שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת פסחים · בסוגיא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ [פסחי' ד' צ' ע"ב]
אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומסיק הגמ' אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא אסקינן שחל שביעי שלו להיות בע"פ דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נידחי. וכ"ת ממאי דהכי. סבר לה כר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בע"פ שנ' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות הפסח אבל למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא נידחי עכ"ל הגמ' ובמס' סוכה דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה שחל שביעי מביאין גירסא ישינה בכאן רב סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו ולכאורה קשה לפי גירסא זו למה אמרי' רב סבר לה כר"ע הלא גם כר' יצחק מצי רב סבר בשלמא לפי גי' זו רב סבר לה כר' יצחק י"ל דלכך לא מצי סבר כר"ע משום קושי' ר' יצחק עליו במס' סוכה דף הנ"ל. היו יכולין לטהר אבל לפי גירסא ישינה דרב סבר כר"ע ואף שמוכרחים לומר דיש איזה מקום לתרץ קושי' ר' יצחק עליו מ"מ כר' יצחק ג"כ מצי סבר דטמאי מת מצוה הי' שחל שביעי שלהן בע"פ:
ונ"ל ליישב בהקדם דברי הרמב"ם פ"ו מהלכות קרבן פסח הלכה ב'. וז"ל טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד אע"פ שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנ' ויהי אנשים וגו' ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן והם יאכלו לערב. ופירש להן שאין שוחטין עליהן בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם הי' טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטביל ויזה עליו. וכשיערוב שמשו אוכל פסחו עכ"ל הרמב"ם וכתב ע"ז הראב"ד. א"א אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על טבול יום וא"כ זהו טבול יום ורחמנא דחי' אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי' וסברו שיעלו ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו והכתיב מעיד כן שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזיי' מאי טומאה הוי בהו עכ"ל הראב"ד ונ"ל להוכיח כדברי הרמב"ם במה שמחלק בין טבול יום דמת שהנזיר מגלח עליו בין ע"י שאין הנזיר מגלח עליו ממס' סוכה דף הנ"ל דאיתא שם אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף דברי ריה"ג ר"ע אומר מישאל ואלצפן שהי' עוסקין בנו"א ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין לטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ כו' יעו"ש ויש לדקדק מה דאמר ר"י אם נושאי ארונו כו' כבר היו יכולין לטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין לטהר למה אמר אם ארונו של יוסף כבר היו כו'. ואם מישאל ואלצפן לא אמר כבר רק היו יכולין לטהר וי"ל דר"י אזיל בשיטת המכילתא שבח' בניסן מתו נו"א והי' היום הז' בע"פ. ומה שמקשה ר"י היו יכולין לטהר א"ש לשיטת הרמב"ם הנ"ל שפוסק שבטומאת מת שהנזיר מגלח עליו אין שו"ז אף על טבול יום ובט"מ שאין הנזיר מגלח עליו שו"ז על טבול יום ולפי דבריו בשיטת ר"י אותן הטמאי מתים שחל שביעי שלהן בע"פ באמת כבר טבלו ועכ"ז נדחו דאין שו"ז על טבול יום דמת וסבר ר' יצחק דזה א"ש אי אמרי' שהי' מת מצוה אבל אי אמרינן מישאל ואלצפן לא א"ש דסבר ר"י כמ"ד במס' סנהדרין דף נ"ב שהי' שריפת נשמה והגוף. וקשה קושי' הפוס' בסוכה דף הנ"ל ד"ה מישאל ובילקוט פ' שמיני דא"כ אמאי נטמאו וצ"ל כתרוצם משום דשלדן היתה קיימת וקשה הא שריפתם הי' בבית קדשי קדשים ולא הי' רשאים מישאל ואלצפן ליכנס לשם רק להוציאם בכלים וע"י ההוצאה נתהרם שלדן וצ"ל דאי' בספרי שהוציאו אותן בחניתות של ברזל ונטמאו בנגימתן בחניתות בעת שנגעו בנו"א בעוד הי' שלדן קיימת היוצא מזה שלא היו טומאתן רק מצד טומאת חרב הרי הוא כחלל וזה הוא שאין הנזיר מגלח עליו ומקשה ר' יצחק שפיר היו יכולין לטהר ר"ל בו ביום היו יכולין לסבול והיו בידם לעשות הפסח דשו"ז על ט"י דמת שאין הנזיר מגלח עליו ומוכח דר"י סובר כשיטת הרמב"ם ולכאורה עלה בדעתי לפי"ז ליישב דברי ר"ע שלא יוקשה עניו קושי' ר"י די"ל דר"ע סובר כמ"ד שלא הי' רק שריפת נשמה וגוף קיים והי' הטומאה שהנזיר מגלח עליו לכך אע"פ שטבלו לא יכלו לעשות הפסח דאין שו"ז על ט"י דמת שהנזיר מגלח עליו שוב התבוננתי שא"א לומר דר"ע סובר שלא נשרפו גופם של נו"א דאי' בילקוט פ' שמיני ויקרא משה אל מישאל ואלצפן. מכאן אמרו אין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם ע"כ יעוין בקרבן אהרן וזית רענן שהאריכו בזה הלא אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים וכהן הדיוט מחויב לטמא לשבעה מתים אמנם למ"ד שנשרפו גם גופם לק"מ דאי' בנזיר דף מ"ג לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ואין חסר גדול מזה שנשרפו כולם ולא הי' רק שלדן קיימת ובעת ההוצאה גם שלדן נתפזר. ולמ"ד שסובר שלא נשרפו כולם צ"ל שסובר כמ"ד לה יטמא רשות ממילא מוכח דר"ע לשיטתי' שסובר בסוטה דף ג' לה יטמא חובה שהי' גם שריפת גופם:
ונ"ל להוכיח עוד כדברי הרמב"ם ולא כשיטת הראב"ד דבספרי זוטא הובא בילקוט בהעלותך איתא או בדרך רחוקה לכם יכול יוצאי מצרים. מנין אף לדורות אמרת לדורותיכם אף לדורות וקשה לא לכתוב לכם ולא לדורותיכם גם צ"ב דיוק לשון הספרי יוצאי מצרים למה לא אער יכול במדבר ונ"ל שיש סברא חיצונה לחלק בין יוצאי מצרים לשארי דורות ויתורץ עוד ספרי פרשה הנ"ל ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהיו ב"א כשרים וצדיקים וחרדים על המצות. רבי אומר א"צ הרי הוא אומר למה נגרע לבלתי הקריב נשמע שהיו חרדים על המצות אמנם לכאורה אין מזה כ"כ הכרע ובפרט לפי דעת הספרי בתוך בני ישראל לא שנהי' כמנודים הרי אפשר לומר שחששו לעלבון שיוחשבו למנודים וליכא עוד להוכיח שהיו חרדים על המצות עוד צריכין להבין במאי פליגי גם צ"ב לדברי הת"ק שדרש מיתורא דקרא שהיו חרדים על המצות וקשה לצורך מה הודיע הכתוב שהיו חרדים על המצות מאי נפקא מזה לדינא ע"כ נ"ל ליישב דאיתא בחולין דף ב' האי טמא דאיטמא במאי כו' אלא דאיטמי בשרץ א"נ דבדק קרומית של קנה וכתבו התוס' בזבחים דף מ"ט שלמ"ד דאין עושין כ"ש של עץ ולשחיט' בעינן כ"ש א"א לאוקמי בבדק קרומית של קנה ותירוץ זה אינו רק לריב"ח שסובר שעושין כ"ש של עץ יעו"ש ובתוס' חולין. ובקידושין דף כ"ג אי' אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצי עבדי וכ' שם הרשב"א ז"ל דלשחיטה כיון שכשרה בזר שפיר אמרינן שלוחי דידן ובקידושין ריש פ"ב יליף הגמ' דין שליחות מפסוק ושחטו אותו וגו' הרי מבואר שמצות שחיטת הפסח בבעלים לפי"ז לכאורה קשה על הראב"ד שמדמה טמא מת ביום ז' קודם טבילה לטמא שרץ ולעולא שסובר דשו"ז על טמא שרץ שו"ז גם על טמא מת קודם טבילה הא לא דמי דטמא שרץ יכול לשחוט בעצמו ע"י סכין ארוכה וכיון דמצי למיעבד יכול לעשות שליח משא"כ טמא מת שאינו יכול לשחוט בעצמו אף ע"י סכין ארוכה דמטמא לסכין בשלמא לשיטת הרמב"ם דהגמ' לא מיירי רק בטבול יום דמת ל"ק דט"י אינו אלא כראשון ולא מטמא הסכין אבל לשיטת הראב"ד קשה וצ"ל אף שמצות השחיטה על הבעלים מ"מ אינו מעכב דלא שינה הכתוב עליו לעכב. עכ"פ מי שחרד על המצות צריך לטהר א"ע קודם הקרבת הפסח כדי שיהי' רק טבול יום ויהי' בידו למיעבד בעצמו השחיטה בסכין ארוכה וכיון שהוא בכלל מצי למיעבד מצי לשווי' שליח ויהי' כאלו שחט בעצמו ויקיים מ"ע דשחיטה ככתוב ושחטו אותו וגו' א"כ לפי דברי הספרי הנ"ל שנלמד מקרא שהיו חרדים על המצות מוכח שלא כדעת הראב"ד דלשטתי' קשה אף ששגגו וסברו ששוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי קודם טבילה מ"מ היו להם לטהר א"ע מקודם כדי שיקרא על שמם קיום מ"ע דשחיטה ולמה לא חרדו על קיום מצוה זו א"ו כדעת הרמב"ם שבאמת טבלו א"ע ועכ"ז נדחו דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת הרי נפקותא לדינא במה שהשמיענו הקרא שהיו חרדי' על המצות:
אמנם יש לכאורה לסתור דברי הנ"ל. די"ל אף שהיו חרדים לא נצטרכו לטבול מקודם כי לא הי' תועלת בדבר לפי מה דאיתא בספרי זוטא פרשה הנ"ל אי אפשר לומר היו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מלמד שלא הי' מקריבין וא"א לומר שלא הי' מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר צוה ה'. הא מה הדבר מלמד שהיו שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות ציבור ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר וכשירי ישראל סמוכין ע"כ והכוונה מחמת שהי' חשודים בשטיפת זתמס ע"ז ממצרים לא הי' רשאין להביא קרבן דילמא הוא ממוקצה או נעבד ואצ"ל שלא הורשה להם לשחוט ע"כ הביאו בני לוי משלהן וכשירי ישראל סמוכין לו הכוונה כדאיתא בתענית דף כ"ו אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליו ובקרבן פסח שצריך להיות משל בעלים צ"ל שהקנו הלוים משלהם לצורך כל הנמנים על הפסחים ולא הי' להנמנים רשות לשחוט פן יחשבו א"כ בלא"ה לא הי' דין שליחות בשחיטת פסח במדבר וי"ל שמשום כך לא הקדימו א"ע אותן טמאים לטבול קודם שחיטה דאף אם היו טובלים לא הי' נחשב כאלו שחטו בעצמם. אמנם כ"ז אם נאמר שהטמאים היו שלא משבט לוי אבל לשיטת ר"ע שהיו מישאל ואלצפן שהמה הי' לוים כדכתיב מבני עוזיאל דוד אהרן וללוים הותרה השחיטה והי' יכולים למשווי שליח וקשה למה לא טבלו וצ"ל כדברי הרמב"ם שבאמת טבלו א"ע ועכ"ז נדחו דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת שדינו שוה לטמא שרץ ומזה הוכיח רב שפיר שאין שו"ז על ט"ש וא"ש הגירסא ישינה הנ"ל סבר לה כר"ע דאמר מישאל ואלצפן דלר' יצחק שסובר טמאי מת מצוה היו אין הכרע דאין שו"ז על טמא שרץ די"ל דשוחטין וזורקין והא דנדחי משום שהי' טמאי מת וקודם טבילה שחמור מטמא שרץ כדברי הרמב"ם הנ"ל שאף למ"ד דשו"ז על טמא שרץ אין שו"ז על טמא מס קודם הטבילה. ול"ק למה לא טבלו א"ע י"ל כתירוץ הראב"ד שכבר לא הי' שהות להקריב עליהם הפסח ואין ל דאף לפי שגגתם שסברו ששוחטין וזורקין על טמא מת מ"מ היו להם לטבול כדי שיהי' להם דין שליחות ויקוים מ"ע דשחיטה בבעלים מדין שלוחו של אדם כמותו די"ל שלא היו לויה ובלא"ה לא מצי לשחוט כנ"ל לכך קאמר הגמ' סבר לה כר"ע ומיושב שפיר הגירסא ישינה הנ"ל היוצא מזה שממה שהשמיענו הכתוב שהיו חרדים על המצות נשמע הדין הנ"ל כהרמב"ם. אמנם הכ"מ דחה בלא"ה דעת הראב"ד דמפשטא דכתיב למה נגרע לבלתי הקריב משמעותו שעדיין לא הקריבו כלל. ומעתה יובן התכת דברי הספרא שהת"ק יליף מפסוק שהי' חרדים על המצות והיוצא מזה לדינא לסתור פירוש הראב"ד ופ"ז אמר רבי א"צ דבלא"ה נשמע מפשטא דקרא הרי הוא אומר למה נגרע לבלתי הקריב שמזה מוכח שלא לפרש כפי' הראב"ד הנ"ל היוצא מזה שמחמת שהיו חשודים על ע"ז לא הי' באפשרם לקיים מצות שחיטה מעתה י"ל שהי' סברא לחלק בדין דרך רחוקה בין יוצאי מצרים לשארי דורות. דאיתא במפורשים הטעם על צורך עמידת הבעלים בעת הקרבה משא"כ בכל שארי מצות שיכולין לעשות אף לכתחלה ע"י שליח משום דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן א"כ אין שום מעשה הקרבה על הבעלים ולכך צותה התורה שיהי' הבעלים בעת ההקרבה וזכיון בזה במעמדן על הקרבן כאלו עשאו בעצמן ממילא הי' מצד סברא חיצונה אפשר לומר דלכך דין א רחוקה כשאין הבעלים יכולין להיות בעזרה בשעת שחיטה כדעת עולא בפסחים דף צ"ג הוא מטעם זה כיון שיוצאי מצרים לא היו יכולין לשחוט בעצמן א"כ גם השחיטה אינו נקראת ע"ש מעשי הבעלים לכך היו צריכין להיות סמוכין בעת השחיטה וכמובן מלשון הספרי הנ"ל הלוים הי' מקריבין וכשירי בנ"י היו סמוכין להם שהכוונה גם בשעת שחיטה. דא"ל דקאי על הזריקה והקטרה הא אלו עבודות לא נעשו ע"י לוים רק בכהנים ולכך הי' מקום טעות שדוקא ליוצאי מצרים נאמר דין דדרך רחוקה שכוונתו לכמה מ"ד וכדאי' בספרי חוץ ממקום הכשרו היינו חוץ לעזרה בשעת שחיטה כדברי עולא הנ"ל אבל לדורות שיהי' הכשר שחיטה בזרים ובכל ישראל ה"א דאין דא אם הבעלים בשעת שחיטה או לא דשלוחו של אדם כמותו. כך כתיב לדורותיכם וכיון שהוצרך לכתוב לדורותיכם ממילא הוצרך לומר ג"כ לכם כדי שלא יובן ממלת לדורותיכם מיעוט על המדבר. ומיושב דברי הספרי מה שאמר יכול יוצאי מצרים. גם מה שנכתב לכם וגם לדורותיכם:
ודע שמ"ש הכ"מ לסתור דברי הראב"ד מפשטא דקרא למה נגרע לבלתי הקריב וכ' שזה ראי' שאין עלי' תשובה יש לדחות לכאורה בפשיטות עפ"י דעת הרמב"ן עה"ת בפרשת בא בד"ה בין הערבים ומובא בשא"ר סי' י"ז דמושחטו אותו כל וגו' בין הערבים למידין ששחיטת הפסח צריך להיות קודם תחלת שקיעת החמה דעד אז נקרא בין ערבים אבל הזריקה יכולה שתהי' עד צאת הכוכבים אין ראי' מפסוק הנ"ל וא"ש דברי הספרי שמפרש למה נגרע שטענו יזרוק הדם עלינו בטהורים וגם מזה מביא הכ"מ לסתור דברי הראב"ד ולפי הנ"ל ל"ק מידי די"ל דהמעשה הי' שנשחט עליהן הפסח בזמנו דהיינו קודם תחלת שקיעה ובעוד שלא טבלו ואח"כ בהתחלת השקיעה רצו לטבול כי זמן הטבילה כל היום ושיהי' זריקת הדם עליהם ולזה טענו למה נגרע לבלתי הקריב דההקרבה קאי בכ"מ על הזריקה וכדברי הגמ' חולין דף כ"ז וכן אמרו בזבחים דף ל"ב והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה ונדחו מזריקת דם מצד שהשחיטה היתה בעוד שלא טבלו ואין שוחטין על טמא מת קודם טבילה אמנם ז"א רק לשיטת רש"י שמפרש הא דאיתא בזבחים דף נ"ו מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה היינו סוף שקיעה דס"ד שיעלה וילין הדם על המזבח אבל התוס' ילפי שם דקאי אתחילת שקיעה א"כ בלא"ה כבר עבר זמן זריקה מן התחלת השקיעה ודבר זה תלוי בפלוגתא בזבחים דף פ"ז אי לינה מועלת בראש המזבח דלמ"ד לינה מועלת נוכל לפרש כפי' רש"י וי"ל שפלוגתא הת"ק ורבי בספרי הנ"ל תלי בפלוגתא הנ"ל דת"ק סובר דדם אינו נפסל בתחלת שקיעה רק שחיטת הפסח צריך להיות קודם שקיעה וליכא הוכחה מפשטא דקרא לסתור פירוש הראב"ד לכן דריש מפסוק ויאמרו האנשים וגו' שהיו חרדים על המצות דנ"מ להורות כפי' הרמב"ם שכבר טבלו קודם השחיטה ואעפי"כ נדחו דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת ורבי סובר דדם נפסל בתחלת שקיעה ומוכח ממילא מפשטא דקרא לבלתי הקריב שלא כדברי הראב"ד וכפי מ"ש הכ"מ הנ"ל ובסגנון זה י"ל בדרך פשטות שמתוך שהשמיענו הכתוב שהיו חרדים על המצות נשמע דלא כפי' הראב"ד דכיון שהיו חרדים בודאי הי' להם לשאול ממשה רבינו קודם שעבר זמן שחיטה וכקושי' הכ"מ וכי בתר דעבדין מתמלכין] ובדברי הנ"ל יש לומר עוד באופן אחר ויתורץ הגירסא הישינה בספרי הנ"ל שהוא בילקוט בזה"ל רבי אומר א"צ הרי הוא אומר ויאמרו האנשים ההמה אליו שאין ת"ל ההמה מגיד שאין נשאלין אלא לבעל המעשה. ומפרש בזית רענן שאין משיבין אא"כ בא הבעל דבר בעצמו לכך נאמר ההמה לפי גירסא זו אין פותר לבאר מה שאמר רבי א"צ לדברי הת"ק שיליף מפסוק ויאמרו האנשים וגו' שהיו חרדים על המצות וע"כ מגי' הזית רענן כנ"ל בלשון הספרי אמנם קשה לשבש הגירסא ישינה ולפי הנ"ל יש פתחון פה בדרך דרוש שמדכתיב ההמה להורות שאין נשאלין אלא לבעל המעשה מוכח שלא כדברי הראב"ד דא"ל כדבריו קשה למה כתיב לבלתי הקריב לשון להבא כקושי' הכ"מ וא"ל כתרוצי הנ"ל שכבר שחטו קודם שקיעת החמה ושאלתם הי' על אודות הזריקה דא"כ הי' צריך התשובה ג"כ דנוגעת גם לכהנים אהרן ואלעזר ואיתמר שהמה שלוחי דרחמנא לזריקה והוצרכו לידע אם יזרוק הדם או לא ואף אם הטמאים בעצמם לא היו באים למשה הי' צריך לומר הדין לאהרן ולבניו ולמה נאמר ההמה שנשמע מזה שאם לא הי' הטמאים בעצמם לשאול לא הי' משה נזקק לומר הדין א"ו מיירי שעדיין לא שחטו כלל וכ"פ הרמב"ם ע"כ לא היתה שאלתם של הטמאיה בזה נוגעת רק להם וכיון שמוכח מזה שלא כהראב"ד א"ש דברי רבי א"צ:
ובדרך דרוש יש לומר דרבי לשיטתיה דבלא"ה א"א לומר כדברי הראב"ד דאיתא בירושלמי ר"פ מי שהיה טמא לנפש: אין לי אלא טמא לנפש יעשה פסח שני אנוסים או שוגגים מנין. ת"ל איש איש דברי ר"ע ואי כפי' הראב"ד ממילא מוכח דאנוסים או שוגגים עושים פסח שני דהאי הטמאים לנפש שבאו למשה היו יכולין לטהר רק ששגגו וסברו שיכולין לשחוט קודם הטבילה ושגגת הוראה נמי דין שוגג או אונס הוי ואפ"ה היה להם תשובת משרע"ה שיעשו פסח שני דלהם נאמרה התשובה איש איש אמנם בספרי דרש מאיש איש למעט גר וקטן שלא יעשו פ"ש ומפרש בזית רענן היינו שנתגדל בין פסח ראשון לשני ורבי לשיטתיה שסובר בר"פ מי שהיה טמא דגר שנתגייר וקטן שנתגדל חייב לעשו' פ"ש א"כ בלא"ה מוכח דשגג או נאנס עושה פסח שני ואיש איש ל"ל וא"ש רבי לשיטתי' כנ"ל. והת"ק שבספרי לשיטתיה דהוא הסתם תנא שבספרי הנ"ל דדריש מאיש איש למעט גר שנתגייר וקטן שהגדיל וליכא הוכחה לדחות פירוש הראב"ד לכך הוצרך הכתוב שהיו חרדים על המצות וממילא נשמע מזה שלא כהראב"ד.
וע"פ דברי הירושלמי הנ"ל יש לתרץ דברי רש"י בפסחים דף ס"ז פ"א דאיתא בגמרא והתניא יכול לא יהיה עושין פסח שני אלא טמאי מתים ושהיו בדרך רחוקה זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין ת"ל איש איש וכתב רש"י דממלת טמא ילפינן דמשמע כל טומאה אמת שכן הוא בירושלמי ר"פ מי שהיה טמא אבל מי דחקו לרש"י להוציא לשון הגמ' שמשמעות הגמרא דילפינן מאיש איש. ונ"ל דבלאו הכי קשה על רש"י כיון דממלת טמא ילפינן נימא דטמא כלל ולנפש פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והדומה לפרט דהיינו טמא שרץ שדומה לטמא מת שהטומאה לא בא רק ע"י נגיעה דטמא שרץ לא אתי' בבנין אב מטמא מת דמה לטמא מת שאינו מטמא אלא בכזית וטומאת שרץ בכעדשה וכדאיתא לקמן בסוגיא הנ"ל כעין פירכא זו ולא ידעינן זב ומצורע דעושים פסח שני ונ"ל בפשיטות דבירושלמי הנ"ל איתא תני ר' ישמעאל לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא לנפש הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני. אף אני ארבה אנוסים או שוגגים שלא עשו את הראשון יעשו את השני עכ"ל. והנה הדבר פשוט דהילפותא דר' ישמעאל מבינייהו אינו רק לפי האמת דידעינן דכל הטמאים אף זב ומצורע עושין פסח שני אבל לס"ד דטמא זב ומצורע אין עושין פ"ש תו ליכא למילף אונס או שוגג מבינייהו דמאי חזית לדמותו לטמא נפש נדמייהו לזב ומצורע וצריכין לרבויי אונס או שוגג מאיש איש כדברי ר"ע דיליף אונס או שוגג מאיש איש ותו לית לימוד על זב ומצורע לכך הוצרך רש"י לפרש דהרבוי על זב ומצורע אתי ממלת טמא מעתה מתורץ קושייתם הנ"ל דנדונו בכלל ובפרט ונרבי רק לטמא שרץ דומיא דהפרט שבא הטומאה על נגיעה כנ"ל. דא"א לומר כן דא"כ דמרבינן טמא שרץ ממילא מוכח דאונס או שוגג ואף גם מזיד יכול לעשות פ"ש דאל"כ אמאי עושה טמא שרץ פ"ש הא היה בידו לעשות פסח ראשון כשהיה טובל א"פ דטבול יום דשרץ ליכא למ"ד שלא יעשה קרבן פסח בראשון א"כ איש איש ל"ל וע"כ אתי איש איש לרבות זב ומצורע ממילא מוכח ממ"נ דזב ומצורע עושה פ"ש או מרבוי וממלת טמא כדברי רש"י נשמע לרבות זב ומצורע לפסח שני ובזה יש ליישב מה שקשה על ר"ע דלמה לא יליף שגג או נאנס מטמא ודרך רחוקה מבינייהו כדברי ר' ישמעאל ולפי דברי הנ"ל י"ל דר"ע לשיטתי' שסובר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כדאיתא בדף ס"ט ולשיטתיה י"ל דטמא אתי לרבות טמא שרץ שיעשה פסח שני לכך אי לא הוי כתיב איש איש לרבות שגג או נאנס לא הוי ידעינן דזב ומצורע עושין פסח שני והוי ס"ד דמלת טמא לא קאי רק לרבות טמא שרץ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומרבוי קראי שיעשה פסח שני ולא ידעינן עוד דזב ומצורע יעשו פ"ש דליכא שום רבוי עליהם ולכך כתיב איש איש לרבות שגג או נאנס ותו ליכא למימר עוד דמלת טמא קאי על טמא שרץ דא"כ ל"ל לימוד על שגג או נאנס הא ממילא ידעינן מטמא שרץ שהיה יכולת בידו לעשות פסח ראשון כשהיה טובל א"ע דעל טבול יום דשרץ בודאי גם ר"ע ס"ל דשי"ז עכ"ז אמרה התורה שיעשה פסח שני ה"ה לכל מזיד ובפרט שוגג או אונס אלא ודאי מדהוצרכה התורה לרבות שגג או נאנס ע"כ צ"ל דמלת טמא מרבי זב ומצורע שהם לא יכלו לעשות הפסח בראשון ולא אתי מנייהו שגג או נאנס כשהיה יכול לעשות פסח ראשון ולא עשאוהו ולכך איצטרך איש איש לרבות שגג או נאנס וכיון דמרבה שגג או נאנס מאיש איש ע"כ מרבה ממלת טמא זב ומצורע ומיושב שפיר דלכך לא מצי ר"ע להוכיח שגג או נאנס מבנייהו כדברי ר' ישמעאל דאם לא בא איש איש לרבות שגג או נאנס הייתי סבור דממלת טמא לרבות בא על טמא שרץ ולא הוי ידעינן זב ומצורע שעושין פסח שני כנ"ל ולר' ישמעאל י"ל שסובר כעולא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ וממילא ע"כ בא לרבות זב ומצורע דטמא שרץ אין עושה כלל פסח שני רק פסח ראשון ואליבא דר' ישמעאל אתי איש איש למעט גר שנתגייר וקטן שהגדיל כנ"ל ודו"ק: