריך לשלם נאמן ואמאי היא אינה נאמנת והניח בצ"ע: אמנם לענ"ד נראה לתרץ קושית הראב"ד הנ"ל דהנה ידוע הכלל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ופירשו המפרשים מב' טעמים או מטעם מיגו שיכול לומר אני נותן לו המעות במתנה ומי יעכבנו מליתן לו המעות הזה במתנה או שהוא מגזה"כ דהו"ל כמאה עדים מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה והנפקותא בין הני תרי טעמים אפשר לומר ע"פ מ"ש בהג"א הודה מפי עצמו ואח"כ אומר טעיתי אינו נאמן כיון דלגבי עדים אם העידו פעם א' שוב אינם יכולים לחזור שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"נ הדין כך גבי הודאת עצמו וא"כ מצינו שהשווה דין הודאת עצמו לדין העדאת עדים. וא"כ גם אנו יכולים לומר כי היכא דגבי עדים אם אמרו למשל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים משום דאין אדם מע"ר גם בהודאת עצמו כן היכא שמשים עצמו רשע אינו נאמן אמנם כ"ז אם הטעם מצד גזה"כ דהוי כעדים. אבל אי אמרינן הטעם מצד מיגו וא"כ למשל אם אומר גנבתי נאמן דאע"ג דאינו נאמן לגמרי שגנב מטעם דאין אדם מע"ר מ"מ צריך לשלם מצד מיגו שיכול לומר אני נותן לו המעות במתנה והמפורשים הקשו האיך אמרינן משמשתו נדה אין לה כתובה הל"ל שצריך להוציאה דהא אסור לשהות את אשתו בלא כתובה ותירץ דכיון שהטעם אינו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי כיון דעוברת על דת מצוה להוציאה אמנם כ"ז אם ידעינן כבר שהיא משמשתו נדה מותר לשהות אותה בלא כתובה. אבל אי לא ידעינן עדיין שהיא שמשתו נדה אלא היא באה ומודה בעצמה בודאי אינה נאמנת לפטור מכתובתה מטעם מיגו שתוכל לומר אינני רוצה בכתובתי. ז"א דהא גם זאת אינה יכולה לומר שאינה רוצה בכתובתה דא"כ אסורה לשהות עם בעלה ובודאי אינה לאמנת מטעם מיגו דהא לא שייך התם מיגו כנ"ל וא"ל מצד עדות תהי' נאמנת דהו"ל גזה"כ ז"א דהא מצד עדות בודאי אינה נאמנת משום דאין אדם מע"ר וא"כ שפיר כ' הראב"ד דממ"נ אינה נאמנת אבל אם בא א' ואומר גנבתי או גזלתי אע"ג דאינו נאמן לגמרי מטעם דאין אדם מע"ר. עכ"פ מחויב לשלם משום מיגו וכנ"ל וא"כ נחזור לענינינו. היכא שאומר גנבתי אינו נאמן להחזיקו בגנב אבל משלם הוא מטעם מיגו וא"כ כיון דאינו נאמן אלא מטעם מיגו אין אנו יכולים למוכרו דלא הוי ונמכר בגניבתו ואינו אלא כחוב בעלמא מה שנתחייב מחמת הודאתו וא"כ הדרא קושי' הראשונה האיך יכולין לומר שהענקה משתלמת לבע"ח הא בכל פעם נתחייב העבד לבעל הגניבה הכפל והענקה לכולם אינה מרובה מכפל וא"כ צריך לשלם ההענקה לבעל הגניבה והאיך שייך ולא תשלחנו ריקם וא"ל דאפשר ע"י הודאת עצמו ז"א כיון דהודאה מעצמו אינו נאמן להחזיקו בגנב או בגזלן אלא שמשלם מטעם מיגו. וזה לא הוי אלא כחוב בעלמא וא"כ לא שייך ונמכר בגניבתו וגם מכירה ליכא וא"ל דאפשר שהודה מעצמו וא"כ נתחייב לשלם ונפטר מהכפל. ואח"כ באו עדים שגנב וא"כ מחזיקין אותו לגנב העדאת עדים ונמכר ע"י כך וכפל ליכא דהא פוטר עצמו בהודאתו וא"כ שייך הענקה שפיר לעבד גם ז"א. דהנה בספר המקנה הקשה לפי מאי דאמרינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו האיך יהיה עדים נאמנים שגנב הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה אמנם נראה לתרץ דודאי העדים לא באו לחייבו אלא ממון כיון דאם יש לו מה לשלם אינו נמכר אלא דאם אין לו מה נשלם מה יעשה הבעל גניבה מחזיר על תשלומי גניבתו וצריכין למכרו. אבל כל עיקר עדותם לא היה אלא לחייבו ממון ומזה שייך שפיר יכול להזימה כיון דאף הם אם יש להם לשלם צריכין לשלם ויעוין בתוס' כתובות דף ל"ג ע"א ד"ה אלא אפשר וא"כ באופן היכא שכבר נתחייב ממון דהיינו שהודה מעצמו ונתחייב לשלם מטעם מיגו ואח"כ באו עדים שגנב דכל עדותם אינו אלא לחייבו מכירה וא"כ בודאי אין עדותם כלום משום דהוי עדות שאי אי"ל ואינו נמכר כלל ע"י עדותם. וא"כ לא שייך מכירה בשום אופן כ"א כשבאו עדים קודם שהודה. ונתחייב גם בכפל וא"כ אם נאמר שהענקה משתלמת לבע"ח א"כ צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה. וא"כ לא שייך שיהיה הענקה לעבד וצ"ל שאינה משתלמת לבע"ח וא"כ למה לי לו למעוטי בע"ח.
אמנם נ"ל דהנה איזה פוסקים כתבו דהא דא"ר נתן שראובן שלוה לשמעון ושמעון לוה ללוי שמוציאין מלוי ומתנין לראובן: היינו דוקא אם לוי לוה כבר משמעון ואח"כ לוה לשמעון מראובן. וא"כ בשעה שלוה שמעון מראובן כבר נשתעבד החוב שיש לשמעון אצל לוי לראובן בזה אמרינן שמוציאין מלוי ונותנין לראובן אבל אם שמעון לוה מראובן מקודם ואח"כ לוה שמעון ללוי לא אמרינן שמוציאין מלוי ונותנין לראובן כיון דבשעה שהלוה ראובן לשמעון לא הי' לשמעון חוב כלל אצל לוי וא"כ לפ"ז לא היה מקום לקושייתי הנ"ל דלעולם אפשר לומר שהענקה משתלמת לבע"ח וא"ל לפ"ז האיך מצינו שיהי' הענקה לעבד דהא צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה ז"א דהא העבד נתחייב הכפל לבעל הגניבה מיד בשעת הגניבה והענקה לא בא לעבד עד אחר מכירתו וא"כ בשעת הגניבה עדיין לא הי' ההענקה משועבדת לבעל הגניבה ולא אמרי' מוציאין כו' כנ"ל ושפיר שייך הענקה לעבד אמנם דבר זה אי אמרי' דוקא דבעינן שיהא משועבדת בשעת הגניבה תלי בפלוגתא דאמוראי דהנה הר"ן והרשב"א מקשים אי אמרי' שיעבודא דאורייתא מאי נ"מ בשיעבודא דר"נ הא בלא"ה משועבד החוב שיש לשמעון אצל לוי לראובן מטעם שיעבודא דאורייתא ותירץ בספר קצה"ח סי' פ"ו דמצד שיעבודא דאורייתא לא היה מוציאין מלוי ונותנין לראובן רק היכא שבשעה שהלוה ראובן לשמעון הי' כבר לשמעון חוב אצל לוי אבל אם לא נתחייב לוי לשמעון אלא עד אחר שהלוה ראובן לשמעון לא היה מוציאין מלוי ונותנין לראובן וע"ז בא שיעבודא דר"נ דאף אם הלוואת ראובן לשמעון היה קודם הלוואת שמעון ללוי אפ"ה מוציאין מלוי ונותנין לראובן וא"כ לפ"ז הקושיא במקומה עומדת למה לי לו למעוטי בע"ח תיפוק ליה דאינה משתלמת לבע"ח דאל"כ האיך שייך שיהיה להעבד ההענקה דהא צריך לשלם הענקה לבעל הגניבה (וא"ל כיון דנתחייב הכפל מיד משעת הגניבה וההענקה אינה באה אלא אחר מכירה ואם כן לא נשתעבדא לבעל הגניבה ז"א דהא כיון דאמרינן שיעבודא דאורייתא א"כ הוי שעבודא דר"נ אף אם לא נשתעבד בשעת הלואה כמ"ש הקצה"ח וא"כ שייכי ההענקה לבעל הגניבה אף אם לא נשתעבדה בשעת הגניבה) וצ"ל למאן דא"ל שיעבודא דאורייתא באמת לא איצטריך לו למעוטי אלא משום דכל הסוגיא אליבא דאביי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא וא"כ לדידי' גם שיעבודא דר"נ ליכא אלא אם נשתעבד החוב מיד בשעת הלואה וא"כ לא שייך הענקה לבעל הגניבה כיון דהכפל נתחייב מיד בשעת הגניבה וההענקה אינה באה עד אחר המכירה ואם כן אפשר לומר היכא דנתחייב העבד באיזה חוב אחר הענקה דאז הוי שיעבודא דאורייתא וא"כ מוכח בלא"ה דאינה משתעבדת לבע"ח ולא בעי לו למעוטי בע"ח אלא למוכר עצמו ע"כ ודו"ק:
(דף י"ז ע"ב) אמר רבא ד"ת עכו"ם יורש את אביו כו' גר את העכו"ם אינו אלא מדרבנן כו' תוס' ד"ה חלופי ע"ג ואיל דהטעם משום ברירה כו' דא"כ אפי' באו לרשותו נמי יהי' מותר מה"ט ע"כ שם בתוס' ישינים אלא מדרבן והשתא לא הוי חלופי ע"ג דהם אמרו והם אמרו ומקשה בט"א שתוס' סופרים דברי עצמן שבתוס' חגיגה דף כ"ה ע"ב ד"ה חבר כתבו בשם רש"י שמפרש טעם משנה זו משום ברירה עוד קשה דזה הוא נגד הסוגי' דכאן דמוכיח דירושת הגר לאו דאורייתא כו' דאי ס"ל דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי מותר ולא משום ברירה גם בדברי תוס' במס' חגיגה יש סתירה מורגשת שכ' שרש"י מפרש טעם של משנה זו ברישא מטעם ברירה אבל בסיפא דהוי בשני מינין לא אמרי' ברירה ומיד אח"ז כתבו שכן פרש"י עצמו משנה אחרת גר ונכרי שהטעם משום ברירה ותמוהין הדברים דהא גם כאן יש שני מיני' שהעכו"ם לוקח ע"ג והגר נוטל המעות יעוין היטב בגמרא דכאן ובחגיגה ובתוס':
ונלע"ד לתרץ הכל בפשיטות ויתרץ ג"כ הפשט במסקנת הגמ': ולא כדברי התוס' ישינים בסוגי' דכאן ד"ה אלא דהנה על סברא לחלק בין מין אחד לב' מינים מקשה הרשב"א בחידושיו כאן שהוא נגד הסוגי' דתמורה דף למ"ד ע"א דמקשה שם ניפוק חדא להדי כלבא כו והא התם הוי ב' מינים כלב וטלאים וכל עיקר קושי' הגמ' שם אינו רק מצד דין ברירה ונלע"ד בפשיטות דהא דמחלק רש"י בדין ברירה בין מין אחד לב' מינים אינו רק באיסור דאורייתא אבל בדרבנן שאף למ"ד אין ברירה מודה דבדרבנן אמרי' ברירה. ומינה נמי דבדרבנן ליכא חילוק בין מין א' לב' מיני' ובכל גוונא אמרי' ברירה בדרבנן ומדויק בזה מה שפי' רש"י בחגיגה. דדין חבר וע"ה מיירי לענין הכשר טומאה דלכאורה תמוה למה לא מפרש כדברי שארי מפרשים דמיירי לענין איסור דמאי דמשנה זו בדמאי שנוי' אבל לפי הנ"ל ניחא דאי מיירי לענין דמאי קשה מ"ט דסיפא: אבל לא יאמר טול אתה לח כו'. דהא בדרבנן אף בב' מיני' אמרי' ברירה כנ"ל אבל לפי פי' רש"י דמיירי לענין הכשר טומאה א"ש. דרש"י לשיטתו לפי דבריו בפירושו במס' ע"ז דף נ"ו ע"א ד"ה אין בוצרין בטבל לתרומה איסור הטומאה מדאורייתא ולכך לא אמרי' לענין זה ברירה בב' מינים וממילא מיושב קושי' הרשב"א הנ"ל מסוגי' דתמורה דהתם ליכא איסור דאו' דמדאורייתא איסור מחיר הכלב בטל ברובא דהתירא. רק מצד דבעלי חיים לא בטילי מדרבנן יש איסור מחיר הכלב בעשרה טלאים שכנגד הכלב וע"ז מקשה הגמ' שפיר וניפוק חדא כו' דלענין איסור דרבנן גם בב' מינים אמרי' ברירה.
השתא דאתינא להכי אין לדברי רש"י שהביא תוס' בחגיגה סתירה מסוגי' דכאן די"ל דרש"י לא מפרש מסקנא דכאן כדברי התוס' ישינים והי' קשה לרש"י מה בכך דירושת הגר מדרבנן אכתי ליתסר מדרבנן כיון שממילא כבר זכה הגר גם בע"ג מצד ירושה דרבנן לכן מפרש רש"י דהטעם משום ברירה ואף דבב' מינים לא אמרינן ברירה שאני הכא כיון דאינו אלא איסור דרבנן. דהא מדאו' אין לו זכות כלל בירושה בנכסי העכו"ם ואזדא לה גם קושי' התוס' ד"ה חלופי כו' דשפיר מוכיח בגמ' דע"כ אין ירושת הגר מדאו' דאי מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי ואין לומר דהטעם משום ברירה דהא בדאו' עכ"פ לא אמרי' בב' מיני' ברירה ורש"י מפרש בחגיגה אליבא דמסקנא דכאן דירושת הגר הוא מדרבנן ע"כ מפרש דהטעם משום ברירה ומיושב בזה קושי' התוס' ד"ה אלא.
והשתא דאתינן להכי נ"ל לחדש עוד דאף אם נחזיק מה שנראה מדברי התוס' הנ"ל ד"ה חלופי כו' דמשבאו לרשותו הכוונה שלא זכה בה מדין חלוקה ושייך עוד דין ברירה א"כ אכתי יוקשה אף לפי האמת לפי פרש"י הנ"ל דגם לפי המסקנא הטעם משום ברירה. אכתי אמאי אסור משבאו לרשותו ונ"ל בהקדים מה דאיתא בב"ש אה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ה דבקידושין במעמד שלשתן פסק רי"ו דלא הוי אלא קדושי דרבנן והב"י כ' דהיא מקודשת מדאורייתא וסיים בב"ש וכן משמע בר"ן דף תקפ"ד ואמרתי דמדברי הר"ן אין ראי' דידוע מה שמסופק המל"מ בפ"י מהלכות תרומות אי אמרי' דמחמת דרבנן נעשה דאורייתא והאריך בזה גם אני הרחבתי בזה דברים והעליתי להשוות כמה סוגי' הנראים סותרים זה לזה בסברא: ותורף הדבר דהיכא דשייך הפקר ב"ד שב הדרבנן לדאורייתא כיון שהתורה נתנה הרשות לכל ב"ד גדול לשלוט בגדרותם ותקנתם להפקיר ממונו של אדם כחם בזה כמו הבעל הממון בעצמו והפקירם הפקר גמור כאלו הופקר מבעלים.
אמנם לפ"ד רבא שיליף בגיטין דף ל"ו ע"ב דהפקר ב"ד הפקר מדכתיב אשר לא יבוא לשלשת הימים יוחרם רכושו לא נשמע מזה רק שיש להם כח להפקיר אבל לא שיהי' קנוי' לאתר בלי שום דרכי קני' דלא עדיף מהפקר גמור שמפקיר בעל הממון בעצמו ע"ד שנזכה בו אחר וממילא אותו אחר אינו זוכה בו כ"א כשעושה דרך קני' פ"כ אף שחז"ל תקנו שיהי' קנוי' לאחר אין שם קנין דאו' לזה כיון דאין זה מצד הפקר ב"ד בכח שניתנה להם ואינו רק מצד תק"ח ובכה"ג לא ישוב לדאורייתא דהא מדאורייתא ליכא זכות קני' בלי דרכי קני' [מלבד ירושה דאתי ממילא] ולכן במעמ"ש אינה מקודשת מדאורייתא דאף שכח ביד חכמים להפקיר זכות המלוה שהי' לו על הלוה והפקירן הפקר דאורייתא מ"מ שיהי' קנוי' להשלישי שעדיין לא הגיע לרשותו א"א שיהי' מדאורייתא דמדרבנן לא ישוב לדאורייתא רק לענין ההפקר עצמו וכנ"ל אבל בזורק גט לתוך ד' אמות של האשה שפיר נוכל לומר שהיא מגורשת מדאו' והטעם לפי המבואר בדברי הקדמונים בכ"מ שהוא רשות הרבים הוי כקנוי' יחד לכ"א מבאי עולם ע"ד דכתיב והארץ נתן לבני אדם ומיחשב כל רה"ר כחצר שותפין. וד"א של אדם שתקנו חז"ל לאדם שבא תחלה לקנות בה כאדם בחצירו הוא מצד שהופקע לאותו רגע זכות העולם אשר להם גם כן באותן ד' אמות ורק הוא נשאר בזכותו והרי כחצירו וממילא קוני' מציאה הבאה לתוך אותן ד' אמות ובגט הוי הגט מדאורייתא דכיון דעפ"י הפקר ב"ד סר מד' אמות הללו זכות כל העולם נשאר העומד בזכותו באותן ד' אמות וקונה באותן ד' אמות כל הבא לתוכן קניות חצר משא"כ במעמ"ש דאף שיש הפקר ב"ד לענין שלא יהיה החוב שאצל הלוה שייך להמלוה. כי הופקר זכותו והוי כהפקר דאו' אין כאן דרך קניות לענין שיזכה השלישי באותו חוב דההפקר אינו מועיל לעשות הקני' ואין הקנין רק מצד תקנת דרבנן שגם זה מתקנתם שיהי' שייך להשלישי ע"י המעמ"ש מ"מ א"א למחשבי כדאורייתא:
מעתה נכון דלפי האמת דגר אין יורש אביו ד"ת רק מדרבנן אף שבידם להפקיר זכות הנכרי היורש מצד הפקר מ"מ לענין שיהי' קנוי' להגר אף קודם שבאו לרשותו ולא נעשה דרך קני' כלל א"א להיות רק מדרבנן. וכיון דאין בהפקר גמור א"א לזכות בה בלא דרכי קני' ע"כ אף שמדרבנן קניי' להגר חלק ירושה א"א לומר שמחמת זה שב לדאורייתא וכיון דאינו של הגר רק מדרבנן. אמרינן לענין החלוקה טול אתה ע"א כו' ברירה כמו בכל דרבנן אבל כשבא כבר לרשות הגר תו א"א לומר ברירה דכיון דמחמת הפקר ב"ד נסתלק זכות הנכרי ושב לדאורייתא זכה בה הגר ממילא מצד קנין חצירו כי באה הירושה לרשותו וכה"ג שב הדרבנן לדאורייתא פא ודו"ק: