אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת שבת

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת שבת

בסוגיא דכבתה זקוק לה [דף כא ע"א]

אמר רב הונא כו' ורב חסדא אמר כו' א"ר ירמיה מ"ט דרב. אמרוהו רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קבלה כו' ופרש"י שלא חשבו לסמוך על דבריו ולכאורה תמוה לי דהא מוכח כדברי ר' ירמיה דאל"כ אמאי מתיר רב להדליק בהן בשבת ועוד קשה לפי שיטת הטור או"ח סי' תרע"ג דאי הו"א דכבתה זקוק לה חיישינן שמא כשתכבה בשבת ישכח ויחזור וידליקנה א"כ גם אי אסור להשתמש לאורה יש לחוש בשמנים הפסולים שיבוא לידי חילול שבת מצד שכבתה זקוק לה א"כ נשאר קושי' התוס' ד"ה ומותר להשתמש שמקשי' דילמא סובר ר"ה אסור להשתמש ומתרצים מדקאמר בין בשבת ע"כ להורות דבשבת יש עוד חשש שיחלל שבת כנ"ל (ונ"מ באין שמן אחר אסור להדליק בשבת חנוכה בשמנים הפסולים) ולפי שיטת הטור קשה דאכתי לא נדע דר"ה סבר דמותר להשתמש דהלא אף מטעם כז"ל לבד יש חשש חילול שבת שמא ישכח וידליק כנ"ל וכדי ליישב זה אקדים מה שקשה לכאורה לפי שיטות המרדכי דהיכא שיש נר אחד יפה אף באחד מהחדרים אף במרתף מותר להדליק בשמנים הפסולים בשאר מקומו' שבחצר יעוין לשונו והגהות תוס' ישינים שבגמ דפוס חדש א"כ אמאי אוסר ר"ה להדליק בשבת חנוכה בשמן פסול ר"ל כיון שנר של שבת קודם ונר של שבת צריך להיות משמן יפה וכיון דיש א' נר יפה באחד ממקומות תו ליכא חשש הטי' בשאר נרות וכעין קושי' זו מקשה בשו"ת שבות יעקב וא"ל דר"ה מיירי באין לו כלל שמן יפה ואין לו נר של שבת דזה א"א לומר דכיון דאמר אין מדליקין בחול מטעם כבתה זקוק לה ע"כ מיירי כשיש למצוא שמנים טובים כמבואר בפנ"י וצ"ל דלעולם מיירי שיש לו שמנים טובים ובאמת יש לו נר של שבת רק כיון שסובר כבתה זקוק לה ע"כ מצריך שיעור להדלקת נר חנוכה ונר של שבת אין לו שיעור רק לצורכן בזמן הסעודה ויכול להיות שנר של חנוכה ידלק בלילה יותר מנר של שבת ואז כשלא יהיה עוד אור מנר של שבת יטעה ויטה הנר של חנוכה שהוא משמנים פסולין אבל לכאורה בשיטת רב שסובר כבתה א זקוק לה י"ל שאינו מצריך שיעור לנ"ח וממילא יכול לצמצם שלא ידליק נ"ח יותר מנ"ש ולא יבוא לידי הטיה ומנ"ל שרב סובר אסור להשתמש ובלא זה קשה דהא רב סובר בהדיא לקמן דף כ"ה הדלקת נר בשבת חובה ומבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שבת כלומר שאינו מצוה שאין צריך לרדף אחרי' רק חובה וצריך לחזור על הפתחים כדי שיהיה לו נר יפה לשבת ע"ש וממילא מילתא דל"ש שיהיה אדם בלא נר של שבת ודלמא לא מצריך שיעור לנ"ח לכן אין איסור להדליק בשמן פסול נ"ח דמצד נר של שבת לא יטה כנ"ל ומנ"ל שסובר רב שאסור להשתמש לאורה ונראה לכאורה יש בלא"ה הוכחה שרב סובר אסור להשתמש לאורה בהקדים ליישב קושי' התוס' ד"ה מותר להשתמש כו' וא"ת מנלן לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה וכו' ע"ש ונ"ל ע"פ מ"ש התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה דאביי ורבא סוברים דלא גזרי' תרומה אטו קדשים ע"כ כטעמא של רבה מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה וקשה קושי' הפ"י הא לשיטת רבה גם שמן שריפה בכלל שמנים הפסולים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת מ"ט יש לאסור הדלקת נ"ח בחול בשמן שריפה וביותר קשה קושי' הפ"י לפי הגירסא בגמ' אמר רבה מ"ט דר"ה אמנם בפשיטות י"ל שלכך אסור להדליק נ"ח בשמן שריפה דנ"ח צריך להדליק כשיעור ובפרט לר"ה שסובר כבתה זקוק לה מש"ה לא ידליק בשמן שריפה מצד שמצוה עליו לבערה וודאי יטה שידליק מהר [וכסברת רש"י לקמן דף כ"ג ד"ה שמא יטה] ולא ידליק זמן הדלקה לצורך נ"ח אמנם ברמב"ם הלכות תרומה פ' י"א הלכה י"ב איתא בזה"ל פת תרומה שנטמאת וכן שמן תרומה שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו ע"כ מדוקדק לשונו שמכ' לאחרים נראה שחשש תקלה אינו אלא לאחרים שלא ידעו שהיא מתרומה שנטמאת מעתה י"ל בפשיטות דילמא מה דאמר שבנ"ח אסור להשתמש לאורה הוא משום דהוקצה למצותו וא"כ אף אם הוא משמן שריפה אין למהר בהדלקתה מחשש תקלה דאף מי שלא ידע שהוא שמן שריפה עכ"פ בעין יראה שהוא מנ"ח ויפרוש מלהסתפק ממנה אף לאחר זמן שיעור הדלקה לפי הכרעת הפוסקים כדברי הפסיקתא שאסור אף לאחר שדלק כשיעור וליכא חשש תקלה וטוב יותר מהגדר שיש בנתינתו בכלי מאוס ולמה ימהר עוד בהדלקתה:

היוצא מזה דאי אסור להשתמש לאורה הי' צד להתיר להדליק בשמן שריפה בחנוכה ומדסתם ר"ה לאסור בכל השמנים מוכח שסובר שמותר להשתמש לאורה ושפיר יש לחוש לתקלה שיסתפק אדם ממנה אחר זמן השיעור ולגדור מפני התקלה יטה בעל השמן כדי למהר בהדלקתה ולכך אסור להדליק בשמן שריפה ומיושב קושי' התוס' הנ"ל:

והנה סוגי' הש"ס שראוי להשוות תמיד ולהעמיד שיטת רב ורבה בחדא שיטה כדאיתא לקמן שאמר אביי דמר עביד כרב [דהיינו רבה] אם לא היכא שמבואר דפליגי אהדדי א"כ איש מה שאמר ר"י בטעמא של רב דסובר אסור להשתמש לאורה האף דממה שמותר להדליק משמנים שאינם נמשכים לנ"ח בשבת ליכא הוכחה כנ"ל משום שיש לו נר יפה של שבת אמנם אכתי בלא"ה מוכח שסובר אסור להשתמש לאורה דאי מותר להשתמש למה סתם ואמר פתילות ושמנים והוי בכלל השמנים גם שמן שריפה ולמה מותר בשמן שריפה בשבת ניחוש שמא יטה א"ו שסובר אסור להשתמש לאורה וליכא חשש תקלה וא"צ למהר בביעורה ולא שייך שמא יטה וא"ש דברי ר' ירמי' לכאורה ז"א דהא בלא"ה יש ראיה מפורשת שרב אינו

סובר כרבה דהטעם איסור בש"ש משום שמא יטה דהא רב בעצמו אמר לקמן דף כ"ה כשם שמצוה לשרוף קדשים טמאים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה ואמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה כו' ומפרשים שם שכוונת רב הוא שלא תקשה כיון דתרומה מותרת בהנאה בשעת ביעורה למה אינו מדליקין בב"ש ביו"ט ע"כ הקדים לומר כשם שמצוה כו' וכיון שמצוה בשריפתן גזרינן תרומה אטו קדשים שיטעו העולם שמחמת המצוה שבביעורה ניתנה הדלקתה ביו"ט כך ידליקו בשמן קודש או שכוונת רב שמצוה דאורייתא בשריפת תרומה ואסורה מדאורייתא שיו"ט כפי שיטות הריב"א שם דדמי לנדרים ונדבות מבואר שרב לא קם כשיטות רבה שאיסור הדלקה בש"ש הוא משום שמא יטה. ונראה ליישב התכת דברי רב הנ"ל באופן אחר ויתיישב גם מה שקשה על ר"י אחר שמצינו כמה פעמים בש"ס שממלת לך שמעינן היפר הנאה. למה הוצרך ר"י ללמוד היתר הנאה בתרומה טמאה מתיבת ממנו ונראה דמלך לא נשמע היתר הנאה רק למ"ד שסובר תרומה טמאה מצותו בשריפה מדאורייתא אבל למ"ד שאינו מדאורייתא י"ל שאסורה בהנאה אף בשעת ביעורה:

ולברר הדברים אציע סוגי' דסוכה דף ל"א של אשירה ושל עיר הנדחת פסול ופריך הגמ' של אשירה פסול והא אמר רבא לולב של ע"ג לא יטול ואם נטל כשר ומשני באשרה דמשה עסקינן דכתית מכתת שיעורי' והקשו בתוס' הא אף בע"ג של עכו"ם מדאגביה קני' ונעשית של ישראל ומתרץ הראב"ד ז"ל שלעולם מיירי ביו"ט ראשון רק שהלולב אינו ממש ע"ג והישראל לא זכה רק בלולב של המשמשין וגוף ע"ג הוא ביד עכו"ם וכשנכרי מבטל ע"ג בטל משמשין שביד ישראל הרי יש צד היתר הנאה לאותו לולב של משמשי ע"ג ומיקרי לכם וגם לא מכתת שיעורי' דכל דבר שיש לו מציאות היתר שיופקע איסורו לכם קרינן ביה ביד הבעלים ול"ד לשארי איסורי הנאה שאין להם היתר ואין לשום אדם בהן זכות מפאת איסורו ולכך לא מיקרי לכם. והנה לכאורה קשה לשיטת התוס' והפוסקים ומכללם גם הרשב"א וריטב"א בחולין בסוגי' דזרוע בשלה שלא הכריעו בהחלט, כדעת הראב"ד דמדאורי' אין מבטלין איסורין ואם נימא דמדאורייתא מותר לבטל לכתחילה כל איסור א"כ נימא שגם בלולב של ע"ג של ישראל יוצאין מדאורייתא ולכך קרינן בי' לכם כיון שיכול להפקיע איסורו ע"י ביטול בתערובות דמדאורייתא גם ע"ג בטלה. יעוין בשו"ת שער אפרים סימן ל"ח שכתותי מכתת שיעורי' לא שיך רק בדבר העומד לשריפה מדאורייתא ואף שנ"ל דדבריו אינם רק היכא שכל עיקר מצות שריפה אינו רק מדרבנן משא"כ בע"ג שמצותן מדאורייתא בשריפה רק שיש תקנה מדאורייתא בביטול אך כיון שתקנו חז"ל שאסור לבטל וגם תקנו שאפי' באלף אין ע"ג בטילה. הרי כמנוע תקנת הפקעת האיסור על ידי ביטול ונשארת עומדת לשריפה כמצוה מן התורה שע"ג בעינא טעינה שריפה ושייך גם בזה כתותי מכתת שיעורי' אכתי קשה איך יליף ריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מדכתי' לך הא אף באסורי הנאה לכם קרינן בי' מדאורייתא מפאת זכות שיש לבעלים בהן שבידם לבטל בתערובות וישוב איסור להיות היתר ואף הגוזל דבר איסור הנאה קודם ביטול בתערובות בודאי שם גזלן עליו וחייב בהשבה לבעלים כיון שיש ביד הבעלים להפקיע האיסור ע"י ביטול בתערובות אשר ע"כ נ"ל דמחלוקת הפוסקים אי מבטלין מדאורייתא איסורים או לא אינו רק באיסורים שלא אמרה תורה בהן מצות ביעור אבל בע"ג וחמץ בפסח שאמרה תורה שמחויב לבערן בוודאי אין לבטל בתערובות ולהפקיע בזה מצות הביעור מן העולם והסברא זו מתקבלת על הדעת. וא"ש גם בזה מה שאמר ר"א בפסחים דף ו' ט"ב ב' דברים אינן ברשותו של אדם מעתה מתורץ קושי' הנ"ל על ר"י דבקידושין דף נ"ז איתא גופא כל צפור תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא אמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי לא מצינו בעלי חיים שאסורין כו' רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ומדלא נחית ר"י לסברת רבא צ"ל דר"י סובר שמותר לבטל איסורים מדאורייתא ונהפך האיסור להיות היתר ולא שייך לומר שלח לתקלה כאשר האריכו בזה בפוסקים להבין דברי רבא לשיטת הסוברים שיכולין לבטל איסור מדאורייתא וי"ל שר"י סובר ג"כ שאין מצוה מדאורייתא לשרוף תרומה טמאה בתערובות ע"כ אף אי אסורה בהנאה בעינא שפיר קרינן בי' לכם ולכך הוצרך ר"י ללמוד היתר הנאה מתיבת ממנו. ורב לשיטתו שסובר כשם שמצוה כו' כך מצוה לשרוף תרומה טמאה וכיון שמצוה לבערו אין יכולין לבטל בתערובות ולהפקיע מצות ביעור ולמה כתי' לך אלא וודאי שמותר להנות בשעת ביעורה וא"ש התכת דברי רב והקדמת דבריו כשם שמצוה כו' שזה לחיזוק ראייתו שמביא לשריות דהיתר הנאה בשעת ביעור תרומה טמאה מתיבת לך: אבל לא נחית לפרש טעמא דמתניתין דאין מדליקין בש"ש [יעוין בהגהות משנת רב על משניות במס' סוכה פ"ג משנה ה' מה שהאריך בענין זה הגאון המחבר ז"ל] היוצא מזה דלפ"ד אלה אף שמוכח שרב סובר דיש מצוה דאורייתא בשריפת תרומה מ"מ איכא למימר שבטעם דאין מדליקין בש"ש בע"ש סובר כרבה משום שמא יטה. ונכונים דברי הראשונים שההוכחה מדברי רב שסובר אסור להשתמש לאורה אינו רק משום דמן הסתם מוקמינן שרב ורבה בחדא שיטה קיימין:

אמנם נראה מה שהקשיתי לתרץ דלכאורה לפי שיטות ריב"א שבתוס' דף כ"ה ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין שמדמה ביעור תרומה לנדרים ונדבות נשאר קושי' התוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה גזירה דתירוץ הראשון שבתוס' שם אין לו התחלה לפי שיטת הריב"א דאף אם אביי סובר שאין מצוה מדאורייתא בשריפת תרומה מ"מ למה הקשה לרבה אלא מעתה. דלמא סובר רבה כרב שאמר בהדי' כשם שמצוה לשרוף קדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה וגם תירוצו של הרשב"א לא א"ש לשיטת ריב"א דבחידושי רשב"א מביא בשם הירושלמי שלמ"ד שסובר דביעור קדשים אסור ביו"ט אף כשהדליק מעי"ט ודולק והולך ביו"ט יעו"ש גם לפי מה שהשיב רבה גזירה יו"ט אטו שבת ואסור גם מעי"ט הרי שיכולין לפרש דברי המתני' דאין מדליקין בש"ש. ביו"ט דר"ל אף מעיו"ט אין מדליקין רק שלמ"ד בנדלק בעיו"ט אין איסור ע"כ מתפרשים דברי המשנה דאין מדליקין בש"ש ביו"ט עצמו ולא מעיו"ט אבל בוודאי יותר מתפרשת יפה שיהי' הכוונה אף מעיו"ט כמו אין מדליקין שבשבת שמיירי מע"ש ולפי"ז קשה לכאורה להבין תירוץ הרשב"א שבתוס' הנ"ל ד"ה גזירה דמאי פריך אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי דלמא שם הטעם משום דאין שורפין קדשים ביו"ט רק אי מטעם זה לבד הי' מותר להדליק מעיו"ט ומשום חששא שמא יטה אסור להדליק אפי' מעיו"ט דמתוך שמצוה עליו לבערו יטה ביו"ט למהר הדלקתה ויהי' מבעיר בהטיה זו קדשים ביו"ט שזה אסור הרי גם שמא יטה שייך ביו"ט כמו גבי שבת ושייך שפיר למיתני הכא יו"ט דחד טעמא לאסור מעיו"ט כמו בע"ש משום שמה יטה וצ"ל שרשב"א לא אזיל בשיטת ריב"א וסובר דמדאורייתא מותר הבערת תרומה ורק משום גזירה אטו קדשים אסורה הבערתה ביו"ט ולאסור גם מעיו"ט הוי גזירה לגזירה עוד י"ל דהרשב"א בעל התוס' לא ס"ל כן ואיזה מבעלי תוס' רוצים לדחוק כן ליישב שם קושי' בשם הרשב"א גם א"ל דבלא"ה אין לגזור ולאסור הבערת שמן של תרומה שנטמאת אף מעיו"ט אטו שריפת קדשים מעיו"ט דשמן פסול בקדשים דהיינו שמן של מנחות לא שכיחי דכהנים זריזים הם וכל עיקר שריפת קדשים הוא בבשר נותר ובזה לא שייך שמא יטה כמו דלא שייך בעיסת חלה כמבואר מדברי תוס' הנ"ל ד"ה גזירה יו"ט דכל הרואה בשר או עיסה בין העצים ידע שהוא מן הפסולים ולא אתי לידי תקלה וכדאיתא בפסחים דף זורקו בין העצים וחשש הטיה שלא יבא לידי תקלה לא שייך רק בשמן שדרכו להדליק ולא מינכר שהוא מש"ש מתרומה שנטמאת ואטו שמן ודש פסול דלא שכיח ליכא למיגזר וא"ש דברי הרשב"א אמנם כ"ז שיטת התוס' דאזלי בשיטת ר"י שחולק על הריב"א אבל לדברי ריב"א דשריפת תרומה טמאה אסורה כמו נדרים ונדבות. אף כשמדליק בעיו"ט יש לחוש שמא יטה ביו"ט ויכשל בהטי' זו באיסור הבערת תרומה ביו"ט ונשאר קושי' התוס' מאי פריך אביי לרבה אלא מעתה ביו"ט לישתרי דילמא סובר רבה דשריפת תרומה טמאה אסורה ביו"ט מדאורייתא והא דמתני לה במתניתין הוא משום דתנא דמתני' אוסר בהדלקת ש"ש גם בעיו"ט מחשש שלא יבא לידי הטי' ביו"ט וכמו שאוסר מע"ש מטעם זה לפי דברי רבה. הרי לדברי ריב"א נסתרת השני תרוצים שבתוס' ונשאר לשיטתו קושי' התוס' ונ"ל דלדעת ריב"א א"ש דבלא"ה י"ל קושי' התוס' והקדם לזה דברי הירושלמי גמליאל זוגא שאל לרב אסי מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק א"ל לא תני ר' הושעיה אלא אין מחייבין אותו למצותו אמר ר' אבוהו שנה לי ר' יהונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכה ש"ש הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כ"ש ומדלקת כו' ע"כ ולכאורה תמוה מה תועלת בהוספת שמן חול כל שהוא ונ"ל שמזה ראי' לשיטת ריב"א דבביצה דף כ"א ע"א איתא בעי מיני' רב אויא מרב הונא בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט. א"ל מותר לשחטה כו' וכי מה בין זה לנדרים ונדבות כו' כהנים משולחן גבוה קא זכי וכתב שם רש"י דגם הבעלים זוכין משולחן גבוה נמצאת כל השחיטה לשם גבוה וכן בביצה דף י"ז ע"א איתא באמת אמרו ממלא אשה כל קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כתב רש"י שטעם ההיתר משום דבחד טרחא סגי (ויעוין בטור א"ח ובב"י שם מבואר דעת הרשב"א בזה):

היוצא מזה דלשון רש"י אם הי"ל בנונ"ד צד חלק להדיוט שאין משולחן גבוה זכי הי' מותרת שחיטתו ולא לבד שחיטתו שא"א למפלג אלא אף בדבר שאפשר למפלג אם המלאכה נעשית בחד טרחא מותר כמו במילוי קדירה בשר דאפשר בלא המילוי ואין איסור לרש"י בכה"ג רק שיש הוספת טרחה כמו בעיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל שנלשת כולה ואפייתן בא בטורח יתירה מכפי הטורח אם הי' לש ואופה רק חלק ישראל מעתה נקל להבין טעמו של ר' יונתן שמתיר להדליק בהוספת שמן של חול דהוא סובר כרב חסדא דמתני' מיירי ביו"ט שחל להיות בע"ש וכמבואר בהדי' שם בירושלמי בדף הקודם והאיסור הוא משום שאין שורפין תרומה דתרומה וקדשים טמאים חד דין להם שאסורה הבערתן מדאורייתא ביו"ט כיון דשריפתו לגבוה וכסברת הריב"א ע"כ אם מוסיף שמן חול כ"ש הרי יש בהבערה זו חלק גבוה וחלק הדיוט ותו לא דמי לנונ"ד שכולן לגבוה ומותר בזה מלאכת הבערה כמו מלאכת שחיטה שמותרת הבהמה חצי' ש"נ וחצי' ש"י כיון דבחד טרחה היא ויש בהבערה זו צורך יו"ט שאין הנאתן שמן של חול נאסרת בתערובות דהא משמן של תרומה עצמה ג"כ מותר להנות בשעת הבערה רק ששם גבוה עליו ודמי לנונ"ד אבל על שמן של חול שבתערובות אין שם גבוה ומיושב שפיר דעת ר' יהונתן הנ"ל

והנה בר"ן לאלפסי מוכיח דשמן מהותך שמוזכר בגמ' שמותר בהוספת שמן כ"ש אינו שמן מבושל שבמשנה דהא תני לה בין שארי שמנים ובוודאי חד דינא להם בשארי שמנים אין מועיל כשנותן לתוכה שמן אחר כמו שהשיב רבה לאביי לעיל דף כ"א ע"א מ"ט לפי שאין מדליקין וקשה לכאורה לפי שיטת ר' יהונתן שמתיר בש"ש בהוספת שמן אחר כ"ש למה תני במתני' בין שארי שמנים. וצ"ל שסובר ר' יהונתן שגם בשארי שמנים פסולים מועיל בהוספת שמן כ"ש אבל רבה לשיטתו סובר שבשאר שמנים אינו מועיל הוספת שמן כ"ש ע"כ גם בש"ש אינו מועיל וע"כ צ"ל שאינו סובר שהטעם באיסור הדלקה בש"ש משום דאין שורפין ת"ט ביו"ט כמו שאין ש"ק וכסברת הריב"א דדמי לנונ"ד ועוד גרע מיני' דאי משום זה הלא יכול להדליק בהוספת שמן של חול וא"ל דגזרינן אטו לא הוסיף הא אף בלא הוספה אינה אסורה מעיו"ט רק משום שמא יטה וכנ"ל דיבא ע"י הטיה זו מלאכת הבערת תרומה ביו"ט והאי גזירה הוסיף מעיו"ט אטו לא הוסיף ולא הוסיף משום שמא יטה ומקשה אביי שפיר אלא מעתה ביו"ט לישתרי. דא"ל משום שאין שורפין תרומה מאי שמא הכא וא"ל דבא התנא להוסיף לאיסור הדלקה מעיו"ט ומשום יטה ביו"ט דאי משום זה יהי' מותר להדליק בהוסיף שמן של חול כ"ש ולרבה לשיטתו שאוסר בכל השמנים הפסולים הוספת שמן אחר נשמע שגם בש"ש אינו מועיל הוספת שמן וכעין הוכחת הר"ן הנ"ל מדתני להו יחד במתניתין וא"ל דמתניתין מיירי ביו"ט עצמו ושפיר אוסר גם בהוספת שמן כ"ש אטו לא הוסיף ולכך תני דיני יו"ט הכא משום דדמי לזה לשבת דכמו שאסרו בשבת בשמנים הפסולים אף בהוספת שמן טוב מטעם גזירה אטו לא הוסיף כ"כ אסור בש"ש ביו"ט דהוסיף אטו לא הוסיף זה א"א לומר כן דמיד שנאמר שרבה סובר שאסור מדאורייתא לבער ת"ט ביו"ט דהיינו שנטמאת ביו"ט ולדבריו שסובר שבע"ש אסור משום שמא יטה כ"כ אסור בשמן גם מעיו"ט שמא יטה ביו"ט ויבא לידי איסור הבערה ביו"ט דהא רבה בעצמו סובר ביבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת א"כ בכלל דברי התנא אין מדליקין בש"ש ביו"ט הוא גם איסור הדלקה מעיו"ט ומעיו"ט אין לאסור רק בעינה בלא הוספת שמן של חול דבהוסיף ליכא לאסור דהוי גזירה לגזירה כנ"ל ורק ביו"ט אסור אף בהוספה דגזרינן הוסיף אטו לא הוסיף ואיך סתם התנא במשנה אין מדליקין בש"ש [וכללו בין שארי שמנים הפסולים] הלא בשארי שמנים הפסולים אסורים מעיו"ט אף בהוספת שמן טוב ושל ש"ש מעיו"ט מותר ע"י הוספת שמן של חול. גם בלא"ה לא יתכן לחלק דבר אחד לצדדים שבדין אין מדליקין בש"ש ביו"ט כלל האיסור ביו"ט עצמו וגם מעיו"ט ואינם שוים דביו"ט אסורים אף בהוספת שמן של חול דגזרינן הוסיף אטו לא הוסיף ועיו"ט מותר בהוסיף דאין לגזור אטו לא הוסיף דהוי גזירה לגזירה ומובן מה שאמר אלא מעתה ביו"ט לישתרי ולולא הסברא שחידש רבה שמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה היינו יכולים לומר דלכך אין מדליקין בש"ש ביו"ט משום דאין שורפין תרומה ביו"ט דדמי לנונ"ד ואסור כמו ש"ק ביו"ט ואף בנתן לתוכו שמן כ"ש אסור משום דגזרינן אטו לא נתן בה שמן ולכך תני להו במתניתין הכא גבי דיני שבת משום דיש השתוות לדין זה עם השמנים הפסולים לשבת. דכמו שבשמנים הפסולים מחמת שאינם נמשכים כו' אסור בהוסיף בה שמן אטו לא הוסיף כ"כ בש"ש ביו"ט אסור בהוסיף אטו לא הוסיף אבל עתה שחידש רבה דמתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה ממילא אי סבר דש"ת אסור ביו"ט כמו נונ"ד אסור להדליק גם מעיו"ט דחיישינן שמא יטה ביו"ט ויהי' מבעיר ש"ש ביו"ט. א"כ הנאמר במשנה אין מדליקין בש"ש ביו"ט פירושו שגם מעיו"ט אין מדליקין דדלמא יטה ביו"ט אבל ז"א אסור רק בעינא בלא שום הוספת שמן של חול דבהוספת שמן ש"ח א לאסור מעיו"ט דהא אף אם יטה ביו"ט לא יעשה עבירה דהאיש גם חלק הדיוט בזה ול"ד לנונ"ד ולגזור הוסיף אטו לא הוסיף ליכא למימר כיון דאף בעינא בלא תערובות לא אסור מעיו"ט רק משום גזירה שמא יטה ביו"ט ובהוסיף. כ"ש דהוי גזירה לגזירה וצ"ל דמתני' מיירי בלא הוספת שמן ש"ח אבל בהוסיף מותר א"כ ליכא למיתני לש"ש בהדי שארי שמנים הפסולים הנזכרים במשנה לענין שבת שפסולין לרבה אף בהוסיף שמן כ"ש דשם לא הוי גזירה לגזירה כמ"ש התוס' בדף כ"ד ע"א ומקשה אביי שפיר לרבה לשיטתו:

היוצא מזה לסברת אביי שסובר שמצוה דאורייתא לשרוף ת"ט ע"כ אינו סובר כטעמו של רבה דאין שורפין בשבת משום שמא יטה דא"כ למה תני דיני יו"ט הכא וכקושייתו אלא מעתה וממילא נשמע שרב שאמר כשם שמצוה לשרוף חולק על רבה וקאי בשיטת ר"ח וליכא כלל איסור הדלקה בש"ש רק ביו"ט שחל להיות בע"ש ואין ש"ש שבכלל שמנים הפסולים לשבת ולא קשה כלל על רב למה מתיר בש"ש בחנוכה בשבת דהא אף בשארי שבתות כשאין יו"ט ע"ש מותר בהדלקה בש"ש וכיון שסרה קושי' זו תו ליכא הוכחה שרב סובר אסור להשתמש לאורה דדילמא ס"ל שמותר להשתמש והא דמותר בשמני' הפסולים לנ"ח בשבת ולא חש לשמא יטה משום דרב לשיטתו דנר בשבת חובה וע"כ יש לכאורה נר יפה של שבת ולא שייך עוד שמא יטה כדעת המרדכי הנ"ל לכך לא רצה אביי לקבל דברי ר' ירמיה ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה