שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת קידושין · בסוגיא דהן שלוחיו הן עדיו [דף מג]
ז"ל הירושלמי א"ר אבין בר חייא נראים הדברים בקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו והקשה הר"ן הא כיון דנוגע פסול מדאורייתא היאך שייך לומר כיון שהאמינתו התורה הא ע"ז אנו דנין אם להאמינו או לא גם צריך להבין סברת הפלוגתא שבין ר' אבין בר חייא ובין רבי יוסי:
וליישב זה אקדים מה שכתב הרא"ש בשם רבינו יהונתן הכהן בקדושי כסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לפקדון נתנוהו לי והם אומרים לקידושין אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים אבל היכא דאיכא כפירת ממון כו' ע"כ. ובר"ן איתא בזה"ל ודברי ר' יוסי שבירושלמי תמוהים כו' ולא מבעיא כשהיא מכחישן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי כיון שאינם נאמנים מצד עצמו אלא מצד הודאתה הוי כמקדש שלא בעדים דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת כו' ע"כ ומובא בא"ע סי' ל"ה ס"ב ולענ"ד נראה שי"ל דהוי שפיר גמקדש לפני עדים דהנה לכאורה נראה פשוט דאף למאי דפסקינן שאין השלוחים נאמנים מ"מ אם מערימין השלוחים ואינם מזכירים בהגדתן עדותן לפני הב"ד שהמה היה שלוחי הבעל רק אומרים שמעידין שבעיניהם ראו שהאשה קבלה כסף קידושין משלוחי הבעל ובכה"ג מועיל עדותן להחזיקה בא"א כי עידי קידושין אין צריכין דו"ח ולא בדיקות ואין על הב"ד לדרוש מהם מי היה השלוחין והו' בהגדתן כה"ג עדות מעלי' שהאשה ההיא נתקדשה בקבלת כסף קידושין מיד שלוחי הבעל ואף שהשלוחים בעצמם יודעים שהמה היה השלוחים יכולים להעיד כה"ג וגדולה מזו נשמע מדברי הפוס' במס' מכות דף וא"ו ע"א ד"ה נרבע יציל במה שהקשו שם דגם על הנרבע שם עד אף שהנרבע יודע בעצמו שנרבע ברצונו והוא רשע מ"מ כיון שאין רשעתו ידוע להב"ד ומתקבל עדות הוי עליו שם עד עאכו"כ בגוונא הנ"ל דמה שאין מאמינים להשלוחים אינו רק משום שאומרים לב"ד שהמה הי' השליחי' ונחשבום לנוגעים. משא"כ כשמסתירים חשש הנגיעה ומעידין בסתם שראו שנתקדשה האשה בפניהם כנ"ל וכיון שמשכחת שמועיל עדותן שפיר הוי כמקדש בפני עדים לכך כשהאשה מודה שקיבלה הקידושין היא לפי דברי' בעצמה א"א גמורה כמו בכל אשה שאומרה שנתקדשה בפני עדים ואין העדים בפנינו דנאמנת דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא: וא"ל דשאני הכא דכיון דהשלוחים נוגעים אין כאן עדים רק ע"פ הודאתה ז"א דגם בשעת קידושין שם עדים עלייהו כיון שהיה בידם להעיד על קידושין בפני ב"ד להסתיר נגיעתם. ולפ"ז קשה דאף אם היא מכחשת אותם ליהמנו במיגו דאי בעי הי' מסתירים את נגיעתם והיה אומרים שהמה ראו איך האשה נתקדשה את עצמה ע"י שלוחי הבעל בפניהם דבכה"ג היו נאמנים. וכעין זה מובא בש"ך חו"מ סי' קכ"א בשם הג"ת דהיכא דהלוה אמר דראוהו שפרעו נאמנים השלוחי' במיגו דאי בעי הוי אמרו שהלוה פרע והמה ראו ובאמת יש לפקפק על מיגו דהתם דאפשר לומר דהעדים יראים לומר כן שאם יאמרו שהלוה פרע יהיה ביד הלוה לתבוע אותם בעצמו להחזיר לו המעות ששלח ע"י לפרוע להמלוה ואם יאמרו שהחזירו להלוה המעות יהיה צריכים לישבע בשקר אבל על מיגו דהכא גבי שלוחי קידושין אין מקום לחשש נגיעה כזו כי אין להבעל לתבוע מהם חזרת הכסף קידושין. אחרי שהעידו באמת שנתקדשה האשה ע"י קבלת כסף מיד שלוחי הבעל וכוונתם היו על עצמם רק שלפני הב"ד לא יאמרו בפירוש שהמה השלוחין כדי שלא יבוטל עדותן מחשש נגיעה וקשה כנ"ל. ובשלמא בממון אין להם מיגו שראו ששליח הלוה פרע החוב למלוה בפניהם כיון שבממון בהכרחם לגלות לפני הב"ד מי ומי היו השלוחים אבל בקידושין שא"צ דו"ח כלל קשה כנ"ל:
הן אמת שלפמ"ש הריטב"א בחידושיו וז"ל ואע"ג דאמרי' בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע הוא בעדותו בהא אמרי' דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדרינהו ללוה עכ"ל י"ל דמש"ה לא מהני המיגו הנ"ל כיון דעכ"פ יצטרכו להעיד ואי אפשר להעדים לסלק נגיעתם אם לא בדרך עדות ומיגו בעדים לא מהני רק היכא שהמיגו הוא שהיה בידם לפטור א"ע בלא העדאת עדים ובכה"ג אין המיגו להחזיק עדותן רק להסיר החשש נגיעה משא"כ כשא"א לפטור את עצמם כ"א בהגדה דרך עדות:
אבל לפי דברי הריטב"א הנ"ל אין מקום לדברי הג"ת והש"ך הנ"ל בדין הנ"ל היכא שהלוה אומר שראה נתינת המעות על ידי השלוחים להמלוה דמאמינים להשלוחים במיגו שהיה בידם להעיד שהלוה בעצמם פרע בפניהם. והרי בכה"ג לא הוי מיגו לשיטת הריטב"א כיון דעכ"פ יצטרכו להעיד ואין מקום לדברי הג"ת הנ"ל כ"א בשיטת התוס' כאן בד"ה השתא ובכתובות דף י"ח בד"ה הרי אלו נאמנים שנראה מדבריהם שמועיל מיגו בעדים להאמינם במיגו שהיה בידם להעיד בסגנון אחר על אופן שהיה עדותן מועיל כמו שמקשו התוס' שיועיל עדותן באנוסים היינו מחמת ממון במיגו שאנוסים היינו מחמת נפשות ואף שעכ"פ צריכין להעיד. וא"כ נשאר קושייתי הראשונה הנ"ל. דאף אם היא מכחשת אותן ליהמנו במיגו שהיה בידם להסתיר את נגיעתם ולומר שהמה ראו איך שהאשה נתקדשה א"ע לשלוחי הבעל בפניהם דבכה"ג היה בפניהם:
אמנם לכאורה דברי התוס' סותרים א"ע למ"ש התוס' בכתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה זה בני וכהן הוא דלכך אינו נאמן במיגו דאי בעי לא היה אומר שהוא אביו. מ"מ כיון שלפי דבריו בעצמו הוא אביו ואין עדות לאב כו' יעו"ש מבואר דעד הפסול אף שיש לו מיגו אינו נאמן ובאנוסים היינו מחמת ממון עלה בדעת התוס' שיהיה נאמנים במיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות:
אך דעת לנבון נקל לחלק בין הנושאים ואקדים דברי הריטב"א בשם הרמב"ן המובאים באס"ז לכתובות שכ' בזה"ל ואינו מאמינו ליוחסין לפי שאינו בידו להשיאו אשה לבדו כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מיגו וכדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזה"כ הילכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא להאי מיגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה כו' עכ"ל
הן אמת שלפי דברי הריטב"א בחידושיו בכתובות דף י"ח שמדחה קושית התוס' הנ"ל וכתב בזה"ל וא"ת ויהיה נאמנים בזה מתוך שיכולים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות או כיוצא בו וי"ל שאין עד נאמן במיגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותן ומה ששנינו כו' עכ"ל נראה דכללא כייל דכל עד שאינו נאמן מצד שום פסול לא מהני מיגו לקיים עדותו ואין חילוק בין אם הפסול מצד קורבה או פסול אחר וכן כוונתו במ"ש בחידושיו לקידושין דכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אלא משום מיגו אינו עד אבל בדעת התוס' י"ל שסוברים לחלק דהיכא דהפסול הוא מצד קורבה כמו באומר זה בני הוא דלא מהני מינו דהא פסול קורבה גזה"כ הוא כדאמרי' בב"ב אטו משה ואהרן כו' וכיון דכל מיגו הוא תועלת שיצא לבירור שהדברים מה שאומר השתא הם אמת אבל בקרוב אף כשאין לפקפק על אמיתית דברי עדותו אם מוחזק לו שבודאי דברים אמיתיים מ"מ אין עליו שם עד בגזה"כ כמו משה ואהרן אבל בשאר פסולי עדות כגון היכא דמשווי נפשייהו רשעים שי"ל שאין גזה"כ רק שלא האמינו אותו התורה בכה"ג שפיר מצינן למימר דאם יש לו מיגו נאמן בעדותו וכעין זה מצינו בש"ך חו"מ שעלה על דעתו לומר דתחילתו בפסלות לא שייך אלא בקרוב ונתרחק ולא ברשע שעשה תשובה.
ובמקום אחר הארכתי בזה ובגליון דגול מרבבה סי' ל"ה סק"ז במה שמצדד לחלק בין בעל עבירה שעשה תשובה ובין כותי שנתגייר כתבתי בזה"ל החילוק פשוט דכותי פסולו מיקרי פסול הגוף שהתורה לא הכשיר כותי לעד ואם נתגייר הוי כקטן שנולד וכ"כ העובר על דבר שיש בו חיוב מלקות שפסולו מקרא דאל תשת רשע עד. אבל בעובר מא' מדברים שאין בו חיוב מלקות רק שיש בו משום חימוד ממון הוא שפסול לעדות י"ל שאין זה בכלל פסול הגוף רק שמצד שעובר עבירה של חימוד חושדין אותו שיעיד בשקר ולכך אפשר לומר שכשתחזר בתשובה יכול להעיד אף עלמה שראה כשהיה בעל עבירה ודמי לפסול מחמת נגיעת ממון דלא דיינינן בי' דין תחלתו בפסול ולשיטת הפוסקים שמחלקים בין פסול הגוף לפסול מחמת נגיעת ממון ונכון שפיר להבין מבואר יותר לפי דברי רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"א ד"ה ומלוי ברבית כו' שכ' ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי ברבית דמי דמשום ממון קא עביד הילכך חשוד למשקל שוחדא ואסהודי שקרא ע"כ ופסול מטעם זה הוי כפסול מחשש נגיעת ממון מעתה אף לדידן דפסקינן כאביי דנא בעינן רשע דחמס הפסול ברשע הוא לא מחשש של חשד לקחת שוחד להעיד שקר רק כיון שהוא רשע פסלה התורה אותו. וממילא י"ל דמיקרי פסול הגוף מ"מ ז"א רק בפסול מחמת עבירה שיש עליו מלקות דקרוי רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע וגו' אבל בעבירה שאין בה חיוב מלקות שפסול מדאורייתא אינו רק כשעבר להנאת ממון וחימוד שפיר י"ל דדמי פסולין כה"ג לפסול מחמת שנוגע בעדותו דאינו נקרא פסול הגוף גם בתוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו איתא אליבא דרבא דרשע דחמס פסולו משום שחשוד שבשביל הנאת ממון יעיד שקר יעו"ש וכן הוא בנ"י פ' ז"ב ובחדושי רשב"א יבמות דף כ"ה ובדברי הנ"ל י"ל שזה כוונת מהרא"י בפסקיו סי' רכ"א במ"ש א"נ לגבי רשע במזיד ברציחה כה"ג בעי' תחילתו וסופו בכשרות והאי מעיד מה שחזא בעת שהיה רשע גמור ויעוין סמ"ג ל"ת סי' רי"ד שמבואר מדבריו דרשע בעבירה שיש עליו מלקות פסולו מפסוק דאל תשת ידך עם רשע ורשע דחמס נלמד פסולו מפסוק כי יקום עד חמס באיש וגו' וכן כתב הרמב"ם. ובזה ישבתי מה שמקשה הב"ח חו"מ סי' ל"ד שהסמ"ג סותר א"ע שבמצות ל"ת הנ"ל כתב דאסור לצרף א"ע להעיד עם רשע נלמד מדכתיב אל תשת ידך עם רשע ובמצות עשה סי' ק"ז כתב מדרש רבותינו מדבר שקר תרחק ולפי דברי א"ש דמאל תשת ידך למידין איסור הצירוף עם רשע בעבירה שיש עליו מלקות. ודין רבותינו שמביא הסמ"ג במ"ע הנ"ל הוא ביודע בחבירו שהוא גזלן כמבואר כן להדיא וה"ז אינו אלא רשע דחמס עכ"ל הגליון:
מעתה מיושב סתירת דברי התוס' שבאומר זה בני וכהן אינו נאמן במיגו ובאנוסי' היינו מחמת ממון עלה בדעת התוס' להאמינו במיגו דאנוסים מחמת נפשות כי באומר זה בני וכהן וא"כ אף אם מאמיני' פסולו מגזה"כ כמו משה ואהרן ומה מועיל המיגו לאמת את דבריו. לו יהי' שהאמת אתו פסולו מגזה"כ אבל באנוסי' מחמת ממון שאין בו חיוב מלקות וי"ל כנ"ל שאין פסולו מגזה"כ רק שהתורה לא רצה להאמינו והוי דינו כנוגע שאין פסולו פסול הגוף ע"כ מהני מיגו לאמת את דבריו ומיגו דאורייתא הוא ולפי זה מה שהקשיתי דיהי' העדים נאמנים בקידושין במגו שהי' בידם להסתיר שהמה לא הי' השלוחים רק שראו שנתקדשה האשה משלוחי הבעל. מיתלי תלי במחלוקת שבין הלבוש והסמ"ע חו"מ סי' ל"ז והיא מחלוקת קדמונים שבין הרמב"ן והנמוקי יוסף בפ' חז"ה דף מ"ב בהטעם של פסול נוגע הרמב"ן סובר דפסול נוגע מחמת שמשקר מחמת נגיעתו ולפי"ז היכא שיש לו מיגו דאזיל הטעם דמשקר מחמת נגיעה ממילא הדין דכשר להעיד והנ"י סובר דהטעם דכשהוא נוגע נעשה תיכף בע"ד והתורה פסלה לעדות בע"ד מצד גזה"כ אף אם נודע לנו בבירור שאמת כדבריו והוי כקרוב המעיד שאין מועיל לו המגו נמצא לפי שיטת הנ"י ל"ק קושייתי דליהמנו העדים במגו שהי' בידם להסתיר את נגיעתם. דהא כיון דנוגע פסולו לשיטתו מטעם בע"ד אינו מועיל לו המיגו דהוי כקרוב שפסולו מגזה"כ כמו משה ואהרן ויותר יש לומר שלפי שיטת הנמוקי יוסף הנ"ל אין ביד העדים שיעידו ולהסתיר את דבריהם שהמה לא היו השלוחים דבחוות יאיר מסופק באדם שיודע בעצמו שהוא רשע ואין עדים על רשעתו אם מותר להעיד. ולענ"ד יש לחלק בין רשע בעבירה ובין פסול דחמס דרשע בעבירה שיש עלי' מלקות הוי כפסול הגוף ובכה"ג י"ל שאסור לו להעיד ודמי לקרוב שבודאי אסור' לו להסתיר את קורבתו ולהעיד אבל מי שאינו פסול רק מחמת חימוד ממון שאין פסול הגוף רק שחשוד הוא להעיד שקר מצד לקיחת שוחד וכיון שהוא יודע בעצמו שמעיד באמת יכול להעיד וסמוכין לספיקו של החוות יאיר יש לי ממה שנהגו בסדר הגט לומר לעדים שיהרהרו בתשובה וקשה הא בפסול ידוע לא מהני להכשיר ע"י הרהורים בלב ולא בחזרת דברים בלבד ובפסול שאינו ידוע אין עליו שם עד פסול. א"ו כה"ג דבעבירה שאין ידוע להב"ד אם יודעים בעצמם שעברו על חייבי מלקות אסור להיות להן עדים עד שיהרהרו בתשובה וידעו בנפשם שנקיים המה לשמים מפסול הגוף ואף שלפני הב"ד אין הכשר מצד הרהור התשובה ל"ל בה. דהא גם פסולו לא נודע לב"ד ומה שאין מכשירים בעלי עבירה בחזרה לפני ב"ד רק בהליכה למקום שאין מכירין ויאמר חשוד אני וכדומה וכמבואר בחו"מ סי' ל"ה אינו רק משום דכיון דהפסול ידוע להב"ד ועל התשובה בחזרה לפני ב"ד יש לפקפק דילמא תשובה של רמי' הוא משא"כ כשאין הפסול ידוע להב"ד ועליו בעצמו יש לסלק מן העדות כיון שהוא יודע שיש לו פסול הגוף מצד רשעת בחייבי מלקות די לו ע"ז להסתרת פסולו בינו לבין עצמו בהרהור תשובה בלבו וא"כ לפי שיטת הנמוקי יוסף דנוגע פסול מצד בע"ד וא"כ אסור לו להסתיר עדותו כמו קרוב שאסור להסתיר את קרבתו וא"כ לשיטת הנמוקי יוסף ל"ק כלל קושייתי הנ"ל. כי הוכחתי לעיל שבפסול מצד בע"ד לא מהני המיגו להכשירו ונוסף שאסור להם להסתיר את נגיעתם כפי שבארתי לשיטת החוות יאיר הנ"ל וי"ל דזה היא פלוגתת ר' אבין ב"ר חייא עם ר' יוסי בהירושלמי הנ"ל דר' אבין ב"ר חייא סובר דפסול נוגע היא משום בע"ד ולא משום חשד דילמא משקר ע"כ אף היכא דאי"ל מיגו אין בעדותו ממש ואדרבא שאסור לו להעיד בהעלמת נגיעתו לכן אמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא דנעשה כנוגע בעדותו ור' יוסי סובר שלא פסלה התורה נוגע מצד בע"ד רק משום חשש דילמא משקר וממילא היכא דאי"ל מיגו עדותו מתקיימת הרי בקדושי כסף יש להשלוחים מיגו כמו שכתבתי לעיל שבידם להסתיר נגיעתם ולהעיד שראו שהאשה קיבלה כסף קידושין משלוחי הבעל וזה כוונת ר' יוסי כיון שהאמינתו התורה פי' שאין פסולו מצד פסול התורה מצד גזה"כ אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו מטעם מיגו כנ"ל ודו"ק:
ובסגנון הנ"ל נלע"ד ליישב קושי' הש"ך בחו"מ סי' נ"ח על דברי הרמ"א בשם הרמב"ן שפסק בלוה שפרע למלוה בפני עדים ואח"כ אמר המלוה סטראי נינהו אינו נאמן דהא אין לו מיגו דהוי מיגו במקום עדים אבל אם פרע בפני ע"א שייך שפיר מיגו והקשה הש"ך האיך כ' הרמ"א דין זה בפשיטות הא מדברי התוס' בכתובות דף פ"ה ומרמב"ן בעצמו בפ' חז"ה לא משמע כן וז"ל הגמ' בכתובות דף פ"ה אבימי ברי' דרבה בר אבוהו הוי מסקי זוזי בי חוזאי אזיל פרעינהו ביד חמא ברי' דרבה בר אבוהו כו' לענין שלומי שליח מאי כו' הב זוזי ושקול שטרא לא משלם כו' והקשה בתוס' האיך פסק ר' אבוהו שבי חוזאי נאמנים במיגו הלא השליח יכול להיות עד וא"כ אי אמרו להד"מ יצטרכו לישבע נגד העד וכפי טענתם עתה אינם מכחישים את העד רק שאומרים סטראי נינהו: וא"כ הוי מתושאיל"מ דומי' דנסכא דר"א ותרצו דהכא מיירי אחרי שנתקנה שבועת היסת שהשליח נוגע בעדות מחמת השבועה ולא הוי עד ולכך נאמנים שפיר במגו והרמב"ן בב"ב מקשה ג"כ כקושי' התוס' ומתרץ כתרוצם הנ"ל. א"כ מוכח דאף בע"א לא יכול לטעון סטראי נינהו דאל"כ מאי דוחקא לשנוי' דמיירי לאחר שנתקנה שבועת היסת הא אפילו קודם שנתקנה ש"ה ויש ע"א גמור יכול לטעון סטראי. כן תורף דברי הש"ך בס"ק כ"ג ונלע"ד ליישב בהקדים דברי הריטב"א שמקשה ג"כ כעין קושי' התוס' ובהוספת דברים. וז"ל ובשלמא אי אמרינן שהשליח חייב לשלם ל"ק מידי דהשליח נוגע בעדות הוא ובע"ד הוא ואינו נעשה עד אבל אם נאמר שהשליח אינו חייב לשלם א"כ אינו נוגע בעדות ושפיר יכול להיות עד א"כ קשה הא הוי מיגו במקום עד ור' אבוהו עדיין לא ידע אם הי' המעשה באופן שחייב לשלם או לא א"כ אמאי פסק בפשיטות דנאמנים במגו דילמא הי' באופן שהשליח אינו חייב לשלם ויכול להיות עד ותו לא הוי מגו ותירץ דדין מתושאיל"מ לא שייך רק בשבועה דאורייתא היינו נשבע ונפטר כמו בנסכא דר"א אבל בנשבע ונוטל דהוי רק שבועה דרבנן כמו הכא דהמלוה מחויב שבועה וליטול וא"כ לא שייך דין מתושאיל"מ וזה תירוץ נכון הוא עכ"ל ולכאורה קשה למה לא תירצו התוס' והרמב"ן כתירוץ הריטב"א דמתרץ אליבא דדינא ולמה הוכרחו לאוקמי אחר שנתקנה שבועת היסת אך לפי מה שבארתי לעיל דהרמב"ן והנמוקי יוסף מחולקים בטעם פסול נוגע: הרמב"ן סובר דמטעם נוגע פסול וא"כ במקום דאי"ל מיגו לאמת את דבריו נאמן כאשר הוכחתי לעיל והנ"י סובר דמטעם בע"ד הוא וגזה"כ הוא וא"כ לא מהני שום מיגו. כי לו יהי' שאמת כדבריו עכ"ז פסול מצד בע"ד וקרוב כמו משה ואהרן מצד גזה"כ והנה הריטב"א סובר כשיטת הנמוקי יוסף שמטעם בע"ד הוא פסול כי איתא בכתובו' דף פ"ד ההוא בקרא דתפסי תורא מיני' וטוען הבע"ח שתפסו מחיים ולא הי' עדיין מטלטלי דיתמי ומועיל תפיסתו והבקרא טוען שלאחר מיתה תפסו ופסקינן דאין אנו מאמינים אותו לגבי הבע"ח שיצטרך להחזיר מה שתפס. אבל מ"מ אנו מאמינים אותו לגבי' דידי' שכדבריו כן הוא שהבע"ח תפס לאחר מיתה נמצא פשע וחייב הבקרא לשלם אבל לגבי הבע"ח אין אנו מאמינים אותו משום דיש להבע"ח מגו דלהד"מ וכ' הריטב"א ואע"ג דהבקרא טוען שתפסו לאחר מיתה וא"כ אמאי לא יהי' מהימן כע"א וא"כ אין להב"ח מיגו מ"מ כיון דאינו נפשה עד. עד שיוגמר בעדותו ולא הוי עד עכ"ל ואף על גב דהתם ודאי לא שייך טעמא דמשקר דמה לו לשקר כיון דלפטור עצמו מתשלומין הי' יכול להודות לדברי בע"ח דתפס מחיים ואדרבא הי' לו טענת הבע"ח לסייע וא"כ טעמו כיון דכשאם אין אנו מאמינים אותו לגבי הבע"ח ולגבי דידי' נאמן הוי בע"ד ואינו נעשה עד. הרי לעינים שהריטב"א סובר דנוגע פסול מטעם בע"ד ומטעם גזה"כ וממילא אף כשיש לו מיגו כיון שהתורה פסלתו הוי קרוב המעיד ואינו נאמן בשום אופן:
והנה בנידן דידן יש לתפוס טענת הלוה נגד המלוה בשני פנים: הצד הא' שהלוה אינו בא לתבוע שום דבר מהמלוה רק שבא לפטור א"ע ששוב לא יתחייב לו כדבריו והמלוה רוצה ממנו באמרו שהמעות שלקח ממנו הי' על הלואה אחרת והצד הב' שהלוה רוצה ליטול מהמלוה המעות בהחזרה. והמלוה בא ליפטר ונוכל להבחין כוונת טענת הלוה ע"י כך שאם השליח לא פשע בשליחתו א"כ גם הלוה מודה שהמעות בא ליד המלוה עפ"י דבורו ובשליחותו ושוב אינו יכול לתבוע בחזרה כיון שגם לפ"ד הממון בא בכשרות ליד המלוה וע"כ טענתו היא רק שיפטור מיהו בזה התשלומין והמלוה טוען סטראי ונמצא שרוצה ליטול וכשישבע להכחיש את העד יהי' נשבע ונוטל. אבל אם השליח פשע א"כ הלוה תובע המעות בהחזרה שטוען שבא מעות ליד המלוה שלא עפ"י דבורו והוי כמו שהי' מעותיו נפקד ביד השליח והוא תופסו בעד חובו וא"כ הלוה רוצה ליטול והמלוה לפטור ולפי"ז מתיישב שפיר כל הנך קושי' דלעיל דהריטב"א לשיטתי' דסובר דנוגע פסול מטעם בע"ד והוי גזה"כ ואינו נאמן אף במיגו ולכך מדייק שפיר דבשלמא אי אמרת דשליח מחייב לשלומי א"ש דנוגע בעדות הוא ובע"ד הוא ואינו נעשה עד פירוש אף שיש להשליח מיגו דאהדרינהו ללוה דהא בקודם שנתקנה ש"ה איירי מ"מ כיון דסובר דהוי בע"ד א"כ מאי מועיל לו המיגו. כיון דלטענתו השתא אם לא נאמינהו יהי' חייב לשלם א"כ הוי בע"ד וגזה"כ הוא דפסול רק דהקושי' אם נאמר שאינו חייב לשלם פי' היכא דלא פשע וע"ז קשה קושי' התוס' הנ"ל וכיון דקושייתו הוא בלא פשע א"כ הלוה א יכול לתבוע המעות בהחזרה כנ"ל ובודאי הוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול עוד ממנו וע"ז מתרץ הריטב"א שפיר כיון דהמלוה ישבע ונוטל א"כ הוי רק שבועה דרבנן ולא שייך מתושאיל"מ והשתא מתורץ ממ"נ קושייתו דבפשע לא התחיל להקשות משום דסובר דהוי בע"ד ובדלא פשע ג"כ ל"ק מידי משום דהוי רק שבועה דרבנן כנ"ל אבל הרמב"ן ותוס' לשיטתם לא יוכלו לתרץ כתירוץ הריטב"א דהא הם סוברים דטעם פסול נוגע הוא רק משום דאמרי' דילמא משום נגיעתו הוא משקר אבל היכא דיש לו מיגו דאזיל מיני' טעם הנ"ל בודאי הוא כשר לעדות ובנ"ד יש להשליח מגו דאהדרינהו ללוה דהא ס"ד דקודם שנתקנה ש"ה איירי א"כ לשיטתם קשה גם היכא דפשע שיהי' נאמן בתורת עדות דלא שייך טעם דמצד נגיעתו משקר דהא יש לו מיגו וע"ז לא שייך תירוץ הריטב"א דהוי בזה ש"ד דהא: בפשע תובע הלוה המעות בהחזרה והמלוה רוצה להחזיקו וא"כ המלוה נשבע ונפטר ואמאי לא יהי' דינו כנסכא דר"א ע"כ מוכרחים לתרץ תירוץ אחר משום דאחר שנתקנה ש"ה איירי ולפי"ז מתורץ נמי קושי' הש"ך הנ"ל דהנה הרמ"א מיירי שהלוה בעצמו פרע המעות למלוה ובודאי לא יכול הלוה לתבוע המעות בהחזרה דהא הוא בעצמו נתן לו המעות א"כ שפיר קאמר הרמב"ן דבע"א לא איתרע שטרא דהא יש להמלוה מגו ולא קשה דהוי מיגו במקום עד ונימא משואיל"מ ז"א דכיון דלא משכחת לה בשום אופן שהלוה יכול לתבוע המעות בהחזרה. ובודאי הוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול וא"כ שייך תירוץ הריטב"א דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתושאיל"מ. וגם דברי הרמב"ן אינם סותרים אהדדי ודוק היטב: