שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת חולין
[דף ט' ע"ב]
תוס' ד"ה התם הילכתא גמירא לה כו' וא"ת ומסוטה היכי מצי למילף והא סוטה אית לה חזקת טהרה וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר ואיתרע לה חזקתה וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנ"ל דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא איתרע לה חזקה. וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתה ע"כ תרוצם של התוס' דחוק כמובן דאכתי קשה דילמא משום דאיכא רגלים לדבר עשאה הכתוב כודאי ונלע"ד לתרץ בתירוץ מרווח מדעשאה הכתוב ספק סוטה ברה"י כודאי יש הוכחה גמורה דלא אזלינן בתר חזקה אף היכא דליכא רגלים לדבר דאי' במס' נדרים דף צ' ע"ב במשנה בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאת ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה. האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וכ' הר"ן בזה"ל ואיכא למידק כיון דמדינא באומרת טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום דלא תהא נותנת עיני' באחר האיך התירה וכי איסור שבה להיכן הלך כו' ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין אשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה שתהא נאמנת דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלא נפשה למימר הכי. וכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחוש שלא תהא נותנת עיני' באחר אוקמוהו אדינא ע"כ היוצא מזה דמדינא דאוריית' אף בטענת טמאה אני לך אינה נאמנת ואף למשנה ראשונה לא הי' ביד האשה שתפקיע א"ע מבעלה כ"א מצד תקנת חכמים והתקנה עצמה לא הי' רק מטעם שאמדו חז"ל שאם לא זינתה לא היתה מזלזלת א"ע לומר בעצמה שזינתה. לפי"ז קשה דלפי דינא דאורייתא אין לחשוב רגלים לדבר שזינתה דהא יכול להיות שעיני' נותנת באחר ולא הי' לה מציאות בדינא דאורייתא להפקיע א"ע מבעלה אם לא במה שנסתרה אחר הקינוי שבזה אסורה עליו עד להשקות מים המאררים ובידה לומר איני שותת ותצא מבעלה וי"ל שיכול להיות שסתירתה הי' לערמה כדי שתפקיע א"ע מבעלה ותו ליכא כלל רגלים לדבר שזינתה ואמאי מרעינן חזקתה:
ליישב קושי' זו אקדים לשון הרמב"ם פי"ח מהלכות א"ב דין ט' אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן אחר שימות בעלה שהרי הודה שהי' זונה ואוסרה עצמה ונעשית כחד"א. וכ' הראב"ד בזה"ל אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלה דברי' ע"כ יעו"ש וכ' המ"מ בזה"ל ומ"ש הראב"ד שאם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת ואפשר לומר שאין לסמוך על דברי' דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה כו' אין דברי' כלום עכ"ל. ולדעתי נראה שגם הראב"ד מודה לסברת המ"מ רק שדעתו אף שאינה נאמנת מ"מ כיון שמבואר בירושלמי שראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו להוציאה כשאמרה בעצמה טמאה אני לך. ע"כ אכתי יש מקום לאמתלא שתוכל לומר אף שידעה שמצד הדין א"צ הבעל להאמין לה מ"מ סברה לצאת י"ש יוציא אותה בעלה בגט אבל כשאינה פועלת באמירתה כלום גם הראב"ד מודה שאין מקום לאמתלא וכדברי המ"מ הנ"ל לפי"ז בנסתרה ברה"ר כיון שאמרה התורה שהיא מותרת לבעלה ואינה צריכה לשתות מים המאררים וא"צ הבעל להוציאה. ועכ"ז הסתירה א"ע אחר שקינא לה בעלה שפיר יש רגלים לדבר שזינתה בשעת הסתירה דאין לומר שמא לא זינתה ולא הסתירה א"ע רק כדי שתפקיע א"ע מבעלה הא הסתירה ברה"ר אינה מפקעת מבעלה ונשארת מותרת לו. הרי בהיתר שהתירה התורה כשנסתרה ברה"ר גורם שיהיה רגלים לדבר שזינתה והוי כתרי הפכים בנושא אחד שההיתר גורם צידוד לאיסור הרגלים לדבר ושב להיות שורת הדין שתהיה אסורה ואם תהי' אסורה ממילא לא יהיה רגלים לדבר דהוי תרי הפכים בנושא אחד אם יהי' אסורה יש אמתלא לסתירתה שעשתה כן כדי להפקיע א"ע מבעלה וליכא רגלים לדבר ובכה"ג שא"א להמלט מהתנגדות נותן הדין להחמיר וע"ד שכתבו התוס' בב"מ דף ו' ד"ה אף עובד דניחא לי' וא"ת כו' וי"ל דאם היתה כשרה הוי ניחא לי' לכך אין להכשיר הרי דמיון גמור למה שכתבתי א"כ א"ש תירוץ הראשון של התוס' דאין לומר דלכך מותר ספק סוטה ברה"ר משום דאית לה חזקת צדקת דהא איכא רגלים לדבר וע"ד שבארתי שמחמת שהתירה התורה קמה וגם נצבה הרגלים לדבר שזינתה בסתירה זו דאל"כ למה הסתירה א"ע הא ידעה שלא תפקיע א"ע מבעלה ע"י סתירה זו ומחמת זה איתרע חזקתה והי' מהראוי שתהי' אסורה א"ו דספק טומאה ברה"ר מותר אף בלא חזקה ע"כ אף שמחמת ההיתר מתחזק הרגלים לדבר להוציאה מחזקת היתר לא איכפת לן כי ספק טומאה ברה"ר מותר אף דליכא חזקה כלל אמנם לפי"ז כשנסתרה ברה"י שאף אם לא היתה אסורה לבעלה רק מחמת ספק ולא כודאי הי' ממילא מתבטל עי"ז הרגלים לדבר דהוי מקום לתלות שסתירתה לא הי' לזנות רק שתפקיע א"ע מבעלה וליכא כלל רגלים לדבר ולא איתרע חזקתה ועכ"ז עשאה הכתוב כודאי ומזה מוכח שפיר דספק טומאה ברה"י טמאה ודאי אף היכא דאיכא חזקה דא"ל דשאני סוטה דאיתרע חזקתה מחמת הסתירה דרגלים לדבר שזינתה דהא מצד איסור מספק ג"כ מתבטלת הרגלים לדבר שהרי איכא למימר שלא לשם זנות הסתירה אלא כדי שתאסר על בעלה. ועכ"ז עשאה הכתוב כודאי מוכח שפיר דספק ברה"י טמא אף היכא דאיכא חזקת צדקת. והרי צדקו יחדיו מה שלמדו חז"ל מסוטה לטהר ברה"ר אף היכא דליכא חזקה ולטמא ספק טומאה ברה"י אף היכא דאיכא חזקה להתיר ודוק:
בסוגיא דאזלינן בתר רובא [דף י"א]
ויעוין סנהדרין דף ס"ט ובד"נ מי אזלינן בתר רוב ואי' שם בחידושי הר"ן בזה"ל וא"ת והא בפ"ק דחולין ילפינן מד"נ דאזלינן ב"ר משום דלא חיישינן דילמא טרפה הרג כו' יעו"ש שמתרץ די"ל דהיכא דלא אפשר שאני ולכאורה יש להקשות לפי מה שבארתי במ"א דהך דחוי' דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר תלי בפלוגתא שמצינו כמה פעמים בש"ם אי דנין אפשר משא"א ומדברי ר"ה ברי' דר"י בקידושין דף כ"ג דאמר שם הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי כו' יעו"ש נראה שהוא סובר דנין אפשר משא"א: והוא בעצמו סובר בסנהדרין דף הנ"ל דבד"נ לא אזלינן ב"ר והרי אם דנין אפשר משא"א יש ללמוד מהורג את הנפש דאף בד"נ אזלינן ב"ר אמנם קושי' זו יש לדחות די"ל דר"ה סובר דחזקה שלא נתבררה מיקרי ג"כ חזקה ויש בהריגת כל נפש בן יב"ח חזקה שאינו טריפה ואם הנהרג פחות מיב"ח אפשר לא קטלינן לההורג אותו רק בגוונא דאפשר למיבדק והרי לר"ט ור"ע כל הורג נפש אף גדול לא נהרג רק כשמבורר שלא הי' נקב במקום סייף כמבואר בתוס' ד"ה ליחוש דילמא במקום סייף נקב הי' וי"ל שסובר ר"ה דר"ג לא חלק עליהם רק בהריגת אדם שכבר עברו עליו יב"ח ואיכא גם חזקה ובהריגת קטן פחות מיב"ח מודה דבעינן בדיקה (כדברי אלה צריכין לומר בישוב ספר התרומה סי' ע"ג אחר שכ' דחזקה שלא נתבררה הוי חזקה כ' בזה"ל כדמוכח בפ' הכל שוחטין דאמרי' מנ"ל דאזלינן ב"ר אתי' מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטלי' והשתא דילמא משום דאוקמינן אחזקה כנ"ל כו'. א"ו דלא מיקרי מיהו י"ל דפריך למ"ד טריפה חי' עכ"ל וקשה הא מפסוק איש כי יכה כל נפש מרבינן אף בהורג קטן בן שעה א' דליכא חזקה כלל א"ו כמ"ש דהוי מצי למימר דברציחת בן יב"ח ממיתין בכל גוונא את הרוצח מצד חזקה שהנהרג חי כבר יב"ח ורבוי דכל נפש אתי' היכא שאפשר למיבדק הקטן כגון שהרגו בהכאה שאין בו חסרון והנהרג נשאר שלם בכל אבריו ואפשר למבדקי'] אמנם אכתי קשה על ר"ה הנ"ל דממכה אביו ואמו מוכח דאזלינן ב"ר אף בד"נ:
ונ"ל לתרץ בהקדם דברי התוס' כאן ד"ה כגון שהי' אביו ואמו כו' שכתבו בזה"ל ועוד הוי מצי למידק דדילמא משום דאזלינן בתר חזקה דמוקמינן האם בחזקת צדקת ולכאורה צ"ע דבחולין דף כ"ה ע"ב אי' אמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע השתא דשמעתינהו להנהו שמעתתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו וב"א מותרין בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא הכי נמי בטביעת עין ומפרש רש"י בטביעת עין דקלא שנתן דעתו להכירה בקול כו' ע"כ ומדברי התוס' שם ד"ה פלניא דהאי סימנא מבואר דאף דסמכינן באיסור א"א להתירה ע"י סימני' מ"מ לא סמכינן אסימנים למקטלי' ולהחזיקה בא"א מן השני אלא אמרי' שמא הי' חי בעלה ולא הוי קדושי' קדושין וכן אם ניסת ע"פ ע"א ובסנהדרין דף ס"ז ע"א איתא ושארי כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהם חוץ מזו היינו מסית] כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין את העדים בבית החיצון כדי שיהי' רואין אותו ושומעין את קולו ומפרש רש"י שם אי לא מצי חזי' לי' לא מצי מסהדי עלי' לחייבי' קטלא ואע"ג דשומעין לקלי'. הרי מבואר דט"ע דקלא אינו מועיל רק לענין איסור ולא לענין חיוב מיתה א"כ לכאורה שפיר מוכח ממכה אביו דאזלינן בתר רובא ואין לדחות כדברי התוס' הנ"ל דהטעם משום דמעמידין האם בחזקת צדקת די"ל שהיא צדקת ונזדקקה לבעלה בט"ע דקלא כי ב"א מותרין בנשותיהן עד"ז ולא פעלה און ועכ"ז לענין להרוג את הבן כשהכה האב יש לחוש דילמא לאו אביו דהא לענין מיתה אינו מועיל ט"ע דקלא אמנם יש לדחות כיון דעכ"פ הי' ט"ע דקלא הרי נוסף על הרוב שיש דרוב בעילות אחר הבעל גם ט"ע דקלא תו ליכא למילף דאזלינן בתר חד רובא. ושאני במכה אביו דיש רוב וט"ע דקלא דהוי כמו רובא וחזקה דבכה"ג גם ר"מ מודה אף דלא אזיל בתר רובא לחודא וכעין זה צריכין בלא"ה לפרש בדברי התוספות שכתבו בפשיטות ועוד המ"ל ודילמא משום דמעמידין האם בחזקת צדקת וקשה דא"כ ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף כפ"ד התוס' בעצמם ד"ה מנא הא מילתא והי' להתוס' לבאר שדבריהם אלו כאן המה לשיטת ר"ח שם א"ו דכוונת התוס' דדילמא במכה אביו הוא משום דאיכא רובא וגם חזקה ואכתי מנלן היכא דאיכא רק רובא לחודא גם הר"ן לאלפסי כ' בזה"ל אתי' מכרה אדומה ואיכא למידק דילמא טעמא דפרה משום דאיכא רובא וחזקה כו' ואוקמא אחזקה וארובא אבל רובא לחודא. א"נ חזקה לחודא לעולם אין הולכין אחרי' תירצו בתוס' כו' הרי שהתוס' נחתו לסברא זו לחלק בין היכא דליכא אלא רוב ובין היכא דאיכא רובא וחזקה ועד"ז קושייתם בפרה אדומה כמו כן כוונתם בקושייתם במכה אביו די"ל משום דמעמידין האם בחזקת צדקת עוד ראי' דהא קשה על התוס' קושי' מהרש"א מאי מועיל חזקת צדקת דילמא נאנסה וצ"ל דכוונת התוס' כאן דרוב דאונס לא שכיח הוי ממילא תרי רובא רוב שלא אירע לה זנות ע"י אונס ואף אם נאנסה הולד מבעלה דרוב בעילות אחר הבעל עוד י"ל דלפי סוגי' דידן דלא מחלק הגמ' לענין רובא בין ד"נ לאיסור דהא כמה אמוראי ילפי דאזלינן ב"ר מאיסורין מרישא של עולה ושבירת עצם בפסח וכדומה ואי לא הוי אזלי ב"ר גם באיסור לא הוי אזלי' וידוע דט"ע דקלא לא עדיף מרובא דליתא קמן ודעת כמה פוסקים דגרוע קצת מרובא דליתא קמן א"כ תו ליכא למיחוש דילמא לאו אביו הוא דהא איכא חזקת צדקת וא"ל דילמא נזדקקה לבעלה בט"ע דקלא דהא לאותו סיד דלא אזלינן ב"ר באיסור הי' אסור לב"א ונשותיהן שיזדקקו זה לזה כ"א בהכרה בט"ע ממש ולא בט"ע דקלא דלא עדיף מרובא דליתא קמן וגם ב"ר דליתא קמן לא אזלינן באיסורין ואיכא שפיר חזקת צדקת ואין לומר דילמא נזדקקה ע"פ ט"ע דקלא דהא אי לא אזלינן ב"ר גם בט"ע דקלא לא סמכינן אף באיסורין ונשאר קושי' התוס':
אמנם בלא"ה קשה לר"מ דחייש למיעוטא האיך סומא מותר באשתו דהא לר"מ דלא אזיל ב"ר דליתא קמן גבי איסור גם בט"ע דקלא ליכא למיסמך באיסור וליישב קושי' זו אקדים הגמ' בקדושין דף ס"ג ע"ב קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס אימא יצרו תקפו רב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומפרש רש"י דלא חציף למימר בפני האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה ואי' שם בר"ן ואע"פ דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך האי טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עלי' כו' והכא ליתא להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל הרי שדעת הר"ן דעיקר הטעם מה שמהימן לומר אני קדשתי' הוא משום דע"א נאמן באיסורין והיינו דהא אף במקום חשש דיצרו תקפו מ"מ האמינה תורה ע"א דנאמנות ע"א ילפינן לה מוספרה לה והתם איכא ג"כ חשש דיצרה תקפה ומ"מ נאמנת וחזקה ליכא הכא דהא הוא אינו סותר החזקה אלא מעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו רק שעכ"ז הוינן מחמירין מדרבנן שלא להאמינו לכונסה לולא הטעם דמירתת ומשום סברא דמירתת לחודא בודאי לא הי' אפשר להאמינו לולא שמצד הדין בלא"ה נאמן מדאורייתא מדין ע"א נאמן באיסורין וכן מבואר בספר המקנה להדי' ומוכח לה גם מדברי הרשב"א ז"ל שכ' שגם באומרת נתקדשה ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' דאינו נאמן לכנוס אם כנסה אין מוציאין אותו מידה לפי"ז יש לכאורה להקשות על דברי רבא שאמר שם בחולין דף צ"ה השתא דשמעתינהו להנהו שמעתתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו כו' מאי ראי' מזה דילמא שאני גבי סומא דאיכא ע"א דהא אשה שמזדקקת לו ואומרת לו שהיא אשתו נאמנת מדאורייתא מדין ע"א נאמן באיסורין כמו באינו ידוע למי נתקדשה וא' בא ואמר אני קדשתי' ואין מקום לחוש להחמיר רק מדרבנן כנ"ל ומועיל הט"ע דקלא להיות מופר גם מדרבנן ואכתי מנ"ל לרבא להוכיח מזה דט"ע דקלא מועיל באיסור דאורייתא היכא דליכא שום צד להתיר רק משום ט"ע ובהנך שמעתתא דשם נשמע דגם לענין איסור דאורייתא כגון גבי תכלת סמכינן אט"ע וזה ליכא למשמע מהא דסומא מותר באשתו וב"א בנשותיהן:
אמנם הפנ"י שם בקידושין שדי נרגא בדברי הר"ן הנ"ל די"ל דכמו דאין ע"א נאמן נגד חזקה כך אינו נאמן לומר נגד רובא דעלמא ובאינו ידוע למי נתקדשה איכא רובא דעלמא לאסור דדילמא לא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי' אלא לאחר מרובא דעלמא: ומה שחזר וצידד הפנ"י לדחות בעצמו דבריו אלו הניח בספר המקנה בצ"ע יעו"ש בסד"ה נאמן ליתן גט ובפנ"י כתובות דף כ"ג ד"ה וכן ב' אנשים כתב בעצמו בזה"ל כתב הרמב"ם ז"ל דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך ב' עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין ולפענ"ד משום הא לא ארי' דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכי דלא אתחזיק איסורא משא"כ באיתחזיק בעינן שנים וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וה"נ רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם הרמב"ם כו' עכ"ל. הרי לפ"ד הפנ"י מבואר שדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא חשש מרובא דעלמא אין ע"א נאמן ודעת הר"ן גם ברובא דעלמא נאמן ולפ"ד הנ"ל יש ראי' לדעת הרמב"ם מדברי רבא דמוכח דט"ע מועיל מהא דסומא מותר באשתו וקשה כנ"ל דילמא שאני בסומא דיש להאמין להאשה המזדקקת לו בחזקת שהיא אשתו מדין ע"א נאמן דאין חילוק בין אשה לאיש לענין נאמנות באיסורין והר"ן לשיטתיה כנ"ל שסובר דע"א נאמן אף בא"א במקום חשש רובא דעלמא ויעוין מ"ש בחידושיו למס' חולין דף יו"ד ע"ב ד"ה ע"א נאמן באיסורין אע"ג דאיתחזיק איסורא כו' אפי' אשה ועבד] היוצא מזה דהוכחת רבא מהא דסומא מותר באשתו לא א"ש לכאורה רק אי תפסינן כשיטת הרמב"ם דאין ע"א נאמן באיסור היכא דיש חשש מרובא דעלמא ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי דלעיל דלר"מ דחייש למיעוטא אמאי מותר באשתו דהא ט"ע דקלא לא עדיף מרובא די"ל דאדרבא כיון דר"מ לא אזיל בתר רובא דעלמא נאמן ע"א אף במקום חשש רובא דעלמא ושפיר יש להתיר סומא באשתו מדין ע"א נאמן באיסורין במה שיש לחוש דילמא היא אינה אשתו רק מרובא דעלמא שאינם נשותיו נאמנת בהזדקקה אליו מדין ע"א נאמן באיסורין דלר"מ אין חילוק לענין נאמנות העד באיסורין בין ספק השקול או כשהספק הוא ברובא דעלמא דהא ר"מ לא אזיל בתר רובא דעלמא ובכה"ג ליכא אלא רובא דעלמא וכעין זה נשמע מתוך דברי המהרש"א ותורת חיים והרשב"א בש"מ בב"ב דף כ"ג בסוגיא דניפול דבכה"ג לא הוי רק רובא דליתא קמן ולפי הנחה זו אי הוי אמרינן דלא אזלינן בתר רובא דליתא קמן הי' היתר גמור לסומא להזדקק לאשתו אף בלי נתינת דעת להכיר בקול אלא הי' די להתיר מצד ע"א נאמן באיסורין וכמו כן הי' מותר לאשה להזדקק בלילה למי שבא ואומר שהוא בעלה וראה אותה כשנזדקק להיות עמה אף שהיא לא ראתה אותו ואף שאינה נותנת דעתה להכירו בקולו דדמי ממש לדין אשה שאומרת איני יודע למי שנתקדשה ואחד בא ואמר אני קדשתי' והרי לפי מה שמבואר בדברי התוס' במס' חולין דף צ"ו ד"ה פלניא אף היכא דמתירין מטעם ע"א נאמן באיסורין מ"מ כשנתגלגל עי"ז דין מיתה לא קטלינן וא"כ א"ש מה דיליף רב מרי דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו ותו אין לדחות כקושי' התוס' הנ"ל דילמא משום דאזלינן בתר חזקת צדקת האם דבזה שאנו חוששין דזה לאו אביו הוא לא מגרעינן כלל בזה חזקת צדקת דידה דהא אפשר שנזדקקה לאחד בלילה בלא הכרה ומטעם דע"א נאמן באיסורין דמותרת מן הדין לסמוך ועכשיו שאנו באין למיקטל את בנה על הכאת בעלה לנו לחוש שהטעה אותו הבא עלי' בחזקת שהיא בעלה והרי בנה מאותו הנואף דע"י דבר המותר מצד ע"א נאמן באיסורין א"א למיקטל וחוששין ששקר הי' עדותו א"ו דאזלינן ב"ר ומיושב קושי' התוס' הנ"ל:
אמנם כ"ז לדידן דלא מחלקינן לענין רובא דליתא קמן בין ד"נ לאיסורין ואי לא הוי אזלינן בנפשות בתר רובא דליתא קמן גם באיסורין לא הוי אזלי' והי' מותר לסמוך באיסורין במקום רובא דליתא קמן על ע"א כפי הדין דע"א נאמן באיסורין אבל גבי נפשות בעינן דוקא שני עדים כדכתיב עפ"י שנים עדים יומת המת אבל ר"ה ברי' דר"י שסובר דיש חילוק בין איסור לנפשות ולא אזיל בתר רובא דליתא קמן בנפשות אבל לענין איסור סובר דאזלינן אף בתר רובא דליתא קמן ומחייבינן אף קטן כמבואר שם בסנהדרין דף ס"ט תו ליכא להוכיח ממכה אביו דאזלינן ב"ר בד"נ די"ל כקושי' התוס' דילמא משום דמעמידין האם בחזקת צדקת וא"ל דילמא הי' הזדקקותה לבועלה מדין ע"א נאמן באיסורין דהא לשיטתי' דבאיסורין אזלינן בתר רובא דעלמא אין להאמין העד היכא דהחשש מתנגד לרוב דעלמא ומנוע מלהזדקק כ"א בהכרה ואין לדחות שהזדקקותה הי' בט"ע דקלא דהוי מדאורייתא לענין איסור כמו רובא דליתא קמן ומצד הט"ע דקלא א"א להרוג את הבן ז"א כיון שמחמת חזקת צדקת דידה מבורר עכ"פ שהי' לה ט"ע דקלא ממילא יש כאן אצל מיתות הבן המכה תרי רובא רובא דקלא ורוב בעילות אחר הבעל וליכא הוכחה ליזול בד"נ בתר חד רובא דליתא קמן וכמ"ש לעיל דלר"מ דחייש למיעוטא היכא דאיכא רובא וחזקה אזיל בתר רובא מכ"ש היכא דאיכא תרי רובא אבל ר' מרי לשיטתי' שמדמה ד"נ לאיסורא לענין רובא ממילא אי לא הוי אמרינן דאזלינן ב"ר דליתא קמן אף בט"ע דקלא לא היתה מותרת להזדקק לבעלה. אך אי לא אזיל ב"ר דליתא קמן מותרת להזדקק לבעלה מטעם ע"א נאמן באיסור היכא דליכא חזקה ורוב ולאותו ס"ד רובא דליתא קמן לאו רוב היא ולא הי' הוכחה מצד חזקת צדקת דידה אם הי' לה ט"ע דקלאיכי הי' די מצד ע"א נאמן באיסורין וע"א בודאי אינו מועיל לענין מיתה כלל כנ"ל ולמה אמרה תורה מכה אביו יומת דילמא לאו אביו הוא א"ו משום דאזלינן בתר רובא ודוק:
בסוגיא דהשוחט בשבת [דף י"ד]
מתני' השוחט בשבת כו' מקשי' בתוס' והא הוי מומר לחלל שבתות ואיך יוכשר שחיטתו. והרמב"ם בפי' המשנה תירץ דאיירי בשוגג דהא בשבת תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג וכ"כ הרשב"א בחידושיו די"ל בשוגג כדאוקימנא לר' יהודה דמתני' איירי בשוגג וכ"כ בתה"א דבמשנה י"ל בשוגג ותמהו כולם דהא התוס' הרגישו בזה דהא בגמ' פריך ונוקמא במזיד ור"מ כו' ונ"ל לתרץ וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה ואמר השוחט בשבת אם הי' בשוגג לפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שיהי' אסור דע שמתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימני' קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל אבל בחידושי הר"ן אי' בזה"ל ויש דוחים לומר דלא דמי שבת לע"ג דשוחט לע"ג כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר אבל השוחט בשבת הרי בתחילת השחיטה הוא חילל שבת וחובל הוא כו' ואין זה כלום הוא אצלו דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה ומקמי הכי הוי לי' מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור עכ"ל ובפליתי סי' י"א אי' בזה"ל וליכא למימר דאף בשוחט כל דהוא הוי לי' מקלקל דלא תיקן להוציא מידי אמ"ה די"ל דהואיל דדעתי' לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור דחייב ע"ש ע"כ הרי שהרגיש לסברת הר"ן ודוחה אותה:
אמנם לפענ"ד נכונים דברי הר"ן דאי' בשבת דף ע"ה ע"ב שוחט בשבת משום מאי מחייב משום נטילת נשמה כו' יעו"ש הרי מבואר דחתיכת הסימנים לא מיקרי מלאכה רק מפני נטילת נשמה: וה"ה בעושה חבורה כל דהוא או שוחט מקצת יש בו משום נטילת נשמה שהדם הוא הנפש אבל עצמות החבורה והחיתוך אינה מלאכה. ואם אדם שוחט מקצת סימנים ואין דם יוצא אינו מחויב משום מלאכת שבת כי אינה מלאכה אלא ביציאת הדם. ומעתה י"ל דאי חשבינן תחלת השחיטה למקלקל אף שדעתו לגמור השחיטה ליכא למחייבא על תחלת השחיטה מטעם שכ' הפליתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן כיון שדעתו לגמור השחיטה דשאני בסותר ע"מ לבנות הסתירה בעצמותה הוא מלאכה וכשעשאה שלא ע"מ לבנות לא מיפטר אלא משום מקלקל משא"כ כשעשאה ע"מ לבנות דכיון דבכה"ג לא שמי' קלקול הרי עשה מלאכת מחשבת אבל בתחלת השחיטה אף שיוצא דם מיד הלא אין צריך כלל להכשר שחיטתו יציאות הדם שיוצא בתחלת השחיטה דאף אם אין יוצא דם ומקצת הנפש בתחילת השחיטה תתכשר הבהמה בגמר שחיטתו ע"כ לא שייך למחייבי' על יציאת הדם בתחלת שחיטה מטעם מקלקל ע"מ לתקן דהא להכשר הבא בגמר השחיטה לא הועיל כלל קלקול זה שנעשית בתחלת השחיטה ביציאת הדם דגם בלעדו היתה גמר השחיטה גורם הכשר וא"צ לגמר השחיטה רק חתיכת הסימנים מתחילת עד רובן והחיתוך שבתחלתו אינו מלאכ' וא"ש דברי הר"ן הנ"ל:
אמנם ליישב סברת הרמב"ם שמחייב גם אתחלת החבור' והשחיטה צ"ל לדעתו דלא חשיב כלל מקלקל אף בתחילת השחיטה דכיון שרוצה לשחוט הבהמה שתצא נפשה אין שם קלקול כלל על יציאת הנפש בתחילת השחיטה דהא מוכנת הוא לזה שתצא כל נפשה במעשה אותה השחיטה ואף דל"צ ליציאת הנפש בתחלת השחיטה מ"מ עכ"פ לאו שמי' קלקול והוי ככל מלאכה שא"צ לגופה שחייבין עלי' לפי הפסק הלכה כר"י שמחייב מלאכה שא"צ לגופה ולא מיפטר אלא במקלקל כדאיתא בכמה מקומו ובחגיגה דף י' הלכות שבת מיכתב כתיבין. ל"צ לכדר' אבא דאמר ר"א החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' כמאן כר"ש דאמר משא"צ לגופה פטור עלי' אפילו תימא לר' יהודה התם מתקן הוא הכא מקלקל הוא ע"כ וכתב הה"מ בפרק א' מהלכות שבת דין י"ז חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וכו' מימרא בפ' כ"ג וטעם הקלקול לר"י כדאי' התם ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב ה"מ מתקן אבל האי מקלקל הוא ע"כ ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול אע"פ שאינו צריך לה חייב עלי' לדעת רבינו שפסק כר"י וזה פשוט עכ"ל וה"ה הכא כיון דתחילת השחיטה ג"כ לא הוי כמקלקל וסמוכין לדברי אלה מדברי הבעה"מ מס' שבת פרק ר"א שכתב בזה"ל ואין זה דומה לשוחט את הבהמה ומבעיר את העצים לבשל את הקדירה שזה הוא דרך הנאתה ע"כ הרי שסובר דשחיטה לא מיקרי מקלקל ובפסחים דף ע"ג ע"א לא נשמע רק היכא שאין השחיטה מותרת יש לקרותה מקלקל לולי התיקון להוציאה מידי אמ"ה אבל על שחיטה המותרת שהיא היא דרך הנאתה דבהמה לשחיטה עומדת י"ל דאין שם קלקול אף בתחילת שחיטה ומחולין דף ח' דאי' שם סכין של ע"ג מותר לשחוט בה דמקלקל הוא לק"מ דשאני התם דמיירי לענין נהנה מסכין של ע"ג שאיסורו מלא ידבק בידך מאומה כלומר שלא נתרבה ממונו ע"י ע"ג אין בשחיטה שום הנאה שבחיי' הי' דמים מרובים מלאחר שחיטה. וכן מדייק רש"י שם בד"ה מקלקל הוא וכ' בזה"ל ואין זו הנאה שבחיי' הי' דמים מרובים מלאחר שחיטה כו' יעו"ש:
והשתא דאתינן להכי דתחילת שחיטה ג"כ לא מקרי מקלקל לענין מלאכת שבת רק שעכ"ז הוי הוצאת הנפש שבתחילת השחיטה כמלאכה שאצ"ל דהא הכשר הבהמה אינה תלוי' בזה רק ביציאות הנפש בגמר השחיטה וא"כ א"ש דברי הפי' המשניות להרמב"ם דהוא קאמר אליבא דהילכתא דמלאכה שאצ"ל חייב א"כ כיון דתחילת השחיטה לא חשיב קלקול שפיר חייב עלי' משום מלאכת שבת אף דהוי מלאכה שאצ"ל דהא הוא פוסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב אבל הגמ' מקשה שפיר דנוקמא כר"מ ובמזיד כו' משום דר"מ מצי סבר דמלאכה שאצ"ל פטור א"כ בתחילת השחיטה לא עבר על מלאכת שבת דנהי דלא הוי מקלקל בתחילת השחיטה וכנ"ל מ"מ הכשר הבהמה אינה תלוי בזה רק ביציאת הנפש בגמר השחיטה והוי לה משאצ"ל ופטור וכיון דלא הוי מחלל שבת עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר וכן הרשב"א לא כתב רק לר' יהודה מתני' איירי בשוגג ולא במזיד משום דר"י סובר משאצ"ל חייב א"כ תיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בחבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו ולכך מוקי בשוגג אבל לר"מ דמצינן למימר שסובר משאצ"ל פטור מצינן לאוקמא המתני' אף במזיד דכיון דמשאצ"ל פטור לא מקרי מחלל שבת עד גמר השחיטה וכבר נעשה השחיטה בהכשר וכיון שכן אף לר"ש שמחייב מקלקל בחבורה מ"מ הא פוטר בחבורה במלאכה שאצ"ל וכל תחילת שחיטה הוי משאצ"ל כיון שאין כוונתו על יציאות הנפש בתחלת השחיטה כי די להכשר הבהמה בגמר השחיטה אמנם מה שמחליט הר"ן דבתחילת שחיטה כיון דהוי מקלקל ליכא חילול שבת צ"ע לכאורה דהא אי' בשבת דף ע"ה שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כו' צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוהו אינשי וליתי וליזבני מיני' ע"כ וכיון שאין צביעה אחר צביעה וגם היכא שכבר נצבע בה"ש אין לו צורך בדמים הנגרים אח"כ אם כן לענין חיוב צובע בשחיטה אי אפשר למיחייבי' על הצביעה הבאה בדמים היוצאין בשעת גמר שחיטה דהא כבר נצבע בית השחיטה א"ו מה שאמר רב משום צובע הכוונה על הדמים שיוצאים ראשונה בשעת תחילות או באמצעית השחיטה וקשה דהא אז עדיין אין על גוף השחיטה שם תיקון לפי סברת הר"ן ואמאי חייב על הצביעה הבאה קודם גמר שחיטה וצ"ל דאף דגוף השחיטה טרם הגמר מיקרי מקלקל מ"מ לענין עצמות מלאכת הצביעה אף בתחילת השחיטה מיקרי מתקן. והסברא פשוטה לחלק דחיתוך השחיטה בעצמותה היא קלקול בגוף הבהמה ע"כ לא נקרא עלי' שם תיקון במאי שנכשרת הבהמה עי"ז לאכילה והכשר זה אינו בא אלא בגמר השחיטה ע"כ עד סמוך לגמר השחיטה שעדיין לא נכשר הבהמה לאכילה הוי החיתוך ויציאת הנפש קלקול משא"כ לענין מלאכת צביעה דבעצמותה ליכא שום קלקול והוי ככל צובע לתועלת אף שאין התועלת מיד בשעת הצביעה דמתנאי מלאכת שבת אינו רק שתהא מלאכה חשובה לצורך דבר מה והדבר מוכרחים כנ"ל דאל"כ אמאי מחויב בשוחט משום צובע שהכוונה על הצביעה המתהווית טרם גמר השחיטה וכיון שכן נשאר קושי' התוס' והר"ן דאמאי כשרה שחיטות שבת דהא הוי מומר דמיד בתחילות או באמצעית השחיטה כשנגרר הדם עבר השוחט ונתחייב משום צובע וממילא הוי גמר השחיטה ע"י מומר לחלל שבתות וליישב קושיא זו צריכין לומר דרב לא מחייב בשוחט משום צובע אלא בשוחט ע"מ למכור בשר הבהמה דבכה"ג הוא דניחא לי' בצביעת ביה"ש כדברי הגמ' דליתי וליזבני מיני' משא"כ כששוחט לצורך עצמו ולא ע"מ לזבין לא שייך צביעה ומעתה י"ל דמתני' השוחט בשבת מיירי כששוחט לעצמו אבל זה דוחק דמתני' סתמא קתני ועוד אף שהתוי"ט במס' שבת פ"ז משנה ב' כ' מסברא דנפשי' כנ"ל ובזה הלשון דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא לי' דליתווס דמא כי היכי דלזבוני מיני' א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה כו' ע"כ נלע"ד דיש מקום עיון בזה דהא בשבת דף ק"ז החובל בהן חייב כ' רש"י ז"ל בזה"ל ל"א כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע וכ' הרשב"א בחידושיו ואינו מחוור כו' ועוד מאי צורך בצביעת עורם כאותה שאמרו בפ' כ"ג שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע אמר רב כו' צובע במאי ניחא לי' דליתווס בה"ש דמא דליחזו אינשי ולזבוני מיני' וא"כ הכא מאי ניחא לי'. אלא מיהו בירושלמי פ' כ"ג משמע כו' וכדי ליישב קושי' הרשב"א נ"ל ואקדים מה שיש לדקדק על הרשב"א למה הוצרך להביא ראי' מדברי רב רב הנ"ל ולא הקשה בפשיטו' מה צורך יש בצביעה כו' וצ"ל דלמ"ד דשא"מ אסור וחייבין עלי' גם בלא צורך כלל חייבין עלי' ולכך הוצרך הרשב"א להביא ראיה מדברי רב הנ"ל משם מוכח שבמלאכת צביעה אינו חייב רק כשעושה לצורך ונשתנה מלאכת צביעה כזו משאר מלאכת שבת דאף דבשאר מלאכת שבת יש חיוב אליבא דמ"ד דשא"מ אסור אף דאינו מתכוון מ"מ בצביעה ליכא חיוב רק כשחפץ באותו הצביעה וכן מורה להדי' לשון הסמ"ג בהל' שבת וז"ל הצובע מסקינן בפ' כ"ג דף ע"ה לרב דשוחט חייב משום ננ"ש ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בה"ש בדם כדי שיראו ב"א שנשחט מחדש ויקחו ממנו כו' וגרסי' בירושלמי מאי צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע כו' וגרסי' נמי בפ' המצניע דף צ"ה אשה לא תעבור שרק על פני' מפני שצובעת בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותו הצביעה עכ"ל ומובא בספר תוספת שבת סי' ש"כ ס"ק מ"א ז"ל הש"ע יש מי שאומר שאוכל תותים או שאר מיני פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדו או במפה משום צובע אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה דאין צביעה באוכלין ע"כ וכ' בתוספת שבת בזה"ל ואע"ג דצובע בו פניו ידיו ורגליו ל"ל בה דצובע לא שייך אלא בדבר שדרכו לצבוע ופניו ידיו ורגליו אין דרך לצבוע כו' כן כתב הרא"מ ומג"א ובזה נתיישב היטב מה שמקשה בספר אור יקרות על הסוגי' שהובא בסמוך דרב ס"ל דשוחט חייב משום צובע ומסיק רב אהא צובע במאי ניחא לי' כו' והקשה הוא דהיכי ס"ד דדור אחרון לאחוכי עלי' כיון דר"י ס"ל משאצ"ל חייב עלי' וכבר כ' התוס' בפ' כירה דגם בכה"ג חייב לר"י. אף אם הדור האחרון לא ס"ל כר"י בהא. מ"מ האיך יעלה על רוחם לאחוכי על מאן דס"ל כר"י כו' אבל לפי מה שנתבאר כאן הקושי' דחוי' מעיקרא וליתא דהא אם לא הי' ניחא לי' בהאי צביעה א"כ הו"ל דבר שאין דרכו לצבוע וליכא לחיובא עלי' ולכך הוצרך לומר דניחא לי' בהאי שוב מצאתי בסמ"ג כו' עכ"ל התוס' שבת ובאלי' רבא סי' ש"כ ס"ק כ"ד כ' בזה"ל צביעת פניו או ידיו אינו חושש שאין צביעה שייכא אלא בדבר שדרכו לצבוע כו' כ' המג"א בבגד אדום כ"ש אסור לקנחו דמתקן הוא כו' גם תמה אני שלא ראה מ"ש האגור סי' תמ"ד ע"ז וז"ל ונ' דלא מבעי' לדעת הערוך דמותר פסיק רישא דלא ניחא לי' בהאי צביעה אלא אפי' למ"ד דאסור נראה דהוי דרך לכלוך דאין דרך לצבוע באלו הדברים עכ"ל לכן נראה לי להקל עכ"פ באדום ואפי' בלבן שא"א בענין אחר עכ"ל האלי' רבא ולפי הנ"ל י"ל שדעת רש"י דלענין דשא"מ אין חילוק בין מלאכת צביעה לשאר מלאכות ולכך החובל בשמנה שרצים אף דלא ניחא לי' בהצביעה חייב משום צובע אמנם ז"א אלא בעור שדרכו בצביעה אבל באוכלין שאין דרכו בהצביעה ליכא למחייבי' משום צובע רק היכא שיש תועלת בצביעות אותו בשר וזה מדויק ברש"י מס' שבת דף ע"ה שעל דברי הגמ' צובע במאי ניחא לי' כ' רש"י בזה"ל צובע בשר במאי ניחא לי' להשוחט בצביעת הבשר היינו אכוחי ע"כ אבל בעור שדרך לצבעו יש לחייבו אף היכא דלא ניחא לי' במה שנצבע ומיושב קושי' הרשב"א הנ"ל דעור שדרכו בצביעה יש חיוב אף באין צורך לזה בהצביעה אבל בשר שאין דרכו בצביעה לא מיקרי צביעה רק לכלוך. ולכך הוצרך רב לומר דניחא בצביעת בשר ביה"ש וע"פ שם צביעה בדם שבבה"ש ולא לכלוך ומעתה יש להוסיף עוד דכיון שבבהמות הנשחטים למכור בשרם יש תועלת בצביעות בה"ש ממילא הוי סתם בשר ביה"ש כדבר שדרכו בצביעה ואפשר שע"כ אף בשוחט לצורך עצמו יש לחייב משום צובע אף דלא ניחא לי' מ"מ כיון שיש תועלת מה בדם הנגרר על בה"א אין שמו לכלוך רק צביעה ואף שאין דעתו של זה למכור הבשר מ"מ כשנצבע ביה"ש הוי כצביעות דבר שדרכו בצביעה. שאף כשהצובעו אינו חפץ באותו הצביעה מ"מ חייב למ"ד דשא"מ אסור וחייבין עלי'.: וא"כ נשאר הקושי' הנ"ל דלר' יהודה שמחייב בדשא"מ אף היכא דלא ניחא לי' השוחט בשבת אף שאין על דעתו למכור הבשר לאחרים מ"מ עובר ומחלל שבת בתחילת השחיטה במה שנצבע בשר ביה"ש בדם ונעשה מומר לחלל שבתות בתחילת השחיטה ואף אם נאמר שליכא חיוב מיתה בדשא"מ מ"מ מיקרי מומר לחלל שבתות דהא גם מחלל שבת בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן מיקרי מומר כדאי' במס' עירובין דף ס"ט עאכו"כ לר' יהודה להסוברים דלשיטתי' מדאורייתא אסור דשא"מ ולדעת התוס' יש גם חיוב מיתה אליבא דר"י בכה"ג דהוי פסיק רישא כמ"ש בתוס' מס' יומא דף ל"ד ע"ב ד"ה ה"מ ובתוספות מס' כריתות דף כ' ע"ב ד"ה סבירא לי' כר"י ובתוס' מס' שבת דף מ"א ע"ב ואין לדחות דכששוחט לעצמו דלא צריך לצביעת הדם הוי לדידי' לכלוך הדם בבה"ש כמקלקל דכל לכלוך קלקול הוא ובדבר שא"מ ומקלקל מותר אף מדרבנן כדאי' בתוס' בהרבה מקומות דהא בשר דרכו בהדחה ולא שייך שום קלקול:
והנה במרדכי פ"ק דחולין אי' בזה"ל ואפי' אם הוא מומר לע"ג או מחלל שבתות במזיד פעם אחת ואין מפקיר עצמו לכופר ולעשות בפרהסיא נראה דלא מיקרי מומר לאסור שחיטתו בדיעבד מדאמר ריש לקיש כו' השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ג מותרת כו' יעו"ש מדבריו נשמע דאף במחלל שבת ב' פעמים אף שלא הי' בפרהסי' מיקרי ג"כ מומר ובפעם השני שחיטתו פסולה כלומר אף שחילולו השני' היתה במה ששחט בשבת מ"מ כיון שכבר חילל שבת פעם א' פסולה שחיטה השני' אשר בה נעשה חילול שבת שני' אף דאינו נעשה מומר עד סוף גמר השחיטה ודלא כסברת הר"ן והרשב"א בזה דלסברתם נסתר ראייתו של המרדכי מדברי ר"ל וכוונת דברי המרדכי הנ"ל מבואר בשו"ת מהרי"ק סי' ק"ס וא"כ צ"ל שהמרדכי סובר כהר"ן דבשחיטה בשבת אינו מחלל שבת רק בפ"א בגמר השחיטה: דאל"כ מאי מקשה הגמ' ונוקמא במזיד וכר"מ דהא אף אם לא היה בפרהסיא מ"מ הוי מומר דמחלל שבת ב' פעמים הוי מומר. א"ו דבשחיטה ליכא חילול שבת רק בפ"א בגמר השחיטה ולא בתחילת השחיטה משום דהוי מקלקל אלא דאכתי קשה לפמ"ש לעיל דלרב דמחייב משום צובע תיכף בתחילת השחיטה הו"ל מחלל שבת א"כ לדידי' יש ב' חילולים שבת בכל שחיטת שבת וא"כ מאי פריך הגמר ונוקמא במזיד וכר"מ כנ"ל וצ"ל דקושי' הגמ' דנוקמא במזיד וכר"מ כששוחט בהמת חבירו לא בהמת עצמו ובכה"ג ליכא למחייבי' משום מלאכת צביעה אלא אליבי' דר"י שסובר דמשאצ"ל חייב וכמ"ש לעיל כדמוכח מדברי הגמ' בשבת ק"ג ע"א דקא עביד בארעא דחברי' ולא מצינו בשום מקום דר"מ מחייב באינו מתכוון במשאצ"ל:
אמנם אם כן הוא לדעת המרדכי צ"ע בסוגיא דטבח ומכר בשבת בב"ק דף ע"א ע"א ובכתובות דף ל"ג ע"א דמוקי שם הגמ' מאי דמחייב ר"מ בגנב וטבח בשבת בטובח ע"י אחר ומקשה הגמ' ואי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי כו' וקשה הא התם אף לפי האוקמתא דר"ש היא ושסובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור צריכין לומר דהברייתא מיירי במזיד דאי בשוגג גם לרי"ה מעשה שבת מותרין וכיון דמיירי במזיד יכולין לומר בפשיטות דרבנן דפטרו הוא ר' יהודה שהוא סתם בר פלוגתא דר"מ ולר"י דמחייב אף במשאצ"ל השוחט בהמה אף שאינו שלו מחויב גם משום צובע. והרי השליח ששחט בשבת בשליחתו של הגנב חילל שבת פעמים תיכף בהתחלות השחיטה עבר על צביעה ובגמר השחיטה משום ננ"ש והוי שחיטת מומר ולא הוי שמי' שחיטה ולכך פוטר ר"י את הגנב המשלחו מדו"ה דהוי כאלו לא נשחט כלל ור"מ סובר דמשאצ"ל פטור עלי' וליכא לגבי' השליח חילול משום צביעה בתחילת השחיטה משום דהנייתא בצביעה אינה אלא לבעל הבהמה ולא להשליח וליכא חילול שבת גבי' השליח רק בגמר השחיטה בננ"ש ובפ"א לא נעשה מומר ושחיטתו שחיטה מעלי' ולכך מחייב ר"מ משלחו דו"ה ונ"ל פשוט דלמ"ד משאצ"ל חייב נתחייב השוחט משום צובע אף לפ"ד הסמ"ג בהלכות שבת שכ' שאין צביעה אלא כשאדם חפץ באותו צביעה דאף דליכא ניחותא להשוחט בצביעה מ"מ כיון דאיכא ניחותא לבעל הבהמה באותו צביעה הוי ע"ז שם מלאכת צביעה רק דהוי לגבי השוחט שאינו שלו מלאכה שאצ"ל ומתחייב עלי' למ"ד דמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה ומחמת קושי' זו הי' מקום לומר שמכאן ראי' לדעת הפוסקים דאף דבכל מקום הילכתא כרב באיסורי נגד שמואל מ"מ בהך פלוגתא דרב ושמואל בשוחט בשבת משום מאי מחייב לא פסקינן כרב אלא כשמואל וכבר נתעוררו ע"ז כמה מחברים ובח"צ בתשובותיו סי' צ"ב יעו"ש רק שעכ"ז קשה מאי מקשה הגמ' למ"ד מע"ש דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דילמא אותו המ"ד סובר כרב ול"ק לדידי' מ"ט דרבנן דפטרי דאפשר לומר כהנ"ל ויעוין הסמ"ג שהבאתי לעיל שהביא דברי רב במלאכת צביעה ונראה מדבריו דלא דחי דברי רב מהילכתא ונשאר קושיא הנ"ל]:
ובדרך פלפול י"ל לפי דברי רש"י בפ' מי שהחשיך שכתב בזהי"ל מ"ט שרי לי' למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת כו' יעו"ש וביותר לפי המבואר בשו"ת פני יהושע חלק יו"ד סי' דכיון דיש שליחות לעכו"ם מדרבנן לחומרא איכא איסורא במלאכת שבת לגבי המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו וממילא נשמע דהא דלא מתחייב אדם כשמצוה לישראל לעשות מלאכה בשבת טעמו משום דאשלד"ע וכבר האריך בזה בעהמ"ח ספר בית מאיר סי' ה'. ולפי"ז י"ל דלמ"ד דמשאצ"ל פטור כשהבעל הבהמה רוצה בצביעת ביה"ש וניחא לי' דליתווס דמא כדי לקפוצי עלי' זבינא דלגבי' הוי מלאכה שצריכה לגופה ולגבי השליח הוי משאצ"ל יש לחייבו את בעל הבהמה משום חילול שבת על מלאכת הצביעה כשנעשית השחיטה בשליחתו ע"י אחר שצוהו לשחוט את בהמתו בשבת דאף שהוא בעצמו לא עשה מלאכ" מ"מ הרי נעשית ממילא ע"י שליחותו שציוה להשליח לשחוט בשבת ושלוחו של אדם כמותו ומדין אשלד"ע ליכא למיפטר בזה דהא השליח אינו בר חיובא הוא כלל על מלאכת הצביעה כיון דלא מתכוון עלי' והוי לגבי משאצ"ל והכא דאין השליח בר חיובא מתחייב משלחו לרבינא שסובר כן במס' ב"מ דף יו"ד וכל היכא דפליגי ר"א ורבינא רבינא הוא המקיל והוא שסובר מע"ש דרבנן וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דא"א לתרץ אליבא דרבינא שסובר מע"ש דרבנן דהטעם מה דפטרי רבנן הוא משום דהשליח הוא מומר בחילול שבת פעמים בצביעה ובננ"ש דא"כ יצטרך לומר דמיירי שנשחטה הבהמה למכור מבשרה לאחרים דאל כ ליכא ניחותא בהצביעה אף לבעל הבהמה והיכא שאין שום אדם חפץ באותו צביעה לא מיקרי צביעה ואינו בכלל מלאכה וכיון שע"כ צ"ל שחפץ בעל הבהמה באותו הצביעה יושאר קשה מ"ט דר"מ דמחייב את הגנב דו"ה נפטרי' מטעם קלב"מ דהא אף שהיתה הטביחה ע"י אחר כיון שנעשית בשליחותו יש עליו חיוב משום חילול שבת מצד מלאכת צביעה שנעשית מיד בתחילת שחיטה ע"י שלוחו והשליח לא הי' בזה בר חיובא וחל החיוב משום צובע על המשלחו וקלב"מ. וי"ל כיון דוטבחו כולו בעינן כשם שאין לחייבו על תחלת השחיטה לבדה כך למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אין לחייב דו"ה על סוף שחיטה לבדה וכיון דקלב"מ בתחילת שחיטה תו ליכא למחייבי' עוד על גמר השחיטה לבד דבמלת וטבחו נשמע שעשה הגנב כל השחיטה דהיינו מתחלה ועד סוף וכמו שאבאר בראיות לקמן דאל"כ מאי מקשה הגמ' וכי זה חוטא וזה מתחייב והא חטאו של זה אינו אלא מצד מזיק שז"א אלא בתחלת השחיטה. ומדמחייב ר"מ בטובח בשבת ע"י אחר צ"ל דמיירי בלא נשחט הבהמה למכור את בשרה וליכא כלל משום צובע וא"ש קושי' הגמ' מ"ט דרבנן דפטרי ואף שפלפלתי לעיל שי"ל דלר"י יש חיוב משום צובע אף שאין הבשר עומדת למכור מ"מ פשוט שאין זה לפי דברי הסמ"ג הנ"ל שנראה מדבריו דהיכא דאין שום אדם חפץ באותו צביעה לא שמי' צביעה ולא מיקרי מלאכה כלל. ולפ"ד התוס' במס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו דהיכא דקלב"מ ליכא התחלות חיוב קנס י"ל שאפשר להגנב לפטור א"ע מהקנס בטענה שהי' קלב"מ בשעת הטביחה אף שמודה שאינו כן מיפטר מדין מודה בקנס: א"כ י"ל בקיצור דלהך אוקמתא דלר"מ מת ומשלם ל"ל ומיירי בטובח ע"י אחר ע"כ צ"ל דליכא בשחיטה צד חיוב משום צובע דאל"כ אמאי מחייב ר"מ הא ביד הגנב למיפטר א"ע בטענה שרצה למכור מהבשר והוי ניחא לי' בצביעת בה"ש דמא והוי קלב"מ במזיד או בשוגג במעש' שלוחו בדין שלוחו של אדם כמותו כיון דהשליח לאו בר חיובא בזה דלדידי' הוי משאצ"ל:
ויש להוסיף עוד דרך פלפול שלפי דעת הרמ"א בחוה"מ סי' קפ"ב דהלכה כרבינא דאשלד"ע אינו אלא היכא דהשליח הוא בר חיובא ובד"מ שם העלה זה מדברי המרדכי יעוין שם בש"ך שמשיג על הרמ"א ועל דעתו דהלכה כרב סמא דכל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אשלד"ע ולפי דברי הנ"ל מקום יש שלשיטות המרדכי הנ"ל דמחלל שבת ב' פעמים הוי מומר אף שלא עשאוהו בפרהסי' יש ראי' דהלכה כרבינא דלכאורה אף שאין הלכה כרב דשוחט חייב משום צובע מ"מ קשה מאי מקשה הגמ' בשוחט בשבת מ"ט דרבנן דפטרו נימא דהחכמים המה ר"י דס"ל דחייב במשאצ"ל ואיכא חילול שבת בתחלת השחיטה לפמ"ש לעיל בכוונת דברי הרמב"ם בפי' המשניות דכל השחיטה מתחלתו ועד סופו אין שם מקלקל עלי' וכאשר סמכתי דברים אלו מדברי הבעה"מ וביותר נשמע כן מדברי מהר"א ממיץ בספר יראי' הלכות שבת רק שאם אין צריך לדם הוי מלאכה שאצ"ל ולר"י מחייב גם בתחלת השחיטה אף שא"צ לדם והוי לר"י כל שוחט בשבת במזיד מומר כי ב' חילולים הוא עושה בתחילת החיתוך ובגמר השחיטה. ור"מ ל"ל חיוב במלאכה שאצ"ל לכך מחייב בטובח ע"י אחר אמנם י"ל דאף למ"ד מלשאצ"ל פטור יש חילול גם בתחלת השחיטה כשבעל הבהמה שוחט בעצמו בהמתו כיון דמן הסתם ניחא לי' דליתווס דמא ביה"ש כי היכא דליקפצו עלי' זבינא דמחלוקת רב ושמואל אינו אם נאמר דניחא לי' או לא אלא פליגי אם יש צביעה באוכלין וכיון דעכ"פ ניחא לי' ביציאת הדם לצורך צביעת בה"ש אף דפסקינן דליכא איסור מצד מלאכת צביעה דצביעה באוכלין לאו שמי' צביעה מ"מ הוי חילול שבת ביציאת הדם משום נטילת נשמה או משום מפרק לפ"ד הקדמונים והרמב"ם בפ"ח מה"ש ואינו בכלל משאצ"ל דהא יש לו צורך ביציאת הדם והוי כשאר צורך לדם כעין צורך ליציאת דם בתולים לידע שהיא בתולה וכדומה דמיד שיש צורך מה לא מיקרי משאצ"ל וא"כ לא הוי מצי הגמ' לשנות דטעמא דרבנן דפטרו משום דהוי מומר וכנ"ל וטעמו דר"מ משום דהוי משאצ"ל ולכך פוטר שסובר משאצ"ל פטור דא"כ תיקשי דגם לר"מ ליפטור מטעם קלב"מ וכנ"ל דהיכא דאין השליח בר חיובא על יציאת הדם בתחלת השחיטה חל חיובו על המשלח מדין שלוחו של אדם כמותו אף לד"ע היכא דאין השליח בר חיובא ואף אם גם להגנב לא הוי ניחא לי' ביציאת הדם מ"מ כיון שעל מחשבה שבלב א"א לעמוד כ"א על פיו הוי כמודה בקנס דפטור ואף לפי דברי הפ"י בד"ה לכך נראה דאינו נאמן לומר שהי' קלב"מ משום דאין אדם מע"ר אכתי הי' יכול למיפטר א"ע אם הי' אומר דהוי ניחא לי' ביציאת הדם ועל חילול שבת בזה הי' שוגג דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם ועוד שאני הכא דהא מן הסתם ניחא לי' לבעל הבהמה דילתווס בה"ש כנראה מפשטות לשון הגמ' שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע והיינו דסתם שוחט בהמה דעתו למכור מבשרה וע"כ מסתמא ניחא לי' ומחייבין אותו אליבא דרב על חילול זה אף דלא נשמע ממנו דניחא לי' ולפ"ד התוס' במס' שבת דף מ"ב ע"ב ד"ה מיחם בתולש לאכילה או בארעא דידי' חייב חטאת בכל שהוא משום מיפה את הקרקע אע"פ שאינו מתכוון ליפות כיון דאנן סהדי דניחא לי' תו לא מיקרי משאצ"ל ע"כ נכונים דברי הנ"ל אף אם נתפוס כדברי הפנ"י ובלא"ה הארכתי במקום אחר לדחות דברי הפ"י עפ"י מ"ש הב"י בטוחה"מ סי' ל"ד סעיף ל"ו בשם בעה"ת שער כ"א ח"ב דהא דא"א מע"ר אינו אלא לענין עדות אבל אם טוען על חבירו ענין שהוא משים עצמו רשע טענתו טענה ולא מבטלינן לי' משום אאמע"ר עכ"ל [אמנם יש אריכות בזה בפוסקי' קדמונים מקצתם מובאים בכנה"ג חוה"מ סי' ל"ד ס"ק ס' ובסי' פ"ב על הטור סי' קנ"ד] עכ"פ בגוונא דידן דלולא דברי עצמו ג"כ אנו דנין מסתמא דניחא לי' וכהנ"ל. ואמאי מחייב ר"מ א"ו דגם ר"מ ס"ל דחייב במשאצ"ל ולא חל חיובא על המשלח וכדי שלא יהי' קשה דא"כ עבר השליח בחילול שבת ב' פעמים ונעשה מומר צ"ל דטבח בשבת ע"י אחר מיירי כשהשליח הי' שוגג על חילול השבת של משאצ"ל ולא נעשה מומר וא"ש בין להחכמים ור"מ וממילא נשמע מתוך הדברים הנ"ל דהלכה כרבינא היכא דהשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו וא"ש דברי הה"מ בדעת המרדכי וראי' לדברי הנ"ל ממ"ש רש"י במס' שבת דף קל"ג ע"א ד"ה ואי איכא אחר ליעבד אחר כ' רש"י ולא ליקו אב התם ע"כ ודוק:
הן אמת שיש סתירה לדברי הנ"ל ממ"ש המל"מ בהלכות גניבה פ"ו דין ו' דאתיא לי' ממ"ש הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ז אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר דהא בטבח בשבת ע"י אחר מיירי שלא אמר המשלח להשליח שישחוט לו בשבת ודלא כדברי הטור חו"מ סי' ש"נ שכ' עשה לו שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כו' יעו"ש אמנם אשתמיט לי' להמל"מ לשון הרמב"ם בפי' המשניות שכתב בזה"ל כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ כו' וכעין זה כ' הרשב"א בחדושיו לענין שחט לע"ג בזה"ל ומיהו א"ל דהא אמרי' בפ' השוחט כו' דישראל לצעורי קא מכוון כו' ובתוס' תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו הוא שוחט ושוחט לע"ג ממש כמו שאמר לו זה עכ"ל וביש"ש סי' כ' אי' בזה"ל בטובת ע"י אחר פי' שנתן לו הגנב לשלוחו לשחוט בשבת וטבח השליח בשבת כו' ע"כ הרי שרבים מקדמונים הסכימו לפרש שמיירי שעשאו שליח לשחוט לו בשבת עבורו דכן מורה לשון וטבח בשבת דנקראת הטביחה בשבת ע"ש המשלח והיינו דכיון שעשאו שליח לשחוט בשבת אף דלענין עונש בידי אדם אמרי' דאשלד"ע מ"מ כאלו הוא עשה ובדיני שמים חייב וכדכתיב גבי דוד ואותו הרגת בחרב בני עמון יעוין קידושין דף מ"ג ע"א וע"כ לכמה שיטות הפוסקים ולחד תרוצא בתוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב ובפרט לפמ"ש באס"ז בשם רבינו פרץ אף דאשלד"ע מ"מ המעשה מתקיים הרי דלא נאמר אשלד"ע רק לענין פטור המשלח מעונש וכן מורה קצת לשון רש"י בקידושין דף מ"ב ע"ב ד"ה אין שליח כו' שיתחייב שולחו ומטעם זה דעת הטור והקדמונים הנ"ל לחייב דו"ה להגנב באומר שחוט לו בשבת אף שנתערב בזה גם איסור שבת. דסברת המל"מ לחלק בזה י"ל דמיתלי תלי במחלוקת הפוסקים אם היכא דאשלד"ע גם המעשה בטל דלהסוברים דהמעשה בטל קרוב להיות כדברי המל"מ כיון שנתערב איסור אחר יבטל אותו האיסור דין השליחות משא"כ להסוברים דאף היכא דאשלד"ע מ"מ המעשה קיים והוי כאלו נעשה ע"י המשלח לענין קיום הדבר שנעשה מדרך השליחות מהראוי לחייב דו"ה את הגנב בטבח ע"י שליח אף כשנתערב עוד איסור אחר באותו מעשה השליחות כגון שצוה לו לשחוט בשבת. דאף דלענין עונש על מעשה שבת לא מחייבינן את המשלח מ"מ מיקרי כאלו הוא עשה הדבר הזה ככל אשר נעשה ולענין עונש דו"ה יש שלד"ע אף לעונשו:
שוב מצאתי בספר הפלאה שכתב בספרו לכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה וכי זה חוטא וזה מתחייב שכתב מסברא דנפשי' דלכך בטל השליחות בנתערב עמו איסור אחר משום דהיכא דלא אמרינן שלד"ע בטל השליחות יעו"ש א"כ ברורים הדברים שכתבתי לעיל דלשיטות הפוסקים דאף היכא דאשלד"ע לא מבטל השליחות יש לחייב על דבר שאמרינן בי' שלד"ע אף כשנתערב בו איסור אחר דלא אמרינן גבי' יש שליח לדבר עבירה ודוק:
עוד בסוגיא הנ"ל
דף י"ד ודף ט"ו] גמ' ולוקמא כר"י הסנדלר דאמר ל"ש בשוגג ול"ש במזיד לא יאכל כתב הרשב"א בחידושיו ד"ה ונוקמא כו' וקשה למה לי להזכיר כאן מה שאסר ר' יוחנן לדידי' בין שוגג בין מזיד ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל והכי הול"ל ולוקמא בשוגג ור"י הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמא במזיד ור"מ היא ע"כ לחומר הקושי' נ"ל לומר דרך פלפול דלקמן מסיק הגמ' כי שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהי' לו חולה והבריא ולכאורה תמיה למה לא מקשה הגמרא קושי' חזקה ביותר האיך תני במתני' ואתחייב בנפשו הא כשיש לו חולה ליכא במזיד חיוב רק אדרבא מצוה קעביד ומחויב לשחוט ולתרץ קושי' זו אקדים דברי התוס' שם ד"ה כגון שהי' לו חולה והבריא. וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי כו' וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחולי' לא הוי מוקצה כמו כו' ע"כ וצ"ע דבתוס' מס' פסחים דף מ"ו ד"ה רבה אמר כתבו וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל ע"כ וקשה לפי"ז היכא שהי' לו חולה והבריא בו ביום שרגילות הוא שיחזיר לחוליו כדברי התוס' הנ"ל אמאי מתחייב בשוחט נימא הואיל אם יחזיר לחוליו יהי' חזי לאותו חולה ורב מרא דשמעתא כאן אית לי' הכנה דרבה ואי' במס' ביצה דף ד' מאן דאי"ל הכנה דרבה ע"כ אית לי' הואיל דאל"כ האיך אופין מיו"ט לשבת. א"כ קשה כנ"ל דלרב האיך אפשר לומר דמתני' מיירי בהי' לו חולה והבריא הא בכה"ג שייך הואיל ולמה תני במתני' אע"פ שמתחייב בנפשו ואף אם נדחק לומר דאע"פ שמתחייב בנפשו הכוונה שיש חיוב בנפשו בגוונא שאין לו חולה בביתו מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן קשה עוד כיון שיש לו חולה ושייך הואיל הרי לא עבר בשוגג רק על איסור דרבנן ולמה אסורה אכילה ליומא הא ר' יהודה לא קניס אלא בשוגג באיסור דאורייתא ונ"ל לתרץ דבמס' שבת דף ע"ה ע"א אי' דשוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע כו' משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אימא אף משום צובע אמר רב מילתא דאמרו אימא בה מילתא דלא ליתי דרא בתראי ולחכו עלה צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליחווס בית השחיטה דמא כי היכא דליחזוה אינשי וליתי למזבנא ע"כ היוצא מדברי רב אף שהוא סובר כר' יהודה דדבר שאינו מתכוון אסור מ"מ אי לאו דניחא לי' בהצביעה כדי דליתי לזבוני מיני' לא הי' מחויב השוחט משום צובע [ומה שצ"ע בזה יבואר בסוף הקונטרס] מעתה י"ל דלפי טעמא של רב אין לחייב שוחט בשבת אף משום צובע אלא כששוחט בהמה שלו דשייך דניחא לי' בהצביעה כנ"ל משא"כ בשוחט בהמת חבירו דלא איכפת לי' בצביעה ודמי למה דאי' במס' שבת דף ק"ג גבי התולש עולשין כו' ואם לייפות את הקרקע כל שהן ומקשה הגמ' כולהו לא לייפות את הקרקע ומסיק ל"צ דקעביד בארעא דחברי' ע"כ הן אמת שהסוגי' דשם הוא אליבא דר"ש שסובר דבר שאינו מתכוון מותר ואף דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' כיון דעביד בארעא דחברי' עכ"ז אף לרב ולר' יהודה דמחייבי בדבר שאינו מתכוון מ"מ לענין החיוב בשחיטה מצד צביעה שאמר רב בעצמו להדי' דניחא לי' וכנ"ל היכא דלא ניחא לי' כגון בשוחט בהמת חבירו ליכא למחייבי' משום צובע רק משום נטילת נשמה. לפי"ז יש לחדש דבר דלרב ולר' יהודה כשצריכין לשחוט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה אם יש אחר שאינו בעל הבהמה לשחוט הבהמה אסור לבעל הבהמה לשחוט בעצמו דאם ישחוט אחר לא יהי' חילול שבת בהצביעה. משא"כ בשוחט בעל הבהמה בעצמו דעובר על מלאכת צביעה ואין בזה צורך לחולה והוי בזה מחלל שבת שלא לצורך לפי"ז מתורץ מה שהקשיתי לעיל אמאי מקשה הגמ' א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר ולא מקשה בפשיטו' אמאי יהי' מתחייב בנפשו. די"ל דמתני' מיירי בשוחט בהמתו ואיכא אחר לשחוט דבכה"ג אף כשיש חולה שיש בו סכנה מתחייב השוחט בהמתו לצורך חולה משום חילול שבת דמלאכת צביעה דלא הי' צורך בזה להחולה דאלו הי' נותן לאחר לשחוט לא הי' חילול שבת דצביעה ויעוין בטו' יו"ד הלכות מילה שכתב בשם הראב"ן במילה בשבת אי איכא אחר למול אסור לאב למול בעצמו משום דניחא לי' בתקנת בנו משא"כ אחר] ע"כ לא מקשה הגמ' רק מ"ט דר"י דאסר דהא מה דאסר ר' יהודה במבשל בשבת הוא מטעם שלא יהנה ממלאת שבת והרי בשוחט בהמתו בעצמו לחולה אף שעובר ללא צורך על מלאכת צביעה וע"כ מתחייב בנפשו מ"מ לא שייך לאסור עליו מפני זה האכילה כששוחט ומשו' דלא ליתהני ממלאכת שבת דהא חילולו את השבת בצביעה לא גרם לו הנאת אכילת הבשר דהא עמדה הבהמה לשחוט לצורך החולה ע"י אחר והי' הבשר מוכן לו לאכילה ועיקר החיוב שעליו הוא מחמת שלא הניח לאחר לשחוט ושחט בעצמו. והרי לא מתהני כלום במה שחילל השבת בשחיטתו בעצמו וא"ש קושי' הגמ' מ"ט דר' יהודה דאוסר ומתרץ הגמ' ע"ז כגון שהי' לו חולה והבריא שלא הי' עומד לשחיטה אף ע"י אחר דאף דליכא חיוב מיתה בשחיטת אחר דלגבי מלאכת נטילת נשמה אה שהבריא החולה שייך הואיל כנ"ל עכ"ז עכ"פ מדרבנן אסור ולא תשחט הבהמה ע"י אחר והוי השוחט בהמתו מתהני מעבירה במלאכת שבת שחילל בשחיטתו דמיד שהבריא החולה לא היתה הבהמה נשחטה ע"י אחר ע"כ אוסר ר"י עליו שיאכל בו ביום וממילא גם קושי' השני' שהקשיתי לעיל דכיון דרגילות הוא שיחזור לחוליו אמאי מתחייב בנפשו הא שייך הואיל מיושב דהואיל לא שייך רק לענין חיוב מלאכת נטילת נשמה. אבל לא לענין מלאכת הצביעה דאף אם ישוב החולה לחולי' ג"כ יהי' אסור לבעל הבהמה לשחוט בעצמו כשיש אחר לשחוט ומתני' מיירי כשיש אחר לשחוט וליכא הואיל בכה"ג כשישוב החולה לחולי' ולא יהי' אחר לשחוט. מלבד דלא אמרינן תרי הואיל: נראה לי עוד כיון שיש לפנינו אחר לשחוט לא שייך לומר הואיל אם לא יהי' אחר דהואיל כזה לא מצינו.
אמנם לפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' לעיל ונוקמא כר"י הסנדלר דהא פשוט דלר"י הסנדלר דאוסר מלאכת שבת מדאורייתא מקרא דקודש היא לכם וקניס שוגג אטו מזיד ליכא למיסר רק היכא שבחילול את השבת מתקן המאכל כמו המבשל בשר חי שבמה שמתקן הבשר לאכילה הוא מחלל את השבת. וכן עד"מ כשצריך למשקה וסוחט פירות שיש בהן דין חיוב משום סחיטה בשבת יש לאסור המשקה שבאה בחילול שבת אבל הפירות שנסחט מהם המשקה ודאי אין לאסור אף שנעבדה בהם עבירה דלא מחמת זה אסרה תורה מעשה שבת ולפי"ז י"ל דלר"י הסנדלר כשיש חולה בשבת ונותן הדין שיהי' מותר לשחוט הבהמה לצורך החולה רק שלבעל הבהמה בעצמו אסור לשוחטו משום צובע כנ"ל והיכא דעבר ולא הניח לאחר לשחוט רק שחט בעצמו אה שעשה כן במזיד ומתחייב בנפשו על מלאכת צביעה מ"מ אין לאסור אכילת בשר בהמה זו כדין איסור מעשה שבת דהא נטילת נשמה בבהמה מותרת היא לצורך החולה ולא הי' חילול שבת רק במלאכת הצביעה שמתהני בו בעל הבהמה דליתי לזבינא אבל הבהמה עצמה לא נתקנה במלאכה זו והאיך מצינו שר"י הסנדלר אוסר בכה"ג לאכילה דהא לר"י הסנדלר האיסור במזיד הוא מצד מעשה שבת דאיסור הוא משום קודש היא ובשוגג קנסינן אטו מזיד ומצד מלאכת הצביעה לא נקרא מעשה לענין אכילת הבשר שהבהמה לא נתקנה לאכילה מחמת הצביעה. וה"ה עד"ז אף כשהבריא החולה הלא לפמ"ש גם כשהבריא החולה ליכא חילול שבת רק משום צובע ולא משום נטילת נשמה דלגבי נטילת נשמה שייך הואיל ואם יחזיר החולה לחולי' דרגיל הוא לחזור לחוליו כסברת התוס' הנ"ל בשלמא לר' יהודה שאוסר משום דלא ליתהני ממלאכת שבת שפיר יש לאסור באכילה כששחט אחר שהבריא החולה וכנ"ל דמתהני במה ששחט בעצמו דמיד שהבריא החולה לא הי' עוד מציאות שתהא בהמה זו נשחטת בהיתר דאף דבאחר שייך הואיל לענין מלאכת נטילת נשמה מ"מ מדרבנן אסור כמו בכ"מ ששייך הואיל דהואיל אינו מועיל רק לפטור מעונש וא"כ שפיר מיקרי מתהני במה ששחט הבהמה ע"כ אסיר באכילה אבל מדברי ר"י הסנדלר לא נשמע שנחית לאסור משום דמתהני מאיסורא דהא לדידי' מלאכת שבת אסיר מדאורייתא מקרא כי קודש היא וקניס שוגג אטו מזיד:
ולתרץ קושי' זו אמינא דלפי מה שבארתי במקום אחר דהואיל לא שייך אלא בגוונא האמורה באופה מיו"ט לחול דהואיל ואי מיקלעי אורחים דלצורך או"נ מותרים המלאכות בהיתר גמור ולא בדרך דחי' וכמו שביאר להדי' הר"ן פ"ב דביצה גבי ממלא אשה תנור פת כו' יעו"ש משא"כ בחילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה דלדעת הר"ן והרשב"א בתשובה סי' תרפ"ט לא הותרה רק דחוי' וכן כתב הרמב"ם להדי' בפ"ב מהלכות שבת דשבת דחוי' הוא לצורך חולה ואין מקום לקושי' התוס' שהבאתי לעיל דא"כ דאמרי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת אלא למ"ד דשבת הותרה בהיתר גמור לצורך חולה וכן הוא דעת הר"מ שמובא ברא"ש פ' בתרא דיומא ובתשובותיו כלל כ"ו סי' ל"ה ולפ"ד הב"י באו"ח סי' שכ"ח פלוגתת הפוסקים בזה תלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי גבי טומאה אי אמרינן טומאה הותרה בציבור או דחוי' והרמב"ם הנ"ל שסובר דשבת דחוי' הוא לצורך חולה לשיטתי' אזיל שפוסק בפ"ד הלכות ביאת מקדש דטומאה דחוי' הוא בציבור. ודברי הראשונים הנ"ל מה שכתבתי בדברי הגמ' אליבא דר' יהודה המה שפיר לשיטתי' דר' יהודה שהוא סובר טומאה הותרה בציבור וכדאי' בסנהדרין דף י"ב ובשארי מקומות אבל אליבא דהילכתא דפסקינן דלא כר' יהודה אלא כר"ש דטומאה דחוי' לא שייך כלל למיפטר במלאכת שבת מצד הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה. וא"ש קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר דכיון שהבריא החולה יש חילול שבת גם מצד מלאכת נטילת נשמה ומשום מעשה חילול זה יש לאסור אכילת הבהמה דהוי מעשה שבת גמור דבנטילת נשמה נתקנה הבהמה לאכילה וכן הוא סוגי' הש"ס בכל מקום היכא דלא מצינו להדי' בדברי התנא להיפך מהילכתא אמרי' שמסתמא סובר כפי פסק הלכה וכיון דלא מצינו שר"י הסנדלר סובר טומאה הותרה מחזיקינן שדעתו כפי הדין דטומאה דחוי' הוא וכמו כן לצורך חולה לא הותרה שבת אלא דחוי' וליכא למפטרי' מטעם הואיל במלאכת שבת דשאני הואיל לגבי יו"ט דמלאכת אוכל נפש הותר
אמנם עדיין צ"ע ואקדים לשון התוס' ד"ה כי שרי ר"מ כו' וא"ת ונוקמא מתני' בשוגג ור"מ ולא הי' לו חולה כלל וי"ל דדומי' דיוה"כ קתני דאסור אע"ג דהי' לו חונה כו' עכ"ל ואני הוספתי נופך דהא לכאורה אך למותר מה דתני במתני' וביוה"כ דהא שבת חמירא מיוה"כ וכיון שאמר השוחט בשבת לא הוצרך עוד לומר וביוה"כ והוי כזו ואין צ"ל זו וצ"ל דלא שנה במתני' וביוה"כ רק לאשמעינן דשבת דומי' דיוה"כ וכן כתב התורת חיים. מעתה מיושב בפשיטות קושי' התוס' דאין לומר דמתני' מיירי באין לו חולה דא"כ ממילא ידעינן שהבשר אסור לאכילה ליומא משום מוקצה ואך למותר מה דתני במתני' וביוה"כ דבלא"ה הוי ידעינן דאסור משום מוקצה: ואין לדחות דזה גופא אתי לאשמעונן דאסור משום מוקצה דדין מוקצה אין ענין לכאן ועד"ז אי' בשו"ת מהרי"ק סי' ק"ס יעו"ש איו דמתני' מיירי שהי' לו חולה והבריא דליכא מוקצה ואשמעינן מתני' במה דתני וביוה"כ למידק שאסור באכילה ליומא משום מעשה שבת והנה בהר"ן פ' יוה"כ אי' בזה"ל גרסינן בגמ' כו' ונשאל להראב"ד ז"ל בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לכותי שינחור לו ונאכילנו נבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחי שבת שיש בה איסור סקילה כו' אבל נראה ני דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאכילה עובר בלאו על כל כזית וכזית שבה כדאמרי' וכו' אבל לענין שבת מותרים דקי"ל היא קודש ואין מעשי' קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ל. מדברי הללו נשמע דלר"י הסנדלר שסובר מעשה שבת אסור מה שאוכל החולה משחיטת שבת הוי כאכילת איסור בכל זית וזית שדחוי' לו האיסור מצד חליו והר"ן לשיטתו שסובר דשבת דחוי' הוא אצל חולה ולא הותרה וכמו כן אכילת אסורים והוא ע"ד שכ' הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו בזה"ל ומפני מה מחמירין על הטהור מבית אב אחד מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורא עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ע"כ וסובר הר"ן דלמ"ד מעשה שבת במזיד אסור מדאורייתא מלימוד כי קודש היא יש איסור זה גם בשוחט לחולה בשבת אף שבכה"ג מצוה לשחוט מ"מ כיון שאינו אלא דחוי' לצורך החולה הוי ככל מעשה שבת במזיד שאסור אף היכא דליכא חיוב מיתה דאף דמה שמחלק ר"י הסנדלר בין מזיד לשוגג לא אתי' לי' אלא מקרא דמחללי. מות יומת מ"מ אף כשליכא חיוב מיתה אסור משום מעשה שבת וסמוכי' לזה מדברי רש"י במס' ב"ק דף ע"א ד"ה במזיד אמרתי לך קודש היא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג ע"כ וסובר הר"ן דה"ה בשוחט בשבת לחולה כיון ששחט בכוונה ומשכחת דין מיתה בשחיטת כוונה שלא לצורך חול' קאי עלי' איסור דקודש היא לכך הוצרך הר"ן לומר דליכא גבי חולה איסור באכילת שחיטת שבת משום דקי"ל מעשה שבת מותר דהיא קודש ואין מעשי' קודש לפי"ז הי' מקום לומר דלר"י הסנדלר ולפי מה שהעלתי לעיל שסובר כהילכתא דשבת דחוי' היא צל חולה כשיש חולה בשבת אסור לשחוט הבהמה לצורכו היכא דאפשר לנוחרו ע"י עכו"ם ואף אם נאמר דדחיי' שבת אצל חולה להיות נעשה ע"י ישראל אף כשאפשר לעשות ע"י עכו"ם כמ"ש ברשב"א בתשובה הנ"ל סי' תרפ"ט ואתי' לי' ממה ששנינו דיעשה ע"י גדולי ישראל מ"מ עכ"פ נשמע עפ"י דברי הר"ן הנ"ל דכששוחטים בהמה בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה למ"ד דמעשה שבת אסור במזיד גם בכה"ג אסור: ואין היתר לאכול מבהמה זו רק לחולה לבד שדחוי' אסורי' אליו אבל לכל אדם אסורה הבהמה מדין מעשה שבת ומינה כשהבריא החולה בשבת והבהמה נשחטה בשוגג אף אי לא הוי קנסינן שוגג אטו מזיד לאסור מצד מעשה שבת ג"כ יש לאסור אכילת הבהמה בשבת מטעם מוקצה דאף דבבה"ש הי' לו חולה והי' בדעת בעל הבהמה לשוחטה לצורך חולה מ"מ הוי מוקצה דהא אף אם היתה נשחטת לצורך חולה לא הוי מותר לאכול מבהמה זו רק לחולה לבד לאחרים ואיתקצי בהמה זו מאכילה לכל אדם מלבד החולה שבכה"ג הוי מוקצה גמור [יעוין חדושי הרשב"א מס' שבת דף מ"ו ד"ה מתיב רמב"ח וא"כ קשה האיך אפשר לאוקמא המשנה כר"י הסנדלר הא לר"י הסנדלר לא הוי צריך למיתני במתני' וביוה"כ שלא נשנה רק לאשמעינן ששוחט בשבת אסורה ליומא דומי' דיוה"כ הא בלא"ה ידעינן דאסורה באכילה בשבת משום מוקצה אמנם לק"מ דאף לר"י הסנדלר דאוסר מעשה שבת לא איתסר באכילה אלא לישראל אבל לנכרים שרי דאין על מעשה שבת איסור הנאה וכדדריש ר' חייא אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם שלכם יהא וכיון שהי' לו חולה בתוך ביתו ועמדה הבהמה לשחוט לצורך החולה ידע שתהא הבשר אסור באכילה לעולם לו ולאחרים ישראלים מלבד החולה והכין המותר מהצורך לאכילת החולה ליתן בשבת לנכרים או לכלבים דזה מותר לר"י הסנדלר לעשות אפילו בשבת וכמו שמבואר להדיא באס"ז נכתובות דף ל"ד ע"א ד"ה ר"י הסנדלר שכ' בזה"ל דע דר"י הסנדלר בא לאשמעינן נמי דדוקא באכילה הוא דאסור אבל בהנאה מותר והיינו דקאמר במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים דכיון דגריס יאכל פשיטא דאפילו לאחרים אסור אלא לדיוקא נקיט דדוקא לאחרים ישראל הוא דלא יאכלו אבל מוכרו ונותנו לנכרי אפי' כו ביום נותנה לנכרים ואם תשאל מנ' דאחרים היינו ישראל דילמא אפי' גוי' תשובתך מרישא שמעינן לה דקתני נמי בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו וע"כ האי אחרים היינו ישראל דלא מפיק מכללא אלא לו דוקא וכדקתני ולא לו וזהו שכ' רב"י ז"ל כדר"י הסנדלר גרסינן א"ה לאחרים ישראל לא לו ולא לאחרים ישראל אבל מוכרו ונותנו לנכרי עכ"ל וכיון שהי' עכ"פ מוכן לכלבים תו לא הוי מוקצה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם לכך לא הי' לו למיסר משום מוקצה כששחטה בשוגג בשבת היכא שהי' לו חולה מבעוד יום ואין אסורה רק משום דקניס ר"י הסנדלר שוגג אטו מזיד: וא"ש מה דתני במתני' וביוה"כ למידק מיני' דאסורה באכילה ליומא בשבת מחמת החילול שבת שעשה בשוגג והוי מצינן לאוקמא מתני' כר"י הסנדלר וא"ש קושי' הגמרא ונוקמא כר"י הסנדלר:
היוצא מכלל הדברים דעיקר קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר אינו רק לפי מה דנשמע מר"י הסנדלר כהוכחת האס"ז הנ"ל דכמו דבשוגג מותר לנכרי כמו כן במזיד מותר לנכרי כי אינו אסור אלא באכילה לו ולאחרים ישראלים. אבל לנכרי מותר אפילו ביום השבת וא"כ לא לזר יחשב אם נאמר דזה הי' כוונת המקשן במה שהאריך בלשונו ואמר ונוקמא כר"י הסנדלר דאמר ל"ש שוגג ול"ש מזיד לא יאכל:
וע"ד הנ"ל י"ל בפשיטות בקיצור דברים דאי הי' הדין לר"י הסנדלר שמעשה שבת אסור ביומא אף לכלבים לא הוי קשה קושי' הגמ' ונוקמא כר"י הסנדלר דהמ"ל דלא הוי דומי' דיוה"כ דביוה"כ ליכא איסור רק על אכילת אדם ולהאכיל לכלבים שרי ומצד מעשה שבת אסור ביומא אף לכלבים ע"כ הוצרך המקשן לדבריו דר"י הסנדלר אמר ל"ש בשוגג ול"ש במזיד לא יאכל שממשמעות דברים אלו נשמע שמותר לכלבים וכדברי האס"ז הנ"ל:
שוב התבוננתי שבסגנון דברי הראשונים יש ליישב בתירוץ מרווח יותר. מה שהקשיתי דבחולה והבריא יהי' השוחט בשבת פטור מטעם הואיל ואקדים לזה לשון התוס' במס' מנחות דף ס"ד ע"א ד"ה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפרק אלו עוברין דף מ"ו דפטרינן מטעם הואיל ומיקלעי לי' אורחים ונימא הכא נמי הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזי' לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי' בשבת עכ"ל התוס' ולכאורה אינו מובן מה שכתבו התוס' הואיל ופטור אתינוק דהואיל כזה לא מצינו וצ"ל שכוונתם דכשם גבי אופה מיו"ט לחול אף שמחשבתו הי' לחול מ"מ כיון דמשכחת שיהי' ההיתר על אפיי' זו אי מקלעי לי' אורחים פטרינן מהחיוב על האפי' ולא אזלינן בתר מחשבתו שלא הי' לצורך אורחים כמו כן לא ניזיל בתר מחשבתו בפורש מצודה להעלות דגים והעלה גם תינוק דהא לצור העלאת תינוק מותר לפרוש מצודה אף כשיודע שיצודו באותו מצודה גם דגים כן תורף כוונת הפוס' אף שלשונם קצת סתום ולהבין תרוצם ע"ז נ"ל דלפי מה שהקדמתי לעיל דהואיל לא שייך אלא היכא דמה שמותר הוא מצד היתר גמור לא מדין דחוי' והיינו כעין אפי' ביו"ט לצורך אורחים שהתירה התורה בהיתר גמור וכן היתר מלאכה בשבת לצורך חולה לשיטת הסוברים שהותרה שבת לצורך חולה ולא דחוי'
אמנם נ"ל דאף להסוברים שהותרה ז"א אלא היכא שהמלאכה הנעשית הוא צורך החולה שהוא צריך לאותו המלאכה כגון המבשל לצורך חולה או מדליק הנר לצורך חולה וכדומה וכן מלאכת צידת התינוק שנפל לים שהצידה הוא צורך העלאתו מהים אבל כשא"א להעלותו לבד בלתי עם צידת דגים שעצמות צידת הדגים אינם לצורך התינוק רק כיון שא"א להוציא התינוק לבד צריכין לעשות גם מלאכת צידה בדגים י"ל דצידת הדגים אינם מותר בהיתר גמור כמו כל צורכי חולה אלא בדין דחי' שנדחה איסור מלאכת צידה בהדגים כדי שיהי' אפשר לעשות ולגמור העלאות התינוק בהצידה וכיון שאם יש אפשרית להעלות התינוק בצידה בלי הדגים אסור צידת הדגים באיסור מלאכת שבת ע"כ אף בגוונא שמותר לא מיקרי הותרה רק דחוי' ולכך לא שייך הואיל לפוטרו על צידת דגים האף שניצוד גם התינוק דהא מחשבתו לא הי' על התינוק ואף לפי מעשיו שניצוד התינוק אין בצידת הדגים שם הותרה רק דחוי' ועל כה"ג לא שייך הואיל:
ועד"ז נ"ל גם בשוחט לצורך חולה בשבת לשיטת רב שיש בשחיטה ב' מלאכות א' משום נטילת נשמה ב' משום צובע דניחא לי' כו' דלגבי מלאכת נטילת נשמה שהיא עצמות צורך החולה שצריך לאכול בשר שפיר י"ל דהותרה בהיתר גמור כדברי הנ"ל אבל מלאכת הצביעה לא מיקרי הותרה רק דחוי' שהיא אינה לצורך החולה כלל דמה לו לחולה אם יצבע בית השחיטה או לא רק שעכ"ז אין למנוע מחמתה השחיטה כשצריכין כזית בשר מבהמה עבור החולה דלא גרע מצידת דגים ותינוק דהיכא דא"א לצוד התינוק לבד מותר גם לצוד הדגים כמו כן בשחיטה כיון שא"א לשחוט בלתי שיהי' בה גם מלאכת צביעה ובפרט אם נאמר דאף אם אינו מכוון כלל להצביע מ"מ ממילא הוי אותו מלאכה לדברי ר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון ג"כ אסור וכיון שכן אף דבעוד החולה בחולי' מותר לשחוט ואין איסור כלל דנטילת נשמה הותרה לצורך חולה ומלאכת צביעה דחוי' מ"מ כשהבריא החולה ושחט א"א למפטרי' להשוחט מטעם הואיל אלא מאיסור נטילת נשמה שהיא הותרה בהיתר גמור לגבי החולה אבל לא ממלאכת צביעה שלא הותרה אף כשיש חולה רק דחוי' ודמי להעלה דגים ותינוק דלא פטרינן על צידת דגים מטעם הואיל וכנ"ל וא"ש מה דתני במתני' ומתחייב בנפשו דלרב שסובר דהשוחט בשבת חייב גם משום צובע יש לחייבו משום מלאכת צביעה כשהי' לו חולה בתוך ביתו והבריא אף דכיון דרגיל לחזור לחולי' שייך הואיל ופטור עי"ז על מלאכת נטילת נשמה מ"מ רבוע עלי' מלאכת הצביעה דהא אף אם הי' החולה עודנו בחולי' לא היתה מלאכה זו מותרת בהיתר גמור כמו כל צרכי חולה רק מדין דחי' שנדחית מפני החולה מצד שא"א בענין אחר שמאלי' באה הצביעה בשעת שחיטה ועל כה"ג לא פטרינן בהואיל ודוק:
סוף הספר