שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת חולין · [דף ט' ע"ב]
תוס' ד"ה התם הילכתא גמירא לה כו' וא"ת ומסוטה היכי מצי למילף והא סוטה אית לה חזקת טהרה וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר ואיתרע לה חזקתה וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנ"ל דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא איתרע לה חזקה. וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתה ע"כ תרוצם של התוס' דחוק כמובן דאכתי קשה דילמא משום דאיכא רגלים לדבר עשאה הכתוב כודאי ונלע"ד לתרץ בתירוץ מרווח מדעשאה הכתוב ספק סוטה ברה"י כודאי יש הוכחה גמורה דלא אזלינן בתר חזקה אף היכא דליכא רגלים לדבר דאי' במס' נדרים דף צ' ע"ב במשנה בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאת ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה. האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וכ' הר"ן בזה"ל ואיכא למידק כיון דמדינא באומרת טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום דלא תהא נותנת עיני' באחר האיך התירה וכי איסור שבה להיכן הלך כו' ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין אשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה שתהא נאמנת דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלא נפשה למימר הכי. וכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחוש שלא תהא נותנת עיני' באחר אוקמוהו אדינא ע"כ היוצא מזה דמדינא דאוריית' אף בטענת טמאה אני לך אינה נאמנת ואף למשנה ראשונה לא הי' ביד האשה שתפקיע א"ע מבעלה כ"א מצד תקנת חכמים והתקנה עצמה לא הי' רק מטעם שאמדו חז"ל שאם לא זינתה לא היתה מזלזלת א"ע לומר בעצמה שזינתה. לפי"ז קשה דלפי דינא דאורייתא אין לחשוב רגלים לדבר שזינתה דהא יכול להיות שעיני' נותנת באחר ולא הי' לה מציאות בדינא דאורייתא להפקיע א"ע מבעלה אם לא במה שנסתרה אחר הקינוי שבזה אסורה עליו עד להשקות מים המאררים ובידה לומר איני שותת ותצא מבעלה וי"ל שיכול להיות שסתירתה הי' לערמה כדי שתפקיע א"ע מבעלה ותו ליכא כלל רגלים לדבר שזינתה ואמאי מרעינן חזקתה:
ליישב קושי' זו אקדים לשון הרמב"ם פי"ח מהלכות א"ב דין ט' אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן אחר שימות בעלה שהרי הודה שהי' זונה ואוסרה עצמה ונעשית כחד"א. וכ' הראב"ד בזה"ל אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלה דברי' ע"כ יעו"ש וכ' המ"מ בזה"ל ומ"ש הראב"ד שאם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת ואפשר לומר שאין לסמוך על דברי' דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה כו' אין דברי' כלום עכ"ל. ולדעתי נראה שגם הראב"ד מודה לסברת המ"מ רק שדעתו אף שאינה נאמנת מ"מ כיון שמבואר בירושלמי שראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו להוציאה כשאמרה בעצמה טמאה אני לך. ע"כ אכתי יש מקום לאמתלא שתוכל לומר אף שידעה שמצד הדין א"צ הבעל להאמין לה מ"מ סברה לצאת י"ש יוציא אותה בעלה בגט אבל כשאינה פועלת באמירתה כלום גם הראב"ד מודה שאין מקום לאמתלא וכדברי המ"מ הנ"ל לפי"ז בנסתרה ברה"ר כיון שאמרה התורה שהיא מותרת לבעלה ואינה צריכה לשתות מים המאררים וא"צ הבעל להוציאה. ועכ"ז הסתירה א"ע אחר שקינא לה בעלה שפיר יש רגלים לדבר שזינתה בשעת הסתירה דאין לומר שמא לא זינתה ולא הסתירה א"ע רק כדי שתפקיע א"ע מבעלה הא הסתירה ברה"ר אינה מפקעת מבעלה ונשארת מותרת לו. הרי בהיתר שהתירה התורה כשנסתרה ברה"ר גורם שיהיה רגלים לדבר שזינתה והוי כתרי הפכים בנושא אחד שההיתר גורם צידוד לאיסור הרגלים לדבר ושב להיות שורת הדין שתהיה אסורה ואם תהי' אסורה ממילא לא יהיה רגלים לדבר דהוי תרי הפכים בנושא אחד אם יהי' אסורה יש אמתלא לסתירתה שעשתה כן כדי להפקיע א"ע מבעלה וליכא רגלים לדבר ובכה"ג שא"א להמלט מהתנגדות נותן הדין להחמיר וע"ד שכתבו התוס' בב"מ דף ו' ד"ה אף עובד דניחא לי' וא"ת כו' וי"ל דאם היתה כשרה הוי ניחא לי' לכך אין להכשיר הרי דמיון גמור למה שכתבתי א"כ א"ש תירוץ הראשון של התוס' דאין לומר דלכך מותר ספק סוטה ברה"ר משום דאית לה חזקת צדקת דהא איכא רגלים לדבר וע"ד שבארתי שמחמת שהתירה התורה קמה וגם נצבה הרגלים לדבר שזינתה בסתירה זו דאל"כ למה הסתירה א"ע הא ידעה שלא תפקיע א"ע מבעלה ע"י סתירה זו ומחמת זה איתרע חזקתה והי' מהראוי שתהי' אסורה א"ו דספק טומאה ברה"ר מותר אף בלא חזקה ע"כ אף שמחמת ההיתר מתחזק הרגלים לדבר להוציאה מחזקת היתר לא איכפת לן כי ספק טומאה ברה"ר מותר אף דליכא חזקה כלל אמנם לפי"ז כשנסתרה ברה"י שאף אם לא היתה אסורה לבעלה רק מחמת ספק ולא כודאי הי' ממילא מתבטל עי"ז הרגלים לדבר דהוי מקום לתלות שסתירתה לא הי' לזנות רק שתפקיע א"ע מבעלה וליכא כלל רגלים לדבר ולא איתרע חזקתה ועכ"ז עשאה הכתוב כודאי ומזה מוכח שפיר דספק טומאה ברה"י טמאה ודאי אף היכא דאיכא חזקה דא"ל דשאני סוטה דאיתרע חזקתה מחמת הסתירה דרגלים לדבר שזינתה דהא מצד איסור מספק ג"כ מתבטלת הרגלים לדבר שהרי איכא למימר שלא לשם זנות הסתירה אלא כדי שתאסר על בעלה. ועכ"ז עשאה הכתוב כודאי מוכח שפיר דספק ברה"י טמא אף היכא דאיכא חזקת צדקת. והרי צדקו יחדיו מה שלמדו חז"ל מסוטה לטהר ברה"ר אף היכא דליכא חזקה ולטמא ספק טומאה ברה"י אף היכא דאיכא חזקה להתיר ודוק: