אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת פסחים › בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט [דף מו ודף מח ע"א]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת פסחים · בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט [דף מו ודף מח ע"א]

בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח [דף לא ע"ב]

הנה הפני יהושע מקשה דלפי מה דאיתא סוף פ"ב דקידושין דרבי סובר טובת הנאה אינו ממון. למה פסק רבי כאן כר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה וכן מקשה בשאגת ארי' סי' ס"ג על שיטת רש"י דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל לענין בל יראה רק מצד טה"נ ממון יעו"ש:

ונראה לי ליישב ויתיישב ג"כ קושי' הרשב"א שבתוס' שמקשה כיון דאם יבצע מכחו"ח יהי' מותר בלא הואיל למה שרי רבנן למעבד ע"י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל עוד קשה לי שמלשון רש"י שכתב בזה"ל וכל היכא דאפשר למיעבד שפיר בלא הואיל ניחא למיעבד עכ"ל נראה שסובר רש"י דבאפי' דמתניתין לא צריכין לשום הואיל והרי כשמפריש חלה אחת על כולן יסוד ההיתר הוא מטעמא דהואיל כנראה בסוגי' גם קשה קושי' התוס' למה שרי ר"א לאפות משום הואיל הא אפשר לעשות בלא הואיל והיינו בהטלה לצונן:

וליישב כ"ז אקדים לשון רש"י במתני' ר"א אומר כו' עד שתאפה תחילה דאכתי כחו"ח חזי לי' שמפריש מכל חו"ח פורתא. ולאחר אפי' אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן הרי מבואר דבשעת אפי' ליכא איסור משום דכחו"ח חזיא בהפרשת פורתא רק כשמפרש אח"כ חלה על כולן הוא שצריכין לטעם הואיל וקשה אף בלא הואיל ליכא איסורא בכה"ג כיון דלא ייחד בשעת אפי' איזה תהי' לחלה ודמי לדין המבואר בש"ע א"ח סי' תקי"ב דישראל האופה בתנור של נכרי וצריך לתת לו פת אחד לא ייחד לנכרי אחד קודם אפי' דאז אופה של נכרי אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ אחד עכ"ל ואין לדחות דשאני התם דאם לא יתן להנכרי פת א' לא ירשהו לאפות בתנורו והוי זה לצורך ישראל דסברא זו אינו רק לסניף בעלמא אבל עיקר ההיתר הוא משום דלא נתייחד בשעת אפי' חלק של נכרי כמבואר הכל להמעיין בטור ש"ע סי' הנ"ל ויעויין בל"מ פ"א מהל' י"ט הל' י"ד שמביא דברי המ"מ שכ' דלכך לא הוצרך הרמב"ם גבי עיסת כלבים שיהי' לו נבילה שאפשר לפייסן בה משום דסובר הרמב"ם דאמרינן הואיל לכך מותר אף כשאין לו נבילה ומקשה הלח"מ הא אפי' למאן דאית לי' הואיל מ"מ אסורא מיהא איכא דלא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כו' וי"ל כו' כיון דהך עיסה מעורבת של הרועים ושל כלבים אינו ראוי לומר שיהי' אסורא כ"כ וכאלו היתה של כלבים ומשום האי טעמא דהא אפשר למפלגי' כו' א"כ כשמבשל הכל לכלבים אמרינן התם הואיל ואינו לוקה אלא שאסור והכא דמעורבת עם עיסת הרועים מעלינן לי' דרגא ואמרי' דמותר לגמרי כו' עכ"ל ולכאורה לפי דבריו אלה אינו מובן מה זה שאמר ר' יהושע לר"א לדבריך ה"ה עובר משום ל"ת כל מלאכה הא אף לר"י דל"ל הואיל מ"מ ליכא בזה איסור דאוריית' דהא הך עיסה מעורבת מעיקרא הוא לאכילת בעלים רק א' מהלחמים יפרש אחר האפי' לחלה וגם בלא דברי הלח"מ הנ"ל קשה דהא בביצה דף כ"א ע"א מבואר דאף לר' חסדא שסובר דלא אמרינן הואיל מכ"מ מותר לאפות עיסת כלבים היכא שיש לו נבילה שאפשר לפייסן בה אף שדעתו מתחילה להאכיל הפת לכלבים ולא לפייסן בנבילה מכ"מ כיון שיש בידו נבילה דוודאי אפשר לפייסן בה מותר ול"ד להואיל דאי מקלעי אורחים שאין בידו הדבר כן צריכין לפרש כוונת הגמ' שם וא"כ קשה איך תלי כאן בסוגי' דכיצד מפרישין כו' פלוגתת ר"א ור"י בפלוגתא דרבה ור"ח דהא בהואיל דהכא דא"ב בצע מכל חו"ח פורתא גם ר"ח מודה דכיון דבידו הוא לעשות כן לבצוע מכחו"ח מותר לו גם להפריש א' על כולן:

ולתרץ כל הנ"ל אקדים מה שיש לכאורה להקשות דמאי מקשה הגמ' שם במס' ביצה על ר"ח שאוסר לאפות עיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל ממשנה דעיסת כלבים הא יש לומר דר"ח סובר דשאני עיסת כלבים משום שמעורב אשר יאכלו הכלבים עם של הרועים ואין מיוחד מה יהי' מאפי' זו לאכילת כלבים לבד אבל גבי עיסה המשותפת עם נכרי דאף שבשעת אפי' אינו מבורר חלקו של נכרי מכ"מ כיון שיהי' חלוקה בין הנכרי לבין הישראל אחר אפי' יוברר למפרע מה הי' של נכרי והוי למפרע כייחד חלקו של נכרי בשעת אפיה ור"ח לשיטתי' שסובר ברירה אף בדאורייתא ולקולא כמש"כ השא"ר בסי' פ"ט דהא דאי' בסנהדרין דף קי"ב עיסה חצי' של עהנ"ד וחצי' של עיר אחרות מותרת מ"ט כו' עיסה כמאן דפליגי דמי ע"כ הוא משום דסובר רב חסדא דאמרי' ברירה בדאורייתא ומבורר לוודאי למפרע ע"י חלוקה חלק של עיר אחרת לכך מותרת גם הפר"ח בהל' עכו"ם כתב כן וא"כ א"ש דברי ר"ח בעיסה חצי' של נכרי וחצי' ש"י משא"כ גבי עיסת כלבים דבזה לא שייך כלל לומר ברירה למפרע ונראה לי ליישב דהחילוק בין מעורב בשעת אפיה או לא אינו רק בשני לחמי' בכה"ג כשאחד מלחמים הוא מיוחד בשעת אפיה שהוא של נכרי אסור לאפותו ביו"ט משא"כ כשאינו מיוחד אבל בלחם א' של נכרי וישראל אף כשמיוחד קצתו של הלחם שיהי' זה של נכרי ליכא איסור באפיות אותו לחם כיון דחד טרחא הוא רק שר"ח סובר דאף דחד טרחא הוא מכ"מ יש לאסור מדרבנן כיון דאפשר למיפלגי בלישה ולענין איסור זה אין לחלק בין ייחד ללא ייחד ובדברי ר"ח שאמר עיסה חצי' של נכרי וחצי' ש"י אסור לאפותה ביו"ט נשמע שגם פת א' שיש בו חלק ישראל וחלק הנכרי [דומי' דבהמה חצי' של נכרי וחצי' ש"י שהזכיר רב חסדא באותו מימרא] או באפיות כמה לחמי' והחלוקה תהי' בכל לחם בפ"ע ג"כ אסור לאפות בי"ט משום דאפשר למפלגי' בלישה אף דחד טרחא הוא ובכה"ג ליכא לחלק בין ייחד ולא ייחד א"כ אין טעמא של ר"ח משום ברירה לכך מקשה הגמ' שפיר על ר"ח ממשנה דעיסת כלבים. וסעד לדברי אלה מדברי תוס' בסוגי' דידן ד"ה הואיל שכתבו בזה"ל ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חו"ח אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה דף כ"א דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות ביו"ט דאפשר למפלגי בלישה. ונראה לרשב"א לחלק דדווקא בע"נ אסרו רבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ע"כ תורף כוונתם דבעיסה חצי' ש"נ היכא שיש רק לתם א' או הרבה לחמים רק החלוקה הוא שנוטל הנכרי חלקו מכל לחם ולחם שזה הוא הדין של בציעה מכ"ח שמצד הדין מותר לגמרי רק מחומרא דרבנן אסר ר"ת בע"נ אבל בחלה קם דינא דבכה"ג ליכא איסור כיון דחד טרחא הוא מעתה א"ש קושי' הגמ' על ר"ח ממשנה דעיסת כלבים:

והנה המעיין בשו"ת מהרי"ו סי' מ"ח ובט"ז י"ד סי' שכ"ד ס"ק ט"ו יראה מבואר שדעתם דגבי הפרשת חלה שייך דין ברירה אף כשלא היה אמירה תחילה מכאן אני אפריש חלה ומהרי"ו הנ"ל ביאר להדיא שהטעם שמותר בחלת חוצה לארץ להיות הולך ואוכל ואח"כ מפריש הוא משום דבדרבנן אמרי' ברירה ואמרינן שהוברר הדבר למפרע שזו הוא החלה ומה שאכל הי' חולין מתוקנים וצ"ל שסברת מהרי"ו דדין טבל הוא כשותפות שאף קודם הרמה פתיכי בה חלקו של כהן וה"ז לשון התוס' במס' סוכה דף ל"ה ע"א ד"ה אתיא לחם לחם כו' דהא דאין לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית כו' עכ"ל וכשם שבאחין שחלקו אי נימא דהוי כלקוחות או כיורשים מתלי תלי בפלוגתא דברירה אף שלא היה תנאי תחילה כמו כן גבי חל' הנפרשת דלמ"ד לא אמרינן ברירה בספיקא הוא למפרע אבל למ"ד דאמרינן ברירה אמרי' דאיגלאי מילתא למיפרע שזו החלה שהופרשה עתה היתה למפרע שייכא לחלק כהן ומה שיש לפלפל בזה עוד אבאר בסוף הקונטרס. ולפי"ז יש לומר דהיכא שאופין לחמי טבל טבול לחלה בי"ט אף שבשעת אפיה מעורב מכ"מ כיון שמפריש אח"כ החלה איגלאי מילתא למפרע למ"ד שסובר ברירה שהוא היתה חלה בשעת אפיה והוי כדין ייחד בפירוש קודם אפיה זו תהי' לחלה ומעתה א"ש מה שאמר ר' יהושע לדבריך ה"ה עובר משום ל"ת כל מלאכה דר' יהושע לשיטתי' אזיל שהוא סובר דאמרינן ברירה בדאורייתא כמבואר מדברי הריטב"א בתוס' הרי"ד לקידושין דף כ"ו ע"ב אף דהתם מיירי בהתנה תחילה שאמר ר' יהושע תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לר"א בן עזריה אכתי א"ש לפי הסוגות שאינם מחלקים בין היכא שמברר הדברים ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש ובין דין דאחין שחלקו שאינו מברר כלום [ויעוין בתוס' גיטין דף כ"ה ע"ב ד"ה דברי ר"מ] ואף שלענין היתר אכילה מהטבל בעינן קריאת שם תחילה מכ"מ לענין בירור חלקו של כהן כשמגיע להפרישה אמרי' ברירה למ"ד שסובר גבי אחין שחלקו דאמרי' ברירה ומעתה מיושבין כל הקושי' שהקשיתי לעיל, מסוגי' דעיסת כלבים דשאני עיסת כלבים דלא שייך בה שם ברירה על למפרע ע"כ כיון שמעורב בשעת אפיה ליכא אלא איסורא בעלמא כמש"כ הלח"מ מעלינן דרגא כשיש לו נבילה שאפשר לפייסן בה מותר לגמרי אפייתה משא"כ כאן גבי עיסה טמאה דכשמפרישין חלה אח"כ מבורר למפרע שהוא היתה חלה בשעת אפי' והרי אפה בי"ט שלא לצורך שאסור מה"ת רק ר"א לשיטתי' שסובר הואיל ואמרי' הואיל אי בעי בצע מכחו"ח פורתא דבכה"ג אף דאמרי' ברירה והוברר שאותו חלק הנבצע להפרשת חלה הוא היתה לחלה גם בשעת אפיה מכ"מ לא נעשה איסור באפי' זו כיון דחד טרחא הוא ובכל פת הי' חלק המותר לאכול וייחד אין אסור רק בפת או בקדירה המיוחדת וכיון דבבצע מכל חדא ליכא איסור יש הואיל להתיר להפריש חלה א' על כולך ואף למ"ד דלא אמרי' ברירה להקל בדאורייתא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואם לא הי' שייך הואיל הי' אסור להפריש אחד על כולו מספק ברירה לכך מסיק בגמ' דטעמא של ר"א משום שסובר הואיל מעתה י"ל דאף דכל היכא דשייך הואיל מ"מ איכא איסורא דרבנן מ"מ הכא גבי חלה אפי' איסורא דרבנן ליכא דמיד שסר חשש איסור דאורייתא מטעם דהואיל תו א"א למזסר מדרבנן דנגד איסורא דרבנן יש קולא אחרת דכשם שבדרבנן אמרינן ברירה להקל כמו כן היכא שהקולא הוא מצד השני דהיינו בגוונא שדינו כשלא נאמר ברירה יהי' מותר אמרינן בדרבנן דאין ברירה ומותר וכיון שכן יכולין להקל כאן ולומר דאין ברירה למפרע וכיון שהי' מעורב בעת אפי' והיה שייך בי' הואיל דאי בעי בצע מכ"ח ליכא כלל אפילו איסורא דרבנן דדמי ממש לעיסת הכלבים שמותר היכא דאפשר לפייסן בנבילה וליכא אפי' איסורא דרבנן משום דהוי מעורב ואיכא הואיל וא"כ א"ש מה שכ' רש"י וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד כוונתו כיון דשריותא בהואיל אינה מועלת רק להסיר איסור דאורייתא ומ"מ נשאר איסור דרבנן ולכך אף בחלה שהצרכנו להקל לשיטת ר"א מ"מ כיון שאפשר למיעבד בהיתר גמור שלא יהי' מהצורך לעבור אף על איסור דרבנן הכי ניחא למיעבד ע"כ לא התיר ר"א לקרות שם קודם אפי' דבהואיל דהכא יושאר אכתי איסור דרבנן אבל כשאינו קורא שם ליכא כלל איסורי דאיסור דאורייתא מופקע בטעם דהואיל והאיסור דרבנן מוסר מטעם ספק דברירה דבדרבנן אמרינן להקל דאין ברירה ודינו כמעורב ואיכא גם הואיל וכיון דאף כשמפריש חלה אחת על כולן ליכא שום איסור ע"כ לא הוצרך ר"א לבצוע מכחו"ח ומיושב קושי' התוס':

אמנם תירוץ זה לא א"ש רק לשיטת רבינו תם וסייעתו שסוברי' להלכ' דברירה הוא ספק ואזלי' בספיקא דאוריית' לחומרא ובדרבנן לקולא אמנם לשיטת רבינו יצחק בעל התוס' שסובר להלכה דאמרי' ברירה מדאורייתא אף להקל דאין ברירה ספק. כ"א ודאי א"כ היכא שע"י ברירה אין דינו כמעורב ואיכא איסור דרבנן דאין בזה דין ספק ודאי ממילא בחלה אף היכא דשייך הואיל שמועיל להסר איסור דאורייתא מ"מ נשאר איסור דרבנן כיון שע"י הפרשת החלה מבורר למפרע שהיתה חלה בשעת אפיי' והואיל דאי בעי בצע מכ"ח פורתא אינו מועיל רק שלא יהיה איסור דאורייתא ולכך מקשה הר"י שבתוס' לשיטתי' שפיר דכיון דהיכא שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל א"כ אמאי שרי ר"א לאפות משום הואיל כ"ח כו' הא יכול לעשות על ידי הטלה לצונן ויהיה היתר בלא הואיל אבל לשיטת רש"י הנ"ל לק"מ:

היוצא מזה לשיטת הר"י בעל תוס' דיש ברירה הוי באפיית העיסה קודם הפרשה איסור דרבנן דכיון דליכא להתיר כ"א מטעם הואיל נשאר איסור דרבנן כמו באפייה מי"ט לחול דאף דשייך הואיל מ"מ אסור מדרבנן ועם כ"ז התיר ר"א לאפות קודם קריאת שם כדי שלא יבוא לאיסור ב"י. דר"א סובר טה"נ ממון ואיכא ב"י דאל"כ לא הי' לו להתיר לעבור על איסורא דרבנן אבל לשיטת רש"י י"ל דסובר כר"ת דפסקינן חין ברירה ולפי מה שהעליתי לעיל כיון דהואיל גורם שלא יהיה איסור דאורייתא באותו אפי' ממילא גם איסור דרבנן ליכא משום דספק ברירה לקולא בדרבנן שפיר יש למישרי אפיית העיסה קודם קריאת שם אף אי ליכא חשש איסור ב"י והא דהוצרך הגמ' לומר דר"א אית ליה טה"נ ממון הוא מדאמר בעצמו לר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה וכן כתב השא"ר בסימן ס"ג יעו"ש ואם כן מיושב קושית הפנ"י הנ"ל והשא"ר שמקשים לשיטת רש"י דלא אמרינן הואיל ואב"מ לענין ב"י א"כ למה פסק רבי כר"א הא רבי סובר לפי האוקמתא במס' קידושין פ"ב דטה"נ אינו ממון וליכא כאן בחלה ב"י ולדברי הנ"ל א"ש דאף דליכא ב"י מ"מ אין לאסור האפייה לשיטת רבי שסובר להדיא דאמרי' אין ברירה כמבואר בגיטין דף מ"ז ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי ודמי זה לעיסת כלבים שמותר לאפות משום דבידו לפייסן בנבילה כמו כן הכא שבידו לבצוע מכחו"ח ואין לומר דלמא הוברר למפרע ואין דינו כמעורב בשעת אפי' דמה בכך דהא עכ"פ ליכא איסור דאורייתא דהא איכא הואיל ומספיקא ליכא לאסור מדרבנן דספיקא דרבנן להקל אבל אם לא היינו אומרים הואיל דרבה הוה בזה ספיקא דאורייתא ולכך הי' קשה לר' זירא וחביריו (טרם דאסקי טעמא דהואיל) על ר' אליעזר למה מתיר לאפות בלא קריאת שם ועובר עכ"פ על ספק איסור דאורייתא במלאכת אפייה ביו"ט ואין לומר שדחינן ספק איסור זה משום ודאי איסור דבל יראה ז"א דגם באיסור ב"י איכא רק ספק דהא אפשר בהטלה לצונן וליכא רק ספק שמא עם כ"ז תבוא לידי חימוץ וטפי עדיף לעבור על ספק איסור בשב ואל תעשה מלעבור על ספק מלאכת יו"ט במעשה בידים:

ובזה יש לחבר פירש"י בדף מ"ח ע"א בד"ה מילתא דקשיא לן כו' מה שכ' ומותר לעבור אבל יראה מאליו כו' עם פי' המהרש"א שם שכ' דעובר על ל"ת כל מלאכה מוטב לו שתטביל בצונן כו' יעו"ש שצדקו יחדיו שני פירושים אלו ויתחברו ולא יתפרדו דהנה על פירש"י לחודא יש להקשות כנ"ל דילמא סובר ר"א אין ברירה כפי ההלכתא דליכא באפייה אלא ספק איסור משא"כ כשמניחה להחמיץ יהיה איסור ב"י איסור ודאי אבל לפי פי' מהרש"א שייך תקנה גם נגד איסור ב"י בהטלה לצונן ואף שאעפ"כ אפשר שתחמיץ מ"מ אין לפנינו תחלה רק ספק איסור דב"י בשב ואל תעשה ואין לעבור מפני ספק זה במעשה בידים על ספק דמלאכת יו"ט ומה שאמר ר"י לר"א לדבריך ה"ה עובר על ל"ת כל מלאכה שמשמעותו שעובר בודאי על לאו דל"ת כל מלאכה גם כן איש כמ"ש לעיל דר"י לשיטתיה שסובר גם בדאורייתא אף לקולא ברירה דברירה הוא ודאי גמור ואין להקשות כיון דלפי שיטת רבי ליכא ב"י גבי חלה אף לפי מה שהעליתי שליכא איסור באפי' מ"מ גם כשנקרא שם תחלה יתחמץ ע"כ לא יהיה איסור א"כ מהראוי שיהיה ביד בעל העיסה לעשות כחפצו ומדברי רבי שאמר הלכה כר"א נראה שמצריך דוקא שלא יקרא לה שם תחלה זה לק"מ דהיכא שאפשר להציל שלא תבוא החלה לידי חימוץ ותהי' ראוי' שתנתן לכהן להיות בשריפתה עדיף טפי מלהשאירה בעודה עיסה שתאמיץ ותאסר בהנאה לכהן ולא יהיה אפשר לקיים בה מצות נתינה וכן צריכין לומר בלא"ה בשיטת רש"י. דסובר דמצד הואיל וא"ב מיי ליכא ב"י דלפי האוקמתא בדף מ"ו. לא דכ"ע סברי טה"נ אינו ממון והכא בהואיל קמיפלגי דמה שאמר ר"א לא תקרא שם כו' הוא כדי שיהיה אפשר לקיים מצות נתינה וכדי שלא יפסיד הכהן זכות הנאה בחלה שראויה להסקה ומיושב בזה גם מה שמקשה עוד בפי' בד"ה בגמ' לא דכ"ע כו' דא"כ לא שייך עיקר מילתא דר"א בהפרשת חלה לענין פסח טפי מבשאר יו"ט כו' יעו"ש דבשאר יו"ט אין להצריך דוקא שלא יקרא לה שם קודם. דהא כשתשאר כן עד הלילה תהיה ראוי' שתנתן לכהן משא"כ בפסח אבל לפי האמת דשמעו מברייתא שר"א בעצמו אמר לר"י לדבריך היה עובר משום ב"י. צריכין לומר שסובר טה"נ ממון אבל מהיתר אפיי' לחודה לא היה נשמע שסובר ר"א עה"נ ממון וכמ"ש לעיל בשיטת רבי:

וכ"ז א"ש בשיטת רשיי כנ"ל אבל לשיטת הר"י שבתוס' דאף דאמרינן הואיל איכא גם כאן בחלה איסורא דרבנן י"ל דמשום מניעת הפסד מועט זה שיהיה לכהן אף איסור דרבנן לא התירו. ור"א לא התיר רק משום חשש ב"י דהוא אוחז הגי' שלפנינו דכ"ע טה"נ א"מ ובהואיל ואב"מ קמיפלגי דלר"א שסובר הואיל זה יש איסור ב"י גבי חלה ומטעם זה פסק גם רבי כר"א:

ובסגנון זה י"ל בפשיטות יותר בהקדם דלפי שיטת רש"י בגיטין מ"ז צריכין לומר שיש שלושה פלוגתות בדין ברירה איכא דסברי דברירה כודאי גמור ולכך אף בדאורייתא אמרינן ברירה ולפי הפסק הלכה בביצה דף ל"ט דלא אמרינן ברירה בדאורייתא רק בדרבנן מחזקינן דין ברירה לספק וסד"א לחומרא ודרבנן לקולא ורבי שסובר שם בגיטין דטבל וחולין מעורבין זה בזה ומפרש רש"י אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וחצי' חולין כו' יעו"ש. ע"כ סובר דלא אמרינן כלל ברירה ואף ספק לא הוי על למפרע דכל שותפין בדבר אחד חלקם שוה בכל חתיכה וחתיכה או חטה וחטה ומעת החלוקה ואילך זוכה כ"א בדרך חליפין בחצי' של חבירו שהי' לו באותו חלק שנופל בגורלו וכבר כתבתי לעיל בשם הריטב"א והרי"ד דר"י אית לי' ברירה כוודאי ורבי ל"ל כלל ברירה אבל לר"א ע"כ צריכין לומר דלית לי' כרבי דהא סובר להדיא במס' ביצה דף ל' עומד אדם על המוקצה וכו' ואומר מכאן אני אוכל למחר וכתב רש"י וסגי בהכי דיש ברירה (ויעוין שם במס' ביצה דף י') רק שיש לומר שמחזיק ברירה לספק ולא ודאי גמור למפרע וגבי מוקצה שהוא מדרבנן אזיל בספיקו לקולא ולכך לא מצריך שירשים. ומעתה נכון הכל דלר"י לשיטתי' שסובר דברירה כודאי וגם סובר דלא אמרינן הואיל שפיר אמר לדבריך ה"ה עובר על ל"ת כל מלאכה דהא ע"י הפרשות החלה יתגלה למפרע ברירה שהיא היתה החלה בשעת אפייה ולר"א דספיקא הוא אי אפשר להתיר כ"א בצירוף מטעם דהואיל ולרבי דל"ל ברירה כלל ואף ספיקא לא הוי דינו ממש כעיסת כלבים דעיקר ההיתר מחמת שמעורב בשעת אפיי' כמ"ש בלח"מ:

וסמך לדברי מהרי"ו הנ"ל דבהפרשות חלה אף שלא היה אמירה תחלה שייך דין ברירה, יש לכאורה מדברי תוס' ב"ק דף צ"ד ע"א ד"ה מירחו מעשר ונותן לו שכתבו שם ואפי' למאן דאית ליה ברירה וכו' יעו"ש וביותר מבואר בדברי רש"י שם שכתב בזה"ל אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר והכי אמרי' במס' ברכות דף מ' לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו עכ"ל ומבואר שם ברש"י דדין זה לקט שכחה כו' הוקבעו אינו אלא מדרבנן א"כ ע"כ כוונת רש"י שגם כאן אינו אלא מדרבנן וצ"ל שטעמו של רש"י דפטור מדאוריית' משום דאמרינן ברירה ולא ס"ל לרש"י כתירוץ התוס' ועכ"ז צ"ע למה החליט רש"י דתנא דהך ברייתא סובר ברירה כודאי. עכ"פ נשמע מדברי התוס' ורש"י הנ"ל דגבי הפרשת פאה שייך ברירה אלמפרע וא"כ אין כ"כ מהזרות דברי הט"ז דגבי הפרשת חלה שייך ברירה.

הן אמת שלכאורה יש לומר דשאני פאה שתיכף בעת קצירה יש חלק עניים בתבואת השדה כפי שיעור חיוב הפאה משא"כ במתנות כהונה דהא אי' בחולין דף ק"ל ע"ב מנין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין ק בהן אלא משעת הרמה ואילך עכ"ל הרי שקודם הרמה אין לכהן בטבל כלום ואינו כשותף עם הישראל ול"ד לדין ברירה באחין שחלקו אמנם כבר הבאתי לעיל דברי התוס' בסוכה שמבואר מדבריהם להדיא שטבל חשוב כשותפות משום חלק הכהן והלוי שבה וצ"ל שסוברים התוס' דמה דתני בברייתא הנ"ל דאין לכהן אלא משעת הרמה אינו אלא לענין חיוב התשלומין דכ"ז דלא אתי לידו בטיבלא לזכות במתנות מדין מתנות שלא הורמו כמו שהורמו כמבואר שם בחולין דין המתנות אף אחר הפרשה כדין ממון שאין לו תובעים ומכ"ש כשעדיין לא נפרשו ועכ"ז י"ל דבכל טבל אף קודם הפרשה חלק כהן ולוי בה והמעיין בתוס' רי"ד סוף פ"ב דקידושין יראה מבואר דלפי גירסתו שם בחד אוקמתא ופירושו שטעמו של רבי שמחייב בגונב טבל של חבירו ואכלו לשלם דמי כולה הוא משום שסובר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי ואין לכהן בה עדיין זכות ור' יוסי שסובר שם דאינו משלם אלא לפי חולין שבה סובר דאף קודם שהורמו כמי שהורמו והוי חלקו של כהן באותו טבל אף קודם הרמה לכך אין הגנב צריך לשלם דמי כולה וע"ש דברי תוס' הרי"ד הללו המה להיפך מדברי רש"י שם בקידושין שלפי פירש"י מיירי בטבלים שנפלו מאבי אמו כהן ורבי סובר דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו כו' יעו"ש (ויעוין בנדרים דף פ"ה ע"א) שמדברי הר"ן שם נראה כפי תוס' הרי"ד והרא"ש שם אחז פי' רש"י שבקידושין ומתוס' במסכ' ב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר שכתבו שם שבסוף פ"ב דקידושין אית ליה לרבי דלאו כמו שהורמו יעו"ש מבואר שאחזו בגי' תוס' הרי"ד ופרושו ולא היה לפניהם כגי' רש"י דמיירי בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן היוצא מכ"ז דלפי האמת אנן פסקינן דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו ולפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל דכמו שהורמו הכוונה שבכל טבל אף שהוא ביד ישראל מיקרי שיש לכהן חלק בה מצד דין זה דכמי שהורמו דמי א"ש דברי תוס' בסוכה במתני' דאתרוג של טבל מיקרי אתרוג של שותפים מצד חלק כהן ולוי ודמי' לאחין שקנו בתפיסת הבית אבל לפי פי' רש"י בקדושין לא נאמר דין מתנות שלא הורמו כמי שהורמו רק בטבלים שהמה ביד כהן כיון שהמתנות שלו ואינו מחוסר רק הפרשה ולהחזיק לעצמו אמרי' שזוכה במתנות שבהם בעודן בטבלן אבל בכל טבל שביד ישראל לא אמרי' כן ואין שם שתוף להכהן בטבל שביד ישראל והתוס' במסכת סוכה הנ"ל לשיטתייהו אזלי כמו שמבואר מדבריהם במס' ב"ב שהבאתי לעיל.

אמנם א"כ לכאורה נסתר כל דברי הנ"ל במה שכתבתי בשיטות רש"י דגבי חלה שייך ברירה למפרע למאן דא"ל ברירה. והרי לפי דברי האחרונים לדעת רש"י אין לכהן שום חלק בטבל קודם הפרשה. וכדי ליישב גם זה אקדים לתרץ קושי' התוס' במס' סוכה הנ"ל שמקשין דל"ל למעט דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק לי' דממועט מדכתיב מצתכם וטבל אינו כולו של ישראל דהכהן משותף בה כדמוכח מדאין יוצאין באתרוג של טבל ונ"ל דאפשר לומר דבטבל מיתלי תלי עד הפרשה דכשבא לידי הפרשה אמרי' דאיגלאי שהיה לכהן בה חלק אבל כשאינו בא כלל לידי הפרשה לעולם הוי כלא היה לכהן בה חלק וכעין זה מצינו לדברי אביי שסובר למפרע הוא גובה וחשוב של מלוה מתחילתו דאין זה רק אם בא לידי גבי' בסוף אבל אם לא בא לידי גבי' הוי כאילו לא הוה להמלוה שום זכות ונשארת המכירה שמכר הלוה אף בגוונא שהמלוה אינו בא לידי גביות מעותיו והראיות ע"ז אבאר אי"ה לקמן כמו כן לענין הפרשת מתנות וא"ש מה דאין יוצאין באתרוג של טבל דחשוב כאתרוג השותפים כיון שלבסוף יבוא לידי הפרשה ויוברר למפרע שהיה לכהן חלק באתרוג משא"כ במצה של טבל כשהיא נאכלת בטבלה ולא תבוא לידי הפרשה ומיושב קושי' התוס' הנ"ל וא"ש שיטת רש"י ויש ליישב בזה גם קושי' התוס' בחולין דף ק"ל ע"ב ד"ה מה שמקשין דהא אשר ירימו משמע להבא כו' יעו"ש והמבין יבין:

ודע שגם מדברי התוס' בגיטין דף כ"ה ע"א ד"ה שני לוגין כו' מבואר שבכל ימשום דהוא ממון שאין לו תובעים או משום דעדיין לא הופרש אינו דומה להו גזל כו' יעו"ש ולפי דברי הנ"ל בשיטת רש"י בלא"ה א"ש דהיכא דלא אתי לבסוף לידי הפרשה הוי כלא היה בה חלק כהן ואינו בכלל גזל:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה