אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת פסחים › בסוגיא דהאופה מיו"ט לחול [דף מז]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת פסחים · בסוגיא דהאופה מיו"ט לחול [דף מז]

בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט [דף מו ודף מח ע"א]

זה לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות המבשל ביו"ט לנכרי או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים הי' אותו תבשיל ראוי להן ע"כ וכ' הלח"מ ד"ה עיסת הכלבים דאף היכא דשייך הואיל איסורא איכא ולא מהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כמו שנראה ברור מדברי הרמב"ם הנ"ל כו'. יעו"ש כוונתו מדכלל דין המבשל לחול עם דין המבשל לנכרי או לבהמה. ובדין י"ג כ' הרמב"ם להדיא דאין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל לנכרים וכו' שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לנכרים וכו' אמנם א"כ הרי מוכח דבאופה מיו"ט לחול יש איסור דאורייתא מדכלל דין זה עם דין מבשל לנכרי ולבהמה ומסוגיא דהואיל מוכח להדיא דלדברי רבה דאית ליה הואיל ליכא אלא איסור דרבנן דאל"כ אמאי שרינן לאפות מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין וכי משום ע"ת שרינן איסור דאורייתא. אמנם לפי לשון הרמב"ם בפ"ו מהי"ט שכ' יו"ט שחל להיות ע"ש אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבוא לבשל מיו"ט לחול כו' וכ' הב"י בסי' תקכ"ז שהרמב"ם סובר דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא ולכך מהני ע"ת ומסיים הב"י ואע"ג דלמ"ד דל"ל הואיל אמרינן התם. הכי משמע דמאן דאית לי' הואיל נמי סובר הכי כו' יעוי"ש וכבר השיג ביש"ש על דברי הב"י בזה שמסוגיא הנ"ל מבואר להדיא שלא כדברי הב"י. גם ממ"ש הרמב"ם גבי שתי לחם הטעם דלכם משמע שסובר דמצד הדין צרכי שבת נעשין ביו"ט וכן מלשון הרמב"ם בדין שחיטות בהמה מסוכנת (פ"א דין י"ב) שכ' בזה"ל מי שהי' לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שיאכל בחול ע"כ נראה דס"ל כר"ח שצריך דוקא לאכול כזית מבעוד יום וכן כ' בב"י סימן תצ"ח בכוונת הרמב"ם ודלא כהמ"מ א"כ מוכח מזה שדעת הרמב"ם דאף היכא דשייך הואיל איכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד ממון א"א להתיר איסור דאורייתא א"כ דברי הרמב"ם דלא כרבה ולא כר"ח דלרבה אף איסורא דאורייתא ליכא היכא דשייך הואיל ולרב חסדא יש גם חיוב מלקות והרמב"ם עשה הכרעה שאסור מדאורייתא ופוטר ממלקות ונ"ל לכאורה למצוא ראי' להלכה כדברי הרמב"ם דלכאורה יש להקשות לפ"ד התוס' בד"ה נאכל דהיכא שבאו עדים ביום ה' ונתקדש אותו היום נפדה הלחה"פ שנאפה וביום ו' נאפה לחה"פ למצות הערכה א"כ לא הי' למפרע איסור באפיי' הלחה"פ כשהי' נאפה ביום ה' ואין למנוע אפי' לחה"פ ביום ה' רק מספק שמא לא יבואו עדים בו ביום ויהי' יום ו' יו"ט דאורייתא ויושארו למצות לחה"פ הלחמים שנאפו ביום ה' ויש איסור דרבנן כיון שהתקינו שיהי' נוהגין אותו היום קודש והרי הוי ככל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא א"כ אמאי לא התירו לאפות לחה"פ ביום ה' מטעם ספיקא דרבנן דהא אם יבואו עדים קודם מנחה יהי' שהות לפדות לחה"פ ולאכלן ואף אם לא יאכל רק כזית א' מכל לחם די שלא יהי' למפרע איסור מלאכה ביו"ט וצ"ל דאף שהתירו שבות במקדש מ"מ לא התירו רק שבות לצורך מקדש ועבודה כדאי' במס' ביצה דף י"א ע"ב ובמס' עירובין וכיון דפדיון קודש הוא שבות כמו פדיון בכור אדם והיא מכלל לא מעריכין ולא מקדישין שאסור משום מו"מ לא יהי' אפשר בפדיון לחה"פ ביום ה' והא דכתבו התוס' בד"ה ולרשב"ג דטעמא של רשב"ג הוא משום הואיל ויכול לפדותו י"ל שכוונתם כיון דמה"ת מותר בפדיון שייך הואיל וליכא אלא איסור דרבנן וכעין זה כ' רש"י לקמן ד"ה כלאחר יד ע"י שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע לי' מלקות ע"כ. הרי אף שמנוע מצד איסור דרבנן מ"מ כיון דשייך מדאורייתא הואיל פקע מלקות וממילא גם איסור דאורייתא ליכא וא"ש מה שהתיר רשב"ג לאפות ביו"ט דאף שגם היכא דשייך הואיל יש איסור דרבנן מ"מ יש להתיר איסור דרבנן זה במקדש דהי' צורך גבוה למצות להח"פ דהא אותן להח"פ יהי' לחמי הערכה והו' ההיתר איסור דרבנן לצורך גבוה משא"כ כשיהי' הלחה"פ נאפות ביום ה' באם יבואו העדים קודם מנחה ויתקדש אותו יום יהי' מהצורך לאפות ביום ו' למצות להח"פ ואיגלאי שיעשה איסור דרבנן באפיית לחה"פ ביום ה' שאינם למצות הערכה ולא יהי' אפשר לפדותן מחמת שבות דלא מקדישין כו' ואף שיש הואיל מדאורייתא מ"מ יושאר איסור דרבנן ושלא לצורך מקדש לא התירו איסור זה וכן אם לא יבואו עדים יהי' איסור דרבנן כי התקינו שיהי' אותו היום קודש ואיסור זה לא התירו אף לצורך גבוה והי' אסור לאפות לחה"פ ממנחה ומעלה כשלא באו עדים קודם מנחה אף דבכה"ג ליכא אלא יו"ט מדרבנן דעשו חז"ל יום זה לקודש כמו יו"ט וכמ"ש בס' הצל"ח בד"ה שני ימים טובים דכיון שעשו רבנן אותו היום קודש אף במקדש לא התירו בו במה שאסור ביו"ט דלא התירו במקדש אלא שבות או איסור הואיל ולא מה שאינו אלא מצד היום דחכמים עשו קדושי יום של יו"ט דדבריהם כקדושת יו"ט דאורייתא שיהי' הן בגבולין הן במקדש,. וא"כ יהי' באפיי' לחה"פ איסור דרבנן הן אם יבואו העדים או לא ומיושבת קושית הנ"ל:

אמנם לכאורה עדיין קשה דהא עכ"פ מוכח דאיסור דרבנן שיש במלאכה מחמת דשייך הואיל יש להתיר לצורך לחה פ כשיהי' נשארו למצוותן וכמו שמבואר מדברי רשב"ג שמתיר מטעם זה א"כ לפ"ז היכא שאין העדים ביום ה' ונשארו הלחה"פ שנאפו אז למצוותן יש היתר על מלאכת אפיי' שנעשה דהא בעת האפיי' הי' שייך הואיל להפקיע איסור דאורייתא אה ביו"ט גמור כאשר אבאר והאיסור דרבנן שנשאר מותר במקדש לצורך עבודה בכה"ג שהלחה"פ נשארי' למצוות הערכה ומ"ש דבעת אפיי' קודם שבאו העדים שייך לומר הואיל היא פשוט דהא אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אף שבאמת לא על דעת שיבואו ולא יבואו עאכו"כ שיהי' שייך לומר הואיל כזה הואיל אם יבואו עדים ואף דאיגלאי אח"כ שלא באו מ"מ בזמן אפיות לחה"פ הי' שייך הואיל וכיון שכן אף שלא יבואו יהי' אותו היום קודש מתקנ"ח ונחזיקו כחומר יו"ט דאורייתא מ"מ הרי אפיי' ביו"ט דאורייתא כה"ג ליכא למפרע איסור דאורייתא באפיות לחה"פ שנאפו קודם שנודע אם יבואו עדים או לא כיון שהי' שייך אז בעת האפיי' הואיל וליכא אלא מלאכה דרבנן כמו בכ"מ ששייך הואיל ומלאכה כזו מותרת במקדש לצורך גבוה ועתה שלא באו העדים ביום ה' יושארו הלחה"פ שנאפו היום לחמי המערכה ולמצוותן דוחין האיסור דרבנן במלאכה דשייך הואיל ולא יהי' איסור כלל דהאיסור מדרבנן שהוא במלאכה עצמה היכא דשייך הואיל הוא מותר במקדש לצורך גבוה כדמוכח מרשב"ג ואין מקום לאסור האפוי ביום ה' רק מחשש דילמא יבואו העדים ויהי' אותו היום קודש מדאורייתא והלחה"פ שנאפה בו ביום יושארו לפדיון ולמצות הערכה נצרך לאפות לחמים אחרים ביום ו' וכיון שלא הי' באפי' ביום ה' צורך גבוה יהי' איסור דרבנן באפייתן שלא לצורך גבוה א"כ אכתי קשה כיון דליכא אלא חד צד לאיסור דרבנן אמאי לא נימא בחשש איסור דרבנן זה דספיקא לקולא דהא יכול להיות שלא יבואו עדים ולא יהי' כלל שום איסור דרבנן ולמה הוצרכו לאפות הלחה"פ ביום ד' הלא גם ביום ה' לאפות כיון שיש ספק דילמא לא יבואו עדים ולתרץ קושי' זו י"ל לכאורה בפשיטות דבכה"ג לא הוי ספיקא דרבנן דהא שכיח יותר שיבואו עדים ביום ה' והוי רוב לאיסורא. וגדולה מזה מבואר ברש"י במס' ר"ה דף י"ח ע"א ד"ה ועל אלול מפני ר"ה שכ' בזה"ל מודיעים מתי התחיל אלול ועושים ר"ה ביום שלשים של אלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם כו' א"א להן לדעת ע"כ הולכין אחר רוב שנים כו' יעו"ש אמנם עדיין צ"ע אריכות לשון רש"י ואע"פ שספק כו' ע"כ הולכין כו' ונ"ל שהי' קשה לרש"י דהא סתם מתניתין ר"מ ור"מ חייש למעוטא ברובא דליתא קמן והך רובא הוי ג"כ רובא דליתא קמן וצ"ל דהא אסיקו בחולין דף י"א דאף לר"מ דחייש למעוטא מ"מ היכא דלא אפשר שאני ולזה כ' רש"י ואע"פ שספק היא כו' א"א להן לדעת ע"כ הולכין אחר רוב שנים.

אמנם לכאורה קשה דהא איתא במס' בכורות דף כ' הלוקח בהמה מן הנכרי ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק ומקשה הגמ' מכאן ואילך ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדת בתוך שנתן כו' לימא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למעוטא כו' אלא אמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל רבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלו רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה לא ומצינו בפוסקים קדמונים ברמב"ן וריטב"א במס' קידושין בסוגיא דסבלונות ובשארי פוסקים דהלכה כרבינא דלא אזלינן בתר רובא דתלוי במעשה רק אחר רוב שהוא בטבע וחיוב א"כ אמאי סמכו בגולה לעשות ר"ה יום אחד על סמך רוב הנ"ל דהא תלי במעשה. אף שבירושלמי פ"ק דר"ה איתא חזקה על הב"ד שאין מתעצלין מ"מ ליכא חזקה זו על העדים שרואין את החידוש ותלי במעשה אם יבואו או לא יבואו ולתרץ קושי' זו נקדים עוד מה שהקשה בטורי אבן על מס' ר"ה דף הנ"ל דרש"י סותר דברי עצמו שבמס' פסחים דף נ"ד תניא אין בין יוה"כ לת"ב אלא שזה ספיקא אסור וזה ספיקא מותר ומפרש הגמ' מאי ספיקא מותר לקביעי דירחא פי' רש"י לעשות ב' ימים כי מספקא לן אי עיברו הב"ד חודש שעבר או לא והשתא קשה מ"ש ר"ה סמכינן על הרוב וביוה"כ לא כו' כל בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כדאיתא ביבמות דף קי"ט (יעוין לקמן תירוץ פשוט על קושי' זו) ואמרתי דרך פלפול לתרץ קושי' זו דבמס' חולין דף י"א אי' מנ"ל דאזלינן בתר רובא כו' רבה בר רב שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף ומקשה בתוס' וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים דילמא היינו משום דאוקמא אחזקה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינו חי' כו' ולענ"ד יש לתרץ קושי' התוס' לפי שיטות רש"י כפירוש הרשב"א ביבמות דף ל"א דמחזיקין מאיסור לאיסור וע"כ אסור בספק בשחיטה כיון שהוחזק מחיים איסור אמ"ה ושוב נולד ספק בשחיטה מחזיקין מאיסור לאיסור והוי כספק איסור במקום חזקה. והא דלא אמרינן להחמיר מטעם זה גם בספק טרפה הטעם משום דנגד ספק טרפה יש רוב דרוב בהמות אינם טרפות ורובא עדיף מחזקה וכ"ז למסקנא דאזלינן בתר רובא אבל אי לא הוי אמרינן דאזלינן בתר רובא הוי אמרינן גם בספק טרפה דהוי ספק במקום חזקת איסור דמחזיקין מאיסור לאיסור ועד"ז מיישב בספר טורי אבן באבני מלואים למס' חגיגה דף ד' מה שמקשה הרשב"א מסוגי' הנ"ל על הרמב"ם דס"ל סד"א לקולא מדאורייתא א"כ א"ש הוכחת הגמ' מפרה אדומה דאין לדחות משום דאוקמי' אחזקה דהא אי לא אזלינן בתר רובא יש לפרה חזקה מנגדת ולאיסור דהיינו שמאיסור אמ"ה מחזיקינן לספק איסור טריפות והוי כתרי חזקות סותרת ושב לספק שקול:

ודע דבחדושי רשב"א לחולין דף י"ב איתא בזה"ל אבל ברובא דתלי במעשה ומיעוטא דלא תלי במעשה שבקינן רובא דתלי במעשה כדתנן בכורות דף כ"א ובחידושיו ז"ל לחולין נראה דסובר דהא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה אינו אלא היכא שיש חזקה מתנגדת ולפי"ז מבואר דמה שאמר רבינא אבל רובא דתלי במעשה כו' אינו אלא לומר דאף שסוברים רבנן דרובא עדיף מחזקה מ"מ ז"א אלא ברובא דלא תלי במעשה אבל בתלי במעשה אין הרוב כמו חזקה ע"כ כשיש חזקה מנגדת להרוב דתלי במעשה הוי כספק שקול:

ועפי"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם דבהלכות איסורי ביאה פ"א נמשך אחרי דברי הירושלמי סוף קידושין דממכה אביו ילפינן דסוקלין על חזקה דשאר בשר ומקשה הב"ש בסי' י"ט על הרמב"ם שהרי בסוגי' דחולין הנ"ל יליף רב מרי ממכה אביו דאזלינן בתר רוב וממילא ליכא להוכיח דמצד שהוא מוחזק שהוא בנו ממיתין דהא איכא רובא היכא דידעינן שזה האב נשא האשה שהיא אמו ואז רוב הבעילות אחר הבעל ולפי הנ"ל ניחא דהא הרמב"ם סובר ג"כ דההלכה כרבינא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה דהא פוסק כדברי ר' ישמעאל דהלוקח בהמה מן הנכרי מכאן ואילך ספק וכיון שכן ליכא רוב גבי מכה אביו. דהא הרוב הוא דרוב בעילות אחר הבעל וזה הוי רובא דתלי במעשה ולרב מרי שיליף ממכה אביו צ"ל שסובר כבר פלוגתא דרבינא שאין חילוק בין רובא דתלי במעשה או לא משא"כ לדידן דפסקינן כרבינא וכעין זה כתבו התוס' במס' יבמות דף קי"ט ע"א ד"ה ר"מ היא על קושי' הגמ' שם אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדת וא"ת ואמאי לא מוקי לה נמי כרבנן וכי אזלו רבנן בתר רובא היינו בדלא תלי במעשה כו' וי"ל דהכא כרבה דל"ל האי שנויא כו' ע"כ נראה שהי' לפניהם הגירסא בבכורות רבה ולא רבא. וא"ש שיטות הרמב"ם כשיטות הירושלמי דממכה אביו ילפינן שפיר חזקה דסוקלין עלי' דאין לומר שהוא מטעם רוב דהא לא הוי כרוב גמור כיון דתלי במעשה ורובא כזה לא עדיף מחזקה דעלמא ואמאי אמרה תורה דמכה אביו יומת אף שמן הסתם מצוי הבעל עם אשתו מ"מ אין זה רק כרובא דתלי במעשה לפ"ד התוס' דיבמות א"ו דסוקלין על חזקה שהוחזק שהוא אביו וכן כל מי שהוחזק בשאר בשר:

וידוע שיטות הפוסקים שסוברים שאין חיוב תוספת מלפניו ולאחריו אלא ביוה"כ ולא ביו"ט מעתה י"ל דס' יוה"כ הוי כס' במקום חזקה ע"ד משל כשמסופקין אי יום א' הוא יוה"כ או יום ב' דאי לא הי' אלול מעובר חל יוה"כ להיות ביום א' ואם נתעבר אלול חל יוה"כ להיות ביום ב' יש לנו להחזיק את יום א' ליוה"כ עפ"י רוב שאין אלול מעובר ואף שחוב זה תלוי במעשה מ"מ כיון דליכא חזקה מתנגדת אזלינן בתרה כמו בתר חזקה דעלמא וצריכין להוסיף ג"כ קצת מן הלילה של יום ב' ובזמן ההוספה יש ודאי גמור ממ"נ יש אז איסור יוה"כ אם מחמס הוספת יום א' או מחמת יום ב' וכשדנין באותו זמן ההוספה דהתחלת ליל ב' בספק של יום ב' דשמא שעה זו היא יוה"כ מחמת שיום שני הוא עצמו של יוה"כ הוי כנולד הספק בעת שיש חזקת איסור עכ"פ ודמי לנולד ספק נגע קודם שנטהר מנגע הראשון דכתבו בתוס' מס' כתובות דף ע"ה ע"ב ד"ה ספק דהוי חזקת טומאה דהא אז בהתחלת ליל ב' יש בודאי איסור יוה"כ אי מחמת יום שלפניו או מיומו ואי נאמר דהא גוונא מחזיקין מאיסור לאיסור הוי הספק על יום הב' כספק עם חזקה דמחזיקין מאיסור לאיסור ומנגדת חזקה זו נגד הרוב דתלי במעשה דהיינו דעפ"י רוב חודש אלול חסר שרוב זה תלוי במעשה בראיית עדים ורוב זה אינו דוחה חזקה והוי רק כחזקה מול חזקה ויושאר ספק שקול לכך הוצרכנו לעשות ב' יוה"כ מספק משא"כ בר"ה שא"צ הוספה לאחריו ואין התחלת ספק ביום ב' בעת חזקת איסור שמיד בשקיעת חמה של יום א' תו לא אסרינן בספק דאזלינן בתר רובא ומחזיקין יום א' לבדו עד שקיעתו לר"ה ורוב זה דוחה מלהחל שם ספק על יום ב' דבמקום שאין חזקה מתנגדת אזלינן בתר רוב זה אף דתלי במעשה. אבל ביוה"כ נולד ס' איסור של יום ב' בעת שהוחזק באיסור ודאי ואף מאיסור קל לחמור ממנו אמרינן ג"כ מחזיקין מאיסור לאיסור כ"נ לכאורה מדמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה אף דאמ"ה קיל שיש היתר לאיסורו ובחלקו מבחוץ פטור גם בין נגע לנגע יש חילוקי דינין ובחד צד יש סברא לומר באיסור משם אחד כמו בכה"ג דדנין על איסור יוה"כ דהוי חזקה בקל מדמחזיקין מאיסור לאיסור בב' שמות כמו מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה ויש קצת סמוכין לדברי אלה מדברי המ"א בסימן שפ"ז ס"ק י"ז ובריש הל' תענית סי' תקס"ב דסוף התענית מספיקא לא נפקא קדושתה ועדיין צ"ע:

היוצא מזה דרובא דתלי במעשה אין דינו אלא כדין חזקה. לפי"ז נראה פשוט לומר דלדעת הרמב"ם כמבואר באריכות בפר"ח בסי' ק"י בכללי הספיקות אמרינן דספיקא דרבנן לקולא אף בשיש חזקת איסור ואף בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא כמו כן יש להקל בספיקא דרבנן אף שיש לצד האיסור רובא דתלי במעשה דהא רוב כזה אינו אלא כחזקה וא"כ יושאר קושיא הנ"ל למה לא התירו לאפות לחה"פ ביום ה' מטעם ספק דרבנן דלמא לא יבואו העדים וכו' ואין לתרץ כמ"ש לעיל דלא הוי ס' שקול כיון דעפ"י הרוב באים העדים ביום ה' וכנ"ל דהא העליתי דלשיטת הרמב"ם אף היכא שיש רוב כה"ג מ"מ מותר דספיקא דרבנן א"ו צ"ל דאף היכא דשייך הואיל יש איסור דאורייתא והוי ספיקא דאורייתא הרי הוכחה לשיטת הרמב"ם ולרבה שסובר דהיכא ששייך הואיל שאינו אסור אלא מדרבנן צ"ל שסובר שאין חילוק כלל בין רובא דתלי במעשה או לא והרי הראיתי לעיל בתוס' ביבמות שהי' לפניהם הגירסא בבכורות רבה א"כ מפורש שרבה הוא בר פלוגתא דרבינא שם ודברי הרמב"ם המה להלכה דפסקינן כרבינא:

ודע דבס' ראש יוסף לחולין בסוגיא דלעיל מנ"ל דאזלינן בתר רובא מסופק מה דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה היא מדאורייתא או מדרבנן ולפי דברי הנ"ל בשיטת הרמב"ם אף מדאוריי' לא הוי לרוב כזה דין רוב רק כדין חזקה עוד אבאר לפי דעת הרשב"א לחולין שהבאתי לעיל הא דאין הולכין אחר רובא דתלי במעשה אינו אלא היכא שהמיעוט מתנגדת אינו תלוי במעשה משא"כ כששניהם המיעוט והרוב תלוי במעשה ולפי"ז א"ש דעת הסוברים דחשבינן ס"ם כרוב להתיר אף במקום חזקה מתנגדת אמנם לפ"ד הרמב"ן במלחמות בסוגיא דסבלונות שמסביר שאין לילך בתר רוב רק מה שהוא מחויב בטבע כעין רוב ב"א אינם סריסים ורוב נקיבות אינן איילונית א"כ לסברת הרשב"א הנ"ל יש לומר דבאמת ס"ס לא אלים מחזקה ודינה כדין רובא דתלי במעשה שאינו דוחה חזקה כיון שאין רובו מצד חיוב בטבע ולפי"ז עלתה לי לומר שאף לפי דעת השער המלך בהלכות מקואות פ"י כלל ה' שמוכיח שהרמב"ם מתיר ספיקא דרבנן אף היכא דאיכא ס"ס לחומרא לאיסורא מ"מ י"ל דהרמב"ם מודה להפוסקים שאומרים דס"ס חשוב כרוב כיון שיש ב' צדדים לאיסור או להיתר וחד צד להיפך ועכ"ז כיון שאינו מחויב בטבע אינו אלא כדין חזקה:. ובאיסור דרבנן שספיקא מותר אפילו נגד חזקה יש להתיר ספיקא אף היכא שיש ס"ס לאיסורא דאף שיש רוב צדדים אין רוב זה שהוא שלא מחויב בטבע אלא כדין חזקה וא"כ יש לתרץ דברי הרמב"ם שלפ"ד המל"מ פ"ח מהלכות שאה"ט שדעת הרמב"ם שבדרבנן היכא דאיכא ס"ס לאיסור אסרינן והוכחתו מדכ' בפ"י מהלכות מקוואות דין ו' שנסתפק לו אם טבל או לא טבל או שנמצא המקוה חסר לאח"ז משמע דאם הי' שני ספיקות יחד דהיינו שנסתפק אם טבל ואף אם טבל יש ספק כה"ג הוי לחומרא אף בטומאה דרבנן ובשעה"מ מביא הוכחה להיפך מדברי המ"מ פ' כ"ו מהלכות שבת ה"ג בשם הרמב"ם שהליכה בנהרות ויש ספק אם הוא למעלה מיו"ד מותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא והרי התם איכא ס"ס לאיסורא דלמא יש תחומין למעלה מעשרה וספק אם היא למעלה מעשרה יעו"ש א"כ יש סתירה בדברי הרמב"ם אבל לפמ"ש י"ל דשאני גבי ס' טבל דמלבד הס"ס איכא חזקת טומאה. א"כ אע"ג אף אם הס"ס אינו אלא כדין חזקה הוי מם חזקת טומאה ב' חזקות ובתשובות הריב"ש סי' שע"ט מבואר דב' חזקות דוחים אפילו רוב גמור דתלוי בטבע כמו בגוסס אף דרוב גוססין למיתה אסרינן מחמת חזקות א"א וחזקת חי עיי"ש ובפ"י לכתובות מביא ראי' לסברת הריב"ש מסוגיא דעירובין דף ל"ו ויעוין בנב"י חלק אה"ע סימן מ"ז שמדחה דברי הריב"ש דאי כדבריו האיך נטהר הטמא באפר הפרה נצטרף ב' חזקות חזקת טומאה וחזקת שאינו זבוח שלגבי הפרה וניחוש דלמא במקום נקב שחט ולענ"ד יש לדחות דבריו דשאני בפרה שאין החזקות בב"א מיד שנשחטה הפרה בטלנו חזקת שאינו זבוח ברובא וכיון שכבר נדחית החזקה תו לא מצינו לצרפה אח"כ כשבא טמא ליטהר באפר הפרה וגדולה מזו דעת ר"י בר ברוך הובא בתוס' כתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן דבתרי ותרי היכא שהשנים הראשונים העידו תחלה יצא מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרינן אוקמא אחזקה יעו"ש:

היוצא מזה לפי הנחה הנ"ל דמה שמחולקין הפוסקים בדין ס"ס במקום חזקה יש לתלות בטעם גריעת רוב דתלוי במעשה דלסברת הרשב"א שזה אינו אלא כשהמיעוט הוא בלא מעשה לא שייך לגרוע כח הס"ס דאין עלוי להמיעוט על הרוב גבי ס"ס אבל לפ"ד הרמב"ן שצריך שיהי' הרוב מחויב בטבע. מה"ט יכולין לגרוע גם כח הס"ס ששני הספיקות להחמיר או להקל אינם מחויבים בטבע אמנם בחידושי הריטב"א לקידושין מבואר להדיא דמה שאין הולכין אחר רובא דתלוי במעשה אינו אלא חומרא דרבנן ולפ"ד יש ליישב בפשיטות קושי' הט"א הנ"ל מה שמקשה על רש"י דאמאי חילקו בין ר"ה ליוה"כ דנ"ל דגם רש"י ס"ל כדברי הרשב"א דרובא דתלי במעשה הוי כחזקה רק דלא הוי כרוב העדיף מחזקה ולכך סמכו שפיר לעשות ר"ה רק יום א' משא"כ יוה"כ דהיא ס' איסור כרת ובספק כזה מצינו שהחמירו חז"ל אף במקום חזקה כמבואר מדברי רש"י לחולין דף קל"ד ע"א יעו"ש ומה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת אינו רק היכא דמספיקא יש לאסור מה"ת כמבואר מדברי רש"י שם ביבמות דף קי"ט ודוק היטב.

[דף עא ע"א] מתיב ר' יוסף כו' אמר ר' אשי ה"נ מסתברא כו' והרמב"ם בה' חגיגה פ"ב דין י"ג כתב בזה"ל לא יביא אדם תודה ביום י"ד מפני החמץ שבה שאין מביאים קדשים לבית הפסול ואם הביא יוצא בה י"ח שמחה כמו שביארנו עכ"ל ומתמיהי' עליו נושאי כליו הא תודה אינה נאכלת רק ליום ולילה וא"כ נפסלה בלינה כקושית הגמ' ומלשונו משמע שנשחט ביום י"ד:

ונלענ"ד לתרץ בהקדם ליישב מה שעמד בו הלח"מ רב יוסף היכי ס"ד שנשחט מעיו"ט הא איפסיל לי' בלינה גם לפי סוגות הש"ס כ"מ שאמרו ה"נ מסתברא אין ראי' מוכרחת ויש צד לדחות אינו מובן כאן מה דנקיט רב אשי בלשונו ה"נ מסתברא הא ראייתו הוא כעמוד ברזל ונ"ל ליישב הכל דיש לדחות הראי' כאשר אבאר ור' אשי לשיטתי' הוא דאמר ה"נ מסתברא ולרב יוסף לשטתי' ל"צ לאוקמי בעיכב ושחטי' רק לר' אלעזר:

בהקדם לתרץ דבקידושין דף ל"ד אי' דהא דנשים פטורים ממ"ע שהז"ג ילפינן מתפילין ותפילין גמר לה מת"ת ומקשה שם בגמ' אדילפינן מתפילין לפטורא ניליף משמחה לחיובא אמר אביי אשה בעלה משמחה (ומפרש ר"ת שהבעל משמחה בשלמי שמחה שלו יעו"ש] וניליף מהקהל משום דהוה מצה והקהל ב"כ הבאים כא' וכו'. ולר' יהודא דאמר מלמדין יעו"ש כו' משום דהוה מצה שמחה והקהל ג"כ הבאים כא' ומקשים בתוס' דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה א"כ ליכא אלא ב"כ ומאי מתרץ לר' יהודא דאמר ב"כ הבאים כא' מלמדין יעו"ש ונ"ל לתרץ הכל בפשיטות דר' יהודא לשיטתי' שפיר הוה עם שמחה ג' כתובים דבמס' ר"ה דף וא"ו אי' בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' או דלמא הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק לי' הא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר"ז קאמר עכ"ל הגמ' והרמב"ם בפי"ד מהל' מעה"ק פוסק דאשה חייבת בבל תאחר ומקשים למה פסק כר' זירא נגד אביי. והמעיין הטיב יראה שהרכיב הרמב"ם יחד דעת ר"ז ואביי שבהל' חגיגה פ"א כתב בזה"ל והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקרב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנ' וזבחת שלמים וגו' ונשים חייבות במצוה זו הרי כר' זירא שנשים חייבות בשמחה ובפ"י מהל' יו"ט דין י"ז כתב בזה"ל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר יו"ט אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לבב הוא ובניו ואשתו שנ' ושמחת בחגיך אעפ"י שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כו' יעו"ש יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו כו' כיצד הנשים קונה להם בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו והאנשים אוכלים בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר כו' עכ"ל וביותר מדויקים דבריו במנין המצות מצוה נ"ד שכ' שם בזה"ל וצונו לשמוח ברגלים כו' וענין הראשון הרמוז אצלינו בצווי זה היא שנקריב שלמים על כל פנים ואלו השלמים מוספים על שלמי החגיגה כו' ובהקרבת שלמים אלו יאמרו הנשים חייבות בשמחה ובכלל אמרו ושמחת בחגיך מה שאמרו ג"כ לשמוח בם במיני שמחה ומזה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק מיני פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים ע"כ הרי שסובר דחיוב הנשים אינו רק במצות שלמים אבל בשארי שמחות החיוב על בעלה לשמחה והרי זה כהכרעה לתפוס דברי ר' זירא ואביי כאחד ונ"ל דבאמת צריכין להבין מנ"ל ללמוד מושמחת בחגיך ב' מיני שמחות ובאמת דעת ר' אלעזר בפסחים דף דשמחת יו"ט רשות ובתוס' מ"ק דף י"ד ע"ב כתבו מיהו י"ל דשמחת הרגל דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאי' בחגיגה ע"כ:

ונ"ל דדבר זה תלוי בפלוגתא אחרת דבחגיגה דף ח' ע"א אי' תיר ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאים י"ח בנו"נ וכו' יכול אף בעופות ומנחות ת"ל ושמחת בחגיך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם. רב אשי מושמחת נפקא יצאו אלו שאין בהם שמחה ור' אשי האי בחגיך מאי עביד לי האי לכדר' דניאל אמר רב וכו' מנין שאין נושאים נשים במועד שנ' ושמחת בחגיך ולא באשתך. ולכאורה ק"ל על הרמב"ם שבפ"י מהל' אישות כ' הטעם על אין נושאים נשים בחוה"מ לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ועל הדין דאין יוצאין בעופות כ' בהל' חגיגה פ"ב דין יו"ד משום דאינו בשר המשמח וקשה עליו האי בחגיך מאי עביד לי' ונ"ל לתרץ בפשיטות עפ"י דברי הסמ"ג עשין רכ"ז ובס' היריאים מצוה שכתבו מדכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה למדנו מצות חגיגה בחג המצות ומדכתיב ושמחת בחגיך יש ללמוד שבכ"מ שיש חגיגה יש שמחה ומזה אתי' חיוב שמחה בחג המצות הרי דאיצטריך בחגיך לרבות מצות שמחה בחג המצות אמנם התוס' בחגיגה דף ח' ע"א ד"ה ושמחת כתבו שמצא ר' אלחנן בספרי דמעצרת דרשינן לה דכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים לימד כל מה שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג יעו"ש וצריך לומר דאי מעצרת לא הוי ידעינן רק שמחה בשלמים דמקרא מלא הוא בפ' ראה] גבי עצרת ושמחת אתה ובנך ובתך וגו' לפני ה' אלקיך במקו' אשר יבחר והאי שמחה שנאמר' בחג הסוכו' כוללת גם שארי שמחות ולכך כתיב בחגיך לרבות פסח ועצרת גם לחיוב שארי שמחות הרי יש הוכחה מבוארת דיש חיוב גם בשארי שמחות ודברי הפוס' מ"ק ד' י"ד שכתבו דשאר שמחות אינם אלא מדרבנן לא א"ש רק למ"ד שדרש ושמחת לרבות נו"נ ובחגיך למעט עופות או למעט דאין נושאין נשים במועד והרמב"ם תפס להלכתא בחגיך אתי לרבויא כל ימים טובים לחיוב שאר שמחות כדברי הברייתא בפסחים דף ק"ט ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנ' ושמחת בחגיך במה משמחה ביין ר' יהודא אומר אנשים בראוין להם ונשים בראוין להם כו' ונשים במאי תנא ר' יוסף בבבל בבגדי צבעונים בא"י בבגדי' מגוהצים ע"כ הרי שר' יהודא למד מפסוק הנ"ל חיוב שאר שמחות וכן ר' יוסף קם בשטתי' וע"כ סוברים דעופות ממועט משמחה מסברא דאין שמחה בעופות והטעם דאין נושאים נשים במועד היא משום דאין מערבין שמחה בשמחה וקרא בחגיך איצטרך כדי שנדע חיוב שארי שמחות בחג המצות ועצרת וידוע מדברי המפורשים דהא דאמר אביי אשה בעלה משמחה היינו משו' דסברינן יש אם למסורת והמסורת היא ושמחת בחירק ובתוס' סנהדרין דף ד' מסקי דאף למ"ד יש אם למקרא או למ"ד יש אם למסורת היכא דאפשר לקיים שניהם המקרא והמסורת דרשינן תרווייהו וע"כ א"ש מה שתפס הרמב"ם שניהם היינו דרש המקרא ושמחת בקמץ לחייב נשים בשלמי שמחה והמסורת ושמחת בחירק שלא יהי' עליה חיוב רק על בעלה שישמחנה וזה קאי על חיוב שאר שמחות הנכלל בציווי זו דושמחת בחגיך ומדויק לשון הרמב"ם במנין המצות הנ"ל וא"ש גם ר' יהודא לשיטתי' דהיא סובר בפסחים כנ"ל דמושמחת ילפינן גם שארי שמחות ויכולין לדרוש המקרא והמסורת ומחויבות הנשים בשמחת קרבן שלמים מצד המקרא ושמחת בקמץ ושפיר הוה לדידי' מצה והקהל ושמחה שלשה כתובים אבל לאביי לשטתי' שאחז במס' מ"ק דף ח' דברי רב ושמחת בחגיך ולא באשתך וליכא הוכחה לדידי' שכלול בשמחת בחגיך גם שאר שמחות וסובר בשמחת יו"ט בשאר שמחת אינו מדאורייתא וכדברי התוס' במס' מ"ק שהבאתי לעיל וליכא בכלל ושמחת רק שמחת שלמים וכיון שהמסורת בחירק וסברינן יש אם למסורת ממילא אין על הנשים שום חיוב שמחה רק החיוב על הבעל לשמחה ואמר שפיר דמשמחה ליכא למילף לענין מ"ע שהז"ג משום דאשה בעלה משמחה ואין עלי' שום חיוב שמחה:

היוצא לנו מזה דלמ"ד שסובר שלא צריכין מיעוט לעופות ודאין נושאין נשים במועד הוא משום דאין מערבין כו' יש לימוד דחייבת כיו"ט גם בשאר שמחות ובזה א"ש מה שקשה לכאורה דהמהרש"א מקשה בסוגי' דפסחים דף ע"א על הגמ' התם כדקתני טעמא וכו' לר"א דבעינן זביחה בשעת שמחה ל"ל טעם זה דאין שמחה לפניו ת"ל דאין לו במה לשמוח אמנם לדברי הרמב"ם דגם שאר שמחות חיובם מדאורייתא י"ל שהברייתא ממעטת מאך שבליל א' א"צ לשמוח כלל וגם חיוב שאר שמחות ליכא באותו לילה וזה לא ידעינן מצד הטעם דאין לו במה ישמח רק לענין שמחת בשר שלמי'. וא"ש בזה מה שהשמיט הרמב"ם דלילה הראשונה אינה בשמחה דלשיטתי' שפוסק דלא בעינן זביחה בשעת שמחה צריכים אך למעט לילה הראשונה משמחת בשר שלמים ושפיר נוכל לומר דחיוב שאר שמחת ישנם גם בלילה הראשונה אולם אכתי נשאר קושי' מהרש"א הנ"ל לשיטת התוס' מ"ק דליכא כלל חיוב שאר שמחת מדאורייתא. ולדברי הנ"ל א"ש דלר' אלעזר לשטתי' בודאי כלול בציווי דושמחת גם שאר שמחות דלדידי' ל"צ בחגיך למעט עופות כיון שסובר דבעינן זביחה בשעת שמחה והיינו מדיליף מוזבחת דכתיב גבי הר עיבל גם משם ידעינן למעט עופות וכמ"ש שם בתוס' בשם הירושלמי ולמעט דאין נושאין נשים במועד ג"כ ל"צ אליבא דר' אלעזר לשטתי' שסובר במ"ק דף ח' שהטעם משום דאין מערבין כו' וע"כ צ"ל לדידי' דאך שמח קאי למעט ליל א' גם משאר שמחות דמשלמים ל"צ למעוטי לדידי' דליכא זביחה בשעת שמחה ולכך הוצרכה הברייתא להטעם משום דאין שמחה לפניו ולפי הנ"ל לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' ולרב אשי האי בחגיך מאי עביד לי' דילמא אתי לדידי' לרבוי שאר יו"ט לשמחה וכנ"ל דאי מעצרת לא הוי ידעינן רק חיוב שלמי שמחה אמנם נראה בפשיטות דמוכח מדברי רב אשי דלא סובר כן. דאל"כ אמאי אמר רב אשי ה"נ מסתברא דאלת"ה הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא בן תימא הא פסלה לה בלינה מאי בכך דילמא הכוונה שיוצא בה ידי שמחה בליל א' של פסח וא"ל הא ליל א' ממועט מאך שמח ומה לי ליל א' של סוכות או של פסח די"ל שנא ושנא דהא מושמחת בחגיך ילפינן כ"מ שיש חגיגה יש שמחה. ובליל א' של סוכות דליכא מציאות שם חגיגה דהחגיגה באה ביום א' של חג ליכא שמחה משא"כ בליל א' דפסח לבן תימא שסובר דחגיגת י"ד מדאורייתא הרי יש גם בליל א' מצות חגיגה שפיר איכא לרבוי' חיוב שלמי שמחה מושמחת בחגך וא"ש מה שאמר ויוצא בו משום שמחה ול"צ לאוקמי בעיכב ושחטי' רק לר' אלעזר א"ו צ"ל דרב אשי לא דריש בחגיך ע"ש חגיגה ולכך מקשה הגמ' שפיר ולר"א האי בחגך מאי עביד לי' וצריך הגמ' לתרוצי דמבעי' לי' בחגך ולא באשתך אבל רב יוסף לשטתי' דסובר בערבי פסחים כנ"ל דמושמחת בחגך ילפינן חיוב שאר שמחות ממילא י"ל אליבי' דאף שממועט ליל א' דסוכות משמחה. מ"מ ליל א' של פסח ישנה בחיוב שמחה כיון שישנה בחגיגה ואהא קאמר בברייתא דיוצא בה י"ח שמחה היינו בליל א' של פסח ול"ק לדידי' קושי' רב אשי ומיושב קושי' הלח"מ הנ"ל:

ותיתי לי שמצאתי סמוכין לדברי מדברי הירושלמי בפ' לולב וערבה ר' זעירה עילא בר ר' ישמעאל בשם ר' אלעזר שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בו י"ח ברגל התיב ר' בא והתני חגיגת ארבעה עשר יוצאים בה משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמים אמר ר' זעירה תיפתר בששחטה ברגל אמר ר' בא אם בששחטה ברגל אין זה חגיגת ארבעה עשר מאי כדין אמר רב זעירה עד דאנן תמן שמעתיה וכו' והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון כו' ר' חיים בשם ר' אלעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה. וכתב הק"ע בזה"ל בא לתרץ למה לא אמרינן ליל יו"ט הראשון וממעטינן מאך ליל יו"ט האחרון וקאמר דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה ועיו"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה עכ"ל וקשה לפי דבריו אכתי נשארה קושי' הראשונה איך קתני בברייתא חגיגת ארבעה עשר יוצאין בה משום שמחה אבל לדברי הנ"ל א"ש דהך ברייתא בן תימא הוא דתני לה ולדידי' יש מה"ת חגיגת ארבעה עשר וממילא יש בליל יו"ט א' דפסח חיוב שלמי שמחה ולא ממעטינן מאך רק ליל יום א' דסוכות שאז אין חגיגה והא דמקשה רב יוסף על רבי אלעזר מברייתא דבן תימא א"ש לפי סוגיא דבבלי שאמרו משום ר' אלעזר דהטעם דאין יוצאין משום דאין זביחה אלא בשעת שמחה א"כ גם לבן תימא ליכא שמחה בליל א' דפסח אבל לפי סוגי' דהירושלמי שלא אמר ר' אלעזר דבעינן זביחה בשעת שמחה רק ממלת בחגיך מכריעין דהמיעוט דאך שמח קאי אשלמי שמחה בליל א' משום דאז אין חגיגה נוהגת שפיר י"ל לבן תימא דסובר חגיגת י"ד דאורייתא דלא ממעטינן ליל א' דפסח משמחת שלמים ושפיר אמר דיוצאין בו משום שמחה:

ולכאורה פקפקתי בדברי עצמי שאפשר לא שייך לתרוצי' בשלא עיכב ושחטה מיוצאין משום שמחה קאי אשמחה של לילה דאכתי לא א"ש ואין יוצאין בה משום חגיגה דהיינו משום חגיגת ט"ו ואינה נאכלת אלא בלילה וא"כ מהכ"ת ס"ד לצאת בה משום חגיגת ט"ו אבל מצאתי בשא"ר סי' שהקשה כעין קושייתי הנ"ל דילמא קאי אלילה ואף שדבריו שם אינם מובנים להמעיין עכ"פ יש ראי' מדבריו דנוכל לומר שקאי אליל ט"ו ומ"מ הוצרך לאשמעינן שאין יוצאין בה משום חגיגת ט"ו ואינו רחוק כ"כ בהס"ד שמקוים בזה מצות חגיגה וכיון שהביא בי"ד ואכלה בלילה תו אינו מחויב להקריב עוד חגיגה ביום ט"ו דאטו יום ט"ו כתיב בקרא וחגותם אותו שבעת ימים תחוגו כתיב והאוכל בצילה שפיר וחגותם אותו קרינן בו בלילה ויום א' הוא לכך הוצרך בן תימא לאשמועינן דאין יוצאין בו משום חגיגת ט"ו וא"כ אין לסתור דברי הנ"ל:

ולכאורה אף אם אין בליל יו"ט א' רק חיוב שאר שמחות דעיקרו היינו בשר אף מחולין וכמ"ש הר"ן ר"פ לולב וערבה והרמב"ם בהל' יו"ט ובמנין המצות תפס ג"כ בלשונו בכלל שאר השמחות משפט הקדימה לבשר ויין ויעוין לשון התוס' בחגיגה דף ח' עדיין י"ל דבן תימא אתי לאשמועינן שיוצאין בבשר חגיגה חיוב שמחת בשר בליל א' וא"ל כיון דבליל א' ליכא חיוב שלמים רק מכלל חיוב שאר שמחות מחוייבים בחיוב שמחת בשר חולין מהכ"ת ס"ד שלא לצאת באכילת בשר חגיגת י"ד דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין לא מצינו שנאמר רק על חיובי קדשים אבל לא היכא שעיקר החיוב הוא דבר של חול ז"א דגם בזה צורך גדול לאשמעינן דהרי האלפסי והרא"ש ריש מס' מגילה, והובא בטא"ח הל' ר"ח סי' תי"ט תפסי לדינא דברי הירושלמי שם דר"ח שחל להיות בשבת צריכין לאחר סעודת ר"ח ליום א' ואין יוצאים בסעודה שאוכלים בשבת דלא מינכר בזה סעודת ר"ח וכל חיוב סעודת ר"ח אתי משום דאיתקיש למועד מדכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו' א"כ לא לזר יחשב אם נאמר דס"ד שאף משום חיוב שמחת בשר חולין אין יוצאין בחגיגה שבאה לחובה עם הפסח לבן תימא והוצרך לאשמעינן דיוצאין בה משום שמחה וכטעם שנלמד מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' חגיגה שכתב שם דלכך יוצאין בנו"נ והכהנים בחזה ושוק שמצוה הוא לשמוח באכילת בשר וכו' והרי אכלו (ובאמת לא הביא הרמב"ם דינו של הירושלמי לענין סעודת ר"ח)ולפי"ז קשה לכאורה מה הקשה לר' יוסף ולרב אשי מברייתא דבן תימא אבל באמת ז"א דקושית ר"י א"ש לר' אלעזר דסובר דבעינן זביחה בשעת שמחה ומדלא קאמרי בברייתא הטעם משום דאין לו במה ישמח מוכח כנ"ל והברייתא מיעטה ליל ראשון גם משאר שמחות וליכא כלל חיוב שמחה בלילה הראשונה ור' אשי מקשה ג"כ שפיר אף לדידן דרב אשי לשטתי' דדרש בחגך ולא באשתך ולדידיה ליכא ביו"ט מדאורייתא שום חיוב שמחה רק בשלמי שמחה וכיון דאימעט לילה הראשונה אין שום חיוב שמחה בליל יום א' ושפיר קאמר ר' אשי ה"נ מסתברא דאלת"ה כו' הא איפסלי לה בלינה אבל לשיטת הרמב"ם שסובר דלא בעינן זביחה בשעת שמחה וסובר ג"כ שיש חיוב אכילת בשר חולין מצד שמחה היכא דליכא בשר שלמים ומבואר מדבריו דגם ליל יום א' חייב בשמחה זו ולא מיעטה התורה ליל א' רק שלא יצטרך לזבוח מעיו"ט שלמי שמחה לצורך הלילה משכחת לדידי' שיהי' תועלת באכילת בשר תודה בליל יום א' לצאת בו י"ח שמחת בשר שיש גם בליל א'. וסמוכין לדברי עוד מדברי הירושלמי מס' חגיגה ריב"ל אמר ושמחת אפילו ממקולין אמר ר' לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף כאן שלמים וקשה לריב"ל שסובר שא"צ שלמים איך שנינו במתני' חגיגה ישראל יוצאים בנו"נ והכהנים בחטאת ואשם כו' א"ו כדברי הנ"ל דאף שיוצאין בבשר חולין מ"מ ס"ד שלא לצאת בבשר הנאכל לחובת מצוה אחרת וא"ל דמודה ריב"ל שיום א' של חג צריך שלמי שמחה כדמוכח מקרא דכתיב בעצרת ושמחת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר דאכתי לא א"ש דהא אשם א"א להקריב ביום יו"ט עצמו גם בלא"ה ע"כ צ"ל לריב"ל שיש חיוב הבאת קרבן פעם א' לשם שלמי שמחה והשמחה סתם האמורה ונלמדה מפסוק ושמחת בחגיך לא קאי כלל על הקרבת קרבן רק על שמחה בבשר חולין ואעפי"כ הוצרך תנא דמתני' לאשמעינן שיוצאים הכהנים מצות אכילת בשר ושמחה בחטאת ואשם ודע שלפי דברי הרמב"ם הנ"ל דגם בזמן בית המקדש הי' חיוב ב' שמחות אכילת בשר שלמים ולשמח בניו וב"ב ואשתו בשאר שמחות ל"צ למ"ש התוס' פסחים דף ק"ט ע"א ד"ה במה משמחו דקאי רק בזמן הזה ולדברי הרמב"ם מיירי גם בזמן הבית דתרווייהו איתנייהו שמחת בשר שלמים וגם שארי שמחות:

ולפי דברי הראשונים יש ליישב קושית המהרש"א שמקשה בד"ה לאו משום דלפי דברי התוס' בד"ה לאו משום וכו' די"ל דהיכא דלא אפשר לא בעינן זביחה בשעת שמחה א"כ מאי מקשה הגמ' מהלל והשמחה שמונה דלמא היכא דחל יום א' בשבת דלא אפשר שוחטין מעי"ט וי"ל בפשיטות דבאמת אף שיש לומר סברא הנ"ל מ"מ היכא דאיכא מיעוט ורבוי ואיכא לאוקמי הרבוי דשמח אליל יו"ט האחרון יותר מוקמינן לי' לכך והמיעוט אליל יו"ט ראשון משניקום הרבוי אליל יו"ט א' והמיעוט אליל יו"ט אחרון וכמבואר מדברי הגמ' עצמו דקאמר מאי לאו משום דאין לו במה ישמח הרי שעכ"פ מכריעין בזה כשיש רבוי וגם מיעוט דנוח למעט יותר ליל יו"ט הראשון כיון דיש סברא דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל אי לא הי' מיעוט כלל רק רבוי שפיר הוי ס"ד לרבות ליל יום א' וה"א דגילתה התורה דהיכא דלא אפשר לא בעינן זביחה בשעת שמחה וגם יש סברא דל"ל כלל מיעוט אליל יו"ט א' משום דבלא"ה ידעינן למעט מצד דבעינן זביחה בשעת שמחה וכבר העליתי שכדי ליישב אליבא דר' אליעזר למה הוצרך הברייתא לטעמא דאין שמחה לפניו ולא אמר משום דבעינן זביחה בשעת שמחה דלהכרעה כשיש רבוי ומיעוט בוודאי מכריעין בסברא זו דע"כ צ"ל דהברייתא ממעטת אף משאר שמחות כי הברייתא סובר דלמעט ליל א' משלמי שמחה בלא"ה ידעינן משום דבעינן זביחה בשעת שמחה ולא ס"ל להברייתא כסברת התוס' דבמקום שא"א בענין אחר לא בעינן זביחה כו' ומקשה הגמ' שפיר מהלל ושמחה שמונה וא"ל ל דלמא כיון דלא אפשר וכו' דא"כ מנ"ל להברייתא למעט ליל א' אף משאר שמחות דלמא לא אתי למעוטי רק משלמי שמחה דלולי המיעוט ה"א דהרבוי קאי אליל ראשון וא"ל שהברייתא באמת לא ממעטת רק משמחת שלמי שמחה דא"כ למה אמר בברייתא משום דאין שמחה לפניו תיפוק לי' משום דאין זביחה בשעת שמחה מכריעין כשיש רבוי ומיעוט לאוקמי המיעוט אליל ראשון והרבוי אליל אחרון ודו"ק:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה