אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת פסחים

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת פסחים

חדושי מסכת שבת

בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח [דף לא ע"ב]

הרמב"ם בפי' המשניות כתב בזה"ל עוד אבאר לך במסכת מכות כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי עצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם כו' לפי שהוא אסור בהנאה כו' עכ"ל כוונת הרמב"ם דתנא דמתניתין סובר לפי מדה משלם וא"כ אף שהחמץ אסור בהנאה ואין לתרומה זו דמים מ"מ הי' חייב לשלם לולי שפטור מצד חיוב מלקות על אכילת חמץ ומזיד דתנא במתניתין פירושו שהוא מזיד על החמץ וחייב מלקות ולפירוש זה בדברי הרמב"ם נתכוונו כמה מחברים אבל עדיין קשה על הרמב"ם שמפרש מזיד דמתניתין דהיינו בהתראה שיש בו מלקות דאי בלא התראה הא פסקינן חייבי מלקות שוגגין או מזיד בלא התראה לא מיפטר מתשלומין אלא וודאי דמיירי במזיד בהתראה וא"כ קשה למה אוקמא בגמרא באיקומתא דלפי דמים משלם וכריה"ג וסיפא דמתניתין כר' נחוניא בן הקנה דכרת פטור מן התשלומין הא אף לדידן דלא סבירא לן כרנב"ה יש למיפטר מצד חיוב מלקות עוד קשה למה הוצרך הרמב"ם לומר דלכך פטור מן התשלומין שהוא דמי עצים משום שאסור בהנאה תיפוק ליה דמלקות דאכילה פוטרתו גם מדמי עצים:

ולענ"ד נראה ליישב דאיתא במסכת מכות דף ט"ז ע"א והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם כתבו התוס' בזה"ל ויש ספרים דגרסי אינו לוקה ומשלם כלומר הכא ע"כ אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין אבל ליכא לפרושי הכא דתרתי לא עבדינן ליה מלקות וממון משום כדי רשעתו והלכך משלם ואינו לוקה דזה אינו. דא"כ אדרבה יש לנו לומר דלוקה ולא ישלם וכו' ועוד כו' יעו"ש בחידושי הריטב"א שכתב בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דלא כדברי התוס' ודעתו דעשה והשיב את הגזילה אינו אלא כשמחזיר את הגזילה עצמו אבל כשנשרף הגזילה ומשלם דמיו לא קיים מ"ע דהשבה מ"מ פטור ממלקות משום דאינו לוקה ומשלם דאף דכ"מ דאיכא ממון ומלקות אמרינן דמילקי לקי ממונא לא משלם שאני גזל שהכתוב ניתקו לעשה דתשלומין כו' יעו"ש כוונתו דבגזל גלי קרא שיהיה חייב באחריות מה שגזלו ולשלם כשנשרף או נאבד הגזילה היוצא מדברי הרמ"ה הנ"ל דבגזל גלי קרא דמשלם ואינו לוקה וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ריש הלכות גזילה שכתב בזה"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בל"ת שנאמר לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל. זו מ"ע ואפילו שרף את הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמים וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ע"כ ביאר דבריו דהיכא דמחזיר הגזילה עצמו דאין לפוטרו ממלקות מצד דאינו לוקה ומשלם דהחזרת הגזילה עצמו לא מיקרי תשלומין וכמבואר בסנהדרין דף ע"ב ע"א בסוגיא דמחתרת יעו"ש ברש"י ד"ה אבל נטל לא כו' דהוי רק כפקדון גבי גנב או הגזלן כ"ז שהגזילה קיימת ולכן הוצרך הרמב"ם לומר דלכך אינו לוקה משום שניתק לעשה דהא בהחזרת הגזילה מקיים עשה דוהשיב את הגזילה אמנם כשנשרף הגזילה תו ליכא קיום עשה יש טעם אחר לפוטרו ממלקות כיון דאין הגזילה בעין דמחויב הוא לשלם דמיו וכיון שיש תשלומין אינו לוקה כפי הכלל דאין לוקה ומשלם אף דבכ"מ לוקה ואינו משלם להיפך הוא בגזל דמשלם ואינו לוקה וכדברי הריטב"א הנ"ל בשם הרמ"ה וכיון שכן נ"ל דאף היכא שיש בגזל עוד מלקות מצד איסור אחר ג"כ הדין משלם ואינו לוקה דכיון דגלי קרא דמלקות דגזל ענצו אינו פוטר מתשלומין ומשלם ואינו לוקה כן גם מלקות מאיסור אחר אינו פוטר מחיוב תשלומי גזל. ויסוד לסברא זו מבואר מדברי תוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר שאכל כו' דאמרינן בכה"ג כיון דגלי גלי. עוד נשמע שם מדברי התוס' וביותר מדברי האס"ז שם דעכ"פ לא שייך כיון דגלי גלי אלא ממיתה בידי שמים לח"כ כיון דגלי קרא דמיתה בי"ש אינו פוטר מתשלומי אכילת תרומה או הקדש כן אין לפטור אף דנוסף עוד חיוב כרת מצד איסור אחר דהיינו איסור חמץ וכדומה אבל אי לא גלי קרא רק דמלקות אין פוטר מתשלומין אכתי אין ללמוד מיני' היכא שיש חיוב כרת לרנב"ה דסבירא ליה דכרת פוטר מתשלומין כמיתה יעו"ש. והשתא לפ"ז י"ל דלפי המבואר בשא"ר סי' פ"א דמשמע (הן אמת שלדעתי ליכא ראיה משם כמובן להמעיין גם מדברי הרמב"ן ריש הלכות גניבה נראה דלאו דגניבה אינו ניתק לעשה ועכ"ז עכ"פ גלי ביה קרא שיהי' בחיוב תשלומין ולבסוף הקונטרס אבאר בזה עוד אי"ה) בחולין דף קמ"א דגם גניבה הוא ניתק לעשה כמו גזילה הרי דין שניהם שוין. וגם בגונב ושרף הגניבה אינו חייב מלקות רק בתשלומין הרי דאמרי' דדין גניבה וגזילה אחד הוא להיות משלם ואינו לוקה אף היכא דלא מצי לקיים מ"ע דהשבה שהיא רק שמחזיר כבר הגניבה וכיון שכן מהראוי לחייב לשלם דמי הגניבה אף היכא שעשה עוד איסור במעשה הגניבה שיש בו חיוב מלקות דגם בגונב חמץ ואכלו דאף שיש לחייב מלקות על אכילת חמץ מ"מ חייב בתשלומי דמי הגניבה דהא גלי קרא כנ"ל גבי גניבה וגזילה שיהא חיוב תשלומין ולא מלקות אמנם כל זה אינו אלא לדידן דלא ס"ל כרנב"ה דכרת פוטרת מתשלומין כמיתה אבל לרנב"ה י"ל דאף דגלי קרא גבי גניבה כנ"ל לא גלי אלא דמלקות אינו פוטר אבל כרת פוטר מתשלומין והרי לפ"ד תוס' לחד תירוצא גם ממיתה בידי שמים דגלי בי' קרא אין ללמוד היכא שיש כרת ובזה א"ש שהוצרך הגמרא לומר לפי האוקמתא דלפי דמים משלם ומתני' כריה"ג הוא דחמץ בפסח בר דמים הוא דלכך פטור במזיד מן התשלומין משום דחייב כרת על אכילת חמץ (או מיתה בי"ש על אכילת תרומה לפי' רש"י) וכרנב"ה דאי מצד מלקות על אכילת חמץ ליכא למיפטר מתשלומין דהא כיון דחמץ בר דמים הוא והיכא דכבר בא התרומה ביד כהן הוי ישראל האוכלו גנב או גזלן דאמרינן בהו משלם ואינו לוקה אבל הרמב"ם בפי' המשניות מפרש המשנה לפי האוקמתא דלפי מדה משלם דחמץ אסור בהנאה לאו בר דמים הוא כלל וכיון דלאו בר דמים הוא אין על האוכלה שלא מרצון הכהן שם גניבה או גזילה דהא כבר פקע שם בעלים כשנתחמץ וחיוב התשלומין אינו רק מגזה"כ על כל האוכל תרומה בשגגה שהרי אף האוכל תרומה שעדיין לא בא ליד כהן ג"כ מחויב קרן וחומש כמבואר פ' ז' דתרומות משנה ב' וגם בשאר מקומות וכיון שאין בכלל שם גניבה או גזילה יש לדון ביה כפי הכלל בכ"מ דהיכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם לכך אף היכא ששגג בתרומה מ"מ כיון שהזיד בחמץ מחייב מלקות מצד איסור חמץ ופטור מתשלומי התרומה אמנם אי הוה סברינן דחמץ בפסח מותר בהנאה והיתה התרומת חמץ בר דמים כשיעור שווי' להסקה כעצים וממילא היה לענין זה דין גניבה או גזילה דהא אף שנתחמץ ביד כהן היה בעל התרומה יכול להנות בה בהסקה ומחויב תשלומי דמי הגניבה והיה אפשר למיפטר מחמת מלקות דאכילת חמץ כנ"ל ולכך הוצרך הרמב"ם לבאר שלכך פטור מדמי עצים משום שאסור בהנאה ומיושב הקושיות הנ"ל שהקשיתי בדברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל.

ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לכאורה בסוגיא דזר האוכל תרומה כתובות דף למ"ד עמוד ב' ובדברי הרמב"ם הל' גניבה ובהלכות תרומות ואקדים לשון הגמ' שם בכתובות מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב לאביי פטור והאמר רב חסדא מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכלו הכא נמי בעידנא דאגביה קני' מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה עכ"ל וקשה לכאורה למה הוצרך רב חסדא לומר דמודה רנבה"ק הלא היה יכול לומר סברתו הנ"ל דמעידנא דאגביה קני' גם לפי ההלכתא דלא כרנבה"ק מ"מ היכא דאכל חלב והתרו בו למלקות המלקות פוטרו מתשלומין משום דכבר נתחייב בגניבה מעידנא דאגביה כנ"ל אבל לפי מה שכתבתי לעיל דבגניבה אין מלקות פוטרת מחיוב התשלומין כ"א כרת אליבא דרנבה"ק א"ש שהוצרך ר"ח להעמיד דבריו אליבא דרנבה"ק דוקא ומיושב בזה גם מה שקשה לכאורה בדברי הרמב"ם הלכות גניבה פ' ב' דין ד' שכתב בזה"ל הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם דמי חלבו ע"כ למה לא הזכיר כלל שהוא מטעם כיון דאגביה קני' כדי להשמיע שאם לא קנה הגניבה קודם אכילה כגון דגחין ואכלו או נתחב לו בבית הבליעה שפטור מתשלומין ובפ' ג' דין ב' גבי הגונב כיס בשבת ביאר להדי' החילוק בין אם היתה הגבהות הגניבה קודם שעשה איסור שבת או לא אבל לפי דברי הנ"ל הכל ישר ופשוט דר"ח לא הוצרך לסברתו משום דמעידנא דאגבייהו קני' רק אליבא דרנבה"ק דכרת פוטרת מתשלומין ויש לפטור גם בגניבה וגזילה דלא מצינן דגלי בי' קרא לשלם דמי הגניבה וגזילה רק אי ליכא כ"א מלקות אז אמרה פורה שישלם ולא ילקה על לאו דגזילה וגניבה וכיון דגלי דנין כן גם כשיש לחייב מלקות מצד איסור אחר שהי' במעשה הגניבה משא"כ כשיש כרת ולדעת רנב"ה דכרת כמיתה אבל לדידן וכשיטות הרמב"ם דפסקינן כרבנן דפליגי על רנב"ה ואין לפטור כלל מצד הכרת רק מצד מלקות בזה אף בלא טעמא של ר"ח הנ"ל יש לחייב בתשלומין הגנב והגזלן דגלי בהו קרא שאין המלקות פוטרת מתשלומין לכך השמיט הרמב"ם טעמו של ר"ח בדין גונב טבל או חלב ואכלו רק בגונב כיס בשבת דשם הוא חייב מיתה יש חילוק גם בגניבה בין אם כבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה או לא והשתא דאתינן להכי י"ל גם מה שמקשה בס' הפלאה על הגמרא הנ"ל לימא מעידנא דאגביה קני' כו' הא י"ל שמיירי בתרומה שעדיין לא בא לידי כהן דכיון שעדיין ברשותו לא שייך לומר מדאגבי' קני' כסברת הראב"ד בפ"י מהלכות מעילה דכל אדם שהקדש שלו תחת ידו הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוון לגזול עד שיוציאו מתחת ידו כו' יעו"ש הן אמת שיש לדחות קושייתו דלפי סברת התוס' בחגיגה דף י"א ד"ה בגזבר כו' יעו"ש י"ל דסברת הראב"ד אינו רק לגבי הקדש דשייך בי' כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא משא"כ בתרומה ויעוין באס"ז שמפלפל קצת בזה אבל לפי דברי הנ"ל בלא"ה א"ש דלכאורה קשה למה אמר בגמ' סתם זר שאכל תרומה לרבא חייב הא גם לרבא יש למיפטר היכא דאכל במזיד ובהתראה מצד המלקות שיש באכילת תרומה אף אם סובר רבא דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן תשלומין ועם כל זה יש חיוב תשלומין בכל אוכל תרומה בשוגג א לנו ללמוד מזה רק דחייבי מלקות שוגגין אין פוטרן בתרומה כשאוכל בשגגה משא"כ במזיד דלא אמרינן כיון דגלי בשוגג ה"ה במזיד ובפרט לפי האמת דמסקי התוס' דתשלומים בתרומה בשוגג הוא לכפרה דז"א אלא בשוגג גמור שיש בו קרן וחומש וכן מפורש מדברי התוס' ד"ה זר שאכל תרומה וביש"ש יבמות פ"י אבל לפי דברי הראשונים באמת יש חיוב בתשלומי גניבה אף היכא שיש חיובא מלקות ואין לפטור רק היכא שיש כרת ולדברי רנב"ה ולאביי דמיתה בידי שמים פוטר לרנב"ה כמו כרת פטור זר שאכל תרומה במזיד אבל לרבא דמיתה בידי שמים אינו פוטרת לרנב"ה שפיר יש לחייב זר האוכל תרומת כהן דרך גניבה או גזילה מתשלומי דמים אף שאוכל במזיד ובהתראה דחיוב מלקות אינו פוטר מתשלומי גניבה כנ"ל:

אמנם כל זה אינו רק היכא שהתרומה כבר בא ליד כהן ובא זר ואכלה דרך גניבה או גזילה אבל כשעדיין לא בא ליד כהן דאין על האכילה שם גניבה דהא ממון שאין לו תובעים היא שעדיין לא זכה בה כהן ומה שחייב בתשלומין הוא מטעם שאבאר אח"כ ולא דמי לדין גניבה וממילא בכה"ג יש לפטור מחיוב תשלומין היכא שיש לחייב מלקות דלא מצינו דגלי קרא לחייב תשלומין אלא בגניבה או גזילה וא"כ האוכל במזיד ובהתראה תרומה ועדיין לא בא ליד כהן גם לרבא מיפטר מתשלומין דמלקות פוטרת ואפשר לצדד עוד לפי שיטת האומרים דרבא סובר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין דגם באוכל תרומה במזיד בלא התראה פטור מתשלומין כי לא גלי קרא בתרומה חיוב תשלומין כ"א בשוגג גמור שניתן לכפרה משא"כ במזיד בלא התראה וא"כ ליכא נפקותא בין אביי ורבא כ"א בזר האוכל תרומה שכבר בא ליד כהן וישראל אכלו בדרך גניבה או גזילה דבכה"ג אין חיוב המלקות פוטר מתשלומין וליכא למיפטר כ"א לרנב"ה מצד חיוב מיתה בידי שמים אי לרנבה"ק גם מיתה בידי שמים פוטר כמו כרת. וכיון שמוכח שהנפקא מינה בין אביי ורבא אינו אלא בזר שאכל תרומה שכבר בא ליד כהן א"ש קושי' הגמרא מדברי ר"ח בגונב חלבו ה"נ נימא מעידנא דאגבי' קני' ודע שברמב"ם הלכות תרומות פרק ששי דין וי"ו כתב בזה"ל זר שאכל תרומה בזדון בין שאכל תרומה טמאה ובין שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם כו' וכתב ע"ז המל"מ תמהני בדין זה מהא דאמרינן ר"פ אלו נערות דף ל"א מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר מתשלומין אלא כשתחב לו בבית הבליעה כו' עכ"ל והנה לפי דברי הנ"ל לפי שיטת הרמב"ם אין מלקות פוטרת מתשצומין בגניבה וגזילה מוכרח לומר שמה שכתב הרמב"ם זר שאכל תרומה בזדון פטור מן התשלומין מיירי בתרומה שעדיין לא הגיע ליד כהן שאינו בכלל גניבה ובתרומה כזו לא שייך מדאגבי' קני' ולכך סתם הרמב"ם שפטור מתשלומין ומיושב קושי' המל"מ הנ"ל:

והנה מש"כ דבאוכל תרומה במזיד אף כשעדיין לא הגיע ליד כהן יש חיוב תשלומי' מצאתי מבואר באס"ז בסוגיא הנ"ל ובפ"י כאן בפסחים נמי מוכח כן אבל בס' הצל"ח והפלאה השיגו עליו ודעתם קודם שהגיע ליד כהן ליכא חיוב ממון על הזר שאכלו במזיד משום דממון שאין לו תובעים הוא ומקור דין זה הוא מדברי הגמ' דחולין דף ק"ל ע"ב יעו"ש ולכאורה י"ל דאתי שפיר דברי האס"ז והפ"י הנ"ל בשיטת הרמב"ם בהקדם ל' הר"ן לאלפסי שם בחולין התחלת פרק הזרוע והלחיים שפי' על תי' הגמ' ואב"א משום דהוה לי' ממון שאין לו תובעים ותמהני א"כ מאי ארי' מזיק אפילו כי איתנייהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתניהו בעינייהו מחייב משום מצוה כי ליתנייהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הלכך פטור עכ"ל ויעוין בהרמב"ם פ"י מהלכות תרומות דין י"ח שמבואר מדבריו שם דקרא דונתן לכהן את הקודש קאי גם על האוכל תרומה במזיד שצריך האוכל ליתן חולין מתוקנים ויעו"ש במל"מ שהאריך בזה ולפי מסקנת דבריו בשיטת הרמב"ם ליכא חילוק בין אוכל תרומה בשוגג למזיד כ"א בדינים המפורשים היינו דבאכילת שוגג יש חומש ואין הכהן יכול למחול והתשלומין נעשין תרומה משא"כ במזיד עכ"פ דעת הרמב"ם דונתן לכהן את הקודש קאי גם על האוכל תרומה במזיד וממילא יש לומר דכמו שיש חיוב התשלומין באכילת תרומה בשוגג אף כשעדיין לא הגיע ליד כהן כמו שמפורש במשנה ב' פ"ו דתרומות כמו כן יש חיוב תשלומין באכילה כזו גם באכילה מזיד בלא התראה דליכא מלקות לפוטרו מתשלומין ואף דאין לו תובעים מכ"מ רמי' התורה חיוב תשלומין על האוכל ליתן לכהן פירות מתוקנים כפי הקודש שאכל ודין ממון שאין לו תובעים לא נאמר רק במזיק שאר מתנות כהונה אבל לא בתרומה דחיוב תשלומין גבה שיתן לכהן הוא כעין חיוב נתינות התרומה עצמה כשהוא בעינא דהיכא שיש מצות נתינה לא שייך סברא דממון שאין לו תובעים כמו שכתב הר"ן שהבאתי לעיל:

ולכאורה יש להקשות לפי דברי הנ"ל דבתרומה שלא בא ליד כהן אף שיש בו חיוב תשלומין גם במזיד לשיטת הרמב"ם הנ"ל מכ"מ כיון דאין שם גניבה או גזילה עליו יש ליפטר מתשלומין אם יש חיוב מלקות וא"כ למה הוצרך הגמרא לומר דמתניתין כרנב"ה לוקמא מתניתין בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן ובמזיד פטור משום מלקות דחמץ וכדברי פי' המשניות לרמב"ם וצ"ל כפי שכתב הפ"י ביישוב קושייתו על דברי הגמ' חמץ בפסח בר דמים הוא דדלמא מיירי מתניתין שעדיין לא בא ליד כהן ומתניתין כר' יהושיע ס"ל בפ' אלו עוברין דף מ"ו גבי חלה דבכה"ג אמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כו' יעו"ש שמתרץ דניחא לי' לאוקמא מתניתין במילתא דפסיקא דאפילו בתרומה שבא ליד כהן איירי:

גם י"ל כיון דמתניתין סתמא קתני במזיד פטור משמע אף בלא התראה ולפי ההלכתא כר' יוחנן אין חייבי מלקות פטורין מתשלומין כ"א במזיד והתראה ולכך מוקי הגמ' דריה"ג כרנב"ה ס"ג דחייבי כריתות פוטרין מתשלומין ועל דרך זה נ"ל לחדש דבר בהקדם דברי תוס' בד"ה ולאביי שכתבו ה"נ הוי מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן תשלומין לפי מה דמוקמינן לי' כרנב"ה ע"כ ואני החזקתי קושי' התוס' שהתירוצים על הקושי' מעידנא דאגבי' קני שמתרץ הגמ' כאן בכתובות ל"א שייכים שם בסוגיא דפסחים דתני במתניתין במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים א"כ ע"כ לא איירי במשקין ונדח' תירוץ של ר"פ וגם תירוץ הראשון בתחב לו חבירו כ' לפי המסקנא דמיירי בתחב לו בבית הבליעה דלא מצי לאהדורי כ"א ע"י הדחק דא"נ אהדרה מימאסה לא שייך לענין דמי עצים וכמבואר ומפורש ביומא דף פ"א ע"א אמר ר' שיזבי אמר ר' יוחנן זר שבלע שיזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש שני אין משלם לראשון אלא דמי עצים בלבד ומפרש רש"י משום שאינן ראויות עוד אלא להסקה הרי אף דנמאס בבליעה מכ"מ ראויות להסקה א"כ גם בתחב לו חבירו עד מקום דלא יכול לאהדורה כ"א ע"י הדחק יכולין לחייבו בדמי עצים אם יש בו ש"פ ומאי דקאמר הגמ' בכתובות דלאביי פטור ע"כ מיירי דלית בתרומה זו ש"פ לצורך הסקה ולכך ליכא דמי עצים כ"א הנאת גרונו ומעיו ומזה מיפטר מחמת עונש המיתה בידי שמים שיש באכילת תרומה אבל במשנה דפסחים תני בה להדיא פטור מדמי עצים ע"כ מיירי אף בגוונא היכא ששו' התרומה ממון לצורך הסקה וא"כ קשה למה פטור מזה דהא מיד בשעת התחיבה לפיו במקום שהיה יכול לאהדורה ע"י הדחק דאף דאימאיס מאכילה מכ"מ נשאר עדיין ראוי להסקה ובאותו עת עדיין לא היה חיוב מיתה דתרומה וחיוב כרת שאין באין רק בעת הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה וכמבואר בסוגיא דכתובות הנ"ל וביותר מובן הכל מתוך דברי אס"ז שם וא"כ נשאר קשה לפי האמת על האוקמתא דריה"ג כרנב"ה ס"ל דאמאי פטור מדמי עצים נימא דכבר נתחייב בזה קודם שבא לידי איסור תרומה וחמץ ולתרץ הקושי' זו אקדים קושי' אשר רמזתי כבר לעיל דלפי שיטו' האומרי' דלרבא שס"ל דף ל"ה דאתי' מכה מכה גם חייבי מלקות שוגגין פטורין ויעוין שכ' כן גם הקצות החושן בסי' ל"ח קשה האיך אמר בגמרא איכא בינייהו זר שאכל תרומה לרבא חייב אמאי חייב האוכל תרומה במזיד אף דלרבא גם לרנב"ה אין מיתה בידי שמים פוטרת מ"מ לפטור מתשלומין מצד מלקות שיש בזר האוכל תרומה במזיד כדאיתא ברמב"ם פ' י"ט מהלכות סנהדרין גם בהלכות תרומות [יעוין בסנהדרין דף פ"ג ע"ב] ואף שלא התרו בו למלקות ליפטר מטעם חייבי מלקות שוגגין ומהא דחייב' התורה קרן וחומש בזר האוכל תרומה בשגגה ליכא למילף דחייבי מלקות שוגגין לא פטרי' מחיוב תשלומי תרומה די"ל כמו שכתב התוס' שם בכתובות בד"ה זר שאכל תרומה דתשלומי קרן וחומש באכילת תרומה בשוגג משום כפרה ולא ממון כו' יעו"ש ממילא פשוט לומר היכא שאכל תרומה במזיד אף בלא התראה פטור מהתשלומין דחייבי מלקות שוגגין פטורים מהתשלומין שאינם לכפרה וא"כ מאי איכא בין רבא לאביי ויעוין בירושלמי רפ"ד דתרומות שמקשה שם לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין אמאי חייב זר האוכל תרומה במזיד ולחד שנוי' מוקמי מתניתין דזר שאכל תרומה במזיד כר' מאיר שסובר לוקה ומשלם גם קשה קושיית המפרשים דאמאי פריך הגמ' ה"נ מעידנא דאגבי' קני' דלמא מיירי בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן ויעוין באס"ז שמביא להדיא בשם רבינו אפרים בריש פרק ז' דתרומות האוכל תרומה מזיד משלם קרן מיירי בתרומה שלא בא ליד כהן וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפי' המשניות שם על דברי המשנה אם רצה הכהן למחול מוחל וכ' הרמב"ם בזה"ל לפי שמזיד היפך השוגג בכל הדינים וזכה בו אחר מן הכהנים ונותנים לו כי מותר לו כו' כוונתו דמיירי בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן וכשרוצה הישראל להיפטר מהתשלומין ע"י מחילה מהכהן צריך הישראל תחילה לזכות לכהן התשלומין ואח"כ נותנם לו לכהן דכ"ז שלא זכה הכהן בתשלומין האיך יכול ליתנם לישראל דהא אין לו חוב אצל הישראל אחרי שהתרומה שאכל הישראל לא בא מעולם לידו ומי מהכהנים יהי' כבעל דבר להיות נוגש לומר אני מוחל לכך מצריך הרמב"ם שישראל יזכה תחילה לאחד מהכהנים תשלומי התרומה שאכל ואח"כ ביד הכהן ליתנם לישראל עכ"פ נראה להדיא דגם בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן אם אכלו ישראל במזיד יש חיוב תשלומין ושפיר י"ל דזר שאכל תרומה מיירי בתרומה שלא הגיע ליד כהן דשם גניבה וגזילה לא שייך בה וליכא לחיובא מעידנא דאגבי' וא"כ מאי מקשה הגמ' ה"נ מעידנא דאגביי' קני':

וכדי לישב שלשה קושי' הנ"ל אקדים מה שכתוב בתוס' ישנים במס' יומא הנ"ל תימא לר' דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזי למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא הוי ואלו בחולין אמרינן דאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב ותי' הר"ר חיים כהן דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא לי' מתורת תרומה כדאמרינן פרק קמא דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת כו' ע"כ והנה בכל אכילה יש הנאת גרון והנאת מעיו דהיינו מילוי כרס כפי' רש"י בחולין דף ק"ג ע"ב ויעו"ש שר"י סובר דחייבים על הנאת גרון אמנם י"ל דר"מ מודה דגם באכילת מעיו יש איסור אכילה ובכל אכילת איסור העונש שעליו הוא על הנאת גרון וגם על הנאת מעיו ולכך פוטר עונש זה מחיוב ממון בעד הנאת הגרון ובעד הנאות המעיים ודמי למדליק גדיש בשבת שפטור מן התשלומין ומקשה בירושלמי כתובות פ"ג דנימא דעל שבולת הראשון נתחייב כבר מיתה ועל שאר שבולת שנשרפו ע"י יחיוב בתשלומין ומתרץ הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת יש חיוב מיתה ולכך פטור מהתשלומין כמו כן י"ל גבי אכילת איסור שאף לר' יוחנן יש חיוב מיתה או מלקות בבליעה מצד הנאות הגרון מכ"מ אין לחייב בעד הנאת המעיים משום דגם במילוי הכרס והנאת המעיים חייב ג"כ עונש זה אמנם כל זה בכל איסורין אבל בתרומה שהוא מחוללת באכילתה וע"י הבליעה נעשית כחולין גמורין וממילא אי אפשר לומר שיהי' שם עונש איסור תרומה על מילוי כרס ממנה דכשבאה לכרס פקע ממנה קדושת תרומה ונעשה חולין א"כ קשה דאף לאבי אליבא דרנב"ה דמיתה בי"ש פוטר מתשלומין ולכך אינו חייב זר האוכל תרומה במזיד הא תינח הנאות הגרון שהוא בעת הבליעה בעוד לא נתחללה התרומה אבל אכתי יהי' מחויב לשלם הנאות מעיו מן אותה התרומה שנתחללה ונפקע ממנה איסור התרומה וליכא שום עונש על הנאות מעיו שהוא אחר שכבר נתחללה התרומה. וא"ל כיון שכבר היתה התרומה בלועה בעומק הגרון ולא מצי לאהדורה אף ע"י הדחק הוה כאבודה ולכך אי אפשר לחייב על הנאות המעיים הבא אחר זה וכדברי הפוס' בד"ה ואי לא מצי לאהדורה ז"א דסברת התוס' אינו אלא היכא שתחב לו חבירו במקום דלא אפשר למיהדר הרי לא נעשית הגזילה רק ע"י חבירו ובגמר הבליעה לא הזיק כלל כי כבר היה האוכל כאבוד מן העולם ע"י הגזלן שעשה מעשה התחיבה ולכך אין לחייב את השני כלום אעפ"י שנהנה בגמר הבליעה אבל היכא שהתחיבה לא היה רק במקום דהי' יכול לאהדורה ע"י הדחק והוי כחסר קצת במה דלא אהדרה אז ובהצטרף לזה הנאה הבא אח"כ יש לחייב על הנאה דהוא בעצמו נחשב כגזלן או מזיק מה דלא אהדרי' ולא הוה בכלל זה נהנה וזה לא חסר כדברי התוס' בד"ה ולא צריכא כו' יעו"ש וא"כ אף דהנאת הגרון כאלו אינו מצד עונש מיתה הפוטרת מ"מ יש לחייב על הנאות מעיו שאין בו איסור תרומה כנ"ל הן אמת שיש לדחות ולומר שאף שהוא גזלה במאי דלא אהדרה תחילה והוא אבדה מן העולם בגמר בליעתה. מ"מ כיון שעל אותה הבליעה בעומק גרונו מחויב מיתה שאין לחייבו על הנאות מעיו הבא אח"כ בעת שכבר היתה אבודה ע"י מעשה שחייב עליו מיתה בי"ש אבל אכתי לא ברירא לי להחליט הסברא כך ובלא"ה יש עכ"פ מקום לדברי הנ"ל הראשונים לשיטת רש"י שלא נחס לסברא הר"י שבתוס' דהיכא שהוא כבר כאבודה ליכא חיוב תשלומין שיעור מה שנהנה אמנם לפי דברי הש"ך בח"מ סי' שנ"א סק"א שעל דברי המחבר שם יש גנב שפטור מלשלם כגון הגונב כיס בשבת כו' אבל אם אבדו אח"כ חייב כו' כתב הש"ך בזה"ל צ"ע מנ"ל הא ובטור ליתא כן אלא גבי מחתרת משום דמיד שיוצא ממחסרת תו לא מחייב מיתה אבל הכא י"ל כיון דעדיין עומד בחיוב, מיתה דשבת פטור כשאבדו אח"כ ע"כ וכדברי הש"ך הוא בדרישה סי' הנ"ל לדעת רבינו ישעי' שמובא בטור שם וזה לשון הדרישה והר"ר ישעי' כתב דאינו נפטר כו' ובההוא שעתא לא חיוב מיתה איכא מדקאמר דבההיא שעתא כו' נראה להוכיח דווקא הכא מחויב משום דמיד שיוצא מן המחתרת מיד אזלה לחיוב מיתה דאסור להרגו כ"א בעודו במחתרת ולא שייך קים לי' בדרבה מיני' אבל לעיל גבי גונב כים בשבת ג"כ מודה דפטור דשם חיוב מיתה של איסור שבת לא אזיל לי' א"כ אף שאבדם אח"כ משבאו לרשותו פטור מלשלם דקלב"מ ולהכי לא כתב רבינו לדברי רבינו ישעי' לעיל גבי כיס עכ"ל וידוע דמה שמחתרת פוטר הגנב מתשלומין אף דלא אתי' לכלל מיתה הוא משום דהוה חייבי מיתות שוגגין כמ"ש רש"י בסנדרין דף ע"ב מעתה לפי דברי הש"ך והדרישה הנ"ל בשיטת רבינו ישעי' אף דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כמו חייבי מיתות גמורין מ"מ יש חילוק ביניהם דהיכי דמתחייב מיתה במעשה הגניבה פטור מלשלם אף שמאבד אח"כ בידים כיון שעדיין עונש המיתה עליו פטור כשאבדו משא"כ בחייבי מיתות שוגגין דלא מיפטר על מה שעשה אח"כ באותו גניבה לרנב"ה דמחויבי מיתות בידי שמים פוטרת כמו מיתת ב"ד כשיש חיוב מיתה בי"ש בתחילת הגניבה פטור גם על מה שעשה אח"כ באותו הגניבה דהא עודנו עומד הוא בחיוב מיתה בי"ש וכיון שכן א"ש דלאביי אליבא דרנב"ה זר האוכל תרומה במזיד שיש עליו חיוב מיתה בי"ש פטור אף מהנאות מעיו דהא גם באותו שעה עליו חיוב מיתה שנתחייב על הנאות הגרון אבל לרבא אליבא דרנב"ה דאין מיתה בי"ש פוטרת אף אי איכא למיפטר זר האוכל תרומה במזיד בלא התראה מדין חיוב מלקות שוגגין מ"מ כיון שבאמת אין עליו עונש מלקות דהא לא הותרה יש לחייבו על ההנאה הבאה אח"כ דהיינו הנאות מעיים כנ"ל דאז פקע כבר איסור תרומה ממנו ושפיר איכא בינייהו בין אביי לרבא דלרבא חייב לשלם הנאת מעיו אמנם אף דמבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל דיש חיוב תשלומין באכילת תרומה במזיד שעדיין לא בא ליד כהן ושאני מזה דין תרומה מדין שאר מתנות כהונה דמשאכלם או הזיקן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעים ונ"ל לסברא פשוטה דאם התרומה שעדיין לא בא ליד כהן שאכלה והקיאה ששוה להיות כחולין ואם אכלם אדם או הזיקן ואיבדם שאין לו על זה חיוב תשלומין דהא ממון שאין לו תובעים הוא ושם תרומה אין עליו א"כ לא משכחת שיהי' לרבא חיוב תשלומין על הנאות מעיו כ"א תרומה שכבר בא ליד כהן ואף כשנתחללה ודינה כחולין הוא של כהן והנהנה בה חייב לשלם דמי הנאתו לכהן וממון שיש לו תובעים הוא וכיון שהוכחנו שהנ"מ בין אביי לרבא אינו אלא באכילת תרומה שכבר זכה בה הכהן א"ש קושי' הגמרא ה"נ לימא מעידנא דאגבי' קני' ומיושב קושי' הגמרא הנ"ל של המפרשים וממילא מיושב גם קושי' הראשונה של האוקמתא דר"י הגלילי כרנב"ה א"ל דאמאי פטור לימא מדאגבי' קני' כו' כנ"ל די"ל דמיירי שם בפסחים בתרומה שלא בא ליד כהן ובמזיד בלא התרו בו ליכא לאפטורי מצד מלקות ותו דחייבי מלקות שוגגין חייבין ולכך הוצרך הגמרא לומר דריה"ג כרנב"ה ס"ל דכרת או מיתה בי"ש פוטר מהנאות גרונו ואצ"ל דפוטר גם מהנאות מעיו שמלבד המיתה בי"ש שעדיין עליו אז בשעת הנאת מעיו בלא"ה ליכא לחייבו כיון דכבר נתחללה התרומה ושוה לחולין דינה כדין כל ממון שאין לו תובעים נוסף לזה דאם הזיד בחמץ יש חיוב כרת דחמץ גם על הנאות מעיו:

אמנם לשיטת הרמב"ן ושאר פוסקים בסוגיא דמחתרת שסוברים דאף בחייבי מיתות ב"ד דהיינו בגונב כיס בשבת אם מאבד הגניבה בידים אח"כ מחויב לשלם אף שעדיין עליו חיוב מיתות ב"ד שנתחייב בשעת הגניבה ודלא כדעת ר' ישעי' הנ"ל אין מקום לדברי הנ"ל ויש להתחזק הקושי' שהקשיתי דבזר האוכל תרומה שיהיה חיוב על הנאות מעיו דאף דנתחייב מיתה בעת הנאות הגרון מ"מ לא קנה לאותה תרומה שתהי' כשלו וכדברי רבא בסוגיא דמחתרת דלא אמרינן דבדמים קוניהו ואפשר לומר כיון דבשעת הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה דאז חיוב המיתה (כאשר ביאר באריכות בס' אסיפת זקנים] נעשה מיואש אצל הבעלים וקנה אותו האוכל ביאוש לכך פטור מלשלם דמי הנאות מעיו ואף שנגזל אינו מתייאש אלא מגופו ולא מדמי' מ"מ אי אפשר לחייב הכא בדמים דהא היאוש הוא בעת שאוכל מתחייב מיתה דקלב"מ וליכא אז חיוב דמים דהתרומה נקנית לי' אז ביאוש ותו ליכא לחיובא על הנאות מעיו דהא כבר נעשה שלו דקנאה ביאוש ז"א דהא נראה מסוגיא דיאוש בב"ק דף ס"ו וס"ז דאביי ורבא ס"ל דיאוש לא קני בגזילה לגבי גזלן דהיכא דתחב לו חבירו במקום דהי' יכול לאהדורה ע"י הדחק הוה השני כגזלן ואינו קונה ביאוש אם לא שנאמר דיאוש כי האי שאבודה מן הנגזל ומן כל העולם קני' אף בגזילה ואם נאמר דמדאגבי' קני' שייכא אף בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן היה אפשר לומר דנ"מ דכאן בזר האוכל תרומה מיירי בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן וליכא לחייב בי' מצד הנאות מעיו משום דכבר נתחללה כחולין וממון שאין לו תובעים היא והנ"מ בין אביי ורבא אינו אלא לענין חיוב הנאות גרונו אמנם לפ"ז צריכין לומר דרבא סובר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ודלא כמ"ש קצות החושן הנ"ל ולקחן אוסיף ידי בעזה"י עוד בענין זה:

והנה אם נאמר דלר' יוחנן שסובר באיסורי מאכלות החיוב משום הנאות גרון ליכא חיוב על הנאות מעיו כ"א על הנאות גרון שזה עיקר הנאות אכילה לדעתו לכך בעירוב דבר מר עם איסור אין שום חיוב על אכילתו אף בשיש הנאות מעיו במילוי הכרס מ"מ כיון שלא נהנה גרונו לא מחייב כמפו' ברמב"ם בהל' יסה"ת ומאכלות אסורות פ' י"ד היה מקום ליישב דברי הרמב"ם פי' המשניות על משנה דתרומת חמץ שהבאתי לעיל באופן אחר שאף שהקדים הרמב"ם שפטור מתשלומי התרומה מצד חיוב מלקות על אכילת החמץ מ"מ היה אפשר לומר דאכתי נתחייב אדמי עצים דהא לפי דברי הגמ' ביומא שהבאתי לעיל בדין בלע שיזפין והקיאן שמחויב השני לשלם דמי עצים דאף אחר שכבר נאכל מיקרי חזי להסקה כמו כן י"ל באוכל תרומת חמץ דמיפטר על הנאות גרונו מצד חיוב מלקות מ"מ יהיה חיוב דמי עצים כי בא לתוך מעיו שאז ליכא חיוב על אכילת חמץ וליכא מלקות לפוטרו מדמי שוי' של התרומה אז ואף דלא מצי לאהדורה כיון שהוא הגזלן יש לחייבו כנ"ל גם בכה"ג לכך הוצרך הרמב"ם לומר דהפטור מדמי עצים הוא משום דחמץ אסור בהנאה ולא הי' לו דמים כלל ביד הנגזל אבל לפי אוקמתא בגמרא כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה לא הוה לפוטרו מדמי עצים לכך הוצרך הגמ' לומר כריה"ג וכרנב"ה ס"ל דכרת או מיתה בי"ש פוטרת מתשלומין כמו מיתות ב"ד ושייך בי' בדמים קוניהו לענין זה שיהיה פטור אף אם מאבדו בידים אחר שנתחייב מיתה על אותו גניבה כמבואר בבעל המאור בסוגיא דמחתרת ולכך במגרר ויוצא באיסור סקילה דשבת אף דשדי בעצמו הכיס לנהר רחוק ממקום הוצאה מ"מ פטור וכן דעת רש"י שם בסנהדרין ודעת התוס' בד"ה מסתברא כו' ולפי דברי המ"מ בפרק ג' מהלכות גניבה דין ב' גם דעת הרמב"ם כן דאף לדברי רבא שחולק שם על רב מ"מ אמרינן דלענין זה קני החפץ בדמי נפשו שאם ישברנו או יאבדנו אח"כ שיהיה פטור ממילא כמו כן גם לרנב"ה בח"כ או מיתה בידי שמים שהוא כמיתת ב"ד ושייך בי' בדמים קוניהו משא"כ בחייבי מלקות ולכאורה יש להוכיח לשיטת הרמב"ם דעל אכילת מעיו ליכא חיוב אכילה דלפי ההלכתא כר' יוחנן דמיחייב על הנאות גרון דאל"כ קשה בכל איסורי מאכלות יהי' האוכל חייב שתי מלקות אחד משום הנאות גרון ואחד משום הנאות מעיו הן אמת שלפי דברי רש"י במכות דף כ' ע"ב ובתוס' ד"ה לא צריכא כו' א"א לחייב שתי מלקות על התראה ראשונה כשאין גופין מחולקין ויעו"ש בחידושי הריטב"א דשתיה אחת אפילו כל היום בלא הפסק הוי כגוף אחד ואין לחייב אלא מלקות אחת ה"ה כאן באכילה אחת שיש בה תחלה הנאות גרונו ומיד אח"כ הנאות מעיו:

אמנם לפי דעת הרמב"ם שם במכות בפי' המשניות שכתב בשם הירושלמי וכשהתרו לו גם כן ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעורו כך ממנו אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין ע"כ ה"נ גבי אכילת איסור יכולין להתרות בו תחילת אכילה על אזהרת אכילה שיעבור בהנאות גרון ואח"כ בהנאות מעיו אלא ודאי כנ"ל דליכא חיוב על הנאות מעיו והשתא דאתינן להכי י"ל גם ראי' לשיטת הרמב"ם שסובר דאף דעל בשר בחלב דאיכא על איסור הנאה לאו מיוחד דג' לא תבשל כתוב ומהם אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה מ"מ ליכא מלקות על הנאות ותמהו האחרונים מנ"ל הא יש שרצו להביא ראי' מברייתא דהמבשל גיד הנשה ביו"ט בחלב ואכלו שלוקה חמש ואחד מהן על אכילת בשר בחלב ואם הי' חייב מלקות גם על ההנאה מהראוי שיהיה חייב שתים משום ב"ב משום אכילה ומשום הנאה והרבה מאחרונים דחו ראי' זו. וי"ל דאף דלוקין על הנאה מ"מ היכא שאוכל ב"ב דמילקי לקי על אותו אכילה תו אין לחייב עוד משום הנאת אותה אכילה משום איסור הנאה יעוין במל"מ ובשער המלך בהלכות יסודי התורה אמנם לדעתי אכתי קשה דלילקי תרתי חדא משום אכילה שהוא על הנאות הגרון ושנית על הנאות מעיו שהוא אחר אכילה הנ"ל ואין בה משום איסור אכילה רק משום איסור הנאה לחודי' דאף לפי שבארנו דלר' יוחנן ליכא חיוב איסור אכילה בהנאות מעיו מ"מ בוודאי הנאה חשיבא במילוי הכרס ושביעה אשר לו בזה ולשיטת הרמב"ם פי' המשניות הנ"ל יכולין להתרות בו בתחילת אכילה על אזהרת אכילה ועל אזהרת הנאה שיהיה עובר באותו אכילה כנ"ל דהיינו בבליעה בתוך הגרון עובר על איסור אכילה וכשיורד לתוך מעיו עובר על אזהרת הנאה ואף שהכל נעשה בלא הפסק מ"מ גורמת התראה זו חיוב ב' מלקות לדעת הרמב"ם דאף על שתים אחת בלא הפסק לקי מצד התראה אחת על כל שיעור ושיעור. אם התרו כן בפירוש וא"ל דשאני התם דהוי לאו אחד משא"כ הכא דצריך שתהי' ההתראה משום שני לאוין נפרדים לאו דאכילה ולאו דאה"נ ותכ"ד של התראה אינו מתחיל לעבור רק על לאו דאכילה זה אין סברא לחלק וראיה לזה מדברי הריטב"א יעו"ש מ"ש וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והותרו עליו על כולם ואכלם כולם חייב על כל אחת ואחת כיון שהתחיל באחד מהם תוך כדי דיבור של התראה כו' יעו"ש ראייתו מקדושין על זה רק שמחלק בין גופין מחולקין ובין דבר שאין בו גופין מחולקין כמו שחי' אחת בלא הפסק וממילא לשיטת הרמב"ם שלא נחית לחלק כנ"ל ומחויב מלקות אף על שתי' אחת בלא הפסק על כל שיעור ושיעור אם התרו כן בפירוש קודם התחלת שתי' מכ"ש שיש לחייב היכא שמתרין קודם התחלת אכילה על שני לאוין שיעבור באותו אכילה אחד בתחילתו כשיבלע בגרון והשני בסוף אכילה כשיבוא המאכל בתוך מעיו ומדלא מני בברייתא הנ"ל דהמבשל ג"ה בחלב כו' רק מלקות אחת על אכילת בשר בחלב היה להרמב"ם הוכחה מבוארת לשיטתו דעל איסור הנאה ליכא מלקות אף בב"ח ודו"ק:

ואין לחלק דשאני גבי שתי' שעושה מעשה בכל שיעור ושיעור ששותה משא"כ לענין הנאות מעיו דלפי המבואר באס"ז לכתובות בסוגיא הנ"ל דזר שאכל תרומה החיוב על אכילת איסור אינו נגמר אלא בבליעה במקום דלא יכול לאהדורה וכיון שכן מה שיורד אח"כ לתוך מעיו א"א להחשיב למעשה דהא לא יכול לאהדורה ואם נאמר דילקי ע"ז יצטרף להחשיב למעשה בהתחלת אכילה והוי רק מעשה אחת שגרמה עבירת אכילה בהנאת הגרון ועבירת הנאה בירידה להכרס והנחה בתוך מעיו ז"א דמה בכך דליכא רק מעשה אחת ולמה גרע מכל איסורין שחלין זה על זה באיסור כולל או מוסיף דלקי על כל חדא וחדא אף שבכללן לא הי' רק מעשה אחת ואכילה אחת:

ודע דבפסחים דף כ"ט בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש כתב הצל"ח דכמו גבי זר האוכל תרומה שהוצרך הגמרא לאוקמי כגון שתחב לו חבירו כו' כמו כן הוצרך לומר כאן גבי האוכל הקדש דאל"כ קשה הא מדאגבי' קני' ונתחייב בקרן אבל קשה דנימא דעל ידי הגבהת הראשון שמעל יצא ל כתב הצל"ח הנ"ל דמיירי שהיה התוחב לתוך פיו מזיד ושוב מסיק די"ל שהאוכל בעצמו הגביהו ובאמת נתחייב בקרן אבל בחומש לא נתחייב שעדיין לא יצא מרשות הקדש עד דאוכל ואז מתחייב בנפשו בכרת ופטור מחומש וכיון דליכא חומש ליכא קרבן כן תורף דברי הצל"ח ולכאורה קשה לאוקמתא דר' יוסף דפליגי בדבר הגורם לממון כו' ולמ"ד כממון דמי מעל משום שהי' אפשר להניח החמץ עד אחר הפסח הא כיון דאגבי' קני' להתחייב באחריותו ונעשה החמץ בזה כחמצו של ישראל שאסור בהנאה אף אחר הפסח ותו נא הוה חזיא כלל להקדש ולמה מעל באכילתו דהא כבר קודם שבא לידי אכילה נעשית כשלו לענין זה שיהיה אסור בהנאה גם לאחר הפסח כמבואר במ"א סי' ת"מ דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אם החזיר הישראל החמץ בפסח נשאר החמץ אסור בהנאה לעולם אמנם בדין זה יש פלוגתא בירושלמי כאשר מבואר בחק יעקב סימן הנ"ל זה לשון הירושלמי בפ' כל שעה דין ב' נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה מתיר ר' יוסי אוסר אמר ר' יונה חמצו של נכרי הוא ישראל שעבר עלי' ע"כ מעתה י"ל דללישנא אליבא דר' יוסף דפליגי בדבר הגורם לממון כו' סובר ר' יוסף כר' יונה הנ"ל דאין חמצו של נכרי שהיה באחריות ישראל אסור בהנאה לאחר פסח כמו כן אין לאסור בהנאה חמץ של הקדש שהיה באחריות ישראל אף שעבר הישראל בב"י מ"מ לא קנסינן שיהיה מחמתו נאסר חמץ של הקדש אבל עדיין קשה לפי מה דאסיק בשאגת ארי' בסי' ע"ח דבחמץ של. אחרים שקיבל ישראל אחריות כשם דאיתרבי מלא ימצא שיהיה הישראל עובר עליו בלאו כמו כן ישנו בכלל חיוב מצות עשה דתשביתו ולא מהני להישראל כשמחזירו ומוציאו מרשותו כ"א שלא יעבור מאז והלאה בלאו דב"י אבל אכתי עליו חיוב השבתה מן העולם שכבר נתחייב בה כי הי' באחריות וא"כ לפי זה ג"כ בחמץ של החדש מיד דמדאגביהו וקנאה להתחייב בכל אחריותו כדין גזלן או גנב נעשית כשלו לעבור עליו בב"י ושיהיה מחויב בהשבתה מן העולם א"כ אין בידו להחזיר כלל לרשות הקדש שיושאר עד לאחה"פ דאף דבאותו השבה יתקן שלא יעבור מאז והלאה בב"י כי יצא מרשותו ושב לרשות הקדש מ"מ לא קיים מ"ע דהשבתה שכבר חלה עליו ואינה נפקעת ממנו אף בהוצאה מרשותו וא"כ מצד זה מונע מלהחזיר להקדש והוא מחויב ועומד לבער אותו חמץ בפסח וכיון דעל פי דין ליתא בחזרה למה חייב קרבן מעילה על אכילת אותו חמץ דהא אף אם לא היה אכלו לא היה בו דמים להקדש כי היה עומד חמץ זה להתבער מן העולם מיד אחר שהגביהו וקם ברשותו ונעשית כחמץ של ישראל כנ"ל ומפאת ק"ו זה צריכין לומר דלא כדברי השא"ר הנ"ל רק אף דילפינן מלא ימצא דיש אזהרת לאו דב"י גם בחמץ של אחרים שקבל עליו הישראל אחריות מ"מ מ"ע דהשבתה ליכא בחמץ כזה וכן נראה מסברא דאיך יהיה חיוב תורה להשבית חמץ של נכרי בע"כ של נכרי ולהפסיד ממונו של הנכרי מחמת שהישראל הגביהו לגזלו ונתחייב באחריות ומודינא דכל זמן שהוא ביד הישראל עובר עליו בב"י וגם עליו חיוב להשביתו כיון דכדידיה דמי מצד אחריות הוא בכלל תשביתו ואף דרבוי דלא ימצא לא נאמרה רק לענין הלאו מ"מ חל עליו חיוב ההשבתה ממילא כדי שלא יעבור בכל רגע ורגע על לאו בל יראה.

אמנם כשמחזיר להנכרי שמאז והלאה אין עליו עוד איסור דבל יראה ממילא אינו בחיוב השבתה וראוי שיהיה ביד הנכרי לכופו בדין ישראל שיחזיר לו חמץ שלו שבא ליד ישראל דרך גניבה וגזילה ומה"ת יהיה ביד ישראל להשבית מן העולם בע"כ דנכרי חמצו שהוא בעין וישנו בהשבה כדין כל גזל דניתק לעשה דהשבה כל זמן שהוא בעין ואין ביד הגזלן לסלק בדמים וראי' לדברינו אלה מדברי המ"א בסי' ת"מ סק"א שכתב בזה"ל ואפשר דאפי' בא הנכרי בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כו' יעו"ש וקש' דהא מוטל על ישראל לבערו מן העולם כדין השבתה ואיך מותר לו להחזיר בתוך הפסח להנכרי אלא ודאי כדברי הנ"ל דחיוב הביעור שעל ישראל בחמץ שאחריותו עליו אינו רק כל זמן שהוא ברשותו ועובר עליו בכל רגע בב"י אבל כשמחזירו לבעליו הנכרי מופקע מאז והלאה מאיסור דב"י ואין עליו עוד חיוב השבתה מעת שנפטר מהאחריות כי שב החמץ ליד בעליו הנכרי וא"כ גם בחמץ של הקדש כן ולכך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מעל האוכל דהפסיד באכילתו לההקדש דאף מעידנא דאגבי' נעשית כחמצו לענין ב"י מ"מ היה בידו להחזיר להקדש וכשהיה נשאר עד לאחר פסח היה החמץ מותר דאף דר' שמעון קנסא קניס דכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח יהיה אסור בהנאה מ"מ בכה"ג אינו אסור בהנאה וכדעת ר' יונה שבירושלמי הנ"ל שסובר דלא קנסינן לאסור חמצו של עכו"ם מחמת שהישראל עבר עליו בב"י כמו כן אין לאסור חמץ של הקדש מצד שהישראל שהגביהו עבר עליו בבל יראה.

אמנם לסברת ר' יונה אינה רק היכא דלא באו לאסור החמץ כ"א מדין קנס כה"ג הוא דאמרינן לקנוס את הנכרי מחמת עבירה שעשה הישראל וכן בהקדש כנ"ל אבל אם הי' מקום לומר שמחמת שנתחייב הישראל באחריות ונקרא שעה אחת תוך הפסח חמצו של ישראל יש בו איסור תורה לעולם דהיינו לר' יהודא שסובר דחמץ של ישראל אסור לעולם אף אם יהי' דעת ר' יוחנן דחמץ של נכרי אינו אסור מ"מ היכא שנעשה החמץ של נכרי לענין איסור כחמצו של ישראל בתוך הפסח מצד אחריות ורבצה עליו איסור חמץ של ישראל מהראוי שיושאר החמץ באיסור זה אף כשהוחזר תוך הפסח ליד העכו"ם ודינו ככל חמץ של ישראל שבא ליד נכרי וא"כ יש להקשות דמנ"ל להגמרא דהדר בי' ר' אחא בר יעקב מדבריו שאליבא דר' יהודא חמץ של הקדש ושל נכרי מותר בפסח הא אף אם נאמר דלא הדר בי' ראב"י מ"מ א"ש אוקמתא דילי' דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש דמ"ד מעל סובר כר"ש דחמץ לאחר פסח מותר מדאורייתא ואינו אסור רק מצד קנס ולכך אף אם הי' החמץ של הקדש באחריותו של האוכל מעידנא דאגבי'. מ"מ באם לא הי' אכלו והי' מחזירו להקדש תוך הפסח והי' נשאר תחת רשות ההקדש הי' מותר לאחר הפסח דאף שכבר נקרא על חמץ זה איסור חמץ של ישראל מצד אחריות שהי' על הישראל בחמץ זה מעידנא דאגבי' עד שהחזירה לרשות הקדש מכ"מ כיון שהקדש יכול להחזיק אותו חמץ כל ימי פסח ואין על הגזבר חיוב לבערו מן העולם ממילא חוזר אותו חמץ להיתר אכילה מיד כשעובר הפסח. דהא לר"ש כל חמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת וקנס לא שייך בזה לכך מעל האוכל דהא הפסיד את ההקדש במה שאכל אותו החמץ ולא החזירו לרשות הקדש אבל לר"י דסובר חמץ ש"י שעבר עליו הפסח אסור מה"ת גם חמץ זה של הקדש הי' אסור אם הי' מחזירו לההקדש אחרי שכבר נתחייב זה הישראל באחריותו מעידנא דאגבי' שמחמת זה חל על אותו חמץ איסור חמץ של ישראל ולא הי' יוצא מאיסורו אף אם הי' מחזירו להקדש תוך פסח וממילא הי' באיסור עולם כדין כל חמץ של ישראל שאסור לעולם מה"ת לדעת ר"י ותו לא הפסיד את ההקדש במה שאכלו ולכך לא מעל באכילתו:

וכדי ליישב קושי' הנ"ל י"ל דאין צריכין כלל לדברי הצל"ח הנ"ל ושפיר משכחת אכילת חמץ של הקדש שלא הי' בו קני' ומשום חיוב בהגבהה כגון שסבר שהוא שלו ובכה"ג ליכא עליו שם גנב אי גזלן בשעת הגבהה וכעין זה כתב הפ"י לכתובות בסוגיא הנ"ל דזר שאכל תרומה על תוס' ד"ה לאביי פטור שכתבו ה"נ הוי מצי לאקשוי' אמתניתין דכל שעה עכ"ל וכתב הפ"י בזה"ל ולענ"ד י"ל דאמתניתין לא מצי לאקשוי' כיון דמתניתין איירי בשוגג א"כ איכא לאוקמי דמיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהוא חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקני' בהגבהתו כו' דהא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג כו' משא"כ לאביי' דמיירי במזיד מקשה שפיר עכ"ל א"כ הכא במעילה דמיירי בשוגג לא קשה קושי' הצל"ח ואגב אכתוב לך שיש לפלפל בדברי הפ"י הנ"ל דלכאורה גם באוכל תרומה במזיד י"ל גוונא דלא שייך בי' כיון דאגבי' קני' דאף מזיד כי ידע שהוא תרומה מכ"מ יכול להיות שסובר שהוא תרומה שלו שיש מאבי אתו כהן או שקנה מכהן א"כ קשה דאמאי דחיק הגמ' שם בכתובות לאוקמי כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה במקום דלא יכול לאהדורי כ"א ע"י הדחק לוקמי היכא שסבר הזר שהתרומה הוא שלו דלא שייך בכה"ג חיוב משעת הגבהה דאין עליו שם גנב או גזלן כמו שמוכיח הפ"י הנ"ל וכן מוכח עוד בסוף פרק מרובה אבל לפי מה שהעליתי בתחלת הקונטרס דגניבה וגזילה גלי קרא דמשלם י"ל הכל דקשה האיך אמרו דנ"מ בין אביי לרבא בזר שאכל תרומה הא לפי דברי הגמ' בכתובות דף ל"ה דאביי יליף דחייבי מלקות כחייבי מיתות מגז"ש דרשע רשע ורבא מגז"ש דמכה מכה נראה שסוברים כר"ל דגם חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ולא מצינן לחייב באכילת תרומה כ"א בשוגג גמור שאז התשלומין קרן וחומש לכפרה ולא שייך קלבד"מ משא"כ במזיד אף בלא התרומה כיון בו תשלומין לכפרה יש לפוטרו מדין חייבי מלקות שפטורין מתשלומין כנ"ל וא"כ אף בלא דברי רנב"ה יש לפטור זר האוכל תרומה היכא דלא היה דרך גניבה או גזילה דלא גלי בהו קרא לתשלומין וצריך לומר דבאמת הנפקותא בין אביי לרבא בזר האוכל תרומה היינו כשאכל גניבה או גזילה דבכ"הג ליכא למפטר מצד חייבי מלקות דהא בגניבה או גזילה גלי קרא דמשלם אמנם לרנב"ה דחייבי כריתות פוטרת גם בגניבה פוטרת והגונב ביוה"כ וחילל יוה"כ בגניבתו פטור מתשלומין כמו כן בחייבי מיתות בידי שמים לפי דברי אביי בשיטות רנב"ה דח"כ וחייבי מיתות בי"ש שוין לענין זה וא"ש הנ"מ שבין אביי לרבא והרי מוכח דמיירי שזר אכל תרומה דרך גניבה או גזילה ומקשה הגמ' שפיר ה"נ מדאגבי' קני' ול"ק קושי' הפ"י הנ"ל ודוק דאי מיירי שסבר שהתרומה שלו שאין לו דין גניבה או גזילה רק הכא יש לו דין מזיק שחייב גם בשוגג א"כ יש לפוטרו לאביי ורבא מצד חייבי מלקות שוגגין דגבי מזיק לא גלי קרא לתשלומין היכא שיש חיוב מלקות וראי' לזה דהא כבר הוכחתי מכמה מקומות ברמב"ם שסובר שיש חיוב תשלומין בגניבה או גזילה אף בחייבי מלקות ועם כל זה פוסק להדיא בפרק שלישי מהל' גניבה בקצץ אילן חבירו ביו"ט והותרו בו פטור מן התשלומין כו' והיינו כיון שזה הוא מזיק ולא חיוב גניבה או גזילה וכעין זה צריכין לומר גבי חוסם פי פרה ודש בה שזה לא גניבה או גזילה יעוין ב"מ דף צ"ח ומהא דאיתא בכתובות דף ל"ה ע"ב אמר לי' רב מתנא לאביי לריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות מאן תנא דפליג עלי' דרנב"ה או ר' מאיר או ר' יצחק ע"כ ליכא להקשות דלפי דברי הנ"ל משכחת פלוגתא דחכמים ורנב"ה בגניבה או בגזילה עם מעשה עבירת כרת דלרבנן שסוברים דחייבי כריתות אינם פוטרין מתשלומין כ"א חייבי מלקות וחייב לשלם הגניבה או הגזילה אשר גזל באיסור כרת דהא בגניבה או גזילה גלי קרא דלא ליפטר מצד דין חייבי מלקות אבל לרנב"ה הכרת פוטר אף בגזילה או גניבה כמו חייבי מיתות. זה לק"מ דהא בלאו הכי יש גוונא כנ"ל כגון בחובל ביוה"כ דמצד מלקות ליכא למיפטר דהא גלי קרא בחובלים דממונא משלם מילקי לא לקי אמנם דברי רב מתנא הנ"ל המה על החכמים דרנב"ה דמחייבים המדליק גדיש ביוה"כ כמפורשים במשנה דשבועות דף ל"ג וכן פי' רש"י להדיא בד"ה מאן תנא וכו' וכבר ביארתי דבמזיק לא גלי קרא דדמי לגניבה או גזילה ולכך הוצרך לומר או ר' מאיר או ר' יצחק ויעוין שם באס"ז שמאריך לפרש דברי ר' מתנא מאן האי תנא כו' כלומר כיון דתנא רנב"ה הי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין מכלל דאיכא חכמים דפליגי עלי' ודלא כפי' רש"י שמפרש דקאי אמתניתין דאלו נערות ומתניתין דשבועות אבל לפי דברי הנ"ל מוכרח כפי' רש"י דאי לא מתניתין דהכא ודשבועות הוי אפשר לומר דפלוגתא דחכמים ורנב"ה הוא בגניבה וחבלה באיסור כרת ביוה"כ ומצד מלקות לחודי' ליכא למיפטר דגלי בהו קרא דאיתנייהו בתשלומין:

ולפי הנ"ל מיושב גם קושי' התוס' הנ"ל בד"ה ולאביי דגבי תרומת חמץ ליכא לאקשוי' מדאגבי' קני די"ל דמיירי שהי' סבור שהם חולין שלו ובאמת לשיטת הסוברים דגם חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין אין צריכין לומר דריה"ג כרנב"ה ס"ל די"ל שסובר שחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ולכך אין לחייב בזר האוכל תרומה רק כשאכל בשוגג דתשלומין קרן וחומש המה לכפרה אבל כשאכל התרומה במזיד ואף דלא הותרו בו פטור מתשלומין מטעם חייבי מלקות שוגגין ומדאגבי' קני' לא שייך דהא סבר שהתרומה שלו והא דקאמר בגמ' דריה"ג כרנב"ה ס"ל הוא לתרץ המתני' גם לשיטת ר' יוחנן שסובר דחייבי מלקות שוגגין אין פטורין מתשלומין ע"כ במזיד בלא הותרו בו ליכא למיפטר רק מחמת מיתה בי"ש או הכרת שפוטרו כרנב"ה וגם לאוקמתא זו דמיירי שם המתניתין שסבר הזר שהתרומה הוא שלו ולא שייכא לחייב על הגבהה:

נחזור לדברי הקודמים. והנה דברי הפ"י הנ"ל המה מקוש' הבנה דמה שכתב דאמתניתין דכל שעה ליכא לאקשוי' כיון דמיירי ששגג בתרומה וקסבר שהוא שלו כו' דהא קושי' תוס' הוא על סיפא דמתניתין במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים דמיירי שהזיד בתרומה דאי לא הזיד אלא בחמץ ושגג בתרומה ליכא למיפטר אף לרנב"ה לשיטת התוס' שכתבו דתשלומי תרומה בשוגג כפרה ולכך לא שייך בי' קלב"מ ודע שהפ"י בדף ה' ע"ב בגמ' לא קשי' כו' כתב בזה"ל ולכאורה הי' אפשר לומר מסוגיא דשמעתין דבאחריות פשיעה פטור לבער דהא במקדיש מסתמא מוסרו מיד לגזבר שלא יעבור בבל תאחר ושלא ליתי לידי תקלה וגזבר חייב בפשיעה לשיטת רש"י כמו שכתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו א"כ חייב לבער לכך הוצרך רש"י לפרש הא דממעטין של גבוה מיירי במקדיש גופי' דמשכחת לי' שפיר שהקדישו ע"מ שלא יתחייב באחריות כלל כנ"ל יעוי"ש והנה ידוע לשיטת ר"ת בשמעתין דייחד לו בית פסחים דף ו' דמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי אין עובר בב"י וכתב הר"ן דהא אף חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אין עובר עליו הישראל כדאיתא במכילתא רק מדרבנן מחוייבים לבער בכה"ג וגבי חמצו של נכרי בביתו של נכרי אף בקיבל עליו הישראל אחריות לא החמירו חכמים ואוקמוהו אדינא דאורייתא ולפ"ז נראה שגם בחמץ של הקדש הדין כן כשמונח ברשות הקדש או כשייחד הגזבר מקום אף שהגזבר חייב באחריות פשיעה מכ"מ אינו מחויב לבערו דלא גרע מחמצו של ישראל שאינו ברשותו כדדריש במכילתא מפסוק תשביתו שאור מבתיכם דווקא ברשותכם. וליכא בב"י על הגזבר בחמץ של הקדש אף שחייב באחריות פשיעה כ"א כשמונח החמץ ברשותו ולא ייחד לו מקום לפ"ז קשה מנ"ל להגמ' דר' אחא בר יעקב הדר בי' הא י"ל דלא הדר בי' כלל וסובר דחמץ של הקדש שאינו בב"י אינו גם באיסור אכילה אמנם בהקדש שיש על הגזבר או על המקדיש חיוב אחריות דישנו בב"י שצריך להוציאו מביתו כמו חמץ של עצמו הוא גם באיסור אכילה והנאה דדין זה מצד קבלת אחריות כדין חמץ של ישראל היכא שכולו שלו שאסור באכילה ובהנאה וישנו בב"י אם לא הוציאו מביתו לרשות אחר וההוצאה מרשותו אינו מועיל רק לענין ב"י וחיוב השבתה אבל לא לענין איסור אכילה והנאה אף לפי ס"ד דר' אחב"י דחמץ של נכרי מותר בהנאה מ"מ בכה"ג שהחמץ הוא של ישראל רק שהוציאו מביתו ונתקיים בזה תשביתו שאור מבתיכם לא פקע בזה מאיסור אכילה והנאה שיש בחמצו של ישראל דהא מה שאינו עובר עליו בב"י אינו רק מצד שאינו ברשותו והתורה לא הקפידה כ"א על מציאת חמץ ברשות הישראל משא"כ לענין איסור אכילה והנאת חמץ שאינו תלוי באיזה מקום שהוא דהא בכל מקום שישנו אותו החמץ שם בעליו ישראל עלי' וא"כ גם בחמץ של הקדש שהוא באחריות הגזבר אף שאינו בב"י מצד שמונח ברשות הקדש או כשייחד הגזבר מקום דהוה ג"כ כאילו מונח ברשות הקדש ומועיל שלא יהי' הגזבר מחויב לבערו מ"מ כיון שמצד האחריות שעל הגזבר על אותו החמץ של הקדש מיקרי חמץ זה כשלו אף שאינו מחויב בביעורו כיון שאינו ברשותו מ"מ אסור באכילה ובהנאה כדין כל חמץ ישראל ולא משכחת אף לס"ד דראב"י שיהא חמץ של הקדש או של נכרי מותר בהנא' בפסח כ"א כשאינו באחריו' שום אדם מישראל וכן מבו' מדברי התו' פסחים דף כ"ט ע"א ד"ה בדין כו' יעו"ש להיות סתם חמץ של הוא באחריות הגזבר כדברי הפ"י הנ"ל אסור הוא באכילה ובהנאה אף לס"ד דראחב"י בכל ימות הפסח אליבא דר' שמעון שסובר דחמץ של ישראל אסור בזמנו ומותר לאחר הפסח אבל לר' יהודא שסובר חמצו של ישראל אסור גם לאחר הפסח גם חמץ של הקדש כנ"ל שהי' באחריות הגזבר אסור לעולם דדינו כדין כל חמצי ישראל רק שלא נתחייב לבערו מן העולם כי די לענין חיוב ביעור במה שייחד לו בית או הניחו ברשות הקדש וא"כ א"ש האוקמתא דראב"י דמ"ד לא מעל כר' יהודא ומ"ד מעל כר"ש דהברייתא מיירי בחמץ של הקדש שבא ליד גזבר שאחריותו עליו או אף שעדיין לא בא ליד גזבר רק שמי שהקדיש אותו החמץ לא התנה בשעת הקדישו שיהי' פטור גם מאחריות פשיעה וממילא יש עליו אחריות פשיעה כמו שכתב הפ"י הנ"ל יעוין בדבריו וכדי שלא יחויב בביעורו ייחד לי מקום ואם מיירי בבא ליד גזבר שייחד לו מקום שמונת חמץ ברשות הקדש דב"א משני פנים האלו פטור המקדיש או הגזבר מלבערו ועכ"ז בכל ימי פסח איסור חמץ עליו גם לענין הנאה מצד שהוא באחריות ישראל המקדישו או הגזבר דמחמת האחריות דינו כדין חמץ של ישראל אבל לאחר הפסח מותר אותו החמץ אליבא דר"ש דלדידי' כל חמץ של ישראל מותר מן התורה לאחר הפסח דרק מדרבנן אסור בכה"ג שגוף החמץ של הקדש מותר לאחר הפסח אף מדרבנן כדין חמץ של עכו"ם ברשות עכו"ם או ברשות ישראל כשייחד לו מקום ולכך מעל האוכל אותו חמץ של הקדש דהא גורם לממון כממון דמי. ואותו החמץ הי' בר דמים להקדש אחר הפסח אבל לר"י שסובר שחמץ של ישראל אסור לעולם וכמו כן חמץ של שהי' אף שעה אחת אחר זמן האיסור באחריות אדם מישראל אף שהניחו ברשות הקדש שאין עליו חיוב לבערו מ"מ רבע עליו איסור אכילה והנאה כמו כל חמץ של ישראל המונח ברשות אחר שאינו בחיוב ביעור מדאורייתא דתשביתו שאור מבתיכם כתיב והא זה אינו בביתו אבל איסור אכילה והנאה יש עליו כנ"ל וא"כ מנ"ל דהדר בי' ראב"י:

וכדי ליישב קושי' זו נ"ל לכאורה דאף שלפי דברי הפ"י הנ"ל יש בהקדש חיוב אחריות פשיעה בשמירתו על כל אדם שההקדש ברשותו מ"מ אין זה כ"א היכא שחיוב אחריות הוא לטובת ההקדש אבל לא היכא שמצד אחריות יש הפסד להקדש וא"כ י"ל שבחמץ של הקדש אליבא דר' יהודא ליכא אחריות על הגזבר מזמן איסור החמץ עד אחר הפסח דהא אחריות פשיעה בשמירת הקדש אינו מצד קבלה או תנאי משום בעל דבר רק דממילא יש לחייב בזה הגזבר שעליו שמירת הקדש והרי מזמן איסור חמץ ואילך יותר טוב להקדש שלא יהי' החמץ באחריות הגזבר דאם ישאר באחריות יחול עליו איסור חמץ ולא יופקע מאיסור זה לעולם לדברי ר' יהודא שסובר שחמץ של ישראל או כשהי' באחריות ישראל בשעה אחת מזמן איסור אסור לעולם אף לאחר הפסח ולכאורה יש קצת ראי' לדברי הנ"ל דלפי דברי הפ"י דהא דממעטינן מלך של גבוה אינו רק כשהתנה המקדיש בפירוש שלא יהי' עליו אף אחריות פשיעה יש לדקדק דכמו דפתח בברייתא בתרתי אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הו"ל למינקט גם בסיפא דיכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים גם דין גבוה היכא שיש אחריות שמירה על בעל המקדישו כגון שלא הותנה בפירוש על פטור אותו אחריות אמנם לפי דברי הנ"ל אסי שפיר דגבי הקדש ליכא חיוב אחריות מזמן האיסור גם אף כשהתנה הגזבר בפי' על חיוב אחריות אין בתנאי כלום דדין גזבר אינו אלא כדין שליח לתקוני של הקדש ולא לעוות וחיוב אחריות גורם הפסד להקדש כ"ז שלא בא לרשות הקדש אבל כשבא לרשות הקדש אם הוא באחריות שמירה על הגזבר אין עליו חיוב ביעור משום דהוא כדין מקבל אחריות על חמצו של אחרים ברשות אחרים ודוק בה היטב:

(מחמת שדברי המחבר במס' מכות דף כ"א הוא מענין הסוגיא של האוכל תרומת חמץ בפסח ע"כ הצגתיו כאן).

מכות דף כ"א ודף כ"ב.

ואם איתא משום הבערה לא מחייב כו' מדקדק הריטב"א כיון דמן הסתם מלאכת הבערה קדומה למלאכת הבישול ה"ל לגמרא להקשות אבישול לא לחייב דהא אחייב ליה משום הבערה עוד מובא בריטב"א גי' ישינה ואם איתא אהבערה לא לחייב דהא חזי' ליה לצורכו וכ' הריטב"א ולשון מיותר הוא כיון דקושיאן הכא משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט אפילו לא חזי כלל ול"ל שום מתוך אית לן למיפטרי הכא כו' וכ' עוד הריטב"א בזה"ל ורמ"ה פי' דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזי לי' לצורכו ואי בעית לחייבו משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי' משום מבשל ואין חילוק מלאכות ליו"ט עכ"ל ובאמת עדיין לא עלתה ארוכה לקושי' הנ"ל למה לא הקשה בפשיטות הא אין חילוק מלאכות:

ולכאורה נ"ל ליישב דלפי המבואר בתוס' לעיל דך כ' ע"ב ד"ה לא צריכא ומקור דבריהם מדברי הש"ס בכמה מקומות שיש לחלק לענין חיובי מלקות על כאו"א בין גופי' מחולקים לאינם מחולקים וכמו כן יש חילוק בין איסורי' מחולקים בשמות ובין היכא שהכל משם א' יעו"ש בחידושי ריטב"א (ויעוין כריתות דף ט"ו ע"א בדלית המודלית ע"ג תאנה דהוי גופי' מחולקים פרי התאנה וזמורת חידושי ריטב"א לשבת דף צ"ד ד"ה ש"מ] לפי"ז הי' אפשר לומר לכאורה דע"כ לא אמר רבא דאין חילוק מלאכות ליו"ט כ"א בחורש ומחפה דשני המלאכות נעשו בב"א וע"י גוף א' של מעשה החרישה. ובכה"ג הוא דאין חילוק מלאכות משא"כ בהבערה ובישול שיש גופי' מחולקים שמלאכת הבערה הוא בעצים ומלאכת הבישול הוא בגיד שבקערה אמנם נראה דגופי' מחולקים לא הוי רק כשהבעיר תחילה העצים ואח"כ העמיד אצלם הקדירה שבעצים עשה מלאכת הבערה ובהעמדת הקדירה עשה מלאכת בישול והוי שפיר גופי' מחולקים. אבל כשהבעיר עצים תחת הקדירה שהחיוב על הבישול הוא לא באה מצד העמדת הקדירה כ"א מצד הבערת העצים שגרם בהבערה זו שיבושל מה שבקדירה בכה"ג דמי ממש לחורש ומחפה שמלאכת החרישה היא הגומא שנעשה בארץ ומלאכת הזריעה במה שנפל עפר החרישה על מקום הזרע ומ"מ לא מיקרי גופי' מחולקים משום שבחרישה עשה ב' המלאכות וא"א לחלק בין חורש ומחפה בין הבערה לבישול כ"א היכא שנעשי' הבערה בעצים קודם בהיו סמוכין להקדירה וכנ"ל אמנם בכה"ג בלא"ה אין לחייב כלל ביו"ט על הבערה דהא אותה הבערה היתה חזי לצורך דהא בידו להעמיד לאותן עצים המבוערים תבשיל כשר להתבשל אצלם. ובפרט לפי הגי' שלפנינו כאן דרבא הוא מרא דשמעתא אין חילוק מלאכות והרי רבא סובר בחולין דף פ"א דהתראת ספק לא שמי' התראה ובכה"ג הוי התראת ספק דדלמא ישתמש בהבערה זו לצורך. ע"כ א"א למשכח חיוב על הבערה ביו"ט כ"א כשמבעיר עצים תחת הקדירה עם בישול איסור שנעשית הבערה מיד רק לצורך איסור' וה"ז דומה ממש לחורש ומחפה ומעתה א"ש הגי' הנ"ל דלא הי' יכול להקשות בפשיטות הא אין חיוב מלאכות ליו"ט דהוי אפשר לתרץ שמיירי שהיתה הבערת העצים בפ"ע ואח"כ העמיד אצלם הקדירה לזה הקדים להקשות אהבערה לא לחייב דהא חזי לצורכי' וע"כ א"א לומר דמיירי בכה"ג כשמבער עצים או גחלים תחת הקדירה שבה האיסור וא"כ קשה הא בכה"ג דדמי לחורש ומחפה אין חילוק מלאכות ליו"ט ולהסביר דברי הנ"ל ביתר שאת יעוין במס' ביצה דף ל"ד ע"א מביא את האור כו' ובכ"מ הנ"ל שבת פ"ט דין יו"ד:

אמנם מ"ש מצד התראת ספק אינו רק לפי גירסא שלפנינו דגרסינן אמר רבא יש חילוק מלאכות כו' אבל מדברי רש"י בפסחים דף מח ע"א ד"ה והא את הוא דאמרת כו' מבואר שגרס הכא אמר רבה בהא אמנם בדרך פלפול יש לקיים הגי' הנ"ל לשיטת רש"י כאשר אבאר:

ואקדים לשון הריטב"א בד"ה אמר רבא יש חילוק מלאכות שכ' בזה"ל פי' אין חילוק מלאכות ליו"ט בין שעשה מלאכה א' שיש בה איסורים חלוקין כגון זה של חורש ומחפה ואפי' בשתי התראות בין שעשה הרבה מלאכות בזא"ז בהתראה אחת וכדמוכח ממתניתא דאותיב אביי בסמוך דהני תרתי חדא דינא אית להו עכ"ל כוונתו דאם יש מקום לחלק מאי מקשה אביי דלמא בהבערה ובישול מיירי שעשאן זא"ז בחד התראה ובכה"ג יש חילוק מלאכות ורבא לא אמר דאין חילוק מלאכות ליו"ט רק בעושה מלאכה אחת שיש בה איסורים חלוקים כגון זה של חורש ומחפה א"ו דאין חילוק בין הנך תרתי גוונא ופשוט מש"כ הריטב"א באופן שני שעשה מלאכות הרבה בזא"ז בהתראה א' נאמר בדיוק דבשני התראות בלא"ה יש לחייב אף על מלאכה א' כשעושה זא"ז כמו באל תשתה ואל תשתה. וא"א לאוקמי הך ברייתא דמבשל גה"נ שהי' ב' התראות על ב' מעשים של הבערה ושל הבישול ושעשאם זא"ז דא"כ גם בהבערה לחודא או במלאכת בישול לחודא משכחת רבוי מלקות לפי מספר מעשיו בזה והתראה על כאו"א והמגיס הקדירה כמה פעמים חייב על כל הגסה והגסה משום מבשל: ע"כ א"א לומר דהברייתא מיירי בהתראה על כל מעשה הבערה והבישול (והפ"י בחידושיו למס' פסחים דף מ"ח ע"א לא נחית לזה יעו"ש) וא"כ עיקר דיוקו של הריטב"א דאין לומר דב' מעשים זא"ז בהתראה א' חמור יותר לענין חילוק מלאכות מהעושה מלאכה א' שיש בה איסורים חלוקים דא"כ מה הקשה אביי לרבא מברייתא דהמבשל גה"נ שאני התם דמיירי שהבערת העצים והבישול נעשים בזא"ז. ואשמעי' בברייתא דאף שלא הי' רק התראה א' מ"מ חייב שתים כיון שהם איסורים נפרדים אמנם לפי שיטת רש"י לעיל בדף כ' ע"ב שמובא שם בתוס' ד"ה ל"צ דאף בגופין מחולקים אין לחייב משום התראה שנעשה בהתחלת העבירה כ"א על עבירה הראשונה דהתראה צריכה שתהי' תכ"ד של כל מעשה ומעשה ואם לאו יכול לומר אישתלי יעו"ש וא"כ אף אם הי' סברא לחלק ולומר דחמור לענין חילוק מלאכות בעושה בזא"ז עכ"ז א"א למשכח לחייב בכה"ג בהתראה א' דהא מעשה שני' הי' לאחר כ"ד של התראה שהיתה בהתחלת מעשה הראשונה ויכול לומר אישתלי ושפיר הקשה אביי לרבא מברייתא דהמבשל גה"נ כו' ולכאורה אפשר להביא ראי' לסברת רש"י הנ"ל דהתראה הראשונה כאלו אינה לגבי מעשה השני' שנעשית אחר כ"ד של אותה הראשונה אף שכבר התחיל בעבירה הראשונה תכ"ד של התראה:

ואקדים לזה דברי הטורי אבן בקונטרס אבני מילואים למס' מגילה בסופו אחרי שהקדים שם תחילה דבמאכלות אסורים משכחת שלא כדרך אכילה אף לאחר בישול כגון שאכלו חם או שעירב בו דבר מר וכיוצא בו שפי' הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (יעוין גם בפי' י"ד מהלכות מאכלות אסורות) כ' הט"א הנ"ל בזה"ל ולמאי דפי' ניחא האי דפ"ק דביצה דף י"ב גבי מבשל גה"נ כו' ואמר ר"י הא דלא כב"ה דא"ל מתוך והקשו בתוס' מה צורך איכא שיכול לאכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן כו' יעו"ש ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו דמה בכך שיכול לאכלו שלא כדרך הנאת אכילה הא הוא אכלו בדרך אכילה ולפ"ד התוס' לא שייך מתוך אלא היכא שבעשייתו של זה הי' לו צ"ק אמנם לפי האמת יקשה איך מחייבים משום הבערה ובישול הא בשעת הבישול והבערה שייך הואיל וחזי לצורכו בדבר היתר וצ"ל דהאי תנא סובר דבב"ח אסור שלא כדרך אכילה:

אמנם המדקדק היטב בלשון הרמב"ם יראה כוונה אחרת ואציע לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה שכ' בזה"ל בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורי' אלא במקום סכנה בזמן שהוא דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטי' או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהם מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך ה"ז מותר ואפי' שלא במקום הסכנה חוץ מכלאים ובב"ק שהן אסורים אפילו שלא כדרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין אפי' שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה עכ"ל ממה שמדייק גבי השקאה מר מעורב עם איסורי מאכל והוסיף עוד במ"ש שהרי אין בהם הנאה לחיך נ"ל שכוונתו שבאמת אף שמעורב דבר מר מ"מ יש הנאה גמורה במלוי הכרס וכמבואר מדברי הגמ' חולין דף ק"ג ע"ב פלוגתא דר"י ור"ל אי אזלינן בתר הנאת מעיו או בתר הנאת גרונו לענין חיוב אכילת איסור ע"כ פשוט שחמץ או ערלה שהמה אסורי' גם בהנאה איך היתר באכילה מעורב עם דבר מר דאף שאיסור אכילה ליכא דהא הלכה כר' יוחנן דבאכילה בעינן הנאת גרונו ובזה אין הנאת אכילה לחיך מ"מ איסור הנאה יש שנהנה בהנאת מעיו במילוי כריסו ולכך לא כ' הרמב"ם ג"כ גבי חמץ וערלה דין שלא כדה"נ כ"א בשנעשה ממנו רטי' או מלוגמא אבל כשאוכלו חם או בתערובת דבר מר אסור מה"ת מצד הנאת מעיו ולא משכחת שיהא בכה"ג מותר מה"ת כ"א באיסורי מאכלות שלא אסרם התורה בהנאה והיכא שאין באכילתן הנאת החיך לא מיקרי אכילה לכך דייק הרמב"ם וכ' שיש בהם מר מעורב עם איסורי מאכל כלומר שאסורים באכילה ולא בהנאה אבל באיסורי הנאה אף בכה"ג יש איסור מצד הנאת מעיו ואין סתירה לזה מדברי הרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א דין י"א שכ' בעירוב דבר מר לתוך יי"נ כו' ה"ז פטור ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב ע"כ דשם דבריו לענין חיוב מלקות והרמב"ם לשיטתי' שסובר שאף באיסורי הנאה ליכא מלקות על הנאה כ"א על אכילה ולכך כשעירב דבר מר א"א לחייב מלקות אף באיסורי הנאה דלאו שמיה אכילה כיון שלא היה הנאת הגרון. ועל הנאת מעיו שהוא רק הנאה ולא אכילה לפי ההלכה כר' יוחנן הנ"ל בלא"ה ליכא מלקות דאין לוקין על ההנאה וא"ש ומדויק היטב כל דברי הרמב"ם הנ"ל:

וראיה לזה מדברי ר"ע במשנה ביצה דף כ"ד אפי' יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה וקשה לכאורה הא סתם אכילת בשר חי הוי שלא כדרך אכילה והנאה כמבואר מדברי המרדכי בפרק כ"ש ובפלתי סי' צ"ב ס"ג וכן משמע בטורי אבן שהבאתי לעיל כמבואר להמעיין בדבריו במ"ש ואע"ג דאמרינן התם למעוטי אוכל חלב חי כו' וכן מבואר מדבריו בשא"ר סי' ע"ו ומנ"ל לר"ע שהותרה מלאכות י"ט לצורך אכילה שלא כדרך אכילה אבל לפי הנ"ל ניחא דאף דאכילת בשר חי לא מקרי אכילה כי אין הנאה לחיך בבליעת דבר חי מ"מ הנאה יש במילוי הכרס ולצורך הנאת הגוף מותר לעשות מלאכה בי"ט ולפי דברי הנ"ל נסתרי' דברי הט"א דאף למ"ד דבב"ח ליכא לאו באכיל' כשאוכל שלא כדרך אכילה מ"מ אסור הוא מצד הנאה שבמעיו. ואקדים לזה מ"ש בהגהות מל"מ הלכות יסודי התורה וראיתי להרמב"ן בהשגותיו שכ' בשורש ב' וז"ל וכן אוכל בב"ח והנהנה ממנו לוקין כו' ודע שאף לדעת הרמב"ן שהנהנה מבב"ח לוקה אין לומר שאוכל בב"ח ילקה שתים אחת משום אוכל וא' משום נהנה וראיה לדבר מהא דאמרו במכות דף כ"א במבשל גה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש ואם איתא ילקה גם משום הנאה ואע"ג דבכל האיסורים אם נצטרף בדבר א' שני לאוין לוקה שתים כו' יעו"ש ותורף הסברא לחלק כיון שלוקין על האכילה א"א לחייב עוד משום הנאה שבאותה אכילה שהא כבר חייבנו עלי' ואי"ה לקמן אבאר יותר אמנם לפי מה שהעליתי כנ"ל בשיטת הרמב"ם דאיסור אכילה אינו רק בגרון. ואף אם הקיאו חייב משום אכילה וכשבא למעיו אין עליו אז עוד שם אכילה כ"א הנאה לחודא א"כ שפיר יש להקשות דאם איתא שיש באיסור הנאת בב"ח חיוב מלקות נחייב האוכל בב"ח שתים אם הותרה על איסור אכילה ועל איסור הנאה והיינו על תחילת בליעתו עד סמוך למעיו יחויב משום אכילה ועל ההנחה במעיו שאין בו לתא איסור דאכילה יהיה בחיוב מלקות משום הנאה וא"כ יש לכאורה מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות על הנאת בב"ח:

אמנם אכתי קשה לאביי שמדבריו בפ' כ"ש דף נראה (וכאשר האריכו בזה במל"מ ושאר מחברים) שסובר שלוקין על הנאה. וכדי ליישב קושי' זו צ"ל שהברייתא דמבשל גיד סובר כמ"ד בב"ח מותר בהנאה (יעוין בס' שעה"מ שפלפל בזה) אמנם לסברת רש"י הנ"ל במעשים נפרדים צ"ל התראה תכ"ד של כל מעשה בלא"ה א"א לחייב באכילת בב"ח על הנאת מעיו דהא איסור אכילה הוא כשמגיע המאכל במקום דלא מצי לאהדורי כמבואר בכתובות דף ל"א ויעו"ש באס"ז וא"כ א"א להתרותו אז על גמר הבליעה לתוך המעיים דהא אין בידו לאהדורי ואם מתרין אותו קודם הבליעה בגרון א"א לחייב מצד ההתראה זו על איסור שעושה בהנאתו בגמר בליעתו לתוך המעיים מי יעיד שהיה הכל תכ"ד של התראה זו וכיון דאתינן להכי יש ליישב גי' ישינה הנ"ל דבפשיטות לא היה יכול אביי להקשות דלא נחייב על הבערה ובישול דהא אין חילוק מלאכות ליו"ט דאפשר היה לדחות קושייתו דבעושה ענינים נפרדים בהתראה אח' לוקה שתים ומשכחת שפיר לחייב על הבערה ובישול כשנעשו זא"ז ובהתראה אחת: וע"כ הקדים אביי להקשות אהבערה לא ליחייב דהא חזי לצורכו דהא מה"ת אפשר לאכול בהיתר דהיינו שלא כדרך אכילה וכדברי השא"ר הנ"ל בספרו טורי אבן (ולשיטת המרדכי בפ' כ"ש אף מדרבנן מותר ומובא גם בטא"ח סי' תרי"ב לענין יוה"כ דאפילו איסורא ליכא בדבר שא"ר לאכילה) והרי רבה סובר היכא דשייך הואיל ליכא מלקות בפרט בהואיל כזה שבידו לעשותו וכדי ליישב קושיא זו צ"ל דהאי תנא סובר דבב"ח אסור בהנאה ע"כ לא משכחת היתר באכילה אף כשאוכלו חם או מעורב בדבר מר וכדומה דאף דליכא כאן אכילה מ"מ אסור משום הנאת מעיו וכמ"ש לעיל והשתא דאתינא להכי קשה ליחייב שתים אחת משום אכילת בב"ח שהוא בהנאת הגרון ואחת משום הנאה גרידא בהנאת מעיו דאז תו ליכא שם איסור אכילה רק הנאה וכנ"ל. וצ"ל כסברתי הנ"ל בשיטת רש"י דא"א בהתראה והיינו שאין לחייב משום ההתראה הראשונה על המעשה שנעשה אח"כ אחר כדי דיבור של התראה וא"כ ממילא כשהיה הבערה ובישול זא"ז א"א לחייב משום התראה הראשונה ולא משכחת לחייב שתים בהבערה ובישול רק כשנעשו בב"א וא"כ קשה הא בכה"ג אין חילוק מלאכות ליו"ט כמו בחורש ומחפה ומדויק היטב ישוב הגירסא שמביא הריטב"א:

ובדברי הנ"ל מיושב מה שקשה לפי מה שהעלה בס' קצה"ח סי' ל"ח בישוב קושי' בסוגיא דעד זומם משלם לפי חלקו דרבא סובר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין וסמוכין לזה. מדנחית רבא (כדאיתא בכתובות דף ל"ה) לפרש טעמא דר"ל שסובר כנ"ל דאתי' ליה מג"ש דמכה מכה א"כ איך אמרו בכתובות דף ל"א. מאי איכא בין רבא לאביי זר שאכל תרומה כו' לאביי פטור ולרבא חייב הא גם לרבא פטור במזיד בלא התראה מדין חייבי מלקות שוגגין ושאני שוגג גמור באכילת תרומה שתשלומי' לכפרה וכסברת התוס' שם. אמנם לפי הנ"ל ניחא לפי האמת שנתחב לו במקום שהיה יכול לאהדורי' ע"י הדחק ולא אהדרי' מחייבין אותו על ההנאה שאח"כ דאף דחמ"ש פטורים מ"מ יש לחייב לרבא באכילת תרומה על הנאת מעיו. דבזה ליכא איסור תרומה דהא תרומה לזר אינו מאיסור הנאה רק מאיסורי מאכל לבד אבל לרנב"ה פטור אף על הנאת מעיו כיון שכבר נתחייב בכרת בעת אכילה והנאת הגרון ועדיין הכרת עליו ומיפטר בזה על מה שעושה אח"כ וכסברת רבינו ישעיה בטוח"מ סי' שנ"א לפי פירושו של הדרישה יעו"ש (וכעין זה כתב בש"ך שם על ש"ע) דרק גבי מחתרת שמיד שיוצא מהמחתרת אין עליו חיוב מיתה ואף בהיותו במחתרת לא היה לו כ"א מדין חייבי מיתות שוגגין ע"כ מחויב לשלם אם מאבד הגניבה אח"כ משא"כ בגונב כיס בשבת שחיוב מיתות ב"ד עליו תמיד מיפטר אף במאבדו אח"כ וחייבי מלקות שוגגין או במזיד שלא בהתראה דמי בדין הנ"ל לדין מחתרת. דהא אף בשעת העבירה לא היה עליו חיוב מלקות ולא היה רק כחייבי מלקות שוגגין ובזה יש ליישב קושית המפורשים מאי שמקשין על דברי הגמרא שם בכתובות מדאגבי' קני' דלמא מיירי בתרומה שעדיין לא בא ליד כהן דאין שם קני' לגבי הישראל להתחייב באונסין מצד ההגבהה אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דהא עיקר הנפקותא בין אביי לרבא אינו רק לענין חיוב הנאת מעיו לפי סברת התוס' ישינים בשם רבינו חיים כהן במס' יומא דף פ"ב ע"א שמוכיח מדברי ר"י שם בזר שבלע שיזפין של תרומה והקיאן דרק בשאר איסורים יש חיוב בהקיאה וחזר ואכלו אבל תרומה נתחללה באכילה ודינה כחולין וכיון שר"י שם אמר סתם זר שבלע כו' והקיאן משמע אף שעדיין לא ירדו למעיו דהא לר"י לשיטתיה הנאת הגרון לבדה היא דמיקרי אכילה ע"כ צ"ל היכא שעדיין לא באה ליד כהן אין לחייב את הישראל על תרומה כזו שדינה כחולין גמורים ואינה בחיוב נתינה לכהן יש לפוטרו אף היכא דמשתרשי ליה שנהנה ממנה במעיו דאין בזה כנהנה מתרומה דהא כבר פקע שם תרומה מצד הבליעה בעומק הגרון שבאכילה נתחללה והרי הוא כבר כנתאכלה:

ומעתה מיושב גם קושי' התוס' שם בכתובות שמקשים למה לא הקשה הגמ' קושיא זו דמדאגבי' קני' על משנה דהאוכל תרומת חמץ ואני הוספתי להקשות עוד דשם לא שייך התירוצים שנאמרו שם בכתובות דף הנ"ל על הקושי' דמדאגבי' קני' דהא תני שם במתני' ופטור מדמי עצים הרי דלא מיירי במשקין כ"א באוכלין של תרומה ונסתר תרוצו של ר"פ דמיירי דתחב לו עד בית הבליעה דלא מצי לאהדורה כ"א ע"י הדחק לא א"ש שם דמה בכך דנמאס מאכילה באותו תחיבה הרי מ"מ ראויה היא לעצים כדאיתא ביומא דף הנ"ל בזר שבלע שיזפין וא"כ אכתי לחייב בדמי עצים שנתחייב מעת דהוי מצי לאהדורה אבל לפי מ"ש י"ל דמתני' דהאוכל תרומת חמץ מיירי בתרומה שעדיין לא הגיע ליד כהן ולא שייך כלל מדאגבי' קניא וליכא כלל התחלות חיוב רק על האכילה היינו כשנהנה גרונו שהוא במקום דלא יכול למיהדר כלל כי התשלומין בתרומה שלא באה ליד כהן שהוא ממון שאין לו תובעין אינו מגזה"כ כ"א על האוכלו משא"כ כשמפסידו או מאבדו אף בידים:

והשתא א"ש גם הפי' המשניות להרמב"ם שם בפסחים שמפרש שמצד חיוב המלקות פטור מתשלומי התרומה דהיינו לפי המידה ששייך גם כשנאסרו בהנאה ולבסוף מסיים דפטור מדמי עצים כיון שחמץ אסור בהנאה ואין לו דמים כלל ותמהו עליו המפורשים דאף אם היה מותר בהנאה ג"כ היה מיפטר מתשלומי דמי עצים מצד המלקות שבאכילת חמץ שפוטרו כדברי הרמב"ם בעצמו בטעם פטור תשלומי התרומה לפי מידה אבל לפ"ד הנ"ל ניחא ודו"ק:

בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט [דף מו ודף מח ע"א]

הנה הפני יהושע מקשה דלפי מה דאיתא סוף פ"ב דקידושין דרבי סובר טובת הנאה אינו ממון. למה פסק רבי כאן כר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה וכן מקשה בשאגת ארי' סי' ס"ג על שיטת רש"י דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל לענין בל יראה רק מצד טה"נ ממון יעו"ש:

ונראה לי ליישב ויתיישב ג"כ קושי' הרשב"א שבתוס' שמקשה כיון דאם יבצע מכחו"ח יהי' מותר בלא הואיל למה שרי רבנן למעבד ע"י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל עוד קשה לי שמלשון רש"י שכתב בזה"ל וכל היכא דאפשר למיעבד שפיר בלא הואיל ניחא למיעבד עכ"ל נראה שסובר רש"י דבאפי' דמתניתין לא צריכין לשום הואיל והרי כשמפריש חלה אחת על כולן יסוד ההיתר הוא מטעמא דהואיל כנראה בסוגי' גם קשה קושי' התוס' למה שרי ר"א לאפות משום הואיל הא אפשר לעשות בלא הואיל והיינו בהטלה לצונן:

וליישב כ"ז אקדים לשון רש"י במתני' ר"א אומר כו' עד שתאפה תחילה דאכתי כחו"ח חזי לי' שמפריש מכל חו"ח פורתא. ולאחר אפי' אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן הרי מבואר דבשעת אפי' ליכא איסור משום דכחו"ח חזיא בהפרשת פורתא רק כשמפרש אח"כ חלה על כולן הוא שצריכין לטעם הואיל וקשה אף בלא הואיל ליכא איסורא בכה"ג כיון דלא ייחד בשעת אפי' איזה תהי' לחלה ודמי לדין המבואר בש"ע א"ח סי' תקי"ב דישראל האופה בתנור של נכרי וצריך לתת לו פת אחד לא ייחד לנכרי אחד קודם אפי' דאז אופה של נכרי אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ אחד עכ"ל ואין לדחות דשאני התם דאם לא יתן להנכרי פת א' לא ירשהו לאפות בתנורו והוי זה לצורך ישראל דסברא זו אינו רק לסניף בעלמא אבל עיקר ההיתר הוא משום דלא נתייחד בשעת אפי' חלק של נכרי כמבואר הכל להמעיין בטור ש"ע סי' הנ"ל ויעויין בל"מ פ"א מהל' י"ט הל' י"ד שמביא דברי המ"מ שכ' דלכך לא הוצרך הרמב"ם גבי עיסת כלבים שיהי' לו נבילה שאפשר לפייסן בה משום דסובר הרמב"ם דאמרינן הואיל לכך מותר אף כשאין לו נבילה ומקשה הלח"מ הא אפי' למאן דאית לי' הואיל מ"מ אסורא מיהא איכא דלא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כו' וי"ל כו' כיון דהך עיסה מעורבת של הרועים ושל כלבים אינו ראוי לומר שיהי' אסורא כ"כ וכאלו היתה של כלבים ומשום האי טעמא דהא אפשר למפלגי' כו' א"כ כשמבשל הכל לכלבים אמרינן התם הואיל ואינו לוקה אלא שאסור והכא דמעורבת עם עיסת הרועים מעלינן לי' דרגא ואמרי' דמותר לגמרי כו' עכ"ל ולכאורה לפי דבריו אלה אינו מובן מה זה שאמר ר' יהושע לר"א לדבריך ה"ה עובר משום ל"ת כל מלאכה הא אף לר"י דל"ל הואיל מ"מ ליכא בזה איסור דאוריית' דהא הך עיסה מעורבת מעיקרא הוא לאכילת בעלים רק א' מהלחמים יפרש אחר האפי' לחלה וגם בלא דברי הלח"מ הנ"ל קשה דהא בביצה דף כ"א ע"א מבואר דאף לר' חסדא שסובר דלא אמרינן הואיל מכ"מ מותר לאפות עיסת כלבים היכא שיש לו נבילה שאפשר לפייסן בה אף שדעתו מתחילה להאכיל הפת לכלבים ולא לפייסן בנבילה מכ"מ כיון שיש בידו נבילה דוודאי אפשר לפייסן בה מותר ול"ד להואיל דאי מקלעי אורחים שאין בידו הדבר כן צריכין לפרש כוונת הגמ' שם וא"כ קשה איך תלי כאן בסוגי' דכיצד מפרישין כו' פלוגתת ר"א ור"י בפלוגתא דרבה ור"ח דהא בהואיל דהכא דא"ב בצע מכל חו"ח פורתא גם ר"ח מודה דכיון דבידו הוא לעשות כן לבצוע מכחו"ח מותר לו גם להפריש א' על כולן:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה