אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת חולין › בסוגיא דאזלינן בתר רובא [דף י"א]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת חולין · בסוגיא דאזלינן בתר רובא [דף י"א]

[דף ט' ע"ב]

ויעוין סנהדרין דף ס"ט ובד"נ מי אזלינן בתר רוב ואי' שם בחידושי הר"ן בזה"ל וא"ת והא בפ"ק דחולין ילפינן מד"נ דאזלינן ב"ר משום דלא חיישינן דילמא טרפה הרג כו' יעו"ש שמתרץ די"ל דהיכא דלא אפשר שאני ולכאורה יש להקשות לפי מה שבארתי במ"א דהך דחוי' דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר תלי בפלוגתא שמצינו כמה פעמים בש"ם אי דנין אפשר משא"א ומדברי ר"ה ברי' דר"י בקידושין דף כ"ג דאמר שם הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי כו' יעו"ש נראה שהוא סובר דנין אפשר משא"א: והוא בעצמו סובר בסנהדרין דף הנ"ל דבד"נ לא אזלינן ב"ר והרי אם דנין אפשר משא"א יש ללמוד מהורג את הנפש דאף בד"נ אזלינן ב"ר אמנם קושי' זו יש לדחות די"ל דר"ה סובר דחזקה שלא נתבררה מיקרי ג"כ חזקה ויש בהריגת כל נפש בן יב"ח חזקה שאינו טריפה ואם הנהרג פחות מיב"ח אפשר לא קטלינן לההורג אותו רק בגוונא דאפשר למיבדק והרי לר"ט ור"ע כל הורג נפש אף גדול לא נהרג רק כשמבורר שלא הי' נקב במקום סייף כמבואר בתוס' ד"ה ליחוש דילמא במקום סייף נקב הי' וי"ל שסובר ר"ה דר"ג לא חלק עליהם רק בהריגת אדם שכבר עברו עליו יב"ח ואיכא גם חזקה ובהריגת קטן פחות מיב"ח מודה דבעינן בדיקה (כדברי אלה צריכין לומר בישוב ספר התרומה סי' ע"ג אחר שכ' דחזקה שלא נתבררה הוי חזקה כ' בזה"ל כדמוכח בפ' הכל שוחטין דאמרי' מנ"ל דאזלינן ב"ר אתי' מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטלי' והשתא דילמא משום דאוקמינן אחזקה כנ"ל כו'. א"ו דלא מיקרי מיהו י"ל דפריך למ"ד טריפה חי' עכ"ל וקשה הא מפסוק איש כי יכה כל נפש מרבינן אף בהורג קטן בן שעה א' דליכא חזקה כלל א"ו כמ"ש דהוי מצי למימר דברציחת בן יב"ח ממיתין בכל גוונא את הרוצח מצד חזקה שהנהרג חי כבר יב"ח ורבוי דכל נפש אתי' היכא שאפשר למיבדק הקטן כגון שהרגו בהכאה שאין בו חסרון והנהרג נשאר שלם בכל אבריו ואפשר למבדקי'] אמנם אכתי קשה על ר"ה הנ"ל דממכה אביו ואמו מוכח דאזלינן ב"ר אף בד"נ:

ונ"ל לתרץ בהקדם דברי התוס' כאן ד"ה כגון שהי' אביו ואמו כו' שכתבו בזה"ל ועוד הוי מצי למידק דדילמא משום דאזלינן בתר חזקה דמוקמינן האם בחזקת צדקת ולכאורה צ"ע דבחולין דף כ"ה ע"ב אי' אמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע השתא דשמעתינהו להנהו שמעתתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו וב"א מותרין בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא הכי נמי בטביעת עין ומפרש רש"י בטביעת עין דקלא שנתן דעתו להכירה בקול כו' ע"כ ומדברי התוס' שם ד"ה פלניא דהאי סימנא מבואר דאף דסמכינן באיסור א"א להתירה ע"י סימני' מ"מ לא סמכינן אסימנים למקטלי' ולהחזיקה בא"א מן השני אלא אמרי' שמא הי' חי בעלה ולא הוי קדושי' קדושין וכן אם ניסת ע"פ ע"א ובסנהדרין דף ס"ז ע"א איתא ושארי כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהם חוץ מזו היינו מסית] כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין את העדים בבית החיצון כדי שיהי' רואין אותו ושומעין את קולו ומפרש רש"י שם אי לא מצי חזי' לי' לא מצי מסהדי עלי' לחייבי' קטלא ואע"ג דשומעין לקלי'. הרי מבואר דט"ע דקלא אינו מועיל רק לענין איסור ולא לענין חיוב מיתה א"כ לכאורה שפיר מוכח ממכה אביו דאזלינן בתר רובא ואין לדחות כדברי התוס' הנ"ל דהטעם משום דמעמידין האם בחזקת צדקת די"ל שהיא צדקת ונזדקקה לבעלה בט"ע דקלא כי ב"א מותרין בנשותיהן עד"ז ולא פעלה און ועכ"ז לענין להרוג את הבן כשהכה האב יש לחוש דילמא לאו אביו דהא לענין מיתה אינו מועיל ט"ע דקלא אמנם יש לדחות כיון דעכ"פ הי' ט"ע דקלא הרי נוסף על הרוב שיש דרוב בעילות אחר הבעל גם ט"ע דקלא תו ליכא למילף דאזלינן בתר חד רובא. ושאני במכה אביו דיש רוב וט"ע דקלא דהוי כמו רובא וחזקה דבכה"ג גם ר"מ מודה אף דלא אזיל בתר רובא לחודא וכעין זה צריכין בלא"ה לפרש בדברי התוספות שכתבו בפשיטות ועוד המ"ל ודילמא משום דמעמידין האם בחזקת צדקת וקשה דא"כ ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף כפ"ד התוס' בעצמם ד"ה מנא הא מילתא והי' להתוס' לבאר שדבריהם אלו כאן המה לשיטת ר"ח שם א"ו דכוונת התוס' דדילמא במכה אביו הוא משום דאיכא רובא וגם חזקה ואכתי מנלן היכא דאיכא רק רובא לחודא גם הר"ן לאלפסי כ' בזה"ל אתי' מכרה אדומה ואיכא למידק דילמא טעמא דפרה משום דאיכא רובא וחזקה כו' ואוקמא אחזקה וארובא אבל רובא לחודא. א"נ חזקה לחודא לעולם אין הולכין אחרי' תירצו בתוס' כו' הרי שהתוס' נחתו לסברא זו לחלק בין היכא דליכא אלא רוב ובין היכא דאיכא רובא וחזקה ועד"ז קושייתם בפרה אדומה כמו כן כוונתם בקושייתם במכה אביו די"ל משום דמעמידין האם בחזקת צדקת עוד ראי' דהא קשה על התוס' קושי' מהרש"א מאי מועיל חזקת צדקת דילמא נאנסה וצ"ל דכוונת התוס' כאן דרוב דאונס לא שכיח הוי ממילא תרי רובא רוב שלא אירע לה זנות ע"י אונס ואף אם נאנסה הולד מבעלה דרוב בעילות אחר הבעל עוד י"ל דלפי סוגי' דידן דלא מחלק הגמ' לענין רובא בין ד"נ לאיסור דהא כמה אמוראי ילפי דאזלינן ב"ר מאיסורין מרישא של עולה ושבירת עצם בפסח וכדומה ואי לא הוי אזלי ב"ר גם באיסור לא הוי אזלי' וידוע דט"ע דקלא לא עדיף מרובא דליתא קמן ודעת כמה פוסקים דגרוע קצת מרובא דליתא קמן א"כ תו ליכא למיחוש דילמא לאו אביו הוא דהא איכא חזקת צדקת וא"ל דילמא נזדקקה לבעלה בט"ע דקלא דהא לאותו סיד דלא אזלינן ב"ר באיסור הי' אסור לב"א ונשותיהן שיזדקקו זה לזה כ"א בהכרה בט"ע ממש ולא בט"ע דקלא דלא עדיף מרובא דליתא קמן וגם ב"ר דליתא קמן לא אזלינן באיסורין ואיכא שפיר חזקת צדקת ואין לומר דילמא נזדקקה ע"פ ט"ע דקלא דהא אי לא אזלינן ב"ר גם בט"ע דקלא לא סמכינן אף באיסורין ונשאר קושי' התוס':

אמנם בלא"ה קשה לר"מ דחייש למיעוטא האיך סומא מותר באשתו דהא לר"מ דלא אזיל ב"ר דליתא קמן גבי איסור גם בט"ע דקלא ליכא למיסמך באיסור וליישב קושי' זו אקדים הגמ' בקדושין דף ס"ג ע"ב קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס אימא יצרו תקפו רב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומפרש רש"י דלא חציף למימר בפני האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה ואי' שם בר"ן ואע"פ דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך האי טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עלי' כו' והכא ליתא להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל הרי שדעת הר"ן דעיקר הטעם מה שמהימן לומר אני קדשתי' הוא משום דע"א נאמן באיסורין והיינו דהא אף במקום חשש דיצרו תקפו מ"מ האמינה תורה ע"א דנאמנות ע"א ילפינן לה מוספרה לה והתם איכא ג"כ חשש דיצרה תקפה ומ"מ נאמנת וחזקה ליכא הכא דהא הוא אינו סותר החזקה אלא מעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו רק שעכ"ז הוינן מחמירין מדרבנן שלא להאמינו לכונסה לולא הטעם דמירתת ומשום סברא דמירתת לחודא בודאי לא הי' אפשר להאמינו לולא שמצד הדין בלא"ה נאמן מדאורייתא מדין ע"א נאמן באיסורין וכן מבואר בספר המקנה להדי' ומוכח לה גם מדברי הרשב"א ז"ל שכ' שגם באומרת נתקדשה ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' דאינו נאמן לכנוס אם כנסה אין מוציאין אותו מידה לפי"ז יש לכאורה להקשות על דברי רבא שאמר שם בחולין דף צ"ה השתא דשמעתינהו להנהו שמעתתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו כו' מאי ראי' מזה דילמא שאני גבי סומא דאיכא ע"א דהא אשה שמזדקקת לו ואומרת לו שהיא אשתו נאמנת מדאורייתא מדין ע"א נאמן באיסורין כמו באינו ידוע למי נתקדשה וא' בא ואמר אני קדשתי' ואין מקום לחוש להחמיר רק מדרבנן כנ"ל ומועיל הט"ע דקלא להיות מופר גם מדרבנן ואכתי מנ"ל לרבא להוכיח מזה דט"ע דקלא מועיל באיסור דאורייתא היכא דליכא שום צד להתיר רק משום ט"ע ובהנך שמעתתא דשם נשמע דגם לענין איסור דאורייתא כגון גבי תכלת סמכינן אט"ע וזה ליכא למשמע מהא דסומא מותר באשתו וב"א בנשותיהן:

אמנם הפנ"י שם בקידושין שדי נרגא בדברי הר"ן הנ"ל די"ל דכמו דאין ע"א נאמן נגד חזקה כך אינו נאמן לומר נגד רובא דעלמא ובאינו ידוע למי נתקדשה איכא רובא דעלמא לאסור דדילמא לא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי' אלא לאחר מרובא דעלמא: ומה שחזר וצידד הפנ"י לדחות בעצמו דבריו אלו הניח בספר המקנה בצ"ע יעו"ש בסד"ה נאמן ליתן גט ובפנ"י כתובות דף כ"ג ד"ה וכן ב' אנשים כתב בעצמו בזה"ל כתב הרמב"ם ז"ל דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך ב' עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין ולפענ"ד משום הא לא ארי' דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכי דלא אתחזיק איסורא משא"כ באיתחזיק בעינן שנים וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וה"נ רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם הרמב"ם כו' עכ"ל. הרי לפ"ד הפנ"י מבואר שדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא חשש מרובא דעלמא אין ע"א נאמן ודעת הר"ן גם ברובא דעלמא נאמן ולפ"ד הנ"ל יש ראי' לדעת הרמב"ם מדברי רבא דמוכח דט"ע מועיל מהא דסומא מותר באשתו וקשה כנ"ל דילמא שאני בסומא דיש להאמין להאשה המזדקקת לו בחזקת שהיא אשתו מדין ע"א נאמן דאין חילוק בין אשה לאיש לענין נאמנות באיסורין והר"ן לשיטתיה כנ"ל שסובר דע"א נאמן אף בא"א במקום חשש רובא דעלמא ויעוין מ"ש בחידושיו למס' חולין דף יו"ד ע"ב ד"ה ע"א נאמן באיסורין אע"ג דאיתחזיק איסורא כו' אפי' אשה ועבד] היוצא מזה דהוכחת רבא מהא דסומא מותר באשתו לא א"ש לכאורה רק אי תפסינן כשיטת הרמב"ם דאין ע"א נאמן באיסור היכא דיש חשש מרובא דעלמא ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי דלעיל דלר"מ דחייש למיעוטא אמאי מותר באשתו דהא ט"ע דקלא לא עדיף מרובא די"ל דאדרבא כיון דר"מ לא אזיל בתר רובא דעלמא נאמן ע"א אף במקום חשש רובא דעלמא ושפיר יש להתיר סומא באשתו מדין ע"א נאמן באיסורין במה שיש לחוש דילמא היא אינה אשתו רק מרובא דעלמא שאינם נשותיו נאמנת בהזדקקה אליו מדין ע"א נאמן באיסורין דלר"מ אין חילוק לענין נאמנות העד באיסורין בין ספק השקול או כשהספק הוא ברובא דעלמא דהא ר"מ לא אזיל בתר רובא דעלמא ובכה"ג ליכא אלא רובא דעלמא וכעין זה נשמע מתוך דברי המהרש"א ותורת חיים והרשב"א בש"מ בב"ב דף כ"ג בסוגיא דניפול דבכה"ג לא הוי רק רובא דליתא קמן ולפי הנחה זו אי הוי אמרינן דלא אזלינן בתר רובא דליתא קמן הי' היתר גמור לסומא להזדקק לאשתו אף בלי נתינת דעת להכיר בקול אלא הי' די להתיר מצד ע"א נאמן באיסורין וכמו כן הי' מותר לאשה להזדקק בלילה למי שבא ואומר שהוא בעלה וראה אותה כשנזדקק להיות עמה אף שהיא לא ראתה אותו ואף שאינה נותנת דעתה להכירו בקולו דדמי ממש לדין אשה שאומרת איני יודע למי שנתקדשה ואחד בא ואמר אני קדשתי' והרי לפי מה שמבואר בדברי התוס' במס' חולין דף צ"ו ד"ה פלניא אף היכא דמתירין מטעם ע"א נאמן באיסורין מ"מ כשנתגלגל עי"ז דין מיתה לא קטלינן וא"כ א"ש מה דיליף רב מרי דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו ותו אין לדחות כקושי' התוס' הנ"ל דילמא משום דאזלינן בתר חזקת צדקת האם דבזה שאנו חוששין דזה לאו אביו הוא לא מגרעינן כלל בזה חזקת צדקת דידה דהא אפשר שנזדקקה לאחד בלילה בלא הכרה ומטעם דע"א נאמן באיסורין דמותרת מן הדין לסמוך ועכשיו שאנו באין למיקטל את בנה על הכאת בעלה לנו לחוש שהטעה אותו הבא עלי' בחזקת שהיא בעלה והרי בנה מאותו הנואף דע"י דבר המותר מצד ע"א נאמן באיסורין א"א למיקטל וחוששין ששקר הי' עדותו א"ו דאזלינן ב"ר ומיושב קושי' התוס' הנ"ל:

אמנם כ"ז לדידן דלא מחלקינן לענין רובא דליתא קמן בין ד"נ לאיסורין ואי לא הוי אזלינן בנפשות בתר רובא דליתא קמן גם באיסורין לא הוי אזלי' והי' מותר לסמוך באיסורין במקום רובא דליתא קמן על ע"א כפי הדין דע"א נאמן באיסורין אבל גבי נפשות בעינן דוקא שני עדים כדכתיב עפ"י שנים עדים יומת המת אבל ר"ה ברי' דר"י שסובר דיש חילוק בין איסור לנפשות ולא אזיל בתר רובא דליתא קמן בנפשות אבל לענין איסור סובר דאזלינן אף בתר רובא דליתא קמן ומחייבינן אף קטן כמבואר שם בסנהדרין דף ס"ט תו ליכא להוכיח ממכה אביו דאזלינן ב"ר בד"נ די"ל כקושי' התוס' דילמא משום דמעמידין האם בחזקת צדקת וא"ל דילמא הי' הזדקקותה לבועלה מדין ע"א נאמן באיסורין דהא לשיטתי' דבאיסורין אזלינן בתר רובא דעלמא אין להאמין העד היכא דהחשש מתנגד לרוב דעלמא ומנוע מלהזדקק כ"א בהכרה ואין לדחות שהזדקקותה הי' בט"ע דקלא דהוי מדאורייתא לענין איסור כמו רובא דליתא קמן ומצד הט"ע דקלא א"א להרוג את הבן ז"א כיון שמחמת חזקת צדקת דידה מבורר עכ"פ שהי' לה ט"ע דקלא ממילא יש כאן אצל מיתות הבן המכה תרי רובא רובא דקלא ורוב בעילות אחר הבעל וליכא הוכחה ליזול בד"נ בתר חד רובא דליתא קמן וכמ"ש לעיל דלר"מ דחייש למיעוטא היכא דאיכא רובא וחזקה אזיל בתר רובא מכ"ש היכא דאיכא תרי רובא אבל ר' מרי לשיטתי' שמדמה ד"נ לאיסורא לענין רובא ממילא אי לא הוי אמרינן דאזלינן ב"ר דליתא קמן אף בט"ע דקלא לא היתה מותרת להזדקק לבעלה. אך אי לא אזיל ב"ר דליתא קמן מותרת להזדקק לבעלה מטעם ע"א נאמן באיסור היכא דליכא חזקה ורוב ולאותו ס"ד רובא דליתא קמן לאו רוב היא ולא הי' הוכחה מצד חזקת צדקת דידה אם הי' לה ט"ע דקלאיכי הי' די מצד ע"א נאמן באיסורין וע"א בודאי אינו מועיל לענין מיתה כלל כנ"ל ולמה אמרה תורה מכה אביו יומת דילמא לאו אביו הוא א"ו משום דאזלינן בתר רובא ודוק:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה