שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא מציעא · בסוגיא מעשה דר"ג וזקנים [דף י"א וקידושין דף כ"ז]
הפני יהושע מקשה על הא דמשמע בפשיטות בשמעתין דקידושין דר"ג מטלטלין אג"ק הקנה הם. ומוכיח מזה דמשדה בשכירות ומטלטלין במתנה מועיל אגב והרי כאן בב"מ מסיק ר"פ ורב אשי שדעת אחרת מקנה אותן שאני וי"ל שבדין חצר הקנה להם:
ולפענ"ד י"ל דמזה ראי' לשיטת הפוסקים שהכריעו להלכה דטוה"נ א"מ יעוין בש"ך חוה"מ סי' ש"נ וסוברים כיון דטוה"נ אינו ממון לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו ודלא כדברי מהר"מ שמובא במרדכי כאן בב"מ שדחק לפרש דמצד קנין המקום מיקרי דעת אחרת אף דלגבי הטוה"נ לא הוי דעת אחרת יעו"ש ובלא"ה לא יתכנו דבריו לשיטת הש"ך חוה"מ בסי' ר"ב דבקנין חצר צריך שיהי' תחלה הקנאת החצר ואח"כ בא קניות המטלטלין שבתוכו וכן מבואר מדברי הריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין וא"כ לא מועיל דעת אחרת שבהקנאת החצר לענין קנין המטלטלין שאינו בא בב"א עם קנין החצר. וכבר העיר ע"ז בס' קצה"ח ח"ב:
והא דמהני בטוה"נ הקנאת מטלטלין אג"ק (ובפרט שהסוגי' אזלא אליבא דעולא והוא סובר להדיא בספ"ב דקידושין דטוה"נ א"מ). נ"ל ליישב עפ"י דברי תוס' רי"ד שגריס בסוף פ"ב דקידושין בסוגי' שם דכ"ע טוה"נ א"מ ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי פליגי ומפרש שם בתוס' רי"ד דלמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד משלם הגנב האוכל טבל דמי כולו דכיון שעדיין לא הורמו ולא היה לכהן עדיין שום חלק בטבל והי' ביד הבעלים למוכרו בטבלו לאחרים כלומר לעכו"ם מעתה י"ל דאף דלאחר הפרשה טוה"נ א"מ מ"מ ז"א אלא היכא שהופרש תחלה ואח"כ תהא הקנאה לאחרים בזה אמרינן כיון שכבר הופרש והוי חלקו של כהו ואין לבעלים עוד בו רק הכח למוכרו לאיזו כהן שירצה דאינו רק טוה"נ ואינו ממון אבל היכא שהבעלים עושים ההפרשה והקנין בב"א הוי שפיר כמקנה את שלו דהא קודם שהפריש והקנה בעודו בטבלו הי' לגמרי שלו ובידו הי' למכור בטבלו ושלא להפריש כלל ובהפרשתו הוא שעושה גם הקני' להכהן או ללוי מיקרי שפיר מקנה דבר שהוא שלו ושייך בזה הקנאת מטלטלין אג"ק דהא בהפרשתו הוא כמקנה מטלטלין שלו אג"ק אבל אי בעי להקנות בקנין חצר שצריך שיהי' קניות החצר תחלה ובמעשה דר"ג שלא הי' מקום לחול שכירת המקום כ"א בעת הפרשות המעשרות שאז נקרא מקומו של המעשר וקודם הפרשת המעשרות ליכא שכירות המקום דהא לא הקנה מקום מיוחד רק מקומו של המעשרות ובאפס הפרשה דליכא עדיין שם מעשר הרי לא הוחל שכירות המקום כ"א עם ההפרשה והקנין של המעשרות א"א שיהי' עם שכירו' המקום לפ"ד הש"ך והריטב"א הנ"ל דבקנין חצר צריך שיהי' החצר תחלה של הבא לקנות המטלטלין שבתוכה וא"כ אין הקנין שע"י החצר בב"א עם ההפרשה רק אח"כ וכיון שקדמו ההפרשה הרי כבר סר שם בעלים מהמעשרות למ"ד טוה"נ א"מ ותו ליכא בשעת הקנין מטלטלין בקנין שע"י החצר שם דעת אחרת מקנה אותו. לכן אסיקו בסוגי' דקידושין שר"ג הקנה במטלטלין אג"ק דא"ש אף לפי ההילכתא דטוה"נ א"מ דקנין מטלטלין אג"ק בא בב"א ודברי ר"פ ורב אשי שסוברים כאן שהי' ההקנאה מצד חצר ובדעת אחרת מקנה אותו אינם אלא למ"ד דטוה"נ ממון ומיקרי אף לאחר הפרשה דעת אחרת מקנה אותו אבל לעולא ולפי ההילכתא דטוה"נ א"מ מוכרח לומר שהי' בהקנאת אג"ק ולא מדין חצר ויעוין תוס' ב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה קסבר שמבואר מדבריהם שהי' גם לפניהם הגירסא בסוף פ"ב דקידושין כגי' התוס' רי"ד דכ"ע טוה"נ א"מ ובמתנות שלא הורמו כמשה"ד קמיפלגי. וכפי' התוס' רי"ד דרבי שסובר משלם דמי כולו סובר דלאו כמשה"ד והי' יכול למוכרו בטבלו. אבל מהסוגיא דנדרים דף פ"ה יש סתירה לזה יעו"ש ואין להקשות דהא גם ר' יהושע הקנה אג"ק תרומת מעשרו לראב"ע והרי מעשר שלו לא הי' בידו למכור לנכרי ז"א דאי אמרינן מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד אף כשאין בידו למכרו כלל מ"מ מיקרי כולו של הבעלים כיון שעדיין אין לכהן ולוי שום חלק בו וכשמפריש הוי כמפריש משלו ולא הוצרך התוס' רי"ד להוסיף בדבריו שהי' יכול למוכרו בטבלו לאחרים רק להסביר טעם חיוב התשלומין שמחויב הגנב לשלם דמי כולו לבעל הטבל דאי לא הי' ביד בעל הטבל למכור לאחרים לא הי' שם הפסד במה שאכלו הגנב דאף שהי' כולו של בעל הטבל מ"מ בשיעור התרומות והמעשרות שבו שהי' עליו חיוב הפרשה וליתן לכהן ולוי לא הפסידו ע"כ הוצרך התוס' רי"ד לומר שפיר הפסד דהא הי' בידו למכרו בטבלו כולו לאחרים אבל כאן בסוגי' דידן אין אנו דנין כ"א לענין דעת אחרת מקנה אם נחשיב בעל הטבל כמקנה משלו חלק המעשרות והתרומות או לא שפיר מיתלי תלי בדין שלא הורמו כו' דלמ"ד לאו כמשה"ד גם כשכבר הופרש המעשר וטבול הוא לתרומת מעשר אף שלא הי' ביד הלוי למכור טבל זה מ"מ כיון דבעוד שלא הפריש התרומת מעשר ממנו חשוב טבל זה כולו שלו הרי הוא המקנה משלו בהפרשתו והקנאתו התרומת מעשר לכהן ע"כ הי' גם על ר' יהושע נגד ראב"ע שם מקנה משלו כשהקנה אג"ק שהיתה ההקנאה וההפרשה בב"א ובההפרשה מיקרי מפריש משלו ממש:
העולה מדברי הנ"ל דהסוגי' דקידושין דההקנאה הי' במטלטלין אג"ק סוברת דטוה"נ א"מ רק משום דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד היו ביד ר"ג ור"י להקנות באגב. א"כ צ"ע לכאורה על דברי רבא וכי לא הי' להם סודר לקנות ואקדים דברי הריטב"א לקידושין שכתב שכיון שלא סיים ר"ג המעשרות בצפונו או בדרומו ע"כ צ"ל שר"ג סובר דיש ברירה והקנה שפיר לר"ע ור"י במעכשיו מדין ברירה דכשיפריש המעשרות יהי' למפרע מעכשיו שלהם אמנם בשעה"מ פ"ה מהלכות עירובין הלכה ז' הניח בצ"ע דברי הריטב"א שמסוגי' דפסחים דף פ"ז ע"ב לפי פי' רש"י ותוס' שם מוכח מדברי ר"ג שאמר מלך ומלכה כי' אין לא נאכל כו' שסובר דאין ברירה יעו"ש ואף שלדעתי יש לדחות ראי' זו עכ"ז עכ"פ אין הכרח לומר דר"ג סובר דיש ברירה וכיון שההלכה דאין ברירה מהראוי להעמיד כן גם שיטות ר"ג וקושי' הריטב"א דאם אין ברירה איך זוכה ר"ג מעכשיו לר"ע ור"י ל"ק לשיטות הר"ת שמפרש שלא הוצרך ר"ג רק לקרות מצות ביעור ולשיטתי' לא הי' צורך לתקנת במעכשיו וכן נראה מבואר להדי' מדבריו בספר הישר סי' תמ"ח שכ' בזה"ל שבשעה שהי' קורא השם הי' קורא בענין שיהיו יוצאים מרשותו לכשתכנס נ"ל שהכוונה לכשיתפרש שזמנו קודם הכניסה יעו"ש שמורים דבריו דר"ג הניח התבואה בטבלן ולא קרא שם מעכשיו וכן משמעות לשון התוס' בשמו בקידושין דף כ"ז יעו"ש במהרש"ל ומהרש"א רק שיהי' שם בעלים ר"י ור"ע על המתנות מעת שיופרשו ובכה"ג מהני אף למ"ד דל"ל ברירה כמבואר בסוגי' דצנועין כיון שאינו אלמפרע רק משיגיע העת ואילך והא שהי' מהני לקיחות הפרוטה לקנין כסף שלקח עתה מר"י ור"ע על קניות המקום שלא יחול אלא מעת הפרשת המעשרות א"ש לפי דברי התוס' ביבמות וכתובות דף פ"ב ע"א דמועיל קנין כסף להקנות ע"י לאחר שלשים ובלא מעכשיו ואף שנתאכלו המעות של הקנין בהגעת הזמן וכן פסקינן להדי' בש"ע אה"ע סי' מ"ם לענין קידושין וגם בקניות קרקע כמבואר בחוה"מ סי' קצ"א בסמ"ע ס"ק ט' ובש"ך שם ס"ק ד' כמו שמהני בקידושין כדאי' במס' קידושין דף נ"ט אבל קנין חליפין אינו מועיל כ"א במעכשיו ולאחר שלשים אבל בלא מעכשיו לא מהני הק"ס אלאחר שלשים כיון דהדרה סודרא למרי' כדאי' בנדרים דף מ"ח ובתוס' כתובות הנ"ל ובקידושין דף ס"ג ע"א ד"ה כגון ומובא בחוה"מ סי' קצ"ה ס"ה א"כ מאי מקשה רבא וכי לא הי' להם סודר הא י"ל דר"ג לא סבר ברירה וכיון דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד לא הי' להקנות מעכשיו אלא שיחול הקנין מעת ההפרשה ואילך ע"כ לא הי' בידו להקנות המתנות בק"ס דאין ק"ס מועיל רק בהקנאה שחנה מיד בעת עשיות הק"ס והוצרך להקנות המקום בכסף וע"י קנין כסף יכולה הקנאה שתחול מעת ההפרשה ואילך שאז יוברר חלק המעשרות ויהיו עם מקום קנוים מאז לר"י ור"ע:
ולולי דברי הראשונים שהעליתי דהסוגי' סוברת דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד הייתי יכול לדחות קושי' זו ולומר דרבא סובר כמו שהורמו דמי וא"כ אף למ"ד אין ברירה יכולין לזכות חלקי המתנות מעכשיו ללוים וכהנים ודמי לדין תבואה בטבלן שבאו ליד ק שזוכה במתנות שבו למ"ד כמי שהורמו דמי כדאיתא בפ' הזרוע דף ק"ל וכל זה מרומז בר"ש בפ"ה דמע"ש על המשנה דידן מעשה דר"ג וזקנים משנה ט' שכתב דאי כמי שהורמו הי' יכול לזכותן ואי לאו כמי שהורמו הי' צ"ל מה שאני עתיד יהי' מעושר יעו"ש כוונתו דהיינו מדין ברירה וא"כ א"ש דברי רבא וכי לא הי' להם סודר דהי' יכול להקנות חלק המעשרות שבתוך תבואתו במעכשיו ע"י הק"ס לר"י ור"ע אף אי ל"ל דין ברירה דהא כמי שהורמו דמי ושייכים ללוים ועניים ואין בהקנאתו רק קריאת שם שאותן החלקים יהי' נתונים לר"י ור"ע אמנם לפי מה שהעליתי דלשיטות עולא שאליבי' פלפול הסוגי' שסובר טוה"נ א"מ וכך לר' יהושע שסובר כן לפי האוקמתא בפסחים בסוגי' דכיצד מפרישין חלה בטומאה אין מקום להקנאה באגב כ"א כשנאמר מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ע"כ הוי שם בעלים על המפריש בהפרשתו והוא המקנה ולכך יכול להקנות אג"ק וכאשר בארתי לעיל קשה קושייתי הנ"ל בהבנת דברי רבא וכי לא הי' להם סודר דהא ע"י סודר ליכא הקנאה כ"א במעכשיו ולפ"ד התוס' במס' גיטין דף מ"ט ע"א שסובר רבא דאחין שחלקו לקוחות הן הרי דעת רבא בעצמו דלא אמרי' ברירה אמנם לשיטת הרמב"ם דאף בתבואה ליכא חיוב מעשרות מדאורייתא כ"ז שלא נכנס לבית י"ל לפי מה שבארתי בקונטרס אחר שעדיין הי' תבואתו ולפי גי' של ר"ג בשדה ולכך מקשה הגמ' וכי ר"ע ור"י בצד שדהו כו' לא הוי חיוב ביעור רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה:
ובדברי תוס' רי"ד הנ"ל יש לתרץ קושי' הרא"ש בנדרים דף פ"ה בד"ה ואי אמרת כו' שכתב שהסוגי' תמוה מאד כו' יעו"ש. ונ"ל דהנה מצינו פלוגתא בדין זה נהנה וזה לא חסר אם הנהנה מחויב לשלם יעוין ב"ק דף כ' ע"ב שלכאורה נשמע משם דהיכא דחסרו מעט לכ"ע מגלגלין עליו את הכל וכן פוסק הרא"ש והטור בסי' שס"ג. אבל בנ"י בשם הרמ"ה כתב דהילכתא כרבא וא"צ לשלם רק החסרון שחסרו וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה מעתה י"ל דהאוקמתא במס' קידושין לפי גי' תוס' רי"ד שפליגי במתנות שלא הורמו כו' וכפרושו דרבי סובר לאו כמשה"ד וחשוב שלו ולכך משלם דמי כולו הוא לשיטות הסוברים דזה נהנה וזה לא חסר משלם הכל לכך צריך הגנב לשלם דמי כולו כי נהנה באכילתו אף דבעל הטבל לא חסר דהא עומד להפריש המעשרות מ"מ הרי עכ"פ חסר קצת חלקו החולין ולכך מגלגלין על הגנב שאכלו ומשלם דמי כולו והמקשן בנדרים שמקשה ואי טוה"נ א"מ מה לי הורמו מה לי לא הורמו סובר דזה נהנה וזה לא חסר אינו משלם רק החסרון ולכך דחה הך תרוצא דפליגי במתנות שלא הורמו כו':
אגב אציע דברי הירושלמי פ"ה דמע"ש על המשנה דמעשה דר"ג וזקנים אמר ר' חנני' הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות אמר ר' יהושע בפירות המחוברים לקרקע מפרש הרא"פ שהכוונה שהיו מונחים על הארץ ולא בקופות אלו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואומר יזכה למעשר שבו כלום עשה עד שיסיים ע"כ. כוונת הירושלמי דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח אבל מה שמסיק הירושלמי עד שיסיים אינו מובן דהא אף במסיים ליכא הקנאה בכליו של מוכר ולהבין דברי הירושלמי אקדים לתרץ דקדוק בפי' רש"י לחולין דף ק"ל ע"ב ובדף קל"א ע"א שבדף ק"ל ע"ב בד"ה ופריך כתב רש"י וקמהדר דאתו לידי' בטבלייהו הבהמה שלמה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר ובדף קל"א ע"א ד"ה כמי שהורמו כתב רש"י זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו ע"כ וקשה למה לא כתב רש"י גם לעיל הך לישנא אחרינא. ונ"ל דלעיל דלעיל דמוכר בבהמה שלה המתנות א"א לולא שבעל הבהמה מסר לו הבהמה כדי שיזכה בהמתנות שבתוכה דהא הוי כפירות בכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח לכן צריך רש"י לפרש דמטעם הפקר זכה הכהן כי טוה"נ א"מ ואין שם בעלים עליהם לבעל הבהמה ואינו בשם מוכר או נותן ושפיר זכה הכהן מהפקר אף שמונח בכלי של מוכר כי לא מצינו שהכלי מבטל רשות הלוקח רק כשהכלי הוא של מוכר בעל הפירות שמונחים בהכלי ולא היכא שדבר הפקר מונח בכלי של אחד ובא הכלי עם דבר הפקר שבתוכה לחצירו של אחד הרוצה לקנות ההפקר שבהכלי בחצירו אבל לקמן גבי פירות הטבולים שא"ל דמיירי שאינם מונחים בכלי שפיר י"ל כלישנא אחרינא שכתב רש"י שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו וטוה"נ ממון ויעוין בפר"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק מ"ז שכ' שהנך תרי לישני מחולקים בזה אי טוה"נ ממון או לא והנה כ"ז היא אי אמרי' מתנות שלא הורמו כמשה"ד אבל למ"ד דלאו כמי שהורמו אף כשבא הטבל לרשות הכהן אינו זוכה במעשרות שבהן כ"א היכא שכבר סיים בעל הטבל המעשרות שבהן ואמר בצפונו או בדרומו יהי' המעשר ובכה"ג לכ"ע כמי שהורמו דמי ואי בעל הטבל מפקיר הטוה"נ שלו שפיר זוכה הלוי במעשרות שבו אף כשמונחים בכלי של בטל הטבל. וזה כוונת הירושלמי אלו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואומר יזכה למעשר שבו כלום עשה עד שיסיים כלומר דאף שאומר דהוי כמו שהורמו הי' יכול לזכות מעצמו מדין הפקר וכדברי רש"י בד"ה אינה ממון כו' אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגיר לי' מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר ע"כ ומדלא מוזכר במשנה שהי' ר"ג מסיים המעשרות ע"כ צ"ל שלא הי' מונח בקופה כ"א על הקרקע ולא היו כלל בכליו של ר"ג ושפיר הי' ביד ר"ג להקנות לר"י בקנין ע"י חצר במה שמשכיר המקום לר' יהושע אמנם לפי"ז דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ור"ג לא סיים כלל המעשרות שבתוכה בצפונו או בדרומו אכתי קשה איך זכה ר' יהושע בהמעשר וצ"ל כמ"ש לעיל בשם ספר הישר דקרא שם שיהי' זוכים מעת הפרשה ואילך ואין להקשות דא"כ אכתי י"ל שהי' בקופתו של ר"ג רק שר"ג הפקיר הטוה"נ שלו לגבייהו והמה הי' יכולים לזכות בחצירם ככל הפקר שאין מנוע הזכי' בו אף כשמונח בכלי של אחר כנ"ל די"ל דלשיטות הסוברים דאין ביד אדם להפקיר דבר שאינו ברשותו אין לחול בפירות הטבולים ולמ"ד לאו כמשה"ד שם הפקר על טוה"נ מנתינות המעשרות בעוד שלא נפרשו ולא נסיימו כיון שעדיין לא נקרא שם טוה"נ בפירות הטבולים כ"ז שלא הורמו ואף כשאומר בעל הטבל אני מפקיר הטוה"נ מנתינות המעשר כשאפריש מטבל זה אפשר אין בהפקירו כלום דהוי כמפקיר דבר שעדיין לא הי' לו ממנו כלום כי כ"ז שהפירות בטבלן ובאפס סיום המעשרות כל הטבל שלו לגמרי אבל שם טוה"נ לא שייך בו עתה והרי הוא אינו מפקיר מן עצמות הטבל רק הטוה"נ מנתינות המעשרות שלא יוחל רק מעת שיפריש או יסיים עכ"פ. אמנם אכתי צ"ע לפי המבואר מסוגי' דכתובות דף נ"ט ע"א וע"ב בדין המקדש בדשלבל"ע היכא שבידו יעו"ש ובעיון היטב יש לחלק בין זה ובין דין הקדש דשם אבל אין כאן מקומו ויעוין תשו' ב"ח סי' קכ"ד שמפלפל בדין הפקר או סילוק מדבר שלבל"ע ויעוין באה"ע סי' צ"ב ס"ב. ובשו"ת הרשב"א סי' תק"ס:
ובאופן אחר יש ליישב דלכאורה קשה על דברי רש"י שכ' אפקורי בעלמא גבייהו דהא אין הפקר עד שיפקיר לכל והרי ר"ג לא הפקיר רק לגבייהו כי אמר נתון ליהושע נתון לעקיבא ולמה יהי' בזה דין להפקר וצ"ל דדמי למפקיר עבדו שיוצא לחירות וכבר נתעורר ע"ז בפ"י לגיטין דף ל"ח להקשות דהא לא הוי הפקר לכל: ותרצתי דבכה"ג שמיד שמפקיר זוכה העבד בעצמו מועיל ההפקר אף שלא הי' הפקר לכל דשאני שאר הפקר דכשאין ההפקר לכל הרי עדיין על זה שם הבעלים דכשיזכה בו אדם שלא הפקיר נגדו יהי' בידו להוציא ממנו ולכך לא שמי' הפקר משא"כ גבי הפקר העבד שמופקר בהחלט בלי שום אגד לבעליו דהא מיד שמפקירו זוכה העבד בעצמו ובזה יש לפרש גם דברי רש"י בגיטין דף ל"ח ע"א ד"ה בחזקה יעו"ש ותור הענין דאם מצד הענין מסולק האדם מכל וכל מדבר שהי' שלו בלי שום שיור מקום זכות מיקרי הפקר גמור אף בגוונא שלא הי' על דעתו שיזכה בו שום אדם כעין הדין שבכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זוכה בו שדינו כהפקר מטעם שאסח דעתי' של בעליו מזה השור כי סבר שיהי' נסקל והרי לפי מחשבתו אז לא הי' ביד שום אדם מישראל לזכות בו כי הוא מאיסורי הנאה מ"מ דינו כהפקר כיון שנאסר בהנאה יצא מרשותו לגמרי ועל דמיון זה במפקיר דבר שביד חבירו שהדין נותן שיצא בהפקירו זה מיד מרשותו ויקום ברשותו של זה כי הסיח דעתו מחפצו אף שבכה"ג אינו אלא כהפקר לאחד וא"ש בזה פלפול התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א דיועיל יאוש לגבי גזלן מדין הפקר כמו כן הכא בר"ג כיון שהשכיר המקום לר"י מיד שהפקיר אותו טוה"נ שלו נגדו זכה ר' יהושע בהמעשר בחצירו ושפיר מיקרי הפקר אף שאינו הפקר לכל ועפי"ז י"ל דלפי פי' הריטב"א שר"ג לא סיים מקום ורק מדין ברירה לכשישאיר המעשר בתוך אותן הפירות יוברר למפרע שזה הי' המעשר אפשר לומר דז"א רק אם הזכיי' בה מחמתו של ר"ג שהקנה מעכשיו לכשיפריש ויוברר למפרע המעשרות לר"י ור"ע מדין אגב או ע"י חצירם במקום המושכר להם אבל אם נאמר דלא זכו רק מצד שהפקיר ר"ג נגדם י"ל דהכא כיון שההפקר הוא רק לגבייהו ולא לכל העולם דבעלמא לא שמי' הפקר כ"א כשהוא באפיסת שיור זכות להמפקיר וכנ"ל והכא הרי עדיין לא פקע מעצמו מכל וכל זכותו של ר"ג. דהא בידו עוד שיפריש על טבל זה מתבואה אחרת שימרח אח"כ ויצרף לתבואה זו דבכה"ג לא יהי' שייך ברירה למפרע וכיון שאפשר שיושאר בזכות טוה"נ במעשר שיפריש ע"ז אינו כהפקר מעצמו כ"א מצד אמירתו שאמר שמפקיר לגבייהו וזה לבד לא מיקרי הפקר כוון שאינו הפקר לכל מעתה י"ל שהירושלמי אחז כשיטות הריטב"א לזה דייק הירושלמי הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות כלומר שהוא הקנה הטוה"נ לר"י ור"ע ולא שזכו מעצמם כזוכה מן ההפקר ולזה מסיים הירושלמי אמר ר' יהושע בפירות המחוברים לקרקע דאלו הי' בקופה של ר"ג הי' כדין פירות בכליו של מוכר ברשות לוקח שלא הי' מועיל רק כשהי' מסיים דאז הוי מועיל הפקירו לגבייהו וכנ"ל:
ובפשיטות יותר י"ל עוד דבאמת ההפקר לגבייהו לבד לאו שמי' הפקר והא דמיקרי הכא הפקר הוא מצד דטוה"כ אינה ממון כי כן הכוונה בסוגי' דזרוע שמפרש רש"י שהכהן זוכה מהפקר ואף שאין לוקח לכתחלה בלא דעת בעל המפריש הי' די לזה גלוי דעת של ר"ג שרצונו שיהי' לר"י ור"ע ולפי מה שבארתי לעיל כשיש ביד בעל הטבל למנוע א"ע מהפרשה ומקנה אז או בב"א עם ההפרשה הטוה"כ מיקרי שהקנה משלו דהא הי' בידו שלא להפריש כלל אבל אם הזכות בטוה"נ אינו באה כ"א כשכבר הפריש או סיים המעשרות בתוך הטבל אין עוד שם בעלים על הטוה"נ והמעשרות דינם כהפקר לענין זכות הכהן כשבאו הפירות לרשותו ויעוין בריטב"א לקידושין שכתב שמלשון מה שאני עתיד כו' נראה שהי' כוונתו שיהי' למפרע מדין ברירה אב לא סיים המעשרות בתוך תבואתו וכיון שלא סיים והי' עוד בידו למכור תבואתו בטבלו הי' הטוה"נ של הנתינות המעשרות שבו לקרוא לגבי' ממון ולא הי' שם הפקר עליו אף שמבורר למפרע הרי בידו שלא יבוא לידי ברירה ואף כשאמר שמפקיר לגבייהו ועתה לא מיקרי הפקר. ע"כ הי' צריך ר"ג לזכות שהוא הי' הקונה להם וז"כ הירושלמי הנ"ל הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות. ומעתה נכונים בפשיטות סיום דברי הירושלמי אמר ר' יהושע בפירות המחוברים לקרקע וכו' וכנ"ל דכיון שהזכי' לא הי' מדין הפקר רק בהקנאה מר"ג לא הי' יכול להיות בכליו אבל אם הי' מסיים המעשרות הי' הטוה"נ מופקר ממילא כי טוה"נ אינו ממון אחר שכבר הופרש או ע"י הסיום וכנ"ל ולא הי' עליו לר"ג שם בעלים והיו ר"י ור"ע יכולין לזכות כדין זכי' בהפקר אף שהוא בכלי של אדם אחר ושפיר היינו יכולים לומר שהיו מונחים בקופתו של ר"ג: