שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא קמא · בסוגיא דכופרא כפרה [דף מ"א ע"ב]
בתוס' ד"ה עפ"י ע"א כ' ותימא לר"י וכו' ובפ"ק דסנהדרין כו'. לכאורה י"ל דחיוב מיתת השור יכולה שתהי' מב' פנים. אחד מצד עונש השור עצמו כיון שהרג את האדם ציותה התורה לעונש בסקילה והוא בכלל ובערת הרע וגו' דגם הריגת שור הוא מכלל זה כדאיתא סוף חולין [ודלא כדברי הכ"מ בפ"י מהלכות נזקי ממון דין ז'] לפסק הלכה כת"ק דר' יהודה לקמן דף מ"ד ע"ב במשנה דגם שור המדבר והפקר שהרג אדם חייב מיתה. והרי בזה אין העונש כ"א על השור דהא אין לו בעלים גם מקום יש לחייב השור בסקילה שיהי' לעונש קנס על בעליו שלא שמרוהו מזה והנה אם דנין על חיוב השור מצד עצמו ולא מחמת קנס לבעליו אין לחייבו מחמת עדות בעליו ואף שהי' לו ב' בעלים או בעליו וע"א דהא אדם קרוב אצל ממונו ואין קרוב עד אמנם אי מודה בקנס הי' חייב הי' אפשר לחייב השור מיתה מחמת הודאות בעליו ולא מדין עדות רק מחמת הודאת בע"ד שמועיל בממון ולזה אמר רש"י שאף משום זה א"א לחייב השור במיתה דהא באמת מודה בקנס פטור וכיון שכן א"א לדון על החיוב כ"א מדין עדות כמו עדות על שור ההפקר ונגד זה ישנו הטעם שבגמ' סנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו ואין עליו שם עד הרי צריכין לטעמו של רש"י ולדברי הגמ' שם בסנהדרין והיכא שהבעל אומר פלוני רבע שורי דלא אמרי' פלגינן דבורא ויש גם על הבעל שם עד אי אפשר לפטור השור מסקילה מצד מודה בקנס דאמרינן דל חיוב קנס מהכא אכתי חייב השור בסקילה מצד עצמותו דהא יש עליו עדים ואדם קרוב אצל ממונו לא שייך בכה"ג כיון שהבעל מעיד גם על האדם הרובע ובכה"ג לא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו דלא פלגינן דבורא וחשוב גם הוא עד ומצטרף עם העד השני והרי שני עדים לחייב השור בסקילה:
שוב מצאתי בתומים סי' ל"ז ס"ק כ"א שנחית קצת לדברי הנ"ל. אבל לא ביאר כל הצורך ולא העיר במ"ש מדין שור הפקר. ונראה שלא נתכוון לכל מה שכתבתי.
ודע דבתוס' זבחים דף ע"א ע"א ד"ה עפ"י ע"א דחו טעמו של רש"י ולא כתבו כמ"ש כאן שהטעם משום דאדם קרוב אצל ממונו רק הא דאינו נהרג עפ"י בעלים מוכח מדאיצטרך בפ' כל האיסורין דף כ"ח מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ואי הי' אסור גם להדיוט ל"ל למעטינהו לגבוה כוונתם דהיכא שדינו למיתה אסור להדיוט יעו"ש וצ"ע למה לא כתבו הטעם כמ"ש כאן דאדם קרוב אצל ממונו: עוד קשה דהא לפי דאסקו שם בפ' כל האסורין א"א למילף רובע בק"ו מבעל מום דמה לבע"מ שמומו ניכר וכיון שכן אף בנרבע לפני עדים ושחטו קודם שנגמר דינו דאז עדיין לא נאסר להדיוט לא הוי ידעינן שנפסל אם הקריבו כן לגבוה ולכך איצטרך מן הבהמה וכן מבואר שם מדברי התוס' ד"ה טול אתה כו' יעו"ש ואכתי קשה מנ"ל שאינו נהרג עפ"י בעלים דלעולם אימא לך שנהרג ומן הבהמה איצטרך למעוטי דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה:
וליישב קושי' הראשונה צ"ל דבעל התוס' שם שהוא רבינו ברוך סובר מאי דאסיק הגמ' בסנהדרין דף יו"ד ע"ב ואין אדם קרוב אצל ממונו אין הפי' כדברי רש"י שם והר"י בתוס' כאן שהכוונה משום דלא פלגינן דבורא רק שגבי ממונו מחשיב עד אף בעל הממון ובאמת מצטרף עם ע"א להרוג השור ורק עפ"י בעלים לבד אין השור נהרג וכן מדויק מלשון התוס' שם בזבחים שכתבו ונ"ל טעמו דאינו נהרג עפ"י בעלים אם אין ע"א עמו כו' הרי שסברתם שם שהשור נהרג עפ"י בעלים וע"א ולא הזכירו כלל שמיירי היכא שהעידו לחייבו גם האדם הרובעו ומחייבין השור מיתה משום דנאמן על האדם ולא פלגינן כו' רק כיון שאין אדם קרוב אצל ממונו מחשיב בעל השור לעד גמור על השור לחייבו מיתה עם עוד ע"א אבל עפ"י בעלים לבדו לא כהוכחת התוס' מדאיצטרך מן הבהמה והאיבעי' של רבא פלוני רבע שורי קאי לענין הריגת השור ואפשטי' דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ומועיל עדותו על השור.
שוב התבוננתי בלשון רש"י בזבחים דף ע"א ע"א שכ' בזה"ל שהמית את האדם עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דשור שהמית עפ"י בעלים איפטר לי' מסקילה דמודה בקנס פטור וכן רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים כו' ע"כ לשון זה מורה דהטעם דמודה בקנס קאי רק על שור הנסקל וי"ל שדוקא בשה"נ דחיובא דבעלים הוא מפני שלא שמרו אבל במיתות שור הרובע או הנרבע שהוא משום תקלה וקלון כדאי' בסנהדרין דף נ"ד ליכא טעם דמודה בקנס וי"ל עוד הא דבאמת אין הרובע והנרבע נסקל עפ"י בעלים הטעם כדאי' בסנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו והוי כמעיד על קרובו וטעם זה א"א לומר גבי שה"נ דביש"ש ב"ק פ"ד סי' כ"א מקשה אדברי הגמ' הנ"ל דאדם קרוב אצל ממונו הא בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמו שמשלם נזקין וכופר עפ"י עצמו ולדעתי נראה פשוט דכאן שבאים הבעלים לחייב השור בסקילה וחיוב זה אינו מחמתם של הבעלים לא שייך הודאת בע"ד כי לא מצינו הודאת בע"ד כ"א לענין חיוב שמחייב האדם את עצמו כי נלמד מכי הוא זה כדאי' ברש"י קידושין ושם מיירי שמחייב א"ע ולכך מועיל הודאת בעלים לענין חיוב נזקין וכופר דחיובי דבעלים הוא משא"כ במיתות השור מצד הרביעה שאין משם חיוב על הבעלים כי אין מיתות השור רק מצד עצם השור והבעלים לא פעלו און ומינה דבשה"נ דחיובא דשור מצד הבעלים שפשעו בשמירתו שייך שפיר הודאת בע"ד וא"א לבטל הודאת הבעלים מטעם דאדם קרוב אצל ממונו ולזה הוצרך רש"י לומר בשה"נ טעם אחר דלכך לא שייך הודאת בע"ד דמודה בקנס פטור הרי דלענין עונש קנס לא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים וא"ש דברי רש"י ומיושב קושי' התוס' הנ"ל בד"ה עפ"י ע"א שמקשים על רש"י מסנהדרין הנ"ל דלפ"ד אמאי בפלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו מה בכך מ"מ ליפטור מטעם מודה בקנס כו' יעו"ש. ולפמ"ש גבי רביעת שור לא שייך כלל מודה בקנס [ויעוין בחי' הר"ן לסנהדרין דף יו"ד בד"ה מ"ד וכו ופשיט שיש ליישב גם קושי' היש"ש הנ"ל במ"ש הר"ן שם דלעשות דין בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד כו' יעו"ש] משא"כ בשה"נ דאף שמטעם אדם קרוב אצל ממונו היינו יכולין לבטל חיובא דשור מצד עצמו אכתי הי' להיות נסקל משום חיובא דבעליו דלגבי זה שייך הודאת בע"ד ולזה הוצרך רש"י לסברתו דמודה בקנס פטור:
ודע שבתוס' בזבחים דף ע' ע"א ד"ה ברובע ונרבע כו' מסיימו וא"ת ומנ"ל הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן בפ' שור שנגח דו"ה שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש ע"כ. ובאמת בתוס' כריתות דף כ"ד ע"א מביאים בשם רבינו אפרים שסובר דרובע ונרבע אינם אסורים בהנאה דאה"נ ליתא רק בשה"נ ויעו"ש שמקשי' על רבינו אפרים מתוספתא מפורשת ומדברי הגמ' בקידושין דף נ"ז התוספתא הוא בתוס' ב"ק פ"ד] והנה לכאורה י"ל שדבר זה תלוי בפלוגתא דתנאי דהא דלא ילפינן רובע מנוגח משום דנוגח חייב בכופר משא"כ ברובע הוא דברי ר' שמעון בתמורה דף כ"ח ע"ב יעו"ש ופירכא זו מה לנוגח שכן חייב בכופר משא"כ ברובע שאינו חייב בכופר לכאורה אינו מובן דמה שייכות כופר יש ברובע ומה מקום יש לחייב בעל השור על כופר נפש הרובע שבשאט נפשו עשה הזימה והביא א"ע לחיוב מיתה אמנם למ"ד דנין אפשר משאי אפשר גם בכה"ג פרכינן אף דא"א להיות בלמד ודבר זה אי דנין אפשר משאי אפשר הוא פלוגתא דתנאי ביבמות דף מ"ו ע"ב ובמס' מנחות דף פ"ב ור"ע סובר אין דנין אפשר משאי אפשר. ור' אלעזר סובר דנין לפי"ז י"ל דלר"ע אין דנין א"א לעשות פירכא משאי אפשר ושפיר יש למילף איסור הנאה ברובע ונרבע משה"נ. דא"ל מה לשה"נ שכן חייב בכופר משא"כ ברובע הא א"א להיות כופר ברובע ונרבע אבל למ"ד דנין ועושין גם פירכא מדבר שאי אפשר א"א למילף רובע ונרבע משה"נ דיש למיפרך כנ"ל. ויעויין בריטב"א למכות דף ה' ע"א שמפלפל שם בדברי אביי ורבא אי ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר ולחד שיטה מוכח שם מדברי אביי שסובר דנין וכ"נ מדברי תוס' יבמות דף הנ"ל ד"ה א"ל ובמנחות ד"ה והשתא מעתה יכולין לומר שרבינו אפרים תופס כן להלכה דדנין אפשר משא"א ויכולין לעשות גם פירכא משאי אפשר וא"א למילף רובע מנוגח וכן סובר רבינו אפרים דרובע מותר בהנאה ול"ק עליו מהתוספתא מפורשת די"ל שהתוספתא הוא אליבי' דר"ע שסובר אין דנין וליכא פירכא מדבר שא"א ויכולין ליליף איסור הנאה ברובע ונרבע משור הנסקל
אמנם אכתי נראה קושי' על רבינו אפרים מסוגי' דקידושין דף נ"ז ע"ב דקושי' ר' ירמי' שם הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואיסורי קאי אליבי' דר' שמעון שם והרי ר"ש בעצמו סובר בתמורה כנ"ל דא"א למילף רובע מנוגח. אבל לפמ"ש התוס' שם בקידושין בד"ה הרי רובע ליישב שיטות הר"ת שסובר ששה"נ ורובע אינם אסורים מחיים גם לשיטת רבינו אפרים לא קשה ולא הי' עומד לנגדו רק מדברי התוספתא מפורשת ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר:
אבל לכאורה כל דברי הנ"ל הראשונים המה נגד גמ' מפורשת בב"ר דף מ"ם ע"ב ה"ד אי לימא דרבעה וקטלה כו' אלא ברבעה ולא קטלה האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה היא אמר אביי כו' מ"ד כמאן דקטלה דמי קמ"ל רבא אמר כו' יעו"ש אמנם המדקדק היטב בדברי הגמ' במה שאמר אביי מ"ד כו' קמ"ל דלכאורה אינו מובן דלמה אמר מ"ד קמ"ל הי"ל לומר בפשיטות דמשכחת קטלה ברביעה ואעפי"כ לא יש חיוב כופר ע"כ נ"ל דעל הפירכא שאמר ר"ש דרובע לא ילפינן מנוגח דמה לנוגח שכן חייב כופר ל"ק קושי' הגמ' היכי דמי דאף דלא משכחת כלל אמרינן פירכא אף מדבר דלא אפשר ועיקר קושי' הגמ' ה"ד אינו רק על התחלות דברי ר"ש שהקדים לומר יש בנוגח מה שאינו ברובע רובע אינו משלם את הכופר דמשמעותו שיש שייכות כופר רק שהתורה לא חייבה לשלם וע"ז מקשה הגמ' ה"ד דהא ליכא שייכות כופר ולא יתכנו דבריו שאמר אינו משלם את הכופר ולזה מתרץ אביי דהוצרך ר"ש לאשמעינן דלא נטעה לומר דיש לחייב כופר ברובע היכא דאתי' לבי דינא וכו' מ"ד כו' קמ"ל ועל כוונה זה הוא גם תרוצו של רבא דהשמיענו ר"ש דליכא חיוב כופר היכא דרבעה וקטלה כיון דלהנאת עצמו הי':
היוצא מזה דתרוצם אינם רק ליישב לשון ריש שאמר רובע אינו משלם את הכופר ועדיין אינו מתורץ דלפי האמת שאין לחייב כופר ברובע מטעם של אביי בגוונא דידי' ומטעם של רבא בגוונא דידי' א"כ ממילא הוי כלא אפשר מציאות חיוב כופר ברביעה ואיך עשה ר"ש מזה פירכא וצ"ל כמו שכתבתי שר"ש סובר דנין אפשר משא"א וגם פירכא עושין משא"א. וסברא הנ"ל שכתבתי שאין לעשות פירכא מדבר שא"א מחולקים הקדמונים וקצת מזה הוא נשמע מדי הפוס' בב"ק דף פ"ח ע"א מה לאשה שכן אינה ראוי למילה וכתבו שם בתוס' אע"ג דלא שייכא במילה פירכא הוא וי"מ דאין מצוה למול את בנה וליתא דא"כ אמאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל אמנם באס"ז שם מחזק דברי הי"מ וכתב בשם רבינו ישעי' ז"ל בזה"ל אע"ג דלא אפשר הוא י"ל שלא ציוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית עכ"ל הרי שסובר רבינו ישעי' שאין לעשות פירכא משאי אפשר וי"ל שגם רבינו אפרים סובר כן וכמו שכתבתי ודוק:
ודע שיש צ"ע בדברי הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות עדות שבדין ב' הביא תחלה הדינים דפלגינן דבורא ומסיים וכן כל כיוצא בזה. ואח"ז כ' בזה"ל פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו עכ"ל וכתב הכ"מ שהרמב"ם מפרש כפי' רש"י בסנהדרין דף יו"ד ע"א כיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דבורא והשור יסקל ע"כ אמנם לע"ד נראה שמ"ש הרמב"ם מצטרפין להורגו קאי על הריגת אדם הרובע ולא על השור דאי הי' כוונתו גם על השור הי' לו לבאר שמצטרף להרוג את הרובע ואת השור ולהבין כוונת הרמב"ם אקדים מ"ש שם בסנהדרין דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה דאין. פלגינן דבורא גבי פלוני רבעני אין הכוונה דאמרינן שלא הי' לרצונו כ"א לאונסו דבכה"ג לא פלגינן דבורא דהוי בחד גופא רק דפלגינן דבורא ואמרי' דלא הי' רבע אותו כלל כ"א אחר ומסיימו שם בתוס' בזה"ל וכן מוכח מפ' רבע שורי דאי הוי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א כו' בין אונס לרצון עכ"ל ולכאורה אינו מובן דמנ"ל להתוס' דלפי הה"א דאדם קרוב אצל ממונו הי' נאמן הרובע דהא אפשר לומר דמאי דמבעי' לקמן אי אין אדם קרוב אצל ממונו לא קאי לענין מיתות השור לחודא כפי' רש"י לקמן אלא גם לענין הרובע. והכי מבעי' לי' מי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ולא מהימנין לי' להרוג את השור וכיון דלא מהימנינן לזה לא מהימן גם להרוג את הרובע דאי אפשר להאמין דיבור לחציו ופלגינן דבורא א"א לומר כאן דבשור אין חלוק בין נרבע באונס או ברצון וליפלוג דבריו ולומר שרבע שור אחר א"א לומר כלל דאין אומרים פלגינן כי האי לחדש דבר ודלא כדברי התוס' דשפיר הוכיח התוס' דאמרי' פלגינן כי האי שהתוס' ס"ל כמ"ש רש"י לקמן בד"ה הדר פשטה. דאף לפי האמת אמרינן דאדם קרוב אצל ממונו ולכך אין השור נהרג עפ"י בעלים ורק בכה"ג שמעיד בעל השור גם על הרובע הוא דאמרינן אין אדם קרוב אצל ממונו כלומר לענין פלגינן דבורא דכיון שעכ"פ נהרג הרובע עפ"י עדות של בעל השור הורגין גם השור וא"כ לפי"ז מוכח דהאיבעי' לא הי' רק לענין הריגת השור דא"ל כמ"ש לעיל שלה"א דאדם קרוב אצל ממונו הי' גם הרובע פטור א"כ אמאי הדר ופשטה אין אדם קרוב אצל ממונו כו' והורגים הרובע והשור. הא נהפוך הוא כיון דלא היה אפשר למקטלי' השור עפ"י עדות בעליו דהא קרוב הוא אצל ממונו וממילא גם הרובע פטור ואיך אפשר להפוך הדין ולומר שהרובע נהרג ומחמת שהוא נהרג גם השור נהרג הא ע"ז אנו דנין בתחלה שלא יהרג הרובע כלל דלא אמרי' פלגינן דבורא ולהמציא שרבע שור אחר. וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דאמרינן פלגינן כי האי וא"כ אף אי לא הי' דנין השור להריגה על עדות בעליו מ"מ הי' הרובע נהרג ואין דינינו כ"א אם להרוג את השור או לאו וע"ז שפיר פשטה דכיון שעכ"פ הורגין בעדות זו את הרובע דנין גם את השור להריגה דאף דאדם רוב אצל ממונו בכה"ג שיהי' מהצורך למיפלג דבורא לא אמרינן ודם קרוב אצל ממונו וא"ש הוכחת התוס' הנ"ל אמנם לפי שיטת התוס' בזבחים דף ע"א בתוס' ד"ה עפ"י ע"א דלפי האמת לא אמרינן כלל בשום מקום אדם קרוב אצל ממונו ואף היכא דליכא עדים על הרובע נהרג השור עפ"י בעליו בצירוף ע"א נוכל לסתור הוכחת התוס' הנ"ל ואציע מקודם מ"ש שם ברש"י דלכך אין השור נסקל עפ"י בעליו משום דמודה בקנס פטור ומקשי' התוס' בזה"ל וגבי פ' רבע שורי בפ"ק דסנהדרין מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור עכ"ל אבל לפי דברי הראשונים י"ל שבאמת אין השור נהרג כלל משום דמודה בקנס פטור והאיבעי' דגמ' לא הי' רק לענין דין הרובע. והכי קא מבעי' מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו ולא מהימנינן כלל לענין השור כמו כן א"א להאמין על הרובע דלא פלגינן דבורא ולמיפלג ולומר שרבע שור אחר בלא"ה לא אמרינן דלא אמרינן פלגינן רק למיפלג מהדברים שאומר העד אבל לא להוסיף דבר חדש או דילמא אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ומהימן בעל השור גם על שורו והא דאין נהרג השור עפ"י בעליו אינו משום דלא מהימן רק משום מודה בקנס וכיון דלא נתבטל נאמנותו בדבריו על השור א"א נתבטל עדותו שמעיד על הרובע דהא פטור השור אינו רק מטעם מודה בקנס ולא מצד חסרון הנאמנות וע"ז הדר פשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו והי' להאמין בעל השור בעדותו על שורו אף כשלא הי' מעיד על הרובע ומה שאין השור נידון על פיו אינו רק משום דפוטרו בהודאתו כדין מודה בקנס וממילא קם עדותו בצירוף אחר על הרובע ודנין אותו על פיהם והשור אינו בסקילה מחמת שבעל השור פטרו בהודאתו כדין מודה בקנס ומסולק קושי' התוס' בזבחים מעל פרש"י שם. דלשיטת רש"י שם דעל פי בעלים הפטור משום מודה בקנס יש לפרש הסוגי' דכאן בסנהדרין דהאיבעי' אי אדם קרוב אצל ממונו או לא לא הי' רק אי יהי' דין הרובע להריגה עפ"י עדות בעל השור ולא מבטלינן לעדותו מצד שאין השור נהרג דאי אדם קרוב לממונו מבטלינן העדות נגד הרובע ואי אין אדם קרוב אצל ממונו קם העדות על הרובע והשור יפטר משום מודה בקנס מעתה י"ל שכן הי' הרמב"ם מפרש הסוגי' וסובר דלפי האמת ג"כ אין השור בסקילה ורק הרובע נהרג ואף דלא שייך כאן פלגינן דבורא דהא על שור אחר לא אמרינן ובאותו שור ליכא למפלג דהא לגבי השור ליכא חילוק בין אונס לרצון מ"מ אין לבטל עדותו של בעל השור נגד הרובע דהא באמת מהימנינן לדבריו גם על שורו ולא מפטר רק משום מודה בקנס דאין אדם קרוב אצל ממונו וא"ש דברי הרמב"ם שמ"ש הוא ואחר מצטרפין להורגו קאי על הריגת הרובע וכדי שלא יוקשה דאמאי הורגין הרובע נימא דכשם שאינו נאמן לגבי השור כך מבוטלים דבריו נגד הרובע ע"ז מסיים לפי שאין אדם קרוב אצל ממונו והוא באמת נאמן גם על שורו רק דמיפטר השור משום הודאת בעליו שנקרא מודה בקנס:
עוד בסוניא הנ"ל
רש"י ד"ה מודה בקנס כו' וה"ה דהוי מצי למיפרך אעד. אחד פשיטא ע"כ. ובד"ה כופרא כפרה כ' רש"י לפיכך אי לא מעטי' ה"א לחייב בין בע"א בין עפ"י עצמו כי היכא שתהוי לי' כפרה ע"כ משמע בזה דגבי מועד שיש חיוב כופר הוי כע"א מעיד שפלוני חייב קרבן וכן ביאר להדיא באס"ז בשם הראב"ד גם בשם הרא"ש ובשם המאירי הביא ג"כ כן בדף מ"ם. ויעוין תוס' ב"ק דף ט"ו. ועפי"ז יש לכאורה להבין דברי הריטב"א בחידושיו למכות דף ב' פ"ב דאיתא שם ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין כו' ואין משלמין את הכופר כו' קסברו כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ומקשה הריטב"א דאכתי למה יהי' פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהם כאשר זמם כו' ומתרץ כיון דכופרא כפרה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה כו' נ"ל עכ"ל:
ולכאורה אינו מובן דאכתי לתחייבו מדין הזמה היכא שבעל השור לא ידע אם משקרים בעדותן אבל לפי הנ"ל ניחא דבכה"ג שאין בעל השור יודע מתחייב בכופר אפי' רק ע"פ ע"א והיכא שהחיוב יש גם בע"א אף אם העידו שנים אינם בדין הזמה דדין הזמה לא נאמר רק היכא שנאמנות העדים היו מצד שני עדים
אמנם ז"א לפ"ד הריטב"א שכ' שם במכות דגם ר"ע סובר כופרא כפרה כדמוכח שם במכות והא דאמר ר"ע לר"א והלא הוא עצמו אין משתלם מגופו כו' ולא נחית ל דר"א שדינו בהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים משום שסובר ר"ע כרבה שאמר דאם אין השור בסקילה אין חיוב כופר א"כ לא משכחת כלל לר"ע מציאות חיוב כופר ע"פ ע"א כשאין הבעלים מכחישי' דהא אינו בסקילה אמנם באס"ז לב"ק ד"ה אין דינו כתב בשם רבינו ישעיה דאפשר לומר שסובר ר"ע דאף כשאין השור בסקילה חייב כופר גבי מועד דהתורה רבתה מאם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה אבל בתם דלא משכחת חיובא היכא שחייב סקילה משום דאומר הביאו לב"ד כו' ליכא עוד לחייבו היכא שאינו בסקילה ולכך, חולק ר"ע על ר"א יעו"ש וא"כ א"ש דברי הראשונים:
וע"פ הנ"ל יש ליישב הרמב"ם שפוסק פ"י מהלכות נ"מ דעל כופר ממשכנין בעל כרחו ובב"ק דף מ"ם היא בעי' דלא איפשטא דהרמב"ם לשיטתי' שכ' בפ"כ מהלכות עדות דין ח' שכ' מאי שאין העדים משלמין כופר היא מפי קבלה יעו"ש וק"ל להרמב"ם למה הי' צורך להקבלה בזה ת"ל דהעדים יכולים לומר אם ידעת ששקר העדנו לך הי' בידך שלא ליתן הכופר דאין ממשכנין וא"ל דהקבלה נאמרה היכא שלא ידע דהא ביארתי דבדלא ידע גם ע"א נאמן ולא שייך כלל דין הזמה א"ו צ"ל דחייבי כופר ממשכנין אמנם זה דוקא לדידן לפי פסק הרמב"ם (דלא כרבה] שסובר בדף מ"ג דאם אין השור בסקילה אין הבעלים חייבין כופר דאף אם אין השור בסקילה בעלים חייבין כופר אבל למ"ד שסובר כרבה א"א לחייב כופר ע"פ ע"א דהא אין השור בסקילה ושפיר יכולין לומר דלעולם חייבי כופר אין ממשכנין ועכ"ז צריכין להקבלה דאין עדים זוממין משלמין כופר דס"ד לחייבם כופר היכא שבעל השור לא ידע ששקר העידו והי' הוא נותן הכופר מצד עדותן דהא דאין ממשכנין בכופר הוא מטעם זה כיון דכפרה היא כחטאת ואשם דמי חמיר עילוי' ודחיית הנ"ל דהיכא דלא ידע גם ע"א נאמן ליתא לשיטת רבה דסובר דבע"א ליכא כופר כיון שאין השור בסקילה לפי"ז י"ל דר"נ ששאל איבעי' זו אי ממשכנין אי לא אזיל בשיטת רבה דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:
ויעוין בתוס' שם בב"ק דף מ' ד"ה שור של שני שותפין שכ' בשני שוורים של שנים לא מצי למבעי כו' ואי בבת אחת כולן פטורין ממיתה וכיון דפטורין ממיתה פטורין מכופר למ"ד לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר עכ"ל מזה סמך קצת לדברי הנ"ל דר' נחמן בעל אותו האיבעי' הלך בשטה זו:
וע"ד יש לפרש בדרך צחות דברי ר' אחא בר יעקב במה שאמר אסתגר בקמייתא כלומר שהי' ביד ר' אחא למפשיט בעי' שני' אי ממשכנין מדהוצרך לקבלה לפטור עדים זוממין מכופר אבל מתוך איבעי' ראשונה של ר"נ שתפס האבעי' שלו בשור של שני שותפין ולא שאל בשני שוורים של שנים נודע לו שסבר כרבה דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכיון שכן לא הי' לו עוד מקום לפשוט האיבעי' שני' אי ממשכנין ודוק: