אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת בבא קמא › בסוגיא דיאוש [דף ס"ו]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת בבא קמא · בסוגיא דיאוש [דף ס"ו]

בסוגיא דכופרא כפרה [דף מ"א ע"ב]

מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי' לידו קני לה האי נמי כיון דמייאש מרה קני לה כו' יעוין בתוס' ד"ה ה"נ שכתבו אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידי כדקאמר כו' מ"מ בעי למיליף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' דבמציאה נמי נהי שלא הי' קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי. הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ הי' קונה לענין זה שלא יצטרך לשלם כ"א דמים כמו לגבי גזל עכ"ל:

לכאורה תמוה מאד למה מדייק הגמ' ואמר לאו כו' מקמי דתיתי' לידי' כו' דהא לפי' התוס' אין ללמוד מזה לענין גזילה דהיאוש הוא לאחר דאתי לידי והכי הול"ל אבידה לאו כיון דמייאש קני כו' והי' נכלל במה דגם אי לאו מתייאש אלא אחר שמצאו יש קני' להמוצא וא"צ אלא לשלם דמים להבעל אבידה. וה"ה לענין גזל שיהי' קני' לגזלן ע"י יאוש שלא יצטרך להשיב גוף הגזילה ויופטר בתשלום דמיהם להנגזל:

עוד יש תמוה בדברי רש"י בד"ה מוצא אבידה שמפרש דהא דמועיל יאוש באביד' אתי לן מפסוק אשר תאבד ממנו ומצאתה כו' ודלא כתוס' בד"ה מוצא אבידה שכתבו דיאוש באבידה שקנה נפקא משמלה: דדרשינן מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים כו' ובפ' אלו מציאות דף כ"ד ע"א מפרש רש"י להדי' במתני' בד"ה אף כל שיש לה תובעים למעוטא מידי דידעינן בי' דמייאש והיינו כפי' התוס' כאן. ושם בב"מ דלא כירושלמי שמובא שם בתוס' דיליף קני' יאוש באבידה מאשר תאבד ממנו וכפי' רש"י כאן:

וליישב כל זה אקדים דברי הפנ"י במס' גיטין דף ל"ח רש"י ד"ה חזקה שהוכיח דיאוש אינו מטעם הפקר. דהא אין אדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כדקי"ל בפרק מרובה כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומשמע שם להדי' דה"ה שאינו יכול להפקיר כו' יעו"ש שמחליט מה"ט דיאוש אינו מטעם הפקר.

והנה לכאורה נראה פשוט דכשם שבגזל ולא נתייאשו הבעלים אין ביד הבעלים להקדיש ולמכור או להפקיר דילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כ"כ באבידה ששטפה נהר שאין ביד הבעלים למכור אבידתו או להקדישו דאין לך אינו ברשותו גדול מזה שאינו מצוי לו ולא לשום אדם שוב מצאתי כן להדי' בירושלמי מס' מעשר שמוכיח דבשחרית אמרו כל שילקטו דכל שלקטו לא מהני דכיון דאינו ברשותו לא מצי מפקיר ומסיים ע"ז בירושלמי אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ה"ז הקדש לאו כלום הוא ע"כ. הרי דאבידה בנהר מיקרי אינו ברשותו דמה לי אם אינו ברשותו מחמת שהוא ביד הגזלן ואינו יכול להוציאה ממנו או שנאבד לו בנהר שאינו מצוי כלל וא"כ לפי פי' רש"י דיאוש אינו מטעם ההפקר דהא בכה"ג דאבודה ממנו בנהר אין ביד בעל האבידה להקדיש או למכור וה"ה להפקיר א"ו דיאוש קנין בפ"ע הוא ולא מטעם הפקר:

והנה ידוע דרק בגזל ולא נתייאשו הבעלים הוא דאמרי' שאין ביד הבעלים להקדישו אבל פקדון ביד אחרים ביד המפקיד למכור ולהקדיש או להפקיר דהוי כאלו ברשותו כיון שהנפקד מחויב ועומד להחזירו לבעליו וידו כיד הבעלים א"כ י"ל דאף אם במוצא מציאה ואח"כ נתייאש הבעל אבידה דלשיטות התוס' הי' מועיל היאוש כה"ג שיהי' גוף אבידה קנוי' להמוצאו ולא יצטרך לשלם אלא דמים לא אפשר ללמוד מזה שיועיל יאוש כה"ג גבי גזילה דהוי מצינן למימר דהיאוש באבידה אינו מועיל אלא מטעם דיאוש הוי הפקר וכיון שכבר באה האבידה ליד המוצא הוי כפקדון דשפיר מצי בעל האבידה למכור או להקדיש דכל היכא דאיתא ברשותי' קאי דהא אין על דעת המוצא לגוזלו משא"כ בגזילה דכיון שמחזיק בגזילה מופקע בזה מרשות הבעלים ע"כ אין ביד הבעל ים להפקיר וא"א למיליף שיועיל בגזילה יאוש אלא אם יש הוכחה דיאוש אינו מטעם הפקר שפיר יש להשוות גזילה לאבידה לענין קני' ע"י יאוש אי לאו סברא שי"ל דשאני גזילה דבאיסורא אתי לידי' ולפמ"ש לעיל שפיר יש להוכיח דגם גבי אבידה אין היאוש מטעם הפקר מדמועיל יאוש באבידה ששטפה נהר דיאושי מייאש מרה מינה מקמי דאתי לידי' המוצא ובעוד הי' האבידה בנהר הי' מיקרי לגבי בעל האבידה דבר שאינו ברשותו כנ"ל ועכ"ז מועיל יאוש כדמוכח מקרא אשר תאבד ממנו וגו' יש ראי' דיאוש אינו מטעם הפקר ממילא יש סברא דגם גבי גזילה מועיל יאוש בידו להפקיר הא גם באבידה מועיל יאוש גם בגוונא שאינו יכול להפקיר ולזה דייקו הגמ' שפיר לאו כו' מקמא דאתי לידי' כו' דעיקר הוכחה דיאוש אינו מטעם הפקר הוא מיאוש דאבידה מקמי דאתי' לידי'

והשתא מיושב קושי' הסתירה שברש"י כאן לב"מ כנ"ל דמדהא דילפינן משמלה שמועיל יאוש באבידה לא הוי מצינן להוכיח דיאוש אינו מטעם הפקר דהמ"ל דקרא אתי ללמוד שמועיל יאוש באבידה אחר שהגיע ליד המוצא דאז מועיל הפקר וכיון שדבר שאין בו סימן מתייאשי' הבעלים ממנו תמיד אף שלא הועיל יאוש שהי' קודם מציאתו של המוצא מצד שהי' לגבי בעל האבידה בדבר שאינו ברשותו שאין בידו להפקיר מ"מ אחר שבא ליד המוצא מועיל היאוש שלאח"כ ומדין הפקר דוקא ולא הוי מצינן ללמוד מיני' לענין גזל דהא בגזילה כ"ז שהיא ביד הגזלן מיקרי לגבי הנגזל אינו ברשותו ולא מצי מפקיר ועוד י"ל דאבידה שלא נפלה בנהר הוי בכל מקום שהוא של בעל האבידה ובכה"ג לא מיקרי דבר שאינו ברשותו ושפיר ביד בעל האבידה להפקירו בכל מקום שהוא. לכך הוצרך רש"י לפרש כאן שמדייק הגמ' דהיאוש מועיל מקמי דאתי לידי' דאתי' מאשר תאבד ממנו וגו' ויש ראי' מזה דיאוש אינו מטעם הפקר דהא קרא זה למדין באבידה ששטפה נהר שמקרי אינו מצוי לכל אדם ועאכו"כ דלא הוי כדבר שהוא ברשותו של אדם וגרע מגזל ולא נתייאשו הבעלים שאין ביד הנגזל להפקיר כיון שאינו ברשותו וע"כ שפיר יש למיליף מיני' לגזילה. וא"ש דברי רבה דמספקא ליה אי ילפינן גזילה מאבידה לענין קני' יאוש:

אמנם לכאורה יש לסתור דברי הנ"ל דהא מסוגי' דלקמן דף ס"ח ע"א דאקשי' ר"י לר"ל ממתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו' אימת אלימא לפני יאוש מי קדיש כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש כו' א"ל הב"ע כגון שהקדישו בעלים ביד גנב כו' ומי קדיש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ומסיק הגמרא הוא דאמר כצנועין הרי להדי' דלמ"ד דיאוש כדי קני ע"כ צ"ל כצנועין דאף בגזל ולא נתייאשו הבעלים יכול הנגזל להקדיש וה"ה להפקיר וא"כ למה הוצרך רבה לדייק דאפי' גזילה מיאוש דאבידה היכא שהי' היאוש מקמי דאתי ליד המוצא הא אף מיאוש לאחר שאתי ליד המוצא ג"כ אי לאו הסברא לחלק דשאני גזל דבאיסורא אתי לידי' מצינן למיליף שיועיל בגזל יאוש כמו באבידה ואין לדחות כנ"ל דשמא יאוש הוא מטעם הפקר וע"כ מועיל באבידה וגזל דלא אתי מיני' דבגזל אין ביד הנגזל להפקיר הא ז"א לשיטת ר"י אבל לרבה דע"כ סובר כצנועין גם בגזל ולא נתייאשו הבעלים ביד הנגזל להקדיש ולהפקיר וע"כ י"ל כן דאל"כ קשה על הפוס' שכתבו דאי יאוש הוי הפקר גמור אמאי לא מועיל בגזילה דאף דבאיסורא אסי לידי' מ"מ כיון שהפקר הפקיר וקשה על התוס' דהא בגזל שביד הגזלן אין הנגזל יכול להפקיר א"ו צ"ל דכוונת התוס' הוא דלרבה שסובר שמועיל יאוש ע"כ צ"ל דסובר כצנועין ויכולים להפקיר אף דבר שאין ברשותו:

ולתרץ זה אקדים דברי הרמב"ם המובא באה"ע סי' כ"ח סעיף א' המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס ונתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת כו' וכ' הח"מ בס"ק א' ונודע כו' דהוא לשון הרמב"ם כו' אבל אם בשעת קידושין עדיין לא נודע אם נתייאשו. אף שאח"כ נודע שכבר הי' יאוש קודם קידושין הוי כיאוש שלא מדעת ע"כ כוונת הח"מ היאוש אינו מועיל למי שרוצה לקנות אלא כשיודע בשעה שבא לקנות שנתייאשו הבעלים. וזה דין מחודש ויש אריכות פלפולים בקונטרס אחרון בתשובות ב"ח החדשות ובמ"א הבאתי סעד לדברי הח"מ מדברי הראב"ד המובא באס"ז לב"מ דף נ"ב ע"ב ד"ה וז"ל הראב"ד וכן יש משמעות מדברי הש"כ חוה"מ סי' שי"ג ס"ק ד' שכ' אם ידוע שנתייאשו קודם ולכאורה נ"ל ראי' גמורה לסברת הח"מ הנ"ל בכוונת הרמב"ם דהא פשוט דאף למ"ד סתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא מ"מ אינו מוחלט לוודאי גמור שלא נתייאשו אלא שדנין ע"פ רוב שבסתמא ליכא יאוש בעלים וכן יש משמעות מדברי הב"ח שמובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק א' שמקשה למה מצריך הרמב"ם גבי גניבה וגזילה ונודע שנתייאשו. דהא בחוה"מ סי' שס"ח פוסק המחבר דסתם גניבה אפי' מעכו"ם ובגזילה כשגזל ישראל הוי יאוש ומתרץ הב"ח דכאן לענין קדושי דאורייתא לא אמרינן דסתם גניבה או גזילה יאוש אלא דוקא כשנודע כו' יעיש. ע"כ כוונתו אף דמחזקינן דמסתמא כך הוא. מ"מ אינו ברור לוודאי וכיון דאיכא צד ספק הוי כלא נודע לענין קדושי דאורייתא וכשם שסברת הב"ח כן הוא למ"ד סתם גניבה הוי יאוש בעלים כמו כן הסברא להיפך למ"ד סתם גניבה לא הוי יאוש בעלים דהיינו ע"פ רוב אינו יאוש מ"מ יש ספק דלמא הי' יאוש וכיון שכן קשה למ"ד יאוש כדי קונה אמאי מתחייב כל סתם גנב כשטבח ומכר אחר הגניבה דהא לענין חיוב ממון אין הולכין אחר הרוב ומצינן למטען לזכות הגנב לפוטרו מד' וה' דדלמא הי' הנגנב מייאש את גניבתו. ונעשה קנוי' לגנב ותו ליכא למחייבי' על הטביחה או מכירה דשלו טבח ואף שטוען הנגנב בברי שלא נתייאש הוי כברי ושמא שא"י אם נתחייבתי ואי אפשר לחייב הגנב בתשלומי ד' וה' ובכה"ג שהברי גרוע והשמא טוב אף לר' יהודא ור"ה פטור הנתבע כדאי' בכתובות דף י"ב ע"ב יעו"ש א"ו כדעת הח"מ הנ"ל דאף אם נתייאשו הבעלים אם לא נודע להגנב או להגזלן לא קנה אבל למ"ד סתם גניבה יאוש בעלים מיקרי נודע לפי"ז לכאורה יש להקשות על ר"י שהקשה לר"ל ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש כו'. הא לעיל בדף כ' ע"ב אי' דשמואל רצה להוכיח דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ממתני' דנטל אבן או קורה של הקדש בנאו בתוך ביתו אם דר תחתיו ש"פ מעל ואי' שם יתיב ר' אבוהו קמי' דר"י וקאמר משמי' דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שתק לי' איהו סבר מדשתיק מודה לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ומפרש רש"י דבהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא והילכך כהדיוט מדעת דמי לפי"ז פשוט ללמוד מזה גם גבי יאוש דהיכא שנתייאשו הבעלים רק שלא נודע אף דבכה"ג אין הגנב יכול לקנות ע"י יאוש דגבי הקדש הוי מדעת א"כ מצינן למימר דמתני' דגנב ואח"כ הקדיש מיירי בסתם גניבה דלא ידעינן אם נתייאש הנגנב או לא ואף דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים מ"מ מצד ספיקא איכא שמא נתייאשו הבעלים. ועכ"ז ליכא למפטר את הגנב מתשלומי דו"ה מספק דילמא נתייאשו הבעלים דהא אף אם באמת הי' יאוש בעלים מ"מ הרי לא נודע היאוש ובכה"ג לא מצי הגנב לקנות דבדידי' הוי יאוש שלא מדעת אבל בגנב והקדיש אין לחייב הגנב בתשלומי דו"ה דשמא נתייאש הנגנב ולגבי הקדש הי' מועיל יאוש זה דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הוא. וא"כ הוא שזכה ההקדש ביאוש תו ליכא לחייב הגנב בתשלומי דו"ה וא"ש דברי המשנה דדוקא בגנב והקדיש ואח"כ טפח ומכר הוא דפטור משא"כ בלא הקדיש ומה מקשה ר' יוחנן מהך מתני':

לתרץ קושי' זו אקדים דברי הגמ' במס' נדרים דף ל"ד ע"ב: אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה ומפרש הרשב"א שם דמיירי שכבר מונח בפוך ד' אמותיו שקונה אותם מדין חצר ולכך יכול להקדיש אבל דבר שאינו קונה והככר עדיין הפקר אין הקדושה נתפסת דכי יקדיש את ביתו בעינן אבל הר"ן חולק עליו וכ' דמה דיכול להקדיש ככר של הפקר אף שלא הי' על דעתו לזכות בו לעצמו הוא מדין המגבי' מציאה לחבירו דכיון שהי' בידו לזכות לעצמו מצי זכי גם להקדש היוצא מזה דכשם שאין ביד האדם להקדיש דבר שאינו שלו כך אין בידו להקדיש דבר של הפקר אם לא היכי דמצי זכי לעצמו מצי זכי גם להקדש לפי"ז י"ל היכא דהגנב אינו יודע מהיאוש שנתייאש הנגנב דבכה"ג לא הוי מצי זכי לעצמו כיון דלדידי' הוי יאוש שלא מדעת. כ"כ אינו יכול להתפיס עליו שם קדושה אם לא היכי דהוי מצי זכי לנפשי' ובזה מיושב עוד מה שיש לדקדק ל"ל להגמ' להביא האי קרא דאיש כי יקדיש את ביתו דמהכ"ת יהי' ס"ד להקדיש דבר שאינו שלו. ולכך לעיל בדף ס"ו ע"ב מקשה רבא בפשיטות אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא וממילא א"ש מה שהקשה ר"י לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דאי אינו ידוע אם נתייאשו הבעלים ליכא למיפטר את הגנב מספק דילמא נתייאשו הבעלים דהא אף אם נתייאשו כיון שלא נודע לא הי' מצי הגנב לזכות לעצמו וממילא לא הי' בידו להקדיש והוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ור' יוחנן לשיטתי' שסובר להדי' כדאי' במס' ב"מ דף יו"ד בתוס' ד"ה אמר ר"י דרק המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מטעם דאי בעי זכי לנפשי' אבל תופס לא קנה ולכך הוצרך ר"ל לתרץ דהך מתני' דגנב והקדיש מיירי שהקדישו בעלים ביד גנב א"כ מה שהקשיתי לעיל אליבא דרבה ל"ק מידי די"ל דרבה סובר כמ"ד התופ' לבע"ת ג"כ קנה חבירו וה"ה שביד אדם להקדיש דבר של הפקר אף היכא דלא מצי זכי לנפשי' ולא צריכין לומר דרבה סובר כצנועין די"ל דגם רבה סובר כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים אין ביד הנגזל להקדיש כיון שאינו ברשותו ואף שרבה סובר דיאוש כדי קנה מ"מ לא קשה אליבי' ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דיש לתרץ כמ"ש לעיל דמיירי בסתם גניבה דאיכא ספיקא דילמא נתייאש הגנב וחל ההקדש דלגבי הקדש הוי כיאוש מדעת וע"כ פטור מספיקא מחיוב דו"ה דהוי כא"י אם נתחייבתי:

אך לכאורה י"ל דבלא"ה אי אפשר לומר כנ"ל דמיירי שנתייאשו הבעלים והגנב לא ידע. שלא יקנה לו מצד יאוש שלא מדעת אבל הקדש חל דגבי הקדש הוי מדעת דא"כ קשה קושי' הגמ' דלקמן דף ע"ו אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ותירוץ הגמ' שם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אינו אלא אי יאוש כדי ל"ק והקדש בא מצד היאוש ושינוי רשות והוי כמכירה להדיוט שאף שקודם שמכר הגנב לא הי' שלו מ"מ מצד מכירתו לאחר שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות קרוי לגבי גנב ומכרו משום דבאותו הקני' שקונה הלוקח נחשב ג"כ לו לקני' והוי כבאים כאחד קנייתו וקניות הלוקח כמ"ש היש"ש בפ זיין סי' ז' וע"כ הוי כקרבנו והוי תורא דראובן אבל למ"ד יאוש כדי קני רק מצד שלא נודע לא נקנה להגנב ולהקדש לבד נקנה משום דלגבי הקדש הוי יאוש מדעת כנ"ל ממילא אף בעת שנקנה לההקדש אין זכות קני' להגנב לומר שקנייתו וקנין הקדש באים כאחד דהא לו א"א כלל צד קני' מחמת היאוש כיון שאין נודע לו ואינו חשוב קרבן שלו כלל וביותר יש להסביר דביש"ש הנ"ל מקשה למ"ד דאין חיוב דו"ה רק היכא דאהני מעשיו כגון במכר לאחר יאוש שקנה הלוקח ביאוש ושינו רשות מה בכך דאהני מעשיו מ"מ איך שייך הלשון ומכרו הנאמר בתורה דהא הגזלן לא קנה כלל דלגבי דידי' לא הי' רק יאוש לחוד ומצד קושי' זו מוכיח היש"ש שבאותו העת שקונה הלוקח הגזילה קנה ג"כ המוכר ולכך גם בקידושין כשמקדש הגזלן לאחר יאוש שקונה האשה החפץ מצד יאוש וש"ר מקודשת היא לגזלן דהוי כמקדש בשלו משום שבאותו העת שקנתה היא קונה גם הגזלן כן תורף דבריו ומביא ראי' לזה מדברי המ"מ פ"ה מאישות ה"ז שכ' בזה"ל הא דמקדש אשה אחר יאוש מקודשת אעפ"י דקי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון דקנתה היא אף הוא קונה אותה עכ"ל המ"מ ובאמת מדברי המ"מ הנ"ל אין ראי' להיש"ש שלשון המ"מ מורה כיון שהיא קנתה הגזל שניתן לה לקידושין קנה הבעל האשה וכן הוא ברשב"א שכוונתם דבהאי הנאה שהמציא לידה אותה דבר שנקנה לה קידשה א"ע לו וכדברי הר"ן לקידושין בסוגיא דמכרן וקידש בדמיהן שכ' שם בזה"ל כיון שקנתה היא בנתינתו מקודשת ה"נ הנאה הבאה מחמתו הוא ע"כ אבל אין ראי' מדבריהם למש"כ היש"ש שקני' הגזלן בדבר הגזול בא בעת שהלוקח או האשה קונה הגזל אמנם בלשון הרמב"ם המובא באה"ע סי' כ"ח וז"ל המקדש את האשה בגזילה או בגניבה או בחמס ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ע"כ הרי שסובר שגם לגזלן יש קני' ולכאורה אינו מובן מש"כ ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הא ביאוש לחודא לא קני ואם סברתו כדברי היש"ש הנ"ל אין קניות הגזילה בא מצד יאוש לחוד רק מחמת שינוי רשות כשבא ליד האשה לכן נ"ל דלפ"ד התוס' בדף ס"ז ע"ב סד"ה רבא אמר נראה דאף דיאוש לא קני מ"מ הוי כקצת קני' להגזלן במה שיכול למוכרה ולהקדישה מעתה י"ל שבא הרמב"ם להסב הטעם דקידשה בגזל מקודשת שלכאורה קשה אמאי מקודשת הא אף שהיא קונה ביאוש וש"ר מ"מ לא הי' של הגזלן כלל דלגבי דידי' לא הוי רק יאוש וכקושי' היש"ש לענין ומכרו שהתירוץ ע"ז שאף שיאוש כדי לא קני קנין גמור מ"מ לזה מועיל היאוש שיהי' זכות קני' להגזלן שאם ימכור או יקדיש יהי' מכירתו מכירה והקדשו הקדש וכיון שכן כשמקדש אשה בגזל אחר יאוש הוי כמקדיש בשלו דהא יש לו קני' שיהי' בידו להקנותו לאחר זה כוונת הרמב"ם במש"כ ונודע שקנה אותו דבר ביאוש כלומר שהי' לו זכות זה ע"י היאוש שיהי' בידו לקדש בו אשה ולזה מטין דברי הרשב"א בחדושיו לגיטין דף נ"ה שכ' בזה"ל לפי שלא קנאו הגזלן לגמרי קודם שהקדיש כו' יעו"ש מתיבת לגמרי נראה שקצת קנין יש לגזלן אף ביאוש לחוד והיינו כנ"ל.

היוצא מזה דגם ביאוש לחוד יש לגזלן דין קני' להקנות לאחר וכמו קונה ע"מ להקנות ובזה א"ש גם דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות אסורי מזבח שמדבריו שם מבואר דבגזל והקריב קרבן כשנתייאשו הבעלים כשר הקרבן מה"ת ועולה לרצון להגזלן שלכאורה אינו מובן דהא הרמב"ם פוסק דיאוש כדי ל"ק ואף שחל ההקדש מצד יאוש וש"ר מ"מ לא חשיב קרבנו של הגזלן וכאשר כן סברת הרמב"ן במלחמות פ' הגוזל אבל לפי מה שכתבתי דכוונת הרמב"ם לענין קדושי אשה בגזל אחר יאוש כמו כן בהקדיש קרבן שחשיב קרבנו של הגזלן מצד שזכה אחר היאוש שיהי' בידו להקדישו כנ"ל אמנם כ"ז אם נודע מהיאוש כמ"ש הרמב"ם להדיא ונודע כו' וכמפרש החמ"ח בלשון הרמב"ם והש"ע ממילא היכא שלא נודע מהיאוש לא הי' להגזלן בו שום זכות ואף אם ההקדש חל מצד דלגבי הקדש הוי כיאוש מדעת מ"מ כיון שלהגזלן לא הי' בו אפי' מקצת קני' כיון שלא נודע מהיאוש שוב אינו כמקדיש משלו ולא מקרי קרבנו ולא מקרי כלל תורא דידי' ויש לחייב בגנב בכה"ג דו"ה על ההקדש עצמה כקושי' הגמ' כנ"ל מה לי מכרה להדיוט מה לי מכרה לשמים וא"ל דלפי סברא הנ"ל לא מקרי ומכרו רק היכא שהי' לו קצת קני' דקניות הלוקח בא מחמתו אבל כשלא נודע מהיאוש דלא בא הקני' מחמתו לא מקרי ומכרו כלל ז"א דהא הדין דאף המוכר לפני יאוש דלא הועילו מעשיו כלל חייב דו"ה וכן בהקדש לבדק הבית כמש"כ התוס' בדף ע"ט ע"א ד"ה גנב והקדיש: מכ"ש בכה"ג שהועילו מעשיו שחל ההקדש ור"ל בעצמו שסובר יאוש כדי קני אין חיוב דו"ה כ"א קודם יאוש דלא אהני מעשיו כלל ולפי"ז א"ש קושי' ר"י לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דא"ל דמיירי שלא ידע מהיאוש דא"כ לחייב דו"ה על ההקדש עצמה כנ"ל:

והשתא דאתינן להכי נ"ל ליישב מה שקשה לכאורה מה מתרץ ר"ל כגון שהקדישו בעלים ביד גנב דהא במתני' הנ"ל בדף ע' תני גנב וטבח ואח"כ הקדיש חייב וכ' שם הרא"ש בזה אין חידוש שהרי כבר נתחייב קודם שהקדיש אלא אגב פטורא דסיפא תני והיינו הך מתני' דלעיל דגנב והקדיש ואח"כ טבח שהיא הסיפא וא"כ לפי האוקמתא דר"ל דהך סיפא מיירי שהקדישו בעלים ביד גנב ע"כ גם הרישא דגנב וטבח ואח"כ הקדיש מיירי בהכי וקשה דהא הגנב קונה בטבחה מצד שינוי ושוב אין ביד הבעלים להקדיש אה לדברי הצנועין שסוברים שיכול הגזלן להפקיר ולהקדיש שביד גזלן אין זה כ"א כ"ז שלא קנאו הגזלן. ואף אם נאמר דר"ל מוקי רישא כשהקדיש הגנב ולדיוקא אסי דדוקא שהקדיש אחר טביחה חייב דו"ה ולא בהקדיש קודם יוקשה מהך רישא עצמה אי לפני יאוש היכא משכחת שיהי' הקדש ע"י הגנב קודם טביחה ואי לאחר יאוש אף שלא הקדישה רק אחר הטביחה לפטור מדו"ה אהטביחה שהיתה אחר יאוש וכבר קנאה ביאוש וי"ל דאי' בירושלמי ומובא במלחמות בב"ק רב יוסטא בר מתון שאיל הפודה כלכלה מן הגזבר מהו שתטבל למעשרות התיב ר"ש בן לקיש והא תנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דתימר תמן הקדש אינו כמכר ודכוותי' הפודה אינו כלוקח ע"כ. ומזה הוכיח הרמב"ן והאלפסי דגם בקדשי בה"ב לא הוי כמכירה ופטור מדו"ה כשהקדישו לבה"ב והתוס' בדף ע"ט והבעה"מ ס"ל דבהקדש בה"ב הוי כמכירה ולא דמי לקדשי מזבח דהוי כתורא דראובן משום דנקרב ע"ש בעלים ויש לומר עוד שבקדשי בה"ב פטור מדו"ה מטעם כיון שבידו לפדותו ולא הוי כמכירה וי"ל שז"כ ר"ל שבירושלמי הנ"ל שסובר דגנב והקדיש ואח"כ טבח מיירי בין בקדשי מזבח בין בקדשי בה"ב. ובקדשי מזבח פטור מדו"ה דהרי עדין תורא דראובן והי' קשה לו למה פטור בקדשי בה"ב מדו"ה א"ו הטעם כיון שיש לו פדיון ולא הוי כמכירה ולכך פשט מזה ר"ל שהפודה כלכלה מהגזבר אינו כלוקח מעתה י"ל דלפי האוקמתא דר"ל בגמ' דידן דסיפא דמתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח מיירי שהקדישו בעלים מוקמינן רישא דמתני' טבח ואח"כ הקדיש כפשטא שהגנב הקדיש ולדיוקא אתי דבהקדיש קודם טביחה פטור: ואין להקשות ה"ד אי קודם יאוש לא קדיש כלל ואי לאחר יאוש פטור מדו"ה אף בלא הקדש שי"ל דמשכחת שנתייאשו הבעלים ולא נודע שלא קנה הגנב וההקדש חל דלגבי הקדש הוי כמדעת. וא"ל דא"כ קשה לחייב מצד ההקדש דו"ה ז"א דהא הרישא דטבח ואח"כ הקדיש מיירי רק בקדושת דמים ובזה לא הוי כלל שם מכירה כיון שיש לו פדיון ודברי הראשונים אינם רק על קושי' ר"י לר"ל מסיפא דמתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח שמיירי בקדשי מזבח כדמוכח נמי מדתני עלה בברייתא בחוץ כה"ג ענש כרת אבל רישא דמתני' דלא מיירי רק מקדושה לבה"ב אין חיוב בדו"ה שכיון שאית לי' פדיון לא הוי כמכירה:

באופן אחר ובסגנון הנ"ל י"ל עוד בקיצור דלר"ל שסובר יאוש כדי קני ע"כ לא דריש מקרבנו למעט גזל חולין והקדישו. דהא לפני יאוש פשיטא ולאחר יאוש הא קני ביאוש וע"כ סובר דאתי למעט גזל קרבן דחברי' וגם הדרש דהבאתם גזול וגו' לית לי' וע"כ אין לו לימוד על מהב"ע שאינו מצוה א"כ כשר הקרבן ורצוי להגזלן כשקנה ביאוש. וכן לשיטת הסוברים דיאוש לא קני רק לא ס"ל דין דמהב"ע וקרבן הגזול הנקרב אחר יאוש כשר מה"ת שההקדש חל מצד יאוש וש"ר ועולה לרצון לשם הגזלן שמיקרי בעליו שמצד הקני' להקדש ע"י יאוש וש"ר זוכה גם אז להמקדיש כמש"ש היש"ש הנ"ל וברמב"ם פ"ה מאסורי מזבח אבל ז"א רק כשנודע מהיאוש אבל כשלא נודע אף שלענין הקדש מועיל דהוי כמדעת ויתפוס הקדושה מ"מ הגזלן לא זכה בעת קניות ההקדש ואף שכשר להקרבה מ"מ אינו נקרב ע"ש הגזלן בהוא אינו בעליו ואפשר שפסול להקרבה ג"כ כיון שאין לו בעלים והרמב"ן פ' לולב הגזול כתב דאף דלא נקנה להגזלן ולא נקרא בעליו [לשיטתי' אף בנודע ולהיש"ש בלא נודע] עכ"ז כשר להקרבה כמו קרבן שנקרב שלא לשם בעלים יעו"ש ובמלחמות פ' הגוזל נבוך בכזה ויעוין בתוס' דף ע"ט ובהרא"ש שלכך אין חיוב דו"ה על ההקדש עצמה משום דעומד ליקרב ע"ש הגזלן ממילא בגוונא הנ"ל יש לחייב דו"ה וא"ש קושי' ר"י לר"ל ממתני' דגנב וטבח דא"ל דמיירי ביאוש שלא ידע הגזלן דבכה"ג חייב דו"ה על ההקדש עצמה דלא נקרב ע"ש הגזלן ואחר שתפסו בו קדושת מזבח דליתא בפדיון הוי כמכירה שחייב בדו"ה ולזה הוצרך ר"ל לתרץ שמיירי כשהקדישו הבעלים. אבל ברישא דמתני' שמיירי בקדושת דמים ולפי שיטת ר"ל שבירושלמי דקדושת דמים לא הוי כמכירה כיון שיש לו פדיון שפיר מצינו לתרוצי שנתייאשו הבעלים ולא נודע ואם הי' מקדיש קודם טביחה לבב"ה פטור על הטביחה דלאו דידי' קא טבח שהוי ברשות ההקדש ועל ההקדש גופא אין לחייבו דלא הוי כמכירה כיון שאינו רק קדושת דמים ואפשר לומר עוד שמש"כ הרמב"ם ונודע שנתייאש לענין קדושי אשה ולא ביאר זה גבי גזלן המוכר לאחר יאוש. די"ל דמה שמצריך הרמב"ם ונודע אינו רק לענין קניות הגזלן לעצמו ע"י היאוש בצירוף ש"ר עת שקונה הלוקח אבל לענין קניות הלוקח שבהתירא אתי לידי סובר דאף בלא נודע נקנה לו מצד אותו יאוש וש"ר לכך אין נ"מ רק בקידושין שצ"ל בכסף המקדש וא"א שיגמור הקידושין בלתי זכות קניות המקדש בכסף הנ"ל ולכך מצריך ונודע דבלא נודע לא הוי כמקדש בשלו ולפי"ז אף בלא סברא הנ"ל דגבי הקדש הוי כמדעת מועיל היאוש לגבי הקדש כמו שמועיל בכל לוקח שקונה ביאוש וש"ר אף היכא שלא נודע מהיאוש בעת הקני'

ועפ"י כל הנ"ל א"ש מה דמותיב רבא בגיטין דף נ"ה למ"ד דיאוש לא קני מהא דגנב ואח"כ הקדיש שתני' עלה בחוץ כה"ג ענש כרת. ולא משני דאתי' כצנועים ומיירי בהקדישו בעלים ביד גנב כמו שמתרץ ר"ל דרבא לשיטתו אזיל שסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואין לחלק לדידי' ביאוש אם נודע או לא כנ"ל וא"כ אם נפרש דגנב והקדיש ואח"כ טבח דמיירי בהקדישו בעלים ביד גנב יוקשה מרישא דמתני' גנב וטבח ואח"כ הקדיש דלאקומתא דר"ל א"א לתרץ הך רישא דמתני' כ"א כמש"כ בגוונא דהי' יאוש ולא נודע שלא קנ' הגזלן ולרבא אף בכה"ג קנה וכיון שעיקר קושי' רבא הוא רק לשיטתו דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש יש לתרץ מה שמקשה שם התוס' בגיטין ע"ד רבא ואי יאוש לא קני כו' דהא אף אי יאוש קונה קשה מהך מתני' כמו שהקשה ר"י לר"ל דהנה הרשב"א בחדושיו מביא דעת קדמונים דלעולא אין חילוק בחטאת גזולה בין אם הי' ע"י היאוש או לא שאף בלא יאוש תקנו חכמים שתהי' מכפרת ורב יהודא סובר שלא הי' התקנות חכמים על הכשר הקרבן כי אם להיפוך בשנודע לרבים לא תהא מכפרת ובלא נודע קם אדינא שהקרבן כשר כשיש יאוש ויאוש כדי קני וי"ל שלולי דברי עולא שאמר להדיא דיאוש לא קני הי' יכולים לתפוס דבריו במה שאמר שהתקנה הי' להכשיר הקרבן והיינו שמצד הדין אינו כשר רק אחר יאוש וכדי שלא יהא כהנים עצבים תקנו חכמים שאף בלא יאוש תהי' מכפרת ותופסת הקדושה מדרבנן וממילא מיד כשמקדיש הגזלן הבהמה וחל עליו אסור הקדש מדרבנן הבעלים מתייאשים ממנו שאינה עומדת עוד להחזיר לידם ואף. כשעדיין לא נודע לבעלים מן ההקדש דין יאוש בו לרבא דסובר דאף בשלא מדעת הוי יאוש ואם יאוש כדי קני אותו היאוש שבא ע"י איסור דרבנן גורם קני' מדאורייתא והוי ראוי לפתח אוהל מועד גם מדאורייתא אף שצמיתו' היאוש בא ע"י תק"ח מ"מ סוף סוף דין יאוש לו שקני מדאורייתא וא"כ לא קשה כלל ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח שי"ל שמיירי בלא יאוש לכך אם הי' טובח קודם שהקדיש הי' חייב בדו"ה אבל אחרי שהקדיש תחלה וחל ההקדש מדרבנן ומחמת זה הוי כמיאש מבעלים ואף שאינם יודעים שהוקדש הא יאוש שלא מדעת ג"כ הוי יאוש אליבא דרבא וע"י אותו היאוש קנה ההקדש אותה הבהמה מדאורייתא וראוי הוא לפתח אוהל מועד. ולכך בשחטה בחוץ חייב אבל לעולא שסובר יאוש כדי ל"ק מקשה רבא שפיר דאף כשיש יאוש אינו ראוי מדאורייתא לבא לפתח אוהל מועד:

אך מסתימת דברי ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש משמע דשום קדושה לא חלה ע"י הגזלן אף במקדיש לקרבן חטאת. מזה מבואר שתק"ח להכשיר חטאת לא הי' רק אחר יאוש ולא כדברי איזה מהקדמונים שמביא הרשב"א הנ"ל ולפי"ז יש לפרש דברי הגמ' בקידושין נ"ב ע"א והוא לא אמר הכי והאר"י כו' ה"ק מי אמר רב כוותי' כו' יעו"ש ולכאורה אינו מובן למה הי' זר בעיני ר"י שרב יאמר כוותי' ולפמ"ש א"ש דהתוס' והרשב"א כתבו שם דהא דהוצרך ר' יוחנן לאשמעינן שאין ביד הגזלן להקדיש דה"א משו' דלחומרא חל איסור הקדש מדרבנן כ"כ בקידושין ה"א שאם קידש אשה בגזל שאין בו יאוש צריכה גט מדרבנן ורב סובר בב"ק יאוש כדי קני וקשה לדידי' כקושי' ר"י לר"ל מגנב והקדיש אמנם אם נאמר דאף בלא יאוש כשמקדש הגזלן אסור מדרבנן יכולין לתרץ הך משנה דמיירי בשלא נתייאשו הבעלים וע"י ההקדש של הגנב שחל מדרבנן להיות יאוש דאורייתא כנ"ל ואפשר לתרץ בזה המשנה אליבא דרב כשנאמר שהוא סובר כרבא דיאוש של"מ מהני או דמוקי למתני' שידעו הבעלי' כשהקדיש הגנב אבל אי ס"ל כר"י שלא חל ההקדש אף מדרבנן קשה המתני' הנ"ל עכ"פ לכאורה לא מתורצת לדעת ר' יוחנן הך מתני' דגנב והקדיש לשיטות רב דיאוש כדי קני אם לא שנאמר דאף קודם יאוש יכול הגנב להקדיש הקדש מדרבנן ולזה הי' מתמה מי אמר רב כוותי' אבל לפי האמת צ"ל דרב מתרץ המשנה הנ"ל כמו ר"ל בשהקדישו בעלים ביד גנב רק ר"י שלא נחית לזה דאינו סובר כצנועין שפיר הי' מתמה כנ"ל:

באופן אחר יש ליישב הדקדוק שדקדקתי לעיל דר' יוחנן מביא הפסוק איש כי יקדיש את ביתו למעט שאין ביד הגזלן להקדיש ואביי ורבא אמרו בסתם ואי לפני יאוש למה לי קרא שנשמע מדבריהם שכך סברא חיצונה לכאורה י"ל דסברא חיצונה אינו רק שלא יכשר הקרבן עבור הגזלן כיון שעדין לא נתייאשו הבעלים מה"ת יהי' בידו להקריב לצורך עצמו דבר שאינו שלו אבל איסור הקדש ה"א שיחול לולא מיעוטא דביתו ולכך בפלפול אביי ורבא על הברייתא דקרבנו ולא הגזול אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא דאף אם הי' מקום שיחול איסור הקדש ע"י הגזלן מ"מ פשיטא שאין להקריב עבורו כנ"ל אבל ר' יוחנן דאקשי לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דשם אף אי לא חזי להקרבה עבור הגנב מ"מ אם הי' איסור הקדש תופס בו הי' מיפטר מדו"ה על הטביחה ומכירה שאחר ההקדש ולכך הוצרך ר"י בקושייתו מזה לר"ל להביא הדרש דביתו דמזה מוכח דאף להקדיש אין ביד הגנב והגזלן קודם יאוש. אמנם לפ"ד התוס' בדף ע"ט דבקדשי בדה"ב יש חיוב דו"ה על ההקדש עצמה דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים וכדברי הברייתא שם דגנב והקדיש חייב ובהך מתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מדו"ה מיירי בקדושת מזבח כיון דנקרב ע"ש גזלן שמו עליו ולא הוי כמכירה וא"כ מוכח דהך מתני' מיירי בקדשי מזבח ושהמה כשרים להקרבה עבור הגזלן וע"ז הי' ר"י להקשות אי לפני יאוש פשיטא ועוד לפי מה שבארתי אליבא דרבא שסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש היכא שחל איסור הקדש ממילא הוי כיאוש מבעלים וא"כ אי ה"א שיש ביד הגזלן להקדיש בהמת גזילה שיותפס בה איסור הקדש ממילא ע"י תפיסת איסור זה מיואש מבעלים ויש גם יאוש ולמה אמר רבא אילימא לפני יאוש ל"ל קרא א"ו שסברא חיצונה הוא שגם איסור הקדש אי אפשר להיות מחמת הקדש של הגזלן קודם יאוש.

וכדי ליישב זה הדקדוק אקדים דאיתא בחולין דף מ"ם ע"א אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ג כו' כ' רש"י שם ד"ה רבוצה לא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשה שלו וכ' שם בתוס' ד"ה רבוצה בזה"ל פי' בקונטרס כו' ואין נראה דכי הגביה נמי לא קני לה לענין שתחשוב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ע"כ יעו"ש והנה לכאורה מחלוקת רש"י ותוס' מבואר בגמ' דע"ז דף ט"ו ע"א שאמרו שם בגמ' על מתני' ובכל מקום אין מוכרים בהמה גסה מ"ט כו' שמא יעבד בה מלאכה בשבת ומקשה הגמ' ונעבד כיון דזבני קני' ומשני גזירה משום שאלה ומשום שכירות מקשה הגמ' שאלה קני ואגרה קני ומפרש רש"י שם שאלה קני לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי הוא שלו אלא אמר רמי ברי' דרב ייבא כו' מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידא שכירות מי קני כו' והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר כו' שאני ע"ג והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן וכהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירות קני' אמאי לא יאכילנה פרה דידי' הוא אלא ש"מ שכירות לא קניא ע"כ היוצא מסוגיא זו דסברת רמי ברי' דרב ייבא דשאלה הוי כשלו כיון שחייב באונסין והוי כפרתו של עכו"ם השואל ואין על ישראל בעל הבהמה איסור שכירות בהמתו ורב שישא פליג עלה ולכאורה הוא ממש כעין מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל וקשה על רש"י מסוגיא דהא להלכתא מסקינן שם דשכירות לא קני' ואף בשאלה דחייב באונסין לא מקרי בהמתו של השואל וי"ל דהנה לכאורה קשה מה מקשה ר"ש שם ממתני' כהן ששכר פרה דהא בודאי אף אי הוי אמרינן דשכירות ליומא ממכר מ"מ לא הוי קנין הגוף גמור כ"א קנין פירות דהרי אף המוכר שדהו ביובל שהוי מכירה גמורה מ"מ כיון שחוזר ביובל לא מיקרי רק קנין פירות וכן כ' הר"ן לנדרים דף כ"ט ע"א שלכך א"א להיות קדושי אשה על שלשים יום דקנין באשה ע"י קידושין צ"ל קנין הגוף שאינו רק כשהוא קנין עולמות דכל קנין שאינו עולמות ק"פ בלחוד מיקרי כדמוכח בסוף פרק השולח יעו"ש ובתוס' יבמות דף ס"ו ע"א ד"ה אלמנה כתבו בהדיא דלכך בעבדי מלוג אינם אוכלים בתרומה משום דאף למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ לענין תרומה אין להאכיל בתרומה רק כשיש קה"ג דמצד ק"פ לא חשיב קנין כספו ומביאים עוד ראי' דבריש פרק בתרא דכריתות דף כ"ד איתא דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אעפ"י שאין לרב פירות ואפילו למ"ד ק"פ כקה"ג ע"כ וא"כ לכאורה לא קשה מהך דכרשיני תרומה אף דבכ"מ שכירות ליומא ממכר מ"מ אינו אלא ק"פ ובתרומה גלי קרא דבעינן קה"ג ולכך אסור להאכיל הכהן כרשיני תרומ' הבהמ' המושכר לו דהא אין לו בה רק קנין פירות וצ"ל דאף לסברת התוס' שק"פ אינו מועיל בתרומה מ"מ נא בעינן לענין האכלת תרומה קה"ג ממש דהיינו קנין עולמי דהא עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה ולשיטת רב יהודה ביבמות דף ס"ו ע"א המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל הדין עמה משום שבח בית אביה ומסיק שם הגמ' אליבי' דלכך עבדי צ"ב אוכלי' בתרומה אף שאינ' שלו מ"מ כיון שהמה באחריותו של הבעל אף לענין כחשה ונפחת דמי' ואעפ"י שחוזרת בעיני' אם לא יפחתו מ"מ כל כמה דלא הדר דידי' הוא יעו"ש הרי שמועיל בתרומה שם קנין אף שאינו קנין עולם דהא הדר לדידה וגם בחיי' אינו רשאי הבעל למכור מנכסי צ"ב לפ"ד י"א באה"ע סי' צ' אם מכר המכר בעל ע"ש וכיון דהלכתא כרב יהודא הנ"ל שפיר מקשה רב שישא הנ"ל דאי שכירות ליומא ממכר אמאי כהן השוכר פרה אינו רשאי להאכיל כרשיני תרומה ומעתה י"ל הא דלא נחית רמי בר ייבא לאתקפתא הנ"ל שאפשר סובר הוא כרב אמי שחולק ארב יהודא הנ"ל וסובר שהדין עמו ולדידי' יכולין לומר שלענין האכלת תרומה בעינן ק"ג ממש ולכך כהן השוכר פרה אינו מאכיל כרשיני תרומה דאף ששכירות ניומא ממכר מ"מ ממכר כזה שאינו עולמי' לא מקרי ק"ג ממש ומעבדי צ"ב לא קשה דהתם הוי ממש לשיטת רב אמי שהדין עם הבעל:

ובפשיטות יותר אפשר לומר לכאורה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' מ"ד בפלפולו שם בדין מציאה בבית המושכר אם שייך המציאה לשוכר או למשכיר כ' בזה"ל וצ"ע גם אם שייך זה בפלוגתא דק"פ כקה"ג ומדברי תשובת רבינו אביגדור מבואר שהוי ק"פ ואף שפסקינן שק"פ אינו כקה"ג מ"מ שייך המציאה להשוכר שגם זה מכלל הפירות כן נ"ל בכוונת דבריו יעו"ש ולפי"ז י"ל דמה שאין ק"פ מועיל להאכיל בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג נלמד מקרא פ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' ובכלל קנין אינו רק אם הוא במכירה אבל לא בשכירות דשכירות ליומא לאו קני ואינו מקרי קנין וכיון דמומעט שכירות ממילא נשמע דק"פ לאו כקה"ג לענין תרומה דאל"כ אמאי אין שכירות מאכיל הא יש בו ק"פ. וכ"ז לפי האמת דשכירות ליומא לאו ממכר ואינו בכלל קנין כספו אבל לדברי רמי שסובר שכירות ליומא ממכר ונוכל לומר שגם שכירות בכלל הקרא דקנין כספו אין לנו מיעוט דק"פ לא יאכיל בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג ושפיר מקשי מתרומה. אבל צ"ע דלכאורה מוכח מפשטא דקרא תושב כהן ושכיר לא יאכל שקאי על נרצע ועל הקנוי קנין שנים וכ' רש"י בחומש בא הכתוב ולימדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו ואי ס"ד דגם ק"פ יאכל מה בכך שאין גופו קנוי הא יש לו בעבד זה ק"פ והנה למ"ד דעבד עברי אין גופו קנוי י"ל כיון שבעברי ליכא כלל קנין גוף בשום אופן אין לומר ק"פ כקה"ג אבל לרבא שסובר בקידושין דף ט"ז דע"ע גופן קנוי הרי שיש קנין הגוף בעבד ואחרי שעכ"ז אסור לאכול בתרומה הרי דגלי קרא דבעינן לענין אכילת תרומה קנין גוף עולמי וא"כ איך אפשר לומר כיון ששכירות ליומא ממכר תהי' הבהמה אוכלת בתרומה וכי עדיפ' מעבד שגופו קנוי עד היובל ואינו אוכל ומה מקשי מכהן ששכר פרה מישראל וכמו כן קשה לרב יהודא הנ"ל שסובר הדין עמה ואין להבעל קנין עולמי בעבדי אמאי אוכלים בתרומה כשהיא חללה וצ"ע:

נחזור לענין ראשון שלפ"ד הר"ן בנדרים קנין שאינו עולמי לא חשיב רק ק"פ וא"כ א"א לקדש אשה רק על שלשים יום משום דבאשה צ"ל קה"ג וכשמקדשה רק על זמן לא מיקרי קה"ג יעו"ש. כמו כן י"ל לכאורה שאף אם חיוב אונסים מחשב שיהי' כשל הגזלן מ"מ כיון שבעמוד והחזיר לבעלים קאי ואז יופקע חיובו של הגזלן באונסים הרי אין הקני' מצד אונסים רק לזמן דהיינו בעת שהוא תחת יד הגזלן ולמה יהי' עדיף זה מקנין ממש כשאינו אלא לזמן דלא מיקרי רק ק"פ וממילא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג א"א לומר שיהי' חשיב כשל הגזלן מצד חיוב אונסים אבל ר' יוחנן לשיטתו שסובר בגיטין דף מ"ח ק"פ כקה"ג י"ל דחיוב אונסים לשעתה מחשב שיהי' כשל הגזלן וא"ש בזה דברי רש"י בסוגיא דרבוצה אליבי' דר' יוחנן דלשיטתו כשהגביה והרביצה שנעשה גזלן עלי' ונתחייב באונסים נעשה כשלו ויכול לאוסרה ומיושב בזה קושי' התוס' מה דפריך שם על רש"י מהא דמקשה הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש מהמנסך אף דגם התם בהגבהה קני די"ל שסוגי' דהתם הוא אליבא דהילכתא דפסקינן ק"פ לאו כקה"ג וממילא כל קנין שאין עולמי לא מחשב קנין ע"כ א"א להחשיב לגזלן כשלו מצד חיוב אונסין משא"כ לר"י לשיטתו. ומעתה מיושב גם מה שמקשה בתוס' מדברי ר' יוחנן בעצמו שאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו דכמו שמצינו לענין תרומה דגלי קרא דבעינן קה"ג ממש מדכתיב כספו כמו כן בעבד בדין יום או יומים כדאי' בפ"ק דף צ"א מדכתיב עבדו כך אפשר משמע לי' לר' יוחנן גבי הקדש דכתיב ביתו דהיינו דוקא קה"ג גמור ולכך שפיר ממעט מזה שאין ביד הגזלן להקדיש דשא"ש דאי משום חיוב אונסים הא זה אינו אלא לשעתא ואינו ק"ג ממש ממועט מביתו שהוא קנינו של עולם קנין עולם ולכך ר' יוחנן לשיטתו הוצרך להביא הך קרא ביתו דנשמע מיני' שאין ביד הגזלן להקדיש אף שלשאר דברים מחשב כשלו מצד חיוב אונסים אבל רבא לשיטתו שסובר ק"פ לאו כקה"ג אף בלא מיעוטא דביתו ידעינן שאין ביד הגזלן להקדיש דשא"ש דאי משום חיוב אונסים הא ז"א רק לשעתא ולא עדיפא מקנין לשעתא שאינו קה"ג ממש ואין בידו להקדיש רק זכות הפירות אבל לא הגוף שאין קה"ג נגרר אחר זכות הפירות וממילא אין להגזלן להקדיש כלום ולכך אמר רבא אי לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא והיכא שיש לאדם ק"פ יכול להקדיש לפי שיעור זכות הפירות ולא הגוף וכדברי המשנה סוף פ"ז דערכין שדה מקנה אינו יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דשא"ש ע"כ:

וסמוכין לדברי הנ"ל מדברי הגמ' בערכין דף כ"א ע"א הקדישו הדר בה היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש את ביתו שמפרש התוס' שם שקאי אם השוכר הקדישו יותר מזכותו והרי מבואר דלולי קרא דכי יקדיש הי' אפשר לומר שביד השוכר להקדיש כולו וקשה מהיכי תיתי לומר כן א"ו כנ"ל דלמ"ד ק"פ כקה"ג אי לאו מיעוטא דביתו ס"ד שיכול השוכר להקדיש כולו וכאשר באמת לפי שיטת רש"י בסוגי' דרבוצה בדברי ר' יוחנן יכול הגזלן לאסור בהמת הגזילה דמחשב כשלו כנ"ל וראי' לדברי הנ"ל מדברי הרמב"ם פ"י דערכין הכ"א והוא ממשנה דערכין דף כ"ח] שכ' בזה"ל אין אדם מקדיש כו' כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי או שדה מקנתו שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו ע"כ הרי שמדייק שאין גופו שלו ודוק:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה