שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת חולין · בסוגיא דהשוחט בשבת [דף י"ד]
מתני' השוחט בשבת כו' מקשי' בתוס' והא הוי מומר לחלל שבתות ואיך יוכשר שחיטתו. והרמב"ם בפי' המשנה תירץ דאיירי בשוגג דהא בשבת תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג וכ"כ הרשב"א בחידושיו די"ל בשוגג כדאוקימנא לר' יהודה דמתני' איירי בשוגג וכ"כ בתה"א דבמשנה י"ל בשוגג ותמהו כולם דהא התוס' הרגישו בזה דהא בגמ' פריך ונוקמא במזיד ור"מ כו' ונ"ל לתרץ וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ואמר השוחט בשבת אם הי' בשוגג לפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שיהי' אסור דע שמתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימני' קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל אבל בחידושי הר"ן אי' בזה"ל ויש דוחים לומר דלא דמי שבת לע"ג דשוחט לע"ג כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר אבל השוחט בשבת הרי בתחילת השחיטה הוא חילל שבת וחובל הוא כו' ואין זה כלום הוא אצלו דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה ומקמי הכי הוי לי' מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור עכ"ל ובפליתי סי' י"א אי' בזה"ל וליכא למימר דאף בשוחט כל דהוא הוי לי' מקלקל דלא תיקן להוציא מידי אמ"ה די"ל דהואיל דדעתי' לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור דחייב ע"ש ע"כ הרי שהרגיש לסברת הר"ן ודוחה אותה:
אמנם לפענ"ד נכונים דברי הר"ן דאי' בשבת דף ע"ה ע"ב שוחט בשבת משום מאי מחייב משום נטילת נשמה כו' יעו"ש הרי מבואר דחתיכת הסימנים לא מיקרי מלאכה רק מפני נטילת נשמה: וה"ה בעושה חבורה כל דהוא או שוחט מקצת יש בו משום נטילת נשמה שהדם הוא הנפש אבל עצמות החבורה והחיתוך אינה מלאכה. ואם אדם שוחט מקצת סימנים ואין דם יוצא אינו מחויב משום מלאכת שבת כי אינה מלאכה אלא ביציאת הדם. ומעתה י"ל דאי חשבינן תחלת השחיטה למקלקל אף שדעתו לגמור השחיטה ליכא למחייבא על תחלת השחיטה מטעם שכ' הפליתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן כיון שדעתו לגמור השחיטה דשאני בסותר ע"מ לבנות הסתירה בעצמותה הוא מלאכה וכשעשאה שלא ע"מ לבנות לא מיפטר אלא משום מקלקל משא"כ כשעשאה ע"מ לבנות דכיון דבכה"ג לא שמי' קלקול הרי עשה מלאכת מחשבת אבל בתחלת השחיטה אף שיוצא דם מיד הלא אין צריך כלל להכשר שחיטתו יציאות הדם שיוצא בתחלת השחיטה דאף אם אין יוצא דם ומקצת הנפש בתחילת השחיטה תתכשר הבהמה בגמר שחיטתו ע"כ לא שייך למחייבי' על יציאת הדם בתחלת שחיטה מטעם מקלקל ע"מ לתקן דהא להכשר הבא בגמר השחיטה לא הועיל כלל קלקול זה שנעשית בתחלת השחיטה ביציאת הדם דגם בלעדו היתה גמר השחיטה גורם הכשר וא"צ לגמר השחיטה רק חתיכת הסימנים מתחילת עד רובן והחיתוך שבתחלתו אינו מלאכ' וא"ש דברי הר"ן הנ"ל:
אמנם ליישב סברת הרמב"ם שמחייב גם אתחלת החבור' והשחיטה צ"ל לדעתו דלא חשיב כלל מקלקל אף בתחילת השחיטה דכיון שרוצה לשחוט הבהמה שתצא נפשה אין שם קלקול כלל על יציאת הנפש בתחילת השחיטה דהא מוכנת הוא לזה שתצא כל נפשה במעשה אותה השחיטה ואף דל"צ ליציאת הנפש בתחלת השחיטה מ"מ עכ"פ לאו שמי' קלקול והוי ככל מלאכה שא"צ לגופה שחייבין עלי' לפי הפסק הלכה כר"י שמחייב מלאכה שא"צ לגופה ולא מיפטר אלא במקלקל כדאיתא בכמה מקומו ובחגיגה דף י' הלכות שבת מיכתב כתיבין. ל"צ לכדר' אבא דאמר ר"א החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' כמאן כר"ש דאמר משא"צ לגופה פטור עלי' אפילו תימא לר' יהודה התם מתקן הוא הכא מקלקל הוא ע"כ וכתב הה"מ בפרק א' מהלכות שבת דין י"ז חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וכו' מימרא בפ' כ"ג וטעם הקלקול לר"י כדאי' התם ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב ה"מ מתקן אבל האי מקלקל הוא ע"כ ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול אע"פ שאינו צריך לה חייב עלי' לדעת רבינו שפסק כר"י וזה פשוט עכ"ל וה"ה הכא כיון דתחילת השחיטה ג"כ לא הוי כמקלקל וסמוכין לדברי אלה מדברי הבעה"מ מס' שבת פרק ר"א שכתב בזה"ל ואין זה דומה לשוחט את הבהמה ומבעיר את העצים לבשל את הקדירה שזה הוא דרך הנאתה ע"כ הרי שסובר דשחיטה לא מיקרי מקלקל ובפסחים דף ע"ג ע"א לא נשמע רק היכא שאין השחיטה מותרת יש לקרותה מקלקל לולי התיקון להוציאה מידי אמ"ה אבל על שחיטה המותרת שהיא היא דרך הנאתה דבהמה לשחיטה עומדת י"ל דאין שם קלקול אף בתחילת שחיטה ומחולין דף ח' דאי' שם סכין של ע"ג מותר לשחוט בה דמקלקל הוא לק"מ דשאני התם דמיירי לענין נהנה מסכין של ע"ג שאיסורו מלא ידבק בידך מאומה כלומר שלא נתרבה ממונו ע"י ע"ג אין בשחיטה שום הנאה שבחיי' הי' דמים מרובים מלאחר שחיטה. וכן מדייק רש"י שם בד"ה מקלקל הוא וכ' בזה"ל ואין זו הנאה שבחיי' הי' דמים מרובים מלאחר שחיטה כו' יעו"ש:
והשתא דאתינן להכי דתחילת שחיטה ג"כ לא מקרי מקלקל לענין מלאכת שבת רק שעכ"ז הוי הוצאת הנפש שבתחילת השחיטה כמלאכה שאצ"ל דהא הכשר הבהמה אינה תלוי' בזה רק ביציאות הנפש בגמר השחיטה וא"כ א"ש דברי הפי' המשניות להרמב"ם דהוא קאמר אליבא דהילכתא דמלאכה שאצ"ל חייב א"כ כיון דתחילת השחיטה לא חשיב קלקול שפיר חייב עלי' משום מלאכת שבת אף דהוי מלאכה שאצ"ל דהא הוא פוסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב אבל הגמ' מקשה שפיר דנוקמא כר"מ ובמזיד כו' משום דר"מ מצי סבר דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ בתחילת השחיטה לא עבר על מלאכת שבת דנהי דלא הוי מקלקל בתחילת השחיטה וכנ"ל מ"מ הכשר הבהמה אינה תלוי בזה רק ביציאת הנפש בגמר השחיטה והוי לה משאצ"ל ופטור וכיון דלא הוי מחלל שבת עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר וכן הרשב"א לא כתב רק לר' יהודה מתני' איירי בשוגג ולא במזיד משום דר"י סובר משאצ"ל חייב א"כ תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג אבל לר"מ דמצינן למימר שסובר משאצ"ל פטור מצינן לאוקמא המתני' אף במזיד דכיון דמשאצ"ל פטור לא מקרי מחלל שבת עד גמר השחיטה וכבר נעשה השחיטה בהכשר וכיון שכן אף לר"ש שמחייב מקלקל בחבורה מ"מ הא פוטר בחבורה במלאכה שאצ"ל וכל תחילת שחיטה הוי משאצ"ל כיון שאין כוונתו על יציאות הנפש בתחלת השחיטה כי די להכשר הבהמה בגמר השחיטה אמנם מה שמחליט הר"ן דבתחילת שחיטה כיון דהוי מקלקל ליכא חילול שבת צ"ע לכאורה דהא אי' בשבת דף ע"ה שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כו' צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתי וליזבני מיני' ע"כ וכיון שאין צביעה אחר צביעה וגם היכא שכבר נצבע בה"ש אין לו צורך בדמים הנגרים אח"כ אם כן לענין חיוב צובע בשחיטה אי אפשר למיחייבי' על הצביעה הבאה בדמים היוצאין בשעת גמר שחיטה דהא כבר נצבע בית השחיטה א"ו מה שאמר רב משום צובע הכוונה על הדמים שיוצאים ראשונה בשעת תחילות או באמצעית השחיטה וקשה דהא אז עדיין אין על גוף השחיטה שם תיקון לפי סברת הר"ן ואמאי חייב על הצביעה הבאה קודם גמר שחיטה וצ"ל דאף דגוף השחיטה טרם הגמר מיקרי מקלקל מ"מ לענין עצמות מלאכת הצביעה אף בתחילת השחיטה מיקרי מתקן. והסברא פשוטה לחלק דחיתוך השחיטה בעצמותה היא קלקול בגוף הבהמה ע"כ לא נקרא עלי' שם תיקון במאי שנכשרת הבהמה עי"ז לאכילה והכשר זה אינו בא אלא בגמר השחיטה ע"כ עד סמוך לגמר השחיטה שעדיין לא נכשר הבהמה לאכילה הוי החיתוך ויציאת הנפש קלקול משא"כ לענין מלאכת צביעה דבעצמותה ליכא שום קלקול והוי ככל צובע לתועלת אף שאין התועלת מיד בשעת הצביעה דמתנאי מלאכת שבת אינו רק שתהא מלאכה חשובה לצורך דבר מה והדבר מוכרחים כנ"ל דאל"כ אמאי מחויב בשוחט משום צובע שהכוונה על הצביעה המתהווית טרם גמר השחיטה וכיון שכן נשאר קושי' התוס' והר"ן דאמאי כשרה שחיטות שבת דהא הוי מומר דמיד בתחילות או באמצעית השחיטה כשנגרר הדם עבר השוחט ונתחייב משום צובע וממילא הוי גמר השחיטה ע"י מומר לחלל שבתות וליישב קושיא זו צריכין לומר דרב לא מחייב בשוחט משום צובע אלא בשוחט ע"מ למכור בשר הבהמה דבכה"ג הוא דניחא לי' בצביעת ביה"ש כדברי הגמ' דליתי וליזבני מיני' משא"כ כששוחט לצורך עצמו ולא ע"מ לזבין לא שייך צביעה ומעתה י"ל דמתני' השוחט בשבת מיירי כששוחט לעצמו אבל זה דוחק דמתני' סתמא קתני ועוד אף שהתוי"ט במס' שבת פ"ז משנה ב' כ' מסברא דנפשי' כנ"ל ובזה הלשון דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא לי' דליתווס דמא כי היכי דלזבוני מיני' א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה כו' ע"כ נלע"ד דיש מקום עיון בזה דהא בשבת דף ק"ז החובל בהן חייב כ' רש"י ז"ל בזה"ל ל"א כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע וכ' הרשב"א בחידושיו ואינו מחוור כו' ועוד מאי צורך בצביעת עורם כאותה שאמרו בפ' כ"ג שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע אמר רב כו' צובע במאי ניחא לי' דליתווס בה"ש דמא דליחזו אינשי ולזבוני מיני' וא"כ הכא מאי ניחא לי'. אלא מיהו בירושלמי פ' כ"ג משמע כו' וכדי ליישב קושי' הרשב"א נ"ל ואקדים מה שיש לדקדק על הרשב"א למה הוצרך להביא ראי' מדברי רב רב הנ"ל ולא הקשה בפשיטו' מה צורך יש בצביעה כו' וצ"ל דלמ"ד דשא"מ אסור וחייבין עלי' גם בלא צורך כלל חייבין עלי' ולכך הוצרך הרשב"א להביא ראיה מדברי רב הנ"ל משם מוכח שבמלאכת צביעה אינו חייב רק כשעושה לצורך ונשתנה מלאכת צביעה כזו משאר מלאכת שבת דאף דבשאר מלאכת שבת יש חיוב אליבא דמ"ד דשא"מ אסור אף דאינו מתכוון מ"מ בצביעה ליכא חיוב רק כשחפץ באותו הצביעה וכן מורה להדי' לשון הסמ"ג בהל' שבת וז"ל הצובע מסקינן בפ' כ"ג דף ע"ה לרב דשוחט חייב משום ננ"ש ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בה"ש בדם כדי שיראו ב"א שנשחט מחדש ויקחו ממנו כו' וגרסי' בירושלמי מאי צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע כו' וגרסי' נמי בפ' המצניע דף צ"ה אשה לא תעבור שרק על פני' מפני שצובעת בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותו הצביעה עכ"ל ומובא בספר תוספת שבת סי' ש"כ ס"ק מ"א ז"ל הש"ע יש מי שאומר שאוכל תותים או שאר מיני פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדו או במפה משום צובע אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה דאין צביעה באוכלין ע"כ וכ' בתוספת שבת בזה"ל ואע"ג דצובע בו פניו ידיו ורגליו ל"ל בה דצובע לא שייך אלא בדבר שדרכו לצבוע ופניו ידיו ורגליו אין דרך לצבוע כו' כן כתב הרא"מ ומג"א ובזה נתיישב היטב מה שמקשה בספר אור יקרות על הסוגי' שהובא בסמוך דרב ס"ל דשוחט חייב משום צובע ומסיק רב אהא צובע במאי ניחא לי' כו' והקשה הוא דהיכי ס"ד דדור אחרון לאחוכי עלי' כיון דר"י ס"ל משאצ"ל חייב עלי' וכבר כ' התוס' בפ' כירה דגם בכה"ג חייב לר"י. אף אם הדור האחרון לא ס"ל כר"י בהא. מ"מ האיך יעלה על רוחם לאחוכי על מאן דס"ל כר"י כו' אבל לפי מה שנתבאר כאן הקושי' דחוי' מעיקרא וליתא דהא אם לא הי' ניחא לי' בהאי צביעה א"כ הו"ל דבר שאין דרכו לצבוע וליכא לחיובא עלי' ולכך הוצרך לומר דניחא לי' בהאי שוב מצאתי בסמ"ג כו' עכ"ל התוס' שבת ובאלי' רבא סי' ש"כ ס"ק כ"ד כ' בזה"ל צביעת פניו או ידיו אינו חושש שאין צביעה שייכא אלא בדבר שדרכו לצבוע כו' כ' המג"א בבגד אדום כ"ש אסור לקנחו דמתקן הוא כו' גם תמה אני שלא ראה מ"ש האגור סי' תמ"ד ע"ז וז"ל ונ' דלא מבעי' לדעת הערוך דמותר פסיק רישא דלא ניחא לי' בהאי צביעה אלא אפי' למ"ד דאסור נראה דהוי דרך לכלוך דאין דרך לצבוע באלו הדברים עכ"ל לכן נראה לי להקל עכ"פ באדום ואפי' בלבן שא"א בענין אחר עכ"ל האלי' רבא ולפי הנ"ל י"ל שדעת רש"י דלענין דשא"מ אין חילוק בין מלאכת צביעה לשאר מלאכות ולכך החובל בשמנה שרצים אף דלא ניחא לי' בהצביעה חייב משום צובע אמנם ז"א אלא בעור שדרכו בצביעה אבל באוכלין שאין דרכו בהצביעה ליכא למחייבי' משום צובע רק היכא שיש תועלת בצביעות אותו בשר וזה מדויק ברש"י מס' שבת דף ע"ה שעל דברי הגמ' צובע במאי ניחא לי' כ' רש"י בזה"ל צובע בשר במאי ניחא לי' להשוחט בצביעת הבשר היינו אכוחי ע"כ אבל בעור שדרך לצבעו יש לחייבו אף היכא דלא ניחא לי' במה שנצבע ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל דעור שדרכו בצביעה יש חיוב אף באין צורך לזה בהצביעה אבל בשר שאין דרכו בצביעה לא מיקרי צביעה רק לכלוך. ולכך הוצרך רב לומר דניחא בצביעת בשר ביה"ש וע"פ שם צביעה בדם שבבה"ש ולא לכלוך ומעתה יש להוסיף עוד דכיון שבבהמות הנשחטים למכור בשרם יש תועלת בצביעות בה"ש ממילא הוי סתם בשר ביה"ש כדבר שדרכו בצביעה ואפשר שע"כ אף בשוחט לצורך עצמו יש לחייב משום צובע אף דלא ניחא לי' מ"מ כיון שיש תועלת מה בדם הנגרר על בה"א אין שמו לכלוך רק צביעה ואף שאין דעתו של זה למכור הבשר מ"מ כשנצבע ביה"ש הוי כצביעות דבר שדרכו בצביעה. שאף כשהצובעו אינו חפץ באותו הצביעה מ"מ חייב למ"ד דשא"מ אסור וחייבין עלי'.: וא"כ נשאר הקושי' הנ"ל דלר' יהודה שמחייב בדשא"מ אף היכא דלא ניחא לי' השוחט בשבת אף שאין על דעתו למכור הבשר לאחרים מ"מ עובר ומחלל שבת בתחילת השחיטה במה שנצבע בשר ביה"ש בדם ונעשה מומר לחלל שבתות בתחילת השחיטה ואף אם נאמר שליכא חיוב מיתה בדשא"מ מ"מ מיקרי מומר לחלל שבתות דהא גם מחלל שבת בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן מיקרי מומר כדאי' במס' עירובין דף ס"ט עאכו"כ לר' יהודה להסוברים דלשיטתי' מדאורייתא אסור דשא"מ ולדעת התוס' יש גם חיוב מיתה אליבא דר"י בכה"ג דהוי פסיק רישא כמ"ש בתוס' מס' יומא דף ל"ד ע"ב ד"ה ה"מ ובתוספות מס' כריתות דף כ' ע"ב ד"ה סבירא לי' כר"י ובתוס' מס' שבת דף מ"א ע"ב ואין לדחות דכששוחט לעצמו דלא צריך לצביעת הדם הוי לדידי' לכלוך הדם בבה"ש כמקלקל דכל לכלוך קלקול הוא ובדבר שא"מ ומקלקל מותר אף מדרבנן כדאי' בתוס' בהרבה מקומות דהא בשר דרכו בהדחה ולא שייך שום קלקול:
והנה במרדכי פ"ק דחולין אי' בזה"ל ואפי' אם הוא מומר לע"ג או מחלל שבתות במזיד פעם אחת ואין מפקיר עצמו לכופר ולעשות בפרהסיא נראה דלא מיקרי מומר לאסור שחיטתו בדיעבד מדאמר ריש לקיש כו' השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ג מותרת כו' יעו"ש מדבריו נשמע דאף במחלל שבת ב' פעמים אף שלא הי' בפרהסי' מיקרי ג"כ מומר ובפעם השני שחיטתו פסולה כלומר אף שחילולו השני' היתה במה ששחט בשבת מ"מ כיון שכבר חילל שבת פעם א' פסולה שחיטה השני' אשר בה נעשה חילול שבת שני' אף דאינו נעשה מומר עד סוף גמר השחיטה ודלא כסברת הר"ן והרשב"א בזה דלסברתם נסתר ראייתו של המרדכי מדברי ר"ל וכוונת דברי המרדכי הנ"ל מבואר בשו"ת מהרי"ק סי' ק"ס וא"כ צ"ל שהמרדכי סובר כהר"ן דבשחיטה בשבת אינו מחלל שבת רק בפ"א בגמר השחיטה: דאל"כ מאי מקשה הגמ' ונוקמא במזיד וכר"מ דהא אף אם לא היה בפרהסיא מ"מ הוי מומר דמחלל שבת ב' פעמים הוי מומר. א"ו דבשחיטה ליכא חילול שבת רק בפ"א בגמר השחיטה ולא בתחילת השחיטה משום דהוי מקלקל אלא דאכתי קשה לפמ"ש לעיל דלרב דמחייב משום צובע תיכף בתחילת השחיטה הו"ל מחלל שבת א"כ לדידי' יש ב' חילולים שבת בכל שחיטת שבת וא"כ מאי פריך הגמר ונוקמא במזיד וכר"מ כנ"ל וצ"ל דקושי' הגמ' דנוקמא במזיד וכר"מ כששוחט בהמת חבירו לא בהמת עצמו ובכה"ג ליכא למחייבי' משום מלאכת צביעה אלא אליבי' דר"י שסובר דמשאצ"ל חייב וכמ"ש לעיל כדמוכח מדברי הגמ' בשבת ק"ג ע"א דקא עביד בארעא דחברי' ולא מצינו בשום מקום דר"מ מחייב באינו מתכוון במשאצ"ל:
אמנם אם כן הוא לדעת המרדכי צ"ע בסוגיא דטבח ומכר בשבת בב"ק דף ע"א ע"א ובכתובות דף ל"ג ע"א דמוקי שם הגמ' מאי דמחייב ר"מ בגנב וטבח בשבת בטובח ע"י אחר ומקשה הגמ' ואי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי כו' וקשה הא התם אף לפי האוקמתא דר"ש היא ושסובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור צריכין לומר דהברייתא מיירי במזיד דאי בשוגג גם לרי"ה מעשה שבת מותרין וכיון דמיירי במזיד יכולין לומר בפשיטות דרבנן דפטרו הוא ר' יהודה שהוא סתם בר פלוגתא דר"מ ולר"י דמחייב אף במשאצ"ל השוחט בהמה אף שאינו שלו מחויב גם משום צובע. והרי השליח ששחט בשבת בשליחתו של הגנב חילל שבת פעמים תיכף בהתחלות השחיטה עבר על צביעה ובגמר השחיטה משום ננ"ש והוי שחיטת מומר ולא הוי שמי' שחיטה ולכך פוטר ר"י את הגנב המשלחו מדו"ה דהוי כאלו לא נשחט כלל ור"מ סובר דמשאצ"ל פטור עלי' וליכא לגבי' השליח חילול משום צביעה בתחילת השחיטה משום דהנייתא בצביעה אינה אלא לבעל הבהמה ולא להשליח וליכא חילול שבת גבי' השליח רק בגמר השחיטה בננ"ש ובפ"א לא נעשה מומר ושחיטתו שחיטה מעלי' ולכך מחייב ר"מ משלחו דו"ה ונ"ל פשוט דלמ"ד משאצ"ל חייב נתחייב השוחט משום צובע אף לפ"ד הסמ"ג בהלכות שבת שכ' שאין צביעה אלא כשאדם חפץ באותו צביעה דאף דליכא ניחותא להשוחט בצביעה מ"מ כיון דאיכא ניחותא לבעל הבהמה באותו צביעה הוי ע"ז שם מלאכת צביעה רק דהוי לגבי השוחט שאינו שלו מלאכה שאצ"ל ומתחייב עלי' למ"ד דמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה ומחמת קושי' זו הי' מקום לומר שמכאן ראי' לדעת הפוסקים דאף דבכל מקום הילכתא כרב באיסורי נגד שמואל מ"מ בהך פלוגתא דרב ושמואל בשוחט בשבת משום מאי מחייב לא פסקינן כרב אלא כשמואל וכבר נתעוררו ע"ז כמה מחברים ובח"צ בתשובותיו סי' צ"ב יעו"ש רק שעכ"ז קשה מאי מקשה הגמ' למ"ד מע"ש דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דילמא אותו המ"ד סובר כרב ול"ק לדידי' מ"ט דרבנן דפטרי דאפשר לומר כהנ"ל ויעוין הסמ"ג שהבאתי לעיל שהביא דברי רב במלאכת צביעה ונראה מדבריו דלא דחי דברי רב מהילכתא ונשאר קושיא הנ"ל]:
ובדרך פלפול י"ל לפי דברי רש"י בפ' מי שהחשיך שכתב בזהי"ל מ"ט שרי לי' למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת כו' יעו"ש וביותר לפי המבואר בשו"ת פני יהושע חלק יו"ד סי' דכיון דיש שליחות לעכו"ם מדרבנן לחומרא איכא איסורא במלאכת שבת לגבי המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו וממילא נשמע דהא דלא מתחייב אדם כשמצוה לישראל לעשות מלאכה בשבת טעמו משום דאשלד"ע וכבר האריך בזה בעהמ"ח ספר בית מאיר סי' ה'. ולפי"ז י"ל דלמ"ד דמשאצ"ל פטור כשהבעל הבהמה רוצה בצביעת ביה"ש וניחא לי' דליתווס דמא כדי לקפוצי עלי' זבינא דלגבי' הוי מלאכה שצריכה לגופה ולגבי השליח הוי משאצ"ל יש לחייבו את בעל הבהמה משום חילול שבת על מלאכת הצביעה כשנעשית השחיטה בשליחתו ע"י אחר שצוהו לשחוט את בהמתו בשבת דאף שהוא בעצמו לא עשה מלאכ" מ"מ הרי נעשית ממילא ע"י שליחותו שציוה להשליח לשחוט בשבת ושלוחו של אדם כמותו ומדין אשלד"ע ליכא למיפטר בזה דהא השליח אינו בר חיובא הוא כלל על מלאכת הצביעה כיון דלא מתכוון עלי' והוי לגבי משאצ"ל והכא דאין השליח בר חיובא מתחייב משלחו לרבינא שסובר כן במס' ב"מ דף יו"ד וכל היכא דפליגי ר"א ורבינא רבינא הוא המקיל והוא שסובר מע"ש דרבנן וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דא"א לתרץ אליבא דרבינא שסובר מע"ש דרבנן דהטעם מה דפטרי רבנן הוא משום דהשליח הוא מומר בחילול שבת פעמים בצביעה ובננ"ש דא"כ יצטרך לומר דמיירי שנשחטה הבהמה למכור מבשרה לאחרים דאל כ ליכא ניחותא בהצביעה אף לבעל הבהמה והיכא שאין שום אדם חפץ באותו צביעה לא מיקרי צביעה ואינו בכלל מלאכה וכיון שע"כ צ"ל שחפץ בעל הבהמה באותו הצביעה יושאר קשה מ"ט דר"מ דמחייב את הגנב דו"ה נפטרי' מטעם קלב"מ דהא אף שהיתה הטביחה ע"י אחר כיון שנעשית בשליחותו יש עליו חיוב משום חילול שבת מצד מלאכת צביעה שנעשית מיד בתחילת שחיטה ע"י שלוחו והשליח לא הי' בזה בר חיובא וחל החיוב משום צובע על המשלחו וקלב"מ. וי"ל כיון דוטבחו כולו בעינן כשם שאין לחייבו על תחלת השחיטה לבדה כך למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אין לחייב דו"ה על סוף שחיטה לבדה וכיון דקלב"מ בתחילת שחיטה תו ליכא למחייבי' עוד על גמר השחיטה לבד דבמלת וטבחו נשמע שעשה הגנב כל השחיטה דהיינו מתחלה ועד סוף וכמו שאבאר בראיות לקמן דאל"כ מאי מקשה הגמ' וכי זה חוטא וזה מתחייב והא חטאו של זה אינו אלא מצד מזיק שז"א אלא בתחלת השחיטה. ומדמחייב ר"מ בטובח בשבת ע"י אחר צ"ל דמיירי בלא נשחט הבהמה למכור את בשרה וליכא כלל משום צובע וא"ש קושי' הגמ' מ"ט דרבנן דפטרי ואף שפלפלתי לעיל שי"ל דלר"י יש חיוב משום צובע אף שאין הבשר עומדת למכור מ"מ פשוט שאין זה לפי דברי הסמ"ג הנ"ל שנראה מדבריו דהיכא דאין שום אדם חפץ באותו צביעה לא שמי' צביעה ולא מיקרי מלאכה כלל. ולפ"ד התוס' במס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו דהיכא דקלב"מ ליכא התחלות חיוב קנס י"ל שאפשר להגנב לפטור א"ע מהקנס בטענה שהי' קלב"מ בשעת הטביחה אף שמודה שאינו כן מיפטר מדין מודה בקנס: א"כ י"ל בקיצור דלהך אוקמתא דלר"מ מת ומשלם ל"ל ומיירי בטובח ע"י אחר ע"כ צ"ל דליכא בשחיטה צד חיוב משום צובע דאל"כ אמאי מחייב ר"מ הא ביד הגנב למיפטר א"ע בטענה שרצה למכור מהבשר והוי ניחא לי' בצביעת בה"ש דמא והוי קלב"מ במזיד או בשוגג במעש' שלוחו בדין שלוחו של אדם כמותו כיון דהשליח לאו בר חיובא בזה דלדידי' הוי משאצ"ל:
ויש להוסיף עוד דרך פלפול שלפי דעת הרמ"א בחוה"מ סי' קפ"ב דהלכה כרבינא דאשלד"ע אינו אלא היכא דהשליח הוא בר חיובא ובד"מ שם העלה זה מדברי המרדכי יעוין שם בש"ך שמשיג על הרמ"א ועל דעתו דהלכה כרב סמא דכל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אשלד"ע ולפי דברי הנ"ל מקום יש שלשיטות המרדכי הנ"ל דמחלל שבת ב' פעמים הוי מומר אף שלא עשאוהו בפרהסי' יש ראי' דהלכה כרבינא דלכאורה אף שאין הלכה כרב דשוחט חייב משום צובע מ"מ קשה מאי מקשה הגמ' בשוחט בשבת מ"ט דרבנן דפטרו נימא דהחכמים המה ר"י דס"ל דחייב במשאצ"ל ואיכא חילול שבת בתחלת השחיטה לפמ"ש לעיל בכוונת דברי הרמב"ם בפי' המשניות דכל השחיטה מתחלתו ועד סופו אין שם מקלקל עלי' וכאשר סמכתי דברים אלו מדברי הבעה"מ וביותר נשמע כן מדברי מהר"א ממיץ בספר יראי' הלכות שבת רק שאם אין צריך לדם הוי מלאכה שאצ"ל ולר"י מחייב גם בתחלת השחיטה אף שא"צ לדם והוי לר"י כל שוחט בשבת במזיד מומר כי ב' חילולים הוא עושה בתחילת החיתוך ובגמר השחיטה. ור"מ ל"ל חיוב במלאכה שאצ"ל לכך מחייב בטובח ע"י אחר אמנם י"ל דאף למ"ד מלשאצ"ל פטור יש חילול גם בתחלת השחיטה כשבעל הבהמה שוחט בעצמו בהמתו כיון דמן הסתם ניחא לי' דליתווס דמא ביה"ש כי היכא דליקפצו עלי' זבינא דמחלוקת רב ושמואל אינו אם נאמר דניחא לי' או לא אלא פליגי אם יש צביעה באוכלין וכיון דעכ"פ ניחא לי' ביציאת הדם לצורך צביעת בה"ש אף דפסקינן דליכא איסור מצד מלאכת צביעה דצביעה באוכלין לאו שמי' צביעה מ"מ הוי חילול שבת ביציאת הדם משום נטילת נשמה או משום מפרק לפ"ד הקדמונים והרמב"ם בפ"ח מה"ש ואינו בכלל משאצ"ל דהא יש לו צורך ביציאת הדם והוי כשאר צורך לדם כעין צורך ליציאת דם בתולים לידע שהיא בתולה וכדומה דמיד שיש צורך מה לא מיקרי משאצ"ל וא"כ לא הוי מצי הגמ' לשנות דטעמא דרבנן דפטרו משום דהוי מומר וכנ"ל וטעמו דר"מ משום דהוי משאצ"ל ולכך פוטר שסובר משאצ"ל פטור דא"כ תיקשי דגם לר"מ ליפטור מטעם קלב"מ וכנ"ל דהיכא דאין השליח בר חיובא על יציאת הדם בתחלת השחיטה חל חיובו על המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו אף לד"ע היכא דאין השליח בר חיובא ואף אם גם להגנב לא הוי ניחא לי' ביציאת הדם מ"מ כיון שעל מחשבה שבלב א"א לעמוד כ"א על פיו הוי כמודה בקנס דפטור ואף לפי דברי הפ"י בד"ה לכך נראה דאינו נאמן לומר שהי' קלב"מ משום דאין אדם מע"ר אכתי הי' יכול למיפטר א"ע אם הי' אומר דהוי ניחא לי' ביציאת הדם ועל חילול שבת בזה הי' שוגג דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם ועוד שאני הכא דהא מן הסתם ניחא לי' לבעל הבהמה דילתווס בה"ש כנראה מפשטות לשון הגמ' שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע והיינו דסתם שוחט בהמה דעתו למכור מבשרה וע"כ מסתמא ניחא לי' ומחייבין אותו אליבא דרב על חילול זה אף דלא נשמע ממנו דניחא לי' ולפ"ד התוס' במס' שבת דף מ"ב ע"ב ד"ה מיחם בתולש לאכילה או בארעא דידי' חייב חטאת בכל שהוא משום מיפה את הקרקע אע"פ שאינו מתכוון ליפות כיון דאנן סהדי דניחא לי' תו לא מיקרי משאצ"ל ע"כ נכונים דברי הנ"ל אף אם נתפוס כדברי הפנ"י ובלא"ה הארכתי במקום אחר לדחות דברי הפ"י עפ"י מ"ש הב"י בטוחה"מ סי' ל"ד סעיף ל"ו בשם בעה"ת שער כ"א ח"ב דהא דא"א מע"ר אינו אלא לענין עדות אבל אם טוען על חבירו ענין שהוא משים עצמו רשע טענתו טענה ולא מבטלינן לי' משום אאמע"ר עכ"ל [אמנם יש אריכות בזה בפוסקי' קדמונים מקצתם מובאים בכנה"ג חוה"מ סי' ל"ד ס"ק ס' ובסי' פ"ב על הטור סי' קנ"ד] עכ"פ בגוונא דידן דלולא דברי עצמו ג"כ אנו דנין מסתמא דניחא לי' וכהנ"ל. ואמאי מחייב ר"מ א"ו דגם ר"מ ס"ל דחייב במשאצ"ל ולא חל חיובא על המשלח וכדי שלא יהי' קשה דא"כ עבר השליח בחילול שבת ב' פעמים ונעשה מומר צ"ל דטבח בשבת ע"י אחר מיירי כשהשליח הי' שוגג על חילול השבת של משאצ"ל ולא נעשה מומר וא"ש בין להחכמים ור"מ וממילא נשמע מתוך הדברים הנ"ל דהלכה כרבינא היכא דהשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו וא"ש דברי הה"מ בדעת המרדכי וראי' לדברי הנ"ל ממ"ש רש"י במס' שבת דף קל"ג ע"א ד"ה ואי איכא אחר ליעבד אחר כ' רש"י ולא ליקו אב התם ע"כ ודוק:
הן אמת שיש סתירה לדברי הנ"ל ממ"ש המל"מ בהלכות גניבה פ"ו דין ו' דאתיא לי' ממ"ש הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ז אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר דהא בטבח בשבת ע"י אחר מיירי שלא אמר המשלח להשליח שישחוט לו בשבת ודלא כדברי הטור חו"מ סי' ש"נ שכ' עשה לו שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כו' יעו"ש אמנם אשתמיט לי' להמל"מ לשון הרמב"ם בפי' המשניות שכתב בזה"ל כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ כו' וכעין זה כ' הרשב"א בחדושיו לענין שחט לע"ג בזה"ל ומיהו א"ל דהא אמרי' בפ' השוחט כו' דישראל לצעורי קא מכוון כו' ובתוס' תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו הוא שוחט ושוחט לע"ג ממש כמו שאמר לו זה עכ"ל וביש"ש סי' כ' אי' בזה"ל בטובת ע"י אחר פי' שנתן לו הגנב לשלוחו לשחוט בשבת וטבח השליח בשבת כו' ע"כ הרי שרבים מקדמונים הסכימו לפרש שמיירי שעשאו שליח לשחוט לו בשבת עבורו דכן מורה לשון וטבח בשבת דנקראת הטביחה בשבת ע"ש המשלח והיינו דכיון שעשאו שליח לשחוט בשבת אף דלענין עונש בידי אדם אמרי' דאשלד"ע מ"מ כאלו הוא עשה ובדיני שמים חייב וכדכתיב גבי דוד ואותו הרגת בחרב בני עמון יעוין קידושין דף מ"ג ע"א וע"כ לכמה שיטות הפוסקים ולחד תרוצא בתוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב ובפרט לפמ"ש באס"ז בשם רבינו פרץ אף דאשלד"ע מ"מ המעשה מתקיים הרי דלא נאמר אשלד"ע רק לענין פטור המשלח מעונש וכן מורה קצת לשון רש"י בקידושין דף מ"ב ע"ב ד"ה אין שליח כו' שיתחייב שולחו ומטעם זה דעת הטור והקדמונים הנ"ל לחייב דו"ה להגנב באומר שחוט לו בשבת אף שנתערב בזה גם איסור שבת. דסברת המל"מ לחלק בזה י"ל דמיתלי תלי במחלוקת הפוסקים אם היכא דאשלד"ע גם המעשה בטל דלהסוברים דהמעשה בטל קרוב להיות כדברי המל"מ כיון שנתערב איסור אחר יבטל אותו האיסור דין השליחות משא"כ להסוברים דאף היכא דאשלד"ע מ"מ המעשה קיים והוי כאלו נעשה ע"י המשלח לענין קיום הדבר שנעשה מדרך השליחות מהראוי לחייב דו"ה את הגנב בטבח ע"י שליח אף כשנתערב עוד איסור אחר באותו מעשה השליחות כגון שצוה לו לשחוט בשבת. דאף דלענין עונש על מעשה שבת לא מחייבינן את המשלח מ"מ מיקרי כאלו הוא עשה הדבר הזה ככל אשר נעשה ולענין עונש דו"ה יש שלד"ע אף לעונשו:
שוב מצאתי בספר הפלאה שכתב בספרו לכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה וכי זה חוטא וזה מתחייב שכתב מסברא דנפשי' דלכך בטל השליחות בנתערב עמו איסור אחר משום דהיכא דלא אמרינן שלד"ע בטל השליחות יעו"ש א"כ ברורים הדברים שכתבתי לעיל דלשיטות הפוסקים דאף היכא דאשלד"ע לא מבטל השליחות יש לחייב על דבר שאמרינן בי' שלד"ע אף כשנתערב בו איסור אחר דלא אמרינן גבי' יש שליח לדבר עבירה ודוק: