שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת קידושין · בסוגיא דטובת הנאה [דף נח ע"ב]
נימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודא אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו כו' ואב"א דכ"ע כמי שהורמו דמיין וטוה"נ אינה ממון והכא בדשמואל קמפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי. רבי אית לי' דשמואל כו' ופרש"י בד"ה ואב"א כו' בזה"ל וכי פליג רבי עלה דר"י בר' יהודא בתרומה לחודא פליג אבל במעשר מודה דלאו בע"ד דידי' הוא כו' עכ"ל פירוש דקשה לרש"י והלא במעשר סכומו קצוב ולא שייך בזה פלוגתתם, בדשמואל לכן פי' רש"י דפלוגתתם רק בתרומה ובד"ה לר' יוסי כ' רש"י בזה"ל וה"ה דמצי לאוקמי נמי בטבלים שנפלו לו ודכ"ע כמי שלא הורמו דמיין וטוה"נ אינה ממון וקמפלגי בדשמואל אלא כי אוקמת הכי מתניתין דלא כתרווייהו כו' ולכאורה יפלא בעיני למה לי' לרש"י לומר ה"ה דמצי לאוקמי בטבלים שנפלו כו' ודכ"ע לאו כמשה"ד וקמפלגי בדשמואל הא כיון דפלוגתתם בדשמואל אין שום שייכות לומר ולאוקמי בטבלים שנפלו הא אף בטבל דידי' שייך שפיר הפלוגתא בדשמואל ואין שום שייכות פלוגתא בדשמואל לאוקמתא בטבלים שנפלו.
ונלענ"ד ליישב דכוונת רש"י בזה ליישב מה שפירש לעיל לפי הפלוגתא בדשמואל פלוגתת רבי ור"י בר יהודה רק בתרומה ולא במעשר כאשר האריכו בזה המפרשים הא מלשון רבי דאמר דמשלם לו דמי טבלו של חבירו משמע כל הטבל ולא לנכות לעצמו הגנב דמי המעשר. ע"כ רוצה רש"י לפרש כפי' הגירסא ישינה דכ"ע לאו כמשה"ד ופלוגתתם בטבלים שנפלו ויהי' פלוגתת רבי ור"י בר יהודא בלי שום דוחק דהנה הרמב"ם פסק בפ"א מהלכות תרומות דין י"א בזה"ל פירות העכו"ם שהגדילו בארץ ישראל כו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן כו' ומפריש תרומה גדולה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר אני בא. מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום כו' יעו"ש והקשה בשו"ת מהרי"ט תשובה פ"ה דלפי שיטת הרמב"ם הנ"ל למה להגמרא לתרץ אליבא דעולא דמתני' מיירי בטבלים שנפלו מבית א"א כהן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמשה"ד. הלא לשיטת הרמב"ם אף אם נאמר דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד עכ"ז בטבלים שנפלו מא"א כהן פטור מליתן המתנות באומרו שבאתי מא"א כהן שהי' פטור מליתן ושפיר יכול לקדש את האשה אך נוכל לתרץ קושי' מהרי"ט בפשיטות דמתני' מיירי גם במחדש בתרומה ובתרומה אינו מועיל לו הטענה שבאתי מאיש אשר פטור מליתן כמפורש ברמב"ם הנ"ל לכן שפיר מוכרח הגמ' לומר דקא סבר מתנות שלא הורמו כמשה"ד ולפי"ז נוכל לומר דלכך רצה רש"י לפרש כפי הגירסא ישינה דכ"ע סוברים דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ומיירי בטבלים שנפלו מא"א כהן ולכך אמר רבי דמשלם לו דמי טבלו פי' הן דמי התרומה והן דמי המעשר כי ממעשר פטור הנגנב מליתן מחמת שבא מכח א"א כהן כדברי מהרי"ט הנ"ל. ומתרומה פטור הנגנב כיון דחטה א' פוטרת כל הכרי ולכך צריך הגנב לשלם לו דמי טבלו כולו ור' יוסי בר יהודא דאמר אינו משלם לו אלא דמי חולין שבו כוונתו דגם דמי המעשר צריך הגנב לשלם כיון דהמעשר הי' שייך להנגנב בטבלים שנפלו כסברת מהרי"ט הנ"ל. רק שהגנב ינכה מלשלם דמי תרומה כי הוא אינו סובר כשמואל דחטה א' כו'. ובתרומה לא יכול לפטור עצמו הנגנב כסברת הרמב"ם הנ"ל ומעשר ראשון הוי ג"כ בכלל חולין כדאיתא ברמב"ם פ"א מהלכות מעשר דין ב' דמעשר הוא חולין גמור לכל מילי שמותר לזרים ולאוכלן בטומאה כו' יעו"ש ולפי גירסא זו דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד שפיר נוכל לאוקמי דברי רבי גם במעשר וא"צ לדחוק דכוונת רבי דמשלם לו דמי טבלו שהמעשר יהי' שייך להגנב וא"צ לשלם בעד דמי המעשר אבל לפי הגירסא שבגמ' דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לא נוכל לאוקמי כנ"ל דהא כיון דמתנות שלא הורמו כמשה"ד מ"ט דר"י בר' יהודא דפוטר מלשלם דמי תרומה אף שאינו סובר כשמואל מ"מ התרומה שייך להנגנב כיון דמתנות שלא הורמו כמשה"ד ולכך רצה רש"י לפרש כפי' הגירסא ישינה אבל רש"י מדחה הגירסא זו דא"כ מתני' דלא כתרווייהו:
אמנם לפי דברי הנ"ל נשאר קשה קושי' מהרש"א על רש"י הא נוכל לאוקמא המתני' כשמואל דחטה א' פוטרת כל הכרי ולכך המקדש בתרומה מקודשת ומה שמתרץ המהרש"א דמתני' מפורש גם המקדש במעשר ובמעשר לא שייך סברת שמואל הא לפי הנ"ל נוקמי המתניתין בטבלים שנפלו לו מא"א כהן והמעשר הוא שלו כסברת מהרי"ט אליבא שיטת הרמב"ם ולכך מקודשת ובתרומה מקודשת כי המתני' אזלי אליבא דשמואל דחטה א' פוטרת אך נוכל לתרץ קושי' מהרש"א הנ"ל כפי שמתרץ הפני יהושע דמתני' מיירי במקדש בתרומה שכבר הפריש ולא שייך בזה דינו דשמואל דחטה א' פוטרת כיון שכבר הפריש מחויב ליתן מה שהפריש:
אמנם לענ"ד יש לקיים הגירסא ישינה דכ"ע סובר דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד. ורש"י דמדחה הגירסא ישינה לשיטתי' אזיל בהקדם דברי השאילתות פרשת קרח אי' בזה"ל ברם צ"ל אלו היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת וא"ל איקדשי לי בגווה א"כ לכהן וא"ל איקדשי לי ברתך מי הוי קדושי או לא מי אמרינן כיון דממונא דכהן הוא ולא ממונא דידי' הוא לא הוי קדושין או דילמא כיון דאית לי' טוה"נ בגווה דאי בעי למר יהיב לה ואי בעי למר יהיב לה כממון דידי' והוי קידושין ת"ש דתנן (נדרים פ"ג) קונם כהנים כו'. אלמא טוה"נ ממון הו"ל ממון דידי' ומצי אסר לי' עלייהו כו' יעו"ש. ולכאורה צריכין להבין למה אמר דוקא במקדש כהנת הא לפי הדין דטוה"נ ממון מהראוי שיהי' יכול לקדש אף ישראלית דיהי' לה בו טוה"נ וכמפורש כן בפרש"י וצ"ל דסובר דהא דטוה"נ ממון אינו רק שע"י שבידו לשלוט בו ליתן למי שירצה הוי כממונא דידי' אבל לענין שווי' שלו אינו רק כפי שיעור הטוה"נ דהיינו כמה יכולים ניקח מישראל בעד מה שיותן לבן בתו כהן ואחרי שאשה לא מקני' נפשה בפחות מש"פ ולפי' רש"י בקידושין דף ג' ע"ב דגנאי הוא לה מהראוי שלא תתקדש בתרומה אף שיהיה לה טוה"נ ליתן למי שתרצה. כ"א באופן אם הטוה"נ שוה פרוטה אבל במקדש כהנת דתרומה ראוי לה שתאכל בעצמה (ומה שקשה הא ארוסה בת כהן לישראל אסורה מלאכול בתרומה יעוין בספר המקנה שמתרץ ע"ז ויש לי אריכות דברים בזה] אף שכל התרומה אינו שוה רק פרוטה מקודשת כיון דממונא הוא לאשר יש לו טוה"נ בשליטתו ליתן למי שירצה והיא תתהנה בשיעור פרוטה וסמוכין לזה מהא דאי' לעיל דף וא"ו ע"ב לענין מתנה ע"מ להחזיר אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ומפרשים שם בתוס' דרבנן הפקיעו הקידושין אבל ברמב"ם בפ"ה מהלכות אישות דין כ"ד אי' בזה"ל האומר לאשה כו' ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו' ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל נראה מדבריו שמפרש דברי הגמ' לפי שאין אשה נקנית בחליפין ר"ל דהא הטעם דאין חליפין בקדושי אשה משום דחליפין איתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקני נפשה כדאי' לעיל דף ג' הרי דעיקר תלי במה שתהנה האשה בפרוטה. ומינה במתנה ע"מ להחזיר אף דבכ"מ חשיב נתינה עכ"ז אין לה הנאה בזה וקדושין צריכין להיות בהנאת פרוטה כמו כן י"ל בטוה"נ אף שהוי ממון מ"מ כשאין בהנאה ש"פ מהראוי שלא תתקדש אמנם בחידושי ריטב"א כאן מבואר דיש קידושין אף כשאין בשיעור טוה"נ ש"פ שכ' בזה"ל א"נ דלמ"ד טוהנ"מ הוא כאלו שלו לגמרי משום האי טוה"נ דאית לי' בגווה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע דומי' דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטוה"נ שיש לו בה וכן עיקר עכ"ל הרי לדבריו דברי המתני' ואפי' ישראל הוא בחד גוונא דומיא דקדושי כהן בתרומה שלו ושווים המה בדינם א"כ אף שאין שיעור הטוה"נ ש"פ מקודשת כיון דתרומה עצמה ש"פ ובאמת הריטב"א לשיטתי' דמפרש בחידושיו לעיל דף וא"ו דמדרבנן הוא דאינו מועיל מתנה ע"מ להחזיר בקדושי אשה גזירה אטו חליפין אבל מדאורייתא מועיל הרי דחולק אסברת הרמב"ם וסובר דא"צ שתהנה בפרוטה רק שתקבל דבר שיש בו דין ממון פרוטה. והגאון אפשר קאי בשיטת הרמב"ם ולכך מצריך שתהא הוא כהנת ואין להקשות לשיטת הגאון שמיירי במקדש כהנת. למה הקשה הגמ' לעולא דסובר טוה"נ אינה ממון הא מ"מ יש לה ממון כיון דהיא כהנת וצ"ל דסובר הגאון שמעות הקידושין צריך שיהי' שלו וע"כ אי טוה"נ א"מ אינה מקודשת כיון דלא הוי ממונו של המקדש והוא מוכרח להוציא מרשותו וליכא חסרון לשום אדם ולא שייך לדמותו למ"ש בדף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני דאע"ג דלא חסר מידי דשם עכ"פ יש נתינה וחסרון מהנותן לצורך הקידושין [יעוין לעיל דף נ"ב ע"ב בתוס' ד"ה המקדש בחלקו כו' ובפני יהושע שם] ולכאורה יש להקשות דאף דטוה"נ אינה ממון מהראוי שיוחשב ממונו מטעם הואיל כיון דפסקינן כר"א בסוגיא פסחים דף מ"ה דכיצד מפרישין חלה דלא יקרא שם עד שתאפה והיינו ע"כ מטעם הואיל כיון דאי בעי מיתשל כדידי' דמי ומקרי ממוני' דל"ל מטעם טוה"נ כיון דטוה"נ אינה ממון [ובמקדש ישראלית לא קשה קושי' הנ"ל מטעם הואיל כיון דאין בידה לשאול על התרומה אבל לפי דברי השאילתות במקדש כהנת קשה] אך ז"א דלא שייך הואיל כאן לענין שיהי' נחשב מה שנותן שהוא נותן ממונו דאף אי מתשיל ויהדר לטבלי' יצטרך עכ"פ להפריש ממקום אחר ואיך שייך לומר גבי קידושין הואיל שיהי' זה ממונו ממש הא יצטרך ליתן אחר עבורו ואין זה נקרא ממונו אבל ז"א רק לפי ס"ד דגמ' שאין חטה אחת פוטרת את כל הכרי וא"כ לא שייך לומר הואיל כנ"ל אבל אליבא דשמואל דסובר דחטה אחת פוטרת את כל הכרי שייך שפיר לומר הואיל ואי מיתשל יהי' נחשב ממונו ממש ויפריש ממקום אחר רק חטה אחת ולפי"ז סרה תירוץ הפני יהושע על קושי' מהרש"א הנ"ל. שמתרץ דמתני' מיירי במקדש בתרומה ממש וע"ז לא שייך לומר חטה אחת הא אף בתרומה ממש ולפי דברי שמואל דחטה אחת שייך שפיר לומר הואיל דאי בעי מיתשל ויהי' נחשב ממונו ממש כיון דלפטור מתרומה יכול לפטור א"ע בחטה אחת. וצדקו דברי הגירסא ישינה דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד וטוה"נ אינה ממון ול"ק קושי' רש"י מתני' כמאן די"ל כפי התירוץ של המהרש"א לכך המקדש בתרומה מקודשת כיון דחטה אחת פוטרת ואין לדחות כסברת מהרש"א דמתני' מפורש גם במעשר ובמעשר לא שייך לומר חטה א' פוטרת. י"ל דמיירי בטבלים שנפלו מא"א כהן וכסברת מהרי"ט לפי' הרמב"ם דפטור ממעשר בטענה שבאתי מאיש הפטור ליתן מעשר ואין לדחות כתירוץ הפנ"י דמתני' מיירי בתרומה ממש ולאחר הפרשה לא שייך לומר חטה א' פוטרת. הא לפי דברי השאילתות דמיירי במקדש כהנת ובדידי' שייך לומר הואיל כיון דאי בעי מיתשל לפי האקומתא דשמואל דחטה א' פוטרת והוי ממונו גמור (שוב ראיתי במל"מ בפ"ה מהלכות אישות הלכה א' שכ' בזה"ל וכ"ת כו' דאף דשמא בתר דידי' נמי אזלינן מ"מ חשוב ממון מה שנותן לה משום דאי בעי מיתשל והותר לו הא ליתא שטעם זה דאי בעי מיתשל אינו מעלה ומוריד כלל בענין קידושין וכמ"ש הרשב"א בתשו' עכ"ל אמנם המעיין בשו"ת הרשב"א שהיא בסי' תר"כ יראה שסברותיו שם אינם רק אם היא אסרה על עצמה נכסי המקדש אינה מקודשת מחמת הואיל ואי בעי תשאל על נדרה והיינו כיון דמעולם לא הי' שלה גם עתה אין לה זכי' כיון דבאותה שעה אינה יכולה להנות ממנו ואף שתשאל אח"כ לא יהי' הזכי' למפרע יעו"ש. אבל לגבי המקדש שאסר ע"ע דבר שהוא שלו שייך לומר דאכתי לא נפקע מרשותי' ועדיין ממונו הוא מטעם הואיל כמו בהפרשת חלה הנ"ל) אך רש"י דמדחה הגירסא ישינה לשיטתי' אזיל דבמס' פסחים דף מ"ח שמוחק הגי' דפליגי בהואיל דאי בעי מיתשל מטעם דאין הואיל בדבר שאינו שלו יעו"ש. וא"כ לפי"ז קמה וגם נצבה תירוץ של הפנ"י הנ"ל על קושי' מהרש"א הנ"ל לכך אמר רש"י מתני' כמאן ודוק:
אמנם לכאורה קשה לשיטת רש"י למה נא מתרץ הגמ' דמקשה לעולא דסובר טוה"נ אינה ממון ממתני' ומתרץ הגמרא דמתני' מיירי בטבלים שנפלו מא"א כהן. הא לפי דברי השאילתות דמיירי במקדש כהנת הי' להגמ' לתרץ אליבא דעולא דמתני' מיירי במקדש כהנת ואין לדחות. אי טוה"נ אינה ממון אין הבעל נותן לה כלום כאשר תרצתי לעיל לשיטות השאילתות הא לפי המבואר במל"מ בפ"ה מהלכות אישות הלכה א' באריכות דרש"י סובר דלא אזלינן בתר המקדש רק בתר דידה ואם הוי ממון אצלה אף דלדידי' לא הוי ממון מקודשת ומוכיח כן מדברי רש"י בע"ז דף נ"ד דסובר דדמי ערלה וכלאי הכרם אסורין מדרבנן להבעל ומ"מ מתקדשת האשה בדמי' של ערלה כיון דהיא שרי' לאתהוני מנייהו ומסיים במל"מ בזה"ל וא"כ יש להוכיח מדברי רשיי אלו דכל היכא דלדידה שוה פרוטה אף דלגבי דידי' נמצא שלא נתן לה כלום הוי מקודשת דהא חליפי אסורי' בהנאה להמקדש ונמצא שלא נתן לה כלום ואפ"ה הוי מקודשת כו' וכ"כ הר"ן ז"ל אע"פ שהי' הדמים אסורים להמקדש משום דכיון שהיא מותרת להנות בהן וקנאתן מחמתו דומי' דהמקדש בגזל דאחרים כו' דאע"ג דיאוש כדי לא קני כ"ז שהוא בידו כו' אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת. וה"נ הנאה הבאה לה מחמתו הוא עכ"ל א"כ במקדש כהנת בתרומה או ע"י אבי' מהראוי שיחולו הקידושין אף למ"ד טוה"נ אינה ממון. כיון דלגבי דידה ממון גמור ואף דלגבי דידיה לא הוי ממון כנ"ל ואפשר לומר לכאורה דלמ"ד טוה"נ אינה ממון לא הוי כקני' הבא מחמתו דאין בידו למנוע מכל הבא ליטול אבל ז"א דהא עולא סובר טוה"נ אינה ממון והוא סובר במס' ב"מ דף י"א ע"א דאין חצר קונה אא"כ עומד בצד שדהו. ולדידי' צ"ל כתירוץ הגמ' שם על מעשה דר"ג וזקנים או דהקנה להם מטלטלין אג"ק או כתירוץ רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני. הרי אף דטוה"נ א"מ מחשיב זכות הכהו שבאה מכח הבעלים הנותנים ולכך מדייק רש"י בהך סוגי' בד"ה אינה ממון לקדש בו האשה דר"ל בזה דלא לכל מילי סובר עולא אינה ממון דאל"כ קשה מדידי' אדידי' כנ"ל א"ו דמ"מ בצד מה הוי ממון דאין הכהנים יכולים ליקח מעצמם. וכן מורה לשון הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות תרומות דין ט"ו שכ' בזה"ל ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעליו שהרי הם בעליו ליתנם לכל כהן שירצו שנא' ואיש את קדשיו לו יהי' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון עכ"ל הן אמת שעדיין יכולים לומר דשאני באיסורי הנאה או בגזל הקני' שקונה בהן האשה בא מחמתו של המקדש משא"כ בתרומה שגוף הקני' שקונה בהם הכהן הנוטלים אינו בא מחמתו של הבעלים כי מתת אלקים הוא לכהנים שבא לידם רק להבעל הי' זכות המסירה למי שירצה ולכך אפשר דקדק הר"ן בדבריו במ"ש וקנאתן מחמתו אבל מדברי הגמ' בב"מ הנ"ל משמע דגם בתרומה הוי הקני' כבא מחמתו של הבעלים ולכך מועיל אג"ק וחשוב דעת אחרת מקנה ובלא"ה יש מקום עיון אמאי יהי' באיסורי הנאה הקני' באה מחמתו של המקדש דלכאורה מיד שאסור בהנאה הוי כהפקר כדמוכח בנדרים דף פ"ה. ויש במקום אחר אריכות דברים בזה]:
ואין לומר דעדיפא מיני' משני עולא בטבלים שנפלו כו' דמיירי המתני' גם במקדש לישראלית אכתי יקשה על רש"י שמקיים הגירסא ואבע"א דכ"ע מתנות שלא הורמו כמשה"ד כו' ומיאן בגירסא הישינה שמובא בתוס' רי"ד דכ"ע לאו כמי שהורמו דא"כ מתני' כמאן דלפי הנ"ל יש לקיים הגירסא הנ"ל ולומר דבאמת להך אבעיא מתרצינן המתני' ואפי' הוא ישראל דמיירי במקדש כהנת:
ולכאורה יש לומר דע"כ לא מיירי המתני' במקדש כהנת דאי' בבכורות דף יו"ד ע"ב איכא דמתני כו'. המקדש בפטר חמור אינה מקודשת כו' מני אי ר"ש תקדש בכולה פי' דריש סובר דפטר חמור מותר בהנאה ואי ר' יהודא דאוסר בהנאה תקדש בהך דביני ביני פירוש דיכולה לפדות בשה אף שאינו שוה כשיעור החמור. אמר רבה ב"א אמר רב לעולם ר' יהודא וכגון שאינו שוה אלא שקל וסבר לה כו' אין פדי' פחותה משקל ע"כ וא"כ אי איירי המתני' במקדש כהנת ולסברא הנ"ל דלא אזלינן בתר דידי' רק בתר דידה ולשיטת הפוסקים דפטר חמור יכולים ליתן לכהנת כמו לכהן ודלא כהרמב"ם [יעוין בריש הלכות בכורות ובמל"מ שם] או כשמקדש ע"י אבי' הכהן מהראוי שתקדש בפטר חמור ואף אם אינו שוה יותר משקל דהא הכהן יכול לפדות בשה ולהחזיק השה לעצמו ויש לו הנאת כל השקל. ומדברי הגמ' בבכורות דף י"א ומדברי הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות בכורים דין ד' וש"ע סי' שכ"א מבואר דאף לכתחלה יכולים ליתן הפ"ח לכהן והוא יפדנו ואין בזה לגבי הישראל ביטול מצות פדי" או עריפה א"כ ע"כ לא מיירי המתני' המקדש בפ"ח במקדש כהנת וכמו כן המקדש בתרומה דמקודשת מיירי במקדש ישראלית והשאילתות לשיטתי' דסובר דבעינן שיהי' ממון אצל המקדש לכך אינו יכול לקדש בפ"ח כיון דאסור לדידי' בהנאה ואינו שוה יותר משקל דאף ע"י פדי' לא ירויח לכן אף כשהיא כהנת אינה מקודשת גם צ"ל דבדבר האסור בהנאה לא שייך דין טוה"נ ובאמת לא מצאתי בביאור דין טוה"נ לגבי פטר חמור רק בבכור כ' הרמב"ם בהלכות בכורות פל"א דין ט"ו בזה"ל ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה עכ"ל וכ' הכ"מ נראה דהיינו לומר דטוה"נ לבעלים ע"כ. וע"כ צ"ל דליכא למשמע מדברי המתני' פ"ד דחלה משנה ט' ואלו ניתנין לכל כהן החרמים ובכורים ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכו' דהתם הכוונה בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה כפי' הרמב"ם (ובמ"א אבאר באריכות) ובלא"ה לא מוזכר שם רק פדיון פ"ח אבל בנתינת פ"ח גופא לכהן בודאי אין טוה"נ אף למ"ד טוה"נ ממון כיון דאסור בהנאה:
אמנם לכאורה יש מקום עיון דהנה בתו' רי"ד כ' בזה"ל ובפ"ח פי' אע"פ שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אפ"ה כל זמן שלא פדאתו הוי אסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום. וה"ה בהקדש כו' יעו"ש והקשה בספר בית מאיר בסי' כ"ח אמאי לא מביא תירוץ הגמ' בבכורות כגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואדרבא משם מוכח דלא אזלינן בתר השתא ותוכל להתקדש אם יש עודף בשווי' של הפ"ח משקל וכדאמר גם עולא במס' בכורות דף ט' ע"ב בפ"ח נמי מקדשא כדר"א כו' אשה יודע דפטר חמור איסורא אית בי' ופרקי לי' בשה ומקדשה בהך דביני וביני ונלע"ד דדין זה תלי בפלוגתא אחרת ואקדים דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בד"ה ע"ב מתני' המקדש בערלה כו' וא"ת עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שלהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר כו' ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפי' בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהו לית בה דמים דאסור למכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי לי' הוי ליה כגופא אחרינא ולאו זה מה שקידשה בו הילכך אינה מקודשת ואע"ג דאסיקנא בפ' האומר לקמן דף ס"ב גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף נשתנה אבל כאן שהגוף נשתנה לגמרי לא ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהי' אבל בלא"ה לא וכדתני' התם אמר פירות ערוגה זו כו' אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין כנ"ל עכ"ל מעתה נחזי אנן לסברא הראשונה אמרי' כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. ואמנם דוקא בדבר שלא ישתנה א"כ ממילא מטעם זה מהראוי שיהי' קדושין בפטר חמור בהך דביני ביני כיון דיכולי' לפדותו ויהי' אותו החמור בעצמו כפי שהוא מותר בהנאה. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ובאמת הרשב"א בעצמו בדף נ"ז ע"ב בד"ה נימא מתניתין חק קן דפ"ח כאוקמתא הנ"ל במס' בכורות דמיירי באינו שוה אלא שקל אבל אם החמור שוה יותר מקודשת בהך דביני וביני ובשאילתו' פרשה הנ"ל אי' בזה"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי עכ"ל א"כ מינה למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ע"כ סובר דהוי כמחוסר מעשה אף בדבר שהוא בידו א"כ מהראוי שלא תתקדש האשה בהך דביני וביני כיון דעתה אינו שוה. ועולא לשיטתי' דסובר בסוגי' דידן דמתנות שלא הורמו כמשה"ד וכמו כן רבה בר אבוה לשיטתי' דסובר בהדי' בבכורות דף י"א דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין לענין טבלים שנפלו כו' וכ"כ לענין פ"ח שנפלו לו מאבי אמו כהן שנפל לו מאבי אמו ישראל ומחזיקינן כאלו כבר פדאם אבי אמו בשה והיינו מטעם שבשאילתות הנ"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה לכך סוברים דפ"ח מקדשי' בהך דביני וביני ודברי תוס' רי"ד יתכנו למ"ד דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ואפשר סובר הרי"ד להלכה כן וכן נראה מהאלפסי שהשמיט בכ"מ הדינים התלוים בדין מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ומשמיט כל המשנה דהמקדש בתרומות:
לפי"ז יש לקיים הגירסא ואבע"א מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד וטוה"נ א"מ ומ"מ א"ש המתני' די"ל ואפי' ישראל קאי במקדש כהנת דלא אזלינן רק בתר דידה וא"ל דא"כ גם בפ"ח כה"ג תתקדש י"ל דשאני התם כיון דהשתא קודם הפדי' לא שוה מידי ליכא קידושין. דהא להך אוקמתא דמתנות כו' לכשה"ד אמרינן אף בדבר שהוא בידו כמחוסר מעשה דמי אבל לשיטת עולא דסובר כמשה"ד. דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולכך סובר דמקדשי' בהך דביני וביני ומתני' דפ"ח מיירי באינו שוה רק שקל כנ"ל א"א לאוקמי המתני' בכהנת כנ"ל לכך הוצרך לתרץ בטבלים כו':
והמעיין בתוס' רי"ד בדף ס"ב ובפ"י שם שמבאר דברי הרי"ד באריכות יראה מבואר דהתוס' רי"ד מחליטין להלכה דלא כר' יוחנן דסובר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי דלדידי' טעמא דראב"י בברייתא שם אין תורמין כו' אבל כשאמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין (דברי ראב"י כן גרס בתוס' רי"ד) יתר על כן אראב"י אפי' אמר כו' לכשיביאו שליש כו' דבריו קיימין ע"כ. הכל משום דכל שבידו כו' דאף שעדיין לא הביא שליש מיקרי כל שבידו כיון דממילא אתי וע"ז חולק אביי התם ואמר דטעמא דראב"י בכל הברייתא משום דאדם מקני דבר שלא בא לעולם ולא משום דכל שבידו כו' ואין הלכה כראב"י דדין דשלבל"ע שיטה הוא כדברי אביי שם ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל כו' ואסיק בתוס' רי"ד שם דהלכה כאביי ולא כר' יוחנן הרי דסובר לפי האמת דכל שבידו הוי כמחוסר מעשה ולכך נכונים דבריו דבפ"ח ליכא קידושין כיון דעתה אינה ממון. והרשב"א לשיטתי' דאינו גורס התם ברישא דברייתא דברי ראב"י. ומוקי דרישא דברייתא רבנן אמרו לה ומטעמי' דר' יוחנן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וראב"י להוסיף בא אף כשלא הביא שליש ומטעם דשלבל"ע וליכא פלוגתא בין ר"י ואביי ובפי' כ' שם הרשב"א בחדושיו דנראה לו דהלכה כר' יוחנן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לכך תפס הרשב"א גבי פ"ח תירוץ הגמ' בבכורות שאינו שוה אלא שקל וכנ"ל ומדברי הרי"ף שהשמיט שם כל הסוגי' כאשר העיר ע"ז שם ברשב"א נראה דסובר דאין הלכה כר' יוחנן ולשיטתי' אזיל דפוסק פירות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין וע"כ שגרם כגירסא הישינה ואבע"א מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד. והחליט להלכה כאבע"א ודוק היטב: