אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת פסחים › בסוגיא נטמא הקהל [דף עט ע"א]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת פסחים · בסוגיא נטמא הקהל [דף עט ע"א]

בסוגיא דהאופה מיו"ט לחול [דף מז]

במשנה נטמא קהל או רובו או שהיה הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה גמ' ת"ר הרי שהיו כו'. ואפילו ישראל וכהנים וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק אמר רב חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין בטמא מת כו' וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמי' ליה ברא לא מטמיא ליה טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' הוא בצבור וכו' ורבא אמר אפי' טמאין נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דלא קרינן בי' הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דקרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר עכ"ל הגמרא יעו"ש בפירש"י ותוספות:

והנה בספר אור חדש מקשה למה לא תני במתני' או שהיו כלי שרת טמאים ומתרץ דלעיל דף ע"ח מוקי רב דתנא דמתניתין סובר כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכב ויכולין כל ישראל לצאת בפסח א' ממילא אף כשהכלי שרת טמאין אפשר לעשותן בטהרה שישחט פסח אחד בסכין ארוכה כקושי' התוס' ד"ה בטומאת ומה שתירצו התוס' דאין פנאי לכל הפסחים כו' לא שייך למשנתינו כיון דאכילה לא מעכבא ודי בפסח אחד ומדחה הצל"ח מי לא עסקינן שהמזרקות שמקבלים בהם הדם טמאים ומטמאין את הכהן ובזה לא שייך קושי' התוס' שהרי הכהן צריך להיות מבפנים כו' יעו"ש ולכאורה דבריו צ"ע דהא אף במזרקות טמאין דליכא תקנה בעמידה מבחוץ אכתי יש להביא כלים טהורים מבחוץ ולהקדיש אותן לכלי שרת לקבל בהם הדם וצ"ל כדברי התוס' לענין הסכינים שמיירי שאין פנאי להביא סכינים לכל הפסחים כמו כן לענין המזרקות שאין פנאי להביא מזרקות לכל הפסחים אבל עכ"פ כשדי במזרק א' כנ"ל אין סברא לומר ש פנאי להבאת כלי א' שיהיה טוב למזרק ובזה דחוי' גם דברי האיר חדש במה שמסיים בזה"ל אך כ"ז ניחא לר"ח אבל לרבא דאמר כל היכא דאישתרי טומאת בשר כו' קשיא אמאי לא פני במתני' דכ"ש טמאים כו' יעו"ש ולפי דברי הנ"ל באם נתפוס סברת האור חדש במ"ש דלמ"ד אין אכילת פסחים מעכב אין עושין בטומאה היכא דאפשר לעשות פסחים מועטים בטהרה ממילא גם לרבא היכא דהכ"ש טמאים הסכינים או המזרקות מביאין כלי טהור א' מבחוץ ולא צריכין כלל לדחות טומאה אמנם לכאורה מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאות מקדש שמביא דין דכ"ש טמאים גם לענין שארי קרבנות צבור שקרבים בטומאה אף שאין קרב מהם רק בהמה אחת. נראה דמיירי שאין במציאות להביא אף כלי א' טהור ואפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"א מהלכות בית הבחירה דין כ' בזה"ל אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקדש ואם נעשית מתחלה להדיוט אין עושין אותו לגבוה כו' יעו"ש. א"כ שפיר משכחת שאין בנמצא כלי שנעשה לשם הקדש אבל מדברי התוס' שבכאן במ"ש ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי לכאורה נראה שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל לפי שיטת התוס' בזבחים דף מ"ז ע"א דגם שחיטה בעי כ"ש וכן נראה מסוגיא דכאן דמוקי ר"ח או שהיו כ"ש טמאים דקאי על הסכינים ואף לשיטת הרמב"ם י"ל שמודה דסכיני הפשט א"צ להיות כ"ש שיעשו מתחלה להקדש ויכולין להקדיש סכין של הדיוט ובפרט אם הוא חדש אבל בלא"ה דברי האור חדש אינם ישרים לדעתי לפי דברי רבא במסכת יומא דף ו' דסתם מתני' דשם סובר טומאה הותרה ומלבד זה אף דאכילת פסחים אינו מעכב מ"מ מצוה לאוכלו ומפורש לעיל דף ע"ו במשנה הפסח כו' נאכל בטומאה שתחלתו לא בא אלא לאכילה והדרה קושי' הא"ח לדוכתי'.

ונ"ל ליישב קושיא הנ"ל אליבא דרב חסדא ואליבא דרבא למה לא תני במתניתין שנטמאו הכלי שרת דהתוס' מקשים ת"ל אם הכ"ש טמאין ממילא גם הכהנים טמאים לדברי רב חסדא דמיירי בסכין שנטמא באב הטומאה. ונ"ל דבאמת כשהסכינים של שחיטה טמאים ליכא רבותא ור"ח לא תפס דין סכין רק להורות דינו היכא שהוא טמא שרץ אף שמטמא הבשר מ"מ אסור לטמאים לאכול בטומאת הגוף אבל הברייתא דתפס דין טומאת כ"ש עיקרו לא בא להשמיענו רק בשנטמאו סכיני ההפשט בכה"ג יש חידוש דין ויתורץ בזה לשון הברייתא שאין קרבן צבור חלוק שלכאורה אין טעם זה מחובר לדין כ"ש טמאים דבכה"ג בלא"ה כולם צריכין לעשות בטומאה בהקדם דברי הגמ' במס' יומא דף מ"ו שרב חסדא סובר תמיד תחלתו דוחה טומאה וסופו אינו דוחה. ומפרש רש"י שם דר"ח סובר דקרבנות הבאים בטומאה אינו מותר רק הזריקה בטומאה אבל האימורין אינם נקטרים בטומאה ולפ"ז נשאר קשה לכאורה קושי' התוס' בסוגיא דכאן כשהכהנים טמאים אמאי עושים בטומאה יזהרו שלא יגעו בבשר ותרוצם כיון שמותר הקטרת אימורין בטומאה לא שייך אליבא דרב חסדא דהא לדידי' באמת אין האימורין נקטרים בטומאה וצ"ל שמודה ר"ח דפסח הבא בטומאה גם האימורין נקטרים בטומאה דהא איתא במשנה לעיל דף ע"ו פ"ב חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה ס' הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה וכיון לאכול הבשר מוצרכים להקטיר האימורין אף בטומאה דכל כמה דלא מקטרי האימורין לא מתאכל בשר ואין לומר הא בנטמאו האימורין או שנאבדו מתאכל הבשר ז"א לסברת התוס' במנחות דף מ"ח וביומא דלא אמרין בנטמאו האימורין דמתאכל הבשר רק היכא שהיו ראוי' להקטרה ואח"כ נטמאו: אבל היכא דלא איחזי כלל מעיקרא לא מתאכל הבשר ואם נאמר בפסח הבא בטומאה שאסור להקטיר האימורין בטומאה הרי היו כלא איחזי כלל להקטרה ותו לא מתאכל הבשר לכך צריכין להתיר גם הקטרת האימורין בטומאה אמנם כ"ז כשנטמאו הכהנים אבל כשנטמאו סכיני ההפשט או המזרקות והעוסקים בהם נטמאו בנגיעתם. ומי שלא יגע בהם יושאר בטהרתו אם כן עכ"פ יש באפשריות שיושארו טהורים ובפרט אם נאמר דיכולין להביא איזו סכיני הפשט טהורים מבחוץ ולהקדישן עתה לצורך ההפשט וכמ"ש לעיל ומיד שיש אף רק סכין א' של הפשט יכולין לומר בכל פסח דאיחזי להקטרה בטהרה דהא יש סכין טהור וכהנים טהורים שיכולין להקטיר עכ"פ אימורי איזו פסחים ובכל פסח ופסח יכולין לומר הוא הוא דאיחזי להקטרה בטהרה וכיון דאיחזי מותר הבשר לאכלו אפילו בלא הקטרה ותו לא צריכין להקטיר בטומאה דאף אם לא יקטירו הוי כנטמאו או שנאבדו אחרי דאיחזי להקטרה וכיון שאינה צריכה שתהיה הקטרה בטומאה גם הבשר אינו מותר בטומאה וצ"ל כיון דלא אפשר שיהיה כולם בטהרה דהא לא יהיה כ"כ סכינים טסורים להפשיט כל הפסחים בטהרה גם המספר מועט שאפשר לעשות בכהנים טהורים אין לעשות בטהרה דאין קרבן צבור חלוק וממילא הוי כאילו כל הפסחים כולם אין ראוי' להיות אף א' מהם להקטר אימורין בטהרה וכיון דלא איחזי להקטרה א"א לאכול הבשר עד שיוקטרו האימורין בטהרה וכיון דאישתרי הקטרת האימורין מותר גם אכילת הבשר בטומאה וא"ש גם לרב חסדא והוא מה דחידש בברייתא דין דכ"ש טמאים כדאיתא שם ביומא שטעמו של ר"ח מה שסובר אין סופו דוחה טומאה דטומאה דחויה הוא יעו"ש לאשמעינן דין הנ"ל אמנם כל זה לדברי האומר טומאה דחויה דלדידיה אליבא דרב חסדא אין האימורין של קרבנות הבאים בציבור נקטרים בטומאה רק גבי פסח מצד האכילה ושפיר הוי ס"ד לומר כיון דבכל פסח ופסח נוכל לומר דאיחזי להקטרה לא יוקטרו האימורין בטומאה וממילא יהיה צורך להזהיר מלטמאות הבשר לכך איצטריך הכא בברייתא לאשמעינן דין דהיו כ"ש טמאים מעתה תו ל"ק קושיא הנ"ל למה לא תני במתני' דין דכ"ש טמאים די"ל דתנא סובר טומאה הותרה וכיון דאישתרי זריקה בטומאה גם ההקטרה הוא בטומאה וממילא ליכא רבותא גבי כ"ש טמאים ושוה לדין נטמא רוב הקהל: וכן א"ש ביומא דף ו' ע"ב ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישוהו מטומאת המת אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור מעתה מסתמא גם הסתם משנה דהכא קאי בהאי שיטה וא"ש כנ"ל:

והשתא דאתינא להכי יתורץ גם לרבא הא דלא תני במתני' דין דכ"ש טמאים. בהקדם לתרץ דברי ר"ח מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו כו' דאינו מובן לכאורה דלשון מוטב שייך היכא שיש לבחור בדבר א' זה או זה אמרינן מוטב לעשות זה מלעשות זה. אבל בגוונא דהכא דאם נדחה טומאת הגוף נשאר גם דחוית טומאת בשר ונדחים שניהם ודעת ר"ח דלא נדחה רק טומאת בשר לבד לא א"ש לשון מוטב ונ"ל דלכאורה קשה על הרמב"ם דפוסק כאן כר"ח ולא כרבא ונראה לכאורה שאינו סובר הקישא דרבא דכל היכא דלא קרינן כו' ובזבחים דף ל"ד קאמר רבא ג"כ הך הקישא אליבא דר' יוחנן דסובר דהאוכל בשר בטומאת בשר קודם זריקה פטור משום כל היכא דלא קרינן כל טהור כו' יעו"ש ופוסק הרמב"ם שם כר' יוחנן הרי דסבירא ליה הך הקישא ולמה פוסק כאן דלא כרבא ונ"ל בפשיטות לפמ"ש התוס' לעיל בפ' אלו עוברין דף מ"ג ע"ב ד"ה ס"ד דאורתא דקרא דסיפא מפרש לרישא יעו"ש לפ"ז י"ל דלכך פוסק הרמב"ם שם כר' יוחנן מצד הקישא הנ"ל דסיפא דקרא דמיירי בטהרה הוא מפרש לרישא דקרא דאיירי בטומאת בשר כל היכא דלא קרינן כל טהור וגו' המוזכרת בסיפא לא קרינן להבשר אשר יגע שברישא דקרא אבל להיפך לא אמרינן הך הקישא שיהיה גם רישא דקרא מפרש לסיפא. והקישא דרבא בסוגיא דידן הוא מרישא דקרא לסיפא דקרא דכל היכא דלא קרינן רישא דקרא והבשר אשר יגע וגו' לא קרינן כל טהור בזה אין הלכה כרבא היוצא מזה דאמרינן הקישא הנ"ל מסיפא לרישא דכל היכא דלא קרינן כל טהור וגו' לא קרינן והבשר אשר יגע לפ"ז אם הי' הדין נותן שיודחה טומאת הגוף ממילא לא היה כלל מקום לאסור טומאת בשר דכל היכא דלא קרינן כל טהור וגו' לא קרינן והבשר אשר יגע ולא הו"ל צורך גבי טומאת בשר לבוא לידי דחי' כלל כי מתחלה לא נאמר איסורא דטומאת בשר רק היכא שיש איסורא דטהור לפ"ז אם היה הדין לדחות בזה טומאת הגוף היה מופקע ממילא איסור טומאת בשר ולא היה צורך לדחי' משא"כ כשלא נדחה טומאת הגוף שאין להפקיע איסור טומאת בשר רק מצד דחיי' שעשיי' הפסח דוחתו ובזה שייך שפיר לשון מוטב כלומר טוב יותר שלא לדחות טומאת הגוף ויהיה טומאת בשר מותר מצד דחיי' משנאמר שנדחה טומאת הגוף ולא יחול כלל איסור טומאת בשר ולא יצטרך לטעם דחי' וא"ש. אמנם לפי"ז לרבא דסובר הקישא מרישא לסיפא וכיון שנדחה טומאת בשר ממילא ליכא התחלות איסור דטומאת הגוף ולא צריכין לענין טוה"ג לטעם דחי' הרי בפסח כזה ליכא דחיות כרת בטוה"ג דבכה"ג שנדחה טומאת בשר לא נאמרה כלל אזהרה דטה"ג והוי כתנאי בלאו כעין דברי רש"י בברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת שאני יעו"ש ובפנ"י שם והארכתי בזה בסוגי' דאין מעברין מפני הטומאה בסנהדרין דף י"ב] א"כ קשה אמאי מותר לטמאים לכנוס בעזרה בטוה"ג דבכרת וא"ל הואיל דדחיי' טוה"ג דבכרת לענין אכילה כמו כן דחיי' טוה"ג דכניסה בטומאה הא לפי דברי הנ"ל ליכא דחי' כלל בטוה"ג דאכיל' דהוי כתנאי בלאו דהיכא שליכא איסור טומאת בשר לא אמרה דין דטוה"ג דאכילה משא"כ טוה"ג דכניסה דאין לו ענין להך הקישא ועלה על דעתי לומר לכאורה דבתוס' יומא דף ו' מקשים דלפי דברי רבא שם דאמר זאת אומרת טומאה הותרה משמע דסובר כן כסתם מתני' והוא בעצמו סובר בזבחים דף למ"ד דטומאה דחוי' אמנם לפי דברי התוס' במנחות דף ט"ו ע"א שיש לחלק בין הקרבה לאכילה דאף דאמרינן הותרה מ"מ לענין אכילה אמרינן דחוי' ל"ק קושי' התוס' הנ"ל. לפי"ז י"ל דרבא לשיטתו שסובר שטומאה הותרה לכך מסיר הכניסה בטומאה ולא נצרך להך הקישא רק להתיר באכילה דבזה לא הוסרה רק דחוי' אמנם אם כן הוא נשאר קושי' התוס' על המשנה אמאי יעשו בטומאה יזהרו הכהנים שלא יגעו בבשר ותרוצם כיון דליכא טומאת אימורין ליכא טומאת בשר לא שייך אליבא דרבא דהא אף אם באימורין הותרה בבשר אינו אלא דחי' ואינו דמיון כלל לדברי רבא לקמן דף צ"ו שמביאין התוס' דהתם הוא להיפך היכא דליכא טומאת בשר ליכא טומאת אימורין וכיון שכן אי אפשר לומר כמו שכתבתי ונשאר קשה קושי' הנ"ל. ע"כ נ"ל שבאמת סובר רבא דבכה"ג היכא שנטמאו הכלי שרת בטומאת שרץ אסורי' הטמאים ליכנס לעזרה דהכניסה בטה"ג לא הותרה ולא דחוי' רק הפסח נקרב עליהם בעזרה והמה מותרים לאכול ממנו בטוה"ג מצד הקישא שלו דכל היכא דלא קרינן והבשר אשר יגע כו' אבל איסור הכניסה בטה"ג במקומה עומדת ולפי"ז לפיכך גירסת רש"י וברטנורא דגרסי במתני' יעשו בטומאה כגי' הירושלמי כמבואר בתוי"ט והכוונה על הטמאים י"ל דלכך לא תני במתני' דין דכלי שרת טמאים דבמשנה לא תני' רק הך גוונא שגם הטמאים מותרים ליכנס בעזרה משא"כ בנטמאו הכלי שרת אבל בברייתא תני יעשה שהכוונה על הפסח ולא על הטמאים עצמם אם רק הכלי שרת טמאים יכולין לעשות הפסח בטומאה והטמאים ל יכנסו לעזרה וא"ש:

ובדרך פלפול י"ל עוד באופן אחר די"ל זה אין סברא רק לשיטת הסוברים דשוחטין וזורקין על טבול יום דמת אף שאסור לו הכניסה יכולין לשחוט עליו מצד שמותר לו לאכול בלילה כמו כן מותר לשחוט על טמא מת תוך שבעה היכא שיכול לאכול הפסח בטומאה דהיינו היכא שדחוי' טומאת בשר ממילא ליכא טה"ג דאכילה לשיטת רבא מהקישא דכל טהור וגו' אבל למ"ד דאין שוחטין וזורקין אף על טבול יום דמת אף דמותר לאכול בלילה מ"מ מחמת טומאתו אשר עליו בשעת עשיות הפסח המונעתו מכניסה לעזרה מונעתו מהקרבה ולא הותר בטמאי מת רק היכא שיכול לכנוס בעצמו לעזרה בשעת העבודה בטומאתו ממילא היכא דכ"ש טמאים בטמא שרץ דלא אפשר להתיר להטמאים הכניסה בעזרה א"א שיעשה עליהם הפסח וי"ל דתנא דמתני' סובר כשיטות הרמב"ם דאף על טבול יום דמת אין שוחטין וזורקין ולכך אינו מותר כשנטמאו הכלי שרת בטומאת שרץ ותנא דברייתא דמתיר בנטמאו הכלי שרת בטומאת שרץ סובר דשוחטין וזורקין על טבול יום דמת:

אמנם לכאורה דברים אלה מופרכים ולברר דבר אציע דהראב"ד מקשה דמשמעות הסוגי' בדף צ' ע"ב בדברי רב שם ששו"ז על טבול יום דמת וכמו כן מקשי' מדברי ר"ע בפסחים דף ס"ט שמבואר מדבריו להדי' דטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ שחל בשבת אם הי' מותר לו הזאה היינו יכולים לשחוט עליו ונ"ל לתרץ בהקדם עוד מה שקשה על הרמב"ם שפוסק בפ"ו מהלכות קרבן פסח דאין שו"ז על טמא שרץ ואעפי"כ פוסק דאין ציבור עושין בטומאת שרץ. ולפי הסוגי' דזקני דרום בזבחים דף כ"ב ע"ב מבואר דאם הי' סוברין דאין שו"ז על ט"ש הי' מותר לציבור לעשות בט"ש מצד הכלל דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה אך יש לתרץ ומצאתי אח"כ קצת בספר טה"ק] דדברי הגמ' שם נשנית לפי שיטות זקני דרום שסוברים טומאה הותרה בציבור (כאשר אבאר אח"ז) ממילא שפיר י"ל כיון דיחיד א"א לעשות בט"ש ציבור עושים בט"ש אף שבידם לטבול ולא יהי' רק טבול יום דשרץ לא מצרכינן להו טבילה דטומאה הותרה בציבור אף היכא דאפשר למעבד בטהרה כדאיתא ביומא דף הנ"ל אבל לשיטת הרמב"ם שסובר טומאה דחוי' בציבור אין להתיר לציבור לעשות בט"ש כיון שיכולין לטבול ולהיות טבול יום וכל היכא דאפשר למעבד בלי דחוי' טומאה לא דחינן. לפי"ז לכאורה ראי' מבוררת לדברי הרמב"ם במה שפוסק דאין שו"ז על טבול יום דמת דהא פסקינן שם בדף צ"א מי לא עסקינן שחל ז' שלו בע"פ הרי דלפי האמת קאי הקרא דאיש איש כי יהי' טמא גם על הטמא בטומאת מת שחל ז' שלו בע"פ והקבלה ללמוד מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נידחי'. הרי דאם הציבור טמא מת בז' שלהם אינם נדחי' ועושין בטומאה וקשה למה עושין בטומאה הא אפשר להם לטבול ולא יהיו אלא טבולי יום דמת א"ו דאין שו"ז על ע"י דמת אמנם הוכחה זו אינה רק לשיטת הרמב"ם שפוסק כמ"ד טומאה דחוי' הוא אבל למ"ד טומאה הותרה י"ל דאף דשוחטין וזורקין על ט"י דמת מ"מ אם הציבור המה טמאי מת שחל ז' שלהם בע"פ יכולין לעשות בטומאה קודם טבילה וא"צ לטבול שיהי' רק טבול יום דטומאה הותרה והשתא תו ל"ק קושי' הראב"ד מפשטא סוגי' דגמ' דף צ"א דשם אזלא אליבא דרב והוא סובר דטומאה הותרה כמבואר מדבריו בסוף עירובין דאיתא התם איבעי להו טמא ובעל מום איזו מהם נכנס (להיכל להוציא טומאה) רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אישתראי בעבודת ציבור ר' אליעזר אומר בעל מום נכנס דהא אישתראי באכילת קדשים והכ"מ פ"ז מהלכות בית הבחירה כתב דלכך פוסק הרמב"ם כר"א משום דסובר טומאה דחוי' היא בציבור ורב סובר טומאה הותרה לכך אמר טמא נכנס דהא אישתרי כו' יעו"ש הרי שסובר רב דטומאה הותרה לכך לשיטתם שוחטין וזורקין על ט"י דמת ועכ"ז מותר לטמאי מת בז' שלהם בע"פ לעשות בציבור בטומאה וא"צ לטבול להיות רק ט"י משום דהותרה בציבור היוצא מזה דלמ"ד טומאה הותרה שו"ז על ט"י דמת וממילא יכולין לשחוט על הטמאים כשהסכין ט"ש ולא יכנס לעזרה משא"כ למ"ד טומאה דחוי' והוא להיפך מדברי הראשונים אשר ע"כ נ"ל להיפך ויתורץ בזה מה שיש להקשות עוד דלפי דברי הגמ' בכאן דקאמר קסבר ר"ח טומאה דחוי' מבואר דכיון דדחוי' הוא לא אמרינן הואיל ואישתרי טומאת בשר אישתרי טומאת הגוף ורבא שחולק עליו אינו מטעם הואיל דאישתרי רק דיליף לי' מהקישא דכל דלא קרינן כו' אבל אם היינו אומרים טומאה הותרה לא היינו צריכין להקישא דרבא דרב חסדא בעצמו מודה דלמאן דאמר הותרה גם בנטמא הסכין בטומאת שרץ אמרינן הואיל ואישתרי טומאת בשר שבלאו אישתרי טה"ג דבכרת. והרי רבא בעצמו סובר בזבחים דף ל"ב ע"ב דהסברא להיפך דאי טומאה אישתרי אמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי ואי דחוי' הוא אמרינן מה לי חד דחיי' ומה לי שתי דחיו' וצריך לומר דממ"נ אנו אמרינן מדאידחי טומאת בשר שהוא בלאו יודחה גם טה"ג שבכרת והשתא דאתינן להכי י"ל אף שסובר רבא דתנא דברייתא סובר דטומאה הותרה ואף שהותרה לא הי' אפשר להתיר טוה"ג מצד הואיל דאישתרי כו' דהא לסברתו בזבחים כנ"ל אמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי לכך הוצרך להקישא דידי' דכל היכא דלא קרינן והבשר וגו' וכיון שהתנא דברייתא. סובר הותרה ע"כ אתי שפיר מה שמתיר בנטמאו הסכינים בטומאת שרץ לעשות על הטמאים ושלא יכנסו לעזרה כמו שהדין בטמא מת דלמ"ד הותרה שוחטין וזורקין על טבול יום דמת כנ"ל ותנא דמתני' דהכא סובר טומאה דחוי' ומיושב בזה קושי' התוס' ביומא דף ו' הנ"ל שמקשי' דרבא אמר זאת אומרת טומאה הותרה ולמה סובר הוא טומאה דחוי' ולפי"ז א"ש דאשכח סתמא אחריתא דמשנה דכאן דהשמיט דין דכ"ש טמאים מוכח שטומאה דחוי' דאי ס"ל טומאה הותרה ממילא סובר דשו"ז על טבול יום דמת וכיון שכן אף בנטמאו הסכינים בט"ש מהראוי לשחוט על הטמאים ואף שמנוע מהם הכניסה לעזרה מה בכך הא גם על ע"י דמת שוחטין ואין איסור בטומאת מת רק היכי שלפי טומאתם כעת בלי תיקון מעשה לא יהי' בידם לאכול בלילה ובכה"ג שכלי' טמאים טומאת שרץ דמותר טומאת בשר ממילא ליכא איסור טומאת הגוף ויהי' מותרין לאכול בלילה בטה"ג דאין התחלות איסור דטה"ג היכא דדחוי' איסור דטומאת בשר כנ"ל אבל תנא דברייתא דתנא דין נטמאו הכ"ש א"א לרבא לפרש דמיירי שנטמאו בטומאת מת דא"כ תיפוק לי' שהכהנים המה טמאים כקושי' התוס' דא"ל כתרוצם הנ"ל דאשמעינן אף כשנטמאו המזרקות דבכה"ג ס"ד דצריכין להזהר מנגיעה בבשר דהא דאסור ל האימורין בטומאה כנ"ל זה אין שום ה"א אליבא דרבא דהוא פליג ביומא דף מ"ו על רב חסדא דסובר דאף בקרבן תמיד שאינו לאכילה גם הקטרת אימורין דוחה טומאה. א"ו דתנא דברייתא מיירי בנטמאו הכ"ש בטומאת שרץ ואשמעינן הוא גופא דמפירין טה"ג דבכרת כילפותא דידי' מהקישא דכל היכא דלא קרינן כו' אבל תנא דמתני' סובר טומאה דחוי' ואין שו"ז על טבול יום דמת כ"כ אין שוחטין על טמא מת שיהי' מותר לו לאכול בלילה:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה