שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת חולין · עוד בסוגיא הנ"ל
דף י"ד ודף ט"ו] גמ' ולוקמא כר"י הסנדלר דאמר ל"ש בשוגג ול"ש במזיד לא יאכל כתב הרשב"א בחידושיו ד"ה ונוקמא כו' וקשה למה לי להזכיר כאן מה שאסר ר' יוחנן לדידי' בין שוגג בין מזיד ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל והכי הול"ל ולוקמא בשוגג ור"י הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמא במזיד ור"מ היא ע"כ לחומר הקושי' נ"ל לומר דרך פלפול דלקמן מסיק הגמ' כי שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהי' לו חולה והבריא ולכאורה תמיה למה לא מקשה הגמרא קושי' חזקה ביותר האיך תני במתני' ואתחייב בנפשו הא כשיש לו חולה ליכא במזיד חיוב רק אדרבא מצוה קעביד ומחויב לשחוט ולתרץ קושי' זו אקדים דברי התוס' שם ד"ה כגון שהי' לו חולה והבריא. וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי כו' וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחולי' לא הוי מוקצה כמו כו' ע"כ וצ"ע דבתוס' מס' פסחים דף מ"ו ד"ה רבה אמר כתבו וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל ע"כ וקשה לפי"ז היכא שהי' לו חולה והבריא בו ביום שרגילות הוא שיחזיר לחוליו כדברי התוס' הנ"ל אמאי מתחייב בשוחט נימא הואיל אם יחזיר לחוליו יהי' חזי לאותו חולה ורב מרא דשמעתא כאן אית לי' הכנה דרבה ואי' במס' ביצה דף ד' מאן דאי"ל הכנה דרבה ע"כ אית לי' הואיל דאל"כ האיך אופין מיו"ט לשבת. א"כ קשה כנ"ל דלרב האיך אפשר לומר דמתני' מיירי בהי' לו חולה והבריא הא בכה"ג שייך הואיל ולמה תני במתני' אע"פ שמתחייב בנפשו ואף אם נדחק לומר דאע"פ שמתחייב בנפשו הכוונה שיש חיוב בנפשו בגוונא שאין לו חולה בביתו מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן קשה עוד כיון שיש לו חולה ושייך הואיל הרי לא עבר בשוגג רק על איסור דרבנן ולמה אסורה אכילה ליומא הא ר' יהודה לא קניס אלא בשוגג באיסור דאורייתא ונ"ל לתרץ דבמס' שבת דף ע"ה ע"א אי' דשוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כו' משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אימא אף משום צובע אמר רב מילתא דאמרו אימא בה מילתא דלא ליתי דרא בתראי ולחכו עלה צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליחווס בית השחיטה דמא כי היכא דליחזוה אינשי וליתי למזבנא ע"כ היוצא מדברי רב אף שהוא סובר כר' יהודה דדבר שאינו מתכוון אסור מ"מ אי לאו דניחא לי' בהצביעה כדי דליתי לזבוני מיני' לא הי' מחויב השוחט משום צובע [ומה שצ"ע בזה יבואר בסוף הקונטרס] מעתה י"ל דלפי טעמא של רב אין לחייב שוחט בשבת אף משום צובע אלא כששוחט בהמה שלו דשייך דניחא לי' בהצביעה כנ"ל משא"כ בשוחט בהמת חבירו דלא איכפת לי' בצביעה ודמי למה דאי' במס' שבת דף ק"ג גבי התולש עולשין כו' ואם לייפות את הקרקע כל שהן ומקשה הגמ' כולהו לא לייפות את הקרקע ומסיק ל"צ דקעביד בארעא דחברי' ע"כ הן אמת שהסוגי' דשם הוא אליבא דר"ש שסובר דבר שאינו מתכוון מותר ואף דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' כיון דעביד בארעא דחברי' עכ"ז אף לרב ולר' יהודה דמחייבי בדבר שאינו מתכוון מ"מ לענין החיוב בשחיטה מצד צביעה שאמר רב בעצמו להדי' דניחא לי' וכנ"ל היכא דלא ניחא לי' כגון בשוחט בהמת חבירו ליכא למחייבי' משום צובע רק משום נטילת נשמה. לפי"ז יש לחדש דבר דלרב ולר' יהודה כשצריכין לשחוט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה אם יש אחר שאינו בעל הבהמה לשחוט הבהמה אסור לבעל הבהמה לשחוט בעצמו דאם ישחוט אחר לא יהי' חילול שבת בהצביעה. משא"כ בשוחט בעל הבהמה בעצמו דעובר על מלאכת צביעה ואין בזה צורך לחולה והוי בזה מחלל שבת שלא לצורך לפי"ז מתורץ מה שהקשיתי לעיל אמאי מקשה הגמ' א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר ולא מקשה בפשיטו' אמאי יהי' מתחייב בנפשו. די"ל דמתני' מיירי בשוחט בהמתו ואיכא אחר לשחוט דבכה"ג אף כשיש חולה שיש בו סכנה מתחייב השוחט בהמתו לצורך חולה משום חילול שבת דמלאכת צביעה דלא הי' צורך בזה להחולה דאלו הי' נותן לאחר לשחוט לא הי' חילול שבת דצביעה ויעוין בטו' יו"ד הלכות מילה שכתב בשם הראב"ן במילה בשבת אי איכא אחר למול אסור לאב למול בעצמו משום דניחא לי' בתקנת בנו משא"כ אחר] ע"כ לא מקשה הגמ' רק מ"ט דר"י דאסר דהא מה דאסר ר' יהודה במבשל בשבת הוא מטעם שלא יהנה ממלאת שבת והרי בשוחט בהמתו בעצמו לחולה אף שעובר ללא צורך על מלאכת צביעה וע"כ מתחייב בנפשו מ"מ לא שייך לאסור עליו מפני זה האכילה כששוחט ומשו' דלא ליתהני ממלאכת שבת דהא חילולו את השבת בצביעה לא גרם לו הנאת אכילת הבשר דהא עמדה הבהמה לשחוט לצורך החולה ע"י אחר והי' הבשר מוכן לו לאכילה ועיקר החיוב שעליו הוא מחמת שלא הניח לאחר לשחוט ושחט בעצמו. והרי לא מתהני כלום במה שחילל השבת בשחיטתו בעצמו וא"ש קושי' הגמ' מ"ט דר' יהודה דאוסר ומתרץ הגמ' ע"ז כגון שהי' לו חולה והבריא שלא הי' עומד לשחיטה אף ע"י אחר דאף דליכא חיוב מיתה בשחיטת אחר דלגבי מלאכת נטילת נשמה אה שהבריא החולה שייך הואיל כנ"ל עכ"ז עכ"פ מדרבנן אסור ולא תשחט הבהמה ע"י אחר והוי השוחט בהמתו מתהני מעבירה במלאכת שבת שחילל בשחיטתו דמיד שהבריא החולה לא היתה הבהמה נשחטה ע"י אחר ע"כ אוסר ר"י עליו שיאכל בו ביום וממילא גם קושי' השני' שהקשיתי לעיל דכיון דרגילות הוא שיחזור לחוליו אמאי מתחייב בנפשו הא שייך הואיל מיושב דהואיל לא שייך רק לענין חיוב מלאכת נטילת נשמה. אבל לא לענין מלאכת הצביעה דאף אם ישוב החולה לחולי' ג"כ יהי' אסור לבעל הבהמה לשחוט בעצמו כשיש אחר לשחוט ומתני' מיירי כשיש אחר לשחוט וליכא הואיל בכה"ג כשישוב החולה לחולי' ולא יהי' אחר לשחוט. מלבד דלא אמרינן תרי הואיל: נראה לי עוד כיון שיש לפנינו אחר לשחוט לא שייך לומר הואיל אם לא יהי' אחר דהואיל כזה לא מצינו.
אמנם לפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' לעיל ונוקמא כר"י הסנדלר דהא פשוט דלר"י הסנדלר דאוסר מלאכת שבת מדאורייתא מקרא דקודש היא לכם וקניס שוגג אטו מזיד ליכא למיסר רק היכא שבחילול את השבת מתקן המאכל כמו המבשל בשר חי שבמה שמתקן הבשר לאכילה הוא מחלל את השבת. וכן עד"מ כשצריך למשקה וסוחט פירות שיש בהן דין חיוב משום סחיטה בשבת יש לאסור המשקה שבאה בחילול שבת אבל הפירות שנסחט מהם המשקה ודאי אין לאסור אף שנעבדה בהם עבירה דלא מחמת זה אסרה תורה מעשה שבת ולפי"ז י"ל דלר"י הסנדלר כשיש חולה בשבת ונותן הדין שיהי' מותר לשחוט הבהמה לצורך החולה רק שלבעל הבהמה בעצמו אסור לשוחטו משום צובע כנ"ל והיכא דעבר ולא הניח לאחר לשחוט רק שחט בעצמו אה שעשה כן במזיד ומתחייב בנפשו על מלאכת צביעה מ"מ אין לאסור אכילת בשר בהמה זו כדין איסור מעשה שבת דהא נטילת נשמה בבהמה מותרת היא לצורך החולה ולא הי' חילול שבת רק במלאכת הצביעה שמתהני בו בעל הבהמה דליתי לזבינא אבל הבהמה עצמה לא נתקנה במלאכה זו והאיך מצינו שר"י הסנדלר אוסר בכה"ג לאכילה דהא לר"י הסנדלר האיסור במזיד הוא מצד מעשה שבת דאיסור הוא משום קודש היא ובשוגג קנסינן אטו מזיד ומצד מלאכת הצביעה לא נקרא מעשה לענין אכילת הבשר שהבהמה לא נתקנה לאכילה מחמת הצביעה. וה"ה עד"ז אף כשהבריא החולה הלא לפמ"ש גם כשהבריא החולה ליכא חילול שבת רק משום צובע ולא משום נטילת נשמה דלגבי נטילת נשמה שייך הואיל ואם יחזיר החולה לחולי' דרגיל הוא לחזור לחוליו כסברת התוס' הנ"ל בשלמא לר' יהודה שאוסר משום דלא ליתהני ממלאכת שבת שפיר יש לאסור באכילה כששחט אחר שהבריא החולה וכנ"ל דמתהני במה ששחט בעצמו דמיד שהבריא החולה לא הי' עוד מציאות שתהא בהמה זו נשחטת בהיתר דאף דבאחר שייך הואיל לענין מלאכת נטילת נשמה מ"מ מדרבנן אסור כמו בכ"מ ששייך הואיל דהואיל אינו מועיל רק לפטור מעונש וא"כ שפיר מיקרי מתהני במה ששחט הבהמה ע"כ אסיר באכילה אבל מדברי ר"י הסנדלר לא נשמע שנחית לאסור משום דמתהני מאיסורא דהא לדידי' מלאכת שבת אסיר מדאורייתא מקרא כי קודש היא וקניס שוגג אטו מזיד:
ולתרץ קושי' זו אמינא דלפי מה שבארתי במקום אחר דהואיל לא שייך אלא בגוונא האמורה באופה מיו"ט לחול דהואיל ואי מיקלעי אורחים דלצורך או"נ מותרים המלאכות בהיתר גמור ולא בדרך דחי' וכמו שביאר להדי' הר"ן פ"ב דביצה גבי ממלא אשה תנור פת כו' יעו"ש משא"כ בחילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה דלדעת הר"ן והרשב"א בתשובה סי' תרפ"ט לא הותרה רק דחוי' וכן כתב הרמב"ם להדי' בפ"ב מהלכות שבת דשבת דחוי' הוא לצורך חולה ואין מקום לקושי' התוס' שהבאתי לעיל דא"כ דאמרי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת אלא למ"ד דשבת הותרה בהיתר גמור לצורך חולה וכן הוא דעת הר"מ שמובא ברא"ש פ' בתרא דיומא ובתשובותיו כלל כ"ו סי' ל"ה ולפ"ד הב"י באו"ח סי' שכ"ח פלוגתת הפוסקים בזה תלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי גבי טומאה אי אמרינן טומאה הותרה בציבור או דחוי' והרמב"ם הנ"ל שסובר דשבת דחוי' הוא לצורך חולה לשיטתי' אזיל שפוסק בפ"ד הלכות ביאת מקדש דטומאה דחוי' הוא בציבור. ודברי הראשונים הנ"ל מה שכתבתי בדברי הגמ' אליבא דר' יהודה המה שפיר לשיטתי' דר' יהודה שהוא סובר טומאה הותרה בציבור וכדאי' בסנהדרין דף י"ב ובשארי מקומות אבל אליבא דהילכתא דפסקינן דלא כר' יהודה אלא כר"ש דטומאה דחוי' לא שייך כלל למיפטר במלאכת שבת מצד הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה. וא"ש קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר דכיון שהבריא החולה יש חילול שבת גם מצד מלאכת נטילת נשמה ומשום מעשה חילול זה יש לאסור אכילת הבהמה דהוי מעשה שבת גמור דבנטילת נשמה נתקנה הבהמה לאכילה וכן הוא סוגי' הש"ס בכל מקום היכא דלא מצינו להדי' בדברי התנא להיפך מהילכתא אמרי' שמסתמא סובר כפי פסק הלכה וכיון דלא מצינו שר"י הסנדלר סובר טומאה הותרה מחזיקינן שדעתו כפי הדין דטומאה דחוי' הוא וכמו כן לצורך חולה לא הותרה שבת אלא דחוי' וליכא למפטרי' מטעם הואיל במלאכת שבת דשאני הואיל לגבי יו"ט דמלאכת אוכל נפש הותר
אמנם עדיין צ"ע ואקדים לשון התוס' ד"ה כי שרי ר"מ כו' וא"ת ונוקמא מתני' בשוגג ור"מ ולא הי' לו חולה כלל וי"ל דדומי' דיוה"כ קתני דאסור אע"ג דהי' לו חונה כו' עכ"ל ואני הוספתי נופך דהא לכאורה אך למותר מה דתני במתני' וביוה"כ דהא שבת חמירא מיוה"כ וכיון שאמר השוחט בשבת לא הוצרך עוד לומר וביוה"כ והוי כזו ואין צ"ל זו וצ"ל דלא שנה במתני' וביוה"כ רק לאשמעינן דשבת דומי' דיוה"כ וכן כתב התורת חיים. מעתה מיושב בפשיטות קושי' התוס' דאין לומר דמתני' מיירי באין לו חולה דא"כ ממילא ידעינן שהבשר אסור לאכילה ליומא משום מוקצה ואך למותר מה דתני במתני' וביוה"כ דבלא"ה הוי ידעינן דאסור משום מוקצה: ואין לדחות דזה גופא אתי לאשמעונן דאסור משום מוקצה דדין מוקצה אין ענין לכאן ועד"ז אי' בשו"ת מהרי"ק סי' ק"ס יעו"ש איו דמתני' מיירי שהי' לו חולה והבריא דליכא מוקצה ואשמעינן מתני' במה דתני וביוה"כ למידק שאסור באכילה ליומא משום מעשה שבת והנה בהר"ן פ' יוה"כ אי' בזה"ל גרסינן בגמ' כו' ונשאל להראב"ד ז"ל בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לכותי שינחור לו ונאכילנו נבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחי שבת שיש בה איסור סקילה כו' אבל נראה ני דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאכילה עובר בלאו על כל כזית וכזית שבה כדאמרי' וכו' אבל לענין שבת מותרים דקי"ל היא קודש ואין מעשי' קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ל. מדברי הללו נשמע דלר"י הסנדלר שסובר מעשה שבת אסור מה שאוכל החולה משחיטת שבת הוי כאכילת איסור בכל זית וזית שדחוי' לו האיסור מצד חליו והר"ן לשיטתו שסובר דשבת דחוי' הוא אצל חולה ולא הותרה וכמו כן אכילת אסורים והוא ע"ד שכ' הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו בזה"ל ומפני מה מחמירין על הטהור מבית אב אחד מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורא עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ע"כ וסובר הר"ן דלמ"ד מעשה שבת במזיד אסור מדאורייתא מלימוד כי קודש היא יש איסור זה גם בשוחט לחולה בשבת אף שבכה"ג מצוה לשחוט מ"מ כיון שאינו אלא דחוי' לצורך החולה הוי ככל מעשה שבת במזיד שאסור אף היכא דליכא חיוב מיתה דאף דמה שמחלק ר"י הסנדלר בין מזיד לשוגג לא אתי' לי' אלא מקרא דמחללי. מות יומת מ"מ אף כשליכא חיוב מיתה אסור משום מעשה שבת וסמוכי' לזה מדברי רש"י במס' ב"ק דף ע"א ד"ה במזיד אמרתי לך קודש היא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג ע"כ וסובר הר"ן דה"ה בשוחט בשבת לחולה כיון ששחט בכוונה ומשכחת דין מיתה בשחיטת כוונה שלא לצורך חול' קאי עלי' איסור דקודש היא לכך הוצרך הר"ן לומר דליכא גבי חולה איסור באכילת שחיטת שבת משום דקי"ל מעשה שבת מותר דהיא קודש ואין מעשי' קודש לפי"ז הי' מקום לומר דלר"י הסנדלר ולפי מה שהעלתי לעיל שסובר כהילכתא דשבת דחוי' היא צל חולה כשיש חולה בשבת אסור לשחוט הבהמה לצורכו היכא דאפשר לנוחרו ע"י עכו"ם ואף אם נאמר דדחיי' שבת אצל חולה להיות נעשה ע"י ישראל אף כשאפשר לעשות ע"י עכו"ם כמ"ש ברשב"א בתשובה הנ"ל סי' תרפ"ט ואתי' לי' ממה ששנינו דיעשה ע"י גדולי ישראל מ"מ עכ"פ נשמע עפ"י דברי הר"ן הנ"ל דכששוחטים בהמה בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה למ"ד דמעשה שבת אסור במזיד גם בכה"ג אסור: ואין היתר לאכול מבהמה זו רק לחולה לבד שדחוי' אסורי' אליו אבל לכל אדם אסורה הבהמה מדין מעשה שבת ומינה כשהבריא החולה בשבת והבהמה נשחטה בשוגג אף אי לא הוי קנסינן שוגג אטו מזיד לאסור מצד מעשה שבת ג"כ יש לאסור אכילת הבהמה בשבת מטעם מוקצה דאף דבבה"ש הי' לו חולה והי' בדעת בעל הבהמה לשוחטה לצורך חולה מ"מ הוי מוקצה דהא אף אם היתה נשחטת לצורך חולה לא הוי מותר לאכול מבהמה זו רק לחולה לבד לאחרים ואיתקצי בהמה זו מאכילה לכל אדם מלבד החולה שבכה"ג הוי מוקצה גמור [יעוין חדושי הרשב"א מס' שבת דף מ"ו ד"ה מתיב רמב"ח וא"כ קשה האיך אפשר לאוקמא המשנה כר"י הסנדלר הא לר"י הסנדלר לא הוי צריך למיתני במתני' וביוה"כ שלא נשנה רק לאשמעינן ששוחט בשבת אסורה ליומא דומי' דיוה"כ הא בלא"ה ידעינן דאסורה באכילה בשבת משום מוקצה אמנם לק"מ דאף לר"י הסנדלר דאוסר מעשה שבת לא איתסר באכילה אלא לישראל אבל לנכרים שרי דאין על מעשה שבת איסור הנאה וכדדריש ר' חייא אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם שלכם יהא וכיון שהי' לו חולה בתוך ביתו ועמדה הבהמה לשחוט לצורך החולה ידע שתהא הבשר אסור באכילה לעולם לו ולאחרים ישראלים מלבד החולה והכין המותר מהצורך לאכילת החולה ליתן בשבת לנכרים או לכלבים דזה מותר לר"י הסנדלר לעשות אפילו בשבת וכמו שמבואר להדיא באס"ז נכתובות דף ל"ד ע"א ד"ה ר"י הסנדלר שכ' בזה"ל דע דר"י הסנדלר בא לאשמעינן נמי דדוקא באכילה הוא דאסור אבל בהנאה מותר והיינו דקאמר במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים דכיון דגריס יאכל פשיטא דאפילו לאחרים אסור אלא לדיוקא נקיט דדוקא לאחרים ישראל הוא דלא יאכלו אבל מוכרו ונותנו לנכרי אפי' כו ביום נותנה לנכרים ואם תשאל מנ' דאחרים היינו ישראל דילמא אפי' גוי' תשובתך מרישא שמעינן לה דקתני נמי בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו וע"כ האי אחרים היינו ישראל דלא מפיק מכללא אלא לו דוקא וכדקתני ולא לו וזהו שכ' רב"י ז"ל כדר"י הסנדלר גרסינן א"ה לאחרים ישראל לא לו ולא לאחרים ישראל אבל מוכרו ונותנו לנכרי עכ"ל וכיון שהי' עכ"פ מוכן לכלבים תו לא הוי מוקצה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם לכך לא הי' לו למיסר משום מוקצה כששחטה בשוגג בשבת היכא שהי' לו חולה מבעוד יום ואין אסורה רק משום דקניס ר"י הסנדלר שוגג אטו מזיד: וא"ש מה דתני במתני' וביוה"כ למידק מיני' דאסורה באכילה ליומא בשבת מחמת החילול שבת שעשה בשוגג והוי מצינן לאוקמא מתני' כר"י הסנדלר וא"ש קושי' הגמרא ונוקמא כר"י הסנדלר:
היוצא מכלל הדברים דעיקר קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר אינו רק לפי מה דנשמע מר"י הסנדלר כהוכחת האס"ז הנ"ל דכמו דבשוגג מותר לנכרי כמו כן במזיד מותר לנכרי כי אינו אסור אלא באכילה לו ולאחרים ישראלים. אבל לנכרי מותר אפילו ביום השבת וא"כ לא לזר יחשב אם נאמר דזה הי' כוונת המקשן במה שהאריך בלשונו ואמר ונוקמא כר"י הסנדלר דאמר ל"ש שוגג ול"ש מזיד לא יאכל:
וע"ד הנ"ל י"ל בפשיטות בקיצור דברים דאי הי' הדין לר"י הסנדלר שמעשה שבת אסור ביומא אף לכלבים לא הוי קשה קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר דהמ"ל דלא הוי דומי' דיוה"כ דביוה"כ ליכא איסור רק על אכילת אדם ולהאכיל לכלבים שרי ומצד מעשה שבת אסור ביומא אף לכלבים ע"כ הוצרך המקשן לדבריו דר"י הסנדלר אמר ל"ש בשוגג ול"ש במזיד לא יאכל שממשמעות דברים אלו נשמע שמותר לכלבים וכדברי האס"ז הנ"ל:
שוב התבוננתי שבסגנון דברי הראשונים יש ליישב בתירוץ מרווח יותר. מה שהקשיתי דבחולה והבריא יהי' השוחט בשבת פטור מטעם הואיל ואקדים לזה לשון התוס' במס' מנחות דף ס"ד ע"א ד"ה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפרק אלו עוברין דף מ"ו דפטרינן מטעם הואיל ומיקלעי לי' אורחים ונימא הכא נמי הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזי' לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי' בשבת עכ"ל התוס' ולכאורה אינו מובן מה שכתבו התוס' הואיל ופטור אתינוק דהואיל כזה לא מצינו וצ"ל שכוונתם דכשם גבי אופה מיו"ט לחול אף שמחשבתו הי' לחול מ"מ כיון דמשכחת שיהי' ההיתר על אפיי' זו אי מקלעי לי' אורחים פטרינן מהחיוב על האפי' ולא אזלינן בתר מחשבתו שלא הי' לצורך אורחים כמו כן לא ניזיל בתר מחשבתו בפורש מצודה להעלות דגים והעלה גם תינוק דהא לצור העלאת תינוק מותר לפרוש מצודה אף כשיודע שיצודו באותו מצודה גם דגים כן תורף כוונת הפוס' אף שלשונם קצת סתום ולהבין תרוצם ע"ז נ"ל דלפי מה שהקדמתי לעיל דהואיל לא שייך אלא היכא דמה שמותר הוא מצד היתר גמור לא מדין דחוי' והיינו כעין אפי' ביו"ט לצורך אורחים שהתירה התורה בהיתר גמור וכן היתר מלאכה בשבת לצורך חולה לשיטת הסוברים שהותרה שבת לצורך חולה ולא דחוי'
אמנם נ"ל דאף להסוברים שהותרה ז"א אלא היכא שהמלאכה הנעשית הוא צורך החולה שהוא צריך לאותו המלאכה כגון המבשל לצורך חולה או מדליק הנר לצורך חולה וכדומה וכן מלאכת צידת התינוק שנפל לים שהצידה הוא צורך העלאתו מהים אבל כשא"א להעלותו לבד בלתי עם צידת דגים שעצמות צידת הדגים אינם לצורך התינוק רק כיון שא"א להוציא התינוק לבד צריכין לעשות גם מלאכת צידה בדגים י"ל דצידת הדגים אינם מותר בהיתר גמור כמו כל צורכי חולה אלא בדין דחי' שנדחה איסור מלאכת צידה בהדגים כדי שיהי' אפשר לעשות ולגמור העלאות התינוק בהצידה וכיון שאם יש אפשרית להעלות התינוק בצידה בלי הדגים אסור צידת הדגים באיסור מלאכת שבת ע"כ אף בגוונא שמותר לא מיקרי הותרה רק דחוי' ולכך לא שייך הואיל לפוטרו על צידת דגים האף שניצוד גם התינוק דהא מחשבתו לא הי' על התינוק ואף לפי מעשיו שניצוד התינוק אין בצידת הדגים שם הותרה רק דחוי' ועל כה"ג לא שייך הואיל:
ועד"ז נ"ל גם בשוחט לצורך חולה בשבת לשיטת רב שיש בשחיטה ב' מלאכות א' משום נטילת נשמה ב' משום צובע דניחא לי' כו' דלגבי מלאכת נטילת נשמה שהיא עצמות צורך החולה שצריך לאכול בשר שפיר י"ל דהותרה בהיתר גמור כדברי הנ"ל אבל מלאכת הצביעה לא מיקרי הותרה רק דחוי' שהיא אינה לצורך החולה כלל דמה לו לחולה אם יצבע בית השחיטה או לא רק שעכ"ז אין למנוע מחמתה השחיטה כשצריכין כזית בשר מבהמה עבור החולה דלא גרע מצידת דגים ותינוק דהיכא דא"א לצוד התינוק לבד מותר גם לצוד הדגים כמו כן בשחיטה כיון שא"א לשחוט בלתי שיהי' בה גם מלאכת צביעה ובפרט אם נאמר דאף אם אינו מכוון כלל להצביע מ"מ ממילא הוי אותו מלאכה לדברי ר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון ג"כ אסור וכיון שכן אף דבעוד החולה בחולי' מותר לשחוט ואין איסור כלל דנטילת נשמה הותרה לצורך חולה ומלאכת צביעה דחוי' מ"מ כשהבריא החולה ושחט א"א למפטרי' להשוחט מטעם הואיל אלא מאיסור נטילת נשמה שהיא הותרה בהיתר גמור לגבי החולה אבל לא ממלאכת צביעה שלא הותרה אף כשיש חולה רק דחוי' ודמי להעלה דגים ותינוק דלא פטרינן על צידת דגים מטעם הואיל וכנ"ל וא"ש מה דתני במתני' ומתחייב בנפשו דלרב שסובר דהשוחט בשבת חייב גם משום צובע יש לחייבו משום מלאכת צביעה כשהי' לו חולה בתוך ביתו והבריא אף דכיון דרגיל לחזור לחולי' שייך הואיל ופטור עי"ז על מלאכת נטילת נשמה מ"מ רבוע עלי' מלאכת הצביעה דהא אף אם הי' החולה עודנו בחולי' לא היתה מלאכה זו מותרת בהיתר גמור כמו כל צרכי חולה רק מדין דחי' שנדחית מפני החולה מצד שא"א בענין אחר שמאלי' באה הצביעה בשעת שחיטה ועל כה"ג לא פטרינן בהואיל ודוק:
סוף הספר