שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא מציעא
בסוגיא דתקפו כהן [דף ו' ע"א]
הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות גם בפ"ה פוסק דת"כ אין מוציאין אותו מידו ובשו"ת הרשב"א סי' שי"א איתא שנשאל על מה שפסק הרמב"ם דת"כ אין מוציאין אותו מידו שהוא נגד הסוגי' דשמעתא כאן דקמה לי' מילתא דרבה דת"כ מוציאין אותו מידו. ומאריך הרשב"א בתרוצו. ותורף דבריו שרבה בעצמו אית לי' דאין מוציאין ומאי דקאמר לעולם אימא לך ת"כ מוציאין כו' דחי' בעלמא היא דיקא נמי דקאמר לעולם אימא לך ולא קאמר התם ת"כ מוציאין כו' ומברייתא דספיקות ליכא הוכחה דיש לחלק בין ספק בכור שהולד מיום שנולד לא הי' לבעל הפרה בו חזקה גמורה דאם הוא בכור לא קם ברשותו מעת לידתו משא"כ בפדיון פ"ח דבשה שפדה בה הספק פ"ח הי' לבעלים חזקת ממון קודם הפדי' ויעו"ש:
ובאמת לכאורה הדברי' דחוקים דהא גם בספק בכור יש להבעלי' חזקת ממון שהוחזק בהולד קודם שנולד גם קשה דאם הסברא נותנת לחלק בין ס' בכור לספק פ"ח אמאי לא נחתו ר"ח ואביי לחלק כן ועל מה הוטבעו אדני סייעתם מהברייתא דספיקות. עוד קשה שלפי דברי הרשב"א הנ"ל הורה רבה בדבריו במה שאמר הלשון לעולם אימא לך שסובר ת"כ אין מוציאין איך אמר לי' ר"ח תניא דמסייע לך כו' ואי ס"ד דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו כו' הרי הוא כמביא ראי' לסתור דברי רבה:
והנה הש"ך בספרו ת"כ דרך בדרך אחר וכעין דברי הרשב"א הנ"ל וחידש לומר שלכך הביאו ר"ח ואביי סייעתא מהברייתא דספיקות לפי שסברו בהה"א שהברייתא מיירי בספיקות בכורות בהמות טהורות אבל לפי מסקנת רבינא דהברייתא מיירי בספיקות פטרי חמורים נדחה ראייתם כן תוכן דבריו ולפי סברת הש"ך דס"ד הי' דהברייתא מיירי בספיקות בכורות בהמות טהורות. נלע"ד ליישב קושי' הכ"מ וכמה מפורשים שהקשו על דברי הגמ' דקאמר ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין ספיקות אמאי נכנסין לדיר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן כו' מאי בכך הא כ"ז שלא תפסו הכהן הוא של הבעלים ונ"ל בפשיטות לפי המבואר בחדושי רשב"א למס' שבועות דף ל"א ע"א דמ"ד דסובר למעוטי מלך אבל משחק בקובי' חייב קרבן שבועות עדות אף דאין תועלת בעדותו כלל כיון דפסול מדרבנן היינו משום שסובר שבפסולי מדרבנן מועיל תפיסה והוי גורס לממון היוצא מדבריו דבכ"מ שמועיל תפיסה מיקרי גול"מ וממילא למ"ד דגול"מ כממון דמי יש להאיש ההוא דין ממון גמור באותו דבר וא"כ בס' בכור אי ת"כ אין מוציאין מידו ודבר הגורם לממון כממון דמי הוי הכהן כמו שותף בזכותו בהספק בכור עם הבעלים. לזה זכות שמוחזק בו ולזה זכות תפיסה אבל אי גול"מ לאו כמ"ד אין להכהן דין ממון בהספק בכור קודם שתפסו והנה אי' במס' סוכה דף ל"ה ע"א נראה מבואר דדבר האסור בהנאה לא מיקרי דין ממון ויעוין בר"ן לנדרים דף פ"ה ובפסחים דף כ"ט פלפל הגמ' באוכל חמץ של הקדש דמוקי רב יוסף פלוגתייהו בדבר הגורם לממון כו' דלמ"ד דהגול"מ לאו כמ"ד לא מעל אף דמותר לאחר הפסח ויכולין להשהותו דהא אתה רואה ספק שהוא אסור בגיזה ועבודה ואין לו שום היתר ולא תקנה בהקרבה כמבואר מדברי הרמב"ם הלכות בכורות פרק ה' דין ג' מאי דין ממון יש בו להבעלים אי לאו משום דגול"מ כמ"ד שיש לו היתר כשיפול בו מום מאליו א"כ לס"ד דספיקות נכנסין לדיר מיירי בספק בכור ע"כ היינו צ"ל דאתי' כמ"ד גול"מ כמ"ד דאל"כ אמאי חייב במעשר דהא בודאי אין חיוב על הבעלים לעשר רק בהמות שיש להם בהם דין ממון דהא אי' בבכורות דף נ"ו על מתני' האחין והשותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר ת"ר יהי' לך ולא של שותפות [מפרש רש"י בד"ה ולא של שותפין דמשמע המיוחד לך] ואם אינו ענין לבכור כו' תנהו ענין למעשר בהמה. והנה גבי חמץ מה דממעטינן של אחרים ושל גבוה אתי ג"כ מתיבת לך ואמרו בפסחים דף ו' ע"ב שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו לא הי' נקרא לך [ויעוין בסוגי' דבעירו חמירא דבני חילא בפסחים דף ה'] והיינו משום דהלכה פסקינן דהגול"מ לאו כמ"ד [ויעוין מ"ש בזה בשא"ר הלכות חמץ ומצה] א"כ לס"ד דגמ' דספיקות היינו ספק בכור ועכ"ז נכנס לדיר להתעשר משום דגול"מ כמ"ד שפיר הי' סיוע לדברי רבה דת"כ מוציאין מידו דאי אין מוציאין הא פטר נפשי' בממונו של כהן האף דעדיין לא תפסו כיון שיש לו זכות תפיסה יש לו בו דין ממון למ"ד גול"מ כמ"ד כמו דין ממון שיש להבעלים שהוא ג"כ רק משום גורם לממון דהא כעת עדיין אסור בגיזה ועבודה: ואין להקשות הוי לי' להגמ' להקשות בפשיטות דהוי שותפות לבעלים עם הכהן ושותפות פטורים ממעשר ז"א דהא מבואר ברמב"ם בהלכות בכורות פרק וא"ו דין יו"ד דאם הי' השותפות מתחלת הלידה חייבין במעשר:
אמנם לכאורה י"ל דיש בספק בכור דין ממון גמור אף בטרם יפול בו מום כיון דיכולין למכרו לאחר מי שירצה לקנות להחזיקו עד שיפול בו מום וכמבואר בתמורה דף ח' ע"ב ולא דמי לחמץ של הקדש בפסח אף שמותר להשהותו ויהי' לו היתר אחר הפסח עכ"פ בפסח אסור למכרו וליכא באותו העת שום דין ממון משא"כ כאן דמחמת שיש לו היתר כשיפול בו מום יש בו דין ממון עתה אף שעדיין לא נפל בו מום כיון דיכולין למכרו:
אך מדברי השואל שבשו"ת הרשב"א הנ"ל סי' ש"י מבואר החלטת דעתו דלא הוי דין ממון וז"ל שם דל"ד לספק פ"ח בכל צד שאין לדין דבר אלא לפי מקומו ושעתו וס' פ"ח ממונו של ישראל הוא עכשיו כשתופסו הכהן ולכך מוציאין מידו אבל ספק בכור אינו ראוי לישראל עכשיו כשתופסו הכהן ומפני שאפשר שיהי' ראוי לו לאחר זמן אתה מוציאו מידו עכ"ל
ולדברי השואל הנ"ל הי' מקום להסביר קושי' הגמ' נמצא פוטר ממונו כו' עפ"י המבואר בחידושי ריטב"א למס' סוכה דף ל"ד שכ' בד"ה של ערלה כו' בזה"ל משום שאין בהם דין ממון שאינו רשאי למכרם ונקיט הראב"ד כפשטן כיון דלית בי' היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן ולא נהירא וב' תשובות בדבר חדא כו' דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי' כו' יעו"ש: הרי דמדייק הריטב"א בלשונו כיון דאין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי' ר"ל אף שאין לו בה דין ממון מ"מ כיון שאין לאחרים זכות בו קרינן לכם ומינה גם בספק בכור אף לסברת השואל הנ"ל דדנין לפי מקומו ושעתו י"ל דשפיר מיקרי לך לגבי בעל הבכור וכ"ז דוקא אם תקפו כהן מוציאין א"כ אין לאחרים רשות וזכות אבל אם תקפו אין מוציאין מה מקום לומר שיהי' נקרא לך לגבי הבעלים הא אין להם בו דין ממון וגם רשות לאחרים לתופסו ומקשה הגמ' שפיר ויש ליישב בזה מה שקשה לכאורה למה הוצרך הגמ' להקשות נמצא פוטר ממונו כו' דהקושי' אינו רק אם הספק בכור יוצא בעשירי הו"ל להקשות בפשיטות איך ימנה הספק בין המנוין למעשר כיון שאינו שלו דהוי ממונו של כהן אם יתפסנו ולא קרינן גבי בעלים יהי' לך וגרע משותפות מתחלת הלידה דכח כל שותף פושט בכולו משא"כ כאן ע"י התפיסה איבד בעל הספק בכור כל זכותו אבל לפי הנ"ל י"ל דבאמת סברת השואל הנ"ל דחוי' בדברי הנ"ל כיון שיש להבעלים זכות למכור הספק בכור שפיר קרינן בי' לך דיש לו בו דין ממון וקושי' הגמ' הוא רק אם הספק בכור יוצא בעשירי שאז אין עוד להבעלים זכות מכירה דהא מעשר אסור למכור מדאורייתא מלאו דלא יגאל כמבואר בפ"ק דמעשר שני מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי כו' [ויעוין תמורה דף ה' ובזבחים דף ל"א וברמב"ם פ"ו מהלכות בכורות] א"כ תו ליכא זכות להבעלים רק כשיפול בו מום אבל כשאנו דנין לפי מקומו ושעתו ל"ל בו שום זכות ואי תקפו כהן מוציאין הי' קרינן בי' לך לגבי הבעלים כסברת הריטב"א דאף בדבר האסור בהנאה לכם קרינן בי' לגבי הבעלים אם אין לאחרים בו שום זכות אבל מהא שנמנה לבין המנויין ליכא הוכחה כיון שאינו מעשר נשאר להבעלים בה דין ממון למכור לאחרים וקרינן בי' לכם אף שיש לאחרים זכות ע"י תפיסה וכיון דכ"ז שלא יתקף הכהן הוא ממון גמור של הבעלים (ויש להסביר עוד דאם יוצא עשירי ונתפס עליו קדושת מעשר וראוי להקרבה ע"ש מעשר או בכור ושיהי' נאכל לכהנים חל על בעליו לאו דבל תאחר. ואינם יכולים להחזיקו עד שיפול בו מום ואין להם רק זכות אם יפול בו מום תוך שנתו):
אבל לפי"ז יש לכאורה להקשות לפי מה דאי' בתמורה דף זיי"ן תנן בכור מוכרין אותו כו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בזמן הזה אבל בזמן שבהמ"ק קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי כו' מיתיבי רב משרשי' כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' בכורן ירעו עד שיסתאבו כו' בשלמא אי"ל לכהן זכי' בגווי' שפיר אא"א לית לי' ליתי גזבר ולשקלא כו' והכוונה מפרש רש"י דאם יש זכי' לכהן בבכורות תם יכול כל חד וחד לומר לכהן אני כהן וליכא איסור גזל דשמא זה כהן וזכה בו והממע"ה אבל אי ל"ל זכי' יכול הגזבר ליקח ממנו דלא שייך הממע"ה דאף אם הוא כהן ל"ל בי' זכי' עד אחר הקרבה. א"כ י"ל דאף דספק בכור ת"כ אין מוציאין היינו כיון דאינו ראוי להקרבה הוי כבכור תם בזה"ז דאית לי' לכהן זכי' בגווי' מחיים ושייך הממע"ה משא"כ כשיצא עשירי תו ראוי להקרבה דבכור ומעשר שוים לכל מילי ממילא אין לכהן בו זכי' מחיים דכיון דעיקר תפיסתו הוא מחמת דשמא הוא בכור ובבכור היכא שראוי להקרבה לית לכהן זכי' בגווי' ולא שייך גבי' הממע"ה והוי כעומד באגם ומבואר בתומים דבעומד באגם נשאר בחזקת הבעלים. לולי דברי הראשונים הנ"ל הייתי סבר לומר דקושי' הגמ' כיון דקודם שנתקדש לעשירי הי' להכהן זכות תפיסה אין ראוי לחול עליו שם מעשר אבל לפי מה שהוכחתי כנ"ל דבמה שיש להכהן זכות תפיסה לא נתבטל דין ממון של הבעלים קודם שנתפס בקדושת מעשר כיון שהיו יכולין למכרו. וצ"ל דעיקר קושי' הגמרא דבעת שנתפס בקדושת מעשר ונאסר המכירה בטל דין ממון של הבעלים מחמת זכות שיש להכהן בתפיסה א"כ קשה כנ"ל דכיון שחל עליו שם מעשר אין לכהן עוד זכות תפיסה והוי דין ממון לבעלים בין קודם שנעשה מעשר ובין אח"כ:
וי"ל דהנה באו"ת מדחה את דברי הש"ך בספרו ת"כ מ"ש דלפי הס"ד מיירי הברייתא דספיקות בספק בכור בהמה טהורה כי לא יתכן לומר דכל הנך אמוראי טעו ולא ידעו מהדרש יהי' קודש ולא שכבר קדוש אך י"ל דלס"ד זו מוקי הברייתא בבכורות חוץ לארץ שאין בו קדושה לדעת הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות דין ה' ואליבא דר"ע בתמורה דף כ"א וכן מבואר באס"ז למס' ב"ק דף י"ב שכ' בזה"ל ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל בכור הבא מח"ל אף בזמן שבהמ"ק קיים מקדש בו אשה ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי אינו ראוי להקרבה דהלכה הוא שאם הביא אין מקבלין ממנו כו' אבל גדולי המגיהים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא שלא לקרב אבל מ"מ קדושת בכור יש בו שלא ליגזז וליעבד עכ"ל ובודאי כוונתו לדעת הרמב"ם הנ"ל והחולקים עליו הראב"ד בהשגותיו והרשב"א בתשובותיו סי' של"א ותכ"ז. ובשו"ת הר"ן סי' ז'. הרי לדעת הרמב"ם בכור ח"ל מותר בגיזה ועבודה רק שאינו נאכל כשהוא תם וכמבואר ברמב"ם דין הנ"ל ולא יקרב אלא יאכל במומו ולכך מחשיבו הרמב"ם כחולין כיון שאין בו איסור גיזה ועבודה ונוהג בח"ל ליתנו לכהן ושלא לאכלו תמים וז"ל הר"ן בתשובה הנ"ל אבל נראה שעיקר סמיכתו של הרמב"ם ז"ל הוא על ההיא סוגיא בתמורה דתנן התם בפ' ואלו קדשים ובאין מח"ל לארץ חוץ מן הבכור ומעשר כו' ונראה שסבר הרמב"ם ז"ל דלר"ע אינו קדוש כלל דלא מסקינן התם ולא בשום דוכתא עלה דההיא כאן ליקרב כאן לקדש וכיון דקי"ל כר"ע מחביריו נקטינן דאין בכור בח"ל קדוש כלל דדוקא גבי מעשר בהמה מסקינן התם בבכורות דף נ"ג כאן ליקרב כאן לקדש אבל בבכור לא מסקינן הכי בשום דוכתא עכ"ל א"כ לפי"ז אליבא דר"ע יכולין להפריש ספק בכור בח"ל למעשר ונתפס בו קדושת מעשר שלא ליגזז וליעבד וליכא למעט מוהי' קודש ולא שכבר קדוש דלא הי' עליו קדושה זו מצד בכורה [וצ"ע בלשון הגמ' בבכורות דף נ"ג מאחר שאינו קרב אמאי קדוש לנאכל במומו לבעלים עכ"ל] ויכולין לאוקמא הברייתות ספיקות נכנסין לדיר להתעשר בספיקות בכורות ח"ל וכדאוקמי אביי ורבינא בגמ' בתמורה דף ח' ברייתא ומשניות בבכורות חוץ לארץ ויעוין ב"ק דף י"ב א"כ שפיר הביא ר' חנינא סייעתא לרבה דאי אמרינן ת"כ אין מוציאין נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן דכיון שמיירי בבהמות ח"ל אף כשנתפסין בקדושת מעשר אינם נקרבים, א"כ יש לכהן התופס בו מספק בכורה זכות בחיי' ושייך דין הממע"ה ורבי אחא מדיפתי סובר דת"כ אין מוציאין א"כ בלא"ה א"א לומר דמיירי בספק בכור ח"ל דא"כ יש לכהן בו זכות תפיסה והוי פוטר ממונו בממונו של כהן אלא ע"כ מיירי בבכורות ארץ ישראל דאין לכהן בו זכות תפיסה כשנתפס גם בקדושת מעשר כיון דראוי להקרבה וכנ"ל. ולזה מקשה יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ולפי"ז איכא הוכחה מרב אחא מדיפתי ורבינא דס"ל ת"כ אין מוציאין דאל"כ אמאי לא אוקי דספיקות מיירי בבכורות חו"ל:
עוד נ"ל דאף לשיטות הסוברים דבכור ח"ל אסור בגיזה ועבודה מ"מ השוחטן בחוץ אינו חייב כרת כעל שחוטי חוץ כיון שאינו קדוש להקרבה וא"כ בספק בכור ח"ל ליכא שום ספק כרת רק ספק איסור דגיזה ועבודה ולשיטת הרמב"ם והראב"ד דספיקא דאורייתא לקולא הוי כאינו קדוש כלל ול"ק יהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש ויעוין בכ"מ על דברי הרמב"ם בדין בכור ח"ל:
אבל עדיין צ"ע דלפי הנראה מסתימת דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות דין ב' דעתו דמעשר מבהמות ח"ל שוה למעשר בהמות ארץ ישראל ולא הביא כלל דקדושתו אינו ליקרב אף שבבכור ח"ל סובר כר"ע ומצאתי שכבר האריך בזה בשו"ת שער אפרים סי' ע"ט ולפי הנחותיו שמה יש להחזיק דברי הנ"ל אף לשיטת הרמב"ם אבל דבריו שמה דחוקים:
ובכדי ליישב קושייתי הראשונה הנ"ל דמאי מקשה נמצא פוטר ממונו כו' הא אין לכהן זכי' בבכור שראוי להקרבה צ"ל דרב חנינא סובר דיש לכהן זכי' אף בבכור תמים בזמן הבית וחולק בזה ארב נחמן אמר רבה בר אבוהו והרווחנו בזה לתרץ דברי הרמב"ם שלפי הנראה מפשטות דבריו בהלכות תמורה פ"א דין ט' שכ' ואין הכהנים ממירין בבכורה שאע"פ שהוא זוכה בה מחיים אינו זוכה בה מתחלה שהרי תחלה בבית ישראל כו' מבואר שחולק אדברי רב נחמן הנ"ל וכבר העיר ע"ז הלח"מ פ"א מהלכות בכורות דין י"ז ומעייל פילא כו' בדברי הרמב"ם ולדעתי גם בהלכות בכורות נראה שדק בדבריו במ"ש וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו עכ"ל שהכוונה שאף שהכהן זוכה בו מחיים אין בכלל זה זכות מכירה וכל זה נגד כל הסוגיא בתמורה דף ח' ודע דהרמב"ם פ"ו מהלכות פסולי המקודשין דין י"ג כ' הבכור והמעשר שנתערבו יאכלו במומן והוא מהתוספתא כמ"ש הכ"מ ודלא כר"ש שסובר דלא חיישינן בהבאת חדשים לבית הפסול ע"י מיעוט אוכליהן או בזמן האכילה יעו"ש אמנם עדיין יש מקום לדברי הנ"ל דאכתי י"ל דליכא ראי' מהברייתא דספיקות דדילמא ר"ש הוא ולדידי' ספק מעשר או בכור קרב ממ"נ וכיון שעומד להקרבה אין לכהן בו זכות:
גם אפשר לצדד דאף לרבנן שפוסק הרמב"ם כוותייהו לא חיישינן בהבאת קדשים לבית הפסול כ"א היכא שנתערב קרבן בקרבן שממועט אחד מהקרבנות מאכילתו וחיישינן דילמא עי"ז אתי לידי נותר ונצטרך לשורפו כמו שמפרש רש"י בזה במס' זבחים דף ע"ד ויעו"ש גם בדף ע"ה. אבל לא בגוונא דידן שבבהמה אחת יש ספק אם הוא בכור או מעשר דיש בשעת הקרבה לענין הבאה לידי פסול ב' ספיקות ספק דילמא לא יבוא לידי פסול נותר שיהי' אוכליהן כל הצורך לאכול כולו קודם זמן הנותר ואף אם יבוא לידי נותר דילמא באמת בכור הוא. שוב ראיתי בבכורות דף ס"א שמפורש שם מדברי הגמ' ופי' רש"י ד"ה אין מביאין קדשים לבית הפסול שאף במיעוט אוכליהן הוי כמביא קדשים לבית הפסול וזה ממש כדברי התוספתא הנ"ל אבל המעיין שם בדברי רש"י במ"ש שמא לא יהי' מצוין אוכלין כו' והשתא מביא א' מהם שהוא מעשר לבית הפסול כו' יראה שדברי הראשונים הנ"ל נכונים די"ל דלא חיישינן להבאת פסול רק בתערובות בהמה בבהמה שיש רק ספק א' דשמא לא יהי' מצוין אוכלין ויבוא קרבן א' לידי נותר בחנם משא"כ בקרבן א' דאף אם יביא ע"י מיעוט אוכלין לידי נותר יכול להיות שאינו בחנם דדילמא בכור הוא:
וע"ד פילפול נ"ל ליישב קושי' האו"ת מה שהקשה על הש"ך איך ס"ד לומר דס"ד הי' דהברייתא דספיקות מיירי בספק בכור בהמה טהורה וכי נעלם מהנהו אמוראי הדרש דיהי' קודש דבספרא סוף פרשת בחקותי איתא בזה"ל ומנין שמעשר בהמה בעומד ועשר קאי ת"ל יהיה קודש מלמד שמעשר בהמה בעשר תעשר כו' יעו"ש הרי דיהי' קודש אתי לדרשא אחרינא ואין הכרח למעט מזה הספק בכור אמנם נ"ל דקשה לפי שיטת הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא לקולא למה לי העשירי למעט ספק מחיוב מעשר. ונראה פשוט דלק"מ דצריכין למעט בקפץ אחד מן המנוין לדיר שבכולן פטורין אף שהי' עליהן חזקת של חיוב מעשר להתעשר ובמקום חזקה ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אמנם לפי"ז ע"כ מוכרח דבעומד ועשר קאי דאל"כ דליכא כלל חיוב מעשר מאי חזקת חיוב שייך. ובזה א"ש התכת דברי הגמ' דאחרי דברי אביי שאמר העשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק מביא הגמ' קושי' ר' אחא מדיפתי שהקשה לרבינא מאי ספיקות אי לימא ספק בכורות יהי' קודש אמר רחמנא כו' דבלא זה לא הי' קשה דהיינו יכולין לומר שקאי כדרש הספרא הנ"ל אבל השתא דאיצטרך העשירי למעט ספק ממילא מוכח דבעומד ועשר קאי וכנ"ל ומיותר יהי' קודש לדרשא ולא שכבר קדוש ומקשה הגמ' שפיר אמנם לכאורה קשה לפי מה שאמרנו ע"כ צ"ל דר' אחא מדיפתי ורבינא סוברים ספיקא דאוריית' לקולא וא"כ איך ממעט מויהי' קודש ספק בכור הא מדאורייתא ספיקא לקולא ולא הי' על הספק שום קדושת בכור ועל הקרא גופיה לא קשי' די"ל דאתי למעט היכא שיש חזקה או אקבע איסורא דבכור אבל עכ"פ לא קשה מברייתא דספיקות די"ל שמיירי בספיקות שאין בהם חזקה וספיקותם מדאורייתא לקולא וצ"ל דאף דספיקא דאורייתא לקולא שאני בכור שיש בספק כרת לענין שחיטתו בחוץ ולכך ספיקא להחמיר ויעוין בחולין דף קל"ד ע"א וכדברי הגירסא ברמב"ם מהלכות טומאת מת שמחלק בין ספק כרת לספק לאו ומיושב דברי הרמב"ם במה שפוסק ת"כ אין מוציאין מידו ול"ק עליו מברייתא דספיקות כי אליבי' הברייתא מיירי בספק פ"ח ובשה הפודה הספק פ"ח הי' לבעלים חזקת ממון ולכך בספק פ"ח ת"כ מוציאין מידו. ורבה לשיטתי' דידוע מדברי האחרונים שהאריכו בזה דלדברי רבה ביבמות דף פ"ב שסבירא לי' כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת ליכא לחלק בדין ספק דאורייתא וע"כ צ"ל לדידי' או שסובר דגם ספק כרת לקולא מדאורייתא ואשם תלוי אלא בחתיכה א' משתי חתיכות או שסובר כמ"ד חתיכה א' שנינו ולדידי' גם ספק לאו אסור בדאורייתא א"כ לשיטתו ממ"נ ל"ק קושי' ר' אחא מדיפתי הנ"ל דאם סובר ספיקא דאורייתא לקולא אף בספק כרת גם בספק בכור לקולא מדאורייתא ולא אימעט ספק בכור מוהי' קודש ולא אתי יהי' קודש למעט רק קדשים ודאי וכ"מ בבכורות ואם סובר דספיקא דאורייתא לחומרא בלא"ה צריכין יהי' קודש לדרש ספרא הנ"ל דאין להוכיח הדרש דספרא מעשירי ודאי כנ"ל דאם סובר סד"א לחומרא צריכין עשירי למעט ספק אף בלא קפץ א' מן המנוין שהיו חזקת חיוב לעשר. ולכך מביא רב חנינא סייעתא לרבה מברייתא דספיקות דלשיטתו מיירי הברייתא בספק בכור בהמה טהורה ומוכח מהברייתא דתקפו כהן מוציאין אותו מידו:
וליישב הקושי' על הרשב"א שהבאתי בראש הסוגי' לפ"ד דגם לסיד מיירי הברייתא דספיקות בספק פ"ח איך מייתי ר' חנינא סייעתא לרבה הא הסברא פשוטה לחלק בין ספק בכור לספק פ"ח כפי סברתו דבספק בכור לא הי' לבעל הספק בכור מיום הלידה משא"כ בספק פ"ח דהי' לו חזקה בשה קודם הפדיון גם לפ"ד הרשב"א רבה בעצמו מודה דת"כ אין מוציאין ולכך קאמר רבה הלשון לעולם אימא לך וא"כ איך מייתי ר' חנינא סייעתא לסתור דברי רבה. ונלע"ד דבמס' בכורות דף י"ט ע"ב אי' במשנה הלוקח בהמה מן הנכרים ואינו יודע אם בכרה או לא בכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמורה בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק א"ל ר' עקיבא אלו בולד לבד הבהמה נפטרת הי' כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שלי' יעו"ש והקשה בגמ' מכאן ואילך ספק אמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדת בתוך שנתן כו' אלא אמר ר"י מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא כו' יעו"ש רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי' במעשה אבל רובא דתלי' במעשה לא אזלי בתר רובא ומקשה הגמ' א"כ בדברי ר"י דלא חייש לטינוף משום דלמיעוטא לא חייש והאמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא ומשני כי חייש למיעוטא לחומרא אבל לקולא לא חיישינן וכתב שם בתוס' ד"ה לקולא לא חייש ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח ומיהו גבי חמורה קשה דהוי לי' להעמיד ביד הבעלים ולא ניזול בתר רובא שאפי' רב מודה הכא דאין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל דגזר חמורה אטו בהמה עכ"ל הרי למידין מזה שי"ל אף שיש בפ"ח חזקת ממון לבעלים מ"מ צריך ליתן לכהן משום גזירה דבכור בהמה טהורה ומכ"ש שיהי' סברא לומר כן בדין תקפו כהן שנגזר בפ"ח כשתקפו כהן אטו ספק בכור בהמה טהורה וליתא לסברת הרשב"א הנ"ל שמחלק בין ספק בכור בהמה טהורה לספק פ"ח וצ"ל שאין דמיון לשם דשאני התם שיש לחוש לתקלות איסור דאם נפסק בחמורה בת שלש שלא ליתן הפדיון לכהן מטעם חזקת ממון יטעו הרואים שגם בפרה בת שלש הניקחים מהנכרי לא יתן לכהן ולא יקריבו ויבטל הקרבת הבכור דלענין הקרבה אזלינן בתר רובא שמצותו להקריב ובבל תאחר קאי אבל כאן בספק פ"ח היכא דליכא רוב למה נגזר אטו ספק בכור בהמה טהורה דמאי צד איסור יוצמח מזה דהא בלא"ה אינו מותר להקרבה מצד ספק חולין בעזרה ואין אנו דנין רק של מי יהיה של ישראל הבעל או של כהן גם אין לגזור דאם נפסוק גבי פ"ח מוציאין יפסוק כן גם גבי בכור דאין גזירה בזו גזירת איסור ומוציאין או אין מוציאין הוא ביד ב"ד ולב"ד טועין לא חיישינן ואף אם הי' לחוש וכי בשביל זה נפקיע זכות בעלים ואין לומר דגם הכא יש לגזור משום איסור שלא יבואו להתיר הספק בהמה טהורה בגיזה ועבודה ז"א דאיסור גיזה ועבודה בספיקות לא תלי' כלל בדין התפיסה אם תקפו כהן אין מוציאין וכדברי רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה וכיון דאין הדינים תלוי' זה בזה שפיר י"ל כסברת הרשב"א הנ"ל שבספק בכור טהורה אין מוציאין כשתקפו כהן ובספק פ"ח מוציאין אמנם כ"ז לשיטת רבה אבל לרב המנונא שסובר שאינו אסור בגיזה ועבודה רק משום דתקפו כהן אין מוציאין אבל אי מוציאין הי' מותר בגיזה ועבודה א"כ שפיר י"ל דלדידי' שיש לדין גם בספק פטר חמור דאם תקפו כהן אין מוציאין משום גזירה אטו ספק בכור טהורה דאם יוציא בספק פ"ח מיד הכהן יטעו הרואים שגם בספק טהורה הדין כן וממילא יבוא לידי גיזה ועבודה בספק טהורה ויעבור על ספק איסור דאורייתא דאף לשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא לקולא גבי ספק בכור לשיטת ר' המנונא כיון דתקפו כהן אין מוציאין ספיקא דאורייתא לחומרא דהוי כאלו זכה הכהן והקדישו והשתא א"ש התכת הסוגי' דרב המנונא סבר שאין ספק איסור בגיזה ועבודה רק משום דתקפו כהן אין מוציאין וממילא גם בספק פ"ח ת"כ אין מוציאין משום גזירה שלא יבוא להתיר בגיזה ועבודה גם בספק בכור טהורה ודחה רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין. ר"ל בספק פ"ח ולכך קאמר לעולם אימא לך כי באמת מודה הוא דבספק טהורה דליכא חזקת בעלים תקפו כהן אין מוציאין מידו וכמו דמדקדק הרשב"א מלשון רבה שסובר תקפו כהן אין מוציאין רק דלשיטתו לא תלי' בדין גיזה ועבודה ליכא למיגזר בספק פטר חמור אטו ספק טהורה והדין בספק פ"ח שיש לבעלים חזקת ממון שאם תקפו כהן מוציאין והשתא א"ש הסייעתא שמביא ר' חנינא לרבה מברייתא דספיקות דשם מיירי בספיקות פ"ח כדמסיק בגמ' ושם לשיטתו של רבה תקפו כהן מוציאין ולכך שפיר מעשר אבל אי ס"ד דתקפו כהן אין מוציאין ר"ל דאם נאמר כדברי ר' המנונא דתלי' זה בזה דאיסור גיזה ועבודה אינו רק משום דתקפו כהן אין מוציאין ולפי"ז צריכין לפסוק גם בספק פ"ח שאין מוציאין מטעם חשש גזירה כנ"ל, שאם יהי' הדין שמוציאין יטעו שכן הדין גם בספק בכור וממילא לא יאסרו בגיזה ועבודה ע"כ גם בפ"ח אין מוציאין א"כ שגם הכא בברייתא דספיקות שמיירי בספק פ"ח גם כן הדין דאין מוציאין השה הרי פוטר ממונו בממונו של כהן ומה שאמר ר"ח ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין קאי אספק פדיון חמור דמיירי מיני' בברייתא דספיקות ואליבא דר' המנונא י"ל שסובר כתירוץ רבינא בבכורות דמתרץ דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא ודו"ק:
באופן אחר נראה להסביר במה פליגי רב המנונא ורבה ויתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל דלכאורה אינו מובן דברי ר"ה איך מביא ראי' מאיסור גיזה ועבודה דשאני התם דהוי ככל ספק וכדברי רבה שמתמה קדושת בכור קאמרת והנה מתוך דברי הר"ן ושארי מפרשים שדבריהם מובאים באס"ז נראה לכאורה לפרש שר"ה סובר שבכל ספק בכור י"ל חזקת חולין שהי' לעובר במעי אמה ורבה דחי לי' דלא שייך לומר חזקה מצד עובר ויש להסביר שתלי' בסברא חזקה עשוי' להשתנות ויעוין בקידושין גבי קידשה אבי' בדרך ובשו"ת הר"ן וידוע דלא מיקרי חזקה העשוי' להשתנות אלא היכא שהשינוי הוי שתהא בא מאלי' ולא כשצריך להיות השינוי במעשה וא"כ שפיר מדויקים דברי רבה במה שאמר קדושה הבאה מאלי' שאני אמנם קשה לפי הכרעת הפר"ח ביו"ד כדברי הרבינו יונה והרשב"א ז"ל דאף במקום חזקה אסורות כל הספיקות מדרבנן א"כ האיך הביא ר"ה ראי' מאיסור גיזה ועבודה ונ"ל דביבמות דף למ"ד ע"ב איתא במשנה וכולן שהיו בהם קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצת ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כו' דהוי ספק קידושין ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או יש בי עדים ואין בו זמן כו' זה ספק גרושין גמ' ואנו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק א"ל אביי חי הכי בקידושין נמי נימא אשה זו נמי בחזקת היתר ליבם עומדת כו' התם לחומרא כו' אי הכי גירושין נמי כו' התם אם אתה אומר חולצת מתייבמת: כי' יעו"ש כל הסוגי' היוצא מזה היכא שמן התורה מותר מטעם חזקה רק מדרבנן יש להחמיר ולאסור אף במקום חזקה לא אסרו חכמים רק היכא שליכא חשש תקלה ע"פ החומרא שהוסיפו מדרבנן ולפי"ז י"ל גבי ספק בכור טהורה היכא שמן התורה מותר לא הי' נחכמי' להחמיר באיסורים מדברי סופרים דהא איכא חשש תקנה שיאמרו מדאסור בגיזה ועבודה ודאי בכור הוא ואתי למיקרבי בפנים ומצינו שגזרו חכמי' כעין זה גם גבי כהנים יעוין מס' בכורות דף י"ח ע"א ודף כ"ז ע"א ובקידושין דף מ"ו ע"ב ולכך סבר רב המנונא דאי לאו משום דבכל מקום שתקפו כהן אין מוציאין הקדישה מוקדש לא הי' לחכמים לאסור ספק בכור בגיזה ועבודה ומדחה רבה קדושה הבא מאלי' שאני וכדברי הר"ן דכאן ליכא דין חזקת חולין וספיקא אסור מדאורייתא:
ויש לומר בדרך פלפול מה שמדקדק באס"ז בדברי ר' המנונא שאמר והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין דאמר המוציא מחבירו עליו הראי' וכי לא תקפו אסור כו' בגיזה ועבודה הא עיקר ראיית ר"ה מדין איסור גיזה ועבודה שע"כ הטעם משום דתקפו כהן אין מוציאין ול"ל לאכוחי דתקפו כהן אין מוציאין מלשון המשנה המוציא מחבירו עציו הראי' וי"ל דבקידושין דף מ"ו ע"ב על פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו וגמר ונתן לשם מתנה ומותיב רבינא ע"ז שם המפריש חלתו קמח אינו חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח וגמר ונתן לשם מתנה. ומשני שאני התם דאפיק מיני' חורבא זימנין דאית לי' לכהן פחות מחמשת רבעים קמח והאי אליש לי' בהדי הדדי כו' מי לא תנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומה ומעשר ממקום אחר ובתרי מנא ציית ובחד מנא לא ציית כו' ואב"א לעולם כהן מיצת ציית ופרש"י דכהנים זריזין הם כו' דאין נותנים תרומה אנא לכהן חבר וקסבר בע"ה כו' יעו"ש היוצא מסוגי' הנ"ל שיש שתי אוקומתות ולחד אוקמתא לא חיישינן לתקלה גבי כהנים המקבלים מתנות כיון דחברים הם וי"ל דז"א רק בדבר שהבעה"ב נותן מדעתו דבסתמא אין שום בע"ה נותן רק לחבר דאין ליתן מתנות לכהן ע"ה. אבל אי אמרינן תקפו כהן אין מוציאין ולשיטות הסוברים שאף מי שאינו ממכירי כהונה כשתופס אין מוציאין שפיר יש לחוש דילמא יתפיסנה כהן שאינו חבר וכיון שאסור בגיזה ועבודה יחזיק אותו לבכור ויקריבנה וזה כוונת התכת דברי רב המנונא והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין דקתני הממע"ה וכי לא תקפו אסור בגיזה ועבודה. ר"ל כיון דתקפו כהן אין מוציאין לא הי' לאסור בגיזה ועבודה מדרבנן משום חשש תקלה כו' אלא ודאי שמדאורייתא אסור הספק משום דזה הוי כהקדישה הכהן. והשיב לו רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה כו' כלומר שסובר רבה דחזקת חולין לא חשיבי חזקה דאף שבהיותו עובר הוא חולין עשוי להשתנות מאלי' ביציאתה מרחם אמו וחזקה כי האי לא חשיבי חזקה א"כ ספיקא אסור מדאורייתא אף אם הי' הדין דתקפו כהן מוציאין ולכך אף דבאמת ת"כ אין מוציאין מידו מ"מ אי אפשר להתיר בגיזה ועבוד' כיון שהאיסור אינו מדבריהם רק מדאורייתא ואם נאמר כדברי ספר ת"כ דר"ח ואביי סברו דברייתא דספיקות מיירי בספיקות בכורות טהורים א"ש בפשיטות המשך דבריהם לסייע לרבה מברייתא דספיקות:
אמנם אף כשנאמר דהבריייתא מיירי בספק פ"ח יש לפרש על נכון פשטן דבריהם של ר"ח ואביי. דלכאורה קשה לשיטת הרשב"א שמחלק בין תקפו כהן בין ספק בכור טהורה לספק פ"ח הא במתניתין קתני אחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה הממע"ה ומלשון המע"ה מוכח דגם בספק פדיון פ"ח תקפו כהן אין מוציאין. דא"ל שקאי על ספק פטר חמור עצמו דכ"ז שלא נפדו בודאי אין הכהן יכול לתפוס דביד הבעלים לפדותו א"ו צ"ל שגבי ספק פטר חמור נקרא בסתם תמיד הכהן המוציא כיון שהי' לבעלים חזקת ממון גבי' שפיר תנן מתניתין סתם על שניהם דין הממע"ה דבספק בכור טהורה נקראים גם הבעלים הממע"ה כשתפס הכהן כיון שלא הי' להם חזקת ממון וגבי פטר חמור עצמו אין שום הממע"ה רק על הכהן. והשתא א"ש סייעתא דר"ח לדברי רבה. דאלו כדברי ר"ה דהאיסור אינו אלא מצד הדין דת"כ ע"כ לדידי' גבי ספק פדיון פ"ח תקפו אין מוציאין ותקשה לדידי' מברייתא דספיקות כנ"ל:
בסוגיא מעשה דר"ג וזקנים [דף י"א וקידושין דף כ"ז]
הפני יהושע מקשה על הא דמשמע בפשיטות בשמעתין דקידושין דר"ג מטלטלין אג"ק הקנה הם. ומוכיח מזה דמשדה בשכירות ומטלטלין במתנה מועיל אגב והרי כאן בב"מ מסיק ר"פ ורב אשי שדעת אחרת מקנה אותן שאני וי"ל שבדין חצר הקנה להם:
ולפענ"ד י"ל דמזה ראי' לשיטת הפוסקים שהכריעו להלכה דטוה"נ א"מ יעוין בש"ך חוה"מ סי' ש"נ וסוברים כיון דטוה"נ אינו ממון לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו ודלא כדברי מהר"מ שמובא במרדכי כאן בב"מ שדחק לפרש דמצד קנין המקום מיקרי דעת אחרת אף דלגבי הטוה"נ לא הוי דעת אחרת יעו"ש ובלא"ה לא יתכנו דבריו לשיטת הש"ך חוה"מ בסי' ר"ב דבקנין חצר צריך שיהי' תחלה הקנאת החצר ואח"כ בא קניות המטלטלין שבתוכו וכן מבואר מדברי הריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין וא"כ לא מועיל דעת אחרת שבהקנאת החצר לענין קנין המטלטלין שאינו בא בב"א עם קנין החצר. וכבר העיר ע"ז בס' קצה"ח ח"ב:
והא דמהני בטוה"נ הקנאת מטלטלין אג"ק (ובפרט שהסוגי' אזלא אליבא דעולא והוא סובר להדיא בספ"ב דקידושין דטוה"נ א"מ). נ"ל ליישב עפ"י דברי תוס' רי"ד שגריס בסוף פ"ב דקידושין בסוגי' שם דכ"ע טוה"נ א"מ ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי פליגי ומפרש שם בתוס' רי"ד דלמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד משלם הגנב האוכל טבל דמי כולו דכיון שעדיין לא הורמו ולא היה לכהן עדיין שום חלק בטבל והי' ביד הבעלים למוכרו בטבלו לאחרים כלומר לעכו"ם מעתה י"ל דאף דלאחר הפרשה טוה"נ א"מ מ"מ ז"א אלא היכא שהופרש תחלה ואח"כ תהא הקנאה לאחרים בזה אמרינן כיון שכבר הופרש והוי חלקו של כהו ואין לבעלים עוד בו רק הכח למוכרו לאיזו כהן שירצה דאינו רק טוה"נ ואינו ממון אבל היכא שהבעלים עושים ההפרשה והקנין בב"א הוי שפיר כמקנה את שלו דהא קודם שהפריש והקנה בעודו בטבלו הי' לגמרי שלו ובידו הי' למכור בטבלו ושלא להפריש כלל ובהפרשתו הוא שעושה גם הקני' להכהן או ללוי מיקרי שפיר מקנה דבר שהוא שלו ושייך בזה הקנאת מטלטלין אג"ק דהא בהפרשתו הוא כמקנה מטלטלין שלו אג"ק אבל אי בעי להקנות בקנין חצר שצריך שיהי' קניות החצר תחלה ובמעשה דר"ג שלא הי' מקום לחול שכירת המקום כ"א בעת הפרשות המעשרות שאז נקרא מקומו של המעשר וקודם הפרשת המעשרות ליכא שכירות המקום דהא לא הקנה מקום מיוחד רק מקומו של המעשרות ובאפס הפרשה דליכא עדיין שם מעשר הרי לא הוחל שכירות המקום כ"א עם ההפרשה והקנין של המעשרות א"א שיהי' עם שכירו' המקום לפ"ד הש"ך והריטב"א הנ"ל דבקנין חצר צריך שיהי' החצר תחלה של הבא לקנות המטלטלין שבתוכה וא"כ אין הקנין שע"י החצר בב"א עם ההפרשה רק אח"כ וכיון שקדמו ההפרשה הרי כבר סר שם בעלים מהמעשרות למ"ד טוה"נ א"מ ותו ליכא בשעת הקנין מטלטלין בקנין שע"י החצר שם דעת אחרת מקנה אותו. לכן אסיקו בסוגי' דקידושין שר"ג הקנה במטלטלין אג"ק דא"ש אף לפי ההילכתא דטוה"נ א"מ דקנין מטלטלין אג"ק בא בב"א ודברי ר"פ ורב אשי שסוברים כאן שהי' ההקנאה מצד חצר ובדעת אחרת מקנה אותו אינם אלא למ"ד דטוה"נ ממון ומיקרי אף לאחר הפרשה דעת אחרת מקנה אותו אבל לעולא ולפי ההילכתא דטוה"נ א"מ מוכרח לומר שהי' בהקנאת אג"ק ולא מדין חצר ויעוין תוס' ב"ב דף קכ"ג ע"ב ד"ה קסבר שמבואר מדבריהם שהי' גם לפניהם הגירסא בסוף פ"ב דקידושין כגי' התוס' רי"ד דכ"ע טוה"נ א"מ ובמתנות שלא הורמו כמשה"ד קמיפלגי. וכפי' התוס' רי"ד דרבי שסובר משלם דמי כולו סובר דלאו כמשה"ד והי' יכול למוכרו בטבלו. אבל מהסוגיא דנדרים דף פ"ה יש סתירה לזה יעו"ש ואין להקשות דהא גם ר' יהושע הקנה אג"ק תרומת מעשרו לראב"ע והרי מעשר שלו לא הי' בידו למכור לנכרי ז"א דאי אמרינן מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד אף כשאין בידו למכרו כלל מ"מ מיקרי כולו של הבעלים כיון שעדיין אין לכהן ולוי שום חלק בו וכשמפריש הוי כמפריש משלו ולא הוצרך התוס' רי"ד להוסיף בדבריו שהי' יכול למוכרו בטבלו לאחרים רק להסביר טעם חיוב התשלומין שמחויב הגנב לשלם דמי כולו לבעל הטבל דאי לא הי' ביד בעל הטבל למכור לאחרים לא הי' שם הפסד במה שאכלו הגנב דאף שהי' כולו של בעל הטבל מ"מ בשיעור התרומות והמעשרות שבו שהי' עליו חיוב הפרשה וליתן לכהן ולוי לא הפסידו ע"כ הוצרך התוס' רי"ד לומר שפיר הפסד דהא הי' בידו למכרו בטבלו כולו לאחרים אבל כאן בסוגי' דידן אין אנו דנין כ"א לענין דעת אחרת מקנה אם נחשיב בעל הטבל כמקנה משלו חלק המעשרות והתרומות או לא שפיר מיתלי תלי בדין שלא הורמו כו' דלמ"ד לאו כמשה"ד גם כשכבר הופרש המעשר וטבול הוא לתרומת מעשר אף שלא הי' ביד הלוי למכור טבל זה מ"מ כיון דבעוד שלא הפריש התרומת מעשר ממנו חשוב טבל זה כולו שלו הרי הוא המקנה משלו בהפרשתו והקנאתו התרומת מעשר לכהן ע"כ הי' גם על ר' יהושע נגד ראב"ע שם מקנה משלו כשהקנה אג"ק שהיתה ההקנאה וההפרשה בב"א ובההפרשה מיקרי מפריש משלו ממש:
העולה מדברי הנ"ל דהסוגי' דקידושין דההקנאה הי' במטלטלין אג"ק סוברת דטוה"נ א"מ רק משום דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד היו ביד ר"ג ור"י להקנות באגב. א"כ צ"ע לכאורה על דברי רבא וכי לא הי' להם סודר לקנות ואקדים דברי הריטב"א לקידושין שכתב שכיון שלא סיים ר"ג המעשרות בצפונו או בדרומו ע"כ צ"ל שר"ג סובר דיש ברירה והקנה שפיר לר"ע ור"י במעכשיו מדין ברירה דכשיפריש המעשרות יהי' למפרע מעכשיו שלהם אמנם בשעה"מ פ"ה מהלכות עירובין הלכה ז' הניח בצ"ע דברי הריטב"א שמסוגי' דפסחים דף פ"ז ע"ב לפי פי' רש"י ותוס' שם מוכח מדברי ר"ג שאמר מלך ומלכה כי' אין לא נאכל כו' שסובר דאין ברירה יעו"ש ואף שלדעתי יש לדחות ראי' זו עכ"ז עכ"פ אין הכרח לומר דר"ג סובר דיש ברירה וכיון שההלכה דאין ברירה מהראוי להעמיד כן גם שיטות ר"ג וקושי' הריטב"א דאם אין ברירה איך זוכה ר"ג מעכשיו לר"ע ור"י ל"ק לשיטות הר"ת שמפרש שלא הוצרך ר"ג רק לקרות מצות ביעור ולשיטתי' לא הי' צורך לתקנת במעכשיו וכן נראה מבואר להדי' מדבריו בספר הישר סי' תמ"ח שכ' בזה"ל שבשעה שהי' קורא השם הי' קורא בענין שיהיו יוצאים מרשותו לכשתכנס נ"ל שהכוונה לכשיתפרש שזמנו קודם הכניסה יעו"ש שמורים דבריו דר"ג הניח התבואה בטבלן ולא קרא שם מעכשיו וכן משמעות לשון התוס' בשמו בקידושין דף כ"ז יעו"ש במהרש"ל ומהרש"א רק שיהי' שם בעלים ר"י ור"ע על המתנות מעת שיופרשו ובכה"ג מהני אף למ"ד דל"ל ברירה כמבואר בסוגי' דצנועין כיון שאינו אלמפרע רק משיגיע העת ואילך והא שהי' מהני לקיחות הפרוטה לקנין כסף שלקח עתה מר"י ור"ע על קניות המקום שלא יחול אלא מעת הפרשת המעשרות א"ש לפי דברי התוס' ביבמות וכתובות דף פ"ב ע"א דמועיל קנין כסף להקנות ע"י לאחר שלשים ובלא מעכשיו ואף שנתאכלו המעות של הקנין בהגעת הזמן וכן פסקינן להדי' בש"ע אה"ע סי' מ"ם לענין קידושין וגם בקניות קרקע כמבואר בחוה"מ סי' קצ"א בסמ"ע ס"ק ט' ובש"ך שם ס"ק ד' כמו שמהני בקידושין כדאי' במס' קידושין דף נ"ט אבל קנין חליפין אינו מועיל כ"א במעכשיו ולאחר שלשים אבל בלא מעכשיו לא מהני הק"ס אלאחר שלשים כיון דהדרה סודרא למרי' כדאי' בנדרים דף מ"ח ובתוס' כתובות הנ"ל ובקידושין דף ס"ג ע"א ד"ה כגון ומובא בחוה"מ סי' קצ"ה ס"ה א"כ מאי מקשה רבא וכי לא הי' להם סודר הא י"ל דר"ג לא סבר ברירה וכיון דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד לא הי' להקנות מעכשיו אלא שיחול הקנין מעת ההפרשה ואילך ע"כ לא הי' בידו להקנות המתנות בק"ס דאין ק"ס מועיל רק בהקנאה שחנה מיד בעת עשיות הק"ס והוצרך להקנות המקום בכסף וע"י קנין כסף יכולה הקנאה שתחול מעת ההפרשה ואילך שאז יוברר חלק המעשרות ויהיו עם מקום קנוים מאז לר"י ור"ע:
ולולי דברי הראשונים שהעליתי דהסוגי' סוברת דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד הייתי יכול לדחות קושי' זו ולומר דרבא סובר כמו שהורמו דמי וא"כ אף למ"ד אין ברירה יכולין לזכות חלקי המתנות מעכשיו ללוים וכהנים ודמי לדין תבואה בטבלן שבאו ליד ק שזוכה במתנות שבו למ"ד כמי שהורמו דמי כדאיתא בפ' הזרוע דף ק"ל וכל זה מרומז בר"ש בפ"ה דמע"ש על המשנה דידן מעשה דר"ג וזקנים משנה ט' שכתב דאי כמי שהורמו הי' יכול לזכותן ואי לאו כמי שהורמו הי' צ"ל מה שאני עתיד יהי' מעושר יעו"ש כוונתו דהיינו מדין ברירה וא"כ א"ש דברי רבא וכי לא הי' להם סודר דהי' יכול להקנות חלק המעשרות שבתוך תבואתו במעכשיו ע"י הק"ס לר"י ור"ע אף אי ל"ל דין ברירה דהא כמי שהורמו דמי ושייכים ללוים ועניים ואין בהקנאתו רק קריאת שם שאותן החלקים יהי' נתונים לר"י ור"ע אמנם לפי מה שהעליתי דלשיטות עולא שאליבי' פלפול הסוגי' שסובר טוה"נ א"מ וכך לר' יהושע שסובר כן לפי האוקמתא בפסחים בסוגי' דכיצד מפרישין חלה בטומאה אין מקום להקנאה באגב כ"א כשנאמר מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ע"כ הוי שם בעלים על המפריש בהפרשתו והוא המקנה ולכך יכול להקנות אג"ק וכאשר בארתי לעיל קשה קושייתי הנ"ל בהבנת דברי רבא וכי לא הי' להם סודר דהא ע"י סודר ליכא הקנאה כ"א במעכשיו ולפ"ד התוס' במס' גיטין דף מ"ט ע"א שסובר רבא דאחין שחלקו לקוחות הן הרי דעת רבא בעצמו דלא אמרי' ברירה אמנם לשיטת הרמב"ם דאף בתבואה ליכא חיוב מעשרות מדאורייתא כ"ז שלא נכנס לבית י"ל לפי מה שבארתי בקונטרס אחר שעדיין הי' תבואתו ולפי גי' של ר"ג בשדה ולכך מקשה הגמ' וכי ר"ע ור"י בצד שדהו כו' לא הוי חיוב ביעור רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה:
ובדברי תוס' רי"ד הנ"ל יש לתרץ קושי' הרא"ש בנדרים דף פ"ה בד"ה ואי אמרת כו' שכתב שהסוגי' תמוה מאד כו' יעו"ש. ונ"ל דהנה מצינו פלוגתא בדין זה נהנה וזה לא חסר אם הנהנה מחויב לשלם יעוין ב"ק דף כ' ע"ב שלכאורה נשמע משם דהיכא דחסרו מעט לכ"ע מגלגלין עליו את הכל וכן פוסק הרא"ש והטור בסי' שס"ג. אבל בנ"י בשם הרמ"ה כתב דהילכתא כרבא וא"צ לשלם רק החסרון שחסרו וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה מעתה י"ל דהאוקמתא במס' קידושין לפי גי' תוס' רי"ד שפליגי במתנות שלא הורמו כו' וכפרושו דרבי סובר לאו כמשה"ד וחשוב שלו ולכך משלם דמי כולו הוא לשיטות הסוברים דזה נהנה וזה לא חסר משלם הכל לכך צריך הגנב לשלם דמי כולו כי נהנה באכילתו אף דבעל הטבל לא חסר דהא עומד להפריש המעשרות מ"מ הרי עכ"פ חסר קצת חלקו החולין ולכך מגלגלין על הגנב שאכלו ומשלם דמי כולו והמקשן בנדרים שמקשה ואי טוה"נ א"מ מה לי הורמו מה לי לא הורמו סובר דזה נהנה וזה לא חסר אינו משלם רק החסרון ולכך דחה הך תרוצא דפליגי במתנות שלא הורמו כו':
אגב אציע דברי הירושלמי פ"ה דמע"ש על המשנה דמעשה דר"ג וזקנים אמר ר' חנני' הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות אמר ר' יהושע בפירות המחוברים לקרקע מפרש הרא"פ שהכוונה שהיו מונחים על הארץ ולא בקופות אלו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואומר יזכה למעשר שבו כלום עשה עד שיסיים ע"כ. כוונת הירושלמי דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח אבל מה שמסיק הירושלמי עד שיסיים אינו מובן דהא אף במסיים ליכא הקנאה בכליו של מוכר ולהבין דברי הירושלמי אקדים לתרץ דקדוק בפי' רש"י לחולין דף ק"ל ע"ב ובדף קל"א ע"א שבדף ק"ל ע"ב בד"ה ופריך כתב רש"י וקמהדר דאתו לידי' בטבלייהו הבהמה שלמה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר ובדף קל"א ע"א ד"ה כמי שהורמו כתב רש"י זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו ע"כ וקשה למה לא כתב רש"י גם לעיל הך לישנא אחרינא. ונ"ל דלעיל דלעיל דמוכר בבהמה שלה המתנות א"א לולא שבעל הבהמה מסר לו הבהמה כדי שיזכה בהמתנות שבתוכה דהא הוי כפירות בכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח לכן צריך רש"י לפרש דמטעם הפקר זכה הכהן כי טוה"נ א"מ ואין שם בעלים עליהם לבעל הבהמה ואינו בשם מוכר או נותן ושפיר זכה הכהן מהפקר אף שמונח בכלי של מוכר כי לא מצינו שהכלי מבטל רשות הלוקח רק כשהכלי הוא של מוכר בעל הפירות שמונחים בהכלי ולא היכא שדבר הפקר מונח בכלי של אחד ובא הכלי עם דבר הפקר שבתוכה לחצירו של אחד הרוצה לקנות ההפקר שבהכלי בחצירו אבל לקמן גבי פירות הטבולים שא"ל דמיירי שאינם מונחים בכלי שפיר י"ל כלישנא אחרינא שכתב רש"י שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו וטוה"נ ממון ויעוין בפר"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק מ"ז שכ' שהנך תרי לישני מחולקים בזה אי טוה"נ ממון או לא והנה כ"ז היא אי אמרי' מתנות שלא הורמו כמשה"ד אבל למ"ד דלאו כמי שהורמו אף כשבא הטבל לרשות הכהן אינו זוכה במעשרות שבהן כ"א היכא שכבר סיים בעל הטבל המעשרות שבהן ואמר בצפונו או בדרומו יהי' המעשר ובכה"ג לכ"ע כמי שהורמו דמי ואי בעל הטבל מפקיר הטוה"נ שלו שפיר זוכה הלוי במעשרות שבו אף כשמונחים בכלי של בטל הטבל. וזה כוונת הירושלמי אלו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואומר יזכה למעשר שבו כלום עשה עד שיסיים כלומר דאף שאומר דהוי כמו שהורמו הי' יכול לזכות מעצמו מדין הפקר וכדברי רש"י בד"ה אינה ממון כו' אלא אפקורי בעלמא אפקורי גבייהו וכי אוגיר לי' מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר ע"כ ומדלא מוזכר במשנה שהי' ר"ג מסיים המעשרות ע"כ צ"ל שלא הי' מונח בקופה כ"א על הקרקע ולא היו כלל בכליו של ר"ג ושפיר הי' ביד ר"ג להקנות לר"י בקנין ע"י חצר במה שמשכיר המקום לר' יהושע אמנם לפי"ז דמתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד ור"ג לא סיים כלל המעשרות שבתוכה בצפונו או בדרומו אכתי קשה איך זכה ר' יהושע בהמעשר וצ"ל כמ"ש לעיל בשם ספר הישר דקרא שם שיהי' זוכים מעת הפרשה ואילך ואין להקשות דא"כ אכתי י"ל שהי' בקופתו של ר"ג רק שר"ג הפקיר הטוה"נ שלו לגבייהו והמה הי' יכולים לזכות בחצירם ככל הפקר שאין מנוע הזכי' בו אף כשמונח בכלי של אחר כנ"ל די"ל דלשיטות הסוברים דאין ביד אדם להפקיר דבר שאינו ברשותו אין לחול בפירות הטבולים ולמ"ד לאו כמשה"ד שם הפקר על טוה"נ מנתינות המעשרות בעוד שלא נפרשו ולא נסיימו כיון שעדיין לא נקרא שם טוה"נ בפירות הטבולים כ"ז שלא הורמו ואף כשאומר בעל הטבל אני מפקיר הטוה"נ מנתינות המעשר כשאפריש מטבל זה אפשר אין בהפקירו כלום דהוי כמפקיר דבר שעדיין לא הי' לו ממנו כלום כי כ"ז שהפירות בטבלן ובאפס סיום המעשרות כל הטבל שלו לגמרי אבל שם טוה"נ לא שייך בו עתה והרי הוא אינו מפקיר מן עצמות הטבל רק הטוה"נ מנתינות המעשרות שלא יוחל רק מעת שיפריש או יסיים עכ"פ. אמנם אכתי צ"ע לפי המבואר מסוגי' דכתובות דף נ"ט ע"א וע"ב בדין המקדש בדשלבל"ע היכא שבידו יעו"ש ובעיון היטב יש לחלק בין זה ובין דין הקדש דשם אבל אין כאן מקומו ויעוין תשו' ב"ח סי' קכ"ד שמפלפל בדין הפקר או סילוק מדבר שלבל"ע ויעוין באה"ע סי' צ"ב ס"ב. ובשו"ת הרשב"א סי' תק"ס:
ובאופן אחר יש ליישב דלכאורה קשה על דברי רש"י שכ' אפקורי בעלמא גבייהו דהא אין הפקר עד שיפקיר לכל והרי ר"ג לא הפקיר רק לגבייהו כי אמר נתון ליהושע נתון לעקיבא ולמה יהי' בזה דין להפקר וצ"ל דדמי למפקיר עבדו שיוצא לחירות וכבר נתעורר ע"ז בפ"י לגיטין דף ל"ח להקשות דהא לא הוי הפקר לכל: ותרצתי דבכה"ג שמיד שמפקיר זוכה העבד בעצמו מועיל ההפקר אף שלא הי' הפקר לכל דשאני שאר הפקר דכשאין ההפקר לכל הרי עדיין על זה שם הבעלים דכשיזכה בו אדם שלא הפקיר נגדו יהי' בידו להוציא ממנו ולכך לא שמי' הפקר משא"כ גבי הפקר העבד שמופקר בהחלט בלי שום אגד לבעליו דהא מיד שמפקירו זוכה העבד בעצמו ובזה יש לפרש גם דברי רש"י בגיטין דף ל"ח ע"א ד"ה בחזקה יעו"ש ותור הענין דאם מצד הענין מסולק האדם מכל וכל מדבר שהי' שלו בלי שום שיור מקום זכות מיקרי הפקר גמור אף בגוונא שלא הי' על דעתו שיזכה בו שום אדם כעין הדין שבכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זוכה בו שדינו כהפקר מטעם שאסח דעתי' של בעליו מזה השור כי סבר שיהי' נסקל והרי לפי מחשבתו אז לא הי' ביד שום אדם מישראל לזכות בו כי הוא מאיסורי הנאה מ"מ דינו כהפקר כיון שנאסר בהנאה יצא מרשותו לגמרי ועל דמיון זה במפקיר דבר שביד חבירו שהדין נותן שיצא בהפקירו זה מיד מרשותו ויקום ברשותו של זה כי הסיח דעתו מחפצו אף שבכה"ג אינו אלא כהפקר לאחד וא"ש בזה פלפול התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א דיועיל יאוש לגבי גזלן מדין הפקר כמו כן הכא בר"ג כיון שהשכיר המקום לר"י מיד שהפקיר אותו טוה"נ שלו נגדו זכה ר' יהושע בהמעשר בחצירו ושפיר מיקרי הפקר אף שאינו הפקר לכל ועפי"ז י"ל דלפי פי' הריטב"א שר"ג לא סיים מקום ורק מדין ברירה לכשישאיר המעשר בתוך אותן הפירות יוברר למפרע שזה הי' המעשר אפשר לומר דז"א רק אם הזכיי' בה מחמתו של ר"ג שהקנה מעכשיו לכשיפריש ויוברר למפרע המעשרות לר"י ור"ע מדין אגב או ע"י חצירם במקום המושכר להם אבל אם נאמר דלא זכו רק מצד שהפקיר ר"ג נגדם י"ל דהכא כיון שההפקר הוא רק לגבייהו ולא לכל העולם דבעלמא לא שמי' הפקר כ"א כשהוא באפיסת שיור זכות להמפקיר וכנ"ל והכא הרי עדיין לא פקע מעצמו מכל וכל זכותו של ר"ג. דהא בידו עוד שיפריש על טבל זה מתבואה אחרת שימרח אח"כ ויצרף לתבואה זו דבכה"ג לא יהי' שייך ברירה למפרע וכיון שאפשר שיושאר בזכות טוה"נ במעשר שיפריש ע"ז אינו כהפקר מעצמו כ"א מצד אמירתו שאמר שמפקיר לגבייהו וזה לבד לא מיקרי הפקר כוון שאינו הפקר לכל מעתה י"ל שהירושלמי אחז כשיטות הריטב"א לזה דייק הירושלמי הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות כלומר שהוא הקנה הטוה"נ לר"י ור"ע ולא שזכו מעצמם כזוכה מן ההפקר ולזה מסיים הירושלמי אמר ר' יהושע בפירות המחוברים לקרקע דאלו הי' בקופה של ר"ג הי' כדין פירות בכליו של מוכר ברשות לוקח שלא הי' מועיל רק כשהי' מסיים דאז הוי מועיל הפקירו לגבייהו וכנ"ל:
ובפשיטות יותר י"ל עוד דבאמת ההפקר לגבייהו לבד לאו שמי' הפקר והא דמיקרי הכא הפקר הוא מצד דטוה"כ אינה ממון כי כן הכוונה בסוגי' דזרוע שמפרש רש"י שהכהן זוכה מהפקר ואף שאין לוקח לכתחלה בלא דעת בעל המפריש הי' די לזה גלוי דעת של ר"ג שרצונו שיהי' לר"י ור"ע ולפי מה שבארתי לעיל כשיש ביד בעל הטבל למנוע א"ע מהפרשה ומקנה אז או בב"א עם ההפרשה הטוה"כ מיקרי שהקנה משלו דהא הי' בידו שלא להפריש כלל אבל אם הזכות בטוה"נ אינו באה כ"א כשכבר הפריש או סיים המעשרות בתוך הטבל אין עוד שם בעלים על הטוה"נ והמעשרות דינם כהפקר לענין זכות הכהן כשבאו הפירות לרשותו ויעוין בריטב"א לקידושין שכתב שמלשון מה שאני עתיד כו' נראה שהי' כוונתו שיהי' למפרע מדין ברירה אב לא סיים המעשרות בתוך תבואתו וכיון שלא סיים והי' עוד בידו למכור תבואתו בטבלו הי' הטוה"נ של הנתינות המעשרות שבו לקרוא לגבי' ממון ולא הי' שם הפקר עליו אף שמבורר למפרע הרי בידו שלא יבוא לידי ברירה ואף כשאמר שמפקיר לגבייהו ועתה לא מיקרי הפקר. ע"כ הי' צריך ר"ג לזכות שהוא הי' הקונה להם וז"כ הירושלמי הנ"ל הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות. ומעתה נכונים בפשיטות סיום דברי הירושלמי אמר ר' יהושע בפירות המחוברים לקרקע וכו' וכנ"ל דכיון שהזכי' לא הי' מדין הפקר רק בהקנאה מר"ג לא הי' יכול להיות בכליו אבל אם הי' מסיים המעשרות הי' הטוה"נ מופקר ממילא כי טוה"נ אינו ממון אחר שכבר הופרש או ע"י הסיום וכנ"ל ולא הי' עליו לר"ג שם בעלים והיו ר"י ור"ע יכולין לזכות כדין זכי' בהפקר אף שהוא בכלי של אדם אחר ושפיר היינו יכולים לומר שהיו מונחים בקופתו של ר"ג:
עוד בסוגיא הנ"ל
יעויין ש"ך חוה"מ סי' ר"ג שמביא סתירה בדברי העיטור שבמאמר קנין כתב דטוה"נ אינה ממון לקנות באגב ובחליפין ובמעשה דר"ג וזקנים הי' ע"י חצר ובמאמר שכירות פוסק להלכה שאין הלוקח זוכה במקחו בחצר ששכר והא דאיתא בקידושין דף כ"ה ע"ב גבי פיל בשוכר את מקומו מיירי מהקנאה באגב שכירות קרקע ומביא שם ראי' לדינו הנ"ל מהא דאיתא בקידושין שדה במכר ומטלטלין במתנה מאי ופשיט לי' ממעשה דר"ג ומקומו מושכר לו וקשה דילמא התם הי' מדין חצר ולא בקנין אגב א"ו כנ"ל דאין קנין בחצר שכורה כן תורף דברי העיטור והרי הסתירה מבוארת עוד מקשה הש"ך ממשנה דב"ב דף פ"ד אבל משם י"ל דמיירי באגב אמנם קשה דהא במס' ב"ב דף פ"ה ע"א אי ברשות המופקדין אצלו שוכר את מקומו כלומר ששוכר מהנפקד המקום שהפקדון מונח בו וקונה מדין חצר את מקחו הרי להדיא שיש קניות חצר בחצר שכורה דהא התם לא שייך אגב דהא השכירות המקום אינו מהמוכר כ"א מהנפקד:
ונ"ל ליישב הכל ואקדים תחלה ישוב קושי' הנ"ל מב"ב דבחוה"מ סי' ר"ב ס"ד איתא דחצר המושכר לאחר מיקרי חצר השותפות בין המשכיר והשוכר שלזה יש קנין פירות ולזה קנין הגוף ויש שיטות שעדיפי כח המשכיר מצד שיש לו קנין הגוף ועכ"פ לא גרע בזכותו מזכות השוכר והוי כשותף אף כשאין המשכיר דר באותו חצר ב"ב דף פ"ד ע"ב ובתוס' קידושין דף ח' ע"ב בסופו דבחצר של שני שותפין ליכא קניות לאחד מחבירו וכ"כ שם להדיא הריטב"א ומסיים אבל יש לכ"א קניות בחצר השותפות מאדם אחר רק שהשותפים בחצר אינם קונים זה מזה. מעתה י"ל מ"ש העיטור במאמר שכירות שאין הלוקח קונה מדין חצר בחצר שכורה לו כוונתו כששוכר החצר מהמוכר שנשאר גבי המוכר קנין הגוף באותו חצר והרי המוכר שותף להחצר לכך א"א ללוקח לקנות מן אותו המוכר מדין חצר וכנ"ל ולכך לפרש שוכר את מקומו גבי פיל שהכוונה בקנין אגב ולא בקנין חצר דהא שם מיירי ששוכר המקום מהמוכר הפיל וא"כ תו ל"ק על הבעל העיטור מסוגיא דב"ב הנ"ל דהא התם דשכירות המקום הוא מהנפקד ואין להמוכר שום זכות בחצר הנפקד וא"כ אף שהנפקד והלוקח השוכר ממנו המקום הוא כשותפות בחצר מ"מ אינו מנוע מהלוקח שיקנה בזכות חצירו הסחור' שקונה מאחר שאין לו צד שותפות בחצר וכדברי הריטב"א הנ"ל ומתורץ בזה מה שמדקדק שם הרשב"ם דלמה לא תני ק קנין בשכירות המקום ברישא כשהפירות ברשות המוכר יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש דאם הפירות ברשות המוכר לא מהני הקנאת מקום והשתא דאתינן להכי ליכא עוד סתירה בדברי העיטור דאף שלדבריו במאמר שכירות אין הלוקח זוכה בחצר השכורה מ"מ נכונים דבריו במאמר קנין דבמעשה דר"ג הי' הקני' מדין חצר דהא העיטור מסיק שם להלכה דטוה"נ א"מ וכיון שאינו ממון הוי כהפקר וכעין דברי רש"י בסוגיא דידן ד"ה אינה ממון ולא הי' המעשרות כלל בחזקת ר"ג ושפיר היו הזקנים יכולין לקנות בחצר השכורה להם דאף שר"ג הי' שותף באותו חצר מצד קנין הגוף ל"ל בה דהא אין זכייתם משל ר"ג רק דבר הפקר ולא גרע משכירות מקום מהנפקד שזוכה בו הלוקח פירות של מוכר וכנ"ל אבל הסוגי' שסוברים שהי' במעשה דר"ג קנין אגב אזלי בשיטות הסוברי' דטוה"נ ממון והוי הפירות מעשרות נחשבים שהמה של ר"ג מצד טוה"נ ששהי' לו בהם ובפרט לשיטות הריטב"א סוף פ"ב דקידושין דלמ"ד טוה"נ ממון חשיב לגמרי של המפריש ולכך הגונב טבלו של חבירו משלם דמי כולו יעו"ש והוצרכו הזקנים לקנות באגב ולא מדין חצר דכיון דקנייתם הי' משל ר"ג לא הי' אפשר שיקנו מדין חצר דהא גם לר"ג זכות באותו חצר כקנין הגוף וכיון דלא גרע משותף א"א להשותף השני לקנות ממנו באותו חצר וכנ"ל דבחצר השותפות א קונים זה מזה ולכך א"ש הת"ש ממעשה דר"ג דאף שדה במכר ומטלטלין במתנה יש דין אגב אבל בעה"ע לעצמו קבע להלכה דטוה"נ א"מ ושפיר יכולין לומר שבמעשה דר"ג וזקנים הי' הקנאה בחצר דאף בחצר השכורה יש קנין להשוכר בדבר שאינו של משכיר החצר וא"ש הכל. והרי הסוגי' דב"מ הוא לתרץ הקושי' אליבא דעולא ועולא בעצמו סובר סוף פ"ב דקידושין דטוה"נ א"מ ואליבי' שפיר יש קנין ע"י שכירות המקום דהוי כקונה דבר הפקר:
ומה שקשה כסוגיא דידן דא"כ דטוה"נ א"מ איך שייך סברת ר"פ דעת אחרת מקנה אותן כבר העיר ע"ז במרדכי ומפרש דדעת אחרת קאי על קנין השכירות החצר ולא על מתנות המעשרות דכיון דטוה"נ א"מ ליכא כלל גבייהו הקנאה בדעת אחרת אמנם מדברי רש"י ד"ה ר"פ אמר שכ' שר"ג הקנה להם מטלטלין שהי' לו כו' שסבר דר"פ אית לי' דטוה"נ ממון ולכך נקרא המעשרות שהמה של ר"ג ולכך הוי דעת אחרת מקנה. ועפי"ז יש לתרץ בדברי הגמ' לקמן א"ל רב שימי לר"פ הרי גט דדעת אחרת מקנה אותה ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצירה ומקשים הקדמונים דהא גבי חצר דגט אף בחצר המשתמרת בעינן שתהא עומדת בצדה וא"כ גם בלא דברי ר"פ קשה ל"ל עומדת בצד ביתה ולכאורה י"ל דבר"פ הזורק מקשה הגמ' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ רבא דכמו דאמרינן גיטה וידה באין כא' כ"כ אמרי' דגיטה וחצירה באין כאחד ומקשה הפ"י בקידושין דף כ"ז מכאן על דברי הש"ך בסי' קצ"ט וסי' ר"ב שמחליט דבקנין ע"י חצר צריך שיהי' ראשונה החצר של הבא לקנות המטלטלין שבחצר אבל בב"א ליכא קנין חצר כ"א בהקנאת אג"ק ובאמת כדברי הש"ך מבואר בחדושי תוס' רי"ד לקידושין ובפרט בחי' הריטב"א שם בדף כ"ז מוכח לה דאל"כ מנ"ל מקרא ויתן להם כסף וזהב לרוב עם ערי מצורות וגו' דין קנין אגב דילמא היתה הקנאה ע"פ חצר א"ו דאין קנין בחצר אלא אחרי שכבר קנה החצר ולא בב"א ומקרא משמע שהיתה הקנאה בב"א ע"כ צ"ל שהי' בקנין אגב ולהסיר קושי' הפ"י הנ"ל צ"ל שמודים הריטב"א והש"ך דהיכא שהקנין ע"י חצר הוי מטעם יד כאשר כן הוא גבי גט יכול להיות בב"א כמו גיטה וידה אבל היכא שאין הקונה עומד בצד חצירו דבכה"ג אין על החצר שם יד רק מתורת שליחות אז צריך שיהי' החצר קנוי ראשונה ונעשה שלוחו של הקונ' לזכות לו המטלטלין שבתוכה וא"כ ל"ק מסוגי' הנ"ל דר"פ הזורק דהא גבי גט החצר משום יד ולפי"ז אף קודם דאסיק הגמ' לדברי רב אשי שמחלק בין גט למתנה משום דגט מיקרי חוב ולא שייך שליחות הי' טעם פשוט לומר למה דצריכין גבי גט אף בחצר המשתמרת שתהא עומדת אצל חצירה דכיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה א"א שתקנה הגט רק מדין חצירה וגיטה באים כאחד וקני' זו א"א שתהא כא' כשיש להחצר דין יד ואז דינו כמו גיטה וידה שבאי' כא' ולכך סובר עולא דגבי חצר דגט צ"ל שתהא עומדת בצד ביתה או חצירה דבכה"ג מיקרי החצר יד אמנם לפי דברי ר"פ שסובר דעת אחרת מקנה אותו מקשה הגמ' שפיר כאשר אבאר. בהקדם דברי תוס' שם בר"פ הזורק בד"ה ידה שמקשים הא חצירה נמי לא קני' לי' גופא אלא פירי ומה שמתרצים כיון דקני לי' לפירא הוי כאלו קנוי לו גוף החצר לא שייך לכאורה למ"ד דק"פ לאו כקני' הגוף דמי וביותר יש לחזק קושי' זו לשיטות הסוברים דהלכה כמ"ד ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ורבא מרא דשמעתא סובר כן דאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל דק"פ לאו כקה"ג (ויעוין גיטין דף מ"ח ובתוס' שם). ובפרט לדברי התוס' ביבמות ד' ל"ו ע"ב ד"ה קנין פירות שלפי דבריהם שם עדיף קה"ג של האשה שאין לבעל פירות אלא מכחה וגם הזכות של הבעל אינו אלא מתקנתא דרבנן יעו"ש ולכך לכ"ע לא הוי קנין פירות דבעל כקה"ג א"כ מאי מקשה הגמ' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה אמנם י"ל דקושיא הגמ' הוא שיש להבעל ג"כ זכות בהחצר מחמת זכות קנין פירות הוי כשותף לשעתא בחצר של האשה כי יש לו בהחצר ק"פ ולהאשה קה"ג וסובר הגמ' כמו שפוסק בעל העיטור באות שכירות שאם הלוקח שוכר מקום מהמוכר אינו זוכה בו מדין חצר במטלטלין של המוכר וכאשר בארתי לעיל שסובר דמה דשכירות מקום מועיל שיקנה בו הלוקח אינו רק כשהמטלטלין מופקדים ביד אחר וכששוכר הלוקח מן הנפקד המקום מחשיב כחצירו נגד המוכר כי אין להמוכר שום זכות באותו חצר ומיקרי שפיר יצא מרשות מוכר לרשות לוקח משא"כ כשהחצר נשכר מהמוכר שיש להמוכר בו קה"ג דאף כשמשכירו להלוקח עדיין עליו שם בעל החצר מחמת קה"ג והוי כחצר השותפות שאין קני' בו לאחד מחבירו השותף בחצר כי המטלטלין מונחים גם ברשות המוכר וכנ"ל באריכות מעתה א"ש קושי' הגמ' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן מורים דברי רש"י ד"ה קנה בעלה שכ' בזה"ל לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידי' דבעל ע"כ והכוונה כנ"ל כיון שהקנין ע"י חצר הוא מצד שיצא עדיין מרשות המוכר לרשות הלוקח ובכה"ג שיש גם להבעל זכות באותו חצר הרי לא יצא עדיין מרשות הבעל כי הוא שותף באותו חצר עם האשה ומונח הגט גם ברשותו של הבעל וכמבואר כעין זה בחוה"מ סי' ר"ס שהבאתי לעיל אמנם בחוה"מ סי' קצ"ח סיה מבואר דלא כדברי העיטור הנ"ל ופסקינן דכשלוקח שוכר מקום המטלטלין מהמוכר קונה בו מדין חצר המטלטלין המכורין לו ממנו הרי שיש קניי' להלוקח בחצר אף שיש גם להמוכר זכות קה"ג באותו חצר ויעוין בש"ך סי' שי"ג ס"ק א' שכתב שהטעם משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני: ומיישב שם בזה קושי' הראב"ד על הרמב"ם בפ"ז מהלכות שכירות יעו"ש ונראה ראי' לדין זה מדברי ר"פ שמתרץ דעת אחרת מקנה אותו שאני ולשיטת המפורשים שסובר ר"פ דטוה"נ ממון ולכך חשבו דעת אחרת מקנה ודלא כדברי מהר"ם במרדכי הנ"ל הרי הוכחה מבוארת מדברי ר"פ דהיכא שהלוקח שוכר מקום המטלטלין מהמוכר זוכה באותו חצר המטלטלין המכורים לו אף שיש להמוכר קה"ג בהחצר וכנ"ל דהא כיון דטה"נ ממון הי' ר"ג כמקנה מטלטלין שלו לר"י ור"ע וכמו שכתב ברש"י בסוגיא דידן בד"ה ר"פ אמר בזה"ל שר"ג מקנה להן מטלטלין שהי' לו בחצר שלהן כו' יעו"ש מבואר לפי פרש"י שכ' בד"ה ר"פ דטוה"נ ממון ולכך הי' ר"ג כמקנה מטלטלין שלו ואף שהי' לר"ג קה"ג באותו מקום שהשכיר להם מ"מ זכו המה במטלטלין של ר"ג שהקנה להם באשר היו מונחים במקום המושכר לו ממנו הרי שאף בחצר השותפות סובר ר"פ שיש קנין להלוקח מדין חצר בדעת אחרת מקנה ודלא כדברי העיטור הנ"ל ולפי"ז ל"ק אליבי' קושי' הגמ' ר"פ הזורק חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא החצר הוא שלה ג"כ בקה"ג ויש גם דעת אחרת מקנה ובכה"ג יש קני' להלוקח אף שיש גם להמוכר זכות באותו חצר וצ"ל דקושי' הגמ' שם הוא רק לשיטות האמוראים שאינם סוברים כר"פ דדעת אחרת מקנה אותו שאני לענין זה ורבא מרא דשמעתא שם לא נחית כאן בסוגי' דידן לדברי ר"פ כי סובר דטוה"נ א"מ ולא הי' הקנין מר"ג כקנין דבר הפקר והשתא דאתינא להכי מבואר שלשיטות ר"פ לא צריכין דקנין חצר בגט הוא משום דגיטה וחצירה באים כא' וכדין גיטה וידה דאף רק מדין שליחות אי הי' שייך בגט כס"ד דגמ' טרם דאסיק לדברי רב אשי הי' מועיל הגט שנתון בחצר האשה שזכתה בו מדין חצר כי יש לה בה רשות מצד קה"ג ויש גם דעת אחרת מקנה שהבעל מקנה לה הגט ובכה"ג יש קנין להלוקח אף כי יש גם למוכר זכות בקה"ג ומכ"ש כשאין להמוכר באותו חצר רק ק"פ שאינו כמו קה"ג לפי שיטות הפוסקים להלכה דק"פ אינו כקה"ג א"כ שפיר הקשה רב שימי לר"פ הרי גט כו' דהא לשיטתך דיכול הלוקח לקנות מהמוכר בחצר השכורה לו מהמוכר יכולה האשה שתתגרש בחצר מדין דעת אחרת אף כשאין להחצר דין יד וא"כ למה צריכה שתהא עומדת בצד חצירה:
ובענין הנ"ל יש ליישב שבסי' ר"ב ס"א כתב הרמ"א וי"א דאפי' הקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה ומתמה בש"ך ס"ק ב' דהא דין זה פשוט ומוכח בש"ס פ"ק דמציעא דף י"א ע"ב ופ"ק דקידושין דף כ"ז ע"א ומוכח התם דקרקע במכר ומטלטלין במתנה נלמד מקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה כו' עכ"ל השיך ויעו"ש. ונ"ל כיון דמבעי תחלה בגמ' בקרקע במכר ומטלטלין במתנה אי נקנה באגב נראה דיש סברא לומר דהקנאת אגב צ"ל הקנאת הקרקע והמטלטלין על ענין אחד ואף דאיפשט שגם בכה"ג מועיל קנין אגב י"ל משום דמכר ומתנה חדא היא דמתנה כמכר מעתה י"ל דלפי דברי התוס' בערכין דף למ"ד ע"א סד"ה ולא ידענא דשכירות לא מקני בחליפין דהוי כמו טובת הנאה יעו"ש אפשר לומר דמקרקע בשכירות ומטלטלין במכירה או מתנה גמורה ליכא דין אגב משום דאין השתוות בהקנאה שמן הקרקע לא נקנה רק הטוה"נ ע"כ אין בכח הקנאה זו לגרום שיוקנה עמו מטלטלין בהקנאה גמורה ודין זה א"א למיפשט ממעשה דר"ג דשאני התם דהא לר"ג לא הי' בפירות כ"א טוה"נ וטוה"נ שלו הוא שהקנה להזקנים אגב שכירות קרקע והי' שוה הקנאת המטלטלין עם הקנאת הקרקע דבשניהם ליכא רק קנין טוה"נ ונקנה זה אגב זה משא"כ כשיש במטלטלין הקנאה גמורה ושיוגמר הקנאה זו ע"י הקנאת מהקרקע בשכירות שאין מן הקרקע רק הקנאת טוה"נ שאין הקנאה שוה שפיר יש לספוקי אם מועיל ולכך לא הי' להרמ"א ברור דין זה וכתבו בשם י"א ומיושב בזה דעת מהרי"ט חלק חוה"מ סי' כ"ג שמוכיח ממעשה דמדיני קידושין דף כ"ו דדוקא בהקנאת קרקע שייך דין אגב ולא בשכירות קרקע ויעו"ש שמקשה לנפשי' ממעשה דר"ג ומה שמתרץ ע"ז אינו מובן ולפמ"ש א"ש:
ודע דלכאורה עלה בלבי להביא ראי' לשיטות בעה"ע דאין הלוקח קונה בחצר השכורה לו מהא דאי' במתני' דמע"ש פ"ד מובא במס' ב"מ דף מ"ה הי' עומד בגורן ואין בידו מעות כו' וחוזר ואומר ה"ה מחוללין על מ"ש שיש לי בבית וקשה דלפי שיטת הרא"ש בפ"ק דפסחים דבכ"מ שהפקדון מונח מיקרי ביתו של המפקיד דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו ביתו קרינן בי'. הרי אף אם אין להעומד בגורן ביתו ומעותיו המה בפקדון ביד אחר מ"מ בידו להקנות זכות שאלה שיש לו במקום שמעותיו מונחים לחבירו שעמו בגורן ע"י חליפין ויהי' מיקרי חצירו דחצר שאולה שוה לחצר שכורה בדין קני' ע"י חצר ויזכה זה במעות שמונח שם מדין חצר וכ"כ הרמב"ם להדי' בפ"ו מהלכות מכירה דין ז' בזה"ל המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינן ברשותו אלא אג"ק כו' או שישכור את מקום המעות ולדברי העיטור אתי שפיר אמנם לפי מה שהעליתי בכוונת העיטור דבחצר השכורה מאחר מודי העיטור שהלוקח יכול לקנות בה מה שקונה מאחר שאינו בעל החצר אכתי קשה במשנה הנ"ל ממ"נ אם מיירי שהבית שהמעות מונח שם הוא של בעל הגורן הרי בידו להקנות בחליפין לחלוטין לחבירו שעמו בשדה אותו מקום ויקנה ממילא המעות שמונחים שם מדין חצר או מדין אגב ואי אין לו בית והמעות מונח בבית אחר דרך פקדון בידו להקנות לחבירו כל זכות השאלה שיש לו במקום שהמעות מונח וכיון שיופקע מכל וכל ויהי' שאול לחבירו יקנה חבירו באותו חצר המעות שמונח מדין. חצר דבכה"ג שאין להמוכר שום זכות בחצר יכול הלוקח לקנות אף שאין החצר שלו רק שכור או שאול לו אמנם לשיטות הש"ך חו"מ בסי' קצ"ז וכמבואר גם מלשון הריטב"א ותוס' רי"ד לקידושין דף כ"ז דבקנין אגב לבד אמרינן שקונה הקרקע והמטלטלין יחד אבל בקנין חצר צריך שיהי' תחילות קניות החצר ואח"כ הוא שבא קנין המטלטלין ע"י החצר ורק גבי גט אמרי' גיטה וחצירה באים כאחד וכאשר בארתי במ"א ל"ק כלל קושייתי הנ"ל דהא פשוט דאף לדברי הרא"ש דהמקום שהפקדון מונח בו מיקרי ביתו של המפקיד כיון ששאול לשמירת ממונו מ"מ אינו שאול להמפקיד רק להחזיק אותו פקדון ולא דבר אחר ואין ביד המפקיד להקנות זכותו הנ"ל שיזכה דרך שאלה במקום הפקדון לשום אדם אם לא בצירוף הפקדון דהא באותו מקום אינו אלא לשמירת אותו הפקדון ולא לשום דבר אחר וכיון שא"א להקדים קניות זכות באותו חצר קודם הקנאת הפקדון כ"א שיהי' בב"א ממילא א"א שיקנה הפקדון מדין חצר לדברי הש"ך והריטב"א הנ"ל ומתורץ קושי' הנ"ל אבל א"כ יהי' לכאורה קצת הוכחה מכאן דקנין אגב ליתא בקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה דגרע מקרקע בשכירות ומטלטלין במחנה שקונה מדין אגב ודלא כדעת הש"ך בסי' ר"ב ס"ק ב' הנ"ל שמחליט לחלק בין קרקע שכורה או שאולה דשאלה ושכירות חדא היא וכן מורים דברי הריטב"א שמובא בהלכות נדרים סי' רכ"א ס"ז בהג"ה המשאיל כו' והשואל יכול לאסור על אחר כל זמן השאלה דכדידי דמי יעו"ש דא"כ דהו"ל להעומד בגורן להקנות לחבירו בק"ס הזכות שאלה שיש לו בבית הנפקד במקום שמונח שם מעותיו ואגבן המעות בהקנאה בב"א ככל קנין אגב וא"כ א"ש מ"ש הרבינו ירוחם בלשון יש אומרים דקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה קונה מדין אגב דלפי הנ"ל לשיטת הרא"ש ריש פסחים יש הוכחה דבכה"ג ליכא דין אגב ואין לסתור דברי אלה מדברי הרא"ש לב"מ דף י"א שמקשה שם במעשה דר"ג דלמה לא השאיל להם המקום בחליפין כו' יעו"ש דדברי הרא"ש שם לפי האוקמתא דר"פ שההקנאה הי' ע"י חצר וכן מבואר מהראי' שמביא הרא"ש מגיטין דף ע"ז לושיל לה דוכתא כו' יעו"ש ושם ר ורשב"א מפורש שהי' בקנין חצר ואף לפרש"י שמפרש מדין אגב בארתי במקום אחר דלפי מסקנת רבי שם דאמרי' גיטה וחצירה באים כאחד מודה רש"י שהי' הקנאת הגט מדין חצר ולא באגב וכן מורה לשון הרא"ש שם בגיטין וכיון שמביא הרא"ש משם ראי' לחזק קושייתו דאמאי לא השאיל להם המקום בחליפין מבואר שקושייתו הוא להאוקמתא במעשה דר"ג הי' הקנאה ע"י חצר וכתרוצו של ר"פ ואין מדברי הרא"ש ראי' לדין אגב היכא שהקרקע בשאלה והמטלטלין במכר או במתנה:
ודע שדברי הרא"ש הנ"ל צ"ע דבגיטין הגירסא שלפנינו אתא לקמי' דרבא א"ל לקנייהו להא דוכתא דמנח בה וכן מובא שם ברא"ש וכאן הגי' לפ"ד הרא"ש לושיל לה דוכתא וגם בר"ש פ"ה דמע"ש מבואר שהי' הגי' לפניו לושיל לה דוכתא ואף שאין החצר שאולה רק להנחת אותו דבר ולא לדבר אחר מיקרי חצר לענין קני' ויש לי ראי' לזה מדברי הריב"ש בתשובה בדין גט שנזרק לאשה בתוך ד' אמות בבהכ"נ ויעוין חוה"מ סי' ע"ב סעיף מ"א משכונו של עכו"ם כו' להסתפק כו' ובארתי שהספק הוא משום דהמקום שמונח בו המשכון הוא שאול להמפקיד ונקרא חצירו ומשומר לדעתו מהנפקד שקבל עליו השמירה וז"כ המרדכי שם במ"ש כיון דמכח ראובן תופס אותו דאף שמת הנכרי עכ"פ מגיע להמלוה חובו. נחזור לענין ראשון דלפמ"ש לעיל דבעומד בגורן לא הי' אפשר ע"י הקנאת הזכות שאולה שיש לו במקום שהמעות מונח משום דאין מקום לזכות זה טרם קנותו המעות ובב"א ליכא קנין ע"י חצר כ"א באגב מקום יש לתרץ מה שמקשים דלפי שיטות התוס' והרא"ש בב"ק דקנין אגב דרבנן מאי מקשה הגמרא שם בב"מ על המשנה דהי' עומד בגורן לכאורה יש להבין במה קונה השני הפירות כשאומר לו הנותן הרי הפירות נתונים לך במתנה דלזר יחשב לומר שמגביה כל פירות הגורן א"ו שזוכה בקרקע ואגבו קונה הפירות: א"כ לפי האוקמתא שהגורן אינו שלו קשה במאי יקנה להשני הפירות. וצריך לומר שהגורן שכור או שאול לו ונותן זכות שכירות או שאלה שלו לחבירו ומקנה לו זה בדין חזקה בקרקע ואגבו מקנה לו הפירות אבל להקנות אגב זכות זה המעות שבביתו א"א כיון דאין לו זכות בגורן רק להנחת הפירות ממילא כשאינו מקנה הפירות להשני אין לו מהן להקנות לחבירו דהא גם לו אין לו זכות בגורן רק להנחת הפירות שלו ובאפס הקנאת הפירות א"א לו ליתן זכות השכירות בגורן לשום אדם דהא אינו שכור או שאול רק לאותן פירות אמנם אם כן יש הוכחה אף דשכירות או שאלה ליומא ממכר אינו אלא מדרבנן מ"מ מועיל לענין פדיון מעשר או צ"ל דשכירות ליומא ממכר גם מדאורייתא לכל מילי מלבד גבי אונאה וכמו שהאריכו בזה הקדמונים כאשר אבאר אי"ה אחר זה:
וא"כ יש להבין המשך דברי הגמ' שבתחלה מקשה מקנין חליפין ואח"כ מקנין אגב וכשמתרץ בגורן שאינו שלו מקשה הגמ' ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי ופי' התוס' נראה דוחק אבל לפי דברי הנ"ל יש לתרץ בהקדים דברי האס"ז בשם הריטב"א בזה"ל דליכא סודר פי' סודר כלל ואפי' מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי וש"מ שאלו הו"ל סודר מושאל קונין בו וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאי' במס' גיטין ר"פ הזורק וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני' ע"מ להקנות הוא בכל דהוא סגי ואין קפידא למשאל בדבר הזה עכ"ל היוצא מזה דשורת הדין להשוות בזה דין אגב עם דין חליפין דאי לענין אגב מועיל קרקע בשאלה או בשכירות כמו כן מועיל לענין חליפין אם הסודר שאול או מושכר ליומא ולפי"ז א"ש דבתחלה כשמתרץ הגמ' דל"ל סודר לא הוי מצי להקשות איכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דהא א"צ לומר שעומד ערטילאי די"ל שמיירי שלבוש בסודר שאינו שלו אלא דרך שאלה או שכירות לומר דבסודר שאול או שכור אין לעשות קנין לכן הקשה הגמ' תחלה וניקניהו אג"ק והוצרך לתרץ שאין לו גורן וקשה ע"ז דא"כ שאין הגורן שלו במה מקנה הפירות לחבירו ודוחק לומר שמגביה בידו כל הפירות שבגורן. וצ"ל שמיירי שהגורן שכור לו שיהי' שמה פירותיו ואגב שכירות זה מקנה לחבירו הפירות שבחזקה שעושה השני בקרקע הגורן זוכה בשכירות הגורן עם הפירות בב"א כדין כל אגב אבל המעות שבביתו א"א להקנות באגב זכות השכירות אשר לו בגורן דהא אין זכות זה בשכירות הגורן רק לצורך הנחת הפירות כיון שהפירות יושארו שלו אין לו מה לזכות לחבירו לכן אי אפשר רק בהקנאת הפירות וכנ"ל ועכ"פ נשמע מזה שגם ע"י זכות שכירות יכולין להקנות בקנין אגב פירות מעשרות וכמו שמועיל שכירות לענין דין אגב כן מועיל לענין קנין חליפין כדברי הריטב"א הנ"ל שבזה דין אגב וק"ס שוים. א"כ ע"כ צריך לומר שהעומד בגורן ערום לגמרי דאם הוא מלובש אף בסודר שאינו שלו רק שלבוש בו דרך שאלה או שכירות נשאר הקושיא ראשונה שיקנה המעות בחליפין דהא כבר נשמע דמועיל קנין בסודר שאול או שכור כמו שמועיל לענין קנין אגב בגורן שאול או שכור לכך מקשה הגמ' שפיר ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי כי ע"כ מיירי שהוא עומד ערום מבלי שום מלבוש ואין עליו אף סודר שאול או שכור לו:
ואין לומר דילמא אף אגב אינו מועיל כשאין לו רק זכות שכירות והקנאת הפירות הוא ע"י קנין חצר שמקנה לו זכות השכירות אשר לו במקום הגורן ובדין חצר זוכה הלה לפירות שבתוכו ז"א לפי מ"ש לעיל דבכה"ג ליכא קנין חצר לפי דעת הש"ך דקנין חצר ליכא אלא כשהחצר הוא תחלה של הקונה וכאן אי אפשר להקדים קנין חצר רק צ"ל בב"א עם קנין הפירות דהא זכות השכירות בחצר אינו רק לאותן הפירות אמנם המשך הענין כנ"ל אינו רק לסברת הש"ך דאין לחלק בין שאלה לשכירות אבל לדעת הי"א שברי"ו דמחלקין בין שאלה לשכירות גם ליש"ש לבב"ק מחלק בין שאלה לשכירות יש לדחות דברי הנ"ל די"ל דהגורן הי' מושכר לו לאותן הפירות ולכך הי' יכול להקנות ע"י הפירות והסודר שעליו הי' שאול בידו ולא הי' יכול לעשות בו קנין חליפין כמו שאין קנין אגב בקרקע בשאלה מטלטלין במתנה ודוק היטב:
עוד בסוגיא הנ"ל
בש"ך חו"מ סי' ר"ב ס"ק ב' כתב בזה"ל וכתב עוד רבינו ירוחם שם בקרקע מושאל ומטלטלין במתנה יש מי שכתב דלא קנה כו' ע"כ ולא ידעתי למה יגרע שאלה משכירות וכן מוכח להדיא מדברי התוס' פ"ק דמציעא דף י"א כו' עכ"ל הש"ך ובאמת העלים הש"ך ענין מדברי הר"ש לזרעים פרק ה' דמעשרות משנה ט' שכתב בזה"ל ותימה למה לא השאיל להם המקום וקונה להם בחליפין כו'. והי' נראה מתוך כך דאין שאילות קרקע נקנה בחליפין וכ"ת דשדה בשאלה ומטלטלין במתנה לא נקנה אגבה כו' הניחא למ"ד פרק שנים אוחזין מטלטלין אג"ק הקנה להם אבל לר"פ לא שייך למימר הכי דקנה מטעם חצר עכ"ל הר"ש הרי שכדי ליישב קושי' הנ"ל למה לא השאיל להם המקום עלה על דעת הר"ש לומר דבקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ליכא דין אגב. רק שדחה תירוץ זה כי עדיין נשאר קשה לשיטת ר"ע שהי' בקנין חצר אמאי לא הקנה בחליפין שאילת קרקע דהא מדין חצר מועיל בודאי אפי' בחצר שאולה כדמוכח בר"פ הזורק ליתשל לה דוכתא דמנח בי' גיטא כו' ומובא שם בר"ש לכך הוצרך הר"ש להחזיק בתירוצו הראשון דאין שאילת קרקע נקנה בחליפין מעתה י"ל שהיש מי שכתב שמביא הרבינו ירוחם שסובר דבקרקע מושאל ומטלטלין במתנה ליכא דין אגב והוכיח הדין מחמת הקושי' הנ"ל שהי' קשה לו קושי' התוס' והר"ש למה לא הושאל להם המקום בהקנאה ע"י חליפין ומה שהקשה ע"ז הר"ש דא"כ אכתי קשה לר"פ שהי' ההקנאה מחמת חצר יש ליישב דלפי שיטות התוס' בערכין דף למ"ד ע"א שכתבו דכל היכא דטוה"נ לא מיקני בחליפין כמו כן שאילת קרקע אינו נקנה בחליפין דאינו אלא כטובת הנאה איכא למימר דלר"פ שמפרש שהיה הקנאה ע"י חצר אמרינן דטוה"נ לא מיקני כלל באגב וכמו כן אין טוה"נ נקנה בחליפין וכסברת רבא וכן שאילת קרקע שאינו רק כמו טוה"נ אינו נקנה בחליפין ואין התחלות לקושי' הנ"ל דהו"ל לישאל הקרקע בקנין חליפין לפי תרוצו של ר"פ ודעת היש מי שכתב הנ"ל דלהאוקמתא שהי' הקנאת טוה"נ בקנין אגב אין סברא לומר דשאילת קרקע אינו נקנה בחליפין כי השאילה הוא כטוה"נ וכשם שיש הקנאת אגב בטוה"נ כן יש קנין חליפין בטוה"נ מהיכא תיתי לא יועיל קנין חליפין בשאילת קרקע ונשאר קשה דלמה השכיר המקום והוצרך לקבל שכר והי' יכול להשאיל בקנין חליפין א"ו דקנין אגב ליכא היכא שהקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ומזה הוכיח היש מי שכתב שמביא הרבינו ירוחם לחלק בין שאלת קרקע לשכירות קרקע לענין דין הקנאה באגב דבקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ליכא קנין אגב ושאני קרקע בשכירות דשכירות ליומא ממכר הוא ממילא מתירצת הקושי' הנ"ל לשני האוקמתות שבגמ' דלהאוקמתא שהי' בהקנאת אגב אמרינן דקרקע בשאלה ומטלטלין במתנה ליכא דין אגב ולפי תירוץ ר"פ שהי' בהקנאת חצר ג"כ ל"ק דאף דחצר בשאלה מהני לקנין חצר הרי יכולין לומר שאין מציאות שיהי' שאילות קרקע בחליפין דהא להך אוקמתא יכולין לומר דליכא כלל קנין אגב בטוה"נ ולא קנין חליפין וכמו כן ליתא קנין חליפין בשאילת קרקע שהוא כטובת הנאה וכדברי התוס' בערכין הנ"ל ודוק: