אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת בבא קמא

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת בבא קמא

חדושי מסכת קידושין

בסוגיא דכופרא כפרה [דף מ"א ע"ב]

בתוס' ד"ה עפ"י ע"א כ' ותימא לר"י וכו' ובפ"ק דסנהדרין כו'. לכאורה י"ל דחיוב מיתת השור יכולה שתהי' מב' פנים. אחד מצד עונש השור עצמו כיון שהרג את האדם ציותה התורה לעונש בסקילה והוא בכלל ובערת הרע וגו' דגם הריגת שור הוא מכלל זה כדאיתא סוף חולין [ודלא כדברי הכ"מ בפ"י מהלכות נזקי ממון דין ז'] לפסק הלכה כת"ק דר' יהודה לקמן דף מ"ד ע"ב במשנה דגם שור המדבר והפקר שהרג אדם חייב מיתה. והרי בזה אין העונש כ"א על השור דהא אין לו בעלים גם מקום יש לחייב השור בסקילה שיהי' לעונש קנס על בעליו שלא שמרוהו מזה והנה אם דנין על חיוב השור מצד עצמו ולא מחמת קנס לבעליו אין לחייבו מחמת עדות בעליו ואף שהי' לו ב' בעלים או בעליו וע"א דהא אדם קרוב אצל ממונו ואין קרוב עד אמנם אי מודה בקנס הי' חייב הי' אפשר לחייב השור מיתה מחמת הודאות בעליו ולא מדין עדות רק מחמת הודאת בע"ד שמועיל בממון ולזה אמר רש"י שאף משום זה א"א לחייב השור במיתה דהא באמת מודה בקנס פטור וכיון שכן א"א לדון על החיוב כ"א מדין עדות כמו עדות על שור ההפקר ונגד זה ישנו הטעם שבגמ' סנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו ואין עליו שם עד הרי צריכין לטעמו של רש"י ולדברי הגמ' שם בסנהדרין והיכא שהבעל אומר פלוני רבע שורי דלא אמרי' פלגינן דבורא ויש גם על הבעל שם עד אי אפשר לפטור השור מסקילה מצד מודה בקנס דאמרינן דל חיוב קנס מהכא אכתי חייב השור בסקילה מצד עצמותו דהא יש עליו עדים ואדם קרוב אצל ממונו לא שייך בכה"ג כיון שהבעל מעיד גם על האדם הרובע ובכה"ג לא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו דלא פלגינן דבורא וחשוב גם הוא עד ומצטרף עם העד השני והרי שני עדים לחייב השור בסקילה:

שוב מצאתי בתומים סי' ל"ז ס"ק כ"א שנחית קצת לדברי הנ"ל. אבל לא ביאר כל הצורך ולא העיר במ"ש מדין שור הפקר. ונראה שלא נתכוון לכל מה שכתבתי.

ודע דבתוס' זבחים דף ע"א ע"א ד"ה עפ"י ע"א דחו טעמו של רש"י ולא כתבו כמ"ש כאן שהטעם משום דאדם קרוב אצל ממונו רק הא דאינו נהרג עפ"י בעלים מוכח מדאיצטרך בפ' כל האיסורין דף כ"ח מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ואי הי' אסור גם להדיוט ל"ל למעטינהו לגבוה כוונתם דהיכא שדינו למיתה אסור להדיוט יעו"ש וצ"ע למה לא כתבו הטעם כמ"ש כאן דאדם קרוב אצל ממונו: עוד קשה דהא לפי דאסקו שם בפ' כל האסורין א"א למילף רובע בק"ו מבעל מום דמה לבע"מ שמומו ניכר וכיון שכן אף בנרבע לפני עדים ושחטו קודם שנגמר דינו דאז עדיין לא נאסר להדיוט לא הוי ידעינן שנפסל אם הקריבו כן לגבוה ולכך איצטרך מן הבהמה וכן מבואר שם מדברי התוס' ד"ה טול אתה כו' יעו"ש ואכתי קשה מנ"ל שאינו נהרג עפ"י בעלים דלעולם אימא לך שנהרג ומן הבהמה איצטרך למעוטי דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה:

וליישב קושי' הראשונה צ"ל דבעל התוס' שם שהוא רבינו ברוך סובר מאי דאסיק הגמ' בסנהדרין דף יו"ד ע"ב ואין אדם קרוב אצל ממונו אין הפי' כדברי רש"י שם והר"י בתוס' כאן שהכוונה משום דלא פלגינן דבורא רק שגבי ממונו מחשיב עד אף בעל הממון ובאמת מצטרף עם ע"א להרוג השור ורק עפ"י בעלים לבד אין השור נהרג וכן מדויק מלשון התוס' שם בזבחים שכתבו ונ"ל טעמו דאינו נהרג עפ"י בעלים אם אין ע"א עמו כו' הרי שסברתם שם שהשור נהרג עפ"י בעלים וע"א ולא הזכירו כלל שמיירי היכא שהעידו לחייבו גם האדם הרובעו ומחייבין השור מיתה משום דנאמן על האדם ולא פלגינן כו' רק כיון שאין אדם קרוב אצל ממונו מחשיב בעל השור לעד גמור על השור לחייבו מיתה עם עוד ע"א אבל עפ"י בעלים לבדו לא כהוכחת התוס' מדאיצטרך מן הבהמה והאיבעי' של רבא פלוני רבע שורי קאי לענין הריגת השור ואפשטי' דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ומועיל עדותו על השור.

שוב התבוננתי בלשון רש"י בזבחים דף ע"א ע"א שכ' בזה"ל שהמית את האדם עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דשור שהמית עפ"י בעלים איפטר לי' מסקילה דמודה בקנס פטור וכן רובע ונרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים כו' ע"כ לשון זה מורה דהטעם דמודה בקנס קאי רק על שור הנסקל וי"ל שדוקא בשה"נ דחיובא דבעלים הוא מפני שלא שמרו אבל במיתות שור הרובע או הנרבע שהוא משום תקלה וקלון כדאי' בסנהדרין דף נ"ד ליכא טעם דמודה בקנס וי"ל עוד הא דבאמת אין הרובע והנרבע נסקל עפ"י בעלים הטעם כדאי' בסנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו והוי כמעיד על קרובו וטעם זה א"א לומר גבי שה"נ דביש"ש ב"ק פ"ד סי' כ"א מקשה אדברי הגמ' הנ"ל דאדם קרוב אצל ממונו הא בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמו שמשלם נזקין וכופר עפ"י עצמו ולדעתי נראה פשוט דכאן שבאים הבעלים לחייב השור בסקילה וחיוב זה אינו מחמתם של הבעלים לא שייך הודאת בע"ד כי לא מצינו הודאת בע"ד כ"א לענין חיוב שמחייב האדם את עצמו כי נלמד מכי הוא זה כדאי' ברש"י קידושין ושם מיירי שמחייב א"ע ולכך מועיל הודאת בעלים לענין חיוב נזקין וכופר דחיובי דבעלים הוא משא"כ במיתות השור מצד הרביעה שאין משם חיוב על הבעלים כי אין מיתות השור רק מצד עצם השור והבעלים לא פעלו און ומינה דבשה"נ דחיובא דשור מצד הבעלים שפשעו בשמירתו שייך שפיר הודאת בע"ד וא"א לבטל הודאת הבעלים מטעם דאדם קרוב אצל ממונו ולזה הוצרך רש"י לומר בשה"נ טעם אחר דלכך לא שייך הודאת בע"ד דמודה בקנס פטור הרי דלענין עונש קנס לא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים וא"ש דברי רש"י ומיושב קושי' התוס' הנ"ל בד"ה עפ"י ע"א שמקשים על רש"י מסנהדרין הנ"ל דלפ"ד אמאי בפלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו מה בכך מ"מ ליפטור מטעם מודה בקנס כו' יעו"ש. ולפמ"ש גבי רביעת שור לא שייך כלל מודה בקנס [ויעוין בחי' הר"ן לסנהדרין דף יו"ד בד"ה מ"ד וכו ופשיט שיש ליישב גם קושי' היש"ש הנ"ל במ"ש הר"ן שם דלעשות דין בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד כו' יעו"ש] משא"כ בשה"נ דאף שמטעם אדם קרוב אצל ממונו היינו יכולין לבטל חיובא דשור מצד עצמו אכתי הי' להיות נסקל משום חיובא דבעליו דלגבי זה שייך הודאת בע"ד ולזה הוצרך רש"י לסברתו דמודה בקנס פטור:

ודע שבתוס' בזבחים דף ע' ע"א ד"ה ברובע ונרבע כו' מסיימו וא"ת ומנ"ל הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן בפ' שור שנגח דו"ה שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש ע"כ. ובאמת בתוס' כריתות דף כ"ד ע"א מביאים בשם רבינו אפרים שסובר דרובע ונרבע אינם אסורים בהנאה דאה"נ ליתא רק בשה"נ ויעו"ש שמקשי' על רבינו אפרים מתוספתא מפורשת ומדברי הגמ' בקידושין דף נ"ז התוספתא הוא בתוס' ב"ק פ"ד] והנה לכאורה י"ל שדבר זה תלוי בפלוגתא דתנאי דהא דלא ילפינן רובע מנוגח משום דנוגח חייב בכופר משא"כ ברובע הוא דברי ר' שמעון בתמורה דף כ"ח ע"ב יעו"ש ופירכא זו מה לנוגח שכן חייב בכופר משא"כ ברובע שאינו חייב בכופר לכאורה אינו מובן דמה שייכות כופר יש ברובע ומה מקום יש לחייב בעל השור על כופר נפש הרובע שבשאט נפשו עשה הזימה והביא א"ע לחיוב מיתה אמנם למ"ד דנין אפשר משאי אפשר גם בכה"ג פרכינן אף דא"א להיות בלמד ודבר זה אי דנין אפשר משאי אפשר הוא פלוגתא דתנאי ביבמות דף מ"ו ע"ב ובמס' מנחות דף פ"ב ור"ע סובר אין דנין אפשר משאי אפשר. ור' אלעזר סובר דנין לפי"ז י"ל דלר"ע אין דנין א"א לעשות פירכא משאי אפשר ושפיר יש למילף איסור הנאה ברובע ונרבע משה"נ. דא"ל מה לשה"נ שכן חייב בכופר משא"כ ברובע הא א"א להיות כופר ברובע ונרבע אבל למ"ד דנין ועושין גם פירכא מדבר שאי אפשר א"א למילף רובע ונרבע משה"נ דיש למיפרך כנ"ל. ויעויין בריטב"א למכות דף ה' ע"א שמפלפל שם בדברי אביי ורבא אי ס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר ולחד שיטה מוכח שם מדברי אביי שסובר דנין וכ"נ מדברי תוס' יבמות דף הנ"ל ד"ה א"ל ובמנחות ד"ה והשתא מעתה יכולין לומר שרבינו אפרים תופס כן להלכה דדנין אפשר משא"א ויכולין לעשות גם פירכא משאי אפשר וא"א למילף רובע מנוגח וכן סובר רבינו אפרים דרובע מותר בהנאה ול"ק עליו מהתוספתא מפורשת די"ל שהתוספתא הוא אליבי' דר"ע שסובר אין דנין וליכא פירכא מדבר שא"א ויכולין ליליף איסור הנאה ברובע ונרבע משור הנסקל

אמנם אכתי נראה קושי' על רבינו אפרים מסוגי' דקידושין דף נ"ז ע"ב דקושי' ר' ירמי' שם הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואיסורי קאי אליבי' דר' שמעון שם והרי ר"ש בעצמו סובר בתמורה כנ"ל דא"א למילף רובע מנוגח. אבל לפמ"ש התוס' שם בקידושין בד"ה הרי רובע ליישב שיטות הר"ת שסובר ששה"נ ורובע אינם אסורים מחיים גם לשיטת רבינו אפרים לא קשה ולא הי' עומד לנגדו רק מדברי התוספתא מפורשת ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר:

אבל לכאורה כל דברי הנ"ל הראשונים המה נגד גמ' מפורשת בב"ר דף מ"ם ע"ב ה"ד אי לימא דרבעה וקטלה כו' אלא ברבעה ולא קטלה האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה היא אמר אביי כו' מ"ד כמאן דקטלה דמי קמ"ל רבא אמר כו' יעו"ש אמנם המדקדק היטב בדברי הגמ' במה שאמר אביי מ"ד כו' קמ"ל דלכאורה אינו מובן דלמה אמר מ"ד קמ"ל הי"ל לומר בפשיטות דמשכחת קטלה ברביעה ואעפי"כ לא יש חיוב כופר ע"כ נ"ל דעל הפירכא שאמר ר"ש דרובע לא ילפינן מנוגח דמה לנוגח שכן חייב כופר ל"ק קושי' הגמ' היכי דמי דאף דלא משכחת כלל אמרינן פירכא אף מדבר דלא אפשר ועיקר קושי' הגמ' ה"ד אינו רק על התחלות דברי ר"ש שהקדים לומר יש בנוגח מה שאינו ברובע רובע אינו משלם את הכופר דמשמעותו שיש שייכות כופר רק שהתורה לא חייבה לשלם וע"ז מקשה הגמ' ה"ד דהא ליכא שייכות כופר ולא יתכנו דבריו שאמר אינו משלם את הכופר ולזה מתרץ אביי דהוצרך ר"ש לאשמעינן דלא נטעה לומר דיש לחייב כופר ברובע היכא דאתי' לבי דינא וכו' מ"ד כו' קמ"ל ועל כוונה זה הוא גם תרוצו של רבא דהשמיענו ר"ש דליכא חיוב כופר היכא דרבעה וקטלה כיון דלהנאת עצמו הי':

היוצא מזה דתרוצם אינם רק ליישב לשון ריש שאמר רובע אינו משלם את הכופר ועדיין אינו מתורץ דלפי האמת שאין לחייב כופר ברובע מטעם של אביי בגוונא דידי' ומטעם של רבא בגוונא דידי' א"כ ממילא הוי כלא אפשר מציאות חיוב כופר ברביעה ואיך עשה ר"ש מזה פירכא וצ"ל כמו שכתבתי שר"ש סובר דנין אפשר משא"א וגם פירכא עושין משא"א. וסברא הנ"ל שכתבתי שאין לעשות פירכא מדבר שא"א מחולקים הקדמונים וקצת מזה הוא נשמע מדי הפוס' בב"ק דף פ"ח ע"א מה לאשה שכן אינה ראוי למילה וכתבו שם בתוס' אע"ג דלא שייכא במילה פירכא הוא וי"מ דאין מצוה למול את בנה וליתא דא"כ אמאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל אמנם באס"ז שם מחזק דברי הי"מ וכתב בשם רבינו ישעי' ז"ל בזה"ל אע"ג דלא אפשר הוא י"ל שלא ציוה הכתוב להטיף ממנה דם ברית עכ"ל הרי שסובר רבינו ישעי' שאין לעשות פירכא משאי אפשר וי"ל שגם רבינו אפרים סובר כן וכמו שכתבתי ודוק:

ודע שיש צ"ע בדברי הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות עדות שבדין ב' הביא תחלה הדינים דפלגינן דבורא ומסיים וכן כל כיוצא בזה. ואח"ז כ' בזה"ל פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו עכ"ל וכתב הכ"מ שהרמב"ם מפרש כפי' רש"י בסנהדרין דף יו"ד ע"א כיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דבורא והשור יסקל ע"כ אמנם לע"ד נראה שמ"ש הרמב"ם מצטרפין להורגו קאי על הריגת אדם הרובע ולא על השור דאי הי' כוונתו גם על השור הי' לו לבאר שמצטרף להרוג את הרובע ואת השור ולהבין כוונת הרמב"ם אקדים מ"ש שם בסנהדרין דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה דאין. פלגינן דבורא גבי פלוני רבעני אין הכוונה דאמרינן שלא הי' לרצונו כ"א לאונסו דבכה"ג לא פלגינן דבורא דהוי בחד גופא רק דפלגינן דבורא ואמרי' דלא הי' רבע אותו כלל כ"א אחר ומסיימו שם בתוס' בזה"ל וכן מוכח מפ' רבע שורי דאי הוי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א כו' בין אונס לרצון עכ"ל ולכאורה אינו מובן דמנ"ל להתוס' דלפי הה"א דאדם קרוב אצל ממונו הי' נאמן הרובע דהא אפשר לומר דמאי דמבעי' לקמן אי אין אדם קרוב אצל ממונו לא קאי לענין מיתות השור לחודא כפי' רש"י לקמן אלא גם לענין הרובע. והכי מבעי' לי' מי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ולא מהימנין לי' להרוג את השור וכיון דלא מהימנינן לזה לא מהימן גם להרוג את הרובע דאי אפשר להאמין דיבור לחציו ופלגינן דבורא א"א לומר כאן דבשור אין חלוק בין נרבע באונס או ברצון וליפלוג דבריו ולומר שרבע שור אחר א"א לומר כלל דאין אומרים פלגינן כי האי לחדש דבר ודלא כדברי התוס' דשפיר הוכיח התוס' דאמרי' פלגינן כי האי שהתוס' ס"ל כמ"ש רש"י לקמן בד"ה הדר פשטה. דאף לפי האמת אמרינן דאדם קרוב אצל ממונו ולכך אין השור נהרג עפ"י בעלים ורק בכה"ג שמעיד בעל השור גם על הרובע הוא דאמרינן אין אדם קרוב אצל ממונו כלומר לענין פלגינן דבורא דכיון שעכ"פ נהרג הרובע עפ"י עדות של בעל השור הורגין גם השור וא"כ לפי"ז מוכח דהאיבעי' לא הי' רק לענין הריגת השור דא"ל כמ"ש לעיל שלה"א דאדם קרוב אצל ממונו הי' גם הרובע פטור א"כ אמאי הדר ופשטה אין אדם קרוב אצל ממונו כו' והורגים הרובע והשור. הא נהפוך הוא כיון דלא היה אפשר למקטלי' השור עפ"י עדות בעליו דהא קרוב הוא אצל ממונו וממילא גם הרובע פטור ואיך אפשר להפוך הדין ולומר שהרובע נהרג ומחמת שהוא נהרג גם השור נהרג הא ע"ז אנו דנין בתחלה שלא יהרג הרובע כלל דלא אמרי' פלגינן דבורא ולהמציא שרבע שור אחר. וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דאמרינן פלגינן כי האי וא"כ אף אי לא הי' דנין השור להריגה על עדות בעליו מ"מ הי' הרובע נהרג ואין דינינו כ"א אם להרוג את השור או לאו וע"ז שפיר פשטה דכיון שעכ"פ הורגין בעדות זו את הרובע דנין גם את השור להריגה דאף דאדם רוב אצל ממונו בכה"ג שיהי' מהצורך למיפלג דבורא לא אמרינן ודם קרוב אצל ממונו וא"ש הוכחת התוס' הנ"ל אמנם לפי שיטת התוס' בזבחים דף ע"א בתוס' ד"ה עפ"י ע"א דלפי האמת לא אמרינן כלל בשום מקום אדם קרוב אצל ממונו ואף היכא דליכא עדים על הרובע נהרג השור עפ"י בעליו בצירוף ע"א נוכל לסתור הוכחת התוס' הנ"ל ואציע מקודם מ"ש שם ברש"י דלכך אין השור נסקל עפ"י בעליו משום דמודה בקנס פטור ומקשי' התוס' בזה"ל וגבי פ' רבע שורי בפ"ק דסנהדרין מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור עכ"ל אבל לפי דברי הראשונים י"ל שבאמת אין השור נהרג כלל משום דמודה בקנס פטור והאיבעי' דגמ' לא הי' רק לענין דין הרובע. והכי קא מבעי' מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו ולא מהימנינן כלל לענין השור כמו כן א"א להאמין על הרובע דלא פלגינן דבורא ולמיפלג ולומר שרבע שור אחר בלא"ה לא אמרינן דלא אמרינן פלגינן רק למיפלג מהדברים שאומר העד אבל לא להוסיף דבר חדש או דילמא אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ומהימן בעל השור גם על שורו והא דאין נהרג השור עפ"י בעליו אינו משום דלא מהימן רק משום מודה בקנס וכיון דלא נתבטל נאמנותו בדבריו על השור א"א נתבטל עדותו שמעיד על הרובע דהא פטור השור אינו רק מטעם מודה בקנס ולא מצד חסרון הנאמנות וע"ז הדר פשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו והי' להאמין בעל השור בעדותו על שורו אף כשלא הי' מעיד על הרובע ומה שאין השור נידון על פיו אינו רק משום דפוטרו בהודאתו כדין מודה בקנס וממילא קם עדותו בצירוף אחר על הרובע ודנין אותו על פיהם והשור אינו בסקילה מחמת שבעל השור פטרו בהודאתו כדין מודה בקנס ומסולק קושי' התוס' בזבחים מעל פרש"י שם. דלשיטת רש"י שם דעל פי בעלים הפטור משום מודה בקנס יש לפרש הסוגי' דכאן בסנהדרין דהאיבעי' אי אדם קרוב אצל ממונו או לא לא הי' רק אי יהי' דין הרובע להריגה עפ"י עדות בעל השור ולא מבטלינן לעדותו מצד שאין השור נהרג דאי אדם קרוב לממונו מבטלינן העדות נגד הרובע ואי אין אדם קרוב אצל ממונו קם העדות על הרובע והשור יפטר משום מודה בקנס מעתה י"ל שכן הי' הרמב"ם מפרש הסוגי' וסובר דלפי האמת ג"כ אין השור בסקילה ורק הרובע נהרג ואף דלא שייך כאן פלגינן דבורא דהא על שור אחר לא אמרינן ובאותו שור ליכא למפלג דהא לגבי השור ליכא חילוק בין אונס לרצון מ"מ אין לבטל עדותו של בעל השור נגד הרובע דהא באמת מהימנינן לדבריו גם על שורו ולא מפטר רק משום מודה בקנס דאין אדם קרוב אצל ממונו וא"ש דברי הרמב"ם שמ"ש הוא ואחר מצטרפין להורגו קאי על הריגת הרובע וכדי שלא יוקשה דאמאי הורגין הרובע נימא דכשם שאינו נאמן לגבי השור כך מבוטלים דבריו נגד הרובע ע"ז מסיים לפי שאין אדם קרוב אצל ממונו והוא באמת נאמן גם על שורו רק דמיפטר השור משום הודאת בעליו שנקרא מודה בקנס:

עוד בסוניא הנ"ל

רש"י ד"ה מודה בקנס כו' וה"ה דהוי מצי למיפרך אעד. אחד פשיטא ע"כ. ובד"ה כופרא כפרה כ' רש"י לפיכך אי לא מעטי' ה"א לחייב בין בע"א בין עפ"י עצמו כי היכא שתהוי לי' כפרה ע"כ משמע בזה דגבי מועד שיש חיוב כופר הוי כע"א מעיד שפלוני חייב קרבן וכן ביאר להדיא באס"ז בשם הראב"ד גם בשם הרא"ש ובשם המאירי הביא ג"כ כן בדף מ"ם. ויעוין תוס' ב"ק דף ט"ו. ועפי"ז יש לכאורה להבין דברי הריטב"א בחידושיו למכות דף ב' פ"ב דאיתא שם ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין כו' ואין משלמין את הכופר כו' קסברו כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ומקשה הריטב"א דאכתי למה יהי' פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהם כאשר זמם כו' ומתרץ כיון דכופרא כפרה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה כו' נ"ל עכ"ל:

ולכאורה אינו מובן דאכתי לתחייבו מדין הזמה היכא שבעל השור לא ידע אם משקרים בעדותן אבל לפי הנ"ל ניחא דבכה"ג שאין בעל השור יודע מתחייב בכופר אפי' רק ע"פ ע"א והיכא שהחיוב יש גם בע"א אף אם העידו שנים אינם בדין הזמה דדין הזמה לא נאמר רק היכא שנאמנות העדים היו מצד שני עדים

אמנם ז"א לפ"ד הריטב"א שכ' שם במכות דגם ר"ע סובר כופרא כפרה כדמוכח שם במכות והא דאמר ר"ע לר"א והלא הוא עצמו אין משתלם מגופו כו' ולא נחית ל דר"א שדינו בהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים משום שסובר ר"ע כרבה שאמר דאם אין השור בסקילה אין חיוב כופר א"כ לא משכחת כלל לר"ע מציאות חיוב כופר ע"פ ע"א כשאין הבעלים מכחישי' דהא אינו בסקילה אמנם באס"ז לב"ק ד"ה אין דינו כתב בשם רבינו ישעיה דאפשר לומר שסובר ר"ע דאף כשאין השור בסקילה חייב כופר גבי מועד דהתורה רבתה מאם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה אבל בתם דלא משכחת חיובא היכא שחייב סקילה משום דאומר הביאו לב"ד כו' ליכא עוד לחייבו היכא שאינו בסקילה ולכך, חולק ר"ע על ר"א יעו"ש וא"כ א"ש דברי הראשונים:

וע"פ הנ"ל יש ליישב הרמב"ם שפוסק פ"י מהלכות נ"מ דעל כופר ממשכנין בעל כרחו ובב"ק דף מ"ם היא בעי' דלא איפשטא דהרמב"ם לשיטתי' שכ' בפ"כ מהלכות עדות דין ח' שכ' מאי שאין העדים משלמין כופר היא מפי קבלה יעו"ש וק"ל להרמב"ם למה הי' צורך להקבלה בזה ת"ל דהעדים יכולים לומר אם ידעת ששקר העדנו לך הי' בידך שלא ליתן הכופר דאין ממשכנין וא"ל דהקבלה נאמרה היכא שלא ידע דהא ביארתי דבדלא ידע גם ע"א נאמן ולא שייך כלל דין הזמה א"ו צ"ל דחייבי כופר ממשכנין אמנם זה דוקא לדידן לפי פסק הרמב"ם (דלא כרבה] שסובר בדף מ"ג דאם אין השור בסקילה אין הבעלים חייבין כופר דאף אם אין השור בסקילה בעלים חייבין כופר אבל למ"ד שסובר כרבה א"א לחייב כופר ע"פ ע"א דהא אין השור בסקילה ושפיר יכולין לומר דלעולם חייבי כופר אין ממשכנין ועכ"ז צריכין להקבלה דאין עדים זוממין משלמין כופר דס"ד לחייבם כופר היכא שבעל השור לא ידע ששקר העידו והי' הוא נותן הכופר מצד עדותן דהא דאין ממשכנין בכופר הוא מטעם זה כיון דכפרה היא כחטאת ואשם דמי חמיר עילוי' ודחיית הנ"ל דהיכא דלא ידע גם ע"א נאמן ליתא לשיטת רבה דסובר דבע"א ליכא כופר כיון שאין השור בסקילה לפי"ז י"ל דר"נ ששאל איבעי' זו אי ממשכנין אי לא אזיל בשיטת רבה דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:

ויעוין בתוס' שם בב"ק דף מ' ד"ה שור של שני שותפין שכ' בשני שוורים של שנים לא מצי למבעי כו' ואי בבת אחת כולן פטורין ממיתה וכיון דפטורין ממיתה פטורין מכופר למ"ד לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר עכ"ל מזה סמך קצת לדברי הנ"ל דר' נחמן בעל אותו האיבעי' הלך בשטה זו:

וע"ד יש לפרש בדרך צחות דברי ר' אחא בר יעקב במה שאמר אסתגר בקמייתא כלומר שהי' ביד ר' אחא למפשיט בעי' שני' אי ממשכנין מדהוצרך לקבלה לפטור עדים זוממין מכופר אבל מתוך איבעי' ראשונה של ר"נ שתפס האבעי' שלו בשור של שני שותפין ולא שאל בשני שוורים של שנים נודע לו שסבר כרבה דאם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכיון שכן לא הי' לו עוד מקום לפשוט האיבעי' שני' אי ממשכנין ודוק:

בסוגיא דיאוש [דף ס"ו]

מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי' לידו קני לה האי נמי כיון דמייאש מרה קני לה כו' יעוין בתוס' ד"ה ה"נ שכתבו אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידי כדקאמר כו' מ"מ בעי למיליף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' דבמציאה נמי נהי שלא הי' קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי. הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ הי' קונה לענין זה שלא יצטרך לשלם כ"א דמים כמו לגבי גזל עכ"ל:

לכאורה תמוה מאד למה מדייק הגמ' ואמר לאו כו' מקמי דתיתי' לידי' כו' דהא לפי' התוס' אין ללמוד מזה לענין גזילה דהיאוש הוא לאחר דאתי לידי והכי הול"ל אבידה לאו כיון דמייאש קני כו' והי' נכלל במה דגם אי לאו מתייאש אלא אחר שמצאו יש קני' להמוצא וא"צ אלא לשלם דמים להבעל אבידה. וה"ה לענין גזל שיהי' קני' לגזלן ע"י יאוש שלא יצטרך להשיב גוף הגזילה ויופטר בתשלום דמיהם להנגזל:

עוד יש תמוה בדברי רש"י בד"ה מוצא אבידה שמפרש דהא דמועיל יאוש באביד' אתי לן מפסוק אשר תאבד ממנו ומצאתה כו' ודלא כתוס' בד"ה מוצא אבידה שכתבו דיאוש באבידה שקנה נפקא משמלה: דדרשינן מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים כו' ובפ' אלו מציאות דף כ"ד ע"א מפרש רש"י להדי' במתני' בד"ה אף כל שיש לה תובעים למעוטא מידי דידעינן בי' דמייאש והיינו כפי' התוס' כאן. ושם בב"מ דלא כירושלמי שמובא שם בתוס' דיליף קני' יאוש באבידה מאשר תאבד ממנו וכפי' רש"י כאן:

וליישב כל זה אקדים דברי הפנ"י במס' גיטין דף ל"ח רש"י ד"ה חזקה שהוכיח דיאוש אינו מטעם הפקר. דהא אין אדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כדקי"ל בפרק מרובה כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומשמע שם להדי' דה"ה שאינו יכול להפקיר כו' יעו"ש שמחליט מה"ט דיאוש אינו מטעם הפקר.

והנה לכאורה נראה פשוט דכשם שבגזל ולא נתייאשו הבעלים אין ביד הבעלים להקדיש ולמכור או להפקיר דילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כ"כ באבידה ששטפה נהר שאין ביד הבעלים למכור אבידתו או להקדישו דאין לך אינו ברשותו גדול מזה שאינו מצוי לו ולא לשום אדם שוב מצאתי כן להדי' בירושלמי מס' מעשר שמוכיח דבשחרית אמרו כל שילקטו דכל שלקטו לא מהני דכיון דאינו ברשותו לא מצי מפקיר ומסיים ע"ז בירושלמי אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ה"ז הקדש לאו כלום הוא ע"כ. הרי דאבידה בנהר מיקרי אינו ברשותו דמה לי אם אינו ברשותו מחמת שהוא ביד הגזלן ואינו יכול להוציאה ממנו או שנאבד לו בנהר שאינו מצוי כלל וא"כ לפי פי' רש"י דיאוש אינו מטעם ההפקר דהא בכה"ג דאבודה ממנו בנהר אין ביד בעל האבידה להקדיש או למכור וה"ה להפקיר א"ו דיאוש קנין בפ"ע הוא ולא מטעם הפקר:

והנה ידוע דרק בגזל ולא נתייאשו הבעלים הוא דאמרי' שאין ביד הבעלים להקדישו אבל פקדון ביד אחרים ביד המפקיד למכור ולהקדיש או להפקיר דהוי כאלו ברשותו כיון שהנפקד מחויב ועומד להחזירו לבעליו וידו כיד הבעלים א"כ י"ל דאף אם במוצא מציאה ואח"כ נתייאש הבעל אבידה דלשיטות התוס' הי' מועיל היאוש כה"ג שיהי' גוף אבידה קנוי' להמוצאו ולא יצטרך לשלם אלא דמים לא אפשר ללמוד מזה שיועיל יאוש כה"ג גבי גזילה דהוי מצינן למימר דהיאוש באבידה אינו מועיל אלא מטעם דיאוש הוי הפקר וכיון שכבר באה האבידה ליד המוצא הוי כפקדון דשפיר מצי בעל האבידה למכור או להקדיש דכל היכא דאיתא ברשותי' קאי דהא אין על דעת המוצא לגוזלו משא"כ בגזילה דכיון שמחזיק בגזילה מופקע בזה מרשות הבעלים ע"כ אין ביד הבעל ים להפקיר וא"א למיליף שיועיל בגזילה יאוש אלא אם יש הוכחה דיאוש אינו מטעם הפקר שפיר יש להשוות גזילה לאבידה לענין קני' ע"י יאוש אי לאו סברא שי"ל דשאני גזילה דבאיסורא אתי לידי' ולפמ"ש לעיל שפיר יש להוכיח דגם גבי אבידה אין היאוש מטעם הפקר מדמועיל יאוש באבידה ששטפה נהר דיאושי מייאש מרה מינה מקמי דאתי לידי' המוצא ובעוד הי' האבידה בנהר הי' מיקרי לגבי בעל האבידה דבר שאינו ברשותו כנ"ל ועכ"ז מועיל יאוש כדמוכח מקרא אשר תאבד ממנו וגו' יש ראי' דיאוש אינו מטעם הפקר ממילא יש סברא דגם גבי גזילה מועיל יאוש בידו להפקיר הא גם באבידה מועיל יאוש גם בגוונא שאינו יכול להפקיר ולזה דייקו הגמ' שפיר לאו כו' מקמא דאתי לידי' כו' דעיקר הוכחה דיאוש אינו מטעם הפקר הוא מיאוש דאבידה מקמי דאתי' לידי'

והשתא מיושב קושי' הסתירה שברש"י כאן לב"מ כנ"ל דמדהא דילפינן משמלה שמועיל יאוש באבידה לא הוי מצינן להוכיח דיאוש אינו מטעם הפקר דהמ"ל דקרא אתי ללמוד שמועיל יאוש באבידה אחר שהגיע ליד המוצא דאז מועיל הפקר וכיון שדבר שאין בו סימן מתייאשי' הבעלים ממנו תמיד אף שלא הועיל יאוש שהי' קודם מציאתו של המוצא מצד שהי' לגבי בעל האבידה בדבר שאינו ברשותו שאין בידו להפקיר מ"מ אחר שבא ליד המוצא מועיל היאוש שלאח"כ ומדין הפקר דוקא ולא הוי מצינן ללמוד מיני' לענין גזל דהא בגזילה כ"ז שהיא ביד הגזלן מיקרי לגבי הנגזל אינו ברשותו ולא מצי מפקיר ועוד י"ל דאבידה שלא נפלה בנהר הוי בכל מקום שהוא של בעל האבידה ובכה"ג לא מיקרי דבר שאינו ברשותו ושפיר ביד בעל האבידה להפקירו בכל מקום שהוא. לכך הוצרך רש"י לפרש כאן שמדייק הגמ' דהיאוש מועיל מקמי דאתי לידי' דאתי' מאשר תאבד ממנו וגו' ויש ראי' מזה דיאוש אינו מטעם הפקר דהא קרא זה למדין באבידה ששטפה נהר שמקרי אינו מצוי לכל אדם ועאכו"כ דלא הוי כדבר שהוא ברשותו של אדם וגרע מגזל ולא נתייאשו הבעלים שאין ביד הנגזל להפקיר כיון שאינו ברשותו וע"כ שפיר יש למיליף מיני' לגזילה. וא"ש דברי רבה דמספקא ליה אי ילפינן גזילה מאבידה לענין קני' יאוש:

אמנם לכאורה יש לסתור דברי הנ"ל דהא מסוגי' דלקמן דף ס"ח ע"א דאקשי' ר"י לר"ל ממתניתין דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו' אימת אלימא לפני יאוש מי קדיש כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש כו' א"ל הב"ע כגון שהקדישו בעלים ביד גנב כו' ומי קדיש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ומסיק הגמרא הוא דאמר כצנועין הרי להדי' דלמ"ד דיאוש כדי קני ע"כ צ"ל כצנועין דאף בגזל ולא נתייאשו הבעלים יכול הנגזל להקדיש וה"ה להפקיר וא"כ למה הוצרך רבה לדייק דאפי' גזילה מיאוש דאבידה היכא שהי' היאוש מקמי דאתי ליד המוצא הא אף מיאוש לאחר שאתי ליד המוצא ג"כ אי לאו הסברא לחלק דשאני גזל דבאיסורא אתי לידי' מצינן למיליף שיועיל בגזל יאוש כמו באבידה ואין לדחות כנ"ל דשמא יאוש הוא מטעם הפקר וע"כ מועיל באבידה וגזל דלא אתי מיני' דבגזל אין ביד הנגזל להפקיר הא ז"א לשיטת ר"י אבל לרבה דע"כ סובר כצנועין גם בגזל ולא נתייאשו הבעלים ביד הנגזל להקדיש ולהפקיר וע"כ י"ל כן דאל"כ קשה על הפוס' שכתבו דאי יאוש הוי הפקר גמור אמאי לא מועיל בגזילה דאף דבאיסורא אסי לידי' מ"מ כיון שהפקר הפקיר וקשה על התוס' דהא בגזל שביד הגזלן אין הנגזל יכול להפקיר א"ו צ"ל דכוונת התוס' הוא דלרבה שסובר שמועיל יאוש ע"כ צ"ל דסובר כצנועין ויכולים להפקיר אף דבר שאין ברשותו:

ולתרץ זה אקדים דברי הרמב"ם המובא באה"ע סי' כ"ח סעיף א' המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס ונתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת כו' וכ' הח"מ בס"ק א' ונודע כו' דהוא לשון הרמב"ם כו' אבל אם בשעת קידושין עדיין לא נודע אם נתייאשו. אף שאח"כ נודע שכבר הי' יאוש קודם קידושין הוי כיאוש שלא מדעת ע"כ כוונת הח"מ היאוש אינו מועיל למי שרוצה לקנות אלא כשיודע בשעה שבא לקנות שנתייאשו הבעלים. וזה דין מחודש ויש אריכות פלפולים בקונטרס אחרון בתשובות ב"ח החדשות ובמ"א הבאתי סעד לדברי הח"מ מדברי הראב"ד המובא באס"ז לב"מ דף נ"ב ע"ב ד"ה וז"ל הראב"ד וכן יש משמעות מדברי הש"כ חוה"מ סי' שי"ג ס"ק ד' שכ' אם ידוע שנתייאשו קודם ולכאורה נ"ל ראי' גמורה לסברת הח"מ הנ"ל בכוונת הרמב"ם דהא פשוט דאף למ"ד סתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא מ"מ אינו מוחלט לוודאי גמור שלא נתייאשו אלא שדנין ע"פ רוב שבסתמא ליכא יאוש בעלים וכן יש משמעות מדברי הב"ח שמובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק א' שמקשה למה מצריך הרמב"ם גבי גניבה וגזילה ונודע שנתייאשו. דהא בחוה"מ סי' שס"ח פוסק המחבר דסתם גניבה אפי' מעכו"ם ובגזילה כשגזל ישראל הוי יאוש ומתרץ הב"ח דכאן לענין קדושי דאורייתא לא אמרינן דסתם גניבה או גזילה יאוש אלא דוקא כשנודע כו' יעיש. ע"כ כוונתו אף דמחזקינן דמסתמא כך הוא. מ"מ אינו ברור לוודאי וכיון דאיכא צד ספק הוי כלא נודע לענין קדושי דאורייתא וכשם שסברת הב"ח כן הוא למ"ד סתם גניבה הוי יאוש בעלים כמו כן הסברא להיפך למ"ד סתם גניבה לא הוי יאוש בעלים דהיינו ע"פ רוב אינו יאוש מ"מ יש ספק דלמא הי' יאוש וכיון שכן קשה למ"ד יאוש כדי קונה אמאי מתחייב כל סתם גנב כשטבח ומכר אחר הגניבה דהא לענין חיוב ממון אין הולכין אחר הרוב ומצינן למטען לזכות הגנב לפוטרו מד' וה' דדלמא הי' הנגנב מייאש את גניבתו. ונעשה קנוי' לגנב ותו ליכא למחייבי' על הטביחה או מכירה דשלו טבח ואף שטוען הנגנב בברי שלא נתייאש הוי כברי ושמא שא"י אם נתחייבתי ואי אפשר לחייב הגנב בתשלומי ד' וה' ובכה"ג שהברי גרוע והשמא טוב אף לר' יהודא ור"ה פטור הנתבע כדאי' בכתובות דף י"ב ע"ב יעו"ש א"ו כדעת הח"מ הנ"ל דאף אם נתייאשו הבעלים אם לא נודע להגנב או להגזלן לא קנה אבל למ"ד סתם גניבה יאוש בעלים מיקרי נודע לפי"ז לכאורה יש להקשות על ר"י שהקשה לר"ל ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש כו'. הא לעיל בדף כ' ע"ב אי' דשמואל רצה להוכיח דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ממתני' דנטל אבן או קורה של הקדש בנאו בתוך ביתו אם דר תחתיו ש"פ מעל ואי' שם יתיב ר' אבוהו קמי' דר"י וקאמר משמי' דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שתק לי' איהו סבר מדשתיק מודה לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ומפרש רש"י דבהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא והילכך כהדיוט מדעת דמי לפי"ז פשוט ללמוד מזה גם גבי יאוש דהיכא שנתייאשו הבעלים רק שלא נודע אף דבכה"ג אין הגנב יכול לקנות ע"י יאוש דגבי הקדש הוי מדעת א"כ מצינן למימר דמתני' דגנב ואח"כ הקדיש מיירי בסתם גניבה דלא ידעינן אם נתייאש הנגנב או לא ואף דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים מ"מ מצד ספיקא איכא שמא נתייאשו הבעלים. ועכ"ז ליכא למפטר את הגנב מתשלומי דו"ה מספק דילמא נתייאשו הבעלים דהא אף אם באמת הי' יאוש בעלים מ"מ הרי לא נודע היאוש ובכה"ג לא מצי הגנב לקנות דבדידי' הוי יאוש שלא מדעת אבל בגנב והקדיש אין לחייב הגנב בתשלומי דו"ה דשמא נתייאש הנגנב ולגבי הקדש הי' מועיל יאוש זה דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הוא. וא"כ הוא שזכה ההקדש ביאוש תו ליכא לחייב הגנב בתשלומי דו"ה וא"ש דברי המשנה דדוקא בגנב והקדיש ואח"כ טפח ומכר הוא דפטור משא"כ בלא הקדיש ומה מקשה ר' יוחנן מהך מתני':

לתרץ קושי' זו אקדים דברי הגמ' במס' נדרים דף ל"ד ע"ב: אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה ומפרש הרשב"א שם דמיירי שכבר מונח בפוך ד' אמותיו שקונה אותם מדין חצר ולכך יכול להקדיש אבל דבר שאינו קונה והככר עדיין הפקר אין הקדושה נתפסת דכי יקדיש את ביתו בעינן אבל הר"ן חולק עליו וכ' דמה דיכול להקדיש ככר של הפקר אף שלא הי' על דעתו לזכות בו לעצמו הוא מדין המגבי' מציאה לחבירו דכיון שהי' בידו לזכות לעצמו מצי זכי גם להקדש היוצא מזה דכשם שאין ביד האדם להקדיש דבר שאינו שלו כך אין בידו להקדיש דבר של הפקר אם לא היכי דמצי זכי לעצמו מצי זכי גם להקדש לפי"ז י"ל היכא דהגנב אינו יודע מהיאוש שנתייאש הנגנב דבכה"ג לא הוי מצי זכי לעצמו כיון דלדידי' הוי יאוש שלא מדעת. כ"כ אינו יכול להתפיס עליו שם קדושה אם לא היכי דהוי מצי זכי לנפשי' ובזה מיושב עוד מה שיש לדקדק ל"ל להגמ' להביא האי קרא דאיש כי יקדיש את ביתו דמהכ"ת יהי' ס"ד להקדיש דבר שאינו שלו. ולכך לעיל בדף ס"ו ע"ב מקשה רבא בפשיטות אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא וממילא א"ש מה שהקשה ר"י לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דאי אינו ידוע אם נתייאשו הבעלים ליכא למיפטר את הגנב מספק דילמא נתייאשו הבעלים דהא אף אם נתייאשו כיון שלא נודע לא הי' מצי הגנב לזכות לעצמו וממילא לא הי' בידו להקדיש והוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ור' יוחנן לשיטתי' שסובר להדי' כדאי' במס' ב"מ דף יו"ד בתוס' ד"ה אמר ר"י דרק המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מטעם דאי בעי זכי לנפשי' אבל תופס לא קנה ולכך הוצרך ר"ל לתרץ דהך מתני' דגנב והקדיש מיירי שהקדישו בעלים ביד גנב א"כ מה שהקשיתי לעיל אליבא דרבה ל"ק מידי די"ל דרבה סובר כמ"ד התופ' לבע"ת ג"כ קנה חבירו וה"ה שביד אדם להקדיש דבר של הפקר אף היכא דלא מצי זכי לנפשי' ולא צריכין לומר דרבה סובר כצנועין די"ל דגם רבה סובר כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים אין ביד הנגזל להקדיש כיון שאינו ברשותו ואף שרבה סובר דיאוש כדי קנה מ"מ לא קשה אליבי' ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דיש לתרץ כמ"ש לעיל דמיירי בסתם גניבה דאיכא ספיקא דילמא נתייאש הגנב וחל ההקדש דלגבי הקדש הוי כיאוש מדעת וע"כ פטור מספיקא מחיוב דו"ה דהוי כא"י אם נתחייבתי:

אך לכאורה י"ל דבלא"ה אי אפשר לומר כנ"ל דמיירי שנתייאשו הבעלים והגנב לא ידע. שלא יקנה לו מצד יאוש שלא מדעת אבל הקדש חל דגבי הקדש הוי מדעת דא"כ קשה קושי' הגמ' דלקמן דף ע"ו אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. ותירוץ הגמ' שם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אינו אלא אי יאוש כדי ל"ק והקדש בא מצד היאוש ושינוי רשות והוי כמכירה להדיוט שאף שקודם שמכר הגנב לא הי' שלו מ"מ מצד מכירתו לאחר שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות קרוי לגבי גנב ומכרו משום דבאותו הקני' שקונה הלוקח נחשב ג"כ לו לקני' והוי כבאים כאחד קנייתו וקניות הלוקח כמ"ש היש"ש בפ זיין סי' ז' וע"כ הוי כקרבנו והוי תורא דראובן אבל למ"ד יאוש כדי קני רק מצד שלא נודע לא נקנה להגנב ולהקדש לבד נקנה משום דלגבי הקדש הוי יאוש מדעת כנ"ל ממילא אף בעת שנקנה לההקדש אין זכות קני' להגנב לומר שקנייתו וקנין הקדש באים כאחד דהא לו א"א כלל צד קני' מחמת היאוש כיון שאין נודע לו ואינו חשוב קרבן שלו כלל וביותר יש להסביר דביש"ש הנ"ל מקשה למ"ד דאין חיוב דו"ה רק היכא דאהני מעשיו כגון במכר לאחר יאוש שקנה הלוקח ביאוש ושינו רשות מה בכך דאהני מעשיו מ"מ איך שייך הלשון ומכרו הנאמר בתורה דהא הגזלן לא קנה כלל דלגבי דידי' לא הי' רק יאוש לחוד ומצד קושי' זו מוכיח היש"ש שבאותו העת שקונה הלוקח הגזילה קנה ג"כ המוכר ולכך גם בקידושין כשמקדש הגזלן לאחר יאוש שקונה האשה החפץ מצד יאוש וש"ר מקודשת היא לגזלן דהוי כמקדש בשלו משום שבאותו העת שקנתה היא קונה גם הגזלן כן תורף דבריו ומביא ראי' לזה מדברי המ"מ פ"ה מאישות ה"ז שכ' בזה"ל הא דמקדש אשה אחר יאוש מקודשת אעפ"י דקי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון דקנתה היא אף הוא קונה אותה עכ"ל המ"מ ובאמת מדברי המ"מ הנ"ל אין ראי' להיש"ש שלשון המ"מ מורה כיון שהיא קנתה הגזל שניתן לה לקידושין קנה הבעל האשה וכן הוא ברשב"א שכוונתם דבהאי הנאה שהמציא לידה אותה דבר שנקנה לה קידשה א"ע לו וכדברי הר"ן לקידושין בסוגיא דמכרן וקידש בדמיהן שכ' שם בזה"ל כיון שקנתה היא בנתינתו מקודשת ה"נ הנאה הבאה מחמתו הוא ע"כ אבל אין ראי' מדבריהם למש"כ היש"ש שקני' הגזלן בדבר הגזול בא בעת שהלוקח או האשה קונה הגזל אמנם בלשון הרמב"ם המובא באה"ע סי' כ"ח וז"ל המקדש את האשה בגזילה או בגניבה או בחמס ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ע"כ הרי שסובר שגם לגזלן יש קני' ולכאורה אינו מובן מש"כ ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הא ביאוש לחודא לא קני ואם סברתו כדברי היש"ש הנ"ל אין קניות הגזילה בא מצד יאוש לחוד רק מחמת שינוי רשות כשבא ליד האשה לכן נ"ל דלפ"ד התוס' בדף ס"ז ע"ב סד"ה רבא אמר נראה דאף דיאוש לא קני מ"מ הוי כקצת קני' להגזלן במה שיכול למוכרה ולהקדישה מעתה י"ל שבא הרמב"ם להסב הטעם דקידשה בגזל מקודשת שלכאורה קשה אמאי מקודשת הא אף שהיא קונה ביאוש וש"ר מ"מ לא הי' של הגזלן כלל דלגבי דידי' לא הוי רק יאוש וכקושי' היש"ש לענין ומכרו שהתירוץ ע"ז שאף שיאוש כדי לא קני קנין גמור מ"מ לזה מועיל היאוש שיהי' זכות קני' להגזלן שאם ימכור או יקדיש יהי' מכירתו מכירה והקדשו הקדש וכיון שכן כשמקדש אשה בגזל אחר יאוש הוי כמקדיש בשלו דהא יש לו קני' שיהי' בידו להקנותו לאחר זה כוונת הרמב"ם במש"כ ונודע שקנה אותו דבר ביאוש כלומר שהי' לו זכות זה ע"י היאוש שיהי' בידו לקדש בו אשה ולזה מטין דברי הרשב"א בחדושיו לגיטין דף נ"ה שכ' בזה"ל לפי שלא קנאו הגזלן לגמרי קודם שהקדיש כו' יעו"ש מתיבת לגמרי נראה שקצת קנין יש לגזלן אף ביאוש לחוד והיינו כנ"ל.

היוצא מזה דגם ביאוש לחוד יש לגזלן דין קני' להקנות לאחר וכמו קונה ע"מ להקנות ובזה א"ש גם דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות אסורי מזבח שמדבריו שם מבואר דבגזל והקריב קרבן כשנתייאשו הבעלים כשר הקרבן מה"ת ועולה לרצון להגזלן שלכאורה אינו מובן דהא הרמב"ם פוסק דיאוש כדי ל"ק ואף שחל ההקדש מצד יאוש וש"ר מ"מ לא חשיב קרבנו של הגזלן וכאשר כן סברת הרמב"ן במלחמות פ' הגוזל אבל לפי מה שכתבתי דכוונת הרמב"ם לענין קדושי אשה בגזל אחר יאוש כמו כן בהקדיש קרבן שחשיב קרבנו של הגזלן מצד שזכה אחר היאוש שיהי' בידו להקדישו כנ"ל אמנם כ"ז אם נודע מהיאוש כמ"ש הרמב"ם להדיא ונודע כו' וכמפרש החמ"ח בלשון הרמב"ם והש"ע ממילא היכא שלא נודע מהיאוש לא הי' להגזלן בו שום זכות ואף אם ההקדש חל מצד דלגבי הקדש הוי כיאוש מדעת מ"מ כיון שלהגזלן לא הי' בו אפי' מקצת קני' כיון שלא נודע מהיאוש שוב אינו כמקדיש משלו ולא מקרי קרבנו ולא מקרי כלל תורא דידי' ויש לחייב בגנב בכה"ג דו"ה על ההקדש עצמה כקושי' הגמ' כנ"ל מה לי מכרה להדיוט מה לי מכרה לשמים וא"ל דלפי סברא הנ"ל לא מקרי ומכרו רק היכא שהי' לו קצת קני' דקניות הלוקח בא מחמתו אבל כשלא נודע מהיאוש דלא בא הקני' מחמתו לא מקרי ומכרו כלל ז"א דהא הדין דאף המוכר לפני יאוש דלא הועילו מעשיו כלל חייב דו"ה וכן בהקדש לבדק הבית כמש"כ התוס' בדף ע"ט ע"א ד"ה גנב והקדיש: מכ"ש בכה"ג שהועילו מעשיו שחל ההקדש ור"ל בעצמו שסובר יאוש כדי קני אין חיוב דו"ה כ"א קודם יאוש דלא אהני מעשיו כלל ולפי"ז א"ש קושי' ר"י לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דא"ל דמיירי שלא ידע מהיאוש דא"כ לחייב דו"ה על ההקדש עצמה כנ"ל:

והשתא דאתינן להכי נ"ל ליישב מה שקשה לכאורה מה מתרץ ר"ל כגון שהקדישו בעלים ביד גנב דהא במתני' הנ"ל בדף ע' תני גנב וטבח ואח"כ הקדיש חייב וכ' שם הרא"ש בזה אין חידוש שהרי כבר נתחייב קודם שהקדיש אלא אגב פטורא דסיפא תני והיינו הך מתני' דלעיל דגנב והקדיש ואח"כ טבח שהיא הסיפא וא"כ לפי האוקמתא דר"ל דהך סיפא מיירי שהקדישו בעלים ביד גנב ע"כ גם הרישא דגנב וטבח ואח"כ הקדיש מיירי בהכי וקשה דהא הגנב קונה בטבחה מצד שינוי ושוב אין ביד הבעלים להקדיש אה לדברי הצנועין שסוברים שיכול הגזלן להפקיר ולהקדיש שביד גזלן אין זה כ"א כ"ז שלא קנאו הגזלן. ואף אם נאמר דר"ל מוקי רישא כשהקדיש הגנב ולדיוקא אסי דדוקא שהקדיש אחר טביחה חייב דו"ה ולא בהקדיש קודם יוקשה מהך רישא עצמה אי לפני יאוש היכא משכחת שיהי' הקדש ע"י הגנב קודם טביחה ואי לאחר יאוש אף שלא הקדישה רק אחר הטביחה לפטור מדו"ה אהטביחה שהיתה אחר יאוש וכבר קנאה ביאוש וי"ל דאי' בירושלמי ומובא במלחמות בב"ק רב יוסטא בר מתון שאיל הפודה כלכלה מן הגזבר מהו שתטבל למעשרות התיב ר"ש בן לקיש והא תנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דתימר תמן הקדש אינו כמכר ודכוותי' הפודה אינו כלוקח ע"כ. ומזה הוכיח הרמב"ן והאלפסי דגם בקדשי בה"ב לא הוי כמכירה ופטור מדו"ה כשהקדישו לבה"ב והתוס' בדף ע"ט והבעה"מ ס"ל דבהקדש בה"ב הוי כמכירה ולא דמי לקדשי מזבח דהוי כתורא דראובן משום דנקרב ע"ש בעלים ויש לומר עוד שבקדשי בה"ב פטור מדו"ה מטעם כיון שבידו לפדותו ולא הוי כמכירה וי"ל שז"כ ר"ל שבירושלמי הנ"ל שסובר דגנב והקדיש ואח"כ טבח מיירי בין בקדשי מזבח בין בקדשי בה"ב. ובקדשי מזבח פטור מדו"ה דהרי עדין תורא דראובן והי' קשה לו למה פטור בקדשי בה"ב מדו"ה א"ו הטעם כיון שיש לו פדיון ולא הוי כמכירה ולכך פשט מזה ר"ל שהפודה כלכלה מהגזבר אינו כלוקח מעתה י"ל דלפי האוקמתא דר"ל בגמ' דידן דסיפא דמתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח מיירי שהקדישו בעלים מוקמינן רישא דמתני' טבח ואח"כ הקדיש כפשטא שהגנב הקדיש ולדיוקא אתי דבהקדיש קודם טביחה פטור: ואין להקשות ה"ד אי קודם יאוש לא קדיש כלל ואי לאחר יאוש פטור מדו"ה אף בלא הקדש שי"ל דמשכחת שנתייאשו הבעלים ולא נודע שלא קנה הגנב וההקדש חל דלגבי הקדש הוי כמדעת. וא"ל דא"כ קשה לחייב מצד ההקדש דו"ה ז"א דהא הרישא דטבח ואח"כ הקדיש מיירי רק בקדושת דמים ובזה לא הוי כלל שם מכירה כיון שיש לו פדיון ודברי הראשונים אינם רק על קושי' ר"י לר"ל מסיפא דמתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח שמיירי בקדשי מזבח כדמוכח נמי מדתני עלה בברייתא בחוץ כה"ג ענש כרת אבל רישא דמתני' דלא מיירי רק מקדושה לבה"ב אין חיוב בדו"ה שכיון שאית לי' פדיון לא הוי כמכירה:

באופן אחר ובסגנון הנ"ל י"ל עוד בקיצור דלר"ל שסובר יאוש כדי קני ע"כ לא דריש מקרבנו למעט גזל חולין והקדישו. דהא לפני יאוש פשיטא ולאחר יאוש הא קני ביאוש וע"כ סובר דאתי למעט גזל קרבן דחברי' וגם הדרש דהבאתם גזול וגו' לית לי' וע"כ אין לו לימוד על מהב"ע שאינו מצוה א"כ כשר הקרבן ורצוי להגזלן כשקנה ביאוש. וכן לשיטת הסוברים דיאוש לא קני רק לא ס"ל דין דמהב"ע וקרבן הגזול הנקרב אחר יאוש כשר מה"ת שההקדש חל מצד יאוש וש"ר ועולה לרצון לשם הגזלן שמיקרי בעליו שמצד הקני' להקדש ע"י יאוש וש"ר זוכה גם אז להמקדיש כמש"ש היש"ש הנ"ל וברמב"ם פ"ה מאסורי מזבח אבל ז"א רק כשנודע מהיאוש אבל כשלא נודע אף שלענין הקדש מועיל דהוי כמדעת ויתפוס הקדושה מ"מ הגזלן לא זכה בעת קניות ההקדש ואף שכשר להקרבה מ"מ אינו נקרב ע"ש הגזלן בהוא אינו בעליו ואפשר שפסול להקרבה ג"כ כיון שאין לו בעלים והרמב"ן פ' לולב הגזול כתב דאף דלא נקנה להגזלן ולא נקרא בעליו [לשיטתי' אף בנודע ולהיש"ש בלא נודע] עכ"ז כשר להקרבה כמו קרבן שנקרב שלא לשם בעלים יעו"ש ובמלחמות פ' הגוזל נבוך בכזה ויעוין בתוס' דף ע"ט ובהרא"ש שלכך אין חיוב דו"ה על ההקדש עצמה משום דעומד ליקרב ע"ש הגזלן ממילא בגוונא הנ"ל יש לחייב דו"ה וא"ש קושי' ר"י לר"ל ממתני' דגנב וטבח דא"ל דמיירי ביאוש שלא ידע הגזלן דבכה"ג חייב דו"ה על ההקדש עצמה דלא נקרב ע"ש הגזלן ואחר שתפסו בו קדושת מזבח דליתא בפדיון הוי כמכירה שחייב בדו"ה ולזה הוצרך ר"ל לתרץ שמיירי כשהקדישו הבעלים. אבל ברישא דמתני' שמיירי בקדושת דמים ולפי שיטת ר"ל שבירושלמי דקדושת דמים לא הוי כמכירה כיון שיש לו פדיון שפיר מצינו לתרוצי שנתייאשו הבעלים ולא נודע ואם הי' מקדיש קודם טביחה לבב"ה פטור על הטביחה דלאו דידי' קא טבח שהוי ברשות ההקדש ועל ההקדש גופא אין לחייבו דלא הוי כמכירה כיון שאינו רק קדושת דמים ואפשר לומר עוד שמש"כ הרמב"ם ונודע שנתייאש לענין קדושי אשה ולא ביאר זה גבי גזלן המוכר לאחר יאוש. די"ל דמה שמצריך הרמב"ם ונודע אינו רק לענין קניות הגזלן לעצמו ע"י היאוש בצירוף ש"ר עת שקונה הלוקח אבל לענין קניות הלוקח שבהתירא אתי לידי סובר דאף בלא נודע נקנה לו מצד אותו יאוש וש"ר לכך אין נ"מ רק בקידושין שצ"ל בכסף המקדש וא"א שיגמור הקידושין בלתי זכות קניות המקדש בכסף הנ"ל ולכך מצריך ונודע דבלא נודע לא הוי כמקדש בשלו ולפי"ז אף בלא סברא הנ"ל דגבי הקדש הוי כמדעת מועיל היאוש לגבי הקדש כמו שמועיל בכל לוקח שקונה ביאוש וש"ר אף היכא שלא נודע מהיאוש בעת הקני'

ועפ"י כל הנ"ל א"ש מה דמותיב רבא בגיטין דף נ"ה למ"ד דיאוש לא קני מהא דגנב ואח"כ הקדיש שתני' עלה בחוץ כה"ג ענש כרת. ולא משני דאתי' כצנועים ומיירי בהקדישו בעלים ביד גנב כמו שמתרץ ר"ל דרבא לשיטתו אזיל שסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואין לחלק לדידי' ביאוש אם נודע או לא כנ"ל וא"כ אם נפרש דגנב והקדיש ואח"כ טבח דמיירי בהקדישו בעלים ביד גנב יוקשה מרישא דמתני' גנב וטבח ואח"כ הקדיש דלאקומתא דר"ל א"א לתרץ הך רישא דמתני' כ"א כמש"כ בגוונא דהי' יאוש ולא נודע שלא קנ' הגזלן ולרבא אף בכה"ג קנה וכיון שעיקר קושי' רבא הוא רק לשיטתו דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש יש לתרץ מה שמקשה שם התוס' בגיטין ע"ד רבא ואי יאוש לא קני כו' דהא אף אי יאוש קונה קשה מהך מתני' כמו שהקשה ר"י לר"ל דהנה הרשב"א בחדושיו מביא דעת קדמונים דלעולא אין חילוק בחטאת גזולה בין אם הי' ע"י היאוש או לא שאף בלא יאוש תקנו חכמים שתהי' מכפרת ורב יהודא סובר שלא הי' התקנות חכמים על הכשר הקרבן כי אם להיפוך בשנודע לרבים לא תהא מכפרת ובלא נודע קם אדינא שהקרבן כשר כשיש יאוש ויאוש כדי קני וי"ל שלולי דברי עולא שאמר להדיא דיאוש לא קני הי' יכולים לתפוס דבריו במה שאמר שהתקנה הי' להכשיר הקרבן והיינו שמצד הדין אינו כשר רק אחר יאוש וכדי שלא יהא כהנים עצבים תקנו חכמים שאף בלא יאוש תהי' מכפרת ותופסת הקדושה מדרבנן וממילא מיד כשמקדיש הגזלן הבהמה וחל עליו אסור הקדש מדרבנן הבעלים מתייאשים ממנו שאינה עומדת עוד להחזיר לידם ואף. כשעדיין לא נודע לבעלים מן ההקדש דין יאוש בו לרבא דסובר דאף בשלא מדעת הוי יאוש ואם יאוש כדי קני אותו היאוש שבא ע"י איסור דרבנן גורם קני' מדאורייתא והוי ראוי לפתח אוהל מועד גם מדאורייתא אף שצמיתו' היאוש בא ע"י תק"ח מ"מ סוף סוף דין יאוש לו שקני מדאורייתא וא"כ לא קשה כלל ממתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח שי"ל שמיירי בלא יאוש לכך אם הי' טובח קודם שהקדיש הי' חייב בדו"ה אבל אחרי שהקדיש תחלה וחל ההקדש מדרבנן ומחמת זה הוי כמיאש מבעלים ואף שאינם יודעים שהוקדש הא יאוש שלא מדעת ג"כ הוי יאוש אליבא דרבא וע"י אותו היאוש קנה ההקדש אותה הבהמה מדאורייתא וראוי הוא לפתח אוהל מועד. ולכך בשחטה בחוץ חייב אבל לעולא שסובר יאוש כדי ל"ק מקשה רבא שפיר דאף כשיש יאוש אינו ראוי מדאורייתא לבא לפתח אוהל מועד:

אך מסתימת דברי ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש משמע דשום קדושה לא חלה ע"י הגזלן אף במקדיש לקרבן חטאת. מזה מבואר שתק"ח להכשיר חטאת לא הי' רק אחר יאוש ולא כדברי איזה מהקדמונים שמביא הרשב"א הנ"ל ולפי"ז יש לפרש דברי הגמ' בקידושין נ"ב ע"א והוא לא אמר הכי והאר"י כו' ה"ק מי אמר רב כוותי' כו' יעו"ש ולכאורה אינו מובן למה הי' זר בעיני ר"י שרב יאמר כוותי' ולפמ"ש א"ש דהתוס' והרשב"א כתבו שם דהא דהוצרך ר' יוחנן לאשמעינן שאין ביד הגזלן להקדיש דה"א משו' דלחומרא חל איסור הקדש מדרבנן כ"כ בקידושין ה"א שאם קידש אשה בגזל שאין בו יאוש צריכה גט מדרבנן ורב סובר בב"ק יאוש כדי קני וקשה לדידי' כקושי' ר"י לר"ל מגנב והקדיש אמנם אם נאמר דאף בלא יאוש כשמקדש הגזלן אסור מדרבנן יכולין לתרץ הך משנה דמיירי בשלא נתייאשו הבעלים וע"י ההקדש של הגנב שחל מדרבנן להיות יאוש דאורייתא כנ"ל ואפשר לתרץ בזה המשנה אליבא דרב כשנאמר שהוא סובר כרבא דיאוש של"מ מהני או דמוקי למתני' שידעו הבעלי' כשהקדיש הגנב אבל אי ס"ל כר"י שלא חל ההקדש אף מדרבנן קשה המתני' הנ"ל עכ"פ לכאורה לא מתורצת לדעת ר' יוחנן הך מתני' דגנב והקדיש לשיטות רב דיאוש כדי קני אם לא שנאמר דאף קודם יאוש יכול הגנב להקדיש הקדש מדרבנן ולזה הי' מתמה מי אמר רב כוותי' אבל לפי האמת צ"ל דרב מתרץ המשנה הנ"ל כמו ר"ל בשהקדישו בעלים ביד גנב רק ר"י שלא נחית לזה דאינו סובר כצנועין שפיר הי' מתמה כנ"ל:

באופן אחר יש ליישב הדקדוק שדקדקתי לעיל דר' יוחנן מביא הפסוק איש כי יקדיש את ביתו למעט שאין ביד הגזלן להקדיש ואביי ורבא אמרו בסתם ואי לפני יאוש למה לי קרא שנשמע מדבריהם שכך סברא חיצונה לכאורה י"ל דסברא חיצונה אינו רק שלא יכשר הקרבן עבור הגזלן כיון שעדין לא נתייאשו הבעלים מה"ת יהי' בידו להקריב לצורך עצמו דבר שאינו שלו אבל איסור הקדש ה"א שיחול לולא מיעוטא דביתו ולכך בפלפול אביי ורבא על הברייתא דקרבנו ולא הגזול אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא דאף אם הי' מקום שיחול איסור הקדש ע"י הגזלן מ"מ פשיטא שאין להקריב עבורו כנ"ל אבל ר' יוחנן דאקשי לר"ל ממתני' דגנב והקדיש דשם אף אי לא חזי להקרבה עבור הגנב מ"מ אם הי' איסור הקדש תופס בו הי' מיפטר מדו"ה על הטביחה ומכירה שאחר ההקדש ולכך הוצרך ר"י בקושייתו מזה לר"ל להביא הדרש דביתו דמזה מוכח דאף להקדיש אין ביד הגנב והגזלן קודם יאוש. אמנם לפ"ד התוס' בדף ע"ט דבקדשי בדה"ב יש חיוב דו"ה על ההקדש עצמה דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים וכדברי הברייתא שם דגנב והקדיש חייב ובהך מתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח דפטור מדו"ה מיירי בקדושת מזבח כיון דנקרב ע"ש גזלן שמו עליו ולא הוי כמכירה וא"כ מוכח דהך מתני' מיירי בקדשי מזבח ושהמה כשרים להקרבה עבור הגזלן וע"ז הי' ר"י להקשות אי לפני יאוש פשיטא ועוד לפי מה שבארתי אליבא דרבא שסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש היכא שחל איסור הקדש ממילא הוי כיאוש מבעלים וא"כ אי ה"א שיש ביד הגזלן להקדיש בהמת גזילה שיותפס בה איסור הקדש ממילא ע"י תפיסת איסור זה מיואש מבעלים ויש גם יאוש ולמה אמר רבא אילימא לפני יאוש ל"ל קרא א"ו שסברא חיצונה הוא שגם איסור הקדש אי אפשר להיות מחמת הקדש של הגזלן קודם יאוש.

וכדי ליישב זה הדקדוק אקדים דאיתא בחולין דף מ"ם ע"א אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ג כו' כ' רש"י שם ד"ה רבוצה לא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשה שלו וכ' שם בתוס' ד"ה רבוצה בזה"ל פי' בקונטרס כו' ואין נראה דכי הגביה נמי לא קני לה לענין שתחשוב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ע"כ יעו"ש והנה לכאורה מחלוקת רש"י ותוס' מבואר בגמ' דע"ז דף ט"ו ע"א שאמרו שם בגמ' על מתני' ובכל מקום אין מוכרים בהמה גסה מ"ט כו' שמא יעבד בה מלאכה בשבת ומקשה הגמ' ונעבד כיון דזבני קני' ומשני גזירה משום שאלה ומשום שכירות מקשה הגמ' שאלה קני ואגרה קני ומפרש רש"י שם שאלה קני לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי הוא שלו אלא אמר רמי ברי' דרב ייבא כו' מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידא שכירות מי קני כו' והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר כו' שאני ע"ג והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן וכהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירות קני' אמאי לא יאכילנה פרה דידי' הוא אלא ש"מ שכירות לא קניא ע"כ היוצא מסוגיא זו דסברת רמי ברי' דרב ייבא דשאלה הוי כשלו כיון שחייב באונסין והוי כפרתו של עכו"ם השואל ואין על ישראל בעל הבהמה איסור שכירות בהמתו ורב שישא פליג עלה ולכאורה הוא ממש כעין מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל וקשה על רש"י מסוגיא דהא להלכתא מסקינן שם דשכירות לא קני' ואף בשאלה דחייב באונסין לא מקרי בהמתו של השואל וי"ל דהנה לכאורה קשה מה מקשה ר"ש שם ממתני' כהן ששכר פרה דהא בודאי אף אי הוי אמרינן דשכירות ליומא ממכר מ"מ לא הוי קנין הגוף גמור כ"א קנין פירות דהרי אף המוכר שדהו ביובל שהוי מכירה גמורה מ"מ כיון שחוזר ביובל לא מיקרי רק קנין פירות וכן כ' הר"ן לנדרים דף כ"ט ע"א שלכך א"א להיות קדושי אשה על שלשים יום דקנין באשה ע"י קידושין צ"ל קנין הגוף שאינו רק כשהוא קנין עולמות דכל קנין שאינו עולמות ק"פ בלחוד מיקרי כדמוכח בסוף פרק השולח יעו"ש ובתוס' יבמות דף ס"ו ע"א ד"ה אלמנה כתבו בהדיא דלכך בעבדי מלוג אינם אוכלים בתרומה משום דאף למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ לענין תרומה אין להאכיל בתרומה רק כשיש קה"ג דמצד ק"פ לא חשיב קנין כספו ומביאים עוד ראי' דבריש פרק בתרא דכריתות דף כ"ד איתא דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אעפ"י שאין לרב פירות ואפילו למ"ד ק"פ כקה"ג ע"כ וא"כ לכאורה לא קשה מהך דכרשיני תרומה אף דבכ"מ שכירות ליומא ממכר מ"מ אינו אלא ק"פ ובתרומה גלי קרא דבעינן קה"ג ולכך אסור להאכיל הכהן כרשיני תרומ' הבהמ' המושכר לו דהא אין לו בה רק קנין פירות וצ"ל דאף לסברת התוס' שק"פ אינו מועיל בתרומה מ"מ נא בעינן לענין האכלת תרומה קה"ג ממש דהיינו קנין עולמי דהא עבדי צאן ברזל אוכלים בתרומה ולשיטת רב יהודה ביבמות דף ס"ו ע"א המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל הדין עמה משום שבח בית אביה ומסיק שם הגמ' אליבי' דלכך עבדי צ"ב אוכלי' בתרומה אף שאינ' שלו מ"מ כיון שהמה באחריותו של הבעל אף לענין כחשה ונפחת דמי' ואעפ"י שחוזרת בעיני' אם לא יפחתו מ"מ כל כמה דלא הדר דידי' הוא יעו"ש הרי שמועיל בתרומה שם קנין אף שאינו קנין עולם דהא הדר לדידה וגם בחיי' אינו רשאי הבעל למכור מנכסי צ"ב לפ"ד י"א באה"ע סי' צ' אם מכר המכר בעל ע"ש וכיון דהלכתא כרב יהודא הנ"ל שפיר מקשה רב שישא הנ"ל דאי שכירות ליומא ממכר אמאי כהן השוכר פרה אינו רשאי להאכיל כרשיני תרומה ומעתה י"ל הא דלא נחית רמי בר ייבא לאתקפתא הנ"ל שאפשר סובר הוא כרב אמי שחולק ארב יהודא הנ"ל וסובר שהדין עמו ולדידי' יכולין לומר שלענין האכלת תרומה בעינן ק"ג ממש ולכך כהן השוכר פרה אינו מאכיל כרשיני תרומה דאף ששכירות ניומא ממכר מ"מ ממכר כזה שאינו עולמי' לא מקרי ק"ג ממש ומעבדי צ"ב לא קשה דהתם הוי ממש לשיטת רב אמי שהדין עם הבעל:

ובפשיטות יותר אפשר לומר לכאורה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' מ"ד בפלפולו שם בדין מציאה בבית המושכר אם שייך המציאה לשוכר או למשכיר כ' בזה"ל וצ"ע גם אם שייך זה בפלוגתא דק"פ כקה"ג ומדברי תשובת רבינו אביגדור מבואר שהוי ק"פ ואף שפסקינן שק"פ אינו כקה"ג מ"מ שייך המציאה להשוכר שגם זה מכלל הפירות כן נ"ל בכוונת דבריו יעו"ש ולפי"ז י"ל דמה שאין ק"פ מועיל להאכיל בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג נלמד מקרא פ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' ובכלל קנין אינו רק אם הוא במכירה אבל לא בשכירות דשכירות ליומא לאו קני ואינו מקרי קנין וכיון דמומעט שכירות ממילא נשמע דק"פ לאו כקה"ג לענין תרומה דאל"כ אמאי אין שכירות מאכיל הא יש בו ק"פ. וכ"ז לפי האמת דשכירות ליומא לאו ממכר ואינו בכלל קנין כספו אבל לדברי רמי שסובר שכירות ליומא ממכר ונוכל לומר שגם שכירות בכלל הקרא דקנין כספו אין לנו מיעוט דק"פ לא יאכיל בתרומה למ"ד ק"פ כקה"ג ושפיר מקשי מתרומה. אבל צ"ע דלכאורה מוכח מפשטא דקרא תושב כהן ושכיר לא יאכל שקאי על נרצע ועל הקנוי קנין שנים וכ' רש"י בחומש בא הכתוב ולימדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו ואי ס"ד דגם ק"פ יאכל מה בכך שאין גופו קנוי הא יש לו בעבד זה ק"פ והנה למ"ד דעבד עברי אין גופו קנוי י"ל כיון שבעברי ליכא כלל קנין גוף בשום אופן אין לומר ק"פ כקה"ג אבל לרבא שסובר בקידושין דף ט"ז דע"ע גופן קנוי הרי שיש קנין הגוף בעבד ואחרי שעכ"ז אסור לאכול בתרומה הרי דגלי קרא דבעינן לענין אכילת תרומה קנין גוף עולמי וא"כ איך אפשר לומר כיון ששכירות ליומא ממכר תהי' הבהמה אוכלת בתרומה וכי עדיפ' מעבד שגופו קנוי עד היובל ואינו אוכל ומה מקשי מכהן ששכר פרה מישראל וכמו כן קשה לרב יהודא הנ"ל שסובר הדין עמה ואין להבעל קנין עולמי בעבדי אמאי אוכלים בתרומה כשהיא חללה וצ"ע:

נחזור לענין ראשון שלפ"ד הר"ן בנדרים קנין שאינו עולמי לא חשיב רק ק"פ וא"כ א"א לקדש אשה רק על שלשים יום משום דבאשה צ"ל קה"ג וכשמקדשה רק על זמן לא מיקרי קה"ג יעו"ש. כמו כן י"ל לכאורה שאף אם חיוב אונסים מחשב שיהי' כשל הגזלן מ"מ כיון שבעמוד והחזיר לבעלים קאי ואז יופקע חיובו של הגזלן באונסים הרי אין הקני' מצד אונסים רק לזמן דהיינו בעת שהוא תחת יד הגזלן ולמה יהי' עדיף זה מקנין ממש כשאינו אלא לזמן דלא מיקרי רק ק"פ וממילא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג א"א לומר שיהי' חשיב כשל הגזלן מצד חיוב אונסים אבל ר' יוחנן לשיטתו שסובר בגיטין דף מ"ח ק"פ כקה"ג י"ל דחיוב אונסים לשעתה מחשב שיהי' כשל הגזלן וא"ש בזה דברי רש"י בסוגיא דרבוצה אליבי' דר' יוחנן דלשיטתו כשהגביה והרביצה שנעשה גזלן עלי' ונתחייב באונסים נעשה כשלו ויכול לאוסרה ומיושב בזה קושי' התוס' מה דפריך שם על רש"י מהא דמקשה הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש מהמנסך אף דגם התם בהגבהה קני די"ל שסוגי' דהתם הוא אליבא דהילכתא דפסקינן ק"פ לאו כקה"ג וממילא כל קנין שאין עולמי לא מחשב קנין ע"כ א"א להחשיב לגזלן כשלו מצד חיוב אונסין משא"כ לר"י לשיטתו. ומעתה מיושב גם מה שמקשה בתוס' מדברי ר' יוחנן בעצמו שאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו דכמו שמצינו לענין תרומה דגלי קרא דבעינן קה"ג ממש מדכתיב כספו כמו כן בעבד בדין יום או יומים כדאי' בפ"ק דף צ"א מדכתיב עבדו כך אפשר משמע לי' לר' יוחנן גבי הקדש דכתיב ביתו דהיינו דוקא קה"ג גמור ולכך שפיר ממעט מזה שאין ביד הגזלן להקדיש דשא"ש דאי משום חיוב אונסים הא זה אינו אלא לשעתא ואינו ק"ג ממש ממועט מביתו שהוא קנינו של עולם קנין עולם ולכך ר' יוחנן לשיטתו הוצרך להביא הך קרא ביתו דנשמע מיני' שאין ביד הגזלן להקדיש אף שלשאר דברים מחשב כשלו מצד חיוב אונסים אבל רבא לשיטתו שסובר ק"פ לאו כקה"ג אף בלא מיעוטא דביתו ידעינן שאין ביד הגזלן להקדיש דשא"ש דאי משום חיוב אונסים הא ז"א רק לשעתא ולא עדיפא מקנין לשעתא שאינו קה"ג ממש ואין בידו להקדיש רק זכות הפירות אבל לא הגוף שאין קה"ג נגרר אחר זכות הפירות וממילא אין להגזלן להקדיש כלום ולכך אמר רבא אי לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא והיכא שיש לאדם ק"פ יכול להקדיש לפי שיעור זכות הפירות ולא הגוף וכדברי המשנה סוף פ"ז דערכין שדה מקנה אינו יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דשא"ש ע"כ:

וסמוכין לדברי הנ"ל מדברי הגמ' בערכין דף כ"א ע"א הקדישו הדר בה היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש את ביתו שמפרש התוס' שם שקאי אם השוכר הקדישו יותר מזכותו והרי מבואר דלולי קרא דכי יקדיש הי' אפשר לומר שביד השוכר להקדיש כולו וקשה מהיכי תיתי לומר כן א"ו כנ"ל דלמ"ד ק"פ כקה"ג אי לאו מיעוטא דביתו ס"ד שיכול השוכר להקדיש כולו וכאשר באמת לפי שיטת רש"י בסוגי' דרבוצה בדברי ר' יוחנן יכול הגזלן לאסור בהמת הגזילה דמחשב כשלו כנ"ל וראי' לדברי הנ"ל מדברי הרמב"ם פ"י דערכין הכ"א והוא ממשנה דערכין דף כ"ח] שכ' בזה"ל אין אדם מקדיש כו' כגון שהחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי או שדה מקנתו שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו ע"כ הרי שמדייק שאין גופו שלו ודוק:

עוד בסוגיא הנ"ל [שם דף ס"ו ע"ב]

תוס' ד"ה דגזל קרבן דחברי' תימא ל"ל קרא כו' דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום: והי' נראה לאוקמא בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסח כדמוכח בפסחים בפ"ט ע"כ והנה לכאורה קשה דלפי דברי רש"י בפסחי' דף צ' ע"א בד"ה דלא משייר דאביי שסובר דרבי סובר אף מדמי מקח שבקדושת גוף הבהמה לא שייר רק במעות משייר אינשי והממנה אחרים כו' מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהבי לי' ממעות חולין מתנה יעו"ש וא"כ גם בפסח לא משכחת שום מכירה. א"כ קשה האיך קיבל אביי תשובתו דקרבנו אתי למעט גזל קרבן דחברי'. דהא אליבא דאביי ואליבא דרבנן שחולקים על ריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלים לא משכחת קרבן דחברי' רק בפסח כמ"ש התוס' הנ"ל: ולשיטת אביי בטעמו של רבי אף שסובר שיכול למנות על פסחו ס"ל דלא הוי בפסח שיור וליכא גבי' מכירה וא"ל דאתי' כריה"ג דא"כ לא הי' צריכים התוס' לתרוצם. א"ו שכוונת' התוס' הוא דאכתי קשה לרבנן דריה"ג א"כ קשה כנ"ל:

וי"ל דהנה עיקר קושי' התוס' יש מקום עיון בהקדים לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות מעילה הלכה ח' שכ' בזה"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו כו' ואין כאן מעילה לא מד"ת ולא מד"ס ע"כ ובפ"ו הלכה י"א מהלכות ערכין כ' בזה"ל מחרים אדם בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדה"ב כו' הי' נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה ע"כ מבואר מזה שקרבן עולה נדבה נקרב עבור איש שנתן כפי אומד הנ"ל והוא סותר לכאורה דברי הגמ' הנ"ל ודברי הרמב"ם בעצמו בהלכות מעילה הנ"ל דאין מכירה בעולה ורש"י על הך משנה דערכין דף כ"ח ע"ב כ' בזה"ל אומדים אותו כו' ובאותן דמים יתן זה כו' הרי שדקדקו יתן זה שנשאר הקרבן לעולה עבור בעליו שעליו מוטל ליתן להקדש כשיעור טובת הנאה אבל על הרמב"ם שמבאר להדי' שגם אחר הנותן דמי אותו טוה"נ מקריב בהמה זו לנדבה דהיינו לנדבת עצמו כאלו העולה שלו קשה כנ"ל דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום וצ"ל לכאורה שהרמב"ם סובר שאין הטעם במניעות במכירות עולה ושלמים משום שצריכות נקרבת לשם בעלים הראשונים דא"כ אף לריה"ג שסובר קדשים קלים ממון בעלי' מהראוי שלא יועיל המכירה והרי שם בפסחים דף צ' מבואר בדברי אביי דלריה"ג מוכר אדם שלמיו והא אף לריה"ג לאחר שחיטת הקרבנות אף בקדשים קלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי ואין תועלת במכירת שלמים מצד ממון בעלים רק שיהי' נקרב על שם השני דאל"כ למאי מכור דאי לאכילת הבשר הא בעת שיגיע היתר אכילה אין שם בעליו עליו ואף שמכירה היא מחיים אם אינה רק על אכילה הוי כמכר ממון גבוה א"ו שמכירה היא שתהי' נקראת שלמים של הקונה ונקרבת על שמו' וכיון שנשמע מזה דבכה"ג לא נקרא שינוי בעלים כיון שבשעת הקרבה שייכא להלוקח והוא בעליו כ"כ אם לא הי' איסור אחר במכירו' עולה לא הי' מנוע מצד שינוי בעלים א"ו שטעם הברייתא דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום הוא כיון שכבר הקדישו והוא ממון גבוה אין לבעלים בו זכות מכירה אבל לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים יש לו זכות מכירה מעתה י"ל בדוקא מכירה אסורה אבל במקדיש לבדה"ב אין שם מכירה ואינו בכלל מוכר והטוה"נ שייך להקדש עולתו ולכך ביד הנותן הטוה"נ להקדש להקריב העולה לנדבת עצמו ומיושב דברי הרמב"ם הנ"ל:

אבל לפי"ז נשאר על הרמב"ם קושי' המל"מ בהלכות מעילה דלמה פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום הא הוא סובר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא ולולא דברי הנ"ל הי' אפשר לומר כתירוץ הצל"ח בפסחים דאביי סובר למימר כך דלריה"ג יכול למכור שלמיו אבל מדברי רב אושעי' דמוקי בממנה זונה על פסחו. ולא מוקי כריה"ג מוכח דלא כסברת אביי רק שאף לריה"ג המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום משום שינוי בעלים כן תורף כוונת הצל"ח וקיימתי כן בהשקפה הראשונה מסברא דנפשי אבל לפי דברי הנ"ל נסתר תירוץ זה והוכחה גלוי' מדברי הרמב"ם. בהלכות ערכין דבכה"ג לא מיקרי שינוי בעלים ומה שאמרו בהמוכר עולתו ושלמיו אינו רק מטעם שאין מכירה בהקדש קדושת מזבח וכמו שאין לכהני' זכות מכירה בחלקם שזוכין משלחן גבוה הנלמד מקרא כדאי' בקידושין דף נ"כ ונ"ג ע"ש שלמ"ד קדשים קלים ממון גבוה לא ידעי איסור מכירתו רק מקרא האמור גבי חלק כהנים. וצ"ל דסברא פשוטה היא שאין לחלק ביניהם כמו כן אף מחיים בקדשים קלים למ"ד שממון גבוה הם משעת הקדש אין בו לבעלים זכות מכירה. רק שאין מחזיקים טובה זה לזה מחמת אותו כיבוד כמ"ש התוס' בחולין דף ק' ע"א ד"ה שאני דלכך לא מיקרי חתיכות חטאת ראוי' להתכבד משום דאין מחזיקין טובה זל"ז דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כתיב וכוונתו דלדברי הגמרא בקידושין דף נ"ג שנלמד מפסוק זה שאין מכירה בחלק הכהנים בקדשים יעו"ש עכ"פ מבואר מזה דאף שמכירה אסורה מ"מ במתנה בלי החזקת טובה מותר ומדברי רש"י בפסחים דף צ' שכ' מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהיבא לי' מעות קלי מתנה כו' מבואר דאף בהחזקת טובה גלוי מותר ליתן במתנה ואף למ"ד שסובר קדשי' קלים ממון גבוה דהא דברי רש"י הנ"ל המה אליבא דרבי דאתי' הברייתא הממנה אחרים עמו על פסחו וסיפא דהך ברייתא המוכר עולתו ושלמיו כו' כוותי' הרי אף שסובר שאין מכירה בשלמים מ"מ מותר למנות אחרים על פסחו היכא שנותן להם חלק בפסחו דרך מתנה ואף שכנגד זה נותנים ממעותיהם מתנה לו ומתנה זו גבי פסח הוי הקנאה מחיים וגופא של הבהמה להממנים עמו דאל"כ לא מיקרי פסח שלהם ויקחו להם כתיב הרי שאף מתנה אינו בכלל מוכר עולתו ושלמיו וכ"ש היכא שהזכי' באה מצד יאוש בעלים וא"כ אינו מובן קושי' התוס' הנ"ל די"ל אף דמוכר עולתו לא עשה כלום מ"מ אי לאו קרבנו ה"א שזכה הגזלן ביאוש ונקרב הקרבן לעצמו גם על תירוץ התוס' חוץ מה שכבר הערותי כנ"ל קשה לי עוד דהא תירוץ דרבא דקרבנו אתי למעט גזל קרבן דחבירו הוא אליבא דרבה ולגירסת איזה מהקדמונים השיב רבה בעצמו תשובה זו לאביי ובסוגי' הנ"ל בפסחים פליגי רבה ור' זירא חד אמר כו' כי פליגי במצה ומרור דרבי סובר כיון דהכשרו דפסח כפסח דמי כו' יעו"ש וכיון שאמרו חד אמר הרי לא ברור מי אמר ויכול להיות שרבה הוא שאמר כן ולפי"ז גם לרבי אף בפסח לא התירה התורה למכור רק לצורך מכשירי פסח דחשוב כגופא דפסח וא"כ אכתי לא צריכין קרבנו למעט ק"פ דחברי' דהא בגזילה אין להנגזל תוטלת להכשירו של פסחו במה שיש להגזלן זכות להקריב לעצמו הפסח שנגזל ממנו ובשארי קדשים קלים אף לצורך הקרבן אין לרבי היתר מכירה כדמוכח מברייתא הממנה אחרים כו' דאתי כוותי' דרבי וסיפא ברייתא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום גם לשון רש"י שם בב"ק בל"א בגזל קרבן דחברי' הלכך אפי' לאחר יאוש לא קניא דקרבן אינו נגזלת דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ע"כ אינו מובן לכאורה בשלמא אם היינו דנין על ההקדש עצמה שאין הבהמה יוצאת מקדושתה מצד הגזל היה שפיר דברי רש"י דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ומטעם זה אמרו בגמ' חולין קל"ט דקדשים שמרדו אינם יוצאים מקדושתן אבל הכא שהגזלן מביאה לקרבן ולא נפקא מקדושתה ואין לדין רק מדין זכות הנגזל באותו קרבן אם נפקא ע"י יאוש או לא וא"כ אף שכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא עכ"ז יוכל להיות שסר זכות הנגזל שהי' לו באותו קרבן מקום בחזקת הגזלן שקנהו ביאוש והי' הקרבן קרב עבורו ואף שקרבן אינו נגזלת מ"מ זכות הבעלים אשר להם בקרבן למה לא יהי' נגזל וצ"ל שסובר רש"י טעמא גופא משום דכל היכא דאיתא כו' הוי משעת ההקדש כולו ממון גבוה ולאו דבעלים ולכך אין ביאושם כלום אבל לשיטות התוס' שמפרשים דקרא דקרבנו קאי על פסח שיש להבעלים בו זכות ממון שיכול למנות אחרים עמו לקחת מהם ממון לעצמו וזה הוי דין ממון גמור בודאי קשה כנ"ל למה לא יועיל היאוש שיזכה הגזלן כאלו הי' קונה בדמים ולמה נאמר לענין זה דקרבן אינו נגזלת והרי לר' שמעון שסובר דהגל"מ כממון דמי הגונב קדשים שחייב באחריותן משלם כפל דקרינן בי' וגונב מבית האיש כדאי' בב"ק ע"ו ע"א ואף שקדשים עצמן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא מ"מ מיקרי מבית האיש מצד גניבת זכות הבעלים אשר להם באותן הקדשים מטעם גל"מ מכ"ש שיהי' שם גזילה בפסח מצד גניבת זכות הבעלים אשר להם למכור לאחרים וצ"ל דלפי התוס' דקאי על פסח אין הטעם כדברי רש"י אלא הטעם פשוט משום דהוי לגבי גזלן מהב"ע דהא דלא מקרי מהב"ע בגזל חולין והקדישו אחר יאוש הוא משום דקני ביאוש קודם שבאה המצוה אבל הכא בגוזל ק"פ שהגזלן רוצה לזכות מצד היאוש שיהיה נקרב על שמו והוי קנין היאוש והמצוה באים כאחד ע"כ אף שסר זכות הנגזל מה שהי' לו בק"פ מצד יאושו וקם בחזקת הגזלן למהוי הוא כבעל הקרבן משעת היאוש ואילך הוי מהב"ע ולכך מיעטו קרא דקרבנו אבל רש"י לא נחית לזה ולכך הוצרך רש"י לטעמא דאין קרבן נגזלת וממילא מוכח שרש"י לא מפרש כפי' התוס' דקרבנו קאי באם אין ענין כו' על ק"פ דהא גבי ק"פ לא שייך טעמא של רש"י הנ"ל וכדי שלא יושאר על רש"י קושית התוס' צ"ל כנ"ל דאף דליכא מכירה בעולה מ"מ כשהקני' ע"י היאוש אינו בכלל מכירה ועדיפא ממתנה דשרי לרבי בק"פ אף לדברי אביי שסובר רבי דפסח לא משייר אינשי מותר למנות אחרים על פסחו דרך מתנה וצ"ע על התוס' שלא נחתי לתרץ כן דרק מכירה ליכא בקרבנות אבל מתנה אין בכלל זה כדמוכח מדברי אביי שם בפסחים דאי אין לחלק בין מכירה למתנה א"כ לרבי דממנה אחרים על פסחו ונוטל דמים הוא אף דרך מכירה א"כ משכחת גם באתנן זונה בממנה זונה על פסחו ולמה אמר אביי אי לאו דרב אושעי' הוי מוקמי כריה"ג כו' בפסח לא משייר אינשי דכוונת דברים אלו מורים להדי' כפירש"י כלומר דאי לאו דר"א לא הי' אביי מוקי בממנ' זונה כו' דזה הוי כמכירה ועל דעתו אליבא דרבי גם בפסח לא התיר רק במתנה הרי שיש חילוק בין מכירה למתנה וה"נ בגזילה שבא ע"י יאוש אין שם מכירה עלי' וצ"ע:

אך י"ל דהחילוק בין מכירה למתנה תלוי במקור הדין מהיכא ילפותא מניעת מכירה בקדשים דלפ"ד הגמ' בקידושין דילפינן מפסוק וזה יהי' וגו' מן האש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. ואף דזה לא נאמר רק בקדשי קדשים גם שארי קדשים וחלק הבעלים ילפינן מינה כמבואר שם במפורשים דלמ"ד קדשים קלים לאו ממון בעלים הוא אפי' במה מצינו בחלק הכהנים בקדשי קדשים וכיון שהלימוד הוא מאש מה אש לאכילה כו' גם מתנה אסורה דלא ניתן זכות בחלק הגבוה הן לכהני' הן לבעלי' רק לאכיל' ולא זכות מכירה או מתנה אבל לפ"ד אביי שם דנלמד מפסוק שאין חולקים דמים יעו"ש י"ל דרק מכירה אסור ודע שבירושלמי שם בקידושין אי' שלכך המקדש בחלקו אינו מקורשת דאתי' לי' ממעשר בהמה מה מפשר בהמה איך מקדשין בו את האשה אף כל הקדשים אין מקדשין בו האשה עכ"ל ויעוין במעשר שני פ"א משנה ב' דאי' מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ס' ואי' בבכורות דף ל"ב ע"א ואינו במכר מנה"מ כו' אמר ר' יוחנן כאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו כו' רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא כו' יעו"ש מעתה י"ל ע"פ דאיתא בבכורות דף נ"ב ע"ב דהיכא דכתיב מכירה אין מתנה בכלל רק אי איכא רבוי גם על מתנה וכן אי' במשנה בערכין אחד הלוקח ואחד הנותן לו במתנה שנאמר לצמיתות גם במע"ש פ"א מ"א אין מוכרין אותו כו' אבל נותנים זה לזה מתנת חנם ואמרינן שם בירושלמי מתני' כר"מ דאמר אין מתנה כמכר אמר ר' יוסי דברי הכל הוא כו' דלמ"ד מתנה אינו כמכר מותר אפי' במתנה גמורה ולמ"ד מתנה כמכר אין מותר במתנה כלל רק להזמין זל"ז מותר והנה מה שתולה הירושלמי דין מתנה כמכר בפלוגת' דר"מ ורבנן נראה שהכוונה על פלוגתת ר"מ ורבנן בבכורות הנ"ל דלר"מ מתנה אין חוזרת ביובל דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר מתנה לא ולרבנן שגם מתנה חוזרת נראה שס"ל דמתנה כמכר אמנם לפי תלמוד בבלי נראה דלא פליגי רבנן על ר"מ מצד דמתנה כמכר רק מרבוי אתיא להו כדאמרינן שם בגמ' מ"ט דרבנן תשובו לרבות מתנה וכן בערכין יליף מצמיתות:

היוצא מזה לפי סוגי' הבבלי היכא דלא גלי קרא בהדיא אין מכר כמתנה לכ"ע ודלא כהירושלמי הנ"ל אמנם מדברי הגמ' בקידושין נ"ד ע"ב שמקשה אילימא ר"מ הוא מי מצי יהיב לי' במתנה דאמר מעשר ממון גבוה מבואר דאף לר"מ שסובר דמתנה אינו כמכר מ"מ כיון דממון גבוה הוא לא מצי יהיב לי' דהוי כאלו אינו שלו וכן לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות מע"ש מעשר שני ממון גבוה שנאמר לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה והנה דברי הברטנורה בפ"א דמע"ש מ"א שכ' בזה"ל אבל נותנים זל"ז מתנת חנם כגון שמזמינו לאכול עמו וד"ה הוא אבל לתת לו במתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור עכ"ל צ"ע בתרתי חדא שנמשך אחר דברי הירושלמי שתלי בפלוגתא אי מתנה כמכר והרי לפי סוגית הבבלי ס"ל לכ"ע אין מתנה כמכר רק היכא דגלי קרא שנית דלפ"ד הגמ' בקידושין נ"ד אף לדברי ר' מאיר דמתנה אינו כמכר מ"מ ליתא מעשר במתנה ולקושי' השני י"ל דמה שאי' בקידושין דליתא במתנה אף לר"מ הוא רק לענין דין קני' דכיון דממון גבוה הוא אין הניתן לו קונה אותו שיהי' כשלו ויצטרך להוסיף חומש בפדיונו אבל עכ"ז ליכא איסורא בנתינת מעשר במתנה דרק מכירה אסורה בקדשים ומתנה אינו כמכר אבל למ"ד מתנה כמכר אף איסורא איכא וזה היא שכ' הברטנורא דלמ"ד מתנה כמכר אסור אבל למ"ד דאינו כמכר אף שעכ"ז אין בו דין קני' דממון גבוה הוא מ"מ לא עביד איסורא לפי"ז צ"ע דברי רש"י הנ"ל בפסחים מה שמפרש אליבא דאביי שהתיר בממנה על פסחו הוא אליבא דרבי מצד מתנה הא בפסח צריך שיהי' לכל המנוים חלק בגוף הבהמה מחיים שנאמר ויקחו להם איש שה וא"כ היכא שהקדיש אדם תחלה בהמה לפסחו ונעשה ממון גבוה משעת הקדש דהא רבי לא ס"ל כריה"ג דקדשי' קלים ממון בעלים דהא תני בהך ברייתא דהממנה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וא"כ אף אם אין איסור נתינת מתנה בקדשים כ"א מכירה מ"מ הא מבואר שם מהיות משה כו' רבי אומר אף מכדי מקח מבואר דמקרא יליף רבי דמותר מדמי מקח וצ"ל דאי לאו קרא הי' לאסור אף במתנה שהוא בחזקת טובה ממנו שכנגדו מה שנותך לחבירו חלק בפסחו נותן לו חבירו במתנה מדמיו וגלי קרא דבפסח מותר כה"ג כן צריכין לפרש אליבא דאביי בשיטות רבי וא"כ י"ל עוד דאי לאו דגלי קרא לא הוי ידעינן כלל שמועיל מתנה בחלק הפסח דמסברא חיצונה הוא דאף דאינו כמכר מ"מ אין זכות קני' להנותן לו במתנה דממון גבוה הוא כנ"ל וסובר אביי דאף דגלי קרא דיש קני' בפסח עכ"ז דרך מכירה אסור כמו בכל הקדשים שאסורים במכירה כדברי הירושלמי שנלמד ממעשר בהמה וקרא דפסח לא אתי רק להורות דבפסח יש קני' ויכול במתנה בהחזקות טובה וכיון דאתינן להכא א"ש דברי התוס' בב"ק ויפה הקשו כיון דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והיינו משום דאין צד קני' בממון גבוה א"כ אף ביאוש אי אפשר לגזלן להיות לו זכות קני' בקרבן ול"ל קרא דקרבנו. ולזה מתרצים שפיר דקאי באם אין ענין על ק"פ דבי' גלי קרא שים קני' להממנים עליו ואף שלדברי אביי בשיטות רבי גם בפסח ליכא מכירה כ"א במתנה עכ"פ כיון שיש קני' ע"י מתנה כמו כן ה"א שיש לגזלן קני' ע"י היאוש ובזה י"ל ג"כ מה שהקשתי דאם רבה סובר דפליגו במצה ומרור ואף רבי אינו מתיר בפסח למכור כ"א לצורך מצה ומרור דהוי כגופא דפסח א"כ נשאר קושי' התוס' ל"ל קרבנו דהא גם בפסח ליכא מכירה די"ל דרק לענין עצם המכירה שאסורה בכל הקדשי' ואישתרי גבי פסח הוא דאמרינן דלא אישתרי רק לצורך הפסח אבל במתנה דליכא איסור רק שבכל הקדשים אין תועלת במתנה שאין להנותן זכות קני' משא"כ גבי ק"פ דגלי בי' קרא שיש קני' ע"י מכירה ולענין זכות הקני' מה לי מכירה או מתנה מעתה א"ש תירוץ התוס' דקאי הקרא על ק"פ אף לרבנן דפליגי עלי' דרבי וסוברים מכדי אכילה ולא מכדי מקח דכל זה רק לענין איסור מכירה אבל במתנה גם לרבנן מותר בק"פ שהמתנה אין בכלל איסור מכירה אף בשארי קדשים רק שאינו מועלת ובפסח שמצינן בי' קני' לאחרים אין מניעה בהקנאה ע"י המתנה כמו כן ה"א שהגזלן קונה ע"י היאוש ולכך הוצרך קרבנו למעט:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה