אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › תשובה כד

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות יורה דעה · תשובה כד

תשובה כג

נשאלתי במעשה שהי' ישראל אחד ארענדאר בכפר הי' לו בתוך פרותיו פרה אחת אשר מעולם לא היתה חולבת ומכר אותה לטבח נכרי לשחיטה בעד ארבעים זהובים ונתן הנכרי הדמים ולא לקחה לביתו ולא משך. כי כן דרכם להשאיר הפרה ברפת המוכר ישראל הארענדאר ואח"כ הכיר המוכר כי היא מעוברת והתחרט על מכירתו כי פרה חולבת שוה לו יותר. וביקש מהטבח נכרי למחול לו המקח ואמר הנכרי כי לא יעשה לו ככה כי יכול להכריח אותו להחזיק קנינו והיצר ונתרצה אליו וקנה ממנו בעד הדמים פרה אחרת אשר שוה לאכילה יותר והוסיף לו ו' זהובי' לפי מה שפסקו ביניהם ואח"כ אמר הישראל להנכרי כי גם תהי' קנוי' לו הפרה הראשונה בעד הדמי' שנתן לו מקודם ועל הפרה הב' יושאר חייב המ' זהובים והתרצה הנכרי ועתה ילדה הראשונה ולד זכר ע"כ ל' השואל בסגנון לשון תורף המעשה ושאל השואל אם הולד הנ"ל קדוש בבכורה או לא וכתב השואל בתוך פלפולו בזה"ל והנה עוד אמרתי כי אני נבוך מב' טעמים חדא כיון שהתרצה הנכרי למחול הקנין ראשון ונתבטל המקח כי נתן לו עוד ו' זהובים כאשר פסק עמו בעד הב' אשר קנה בלב שלם ואף כי המקח שנגמר בקנין אינו בטל ע"י מחילה אלא רק באם המוכר עושה קנין חדש וכ"מ בח"מ ברמ"א סי' קפ"ט מ"מ הכא שהיתה הפרה עומדת בחצר המוכר ממילא כיון שנתרצה ופסק הנכרי למחול הקנין לקנות הב' ונתן ו' זהובים לתשלום קנין הב' בודאי קנתה חצירה של הישראל הפרה הראשונה בעומדת: וא"כ אפשר כששוב אמר אליו שצריך למכור הפרה ותהי' קנוי' לנכרי זו לא הוי שום קנין מעות כי עתה לא נתן לו מעות ומאי מהני מה שאמר להנכרי כי הדמים הראשונים יהי' על פרה זו ובעד הב' יושאר חייב עכ"ל השואל:

תשובה בראשית דבריו כוון יפה שע"י מחילות הקנין לא נתבטל המקח ומה שדחה לעצמו שקניית הפרה הראשונה לישראל בקנין חצר אינו נכון דבשיטות הפוסקי' דבקנין נכרי לישראל או להיפך אינו רק בכסף אם הי' אומר הנכרי בפירוש שחוזר ומקנה הפרה לישראל לא הי' ביד הישראל לקנות פרה בקנין חצר ולא עדיף בזה חצר מקנין משיכה והגבהה ובתפיסת יד בלא מעות לא מהני קנין מהנכרי וכמבואר להדיא בפוסקים וכמו דמוכח בסוגי' דע"א דף ע"א ובתוס' שם ומלבד זה המעיין בתה"ד סי' שי"א שגם מדבריו יצא לו להרמ"א הדין הנ"ל שבסי' קפ"ט שאפי' מכר זל"ז אח"כ לא מהני ויראה להדי' שהי' פשוט לתה"ד להחליט לדינא שמחילת המקח אינו מועיל אף היכא שמטלטלין שנמכר בקנין עדיין המה ת"י המוכר וברשותו וע"כ טעמו דהמחילה אינו כהקנאה חדשה. וכל זמן שאין הלוקח אומר להדיא שחוזר ומקנה לו אין בזה שום לשון הקנאה רק מחילה ומחילה אינו מועיל רק על תביעת חוב ולא על פקדון שהוא בעינא כמבואר בשו"ת מהרי"ק שורש צ"ד גם בסמ"ע בחו"מ סי' רי"א ס"ק ו' כ"כ ושניהם למדו מדקדוק לשון הטור שם בסי' קמ"א והעלימו עינם שהטור בעצמו ביאר דין זה להדיא בשם אביו הרא"ש בסי' ע"ג ומובא גם בש"ע שם בסעיף י"ט:

האף שהמל"מ פ"ג דזכי' הלכה ב' מצא בהרמב"ם בשני מקומות שנ' מדבריו שגם בפקדון שייך לשון מחילה הלא כבר הוכרע להלכה בטוש"ע וכמה מחברי שו"ת שדעת הרא"ש ומהרי"ק דבפקדון או במכר לא מהני מחילה ויעוין בחידושי הריטב"א למס' קידושין דף ט"ז וכן פסק הרמב"ם בפשיטות בתשובותיו בכמה מקומות שציין הש"ך בסי' רמ"א בשו"ת אלשיך סי' פ' וכן נשמע מדברי תה"ד הנ"ל וא"כ י"ל לכאורה דאי קנין כסף קונה בנכרי לוקח מהישראל וכן להיפך הרי הפרה הנ"ל שקנה הנכרי מהארענדאר בכסף מלא נשארת קנוי' לו אף שנתרצה על ביטול המקח וקנה פרה אחרת תחתי' כיון שהקנין שני לא נעשה דרך חליפין רק בקנין בפ"ע ועל פרה הראשונה לא נשמע מפי הנכרי שום הקנאה לישראל רק לשון מחילה או סילוק לא נתבטל עי"ז הקנין ולא זכה בה הישראל והי' בזה מקום צידוד להיתר לולד הנולד מאותה פרה לפי שיטות איזה מהאחרונים המקילין בזה לסמוך בדיעבד על קנין כסף בלבד:

אולם גם בזה יש לשדות נרגא מהא דאי' במס' ב"ב דף נ"ד ע"ב אמר ר"י אמר שמואל נכסי העכו"ם הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם מ"ט נכרי מכי מטא זוזי לידי' איסתליק לי' וישראל לא קנה עד דמטי שטרי' לידי' הלכך הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם ודין זה מובא בטוש"ע סי' קצ"ד מעתה י"ל דמיד שקנה הנכרי פרה השנית וקנאה בכסף מה שהוסיף ליתן זהובים בודאי סילק א"ע מהפרה ראשונה ונעשים כהפקר וזכה בה ישראל המוכר בחצירו ושבה להיות פרתו של ישראל וחייבת בבכורה ועוד כיון שמחלוקת שבין רש"י ור"ת אם כסף קונה בנכרי או במשיכה אין הכרעה חלוטה ע"כ לא ערב לב החכמים המקילים בענין בכור אם לא הי' מכירת הפרה כ"א בכסף לבד. רק בצירוף עוד סברא די"ל דקנין סטומתא ג"כ מועיל לפטור הבהמה מבכורה וכיון שבזמנינו מנהג בקנין כסף אף בלא משיכה לא גרע מסטומתא כן תורף דברי המקילי' בכה"ג ופשוט לדעתי דאף שלדידן דנין לשון ממחילת המקח אינו מבטל הקנין כמש"כ לעיל מ"מ לא כן לפי משפט ונמוסי הנכרים ואף כשנמכר לאחד בקנין כסף אם חזרו המוכר והלוקח וגמרו קנין על חפץ אחר בכסף שנתן על הקנין ראשונה ועי"ז מחלו זל"ז הקנין ראשון בודאי לא נשאר לפי נמוסיהם עוד חיוב על המוכר להעמיד גם קנין ראשון ומתבטל מכל וכל הקנין הראשון וא"כ בנ"ד אין לצדד לפטור מבכורה מחמת שהכסף הוא עכ"פ כקנין סטומתא דהא כמו שהי' שם קנין מצד המנהג כ"כ נפקע הקנין לפי מנהגם שאף לשון מחילה בטל הקנין שנגמר מעיקרא ובפרט בכה"ג שהמחילה היפה מחמת שהמוכר הראשון הקנה להנכרי פרה אחרת שהיתה טובה יותר לפני הנכרי מהפרה הראשונה וא"כ אין ספק שלפי מנהג הסוחרים נפטר הישראל מהנכרי שלא יצטרך ליתן לו עוד הפרה הראשונה ובטל הקנין שע"י הסטומתא ואין לנו עוד לפטור מהבכורה רק מצד דינא דאורייתא דד"ת קנין הנגמר כדין אין נפקע אף כשמחלו זל"ז כנ"ל. הלא ממילא נשאר בספק מחלוקת רש"י ור"ת דלדעת ר"ת וסייעתו ליכא קנין כלל בדאורייתא לנכרי רק במשיכה וליתר שאת הנני לאמת סברתי הנ"ל בדברי הרמ"א בתשובותיו סי' פ"ד שכ' בזה"ל ואין לומר דאע"ג דמד"ת אין מעות קונות לא גרע מעות מאיסטומתא דקנה מדרבנן כדאי' בפ' א"נ דף ע"ד דז"א חדא כו' ועוד דאפי' דלא קנה הישראל רק מדרבנן מכח המנהג א"כ מה שאמר לי' הכותי לשלם נמי הוי קנין לכותי מכח מנהג שאמרו שארי כותי' שצריכין לשלם החצי א"כ החצי שלה משעת גניבה והוי שותפת הכותי דפטור בבכורה ע"כ. הרי להדי' כעין דברי הנ"ל דמנהג נכרי מבטל קנין איססומתא:

ומלבד כל הנ"ל אחר בקשת מחילה מכבוד הגדולים אחרונים באיזה ספרי שו"ת ובפרט הגאון בעל פנים מאירות שבח"ב משו"ת שלו סי' נ"ד מחליט בפשיטות שיש כדאי במכירה להפקיע מחיוב בכורה ע"י קנין איסטומתא ודלא כשו"ת מהר"מ מיכל סי' ל"ה ודחה בקו' דברי המג"א בסי' תמ"ח ומכולם נעלם תשובה ארוכה בספר שו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה שמפלפל בדברי הגמ' ע"ז ד' ע"א ובבכורות ד' י"ג ומסיק בזה"ל וא"נ שנהגו לקנות במשיכה וא"ה קאמר ר"ל דישראל הקונה מהם בהמה בכסף ולא משך חייב בבכורה כיון דמדאורייתא קני לי' ישראל קמה ליה ברשותי' משעת מתן מעות וחייב בבכורה וכן נמי נכרי שנתן מעות לישראל בבהמתו אע"פ שלא משך ודרכם למשוך אפ"ה ישראל מכי שקיל זוזי אסתליק לי' ולא קמה לי' ברשותי' הילכך אינה חייבת בבכורה דלאו דישראל הוא ולר"י דאמר לעמיתך בכסף לכותי במשיכה ישראל שנותן מעות לנכרי בבהמתו פטורה דהא לא משך ואפי' נהגו לקנות בכסף וכותי מששקל מסתליק ליה מ"מ ברשותי' דישראל לא קאי להתחייב בבכורה עד דמשך כדינו דאורייתא אבל ודאי לחייב הנכרי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו חיובי מחייבינן לי' בדינא דכדיניהם דיינינן לי' וכדאי' אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבהו עכ"ל הרמב"ן הרי שמפשיט פשיטא לי' להרמב"ן דקנין איסטומתא אינו מועיל רק לחייב הבע"ד לקיים המקח אבל לענין חיוב או פטור בבכורה לא אזלינן רק בתר דינא דאורייתא ובדברי הרמב"ן הנ"ל יש תפיסה גם מה דפשיטא לי' להצ"צ בתשובתו סי' ס"א ס"ב דהיכא שיש לעכו"ם זכות תפיסה בבהמה אף דרך גזל ואלמות הוי כיד נכרי באמצע לפטור מהבכורה והרי דעת הרמב"ן דאם ישראל נתן מעות להנכרי ולא משך אף היכי שבדיניהם ליכא קנין רק במשיכה. עכ"ז כיון שהישראל קנה מדאור' בכסף הוי של ישראל ולא נפטר מהבכורה מחמת מנהג עכו"ם דצריכין משיכה ואי כדעת הצ"צ י"ל אמאי לא נפטר מהבכורה מטעם דעכ"פ יד נכרי באמצע שהוא מוחזק בפרה. ולפי דיניהם לא נגמר המקח כיון שעדיין לא משך הישראל ואין הנכרי מחויב לקבל עליו לדון בדיני ישראל הרי דאף בכה"ג לא מיקרי יד נכרי באמצע עאכו"כ היכא דאין להנכרי שום זכות אפי' בדיניהם כ"א באלמות וגזילה ובלא"ה לא ירדתי לסוף דעת הצ"צ בסימני' הנ"ל ומחזיק לראי' ברורה מדברי התוס' במס' חולין דף ל"ט ע"ב ד"ה רישך והרי דהיכא שקנה הנכרי מישראל פרה במעות בלא משיכה אף למה שפוסק ר"ת דנכרי אין קונה מישראל וכן להיפך כ"א במשיכה ולא במעות מ"מ אם הנכרי אלים ויכול ליקח באלמותו את הפרה מישראל הוי כיד נכרי באמצע לפטור מהבכור כן תורף דבריו והמה נפלאים לפענ"ד דהאיך אפשר ללמוד להקל באיסור תורה בפרט בקדושת בכור שהוא בכרת מהא דאחמירו רבנן לחומר איסור ע"ז לאסור במחשבת כותי לע"ג היכא שנתן מעות על בשר כשהוא אלים ואין ישראל יכול לדחותו דכיון דמחזי כאלו יש בו תפיסת יד אוסר במחשבתו מדרבנן ומה גם שלפ"ד הרמב"ן המובא שם בחידושי הרשב"א שם דסוגי' אזלי אליבא דרב אשי דסובר מעות בנכרי קונה אין ראי' כלל שאלמותו של הנכרי יהי' נחשב כתפיסת יד אף לחומרא בעלמא מדרבנן עאכו"כ שאין להעלות על הדעת לומר כן להקל גבי בכור וגם לפי פי' רש"י שם בחולין בד"ה ואי לא כו' אין ראי' לסברת התוס' שאלמות הנכרי יגרום שיהי' נחשב כתפיסת יד לחומרא מדרבנן והחילוק שמחלק שם רב אשי בו אם הכותי הוא אלים הוא להיפך דאם אינו אלים אף שקנה הכותי במעות מ"מ כיון שאינו אלים הי' ביד ישראל לדחותו לומר לו לא לעוותי שדרתיך ומש"כ בחידושי הרשב"א שהרמב"ן הקשה על פירש"י דכיון שהוא קונה ממילא איתסר דהא ע"כ שותף הוא ואוסר ונלפע"ד די"ל דרב אשי לשיטתו שסובר דגזל עכו"ם מותר ואינו אסור אלא היכא דאיכא חילול השם כמבואר בב"ק דף קי"ג ע"א וע"ב וא"כ אף שהכותי קונה חלק בבשר במעות מ"מ ביד הטבח ישראל לזכות באותו הבשר בתורת גזילה מהנכרי וחילול השם ליכא בכה"ג דהא מחזיר לנכרי מעותיו וצריך הוא לבטל שותפתו של עכו"ם מפני שהעכו"ם הי' אוסר כל בהמה של ישראל במחשבתו לע"ג ומה"ת לא יציל הישראל את עצמו בגזל כהאי שאין הפסד ממון להנכרי ובפרט שפשוט לומר דהיכי דהישראל מבטל בשעת שחיטה שותפת הנכרי למען שלא יהי' יכול הנכרי לאסור בהמתו מותר לו לישראל ליתן להנכרי אחר השחיטה חלק בבשר בעד הד' זוזים שנתן לו הנכרי ואז לא יתגלה כלל לפני הנכרי שהישראל ביטל באלמות דרך גזילה קניית חלקו בבשר דהא כל עיקר צורך כוונת הגזילה שנתכוון לו הישראל אינו אלא כדי שלא יהי' להנכרי שם שותף בשעת שחיטה. ונכון מאד בזה החילוק שמחלק ר"א אם הכותי אלים או לא. דכשהכותי אלים אין ביד הישראל לגזול ממנו ואף אם מחשב הישראל לגזול לאו שמי' גזילה ונשאר חלק הבשר קנוי להנכרי ממילא איתסר בהמה במחשבתו של נכרי כיון שהשותפת אף גזילה לא נפקע משא"כ כשאין הכותי אלים שבכח הישראל לגזול את זכות הכותי וקם ברשות של ישראל בדרך גזילה:

ויש להוסיף דרש"י ורמב"ן כל אחד לשיטתי' אזיל דבר"פ לולב הגזול בסוגי' דאוונכרי אי' שם סתם כותי גזלי ארעתא נינהו מפרש רש"י ארעתא דישראל כוונתו דאם גזל עכו"ם מותר הי' יכולי' הגוזזים ישראל לצאת בו מצות אסא אף דבעינן אסא משלכם דעת רש"י דלמ"ד גזל עכו"ם מותר אם גוזל ישראל מן העכו"ם קונה הישראל לעצמו הגזילה והוי שלו ממש ומיקרי לכם גבי מצות לולב והדם לכך הוצרך רש"י לפרש דסתם כותים גזלי ארעתא מישראל נינהו אבל הר"א ממיץ בספר היראי' והרמב"ן במלחמות שם בסוכה כתבו אף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא מיקרי לגבי ישראל שלכם דהיתר דגזל עכו"ם אינו רק לענין איסורא דגזל אבל לא לענין קנין והרי הוא כשל עכו"ם אף לאחר שבא ליד ישראל דרך גזילה וא"כ הרמב"ן לשיטתו שפיר הי' קשה לו על פרש"י הנ"ל דכיון שהנכרי קנה חלק בבשר ממילא איתסר דאף אם העכו"ם אינו אלים וביד ישראל לגזול ממנו ומתכוון בשעת שחיטה לבטל דרך גזילה מקחו של העכו"ם לאו כלום הוא סו נשאר העכו"ם בזכותו בחלק בשר כנגד דמיו ויכול העכו"ם לאסור במחשבתו אבל לרש"י לשיטתו ל"ק דמיד שמתכוון הישראל לבטל שותפת של עכו"ם דרך גזילה פקע זכות העכו"ם באותו חלק בשר וקם בחזקת ישראל והוי שלו וכיון שיש ישוב נכון לפרש"י לא צריכין כלל למש"כ התוס' דהיכא שהנכרי אלים אוסר מדרבנן וא"כ אף אם היה מקום לדברי הצ"צ לפי דברי התוס' א"א לסמוך ע"ז להקל כיון שלפי' הרמב"ן שם וכן לפי' רש"י לפמש"כ בכוונתו אין צריכין כלל לסברת התוס' ובאמת אף מדברי התוס' אין צד משען ומשענה להמציא מחומרא דרבנן שבע"ז קולא להתיר איסור קדושת בכור:

עוד כ' הצ"צ בסי' ס"ב בזה"ל וה"נ איתא להדי' בפוסקי' ובמהרא"י סי' ק"ל בשם התוס' דא"נ כו' ומקשי' שם התוס' דמ"ש מבהמות ארנונא וכו' ומתרצי' התוס' שאני לפי שגוף הבהמה של ישראל הוא אבל הכא גוף הבהמה של נכרי היתה כל מה דאי"ל לעכו"ם צד זכות בגזל פטור בבכורה יעו"ש עכ"ל הרי כ' בהדי' שאפי' אין לעכו"ם זכות אלא בגזל פוטרי' מן הבכורה כו' עכ"ל הצ"צ דברים אלו מרפסין איגרא שהביא ראי' לסתור דהא כל יסוד פלפולו של מהרא"י שם הי' ע"ד השואל במעשה שהי' שישראל מסר פרתו לנכרי עד שישלם שכר פעולתו והנכרי לא רצה במעות רק חלק הולד ועלה ע"ד השואל לצדד לפטור הולד מבכורה והביא ראי' דדמי לבהמות ארנונא שדעת אלפסי לפטור מבכורה אף שיכול ישראל לסלק בזוזי ודחה מהרא"י ראי' זו בזה"ל ל"ד דהתם הארנונא מוטל רק על הולדות עצמן אלא שכן הוא דבר המלך ודתו שכל מי שירצה לתת דמיהן יקבל במקום הולדות וכעין זה מדויק בש"ע ס"י שכתב בזה"ל מאחר שעיקר שיעבוד העכו"ם על הבהמות והד"מ שם כ' בזה"ל וכן פסק מהרא"י בסי' ק"ל ומשמע שם דיוקא דעיקר חיובו על הבהמה ולכן סבר דכל כמה דלא סילק לי' ידו שייך בגווה אבל בנ"ד דלפי דברי הישראל לא הוי לי' לנכרי מעולם שותפות בולדות כלל שצריך לתת לו דמיהן איכא למדחי דבכה"ג לא מיקרי יד נכרי באמצע ע"כ וכ' מהרא"י עוד שם ואשר הבאת ראי' ממקבל צ"ב כו' ההיא מתני' דבכורות כו' בפ' א"נ כו' ומקשה שם בתוס' דמ"ש מבהמות ארנונא כו' ומתרץ דהתם שאני לפי שגוף הבהמה של ישראל כו' וחילוק זה אי' נמי בנ"ד כו' עכ"ל מהרא"י. הרי שהשיב מהרא"י לדחות מה שצידד השואל לומר דכיון שהנכרי יכול להחזיק בוולדות באלמות הוי כתפיסת יד נכרי ופטור מבכורה דז"א דאף את"ל שגבי קבלת נכסי צ"ב ואין ביד הנכרי לתפוס כ"א בגזל מעכו"ם מיקרי תפיסת יד הנכרי מ"מ אין ללמוד משם רק היכא שגוף הבהמה היתה תחלה של הנכרי ומבהמתו באו הוולדות משא"כ במעשה של השואל שהבהמה היתה של ישראל רק שבכח הנכרי לתפוס בוולדות דרך אלמות כה"ג לא מיקרי יד נכרי באמצע וחייבת בבכורה וכ"כ הי' שורת הדין במעשה דבשאלה שבצ"צ סי' ס"ב שהבהמה היתה של ישראל ובדין לא היתה קנוי' להנכרי אף שנתן לו הנכרי דראהן שני טאליר אלא מפני שהנכרי ההוא הי' שופט באותו כפר והי' בכחו לתפוס באלמות אותו הבהמה בכה"ג לא מיקרי תפיסת יד נכרי הרי שבצ"צ הביא מדברי מהרא"י תיובתא לנפשו ולא שת לבו מה שסיים מהרא"י בזה"ל וחילוק זה אי' נמי בנ"ד עכ"ל והרי כ"כ איתא חילוק זה במעשה של הצ"צ שאין לדמותו למקבל נכסי צ"ב דשם היתה הבהמה של הנכרי ובמעשה דצ"צ היתה של ישראל אגב אמינא עוד שמה שכ' הצ"צ בזה"ל והן אמת שלא נמצא בתוס', שלנו בא"נ בסוגי' דהתם שיהי' מהני צד זכות של נכרי באת"ל בגזל כאשר כתב מהרא"י בשמם אפשר דכך הי' כתוב בתוס' שלפניו עכ"ל הצ"צ ולבי אומר לי שלא היה לפני מהרא"י שינוי גי' בתוס' ויעוין בתה"ד סי' של"ט שהביא על ענין אחר דברי התוס' אלו כפי התוס' שלפנינו וכאן הוסיף מהרא"י דברים אלו באת"ל בגזל והיה כוונתו בזה להשיב להשואל לפי שיטתו שהי' נדמה לשואל שנכסי צ"ב אין להנכרי שום זכות לתפוס בוולדות דרך גזילה ע"כ חשב לצדד לפטור מבכורה במעשה דשאלתו שלא הי' לנכרי חלק בוולדות כי לא הבטיח בעד שכרו רק מעות רק הנכרי רצה באלמות להחזיק על שכרו מהוולדות וסבר השואל לדמותו לנכסי צ"ב דגם היכא שאין להנכרי זכות כ"א דרך אלמות מ"מ מיקרי יד נכרי באמצע לפטור מבכורה ע"ז השיב לו מהרא"י דאף באת"ל דגם בגזל מיקרי תפיסת יד ז"א אלא היכא דגוף הפרה הוא של עכו"ם ומכוון בזה יפה בלשונו של מהרא"י מ"ש באת"ל שכך סגנון הלשון בהתווכחות הנשאל עם השואל ואם כדעת הצ"צ שזה העתיק מהרא"י מלשון התוס' שהי' לפניו האיך יתכן בלשון הפוס' באת"ל הכי הו"ל לומר שיהי' צד זכות לנכרי אם ירצה לתפוס בגזל וכיון שכן פשוט לומר שלפי האמת אף היכא דבהמה של עכו"ם כשאין לו זכות בוולדות כ"א דרך גזל לא מיקרי יד נכרי באמצע ולרווחא דמילתא השיב מהרא"י להשואל שאף את"ל שגם הזכות ע"י אלמות וגזל מיקרי תפיסת יד מ"מ במעשה דשאלתו שהיתה הבהמה של ישראל לא מיקרי תפיסת יד וכיון שבאמת לא נמצא כלל בתוס' שלפנינו לא בא"נ ולא בפסחי' סברא כזו שע"י אלמות וגזל יהי' נחשב לתפיסת יד לפטור מהבכורה. גם מדברי מהרא"י אין רמז שהודה להשואל שנכון לדינא לומר סברא כזו בודאי חלילה לנו להורות בסברא כזו שמתנגדת להשכל קולא להפקיע קדושת בכורה ומדברי תשובת הרמב"ן שהבאתי לעיל מוכח להדיא דאף היכא שהפרה עודנה ברשות עכו"ם והישראל נתן דמיו להנכרי דלמ"ד דמדאור' קנה הישראל מהנכרי בכסף חייב בבכורה אף היכא שמנהג הנכרי שלא לקנות רק במשיכה והרי בגוונא כזו ביד הנכרי לבטל המקח ולהחזיק עצמו הפרה כפי דיניהם עכ"ז לא נפקע מבכורה וכ"ש היכא שאין לעכו"ם שום זכות רק דרך אלמות וגזל ולשיטת הרמב"ן צ"ל דגבי מקבל נכסי צ"ב הי' כן שנהג הדין לפי המנהג והתנאי בין הנותן להמקבל שאם אין המקבל מסלק בדמים ביד הנותן לתפוס הוולדות והמה שלו וע"כ פטורי' מבכורה:

שוב עיינתי בשו"ת מ"ב סי' ל"ה הגם שנדמה לו כמו להצ"צ שהי' לפני מהרא"י הגי' בתוס' ואת"ל בגזל עכ"ז מסיק דלא אשכחן התם דמיקרי יד נכרי באמצע אלא היכא דמצי הנכרי לסלקו בזוזי מצד הדין ולא מצד גזל ואלמות. אף היכא דהפרה היתה תחלה של נכרי גם מה שהעלה הצ"צ בשו"ת סי' ס"ד דהיכא שהפרה של ישראל משועבדת לנכרי על מעותיו ויש לו דין קדימה נגד שארי ב"ח לגבות מאותו פרה הוי כיד נכרי באמצע לפטור מבכורה תמוה מאד הרי מצאתי בחידושי הריטב"א מס' ב"מ דף ע"א מובא גם באס"ז שכ' דאם ישראל עשה עדר שלו אפותיקי לנכרי לא מיקרי תפיסת יד נכרי עי"ז לפטור מבכורה דשיעבוד לא הוי קנין ומלבד כל הנ"ל יש עוד לפקפק הרבה בפלפולו של הצ"צ בסימני' הנ"ל ולא הייתי נחית להעלות דברי הנ"ל בכתב לגלות מפני היראה שלא יעלה בדעת איזה מורה במעשה של השואל תלמודי לצדד להקל דהוי כתפיסת יד נכרי בפרה שקנה ראשונה בצד שיעבוד שהי' לנכרי עליו על העמדה לידו פרה שני' כי לא ביטל הנכרי מקחו מפרה הראשונה כ"א על דרך שתהא ספרה השני' קנוי' לו

אמנם אף אם הי' נראים כל דברי הצ"צ בסימני' הנ"ל נכונים ומתוקנים להלכה ולמעשה בלי שום פקפוק פכ"ז אין מהם צידוד קולא במעשה דשואל הנ"ל וכבר נהרא ונהרא ופשטי' בהסכמת הרבה גדולי מחברי שו"ת ומהם הצ"צ בעצמו שאם לא הי' רק קנין מעות לא מופקע מספק בכורה א"כ אף אם לא הי' הנכרי מרוצה על ביטול קנייתו במעות של פרה ראשונה הי' ולדה ספק בכור דדעת הר"ת והרבה מקדמוני' דמעות אינם קונות בנכרי וגם אין להלוקח נכרי שום שעבוד על הפרה במעותיו שנתן דרך קנין על הפרה כאשר ביאר הצ"צ בעצמו בסי' ס"ד ולבי לא הולך להקל אף בגוונא שיש קנין כסף להנכרי אחרי שנראה מדברי הש"ע בכמה מקומות. שקבע להלכה כדעת הר"ת שאין קנין לנכרי רק במשיכה וכר"י ומדברי חידושי הרשב"א במס' חולין שהבאתי לעיל מבואר שכן גם דעתו ודעת הרמב"ן שם. וכ"כ דעת הריטב"א בחידושיו במס' ע"ז דף ע"א וגם מזה העלים הפמ"א עיניו והתאמץ לדחות דברי השער אפרים שבסימן ע"ט שכ' שרבים מקדמונים קאי בשיטת הר"ת ומה שהביא הפמ"א ושארי חכמים לראי' לדבריהם מדברי הש"ע ביו"ד סי' קל"ב סעיף ב' שאם הישראל קבל מעות בעד היין קודם שלקח הנכרי יין לרשותו לא מיקרי דמי יי"נ מזה מוכח דדעת הש"ע כדעת רש"י דמעות קונות בנכרי יש לדחות לפי המבואר עוד מדברי הרמב"ן בתשובתיו הנ"ל סי' רכ"ה דאף דלענין חיוב בכורה או פטור בכורה ליכא נ"מ בקנין סטומתא ואזלינן בתר דין תורה. מ"מ לענין יי"נ מועיל סטומתא וסברתו בזה דכיון היכא שהנכרי קונה במעות לפי מנהגם וגם כשבא לדין ישראל מחייבי' אותו להחזיק המקח ואינו יכול לתבוע חזרת המקח לא בדיניהם ולא בדינינו שייך המעות להישראל מיד שמקבלם מן הנכרי ויד הישראל שהמעות כבר בידו על העליונה וא"כ י"ל דבזמן הש"ע כבר נתפשט מנהג דיניהם שאין ביד הקונה במעות לחזור במקחו לתבוע מעותיו בחזרה וכן כבר פשט מנהג זה בנכרים גם בזמן הרמב"ן כאשר כ' להדי' בסי' הנ"ל ע"כ ליכא בכה"ג משום לתא דדמי יי"נ ומדברי תשובת הרמ"ה בסי' פ"ז הנ"ל ליכא סתירה לזה דהוא לא כתב רק לפי מנהג הנכרים שהי' בזמנו במקום מעשה דשאלתו דיד בעל המעות על העליונה ואפשר כוונתו שהמקבל המעות הי' יכול לחזור היותו מוחזק עדיין בסחורתו אבל הלוקח שנותן מעות לא הי' יכול לחזור לתבוע החזרת מעותיו. ואם כן הוא א"ש דברי הש"ע ביו"ד שכ' צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד דלכאורה נראה לדעתו ראי' לזה דאם כוונת הש"ע מצד קנין בכסף לפי דעת רש"י למה כ' סתם צריך ליקח הדמים דמשמעותו דצריך לקבל כל דמי המקח תיפוק לי' דהא לקנין במעות די אף בפרוטה אחת והמותר יושאר בהלוואה א"ו כמש"כ דקנין כסף ליכא בנכרי ורק מצד מנהגא ולפי מנהגם אם לא הי' מסלק הנכרי כל דמי היין הי' בידו לחזור מהמקח ולהפסיד מקצת המעות שהגיע ליד הישראל כדרך הנותן מקצת דמים

ובדרך פלפול הרחבתי בזה על קושי' התוס' בד"ה שקולי זוזי והעליתי ישוב גם מה שקשה לכאורה שם למה אמר רב ואי לא נקוטי בהדייהו זוזי אוזפינהו והדר שקלי מנייהו ע"כ וצ"ב דהא לקנין כסף די אף בפרוטה אחת לשם פרעון מקצת דמי המקח ואכ"מ להאריך בזה:

ומ"ש עוד לצדד היתר על פי דברי בן המחבר צ"צ בהגהותיו לסי' ס"א די"ל דהוי כאלו הקנה להנכרי גם המקום שהפרה עומדת שם ע"כ מלבד שדברי הג"ה הנ"ל אינה מתקבלת על הדעת. כבר נדחה דבריו בתשובת מגדולי הדור ובפרט בספר גור ארי' יהודא הלא בגוונא דידן ומכירת הפרה לא היתה לצורך פטור הילד מבכורה ולמה הי' אז למוכר ישראל להקנות לו המקום ובאיזה קני' הי' בידו להקנות להנכרי מקום הא לא לקח אף פרוטה אחת להקנות מחמתו מקום בחצירו ומבלעדי כל זאת אתפלא מאד מי נתן רשות להמציא דברים אשר לא שערום אבותינו להקל באיסור קדושת בכורה שהחמירו בו קדמונינו לאסור בספיקות בכורה אף במקום שיש כמה ספיקות כמ"ש בפסקי מהרא"י בסי' קס"א ופסק זה אישתמטי' לשעתא מהגאון ש"א בסי' ע"ט שרצה לצדד להקל היכא דאיכא ס"ס דפלוגתא אף רק במחלוקת הפוסקים הן אמת שהטעם שכ' שם מהרא"י שלכך החמירו בספיקת בכור משום שהוא איסור כרת אינו מוכן דא"כ עכ"פ נתיר בספק בכור דהיינו שאינו ידוע אם כבר בכרה הפרה או לא ונוסף ע"ז עוד ספק דפלוגתא בדיני קני' אם היא של ישראל או של נכרי אמאי לא מתירין עכ"פ הטלת מום ע"י אמירה לנכרי שאין בזה לתא דכרת ולא איסור דאורייתא ע"ק מ"ש בכור משארי איסורי כרת דמועיל ס"ס וספק במקום חזקה לא הוי הכא לפ"ד התוס' במס' חולין דף קי"א ע"ב ובתוס' מס' בכורות דף כ' דספק בכור אין לומר להעמיד על החזקה שלא ילדה הפרה דאדרבא העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ביותר קשה לפי דברי הפוס' במס' ע"ז דף י"ג ע"ב ד"ה ונשחטי מישחט בשם הר"י דבזה"ז ליכא חיוב ש"ח כיון שאינו ראוי לבוא לפתח אוהל מועד ובמק"א העליתי די"ל דאפשר גם רש"י מודה דבספק בכור ליכא חיוב כרת בשחיטת חוץ למ"ד חולין בעזרה דאורייתא ולא חזי להקרבה מצד ספק איסור חולין בעזרה ולאקדושי בס' כשלמים ג"כ אינו ראוי' להקריב משום דשלמים טעונין סמיכה ובכור אינו טעון סמיכה ויש בסמיכתו איסור עבודה בקדשים ואף שעכ"ז אם הוא מקדיש בס' לשלמים שייך בי' איסור שחיטה בחוץ מ"מ כ"ז שאינו מקדישו על תנאי לשלמים לא שייך ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דהא אינו מחויב לנדב בס' לשלמים שאם אינו בכור יהי' שלמים כמש"כ הר"ן בחידושיו לחולין דף כ"ב ד"ה אלא א"א ובפרט הכא דאף אם ינדב בס' לשלמים יהי' מנוע מלהקריבה מס' סמיכה או בשנוי מתנות. ולמה יהי' מחויב לנדב בספק שלמים ללא תועלת צורך הקרבה וכיון שאינו מחויב לנדב בס' לשלמים קם דינא דל"ש בס' בכור דין ש"ח:

ואין לסתור דברי אלה מדברי רש"י במס' חולין דף קל"ד גבי גר שנתגייר בד"ה חלה שכ' בזה"ל חלה ספק איסורא שיש בו עון מיתה הילכך לא סמכינן אחזקה כו' ובכור בהמה טהורה ספק כרת לשוחטו בחוץ כו' יעו"ש הרי שדעת רש"י דגם בספק בכור איכא ספק כרת בשחיטתו בחוץ ויכילנא לשנויי דשאני ספק בכור בגר שנתגייר ואינו ידוע אם הולדה קודמת לגרותו או גרותו קודמת ללידת הולד דבכה"ג ליכא כלל חזקה דהעמד הפרה על חזקתה שלא ילדה דהא אין הספק אם בכרה או לא אלא בזמן הלידה כ"א איזה קודם אם הצידה או הגרות וממילא ליכא התנגדות חזקה לעומת חזקה שיש להעמיד הולד בחזקת חולין והי' קשה לרש"י דא"כ אמאי אסור בכה"ג ספק בכור נימא דהוי כספק נגד חזקת היתר דאוקי הולד בחזקת חולין ולזה כתב רש"י דכיון דספק כרת היא החמירו חכמים כלומר אף במקום חזקה וכמ"ש רש"י תחלה לענין חלה דכיון דמיתה בידי שמים לא מקילינן אחזקה והשתא דאתינא להכי דבספק בכור גבי גר איכא חזקה להתירא ומשום חומר איסור כרת הוא דאסרו בספיקו לשוחטו בחוץ שפיר י"ל דחזי להקרבה בבהמ"ק ובתנאי שאם אינו בכור יהי' שלמים וגם יכולין לסמוך עליו כי אין לאסור הסמיכה מצד ספק שמא הוא בכור ועבד עבודה בבכורה דהא ספק איסור זה שאין בו כרת אין לאסור במקום חזקה ומוקמינן נגד ספק איסור זה אחזקת חולין ואינו בכור רק שלמים והוי סמיכתו כדינו ודו"ק היטב כי נכון הוא:

גם לפי דברי רש"י בע"ז ד' י"ג ליכא איסורא דאורייתא בהטלת מום בבכור בזה"ז עכ"ז מצינו שהחמירו חכמינו ז"ל בספיקת ה אף בזה"ז מפני חומר קדושתו שבא מאלי' כענין זה משמע ברי הראב"ד המובא באסיפת זקנים מס' ב"מ ד' צ"ד בטעם איסור אמירה לנכרי להטיל מום בבכור החמירו בו חכמים בו יותר משארי איסורי' חוץ ממלאכת שבת. ע"כ חלילה לנו לזלזל להמציא קולות בספיקת בכורה לא לענין שחיטה ולא לענין הטלת מום וגם לענין הכנסה לכיפה החמירו בבכור יותר מבשאר קדשים יעוין בתוס' בכורות דף כ"ח ע"א ובפסקי הרא"ש סוף בכורות:

סוף דבר לא לבי הולך להקל ובפרט בעובדא דידן דגם קנין כסף לחוד לא נשאר בקיומו כאשר בארתי לעיל אך למותר להעלות עתה בכתב אשר העליתי בזה בבנין וסתירה בדברי כמה גדולים בתשובותיהם בדיני בכור ולמצוא תקנה שלא יהיה על השואל הארענדאר קושי טיפול בעגל עד שיפיל בו מום ועלה על דעתי לחדש דבר אם הוא ספק בכור שמא לא בכרה אך המתאמץ אצלי נכון לדינא אבל מסתפינא להשמיע חדשות ואם יהי' פנאי אדבר דברי לאיזה מגאוני הדור אם יסכימו לדעתי:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה