שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא מציעא · בסוגיא דתקפו כהן [דף ו' ע"א]
הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות גם בפ"ה פוסק דת"כ אין מוציאין אותו מידו ובשו"ת הרשב"א סי' שי"א איתא שנשאל על מה שפסק הרמב"ם דת"כ אין מוציאין אותו מידו שהוא נגד הסוגי' דשמעתא כאן דקמה לי' מילתא דרבה דת"כ מוציאין אותו מידו. ומאריך הרשב"א בתרוצו. ותורף דבריו שרבה בעצמו אית לי' דאין מוציאין ומאי דקאמר לעולם אימא לך ת"כ מוציאין כו' דחי' בעלמא היא דיקא נמי דקאמר לעולם אימא לך ולא קאמר התם ת"כ מוציאין כו' ומברייתא דספיקות ליכא הוכחה דיש לחלק בין ספק בכור שהולד מיום שנולד לא הי' לבעל הפרה בו חזקה גמורה דאם הוא בכור לא קם ברשותו מעת לידתו משא"כ בפדיון פ"ח דבשה שפדה בה הספק פ"ח הי' לבעלים חזקת ממון קודם הפדי' ויעו"ש:
ובאמת לכאורה הדברי' דחוקים דהא גם בספק בכור יש להבעלי' חזקת ממון שהוחזק בהולד קודם שנולד גם קשה דאם הסברא נותנת לחלק בין ס' בכור לספק פ"ח אמאי לא נחתו ר"ח ואביי לחלק כן ועל מה הוטבעו אדני סייעתם מהברייתא דספיקות. עוד קשה שלפי דברי הרשב"א הנ"ל הורה רבה בדבריו במה שאמר הלשון לעולם אימא לך שסובר ת"כ אין מוציאין איך אמר לי' ר"ח תניא דמסייע לך כו' ואי ס"ד דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו כו' הרי הוא כמביא ראי' לסתור דברי רבה:
והנה הש"ך בספרו ת"כ דרך בדרך אחר וכעין דברי הרשב"א הנ"ל וחידש לומר שלכך הביאו ר"ח ואביי סייעתא מהברייתא דספיקות לפי שסברו בהה"א שהברייתא מיירי בספיקות בכורות בהמות טהורות אבל לפי מסקנת רבינא דהברייתא מיירי בספיקות פטרי חמורים נדחה ראייתם כן תוכן דבריו ולפי סברת הש"ך דס"ד הי' דהברייתא מיירי בספיקות בכורות בהמות טהורות. נלע"ד ליישב קושי' הכ"מ וכמה מפורשים שהקשו על דברי הגמ' דקאמר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין ספיקות אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן כו' מאי בכך הא כ"ז שלא תפסו הכהן הוא של הבעלים ונ"ל בפשיטות לפי המבואר בחדושי רשב"א למס' שבועות דף ל"א ע"א דמ"ד דסובר למעוטי מלך אבל משחק בקובי' חייב קרבן שבועות עדות אף דאין תועלת בעדותו כלל כיון דפסול מדרבנן היינו משום שסובר שבפסולי מדרבנן מועיל תפיסה והוי גורס לממון היוצא מדבריו דבכ"מ שמועיל תפיסה מיקרי גול"מ וממילא למ"ד דגול"מ כממון דמי יש להאיש ההוא דין ממון גמור באותו דבר וא"כ בס' בכור אי ת"כ אין מוציאין מידו ודבר הגורם לממון כממון דמי הוי הכהן כמו שותף בזכותו בהספק בכור עם הבעלים. לזה זכות שמוחזק בו ולזה זכות תפיסה אבל אי גול"מ לאו כמ"ד אין להכהן דין ממון בהספק בכור קודם שתפסו והנה אי' במס' סוכה דף ל"ה ע"א נראה מבואר דדבר האסור בהנאה לא מיקרי דין ממון ויעוין בר"ן לנדרים דף פ"ה ובפסחים דף כ"ט פלפל הגמ' באוכל חמץ של הקדש דמוקי רב יוסף פלוגתייהו בדבר הגורם לממון כו' דלמ"ד דהגול"מ לאו כמ"ד לא מעל אף דמותר לאחר הפסח ויכולין להשהותו דהא אתה רואה ספק שהוא אסור בגיזה ועבודה ואין לו שום היתר ולא תקנה בהקרבה כמבואר מדברי הרמב"ם הלכות בכורות פרק ה' דין ג' מאי דין ממון יש בו להבעלים אי לאו משום דגול"מ כמ"ד שיש לו היתר כשיפול בו מום מאליו א"כ לס"ד דספיקות נכנסין לדיר מיירי בספק בכור ע"כ היינו צ"ל דאתי' כמ"ד גול"מ כמ"ד דאל"כ אמאי חייב במעשר דהא בודאי אין חיוב על הבעלים לעשר רק בהמות שיש להם בהם דין ממון דהא אי' בבכורות דף נ"ו על מתני' האחין והשותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר ת"ר יהי' לך ולא של שותפות [מפרש רש"י בד"ה ולא של שותפין דמשמע המיוחד לך] ואם אינו ענין לבכור כו' תנהו ענין למעשר בהמה. והנה גבי חמץ מה דממעטינן של אחרים ושל גבוה אתי ג"כ מתיבת לך ואמרו בפסחים דף ו' ע"ב שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו לא הי' נקרא לך [ויעוין בסוגי' דבעירו חמירא דבני חילא בפסחים דף ה'] והיינו משום דהלכה פסקינן דהגול"מ לאו כמ"ד [ויעוין מ"ש בזה בשא"ר הלכות חמץ ומצה] א"כ לס"ד דגמ' דספיקות היינו ספק בכור ועכ"ז נכנס לדיר להתעשר משום דגול"מ כמ"ד שפיר הי' סיוע לדברי רבה דת"כ מוציאין מידו דאי אין מוציאין הא פטר נפשי' בממונו של כהן האף דעדיין לא תפסו כיון שיש לו זכות תפיסה יש לו בו דין ממון למ"ד גול"מ כמ"ד כמו דין ממון שיש להבעלים שהוא ג"כ רק משום גורם לממון דהא כעת עדיין אסור בגיזה ועבודה: ואין להקשות הוי לי' להגמ' להקשות בפשיטות דהוי שותפות לבעלים עם הכהן ושותפות פטורים ממעשר ז"א דהא מבואר ברמב"ם בהלכות בכורות פרק וא"ו דין יו"ד דאם הי' השותפות מתחלת הלידה חייבין במעשר:
אמנם לכאורה י"ל דיש בספק בכור דין ממון גמור אף בטרם יפול בו מום כיון דיכולין למכרו לאחר מי שירצה לקנות להחזיקו עד שיפול בו מום וכמבואר בתמורה דף ח' ע"ב ולא דמי לחמץ של הקדש בפסח אף שמותר להשהותו ויהי' לו היתר אחר הפסח עכ"פ בפסח אסור למכרו וליכא באותו העת שום דין ממון משא"כ כאן דמחמת שיש לו היתר כשיפול בו מום יש בו דין ממון עתה אף שעדיין לא נפל בו מום כיון דיכולין למכרו:
אך מדברי השואל שבשו"ת הרשב"א הנ"ל סי' ש"י מבואר החלטת דעתו דלא הוי דין ממון וז"ל שם דל"ד לספק פ"ח בכל צד שאין לדין דבר אלא לפי מקומו ושעתו וס' פ"ח ממונו של ישראל הוא עכשיו כשתופסו הכהן ולכך מוציאין מידו אבל ספק בכור אינו ראוי לישראל עכשיו כשתופסו הכהן ומפני שאפשר שיהי' ראוי לו לאחר זמן אתה מוציאו מידו עכ"ל
ולדברי השואל הנ"ל הי' מקום להסביר קושי' הגמ' נמצא פוטר ממונו כו' עפ"י המבואר בחידושי ריטב"א למס' סוכה דף ל"ד שכ' בד"ה של ערלה כו' בזה"ל משום שאין בהם דין ממון שאינו רשאי למכרם ונקיט הראב"ד כפשטן כיון דלית בי' היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן ולא נהירא וב' תשובות בדבר חדא כו' דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי' כו' יעו"ש: הרי דמדייק הריטב"א בלשונו כיון דאין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי' ר"ל אף שאין לו בה דין ממון מ"מ כיון שאין לאחרים זכות בו קרינן לכם ומינה גם בספק בכור אף לסברת השואל הנ"ל דדנין לפי מקומו ושעתו י"ל דשפיר מיקרי לך לגבי בעל הבכור וכ"ז דוקא אם תקפו כהן מוציאין א"כ אין לאחרים רשות וזכות אבל אם תקפו אין מוציאין מה מקום לומר שיהי' נקרא לך לגבי הבעלים הא אין להם בו דין ממון וגם רשות לאחרים לתופסו ומקשה הגמ' שפיר ויש ליישב בזה מה שקשה לכאורה למה הוצרך הגמ' להקשות נמצא פוטר ממונו כו' דהקושי' אינו רק אם הספק בכור יוצא בעשירי הו"ל להקשות בפשיטות איך ימנה הספק בין המנוין למעשר כיון שאינו שלו דהוי ממונו של כהן אם יתפסנו ולא קרינן גבי בעלים יהי' לך וגרע משותפות מתחלת הלידה דכח כל שותף פושט בכולו משא"כ כאן ע"י התפיסה איבד בעל הספק בכור כל זכותו אבל לפי הנ"ל י"ל דבאמת סברת השואל הנ"ל דחוי' בדברי הנ"ל כיון שיש להבעלים זכות למכור הספק בכור שפיר קרינן בי' לך דיש לו בו דין ממון וקושי' הגמ' הוא רק אם הספק בכור יוצא בעשירי שאז אין עוד להבעלים זכות מכירה דהא מעשר אסור למכור מדאורייתא מלאו דלא יגאל כמבואר בפ"ק דמעשר שני מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי כו' [ויעוין תמורה דף ה' ובזבחים דף ל"א וברמב"ם פ"ו מהלכות בכורות] א"כ תו ליכא זכות להבעלים רק כשיפול בו מום אבל כשאנו דנין לפי מקומו ושעתו ל"ל בו שום זכות ואי תקפו כהן מוציאין הי' קרינן בי' לך לגבי הבעלים כסברת הריטב"א דאף בדבר האסור בהנאה לכם קרינן בי' לגבי הבעלים אם אין לאחרים בו שום זכות אבל מהא שנמנה לבין המנויין ליכא הוכחה כיון שאינו מעשר נשאר להבעלים בה דין ממון למכור לאחרים וקרינן בי' לכם אף שיש לאחרים זכות ע"י תפיסה וכיון דכ"ז שלא יתקף הכהן הוא ממון גמור של הבעלים (ויש להסביר עוד דאם יוצא עשירי ונתפס עליו קדושת מעשר וראוי להקרבה ע"ש מעשר או בכור ושיהי' נאכל לכהנים חל על בעליו לאו דבל תאחר. ואינם יכולים להחזיקו עד שיפול בו מום ואין להם רק זכות אם יפול בו מום תוך שנתו):
אבל לפי"ז יש לכאורה להקשות לפי מה דאי' בתמורה דף זיי"ן תנן בכור מוכרין אותו כו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בזמן הזה אבל בזמן שבהמ"ק קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי כו' מיתיבי רב משרשי' כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' בכורן ירעו עד שיסתאבו כו' בשלמא אי"ל לכהן זכי' בגווי' שפיר אא"א לית לי' ליתי גזבר ולשקלא כו' והכוונה מפרש רש"י דאם יש זכי' לכהן בבכורות תם יכול כל חד וחד לומר לכהן אני כהן וליכא איסור גזל דשמא זה כהן וזכה בו והממע"ה אבל אי ל"ל זכי' יכול הגזבר ליקח ממנו דלא שייך הממע"ה דאף אם הוא כהן ל"ל בי' זכי' עד אחר הקרבה. א"כ י"ל דאף דספק בכור ת"כ אין מוציאין היינו כיון דאינו ראוי להקרבה הוי כבכור תם בזה"ז דאית לי' לכהן זכי' בגווי' מחיים ושייך הממע"ה משא"כ כשיצא עשירי תו ראוי להקרבה דבכור ומעשר שוים לכל מילי ממילא אין לכהן בו זכי' מחיים דכיון דעיקר תפיסתו הוא מחמת דשמא הוא בכור ובבכור היכא שראוי להקרבה לית לכהן זכי' בגווי' ולא שייך גבי' הממע"ה והוי כעומד באגם ומבואר בתומים דבעומד באגם נשאר בחזקת הבעלים. לולי דברי הראשונים הנ"ל הייתי סבר לומר דקושי' הגמ' כיון דקודם שנתקדש לעשירי הי' להכהן זכות תפיסה אין ראוי לחול עליו שם מעשר אבל לפי מה שהוכחתי כנ"ל דבמה שיש להכהן זכות תפיסה לא נתבטל דין ממון של הבעלים קודם שנתפס בקדושת מעשר כיון שהיו יכולין למכרו. וצ"ל דעיקר קושי' הגמרא דבעת שנתפס בקדושת מעשר ונאסר המכירה בטל דין ממון של הבעלים מחמת זכות שיש להכהן בתפיסה א"כ קשה כנ"ל דכיון שחל עליו שם מעשר אין לכהן עוד זכות תפיסה והוי דין ממון לבעלים בין קודם שנעשה מעשר ובין אח"כ:
וי"ל דהנה באו"ת מדחה את דברי הש"ך בספרו ת"כ מ"ש דלפי הס"ד מיירי הברייתא דספיקות בספק בכור בהמה טהורה כי לא יתכן לומר דכל הנך אמוראי טעו ולא ידעו מהדרש יהי' קודש ולא שכבר קדוש אך י"ל דלס"ד זו מוקי הברייתא בבכורות חוץ לארץ שאין בו קדושה לדעת הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות דין ה' ואליבא דר"ע בתמורה דף כ"א וכן מבואר באס"ז למס' ב"ק דף י"ב שכ' בזה"ל ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל בכור הבא מח"ל אף בזמן שבהמ"ק קיים מקדש בו אשה ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי אינו ראוי להקרבה דהלכה הוא שאם הביא אין מקבלין ממנו כו' אבל גדולי המגיהים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא שלא לקרב אבל מ"מ קדושת בכור יש בו שלא ליגזז וליעבד עכ"ל ובודאי כוונתו לדעת הרמב"ם הנ"ל והחולקים עליו הראב"ד בהשגותיו והרשב"א בתשובותיו סי' של"א ותכ"ז. ובשו"ת הר"ן סי' ז'. הרי לדעת הרמב"ם בכור ח"ל מותר בגיזה ועבודה רק שאינו נאכל כשהוא תם וכמבואר ברמב"ם דין הנ"ל ולא יקרב אלא יאכל במומו ולכך מחשיבו הרמב"ם כחולין כיון שאין בו איסור גיזה ועבודה ונוהג בח"ל ליתנו לכהן ושלא לאכלו תמים וז"ל הר"ן בתשובה הנ"ל אבל נראה שעיקר סמיכתו של הרמב"ם ז"ל הוא על ההיא סוגיא בתמורה דתנן התם בפ' ואלו קדשים ובאין מח"ל לארץ חוץ מן הבכור ומעשר כו' ונראה שסבר הרמב"ם ז"ל דלר"ע אינו קדוש כלל דלא מסקינן התם ולא בשום דוכתא עלה דההיא כאן ליקרב כאן לקדש וכיון דקי"ל כר"ע מחביריו נקטינן דאין בכור בח"ל קדוש כלל דדוקא גבי מעשר בהמה מסקינן התם בבכורות דף נ"ג כאן ליקרב כאן לקדש אבל בבכור לא מסקינן הכי בשום דוכתא עכ"ל א"כ לפי"ז אליבא דר"ע יכולין להפריש ספק בכור בח"ל למעשר ונתפס בו קדושת מעשר שלא ליגזז וליעבד וליכא למעט מוהי' קודש ולא שכבר קדוש דלא הי' עליו קדושה זו מצד בכורה [וצ"ע בלשון הגמ' בבכורות דף נ"ג מאחר שאינו קרב אמאי קדוש לנאכל במומו לבעלים עכ"ל] ויכולין לאוקמא הברייתות ספיקות נכנסין לדיר להתעשר בספיקות בכורות ח"ל וכדאוקמי אביי ורבינא בגמ' בתמורה דף ח' ברייתא ומשניות בבכורות חוץ לארץ ויעוין ב"ק דף י"ב א"כ שפיר הביא ר' חנינא סייעתא לרבה דאי אמרינן ת"כ אין מוציאין נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן דכיון שמיירי בבהמות ח"ל אף כשנתפסין בקדושת מעשר אינם נקרבים, א"כ יש לכהן התופס בו מספק בכורה זכות בחיי' ושייך דין הממע"ה ורבי אחא מדיפתי סובר דת"כ אין מוציאין א"כ בלא"ה א"א לומר דמיירי בספק בכור ח"ל דא"כ יש לכהן בו זכות תפיסה והוי פוטר ממונו בממונו של כהן אלא ע"כ מיירי בבכורות ארץ ישראל דאין לכהן בו זכות תפיסה כשנתפס גם בקדושת מעשר כיון דראוי להקרבה וכנ"ל. ולזה מקשה יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ולפי"ז איכא הוכחה מרב אחא מדיפתי ורבינא דס"ל ת"כ אין מוציאין דאל"כ אמאי לא אוקי דספיקות מיירי בבכורות חו"ל:
עוד נ"ל דאף לשיטות הסוברים דבכור ח"ל אסור בגיזה ועבודה מ"מ השוחטן בחוץ אינו חייב כרת כעל שחוטי חוץ כיון שאינו קדוש להקרבה וא"כ בספק בכור ח"ל ליכא שום ספק כרת רק ספק איסור דגיזה ועבודה ולשיטת הרמב"ם והראב"ד דספיקא דאורייתא לקולא הוי כאינו קדוש כלל ול"ק יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ויעוין בכ"מ על דברי הרמב"ם בדין בכור ח"ל:
אבל עדיין צ"ע דלפי הנראה מסתימת דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות דין ב' דעתו דמעשר מבהמות ח"ל שוה למעשר בהמות ארץ ישראל ולא הביא כלל דקדושתו אינו ליקרב אף שבבכור ח"ל סובר כר"ע ומצאתי שכבר האריך בזה בשו"ת שער אפרים סי' ע"ט ולפי הנחותיו שמה יש להחזיק דברי הנ"ל אף לשיטת הרמב"ם אבל דבריו שמה דחוקים:
ובכדי ליישב קושייתי הראשונה הנ"ל דמאי מקשה נמצא פוטר ממונו כו' הא אין לכהן זכי' בבכור שראוי להקרבה צ"ל דרב חנינא סובר דיש לכהן זכי' אף בבכור תמים בזמן הבית וחולק בזה ארב נחמן אמר רבה בר אבוהו והרווחנו בזה לתרץ דברי הרמב"ם שלפי הנראה מפשטות דבריו בהלכות תמורה פ"א דין ט' שכ' ואין הכהנים ממירין בבכורה שאע"פ שהוא זוכה בה מחיים אינו זוכה בה מתחלה שהרי תחלה בבית ישראל כו' מבואר שחולק אדברי רב נחמן הנ"ל וכבר העיר ע"ז הלח"מ פ"א מהלכות בכורות דין י"ז ומעייל פילא כו' בדברי הרמב"ם ולדעתי גם בהלכות בכורות נראה שדק בדבריו במ"ש וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו עכ"ל שהכוונה שאף שהכהן זוכה בו מחיים אין בכלל זה זכות מכירה וכל זה נגד כל הסוגיא בתמורה דף ח' ודע דהרמב"ם פ"ו מהלכות פסולי המקודשין דין י"ג כ' הבכור והמעשר שנתערבו יאכלו במומן והוא מהתוספתא כמ"ש הכ"מ ודלא כר"ש שסובר דלא חיישינן בהבאת חדשים לבית הפסול ע"י מיעוט אוכליהן או בזמן האכילה יעו"ש אמנם עדיין יש מקום לדברי הנ"ל דאכתי י"ל דליכא ראי' מהברייתא דספיקות דדילמא ר"ש הוא ולדידי' ספק מעשר או בכור קרב ממ"נ וכיון שעומד להקרבה אין לכהן בו זכות:
גם אפשר לצדד דאף לרבנן שפוסק הרמב"ם כוותייהו לא חיישינן בהבאת קדשים לבית הפסול כ"א היכא שנתערב קרבן בקרבן שממועט אחד מהקרבנות מאכילתו וחיישינן דילמא עי"ז אתי לידי נותר ונצטרך לשורפו כמו שמפרש רש"י בזה במס' זבחים דף ע"ד ויעו"ש גם בדף ע"ה. אבל לא בגוונא דידן שבבהמה אחת יש ספק אם הוא בכור או מעשר דיש בשעת הקרבה לענין הבאה לידי פסול ב' ספיקות ספק דילמא לא יבוא לידי פסול נותר שיהי' אוכליהן כל הצורך לאכול כולו קודם זמן הנותר ואף אם יבוא לידי נותר דילמא באמת בכור הוא. שוב ראיתי בבכורות דף ס"א שמפורש שם מדברי הגמ' ופי' רש"י ד"ה אין מביאין קדשים לבית הפסול שאף במיעוט אוכליהן הוי כמביא קדשים לבית הפסול וזה ממש כדברי התוספתא הנ"ל אבל המעיין שם בדברי רש"י במ"ש שמא לא יהי' מצוין אוכלין כו' והשתא מביא א' מהם שהוא מעשר לבית הפסול כו' יראה שדברי הראשונים הנ"ל נכונים די"ל דלא חיישינן להבאת פסול רק בתערובות בהמה בבהמה שיש רק ספק א' דשמא לא יהי' מצוין אוכלין ויבוא קרבן א' לידי נותר בחנם משא"כ בקרבן א' דאף אם יביא ע"י מיעוט אוכלין לידי נותר יכול להיות שאינו בחנם דדילמא בכור הוא:
וע"ד פילפול נ"ל ליישב קושי' האו"ת מה שהקשה על הש"ך איך ס"ד לומר דס"ד הי' דהברייתא דספיקות מיירי בספק בכור בהמה טהורה וכי נעלם מהנהו אמוראי הדרש דיהי' קודש דבספרא סוף פרשת בחקותי איתא בזה"ל ומנין שמעשר בהמה בעומד ועשר קאי ת"ל יהיה קודש מלמד שמעשר בהמה בעשר תעשר כו' יעו"ש הרי דיהי' קודש אתי לדרשא אחרינא ואין הכרח למעט מזה הספק בכור אמנם נ"ל דקשה לפי שיטת הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא לקולא למה לי העשירי למעט ספק מחיוב מעשר. ונראה פשוט דלק"מ דצריכין למעט בקפץ אחד מן המנוין לדיר שבכולן פטורין אף שהי' עליהן חזקת של חיוב מעשר להתעשר ובמקום חזקה ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אמנם לפי"ז ע"כ מוכרח דבעומד ועשר קאי דאל"כ דליכא כלל חיוב מעשר מאי חזקת חיוב שייך. ובזה א"ש התכת דברי הגמ' דאחרי דברי אביי שאמר העשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק מביא הגמ' קושי' ר' אחא מדיפתי שהקשה לרבינא מאי ספיקות אי לימא ספק בכורות יהי' קודש אמר רחמנא כו' דבלא זה לא הי' קשה דהיינו יכולין לומר שקאי כדרש הספרא הנ"ל אבל השתא דאיצטרך העשירי למעט ספק ממילא מוכח דבעומד ועשר קאי וכנ"ל ומיותר יהי' קודש לדרשא ולא שכבר קדוש ומקשה הגמ' שפיר אמנם לכאורה קשה לפי מה שאמרנו ע"כ צ"ל דר' אחא מדיפתי ורבינא סוברים ספיקא דאוריית' לקולא וא"כ איך ממעט מויהי' קודש ספק בכור הא מדאורייתא ספיקא לקולא ולא הי' על הספק שום קדושת בכור ועל הקרא גופיה לא קשי' די"ל דאתי למעט היכא שיש חזקה או אקבע איסורא דבכור אבל עכ"פ לא קשה מברייתא דספיקות די"ל שמיירי בספיקות שאין בהם חזקה וספיקותם מדאורייתא לקולא וצ"ל דאף דספיקא דאורייתא לקולא שאני בכור שיש בספק כרת לענין שחיטתו בחוץ ולכך ספיקא להחמיר ויעוין בחולין דף קל"ד ע"א וכדברי הגירסא ברמב"ם מהלכות טומאת מת שמחלק בין ספק כרת לספק לאו ומיושב דברי הרמב"ם במה שפוסק ת"כ אין מוציאין מידו ול"ק עליו מברייתא דספיקות כי אליבי' הברייתא מיירי בספק פ"ח ובשה הפודה הספק פ"ח הי' לבעלים חזקת ממון ולכך בספק פ"ח ת"כ מוציאין מידו. ורבה לשיטתי' דידוע מדברי האחרונים שהאריכו בזה דלדברי רבה ביבמות דף פ"ב שסבירא לי' כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת ליכא לחלק בדין ספק דאורייתא וע"כ צ"ל לדידי' או שסובר דגם ספק כרת לקולא מדאורייתא ואשם תלוי אלא בחתיכה א' משתי חתיכות או שסובר כמ"ד חתיכה א' שנינו ולדידי' גם ספק לאו אסור בדאורייתא א"כ לשיטתו ממ"נ ל"ק קושי' ר' אחא מדיפתי הנ"ל דאם סובר ספיקא דאורייתא לקולא אף בספק כרת גם בספק בכור לקולא מדאורייתא ולא אימעט ספק בכור מוהי' קודש ולא אתי יהי' קודש למעט רק קדשים ודאי וכ"מ בבכורות ואם סובר דספיקא דאורייתא לחומרא בלא"ה צריכין יהי' קודש לדרש ספרא הנ"ל דאין להוכיח הדרש דספרא מעשירי ודאי כנ"ל דאם סובר סד"א לחומרא צריכין עשירי למעט ספק אף בלא קפץ א' מן המנוין שהיו חזקת חיוב לעשר. ולכך מביא רב חנינא סייעתא לרבה מברייתא דספיקות דלשיטתו מיירי הברייתא בספק בכור בהמה טהורה ומוכח מהברייתא דתקפו כהן מוציאין אותו מידו:
וליישב הקושי' על הרשב"א שהבאתי בראש הסוגי' לפ"ד דגם לסיד מיירי הברייתא דספיקות בספק פ"ח איך מייתי ר' חנינא סייעתא לרבה הא הסברא פשוטה לחלק בין ספק בכור לספק פ"ח כפי סברתו דבספק בכור לא הי' לבעל הספק בכור מיום הלידה משא"כ בספק פ"ח דהי' לו חזקה בשה קודם הפדיון גם לפ"ד הרשב"א רבה בעצמו מודה דת"כ אין מוציאין ולכך קאמר רבה הלשון לעולם אימא לך וא"כ איך מייתי ר' חנינא סייעתא לסתור דברי רבה. ונלע"ד דבמס' בכורות דף י"ט ע"ב אי' במשנה הלוקח בהמה מן הנכרים ואינו יודע אם בכרה או לא בכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמורה בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק א"ל ר' עקיבא אלו בולד לבד הבהמה נפטרת הי' כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שלי' יעו"ש והקשה בגמ' מכאן ואילך ספק אמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדת בתוך שנתן כו' אלא אמר ר"י מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא כו' יעו"ש רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי' במעשה אבל רובא דתלי' במעשה לא אזלי בתר רובא ומקשה הגמ' א"כ בדברי ר"י דלא חייש לטינוף משום דלמיעוטא לא חייש והאמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא ומשני כי חייש למיעוטא לחומרא אבל לקולא לא חיישינן וכתב שם בתוס' ד"ה לקולא לא חייש ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח ומיהו גבי חמורה קשה דהוי לי' להעמיד ביד הבעלים ולא ניזול בתר רובא שאפי' רב מודה הכא דאין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל דגזר חמורה אטו בהמה עכ"ל הרי למידין מזה שי"ל אף שיש בפ"ח חזקת ממון לבעלים מ"מ צריך ליתן לכהן משום גזירה דבכור בהמה טהורה ומכ"ש שיהי' סברא לומר כן בדין תקפו כהן שנגזר בפ"ח כשתקפו כהן אטו ספק בכור בהמה טהורה וליתא לסברת הרשב"א הנ"ל שמחלק בין ספק בכור בהמה טהורה לספק פ"ח וצ"ל שאין דמיון לשם דשאני התם שיש לחוש לתקלות איסור דאם נפסק בחמורה בת שלש שלא ליתן הפדיון לכהן מטעם חזקת ממון יטעו הרואים שגם בפרה בת שלש הניקחים מהנכרי לא יתן לכהן ולא יקריבו ויבטל הקרבת הבכור דלענין הקרבה אזלינן בתר רובא שמצותו להקריב ובבל תאחר קאי אבל כאן בספק פ"ח היכא דליכא רוב למה נגזר אטו ספק בכור בהמה טהורה דמאי צד איסור יוצמח מזה דהא בלא"ה אינו מותר להקרבה מצד ספק חולין בעזרה ואין אנו דנין רק של מי יהיה של ישראל הבעל או של כהן גם אין לגזור דאם נפסוק גבי פ"ח מוציאין יפסוק כן גם גבי בכור דאין גזירה בזו גזירת איסור ומוציאין או אין מוציאין הוא ביד ב"ד ולב"ד טועין לא חיישינן ואף אם הי' לחוש וכי בשביל זה נפקיע זכות בעלים ואין לומר דגם הכא יש לגזור משום איסור שלא יבואו להתיר הספק בהמה טהורה בגיזה ועבודה ז"א דאיסור גיזה ועבודה בספיקות לא תלי' כלל בדין התפיסה אם תקפו כהן אין מוציאין וכדברי רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה וכיון דאין הדינים תלוי' זה בזה שפיר י"ל כסברת הרשב"א הנ"ל שבספק בכור טהורה אין מוציאין כשתקפו כהן ובספק פ"ח מוציאין אמנם כ"ז לשיטת רבה אבל לרב המנונא שסובר שאינו אסור בגיזה ועבודה רק משום דתקפו כהן אין מוציאין אבל אי מוציאין הי' מותר בגיזה ועבודה א"כ שפיר י"ל דלדידי' שיש לדין גם בספק פטר חמור דאם תקפו כהן אין מוציאין משום גזירה אטו ספק בכור טהורה דאם יוציא בספק פ"ח מיד הכהן יטעו הרואים שגם בספק טהורה הדין כן וממילא יבוא לידי גיזה ועבודה בספק טהורה ויעבור על ספק איסור דאורייתא דאף לשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא לקולא גבי ספק בכור לשיטת ר' המנונא כיון דתקפו כהן אין מוציאין ספיקא דאורייתא לחומרא דהוי כאלו זכה הכהן והקדישו והשתא א"ש התכת הסוגי' דרב המנונא סבר שאין ספק איסור בגיזה ועבודה רק משום דתקפו כהן אין מוציאין וממילא גם בספק פ"ח ת"כ אין מוציאין משום גזירה שלא יבוא להתיר בגיזה ועבודה גם בספק בכור טהורה ודחה רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין. ר"ל בספק פ"ח ולכך קאמר לעולם אימא לך כי באמת מודה הוא דבספק טהורה דליכא חזקת בעלים תקפו כהן אין מוציאין מידו וכמו דמדקדק הרשב"א מלשון רבה שסובר תקפו כהן אין מוציאין רק דלשיטתו לא תלי' בדין גיזה ועבודה ליכא למיגזר בספק פטר חמור אטו ספק טהורה והדין בספק פ"ח שיש לבעלים חזקת ממון שאם תקפו כהן מוציאין והשתא א"ש הסייעתא שמביא ר' חנינא לרבה מברייתא דספיקות דשם מיירי בספיקות פ"ח כדמסיק בגמ' ושם לשיטתו של רבה תקפו כהן מוציאין ולכך שפיר מעשר אבל אי ס"ד דתקפו כהן אין מוציאין ר"ל דאם נאמר כדברי ר' המנונא דתלי' זה בזה דאיסור גיזה ועבודה אינו רק משום דתקפו כהן אין מוציאין ולפי"ז צריכין לפסוק גם בספק פ"ח שאין מוציאין מטעם חשש גזירה כנ"ל, שאם יהי' הדין שמוציאין יטעו שכן הדין גם בספק בכור וממילא לא יאסרו בגיזה ועבודה ע"כ גם בפ"ח אין מוציאין א"כ שגם הכא בברייתא דספיקות שמיירי בספק פ"ח גם כן הדין דאין מוציאין השה הרי פוטר ממונו בממונו של כהן ומה שאמר ר"ח ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין קאי אספק פדיון חמור דמיירי מיני' בברייתא דספיקות ואליבא דר' המנונא י"ל שסובר כתירוץ רבינא בבכורות דמתרץ דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא ודו"ק:
באופן אחר נראה להסביר במה פליגי רב המנונא ורבה ויתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל דלכאורה אינו מובן דברי ר"ה איך מביא ראי' מאיסור גיזה ועבודה דשאני התם דהוי ככל ספק וכדברי רבה שמתמה קדושת בכור קאמרת והנה מתוך דברי הר"ן ושארי מפרשים שדבריהם מובאים באס"ז נראה לכאורה לפרש שר"ה סובר שבכל ספק בכור י"ל חזקת חולין שהי' לעובר במעי אמה ורבה דחי לי' דלא שייך לומר חזקה מצד עובר ויש להסביר שתלי' בסברא חזקה עשוי' להשתנות ויעוין בקידושין גבי קידשה אבי' בדרך ובשו"ת הר"ן וידוע דלא מיקרי חזקה העשוי' להשתנות אלא היכא שהשינוי הוי שתהא בא מאלי' ולא כשצריך להיות השינוי במעשה וא"כ שפיר מדויקים דברי רבה במה שאמר קדושה הבאה מאלי' שאני אמנם קשה לפי הכרעת הפר"ח ביו"ד כדברי הרבינו יונה והרשב"א ז"ל דאף במקום חזקה אסורות כל הספיקות מדרבנן א"כ האיך הביא ר"ה ראי' מאיסור גיזה ועבודה ונ"ל דביבמות דף למ"ד ע"ב איתא במשנה וכולן שהיו בהם קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצת ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כו' דהוי ספק קידושין ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או יש בי עדים ואין בו זמן כו' זה ספק גרושין גמ' ואנו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק א"ל אביי חי הכי בקידושין נמי נימא אשה זו נמי בחזקת היתר ליבם עומדת כו' התם לחומרא כו' אי הכי גירושין נמי כו' התם אם אתה אומר חולצת מתייבמת: כי' יעו"ש כל הסוגי' היוצא מזה היכא שמן התורה מותר מטעם חזקה רק מדרבנן יש להחמיר ולאסור אף במקום חזקה לא אסרו חכמים רק היכא שליכא חשש תקלה ע"פ החומרא שהוסיפו מדרבנן ולפי"ז י"ל גבי ספק בכור טהורה היכא שמן התורה מותר לא הי' נחכמי' להחמיר באיסורים מדברי סופרים דהא איכא חשש תקנה שיאמרו מדאסור בגיזה ועבודה ודאי בכור הוא ואתי למיקרבי בפנים ומצינו שגזרו חכמי' כעין זה גם גבי כהנים יעוין מס' בכורות דף י"ח ע"א ודף כ"ז ע"א ובקידושין דף מ"ו ע"ב ולכך סבר רב המנונא דאי לאו משום דבכל מקום שתקפו כהן אין מוציאין הקדישה מוקדש לא הי' לחכמים לאסור ספק בכור בגיזה ועבודה ומדחה רבה קדושה הבא מאלי' שאני וכדברי הר"ן דכאן ליכא דין חזקת חולין וספיקא אסור מדאורייתא:
ויש לומר בדרך פלפול מה שמדקדק באס"ז בדברי ר' המנונא שאמר והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין דאמר המוציא מחבירו עליו הראי' וכי לא תקפו אסור כו' בגיזה ועבודה הא עיקר ראיית ר"ה מדין איסור גיזה ועבודה שע"כ הטעם משום דתקפו כהן אין מוציאין ול"ל לאכוחי דתקפו כהן אין מוציאין מלשון המשנה המוציא מחבירו עציו הראי' וי"ל דבקידושין דף מ"ו ע"ב על פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו וגמר ונתן לשם מתנה ומותיב רבינא ע"ז שם המפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח וגמר ונתן לשם מתנה. ומשני שאני התם דאפיק מיני' חורבא זימנין דאית לי' לכהן פחות מחמשת רבעים קמח והאי אליש לי' בהדי הדדי כו' מי לא תנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ומעשר ממקום אחר ובתרי מנא ציית ובחד מנא לא ציית כו' ואב"א לעולם כהן מיצת ציית ופרש"י דכהנים זריזין הם כו' דאין נותנים תרומה אנא לכהן חבר וקסבר בע"ה כו' יעו"ש היוצא מסוגי' הנ"ל שיש שתי אוקומתות ולחד אוקמתא לא חיישינן לתקלה גבי כהנים המקבלים מתנות כיון דחברים הם וי"ל דז"א רק בדבר שהבעה"ב נותן מדעתו דבסתמא אין שום בע"ה נותן רק לחבר דאין ליתן מתנות לכהן ע"ה. אבל אי אמרינן תקפו כהן אין מוציאין ולשיטות הסוברים שאף מי שאינו ממכירי כהונה כשתופס אין מוציאין שפיר יש לחוש דילמא יתפיסנה כהן שאינו חבר וכיון שאסור בגיזה ועבודה יחזיק אותו לבכור ויקריבנה וזה כוונת התכת דברי רב המנונא והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין דקתני הממע"ה וכי לא תקפו אסור בגיזה ועבודה. ר"ל כיון דתקפו כהן אין מוציאין לא הי' לאסור בגיזה ועבודה מדרבנן משום חשש תקלה כו' אלא ודאי שמדאורייתא אסור הספק משום דזה הוי כהקדישה הכהן. והשיב לו רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה כו' כלומר שסובר רבה דחזקת חולין לא חשיבי חזקה דאף שבהיותו עובר הוא חולין עשוי להשתנות מאלי' ביציאתה מרחם אמו וחזקה כי האי לא חשיבי חזקה א"כ ספיקא אסור מדאורייתא אף אם הי' הדין דתקפו כהן מוציאין ולכך אף דבאמת ת"כ אין מוציאין מידו מ"מ אי אפשר להתיר בגיזה ועבוד' כיון שהאיסור אינו מדבריהם רק מדאורייתא ואם נאמר כדברי ספר ת"כ דר"ח ואביי סברו דברייתא דספיקות מיירי בספיקות בכורות טהורים א"ש בפשיטות המשך דבריהם לסייע לרבה מברייתא דספיקות:
אמנם אף כשנאמר דהבריייתא מיירי בספק פ"ח יש לפרש על נכון פשטן דבריהם של ר"ח ואביי. דלכאורה קשה לשיטת הרשב"א שמחלק בין תקפו כהן בין ספק בכור טהורה לספק פ"ח הא במתניתין קתני אחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה הממע"ה ומלשון המע"ה מוכח דגם בספק פדיון פ"ח תקפו כהן אין מוציאין. דא"ל שקאי על ספק פטר חמור עצמו דכ"ז שלא נפדו בודאי אין הכהן יכול לתפוס דביד הבעלים לפדותו א"ו צ"ל שגבי ספק פטר חמור נקרא בסתם תמיד הכהן המוציא כיון שהי' לבעלים חזקת ממון גבי' שפיר תנן מתניתין סתם על שניהם דין הממע"ה דבספק בכור טהורה נקראים גם הבעלים הממע"ה כשתפס הכהן כיון שלא הי' להם חזקת ממון וגבי פטר חמור עצמו אין שום הממע"ה רק על הכהן. והשתא א"ש סייעתא דר"ח לדברי רבה. דאלו כדברי ר"ה דהאיסור אינו אלא מצד הדין דת"כ ע"כ לדידי' גבי ספק פדיון פ"ח תקפו אין מוציאין ותקשה לדידי' מברייתא דספיקות כנ"ל: