שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא קמא · בסוגיא דיאוש לקרקע
הנה הטור חו"מ בסי' ל"ז כ' אם מכר ראובן שדה הגזולה ליהודה ובא לוי לערער עם יהודה אין שמעון יכול להעיד לו להעמידה בידו מטעם דהראשון נוח לו והשני קשה שכשם שמוציאה מיד הגזלן כך מוציאה מיד הלוקח אפי' נתייאש קודם שמכרה ובסי' רל"ו כ' ואם יש שופטים בארץ והי' אפשר להוציאה מיד עכו"ם בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש ותשאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום ולזה הסכים הרא"ש ז"ל וכבר העיר ע"ז הדרישה ושארי קדמונים המוזכר בכפות חמרים בסוגיא דאוונכרי שבסי' ל"ז כ' דלא מהני יאוש בקרקע ובסי' רל"ו פסק דמהני יאוש בקרקע:
ונראה לי לתרץ בהקדם שהתוס' ב"ב דף מ"ד ע"א מקשה ע"ד רשב"ם שם שמפרש אין שמעון יכול להעיד שמיירי אף בנתייאש שאין יאוש מועיל בקרקע ומקשה ר"י הלא בירושלמי פ"ז דכלאים אי' דמהני יאוש בקרקע וגבי עבד משמע ג"כ דמהני יאוש אף דאיתקש לקרקע ובשמעתין דסיקריקון אור"י דמוכח נמי כן אע"כ דמהני יאוש בקרקע רק בקרקע אין הדרך להתייאש ולכאורה קשה על התוס' דהא מסוגיא דאוונכרי מבואר דלא מהני יאוש בקרקע יעו"ש בתוס' בסוגיא דאוונכרי. ונ"ל ליישב דהנה המל"מ פ"ג מגזילה מקשה על הרמב"ם שפסק דבכופר ונשבע בחמץ אחר שנאסרה בהנאה חייב קרן וחומש ואשם והוא בב"ק דף ק"ה יעו"ש בהשגות הראב"ד. דהא אי' בירושלמי ב"ק פ' הגוזל קמא ה"ג חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה כו' אין אית בר נש פליג על חילפי שאין משלם חמץ יפה הכל מודים בחמץ שמשלם חמץ יפה ולפ"ד הרמב"ם למה תפס הירושלמי בנשבע קודם הפסח הא אף בנשבע אחה"פ שכבר אסור בהנאה נמי שייך דין זה וי"ל דהנה בב"ק דף ס"ו אי' איתיבי ר"י לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הש"ל והאי כי מטי זמן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ל יאוש קנה אמאי א"ל הש"ל דמי מעלי' בעי שלומי א"ל כו' זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ובדף ק"ג אי' הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי וכ' ברמב"ם בפ"ז דגזילה ד"ט שכבר נתייאשו הבעלים מאחר שנשבע ואינו בא עוד לתובעו הרי מבואר דכשנשבע הגזלן מייאש הנגזל ומ"מ חייב לשלם אף למ"ד דיאוש כדי קני דהקני' אינו רק לענין החפץ הגזול אבל הדמים בעד הגזילה נשאר לחוב על הגזלן ולא מיפטר ביאוש וכדברי הח"צ בתשובה דיאוש אינו פוטר מחוב מעתה א"ש דברי הירושלמי שסובר יאוש כדי קני גוף הגזילה ע"כ מיד כשנשבע הגזלן על החמץ בעודו היתר היינו קודם פסח אייאש הנגזל והגזלן קני דקודם שנאסר החמץ הי' חפץ לקנותו ויצא מכל וכל גוף החמץ מן הנגזל ולא שייך עוד הש"ל לכך חייב לשלם חמץ יפה משא"כ כשלא נשבע עד אחה"פ שכבר נאסר החמץ דאין הגזלן רוצה לקנותו ע"כ אף כשנתייאש כשנשבע מ"מ כיון שלא זכה בו הגזלן יכול לומר הש"ל ופטור מהקרן ואין עליו מחמת השבועה רק חיוב אשם אבל הרמב"ם לשישתו שסובר דיאוש אינו קונה אף כשנתייאש כשנשבע מ"מ לא זכה הגזלן וע"כ יכול לומר הש"ל ולכך השמיט הרמב"ם דין הירושלמי הנ"ל נמצא לפי"ז דדעת הירושלמי דכ"ע ס"ל יאוש כדי קנה ממילא אין ראי' מהירושלמי לסתור דעת הרשב"ם די"ל דהרשב"ם סובר דיאוש כדי לא קני ובקרקע כיון דאינה נגזלת דכל היכ' דאיתא ברשותי' דמרא קאי לא שייך שינוי רשות אבל הירושלמי לשיטתו דיאוש לחודא קני לכך מועיל גם בקרקע וכבר נתעורר ע"ז התוס' בסוכה דף למ"ד ע"ב ד"ה וקרקע שכ' בזה"ל ויש לדקדק מהא דתניא בפ' חז"ה מכר לו את הבית כו' דבקרקע לא מהני יאוש וכ"ת משום דקא סבר יאוש כדי לא קני וש"ר לא שייך בקרקע הא טעמא דיאוש ל"ק דבאיסורא אתי לידי' והכא גבי קרקע הרי נתייאש קודם שהחזיק בה הלוקח ע"כ ודברי התוס' אלו צ"ע דהא בב"ק דף קי"ד אי' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן כו' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש ל"ק ומעיקרא באיסורא אתי לידי' כו' יעו"ש ומפרשים דהתנא דברייתא סובר כיון דלא לקח חמור זה מדעתו לא הוי ש"ר ויאוש לחודא ל"ק גם גבי הנוטל שבאיסורא אתי לידי' ותנא דמתני' סובר שגם זה מיחשב ש"ר (יעוין דברי התוס' בב"ק ס"ז ע"ב שנחתו לסברא הנ"ל עוד יש כמה שיטות בביאור הסוגי' הנ"ל) עכ"פ מבואר מלשון הגמ' הנ"ל דאף לאחר יאוש מיחשב באיסורא אתי ליד הנוטלו אם אין הנטילתו שם ש"ר ממילא לא קשה מהירושלמי ע"ד הרשב"ם ואין הכרח לפירוש התוס' דיאוש קנה בקרקע:
אמנם י"ל דעכ"ז לכאורה יהי' הכרח לפי' התוס' לפי שיטות רש"י בכמה מקומות דיאוש מטעם הפקר והתוס' בב"ק ס"ו ד"ה כיון דבאיסורא שכתב שיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אפי' בתר דאתי לידי' באיסורא יכול לקנות מההפקר יעו"ש ומדחה הפנ"י קושי' הפוס' והעלה מתוך סוגיא דצנועין דכשם שאין ביד הנגזל להקדיש דבר הגזול בעודנו ביד הגזלן כ"כ אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ולכך אינו מועיל בגזילה יאוש מטעם הפקר והנה בב"מ דף ע"ב אי' מאי הוי עלה דמסותא כו' ת"ש דאר"נ ממון שאין יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש (ומפרש רש"י והאי נמי דחזינן לי' דאינו יכול להוציאו בדיינים שאין לו ראי' בדבר אין הקדישו קדיש) ומקשה הגמ' הא יכול להוציאו בדייני' הקדישו ואע"ג דלא אפקי והאר"י שניהם אינם יכולי' להקדישו ומשני מי סברת דמסותא מטלטלין עסקינן במסותא מקרקע עסקי' דכי יכול להוציאה בדיינים ברשותי' קיימי ע"כ הרי דבקרקע כשיש לו עדים שיכול להוציאה בדיינים יכול הנגזל להקדיש ממילא יכול להפקיר וא"כ קשה הא בסוגיא דב"ב מכר לו בית כו' מיירי שיש לו עדים ובפרט לפי לשון הטור חו"מ בסי' ל"ז שכתב אבל ר"י פירש דמשום חששא שנתרעם עליו בב"ד שגזלה ממנו אין לפוסלו לעדות אא"כ ידוע לנו שיש לו עדים שיכול לזכות בדין ובכה"ג מהראוי שיועיל יאוש כדי בקרקע ומטעם הפקר ולפי"ז א"ש שיטת הר"י שבתוס' ב"ב ול"ק מסוגיא דאוונכרי דשם מסתמא אין יכולים להוציאה מיד העכו"ם הגוזלים דמדקאמר שם בגמ' סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל נינהו ע"כ מיירי דליכא שופטים בארץ שיוכל להוציאה ממנם ואין מועיל ממילא שבא ביאוש הנגזל משא"כ הכא כנ"ל:
ולפי"ז א"ש מה שקשה לכאורה ע"ד הר"י שמייתי ראי' מירושלמי דיאוש קונה בקרקע הא אדרבא בירושלמי מבואר דביאוש גרידא ולא נשתקע ליכא גבי כלאים רק איסור דרבנן ולפ"ד הנ"ל א"ש דז"ל הירושלמי נשתקע הבעלים ולא נתייאשו אסורים מדברי תורה נתייאשו ולא נשתקע אסורים מדברי סופרים ויש קרקע נגזלת אמר ר' לוי אעפי"כ יש יאוש לקרקע עכ"ל ולכאורה מלת יש אין מובן בקושי' ותירוצו של לוי גם אינו מובן דע"כ המקשן שהקשה ויש קרקע נגזלת כוונתו גם היכא שיש יאוש דבלא יאוש גם מטלטלין אינו נקנו להאנס. וא"כ לא א"ש שינוי' דר' לוי ואין זה כדרך קושי' ופרוקי רק כפלוגתא. גם קשה הא הקדים תחלה שאינו אסור רק מד"ס והתוס' בסוכה נחית לתירוץ זה יעו"ש. לכן נ"ל דבאמת לא עלה בדעת הירושלמי שלכך אסור מצד הכלאים שזרע האנס דא"כ אף מדאורייתא ליתסר והרי הירושלמי ביאר מקודם שאינו אסור רק מד"ס אמנם סברת הירושלמי שאין לגזור ביאוש ולא נשתקע אטו נשתקע בלא יאוש כי אינם מסוג א' רק אם יש גוונא שקרקע נגזלת שפיר י"ל שאף בגוונא דאינה נגזלת אסור מד"ס אטו גוונא שקרקע נגזלת ולזה מקשה ויש קרקע נגזלת כלומר הא ליכא שום גוונא שקרקע נגזלת דאף שינוי מעשה וכדומה אין מועיל בקרקע וכיון דליכא שום גוונא לא שייך למגזר ולאסור מד"ס ולזה מתרץ ר' לוי אעפי"כ דאף דמשום קני' הגזילה ליכא גוונא בקרקע שתהי' קנוי' לגזלן מ"מ יש יאוש לקרקע ומצד הפקר כלומר שיש גוונא בקרקע שמועיל יאוש מטעם הפקר ויכול מחזיק השדה לאסור בזריעת כלאים דהיינו כשיכול להוציאה בדיינים דבכה"ג מועיל מטעם הפקר ומשם גזרו ואסרו מד"ס אף באנס שאין יכול להוציא ממנו בדיינים וכן סוגיא דסיקריקון המובא בתוס' דהיינו דין דסוף הסוגיא שהוא בגיטין דף נ"ח וכן מציין בהרא"ש יעו"ש שמשם מקור הדין שבסי' רל"ז דמיירי דיש שופטים בארץ ויכולין להוציאה בדיינים וכדאי' שם בגמ' אין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר כו' יעו"ש ובכה"ג יכול הנגזל להפקיר קרקע אף כשעדיין ביד הגזלן ולכך מועיל יאוש גרידא ותו לא קשה ע"ד התוס' וע"ד הטור בסי' רל"ו מסוגיא דאוונכרי כנ"ל:
ודברי הטור בסי' ל"ז שפסק דאין יאוש בקרקע ובסי' רל"ז פסק דמהני יאוש נ"ל ג"כ ליישב דהנה לכאורה יש להקשות בסוגיא דב"ב הנ"ל דאי' שם בדף מ"ד ע"א ועוד קשיא לי' לאביי מפני שאחריותו עליו כו' מפני שהוא חוזרת מבעי לי' וקשה דהנה זה פשוט דאף היכא דיאוש קונה צריך הגזלן לשלם דמים ומצד הסברא גם בגזילות קרקע וביאוש היכא שמהני עכ"ז צריך לשלם דמים שדין קרקע אינה נגזלת אינו רק לענין שיכול לומר הש"ל בנתקלקלה מאלי' ובמכת המדינה אבל בנטלוהו מסיקין או המלך מחמתו של הגזלן כיון שאינו יכול להחזיר ולומר להנגזל הש"ל מחויב לשלם דמי' ומבואר כן להמעיין ברמב"ם פ"ט דגזילה ובאס"ז לב"ק ובב"ב דף מ"ב ע"ב איתא דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ובמלוה בעדים גובה מבנ"ח דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין ומפרש הרשב"ם הלכך אפסדו לקוחות אנפשייהו שאם חקרו הדבר הי' שומעין שמכר מוכר זה כבר קרקע באחריות מעתה י"ל לכאורה דבגזילה בעדים מהראוי לגבות הנגזל דמי גזילתו מהמשועבדים לשיטת הסוברים דהגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים או בגוונא שהתרה הנגזל שלא יחזיר רק בעדים וע"כ צ"ל כן בסוגיא זו דחוששין גם לזה דאל"כ מה מקשה הגמ' ניהו דמגופא מייאש מדמי מי מייאש וא"כ הנגזל נוגע בעדותו שרוצה לתבוע הדמים מהגזלן ומשני הגמרא דמית גזלן וכתבו הפוסקים דמיירי שלא נשאר אחריות נכסים דאל"כ אכתי נוגע הוא שרוצה לתבוע מהיורשים למ"ד מלוה ע"פ גובה מהיורשים. ואי הי' הגזלן יכול לטעון פרעתי בלא"ה א"א לגבות מהיורשים א"ו כדברי הנ"ל וא"כ קשה מה מקשה הגמ' חוזר מבעי' לי' הא אפשר לאוקמי שמיירי שכבר נתייאש וכיון שיש לו עדים ויכול להוציאו בדיינים מועיל היאוש מטעם הפקר בקרקע אבל נגד דמי הגזילה אין מועיל כלל היאוש אף ביכול להוציאם בדיינים שהוי כמטלטלין וכיון שהיה הגזילה בעדים נשתעבדה קרקע הגזולה שזכתה הגזלן ביאוש על אותו החוב דלא גרע מאלו הי' גזלן שארי קרקעות שהי' הדין שמשועבדים כל חוב זה דבגזילה בעדים יוצא הקול ואף אם יאמר שבמוכר שדהו בעדים אין הדין לגבות ממשעבדי רק ביחוד עדים וכמו כן בגזילה לא מהני רק ביחוד עדים ומצאתי סמך לסברא זו מדברי הש"ע חו"מ סי' רמ"ו ס"ה גבי עידי מחאה על קרקע שגזלה ממנו יעו"ש עכ"ז איתא בחידושי הרמב"ן אפילו משום חששא בעלמא דלא מקבלין עדות בע"ד עד שיתברר א"כ יש לחוש שמא באמת יחד עדים במחאתו על הגזילה ואפקו לקלא ויהי' בידו לגבות דמי הקרקע ממשועבדים ע"כ הוי כנוגע בעדות והי' אפשר לומר דז"כ הגמ' מפני שאחריותו עליו שהאחריות מדמי הגזילה על הקרקע והמשועבדים כנ"ל והנה לכאורה עלה בדעתי לומר שאביי לשיטתו מקשה שפיר דבפסחים דף למ"ד אי' בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ופליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה אביי אמר למה"ג כיון דמטי זמני' ולא פרעי איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותי' קאי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' אשתכח דהשתא קא קני הרי מפשטות לשון הגמ' כיון דמטי זמני' ולא פרעי קם למפרע בחזקת המלוה כמו כן י"ל בגזילה כשהוא משועבדת להנגזל על הדמים בחזקת הנגזל קאי וביד הנגזל להפקיר גם השיעבוד ומועיל היאוש גם לזה והא דאין מועיל לדידן יאוש מטעם הפקר בחוב הגזילה א"ש לפי ההילכתא דמכאן ולהבא ה"ג והוי החוב כמטלטלין שביד הגזלן שאין ביד הנגזל להקדישו אבל לאביי דלמה"ג גם השיעבוד יכול להפקיר דמצד השיעבוד גוף הקרקע בחזקתו:
אמנם ז"א לפי המבואר באס"ז בשם הראב"ד דאף לאביי שסובר למה"ג ז"א רק אם בא לידי גבי' אמרינן דהוי כהוברר שהי' למפרע שלו אבל כ"ז שלא בא לידי גבי' אף שכבר עבר זמן הפרעון אין הקרקע בחזקת המלוה ואין בהקדישו ומכירתו כלום וכן משמע ברש"י פסחים בד"ה אביי אמר יעו"ש א"כ נדחים דברי הנ"ל דאף שמייאש והוי כהפקר אין הלוקח יכול לזכות בו דאכתי לא אתי ליד הנגזל ולא שייך למה"ג אא"כ בא לידי גבי' ומיד דאמרינן הפקירו הפקר נשאר הקרקע בחזקת הלוקח ואין הנגזל יכול לתובעו וממילא לא בא לידי גבי' וכיון שלא בא לידי גבי' לא הי' ממש בהפקירו ויכול לתבוע מעותיו ונשאר קושייתי הנ"ל מה מקשה אביי חוזרת ואינו חוזרת מבעי לי' דילמא מיירי ביאוש ואין להנגזל רק שיעבוד:
אמנם המעיין בתוס' ב"ק ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו ובאס"ז שם יראה שיש עוד סברא שלא יועיל יאוש מטעם הפקר דאין דין הפקר רק בהפקיר לכל והיכא שהגזלן חייב לשלם דמים להנגזל אין אחר יכול לזכות בו מפני שהוא צריכה להגזלן לפטור בו מהנגזל. וטעם זה שייך גם בקרקעות ובמקום שיכול להוציא בדיינים ולכך א"ש מה שפסק הטור בסי' ל"ז דיאוש אינו מועיל בקרקע אף שיש עדים ויכול להוציא בדיינים עכ"ז נשמע מהגמ' שמקשה אביי חוזרת כו' מבע"ל שיאוש אינו מועיל מטעם הפקר שי"ל דלא הוי כהפקר לכל. אבל בסי' רל"ו פסק שפיר ששם מיירי בעכו"ם שגזל קרקע ולפ"ד הגמ' ורש"י בעירובין ס"ב ב"נ אינו מחויב לשלם אף דמי הגזילה וממילא הוי הפקר לכל ע"כ מהני יאוש מטעם הפקר דלא שייך טעם הפנ"י דאינו ברשותו דהא קרקע ויכול להוציאה בדיינים מצי להקדיש ולהפקיר ושם מיירי כשיש שופטים בארץ וא"ש פסקי הטור שלא יסתרו זא"ז:
אמנם כל זה א"ש לפ"ד הפנ"י בפ' כל שעה ובריש הנזקין דאביי סובר שיעבודא דאורייתא ע"כ יוקשה דלמא מיירי כשנתייאש והוי נוגע לענין גביות דמי הגזילה ממשועבדים וע"כ צ"ל כנ"ל אבל לפירוש התוס' בריש הנזקין דאביי סובר שיעבודא לאו דאורייתא יש לומר כיון דבגזילה לא שייך נעילת דלת אף מתקנת חכמים לא צריך להיות בו דין שיעבוד לולי שהוא בכלל לא פלוג והוי כמו דיני הלואה שעשאו חכמים גבייהו שיעבוד וממילא אין לומר דבגזילה בעדים יהי' שיעבוד דהא בהלואה ג"כ לא הוי שיעבוד ומהכ"ת תהי' עדיף שיעבוד גזילה דאין להשיעבוד בו רק מחמת לא פלוג ויעוין באס"ז ב"ק ריש פ' הגוזל קמא דיש פוסקים דאף למ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים מ"מ מודה בגזילה דלא גבי מיורשים דלא שייך נעילת דלת] א"כ כשמתייאש מהקרקע יהי' מהני מטעם הפקר דיכול להוציאה בדיינים ולא מיחשב כלל לנוגע מחמת חוב דמי הגזילה דהא חוב הנ"ל א"א לגבות מהמשועבדים אע"כ מיירי בלא יאוש ומטעם הראשון נוח לו ומקשה אביי שפיר חוזרת ואינו חוזרת מבעי' לי' לשיטת התוס' כנ"ל ודו"ק: