אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת בבא קמא › עוד בסוגיא הנ"ל [שם דף ס"ו ע"ב]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת בבא קמא · עוד בסוגיא הנ"ל [שם דף ס"ו ע"ב]

בסוגיא דיאוש [דף ס"ו]

תוס' ד"ה דגזל קרבן דחברי' תימא ל"ל קרא כו' דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום: והי' נראה לאוקמא בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסח כדמוכח בפסחים בפ"ט ע"כ והנה לכאורה קשה דלפי דברי רש"י בפסחי' דף צ' ע"א בד"ה דלא משייר דאביי שסובר דרבי סובר אף מדמי מקח שבקדושת גוף הבהמה לא שייר רק במעות משייר אינשי והממנה אחרים כו' מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהבי לי' ממעות חולין מתנה יעו"ש וא"כ גם בפסח לא משכחת שום מכירה. א"כ קשה האיך קיבל אביי תשובתו דקרבנו אתי למעט גזל קרבן דחברי'. דהא אליבא דאביי ואליבא דרבנן שחולקים על ריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלים לא משכחת קרבן דחברי' רק בפסח כמ"ש התוס' הנ"ל: ולשיטת אביי בטעמו של רבי אף שסובר שיכול למנות על פסחו ס"ל דלא הוי בפסח שיור וליכא גבי' מכירה וא"ל דאתי' כריה"ג דא"כ לא הי' צריכים התוס' לתרוצם. א"ו שכוונת' התוס' הוא דאכתי קשה לרבנן דריה"ג א"כ קשה כנ"ל:

וי"ל דהנה עיקר קושי' התוס' יש מקום עיון בהקדים לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות מעילה הלכה ח' שכ' בזה"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו כו' ואין כאן מעילה לא מד"ת ולא מד"ס ע"כ ובפ"ו הלכה י"א מהלכות ערכין כ' בזה"ל מחרים אדם בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדה"ב כו' הי' נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה ע"כ מבואר מזה שקרבן עולה נדבה נקרב עבור איש שנתן כפי אומד הנ"ל והוא סותר לכאורה דברי הגמ' הנ"ל ודברי הרמב"ם בעצמו בהלכות מעילה הנ"ל דאין מכירה בעולה ורש"י על הך משנה דערכין דף כ"ח ע"ב כ' בזה"ל אומדים אותו כו' ובאותן דמים יתן זה כו' הרי שדקדקו יתן זה שנשאר הקרבן לעולה עבור בעליו שעליו מוטל ליתן להקדש כשיעור טובת הנאה אבל על הרמב"ם שמבאר להדי' שגם אחר הנותן דמי אותו טוה"נ מקריב בהמה זו לנדבה דהיינו לנדבת עצמו כאלו העולה שלו קשה כנ"ל דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום וצ"ל לכאורה שהרמב"ם סובר שאין הטעם במניעות במכירות עולה ושלמים משום שצריכות נקרבת לשם בעלים הראשונים דא"כ אף לריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלי' מהראוי שלא יועיל המכירה והרי שם בפסחים דף צ' מבואר בדברי אביי דלריה"ג מוכר אדם שלמיו והא אף לריה"ג לאחר שחיטת הקרבנות אף בקדשים קלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי ואין תועלת במכירת שלמים מצד ממון בעלים רק שיהי' נקרב על שם השני דאל"כ למאי מכור דאי לאכילת הבשר הא בעת שיגיע היתר אכילה אין שם בעליו עליו ואף שמכירה היא מחיים אם אינה רק על אכילה הוי כמכר ממון גבוה א"ו שמכירה היא שתהי' נקראת שלמים של הקונה ונקרבת על שמו' וכיון שנשמע מזה דבכה"ג לא נקרא שינוי בעלים כיון שבשעת הקרבה שייכא להלוקח והוא בעליו כ"כ אם לא הי' איסור אחר במכירו' עולה לא הי' מנוע מצד שינוי בעלים א"ו שטעם הברייתא דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוא כיון שכבר הקדישו והוא ממון גבוה אין לבעלים בו זכות מכירה אבל לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים יש לו זכות מכירה מעתה י"ל בדוקא מכירה אסורה אבל במקדיש לבדה"ב אין שם מכירה ואינו בכלל מוכר והטוה"נ שייך להקדש עולתו ולכך ביד הנותן הטוה"נ להקדש להקריב העולה לנדבת עצמו ומיושב דברי הרמב"ם הנ"ל:

אבל לפי"ז נשאר על הרמב"ם קושי' המל"מ בהלכות מעילה דלמה פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום הא הוא סובר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא ולולא דברי הנ"ל הי' אפשר לומר כתירוץ הצל"ח בפסחים דאביי סובר למימר כך דלריה"ג יכול למכור שלמיו אבל מדברי רב אושעי' דמוקי בממנה זונה על פסחו. ולא מוקי כריה"ג מוכח דלא כסברת אביי רק שאף לריה"ג המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום משום שינוי בעלים כן תורף כוונת הצל"ח וקיימתי כן בהשקפה הראשונה מסברא דנפשי אבל לפי דברי הנ"ל נסתר תירוץ זה והוכחה גלוי' מדברי הרמב"ם. בהלכות ערכין דבכה"ג לא מיקרי שינוי בעלים ומה שאמרו בהמוכר עולתו ושלמיו אינו רק מטעם שאין מכירה בהקדש קדושת מזבח וכמו שאין לכהני' זכות מכירה בחלקם שזוכין משלחן גבוה הנלמד מקרא כדאי' בקידושין דף נ"כ ונ"ג ע"ש שלמ"ד קדשים קלים ממון גבוה לא ידעי איסור מכירתו רק מקרא האמור גבי חלק כהנים. וצ"ל דסברא פשוטה היא שאין לחלק ביניהם כמו כן אף מחיים בקדשים קלים למ"ד שממון גבוה הם משעת הקדש אין בו לבעלים זכות מכירה. רק שאין מחזיקים טובה זה לזה מחמת אותו כיבוד כמ"ש התוס' בחולין דף ק' ע"א ד"ה שאני דלכך לא מיקרי חתיכות חטאת ראוי' להתכבד משום דאין מחזיקין טובה זל"ז דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כתיב וכוונתו דלדברי הגמרא בקידושין דף נ"ג שנלמד מפסוק זה שאין מכירה בחלק הכהנים בקדשים יעו"ש עכ"פ מבואר מזה דאף שמכירה אסורה מ"מ במתנה בלי החזקת טובה מותר ומדברי רש"י בפסחים דף צ' שכ' מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהיבא לי' מעות קלי מתנה כו' מבואר דאף בהחזקת טובה גלוי מותר ליתן במתנה ואף למ"ד שסובר קדשי' קלים ממון גבוה דהא דברי רש"י הנ"ל המה אליבא דרבי דאתי' הברייתא הממנה אחרים עמו על פסחו וסיפא דהך ברייתא המוכר עולתו ושלמיו כו' כוותי' הרי אף שסובר שאין מכירה בשלמים מ"מ מותר למנות אחרים על פסחו היכא שנותן להם חלק בפסחו דרך מתנה ואף שכנגד זה נותנים ממעותיהם מתנה לו ומתנה זו גבי פסח הוי הקנאה מחיים וגופא של הבהמה להממנים עמו דאל"כ לא מיקרי פסח שלהם ויקחו להם כתיב הרי שאף מתנה אינו בכלל מוכר עולתו ושלמיו וכ"ש היכא שהזכי' באה מצד יאוש בעלים וא"כ אינו מובן קושי' התוס' הנ"ל די"ל אף דמוכר עולתו לא עשה כלום מ"מ אי לאו קרבנו ה"א שזכה הגזלן ביאוש ונקרב הקרבן לעצמו גם על תירוץ התוס' חוץ מה שכבר הערותי כנ"ל קשה לי עוד דהא תירוץ דרבא דקרבנו אתי למעט גזל קרבן דחבירו הוא אליבא דרבה ולגירסת איזה מהקדמונים השיב רבה בעצמו תשובה זו לאביי ובסוגי' הנ"ל בפסחים פליגי רבה ור' זירא חד אמר כו' כי פליגי במצה ומרור דרבי סובר כיון דהכשרו דפסח כפסח דמי כו' יעו"ש וכיון שאמרו חד אמר הרי לא ברור מי אמר ויכול להיות שרבה הוא שאמר כן ולפי"ז גם לרבי אף בפסח לא התירה התורה למכור רק לצורך מכשירי פסח דחשוב כגופא דפסח וא"כ אכתי לא צריכין קרבנו למעט ק"פ דחברי' דהא בגזילה אין להנגזל תוטלת להכשירו של פסחו במה שיש להגזלן זכות להקריב לעצמו הפסח שנגזל ממנו ובשארי קדשים קלים אף לצורך הקרבן אין לרבי היתר מכירה כדמוכח מברייתא הממנה אחרים כו' דאתי כוותי' דרבי וסיפא ברייתא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום גם לשון רש"י שם בב"ק בל"א בגזל קרבן דחברי' הלכך אפי' לאחר יאוש לא קניא דקרבן אינו נגזלת דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ע"כ אינו מובן לכאורה בשלמא אם היינו דנין על ההקדש עצמה שאין הבהמה יוצאת מקדושתה מצד הגזל היה שפיר דברי רש"י דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ומטעם זה אמרו בגמ' חולין קל"ט דקדשים שמרדו אינם יוצאים מקדושתן אבל הכא שהגזלן מביאה לקרבן ולא נפקא מקדושתה ואין לדין רק מדין זכות הנגזל באותו קרבן אם נפקא ע"י יאוש או לא וא"כ אף שכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא עכ"ז יוכל להיות שסר זכות הנגזל שהי' לו באותו קרבן מקום בחזקת הגזלן שקנהו ביאוש והי' הקרבן קרב עבורו ואף שקרבן אינו נגזלת מ"מ זכות הבעלים אשר להם בקרבן למה לא יהי' נגזל וצ"ל שסובר רש"י טעמא גופא משום דכל היכא דאיתא כו' הוי משעת ההקדש כולו ממון גבוה ולאו דבעלים ולכך אין ביאושם כלום אבל לשיטות התוס' שמפרשים דקרא דקרבנו קאי על פסח שיש להבעלים בו זכות ממון שיכול למנות אחרים עמו לקחת מהם ממון לעצמו וזה הוי דין ממון גמור בודאי קשה כנ"ל למה לא יועיל היאוש שיזכה הגזלן כאלו הי' קונה בדמים ולמה נאמר לענין זה דקרבן אינו נגזלת והרי לר' שמעון שסובר דהגל"מ כממון דמי הגונב קדשים שחייב באחריותן משלם כפל דקרינן בי' וגונב מבית האיש כדאי' בב"ק ע"ו ע"א ואף שקדשים עצמן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא מ"מ מיקרי מבית האיש מצד גניבת זכות הבעלים אשר להם באותן הקדשים מטעם גל"מ מכ"ש שיהי' שם גזילה בפסח מצד גניבת זכות הבעלים אשר להם למכור לאחרים וצ"ל דלפי התוס' דקאי על פסח אין הטעם כדברי רש"י אלא הטעם פשוט משום דהוי לגבי גזלן מהב"ע דהא דלא מקרי מהב"ע בגזל חולין והקדישו אחר יאוש הוא משום דקני ביאוש קודם שבאה המצוה אבל הכא בגוזל ק"פ שהגזלן רוצה לזכות מצד היאוש שיהיה נקרב על שמו והוי קנין היאוש והמצוה באים כאחד ע"כ אף שסר זכות הנגזל מה שהי' לו בק"פ מצד יאושו וקם בחזקת הגזלן למהוי הוא כבעל הקרבן משעת היאוש ואילך הוי מהב"ע ולכך מיעטו קרא דקרבנו אבל רש"י לא נחית לזה ולכך הוצרך רש"י לטעמא דאין קרבן נגזלת וממילא מוכח שרש"י לא מפרש כפי' התוס' דקרבנו קאי באם אין ענין כו' על ק"פ דהא גבי ק"פ לא שייך טעמא של רש"י הנ"ל וכדי שלא יושאר על רש"י קושית התוס' צ"ל כנ"ל דאף דליכא מכירה בעולה מ"מ כשהקני' ע"י היאוש אינו בכלל מכירה ועדיפא ממתנה דשרי לרבי בק"פ אף לדברי אביי שסובר רבי דפסח לא משייר אינשי מותר למנות אחרים על פסחו דרך מתנה וצ"ע על התוס' שלא נחתי לתרץ כן דרק מכירה ליכא בקרבנות אבל מתנה אין בכלל זה כדמוכח מדברי אביי שם בפסחים דאי אין לחלק בין מכירה למתנה א"כ לרבי דממנה אחרים על פסחו ונוטל דמים הוא אף דרך מכירה א"כ משכחת גם באתנן זונה בממנה זונה על פסחו ולמה אמר אביי אי לאו דרב אושעי' הוי מוקמי כריה"ג כו' בפסח לא משייר אינשי דכוונת דברים אלו מורים להדי' כפירש"י כלומר דאי לאו דר"א לא הי' אביי מוקי בממנ' זונה כו' דזה הוי כמכירה ועל דעתו אליבא דרבי גם בפסח לא התיר רק במתנה הרי שיש חילוק בין מכירה למתנה וה"נ בגזילה שבא ע"י יאוש אין שם מכירה עלי' וצ"ע:

אך י"ל דהחילוק בין מכירה למתנה תלוי במקור הדין מהיכא ילפותא מניעת מכירה בקדשים דלפ"ד הגמ' בקידושין דילפינן מפסוק וזה יהי' וגו' מן האש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. ואף דזה לא נאמר רק בקדשי קדשים גם שארי קדשים וחלק הבעלים ילפינן מינה כמבואר שם במפורשים דלמ"ד קדשים קלים לאו ממון בעלים הוא אפי' במה מצינו בחלק הכהנים בקדשי קדשים וכיון שהלימוד הוא מאש מה אש לאכילה כו' גם מתנה אסורה דלא ניתן זכות בחלק הגבוה הן לכהני' הן לבעלי' רק לאכיל' ולא זכות מכירה או מתנה אבל לפ"ד אביי שם דנלמד מפסוק שאין חולקים דמים יעו"ש י"ל דרק מכירה אסור ודע שבירושלמי שם בקידושין אי' שלכך המקדש בחלקו אינו מקורשת דאתי' לי' ממעשר בהמה מה מפשר בהמה איך מקדשין בו את האשה אף כל הקדשים אין מקדשין בו האשה עכ"ל ויעוין במעשר שני פ"א משנה ב' דאי' מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ס' ואי' בבכורות דף ל"ב ע"א ואינו במכר מנה"מ כו' אמר ר' יוחנן כאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו כו' רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא כו' יעו"ש מעתה י"ל ע"פ דאיתא בבכורות דף נ"ב ע"ב דהיכא דכתיב מכירה אין מתנה בכלל רק אי איכא רבוי גם על מתנה וכן אי' במשנה בערכין אחד הלוקח ואחד הנותן לו במתנה שנאמר לצמיתות גם במע"ש פ"א מ"א אין מוכרין אותו כו' אבל נותנים זה לזה מתנת חנם ואמרינן שם בירושלמי מתני' כר"מ דאמר אין מתנה כמכר אמר ר' יוסי דברי הכל הוא כו' דלמ"ד מתנה אינו כמכר מותר אפי' במתנה גמורה ולמ"ד מתנה כמכר אין מותר במתנה כלל רק להזמין זל"ז מותר והנה מה שתולה הירושלמי דין מתנה כמכר בפלוגת' דר"מ ורבנן נראה שהכוונה על פלוגתת ר"מ ורבנן בבכורות הנ"ל דלר"מ מתנה אין חוזרת ביובל דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר מתנה לא ולרבנן שגם מתנה חוזרת נראה שס"ל דמתנה כמכר אמנם לפי תלמוד בבלי נראה דלא פליגי רבנן על ר"מ מצד דמתנה כמכר רק מרבוי אתיא להו כדאמרינן שם בגמ' מ"ט דרבנן תשובו לרבות מתנה וכן בערכין יליף מצמיתות:

היוצא מזה לפי סוגי' הבבלי היכא דלא גלי קרא בהדיא אין מכר כמתנה לכ"ע ודלא כהירושלמי הנ"ל אמנם מדברי הגמ' בקידושין נ"ד ע"ב שמקשה אילימא ר"מ הוא מי מצי יהיב לי' במתנה דאמר מעשר ממון גבוה מבואר דאף לר"מ שסובר דמתנה אינו כמכר מ"מ כיון דממון גבוה הוא לא מצי יהיב לי' דהוי כאלו אינו שלו וכן לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות מע"ש מעשר שני ממון גבוה שנאמר לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה והנה דברי הברטנורה בפ"א דמע"ש מ"א שכ' בזה"ל אבל נותנים זל"ז מתנת חנם כגון שמזמינו לאכול עמו וד"ה הוא אבל לתת לו במתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור עכ"ל צ"ע בתרתי חדא שנמשך אחר דברי הירושלמי שתלי בפלוגתא אי מתנה כמכר והרי לפי סוגית הבבלי ס"ל לכ"ע אין מתנה כמכר רק היכא דגלי קרא שנית דלפ"ד הגמ' בקידושין נ"ד אף לדברי ר' מאיר דמתנה אינו כמכר מ"מ ליתא מעשר במתנה ולקושי' השני י"ל דמה שאי' בקידושין דליתא במתנה אף לר"מ הוא רק לענין דין קני' דכיון דממון גבוה הוא אין הניתן לו קונה אותו שיהי' כשלו ויצטרך להוסיף חומש בפדיונו אבל עכ"ז ליכא איסורא בנתינת מעשר במתנה דרק מכירה אסורה בקדשים ומתנה אינו כמכר אבל למ"ד מתנה כמכר אף איסורא איכא וזה היא שכ' הברטנורא דלמ"ד מתנה כמכר אסור אבל למ"ד דאינו כמכר אף שעכ"ז אין בו דין קני' דממון גבוה הוא מ"מ לא עביד איסורא לפי"ז צ"ע דברי רש"י הנ"ל בפסחים מה שמפרש אליבא דאביי שהתיר בממנה על פסחו הוא אליבא דרבי מצד מתנה הא בפסח צריך שיהי' לכל המנוים חלק בגוף הבהמה מחיים שנאמר ויקחו להם איש שה וא"כ היכא שהקדיש אדם תחלה בהמה לפסחו ונעשה ממון גבוה משעת הקדש דהא רבי לא ס"ל כריה"ג דקדשי' קלים ממון בעלים דהא תני בהך ברייתא דהממנה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וא"כ אף אם אין איסור נתינת מתנה בקדשים כ"א מכירה מ"מ הא מבואר שם מהיות משה כו' רבי אומר אף מכדי מקח מבואר דמקרא יליף רבי דמותר מדמי מקח וצ"ל דאי לאו קרא הי' לאסור אף במתנה שהוא בחזקת טובה ממנו שכנגדו מה שנותך לחבירו חלק בפסחו נותן לו חבירו במתנה מדמיו וגלי קרא דבפסח מותר כה"ג כן צריכין לפרש אליבא דאביי בשיטות רבי וא"כ י"ל עוד דאי לאו דגלי קרא לא הוי ידעינן כלל שמועיל מתנה בחלק הפסח דמסברא חיצונה הוא דאף דאינו כמכר מ"מ אין זכות קני' להנותן לו במתנה דממון גבוה הוא כנ"ל וסובר אביי דאף דגלי קרא דיש קני' בפסח עכ"ז דרך מכירה אסור כמו בכל הקדשים שאסורים במכירה כדברי הירושלמי שנלמד ממעשר בהמה וקרא דפסח לא אתי רק להורות דבפסח יש קני' ויכול במתנה בהחזקות טובה וכיון דאתינן להכא א"ש דברי התוס' בב"ק ויפה הקשו כיון דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והיינו משום דאין צד קני' בממון גבוה א"כ אף ביאוש אי אפשר לגזלן להיות לו זכות קני' בקרבן ול"ל קרא דקרבנו. ולזה מתרצים שפיר דקאי באם אין ענין על ק"פ דבי' גלי קרא שים קני' להממנים עליו ואף שלדברי אביי בשיטות רבי גם בפסח ליכא מכירה כ"א במתנה עכ"פ כיון שיש קני' ע"י מתנה כמו כן ה"א שיש לגזלן קני' ע"י היאוש ובזה י"ל ג"כ מה שהקשתי דאם רבה סובר דפליגו במצה ומרור ואף רבי אינו מתיר בפסח למכור כ"א לצורך מצה ומרור דהוי כגופא דפסח א"כ נשאר קושי' התוס' ל"ל קרבנו דהא גם בפסח ליכא מכירה די"ל דרק לענין עצם המכירה שאסורה בכל הקדשי' ואישתרי גבי פסח הוא דאמרינן דלא אישתרי רק לצורך הפסח אבל במתנה דליכא איסור רק שבכל הקדשים אין תועלת במתנה שאין להנותן זכות קני' משא"כ גבי ק"פ דגלי בי' קרא שיש קני' ע"י מכירה ולענין זכות הקני' מה לי מכירה או מתנה מעתה א"ש תירוץ התוס' דקאי הקרא על ק"פ אף לרבנן דפליגי עלי' דרבי וסוברים מכדי אכילה ולא מכדי מקח דכל זה רק לענין איסור מכירה אבל במתנה גם לרבנן מותר בק"פ שהמתנה אין בכלל איסור מכירה אף בשארי קדשים רק שאינו מועלת ובפסח שמצינן בי' קני' לאחרים אין מניעה בהקנאה ע"י המתנה כמו כן ה"א שהגזלן קונה ע"י היאוש ולכך הוצרך קרבנו למעט:

ודע דלפי דברי התוס' הנ"ל דלא משכחת מכירה בקרבן כ"א בקרבן פסח יש לי מקום עיון. דהנה אי' בגיטין דף נ"ה ע"ב גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו' כרת מדבריהם מי איכא כו' כרת שע"י דבריהם כו' אוקמוה רבנן ברשותי' כו' ופרש"י אוקמוהו רבנן כו' כי היכא דאוקמה ברשותי' לענין כפרה וקשה לכאורה דלעולא לא הי' התקנה להכשיר הקרבן כ"א מהקרבנות שהכהנים אוכלין מהן. וממילא בק"פ שאינו נאכל אלא למנוייו לא היתה התקנה ולפי דברי התוס' הנ"ל דלא משכחת מכירה בקרבן כ"א בקרבן פסח ומדנקט בהך משנה טבח ומכר ע"כ גם בפסח מיירי והא בפסח גזולה לא היתה התקנה ואסורה להקרבה ולפי דברי רש"י לעיל בעמוד א' נראה לפי האמת היכא דאינו קדוש מצד התקנה הוי חולין גמורה לכאורה י"ל דלסוברים דאף במוכר לפני יאוש דלא אהני מעשיו כלל חייבי' ד' וה' על המכירה כמו כן במקדיש לפני יאוש כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ט אף דלא חל ההקדש כלל י"ל דהך ומכר קאי אף על שארי הקרבנות החטאת ושלמים ואיצטריך לאשמעינן דפטור מדו"ה משום דלאו דידי' קא טבח ולולי טעם זה הי' חייב דו"ה אף דמכירה אינה מכירה כלל כדין המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום מ"מ אף בלא הועילו מעשיו חייבו התורה דו"ה אבל אי קשי' הא קשי' לרב ששת דסובר בב"ק דף ס"ח ע"א דלא מחייב דו"ה על מכירה כ"א היכא דאהני מעשיו כגון לאחר יאוש והוא סובר ג"כ שיאוש לא קני ולדידי' לא מתפרש מתני' דחטאת גזולה אלא כעולא דלרב יהודה צ"ל דיאוש כדי קני ואין לומר דרב ששת מוקי הך גנב והקדיש כשהקדישו בעלים ביד גנב. וע"כ צ"ל שסובר כצנועין שיכולין להפקיר ולהקדיש דבר שאינו ברשותו ויקשה לפי"ז לפי מ"ש הפנ"י בגיטין דלכך אין מועיל יאוש כדי מטעם הפקר משום דאין הנגזל יכול להפקיר כשהוא ביד הגנב וכיון שרב ששת סובר דיאוש כדי לא קני. ע"כ סובר דאין יכולים להפקיר דבר שאינו ברשותו וא"כ לא משכחת אליבי' הקדש בעלים ביד גנב ואוקמתא זו הוא רק לשיטתי' דסובר יאוש כדי קני ושפיר מצי סבר כצנועין אבל לרב ששת א"א לומר כן וצריכין לומר לכאורה דרב ששת ל"ל מהב"ע ולא דריש קרבנו למעט גזל חולין והקדישו והיכא דגזל והקדיש דהוי יאוש ושינוי רשות כשר לקרבן ולא היתה התקנה בחטאת גזולה רק כשנודעה לרבים ולא תהא מכפרת כדברי רב יהודה ובלא נודע קם אדינא דאורייתא שהוא קרבן כשר וכן בהקדיש בהמה גזולה לקרבן פסח מתכשר להקרבה. וא"ש דברי המשנה דגנב והקדיש ואח"כ מכר ואף דבחטאת ופסח המקדיש חייב באחריות ולא מיקרי שינוי רשות מ"מ נגמר ההקדש ביאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש כדברי הגמ' בב"ק דף ס"ז ע"א ובתוס' שם דמעיקרא חולין אמנם א"כ קשה לרב ששת למאי אתי מיעוטא דקרבנו וא"ל כדמתרץ רבא בב"ק דף ס"ו ע"ב דגזל קרבן דחברי' דהא לישנא אחרינא ברש"י שם וכן מסקנת התוס' הכוונה בזה לאשמועינן התורה במיעוטא דקרבנו ולא הגזול דהיכא דגזל קרבן דחברי' שאינו מתכשר להגזלן דה"א היכא שנתייאשו הבעלים עולה לרצון לגזלן שקנאה ביאוש וקמ"ל דלא מהני יאוש בקרבן וכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא וזה א"ש למ"ד יאוש כדי קני שאליבי' דרבה שסובר כן הוא שהוצרך רבא לשנוי' הנ"ל בגזל קרבן דחברי' אבל לרב ששת שסובר יאוש כדי לא קני למה לן מיעוטא על גזל קרבן דחברי' דהא אף אי ס"ד שמועיל יאוש בעלים בקרבן שלהם מ"מ נשאר בו הקדושה דקדושת מזבח אינה מפקעת בשום אופן ותו לא משכחת שינוי השם ע"י הגזלן. דגם בלעדו מעיקרא הי' הבהמה קדושה ובמה יקנה הבהמה כיון דיאוש כדי ל"ק וכיון שא"א לומר דקרבנו ממעט גזל קרבן דחברי' וע"כ למיעוטא אתי גזל בהמת חולין והקדישו וחטאת הגזולה שמכפרת ולא נודעה אינה קריבה ומכפרת רק מצד תקנת חכמים וכדברי עולא. וא"כ נשאר קושי' הנ"ל וכדי ליישב קושי' זו אקדים מה שנלע"ד לפלפל בסוגי' דב"ק דף ס"ה וס"ו שכתבו שם התוס' בד"ה דגזל קרבן דחברי' דהא אמרינן לקמן דף ע"ו גבי גנב שאם שחט תמימים לשם בעלים יחזירו קרן לבעלים כו' ולכאורה אינו מובן קושי' התוס' דהא אף לפי פרש"י אי לאו מיעוט דקרבנו על גזל דחברי' הי' באמת מתכשר הקרבן ורצוי לבעלים הראשונים וא"כ לר' יוחנן דס"ל יאוש ל"ק ואיצטרך קרבנו למעט גזל בהמת חולין והקדישו אחר יאוש ואליבי' ליכא מיעוט על גזל קרבן דחברי' לכך מקשה הגמ' שפיר אליבא דר' יוחנן דהא חזרה קרץ לבעלים משא"כ למ"ד יאוש כדי קני וע"כ ממועט מקרבנו גזל קרבן דחברי' שאינו רצוי לבעלים הראשונים אמנם לכאורה עדיין יש מקום לקושי' התוס' אליבא דר"ל דדחיק לקמן דף ע"ו ומוקי בשחט בעלי מומין בחוץ והיינו משום דהוי קשה לי' דאי בשוחט תמימים בפנים הרי חזרה קרן לבעלים והא ר"ל סובר דיאוש כדי קני וע"כ אתי קרבנו למעט גזל קרבן דחברי' שאינו רצוי לבעלים הראשונים וא"כ לא חזרו קרן לבעלים והקרבן כשר רק שאינו עולה לרצון וא"כ הוי שחיטה ראוי ולא חזרו קרן לבעלים דהא הבעלים צריכין להביא קרבן אחר:

ולכאורה י"ל עפ"י מה דאי' בנדרים דף ל"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלו לאכלו מעל ומפרש הר"ן דמיירי שהי' מונח תוך ארבע אמות שלו ומגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי להקדש וכיון שלא היתה שלו מעולם ולא זכי בה כלל לעצמו אינו כגזבר עלה לכך אם נטלו לאכלו מעל ע"ש ולפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' אי לאחר יאוש הא קני' ביאוש הא אף דיאוש כדי קני מ"מ אם הגזלן אינו רוצה לקנות לא קני כדאי' בסוגיא זו האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות א"כ איצטריך קרבנו למעט בגוזל בהמת חולין מחבירו וכשנתייאש הנגזל לא רצה הגזלן לקנותה לעצמו רק זכוהו להקדש וקני ההקדש וכיון שלא זכה לעצמו קודם שהקדישו שפיר ממועט מקרבנו ומאי מקשה הגמ' וצ"ל דא"כ למה תני בהך ברייתא קרבנו ולא הגזול דהא אף בהפקר משכחת כה"ג כשמוצא אדם בהמת הפקר ואינו זוכה לעצמו רק מקדישו ממועט מקרבנו אמנם לפי המבואר שם בר"ן דלכך חל ההקדש משום דדמי לדין מציאה המגביה לחבירו דקני חבירו כ"כ יכול להקדישו אף שאינו זוכה תחלה לעצמו ממילא נשמע דלמ"ד המגבי' מציאה לחבירו לא קני חבירו משום דחב לאחריני גם להקדיש דבר הפקר אינו יכול ועכ"ז נוכל לומר דדוקא בדבר הפקר הוא דאינו יכול להקדיש משום דחב לאחרים שהי' יכול אחר לזכות בו אבל בגזל ונתייאשו הבעלים אף שאין הגזלן רוצה לקנות לעצמו שפיר יכול להקדישו במגו דאי בעי זכי לנפשי' וחב לאחרים ליכא כאן. דהא אף אי לא הקדישו לא הי' אפשריות בעולם לזכות בו באותה בהמה מצד הפסד הגזלן שחייב בהשבתו ובתשלומי דמיה. וכדאי' להדי' בתוס' דף ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו וא"כ תו ל"ק ברייתא דקרבנו ולא הגזול די"ל דמיירי בגוונא דלעיל ומה שהקשיתי דא"כ למה תפס בברייתא ולא הגזול הא אף בהפקר שייך כן לק"מ דבהפקר אין בידו להקדיש משום חב לאחרים משא"כ בגזל דאינו חב לאחרים כלל א"כ א"ש קושי' הגמ' לשיטת רבא והסוברים כוותי' וכפי ההלכה דהמגבי' מציאה לחבירו קני חבירו וכמו שיכול הגזלן להקדיש כך כל מוצא הפקר יכול להקדיש כדברי רבא בנדרים הנ"ל אבל למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דחב לאחרים שפיר יש חילוק בין דבר הפקר לגזל ולפי"ז י"ל אליבא דר"ל שסובר כמ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ הברייתא דקרבנו ולא הגזול יכול לאוקמא בגוונא דלעיל דלדידי' יש חילוק בין הפקר לגזילה ולא צריך לאוקמתא דגזל קרבן דחברי' דלאוקמתא זו ל"צ רק למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ לר"ל השוחט בהמה גזולה בפנים עולה לרצון לבעלים לכך צ"ל לדידי' בשוחט בע"מ בחוץ ומיושב קושי' התוס':

ובזה יש ליישב ג"כ הקושי' דלעיל על רב ששת דלפי שיטת רש"י בביצה ל"ט ע"ב סובר ר"ש המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו דחב לאחריני וי"ל דקרבנו אתי למעט בגזל בהמות חולין ונתייאשו הבעלים ואף שיאוש ל"ק הי' בידו להקדישו דהוי יאוש ושינוי רשות או שינוי השם והוי בזה זוכה גם לנפשי' כמ"ש הישיש ב"ק פ"ז כמו שבארתי לעיל באריכות וכיון דאי בעי זכה לנפשי' יכול להקדישה אף כשאין בדעתו להיות לו בה זכי' בעת קניית ההקדש וחב לאחריני ליכא כאן שאין אדם אחר יכול לזכות בו והרי הבהמה קדושה קדושת מזבח רק שאין לה בעלים כי לא הי' דעת הגזלן לזכות בה כלל אף בעת קניית ההקדש ומומעט הקרא דקרבנו דבכה"ג אין הקרבן קרב כיון שאין לה בעלים ובבהמת הפקר לא משכחת כה"ג דהוי חב לאחריני ול"ק לשיטת רב ששת גם י"ל ששייך לומר הואיל ובעי זכי לנפשי' לגמרי ע"י שינוי ואף שינוי שאינו גמורה מועיל אחר יאוש אבל אין לומר דלרב ששת אתי קרבנו למעט גזל קרבן דחברי' וכפירוש ראשון של רש"י שאין עולה אף לבעלים הראשונים דהא דין זה אינו רק גזירת הכתוב דמצד הסברא ראוי שיעלה לבעלים הראשונים כמו שמקשה הגמרא אליבא דר' יוחנן הרי חזרה קרן לבעלים רק למ"ד יאוש קני דאי אפשר לומר דקרבנו אתי למעט גזל בהמת חולין ע"כ צ"ל שממעט גזל קרבן שלא יעלה לרצון ע"ש הבעלים אבל לר"ש שסובר יאוש ל"ק למה ליה לאוקמי בגזל קרבן דחברי' שיהי' גזה"כ נגד סברא חיצונה שלא יעלה לרצון לבעלים הראשונים מצד שהובא הקרבן להקרבה ע"י הגזלן טפי הו"ל לאוקמי למעט גזל חולין שיש בזה סברא שפסלה התורה משום דמהב"ע אינו מצוה: אך כ"ז א"ש רק לשיטת רש"י בביצה אבל לשיטת הקדמונים שם בביצה דרב ששת ס"ל המגביה מציאה לחבירו קני חבירו קושייתי הנ"ל וי"ל דהנה לכאורה אפשר לומר דמש"כ רש"י דלולי תק"ח הוי חולין בעזרה הוא רק אליבא דעולא דלשיטתו יוכל לומר כן אבל לרב ששת הוכרח לומר שסובר דלולי תק"ח הי' ג"כ קדוש רק שאינו כשר להקרבה כמ"ש רש"י בד"ה כרת כו' דאי"ל כו' ולא לענין הקדש כו' וא"כ לא קשה קושיתי הנ"ל לר"ש דאף בפסח לא הי' תק"ח להכשירו דהא לא שייך בי' שלא יהא כהנים עצבים מ"מ קדוש הוא ושייך עלה לישנא דמתני' גנב והקדיש ואח"כ מכר אמנם אחר העיון א"א לומר כן דהנה הרשב"א כתב דלכך לא הי' קשה להגמ' מדו"ה די"ל דמיירי בפ"מ לבדה"ב ומסיים ע"ז כ"כ רש"י ז"ל וז"ל דבשלמא לענין דו"ה לא קשה לן דכי אמרינן דיאוש ל"ק לענין הקרבה ולא לענין הקדש כו' ע"כ מלשון זה של הרשב"א מורה או שמפרש בכוונת רש"י כדבריו בהקדיש בע"מ לבדה"ב או אפשר לומר שסובר הרשב"א שהכל אחת הן בהקדיש לבדה"ב או בהקדיש למזבח יש בה תפיסת קדושה. ולכאורה קשה לפ"ד התוס' בב"ק דף ע"ט ע"א דבהקדש לבדה"ב חייב דו"ה כדברי הברייתא שם והמתני' דגנב והקדיש מיירי בקדושת מזבח כיון שמכפר על בעלי' וצ"ל נשחט לשמו הוי כדידי' ולכך לא הוי כמכירה וליכא חיובא דו"ה על ההקדש ולפי"ז נשאר קושי' רש"י והרשב"א למה לא אותיב רבא ממאי דפוטר במתני' דגנב והקדיש מדו"ה וא"ל כתירוצו של הרשב"א דמיירי שהוקדש בע"מ לבדה"ב דא"כ קשה לחייב דו"ה על ההקדש עצמה כדפריך הגמ' בדף ע"ז ותירוץ הגמ' ל"ש בקדשי בדה"ב כמש"כ לעיל אך מקום יש לתירוצו של הרשב"א הנ"ל לשיטת האלפסי ורמב"ם שמביא הרשב"א בב"ק לדף ע"ט שאף בקדשי בדה"ב ליכא חיוב דו"ה ודחינן הברייתא דשם מקמי' מתני' דגנב והקדיש אבל לפי לשון שני שם ברשב"א להחזיק הסוברים כהתוס' דהברייתא לא פליגי אמתני' דהברייתא מיירי בקדשי בדה"ב שבהם יש חיוב דו"ה ומתני' דפטור מיירי בקדושת מזבח. א"כ א"א לומר כתירוץ הרשב"א וגם לא כתירוצו של רש"י אף אם כוונת רש"י שמיירי בקדושת מזבח ואינו קנוי להקרבה מ"מ קדשי' דקשה כנ"ל כיון דאין ראוי להקרבה אין שם בעלים עליו מהראוי שיחייב בדו"ה כמו בקדשי בדה"ב וצ"ל דאף קודם דאסיק כרת מדבריה' שמטעם הפקר ב"ד קנוי' להגזלן בקנוי שיהי' כדאורייתא: נודע ממתני' דקנין דרבנן יש להגזלן רק שקושי' רבא כיון דמדאורייתא לא ראוי להקרבה לא קרינן בי' אל פתח אוהל מועד וקושי' רש"י מדו"ה ג"כ הכוונה כנ"ל כיון דמדאוריית' אינו קדוש אף שמדרבנן קדוש מ"מ לחייב דו"ה דקרינן בי' וטבחו דהא דמרא קא טבח וע"ז מתרץ רש"י דאיכא למימר כו' אבל לא לענין הקדש וכיון דקדיש מדאורייתא לאו דמרא טבח אבל על ההקדש אף שאינו ראוי להקרבה אין לחייבו דהוי כמכירה להדיוט דהא מצד תק"ח כשר להקרבה ונקרב ע"ש הגזלן ומיקרי תורא דידי' דלא גרע ממכר ושייר לעצמו זכות מה דלא הוי כמכירה לענין דו"ה והרי בהקדש זה יש לו זכות גמור ונקרא ע"ש הגזלן ולא הוי כמכירה גמורה וכמבואר במלחמות פ' הגוזל דלא נקרא ומכרו רק כשלא נשתייר עליו שמו וזכותו כלל והרי כאן אף שאינו רק מדרבנן זכות מיקרי וי"ל דלכך כ' רש"י כרשב"א דבקדשי בדה"ב מיירי דרש"י סובר כהתוס' דבקדשי בדה"ב חייב דו"ה מצד ההקדש דהוי המכירה משא"כ בהקדיש למזבח כיון שמדרבנן חזי נקרא שמו עליו ואין לו שום מכירה גמורה ודברי הרשב"א לא א"ש רק לשיטת האלפסי ורמב"ם דבקדשי בדה"ב ג"כ פטור מדו"ה היוצא מזה לשיטת הפוס' ולפמש"כ שגם רש"י ס"ל כן היכא שבהמה קדושה ופסולה אף מדרבנן להקרבה יש חיוב דו"ה מצד ההקדש כמו בהקדיש לבדה"ב וא"כ בהקדיש לק"פ שלא שייך בו שלא יהא כהנים עצבים דליכא תק"ח להכשיר הקרבן ואין בו רק קדושה יש חיוב דו"ה מצד ההקדש עצמה ע"כ א"א לתרץ אליבא דר"ש כנ"ל וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דקרבנו אתי היכא שלא רצה הגזלן לזכות בו והקדיש כשיטת רש"י דס"ל ר"ש דהמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו אבל לשיטת הקדמונים שסוברים שר"ש סובר דקני חבירו יש לתרץ דברי רב ששת אליבא שיטות האלפסי ורמב"ם דגם בקדושת בדה"ב אין חייב דו"ה מצד ההקדש ול"ק על רש די"ל שסובר דקרבנו אינו ממעט רק מהקרבה אבל מיקדש קדשי ולכך פטור מדו"ה ועל ההקדש עצמה פטור דלא גרע מהקדיש לבדה"ב ודוק:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה