שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות יורה דעה
תשובה א
שאלה בשוחט שהוציא מת"י עוף בחזקת שחוט ונמצא שלא נגע בסימנים רק חתך במפרקת ופסלו הגאון אב"ד דמדינה: ואסר גם למפרע וטרם הגיע תשובת הגאון הנ"ל הי' קביעות שחיטתו בעע"ג. וע"ד ארעי שחט גם בלא עע"ג. והגאון הנ"ל אסר גם הבשר והשומן למפרע ונסתפק הרב השואל אם לא יהי' דינו כמומר להאכיל נבילות שלא לתיאבון לאסור אף מה ששחט בעע"ג. ומה יהי' דין מה ששחט אחר זמן המכשול שעדיין לא חלה ע"ז הוראת הגאון הנ"ל:
תשובה יעוין בחו"מ סי' ש"ו ס"ה אפי' טבח אומן אם הוא בשכר מחויב לשלם כשניבל בשחיטתו וכיון שהשוחט דמתא נוטל שכר קצוב שישחוט לכל צורכי בני העיר עליו לשלם כשניבל בשחיטתו ע"כ כשמעלים הקלקול אין לדונו רק כחשוד לתיאבון שלא רצה להפסיד דמי השלמת הקלקול וליתר שאת אמינא שי"ל שאף טבח אומן בחנם אין לפטור אלא כשהקלקול הוא בשחיטה משא"כ כשלא החל לשחוט בסימני' רק המפרקת חתך לשנים שאין זה קלקול במעשה אומנות אלא דרך מזיק בידים וחייב לשלם גם דברי כבוד מעלתו המה נכונים דהוי לתיאבון דתלינן שהי' מתנגד לכבוד עצמו שיצא עליו שם שמקלקל בשחיטה ומכעם אויביו המליט א"ע ע"כ פשוט וברור שאף אם אין דן דינו למזור לתלות קלקולו בפשיעה מתוך טורד רק למזיד ופושע יחשב. עכ"ז אינו עכ"פ אלא כחשוד לתיאבון ואין לפקפק בהכשר השחיטות ששחט בעע"ג ואודות הכלים למפרע הלא למראה עיני כבודו צידד להקל אחר מעל"ע כמבואר בת"ש ופ"מ וכלים שאפשר בהגעלה יגעילו אבל נידון פסלות השוחט ואיסור השומן למפרע הנמצא בעין לא אפצה פה ולא אחוה דעי אחר שכבר יצא הוראה בזה מאת כבוד הגאון וכו' אב"ד דמדינה נ"י ומה שאסר אסור ואת שפסל פסו
וע"ד ספיקתו בדבר חדש אשר עדיין לא נשאל מאת כבוד הגאון הנ"ל מצאתי א"ע מחויב להשיב דבר מה על אופן שלא יהי' התנגדות בו להוראת הגאון הנ"ל. אף שנחליט את השוחט לפושע במזיד אין לדונו כמו חשוד להאכיל נבלות במזיד כי י"ל שקלותו של השוחט לא הי' רק לעבור על חיוב בדיקה של הסימנים לאחר שחיטה כי הי' על דעתו כיון שהוא אומן מובהק ורגיל בשחיטה אף בלא ראות הסימני' יש לו כדי סמיכה על הרגילו שבודאי שחט רוב הסימני' בפרט כי לא ידע שנשמטו הסימני' מתחת הסכין והרגיש בשחיטתו שכבר שחט לתוך המפרקת החזיק בעצמו שבודאי שחט כל הסימני' ובזה פוקר נגד הדין ולא בדק אחר שחיטה ודעת לנבון נקל שמעת שיצאה המכשלה הזאת מתחת ידו הרי ראה בעיניו כמה גדולים דברי חז"ל ושאין לסמוך על ההרגל באומנות מה"ת לא הי' לו להיות נזהר מאז והלאה לבדוק תמיד אחר שחיטתו כי לפי הנ"ל אינו חשוד להאכיל נבלות:
וגדולה מזה גבי מומר שאוכל נבילות לתיאבון שבודקי' סכין ונותנים לו אי' בחדושי הרשב"א וז"ל ובודקי' סכין ג"כ אחריו היכא דאית' לסכין ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר השחיטה של סכין ולא בבדיקת הסימני' דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות. אלא בדליתא קמן או דלא אפשר למיבדקי בסימני' אנו סומכין עליו שאינו מקלקל בשחיטה במתכוון עכ"ל דברי הרשב"א הנ"ל והמה מובאי' להלכה למעשה בספרי גדולי אחרוני' וצ"ע אף שהדין אם לא נבדקו הסימני' לאחר שחיטה אסור מדרבנן לדעת התוס' וספק נבילה לדעת הרמב"ם היינו משום שהשוחט בעצמו אינו יודע אם שחט יפה ועל ההרגל באומנתו לא סמכי' משא"כ כשאנו דנין אם השוחט שחט יפה או לא ע"כ אף במומר אוכל נבילות לתיאבון נשאר בחזקת כשרות שלא לחשדו אלא על התיאבון וע"כ סמכינן עליו כיון שהי' בידו לשחוט יפה ודאי שחט יפה ובעיניו ראה ודקדק שיהיה כל שחיטתו כדת ק"ו בנדון שלפנינו לפי דברי הנ"ל ומובן ממילא שאין בזה סתירה להוראת כבוד הגאון נ"י הנ"ל כי הוא דן על למפרע דכשם שסמך בעת שנתגלה מכשלו על הרגל שחיטתו וע"כ לא בדק פן כבר עשה כן בשחיטות הקודמים ולא סר לראות אם נשחטו הסימני' או רוב הסימן. משא"כ במה שאנו דנין עתה במה ששחט אחר שנכשל את כל זה צדדתי מפני ההפסד מרובה ועוד הי' לי להרחיב בדברים דרך פלפול רק חלישתי הסבה למנוע ובדבר פסלות השוחט כאשר גזר אומר כבוד הגאון הנ"ל עוד נראה בעיני שלא אסר כבוד הגאון נ"י אב"ד דמדינה למפרע אלא הבשר והשומן של עופות שאין שחיטתן מפורעת. משא"כ בבשר ושומן מבהמות שהשחיטה מפרעת כי אוחזים אותם בעת השחיטה בראשיהן והצוואר נמתח הרבה ומיד בעת השחיט' לעין השוחט אם שחט רוב הסימני' או לא בפרט אם שחט כל הסימני' כאשר ראוי לכתחלה והשוחט הזה לא נחשד רק על מניעת הבדיקה בסימני' ולא להאכיל נבלות ואם הי' מזדמן לו שראה בעיניו שלא שחט כדין לא הי' חשוד להסתיר:
עוד יש לדון בעופות שלמפרע אם יש לסמוך כשיאמרו בעליהן דבשעת התעסקם בעופות ראו שהי' הסימני' שחוטים כולו או הושט לבדו שחט כולו ומתלי תלי בדין מילתא דלא רמי' עלי' כו' תן לחכם ויחכם ובפרט בוושטים של אווזות פטומים שראוי להסתכל במקום חתך השחיטה אם אין בו שום רושם ריעותא להוציא מספק דלמא במקום נקב קא שחיט.
תשובה ב
שאלה בנשבר א' מהעצמות קטנים הנקראי' סכינים המחוברי' לגף העוף ושכיבת העצמות הנ"ל המה על הצלעות ששם נחבא הריאה ולא הי' עוקץ בשבירה:
תשובה שכתבתי על מכתב השואל עיינתי היטב ועלתה בהסכמתי בצירוף דעת כמה בני תורה אחר העיון בפוסקי' שבמקום הפסד יש להכשיר ובפרט בנ"ד שיש חשש הפסד גדול חשש טריפות זו לא נזכר כלל בש"ע כ"א ממה שנראה מדברי הש"ך בסי' ל"ב ס"ק ט' דהסכינים נקראי' ג"כ גף העוף שמונחים על הריאה ויעו"ש בפמ"ג אמנם הצידוד להקל יש כדי סמיכה ממ"ש הט"ז בסי' נ"ג ס"ק ב' ויעוין גם בש"ך סי' נ"ד ס"ק ג' גם מדברי רש"י ביצה ד' ל"ד ע"א ד"ה הכי גרסי' כו' נראה דנשבר הצלע בעוף כשר כ"כ יש להכשיר בנשברו הסכינים המונחים על הצלעות שאינם נדים ושוכבין ומדובקין במקומן ול"ד לנשבר הגף שחוץ לגוף בסמוך לגוף וגם בזה אינו אלא חומרא בעלמא סוף דבר כל העופות והכלים כשירים:
תשובה ג
שאלה מכבוד תלמידי הרב המופלג ושנון מו"ה דוד שטעריר נ"י אשר שאל שלשה שאלות בענין הוושט:
(א) ז"ל השואל מעשים בכל יום כי באים אלי וושטים אשר עליהם כמו בועות קטנות מאד ונקראי' בל"א וואסיר בלעזיל וכמדומה שהמה נגדלים בין שני עורות וקצתם אינם נגררים עד שיפול נקב בוושט:
תשובה ז"ל הפנים מאירות חלק א' סי' א' דין ד' פעמים נמצא כשמפרידים שני עורות זה מזה נמצא בין שני עורות אבעבועות קטנות ודקות מאוד כמו גרגרי חרדל והם לבינים ואין בהם ליחה מה דינם דנראה דאחר שגוררין אם אין ריעותא בעור שתחתיו יש להכשיר עכ"ל. ובדין י"ד כ' בזה"ל יש לדקדק היטב אף לאחר שגוררין השחין אם נשאר נקודה בעור הוי כאלו ניקב נקב מפולש שכ"ז שניכר רושם זה ונרא' לעין שהנקודה היא לבינה יותר מעור הוושט וניכר שנתרפא ורבים אין משגיחין בזה וחושבים שהנקודה ההוא לית בה ריעותא וטועים הם כי זה ניכר שבא מחמת מכה ונתרפא כו' עכ"ל הרי שכל תורף דבריו רק על נקודות לבינות אבל אין בכלל זה הבלעזליך שבהם ליחות או קורט מה מונח בתוכו כמונח בקופסא ובכל עת נזדמן כזה לפני העברתי אותם בקלות במיעוך מה בין ראשי צפורני האגודל ושבים לאפס ואין והוושט נשאר שלם ויפה ונקי. וגם חתני יחי' בקי להעבירו בקלות ובבני מעים שכיחי להיות לבנים ובמיעוך כנ"ל פולט מהם קורטב מה ועור המעיים נשאר יפה ע"כ אין בכלל ריעותא:
ב) ז"ל השואל במקצתם כמו שחין במקום אחד ובצד שכנגדו הוא אדום רק שגררתי את השחין וגם מצד אחר גררתי את האדמימות והי' יפה אח"ז והכשרתי. אם יפה הוריתי כי לבי נוקפי שמא זה הוי כמו קורט דם במקום אחר רק שלא מצינו קורט דם רק במחט אבל לא בחולי ע"כ:
תשובה בפנים מאירות סי' א' מבואר דאף בניקב ע"י חולי היכא שיש קורט דם בעבר השני דינו כנקב ע"י קוץ ולענ"ד בלא"ה הסברא נותנת דכשהנקב בא ע"י הלעטה אף לדעת הט"ז דמחשיב סתם הלעטה כלקותא ע"י חולי מ"מ אם יש קורט דם מעבר השני נראה שהנקב שכנגדו בא בהלעטה דרך עקיצה בעקיצות קוץ. ובגוף הדין אם נמצא דם בין העורות הנני מעתיק בראשונה מ"ש בזה הפמ"א בסי' א' ד' ב' ע"ד וז"ל ועדיין צריכין אנו למודעי לפעמים כשמפרידים הוושט נמצא דם בין שני העורות אגור בתוכם וכשגוררים הדם נחסר קצת מעור זה וקצת מעור זה ולא ניכר ריעותא לא מצד חוץ ולא מצד פנים דנראה שיש להכשיר דלו יהי' אם העור הפנימי לגמרי ניקב וגם קצת מעור החיצון אלא שלא ניקב מעבר לעבר מכשרינן לדעת הפוסקים כעולא. וכבר הוכחנו דמצד קורט דם מבפנים אין מזיק כלל א"כ ה"נ דכוותי' וא"ל שכיון שאנו רואין שעור הפנימי ניקב ונתרפא א"כ י"ל ששניהם ניקבו והבריאו ונתרפאו. זה אינו דאין תולין בדבר המצוי שבא מחמת דחיקת העגולים וניקב רק הפנימי ולא מחזקינן ריעותא יותר עכ"ל ולפי סוף דבריו נראה להתיר אם נמצא דם בין העורות אף שיש ריעותא בפנים בעור הפנימי אמנם הפמ"א לשיטתי' שמכריע לפסוק כעולא אבל לפי מנהגינו להטריף כשניקב פור הפנימי ואף לפי דעת הט"ז שמכשיר בהלעטה כשניקב עור הפנימי לבד כבר ידוע לכבוד מעלתו דעתי בכוונת הט"ז שגם הוא לא הכשיר אלא כשלא נראה בפנימי שהבריא מקצת משא"כ בכה"ג כיון דאיכא דם מעבר הלקותא. לנו להחזיק שניקב כל הפנימי וחזר והבריא. וכשם שהפנימי הבריא לנו לחוש שמא גם החיצון הבריא ומלבד כ"ז הרי הי' צורך עכ"פ לבדוק החיצון מראשו ועד סופו ורובא דרובא וושמים הבאים לפנינו אף עור החיצון אינו שלם שנתקרע בשעת הוצאת הוושט או בהפוכי ע"י העוסקים בהם. ע"כ דרכי להטריף היכא שיש ריעותא מבפנים ויש דם בעור הפנימי נגד הריעותא ועדיין לא בא לידי באווזא פטומה שיהי' ריעותא דלקותא בפנימית עור הפנימי ודם בעור החיצון שיש לצדד בזה להחמיר אף כשאין הדם שבעור החיצון מכוון נגד הריעותא שבעור הפנימי יעוין בט"ז וש"ך בסי' ל"ג ס"ט. ואיני מצדד להקל אלא כשהטיפה דם בין העורות הוא סמוך למקום השחיטה דיש לתלות דמדם השחיטה נפלה שם בסמוך לו טיפה דם. אולם כ"ז אינו אלא בנמצא קורט דם אבל באפס קורט דם רק שנרא' מראה אדמומית והמראה מתלבנות במישוש אצבעות על המראה יש כדי סמיכה להכשיר עפ"י המבואר בשו"ת נודע ביהודא מה"ת חי"ד סי' ט"ו בשם חכם אחד שהי' קבלה בידו שאדמומית כזה באה לפעמים מחמת רתיחת הוושט בשעת השחיטה והנוב"י הסכים עמו לדינא יעו"ש. ודע שלפעמים כשמביאי' וושט הניתק מתוך האווזא בחזקה עד שנקלף ממנו חלק מעור החיצון מוצאין על עור הפנימי במקום חסרון החיצון כמו לכלוך אדמומית מעט. והולך במעט מים או במשמוש הידים וקרוב הדבר שלכלוך עור הפנימי בדם שבאווזא ממקום השחיטה או בידי העוסקים שנתלכלכו ידם בדם ע"כ לכלוך האדמומית על העור הוא לפעמים על כל אורך הפנימי במקום שנחסר עור החיצון:
ג ז"ל השואל ברוב וושטים באים כמו שפרייער בוושט רק שהולך בקלות ע"י גרירה רק שלבי נוקפי גם ע"ז דלמא זה הוי כמו קוץ והט"ז לא הכשיר רק בחולי ובזה אפשר מודה רק שברוב הוושטי' שפרייער נמצאים בם עכ"ל השואל
תשובה פה לא שכיח כלל למצוא שפרייער בתוך הלקותא ולא בתוך הוושט כי כבר הוריתי והזהרתי בפרסום שלא להלעיט כ"א בעגולים המנוקים משפרייער וכל דבר הנוקב. כי מאן מפיס להחליט שהשפרייער דק אין יכול לנקוב וכדברי אלה יבואר לכבודו מתוך דברי הת"ש ע"כ מוטל על כבוד מעלתו לבטל המנהג הרע אשר בעדתו להלעיט בעגולים שיש בהם שפרייער כי גם הט"ז אינו מכשיר בעגולים כאלו שיש בהם חשש נקיבת הקוץ כי מה לי קוץ ומה לי דק אחר שיוכל לנקוב ואם נלעיט בעגולים כאלו אף שאין מוצאין שפרייער בתוך הנקב מקום יש לצדד לאיסורא ועכ"פ אין להחליט להתירא לכתחלה ולסמוך על ס"ס לכן שורת הדין שלא להלעיט בעיגולים כאלו:
תשובה ד
שאלה מכבוד הרבני המופלג מהור"ר יוסף נ"י מו"ץ דק"ק בריגל:
ז"ל השואל מסופק אני בהגליד פי המכה שצריך שלשה ימים לענין חלב ושאר דברים אם צריך מעת לעת בכ"מ שזכר מעל"ע נזכר בפירוש זולת בחלצתו חמה צריך מעל"ע כפי המסקנא בפ' הערל אפשר לומר דמוכח מדברי שמואל דאמר חלצתו חמה נותנים לו כל שבעה ומיתור הלשון כל שבעה משמע שצריך מעל"ע ובפרט שהוא פקוח נפש אך בשארי דברים לא נמצא בשום פוסק שצריך מעת לעת עכ"ל השואל:
תשובה לפענ"ד פשוט שאין להמציא לומר מקצת היום ככולו אלא בדברים שזמן הימים נלמד מקרא או מפי השמועה והוא בכלל תורה שבע"פ ולא בדבר שהמציאו בו חז"ל בעוצם חכמתם בטבעיות וגם בספרי חכמה טבעיי מבואר הגבלה זמן מהתחלת המכה עד שתעלה גלד על פיה והם יחשבו שלשה מעל"ע וחצי ואנו אין לנו אלא דברי חז"ל אבל עכ"פ לא שייך בזה לומר מקצת היום הראשון ומקצת תחלת היום האחרון ככולו דאם לא יהי' כל הזמן רק מעל"ע אחד וב' משהות מצד הספק שיש בכל בה"ש לא ישאר מכלל רק יום אחד ומסתימת דברי הש"ע חו"מ סי' ר"י ס"ז לענין שכר שהחמיץ ובסי' רל"ב סי"א דלוקח תוך שלשה ימים משמעותו אף ביום הראשון מהג' ויכול לבטל המקח ואם נאמר כנ"ל לא משכחת ביטול מקח כ"א כשקנה ביום שלפני מציאות החימוץ בשכר ובבהמה ביום לפני מציאות הגלד בפי המכה אמנם מדברי התוס' מס' גיטין ד' ח' ע"ב ד"ה אע"ג. נראה דלא הוי ברירא להו לפרש מה שאמרו גבי חי' שלשה וז' שפירושו מעל"ע אבל באשר"י פ' מרובה כ' שפירושו מעל"ע והתה"ד בסי' קמ"ח מצדד לומר יותר נכון דלא בעינן מעל"ע ומסיים בזה"ל ואע"ג דבפ' הערל מסיק דיום הבראתו של תינוק בעינן מעל"ע אלמא מידי ההבראת הגוף חשבינן מעל"ע י"ל דיש חילוק בין חולי הגוף מחמת הלידה ובין חולי הגוף דעלמא גם יעוין שו"ת מראנ"ח ח"ב ספר מים עמוקים שאלה ל"ט שכ' דלשיטת הרשב"ץ שאין למול מילה שלא בזמנו ביום ה' יש להוסיף למנוע מלמול גם ביום ד':
ומספיקא דלמא הך שלשה ימים שהתינוק בספק סכנה מחמת הכאב הנלמד מפסוק והי' ביום השלישי בהיותם כואבי' הכוונה כל שלשה מעל"ע גם בנימול בד' יכול להיות שיהי' מהצורך לחלל שבת עליו בליל שבת שהוא תוך שלשה מעל"ע ודברי הראנ"ח הנ"ל לא הי' למראה עיני המג"א רק קיצור הדין ומוזכר בכה"ג בשם הראנ"ח ע"כ מפלפל בסי' של"א ס"ק ט' למה יהי' אסור למול בד'. ומתוך כל האמור אני חוזר ממה שכתבתי בראשית דברי שבדבר התלוי בטבעיות אין להמציא לחשוב מקצת היום ככולו אמנם הראי' שהבאתי מחו"מ סי' ר"י ס"ז נראה לי נכון:
וע"ד פלפולו בדברי הפמ"ג יו"ד סי' ט"ו ס"ק ג' הטעות המורגש מה שהביא ממס' שבת כבר נודע לרבים ובספר הנ"ל שנדפס שנית בפפד"א והגהות המחבר זצ"ל בעצמו הועמד הדבר על מכונם בהוספת כמו ב' שורות ותוכן הכוונה דהמחבר הוכיח שם דלרשב"ג אם לא שהה באדם שלשים יום הוא ס' נפל מדאורייתא מדפריך הגמ' ממהל היכי מוהלינן ולענ"ד גם בהתחלות הדיבור יש טעות בדפוס כאשר נראה לכל עיני רואיו דהא כ' בעצמו בתחלה בזה"ל ודע עוד הא דבעינן ז' ימים עד תחלת ליל שמיני. ע"כ במה שכ' אח"כ והנך ז' ימים בעינן מעל"ע יש ט"ס וצ"ל שיום הז' צריך מעל"ע דלא אמרינן לענין זה מקצת היום ככולו רק במקצת יום הראשון ולא ביום האחרון מן הז' ומש"כ אח"כ אם נולד סוף יום א' צריך להגי' אם נולד ביום ב' אם הגיע תחלת ליל מו"ש יהא יצא מכלל נפל ודין זה שא"צ ביום ראשון מז' ימים מעל"ע מבואר להדיא שם בש"ע ובדברי הרמב"ם ד' קל"ז ע"א עד לאורתא ומדברי רש"י שם נראה שאינו יוצא מכלל ס' נפל אלא בשמונה ימים וכפשטות דברי רשב"ג כל ששהא בבהמה שמונה ימים רק כשם שאמרי' גבי יום הראשון מקצת היום ככולו כ"כ מחשב תחלת כניסת ליל יום ח' ככולו ומיקרי בן שמונת ימים גם מדברי התוס' בעירובין ד' י"ח ע"ב סד"ה שנתן מבואר דמיד בתחלת ליל ח' יוצא מכלל נפל יעו"ש ובודאי לא טעה הגאון המחבר בדבר משנה כזה השנוי ומשולש בכמה מקומות והתחלת דבריו מורי' להדיא גם כן כנ"ל:
תשובה ה
לכבוד המופלא ומופלג מו"ה הירש מארגין שטערין נ"י מו"ץ בביליטץ
שאלה מעשה בתרנגולת א' שנשבר עצם האמצעי מהרגל ומקום גוף השבר הוא מעט יותר מב' אגודלין מהתחלת העצם ונקשרו העצמות זע"ז קשר יפה. ובהקשרם ירד החלק מחצי העצם העליון למטה עד שנכנס מעט לתוך שיעור האגודל התחתון והמעט שירד לתוך השיעור לא הי' מקשה כגוף העצם ולא מראה עצם לו אך הי' כמו חסחוס שקורין קנורפיל ונכפף כאגמון לכל צד שירצה לכפפו. ואם מדדו רוחב אגודל מהתחלת העצם התחתון עם הבוכנא עד החסחוס הצ"ל ולא עד בכלל הי' אגודל מרווח וגם אם כפפנו החסחוס הנ"ל אל הצד והתחלנו למדוד מעצם העליון ממש עד הבוכנא ולא הבוכנא בכלל מצאנו ג"כ אגודל מרווח אך אם מדדנו ממקום כלות החסחוס עד המקום הבוכנא ולא הבוכנא בכלל רק הרווח שביני ביני לא הי' רק אגודל מצומצם ביותר ואם מדדו הביני ביני לא באגודל אך באצבע הי' אצבע בשופי יורנו מורינו דין התרנגולת הזאת המותרת היא או אסורה גם בדקנו בעור ובשר בכל צד ולא נראה שום ריעותא עכ"ל השואל:
תשובה ז"ל הרמ"א בהקדמה לספרו ת"ח. והנה אתנצל את עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפ"מ או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות הי' נ"ל כי היתר אליבא דהילכתא רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד הדבר על דינו וכן מצינו בקמאי ובתראי ז"ל דעבדו הכי ע"כ וידוע שבפהמ"ח פמ"ג זצ"ל לגודל ענותנותו הי' מאד מיראי הוראה וצידד יותר להחמיר: ועכ"ז בספרו ש"ד בסי' נ"ו אות י"ג בד"ה כ' הבל"י כו' בדין נשבר שוק כו' ועצם עליון יורד למטה תוך אצבע לצה"ג אחרי שהביא בשם כה"ג. שרב א' הכשיר והרדב"ז הטריף כ' בזה"ל אמנם אין בידי לאסור בהפ"מ וצורך ע"ש כה"ג כו' יעו"ש דבריו אלו בנטייתו להכשיר בה"מ וצורך ע"ש. מורי' להדיא שהי' נ"ל להיתר גמור ע"פ דין ע"כ אתפלא מאוד על כבוד הרב המופלא בקי ושנון וכו' מוה' יחזקאל פאנעט איך ערב לבו לומר שהוא טריפה דאורייתא כאכילת בשר חזיר ומה יעשה ביום שידובר בו למה העלים עיניו מהמבוכה הגדולה שבין הפוסקים בדין חכם שהתיר אם יכול חכם שני לאסור יעוין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א ובש"ך וקיימתי מסברא דנפשאי ומצאתי כדברי בשיורי כה"ג סי' הנ"ל שבדבר שא"א לברר בשקלא וטרי' שבגמ' אלא מצד חומרא אין לאסור היכא שכבר התיר חכם עאכו"כ בכה"ג שהורה לנו הפמ"ג מקום להקל בזה במקום הפ"מ וצורך ע"ש בודאי חליל מלפגום בכבוד המורה אחרי שכבר הורה המורה באתרי' להתיר ואף אם הי' המורה מתיר שלא בהפ"מ הי' יפה השתיקה אי' כבוד התורה ולומדי' התקטן כבוד למדן מהפסד מה שבעוף. והמעיין בגוף התשובה שהיא ברדב"ז חלק א' סי' שצ"ג יראה שא' מן הרשומים הכשיר והוא חלק עליו מצד צירוף כמה וכמה טעמים ומהם מחמת שהי' הגידי' למראה עיניו ראה שלמעלה מן השבר הי' הגידי' לבנים וזוגי. עוד כ' שם בזה"ל באווז שהיא עוף גדול אי אפשר שיהי' פחות מאצבע לפי אומדן השכל נשמע מדבריו שבעוף הקטן מאווזא הי' להקל גם בפחות מאצבע וכן מבואר בתה"ד בפסקיו סי' קמ"א שזה לשונו כאשר כתבת לי מצומת הגידי' דעוף אמת הגיד לך עמיתי אליעזר שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול ובין בהמה דקה גדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע באולי משום דבשיעור מבורר לעוף עביד ליה מילתא דפסיקא ע"כ ובזה"ל מועתק בס' יש"ש פ' המקשה סי' י"ב והגהותיו לש"ד ולא כמו שמעתיק בת"ח כלל וסי' פ"ו אות יו"ד ובהגהותיו לש"ע סי' נ"ו ס"ט יעו"ש שמוקשה קצת ביאור כוונת המרא"י אבל לפי הגירסא שלפנינו כנ"ל מובן בפשיטות שמהרא"י הקיל אף בפחות מאצבע ושיעור האצבע שכ' מהרי"ל החשיב לשיעור מבורר אף בעוף גדול וממילא נשמע שבמקום שנוהגי' לשער בעוף גדול ובאווזא ברחב אצבע אגודל מקום יש להמורה להקל בתרנגולת בפחות מאצבע ובפרט בצירוף שאר סניפי היתר וביותר בכה"ג שגוף השבירה היתה יותר משני אצבעות אגודל רק שמעצם העליון נמשך למטה דבר רך ונכפף שנראה שנתגדל אח"כ מה מקום הי' לחוש לנקיבת א' מהגידין וליכא למתלות במחלוקת חכם קדמון ורדב"ז אלא אם מעצמות עצם העליון נמשך תוך אגודל משא"כ בנ"ד שהנמשך למטה לא הי' רק קנורפיל רך ונכפף:
ומה שהעיר הפמ"ג נגד דברי הרדב"ז בזה מדין נשבר גף העוף ומודבק בתוך אגודל אחר בקשת המחילה מכבוד גאונו של הפמ"ג נ"ל שאין לדמות לדין גף העוף שבסי' נ"ג דשם אף שנכנס העצם ואף בעוקץ לתוך אגודל מ"מ לא קרב העוקץ אל הריאה וז"כ הש"ך בסי' נ"ג ס"ק ט' משא"כ בגוונא שכ' הרדב"ז שחוד שבירה של עצם העליון נמשך למטה עד תוך מקום שיעור צומת הגידין ולכן חש הרדב"ז להטריף מספק וכמ"ש בזה"ל ואיכא למימר חודו של עצם במקום צומת הגידין פסק לרובו של א' מהן או קלקלו והפסידו עכ"ל משא"כ בקנורפיל הנכפף. ואף אם הי' מקום ספק דלמא הי' זה מן העצם משעת השבירה והי' קשה וניקב ושב אח"כ להיות כחסוס מ"מ יש להתיר מצד כמה ספיקות שבכה"ג והרי בעיקר הדין להטריף בנשבר העצם במקום צומת הגידי' ונקשר כשהעור ובשר שלם ויפה מכל צד נבוכו כמה מקדמונים ומהם שהכשירו בלי בדיקה בצה"ג. ובב"י בסי' נ"ד מביא מא"ח בשם י"א והוא משבולי הלקט שהקיל אפי' בלא נקשר כלל והרא"ש הוא שהכריע שנכון להחמיר ועוד לפנינו ספק בעוף בינוני עד היכן מקרי צה"ג. וכבר הבאתי לעיל הנראה מדברי מהרא"י שהכשיר בפחות מאצבע ובדין של הרדב"ז ג"כ הי' הוראה להכשיר מא' מהרשומים והעולה על כולן כיון ששיעור האצבע הוא ממקום שמתחילין וממשמעות דברי כמה מחברים קדמונים יש ללמוד שגם בעוף חשוב התחלתן מקצה וראש השוק וגם הבוכנא מכלל השיעור ופקפוקו של הפמ"ג בש"ד אין לו מקום אלא אם נתפוס דעת הרדב"ז שלדבריו הצה"ג בעוף המהלך לצד פנים מצורף לזה עדותו של הפמ"ג בש"ד שבדק וראה שבפנים קצת נקשרים למטה מבוכנא הרי רוב הפוסקים הכריעו שלא כהראב"ד וברמ"א ג"כ איתא שסברא הראשונה היינו החולקים על הראב"ד עיקר ויעוין בסי' נ"ו בש"ד ס"ק ב' שכ' בשם מנ"י דהיכא שיש עוד צד להתיר דסמכינן אסברא א' שהצה"ג גם בעוף המה אותן שבחוץ ושם צמותי' יחד למעלה בבוכנא עצמה וזה לשון האו"ה בכלל נו"ן אות ה' וכן בעוף יש ברגלו ג"כ ג' עצמות העצם התחתון הוא שבו הקשקשים ויש בו גידין תחילתן מן העקב ואצבע יתירה עד סוף העצם ההוא ואינו בכלל צומת הגידין ומשם ולמעלה עצם האמצעי ובהם צה"ג למטה מן פרק עצם התחתון עד רוחב אצבע אגודל עכ"ל. הרי דחשיב שיעור האצבע מן כלות פרק עצם התחתון שהוא בעוף ראש התחלת פרק עצם האמצעי והיינו הבוכנא גם בשערי דורא סי' פ"ו משווה וכולל יחד דין צומת הגידין בבהמה ובעוף ונראה מדבריו שהבוכנא בכלל השיעור וכן מורה לשון המרדכי בפ' המקשה. וביותר מהסמ"ק הלכות טריפות דין נשמט יעו"ש ובפרט מדברי רבינו ירוחם ח"א נתיב ט"ו שכ' בזה"ל וצה"ג שכתבתי שיעורן ממעל לערקום כו' ובעוף הם בזה המקום עצמו והם י"ז גידין וכו' עכ"ל הרי הרבינו ירוחם בעצמו מביא שם דעת הראב"ד ועכ"ז השווה עוף עם בהמה במקום צה"ג והתחלת שיעורו [יעוין בב"י סי' נ"ה ד"ה וכיון שאם נחתך כו' ואפשר לומר כו' ובפרישה ס"ק ח'] גם מדברי האגודה פ' המקשה מבואר דצה"ג מהתחלת עצם האמצעי ואינו מחלק בין עוף ובהמה דקה וכלל דיניהם בזה בשוה וכן נשמע מדברי נב"י מה"ק חלק יו"ד סי' כ"א ובגליון זה הספר הארכתי בדבריו שם:
סוף דבר יפה הוראת המורה אשר הכשיר העוף במעשה שבא לפניו כאמור בשאלתו ועכ"ז לא אכחיד תחת לשוני להודיע שמעודי אין אני מקיל לכתחלה בלא תערובת בשיעור אצבע אגודל א'. כי אני חושש להחמיר כדברי מהרש"ל להצריך ב' אצבעות ופשוט שעכ"פ הרוב מהבוכנא שנראה בצוה"ג יש להעלות בשיעור זה ואם הנמשך תוך השיעור איני אלא קנורפיל דרכי להורות לפי ראות עיני בו ובצה"ג והרגיל בהוראה יבין וד' יצילנו מכל שגיאה ויטהר לבבינו ולבב כל חכמי' לאהבת האמת והשלום.
עוד עלי להודיעו שלצורך פורעי סעודתם בפונדק אין בכלל לכבוד אורחים ונכון לדעתי שישלח לכבוד הרב הנ"ל העתק מכל דברי אלה אולי ינחם ויודה על האמת כראוי ומוטל עליו מפאת יראתו הקודמת לחכמתו.
עוד יש לצדד להקל כדעת החכם שחלק עם הרדב"ז דאי כדברי הרדב"ז שחוששין שחוד העצם קרע א' מהגידין. א"כ אמאי לא מחמירין אף כשהשבירה למעלה מהאגודל שיעור של מקום צה"ג מספק שמא ירד העצם בשעת השבירה ופגע בצה"ג וקלקל א' מהם וכמו שחוששין לזה בשבירת גף העוף שיש מחמירין שם כשהשבירה תוך אגודל ממקום הריאה א"ו צ"ל דאף המחמירי' שם בגף העוף מודים דבצה"ג לא חיישינן בכה"ג רק כשהשבירה היתה במקום צה"ג עצמם שבכה"ג חיישינן שבחוזק ההכאה ששברה העצם קרעה גם א' מהגידין ואחרי שגם בגף העוף אינו אלא חומרא בעלמא ורבו המתירים מכ"ש שאפשר לומר שאין להוסיף כאן לחוש שחוד העצם קרע בגידין בהמשכו למקום הגידין דגם בנשבר צלע לא חיישינן שניקב וכ"כ הרשב"א דלא חיישינן אלא בקוץ שניקב ונכנס בדוחק וכדברי הנ"ל מוכח מדברי האו"ח שמביא הב"י שכ' בזה"ל י"א שאם נשבר העצם מבפנים תוך הבשר ואינו יוצא כלל א"צ לבדוק אחר הצה"ג לפי שהעצם נוח להשבר מפני שהוא קשה אבל הגיד והעור שהוא רך לא וכשאנו רואין שהעור לא נפסק כ"ש שהגידין לא נפסקו עכ"ל הרי שסבר הוא בטעם המחמירין דחיישינן כמו שמקרה ההכאה גרמה שנשבר העצם כן גרמה פסוקת א' מהגידין ולזה כ' הא"ח בשם י"א דאין לחוש לפסוקת החוט שהוא רך רק בשבירת עצם שהוא קשה אבל אם נאמר שהחשש הוא שחודו של עצם פסק לרובו של אחד מהם יותר סברא הי' לחוש על פסוקת חוט שמצד רכותו נקרע ע"י חוד עצם בפגעו בו שהקשה קורע את הרך עוד לי לבאר שאף שבכ"מ שנזכר אצבע הוא אגודל וכמבואר ברמב"ם והוזכר בדין זה בפר"ח י"ל שמ"ש ביש"ש פ' המקשה סי' ט"ו בזה"ל מהרי"ל שיער באצבע ויש מי שכתב ברוחב אגודל עכ"ל כוונתו שמהרי"ל לא הוצרך לשער ברחבו של אגודל ויש מי שכתב שיעור דוקא במקום הרוחב שבאגודל:
אמנם המעיין במהרי"ק שורש ל"ח המובא בב"י סי' נ"ג יראה ב שהי' מפרש סתם אצבע הוא רוחב אגודל דאל"כ מנ"ל שהאגודה מחמיר יותר וכן מוטל להורות וכמ"ש הפר"ח אבל בנידון א"צ לכל זה אחרי שלפי ביאורו בשאלתו הי' מקום השבירה יותר מב' אצבעות אגודלי' ואף לאותו הוספות חסחוס שקורין קנורפיל שנמשך לתוך השיעור הי' אצבע אגודל בריוח אם נמדד גם הבוכנא שבראש עצם האמצעי ואף בלי הבוכנא הי' אצבע אגודל ברווח עד גוף מקום השבירה בעצם וכבר בארתי לעיל שבתוך שעור הצה"ג יש לחשוב גם הבוכנא כי הצה"ג התחלתן אחר הבוכנא במקום דבוקו לעצם השלישי התחתון ודלא כהפמ"ג בש"ד שצידד להחמיר בנטייתו לחוש לדעת הראב"ד שהצה"ג המה מבפנים. ולדעתו בפני' התחלות צה"ג אחר התחלות ראש הבוכנא והרי לדינא כשיש עוד צד להקל לא חיישינן בזה לדעת הראב"ד שרבו החולקין עליו ובפרט בזה שמלבד הבוכנא יש אצבע מרווח צד השבירה רק שקצת מהעצם נמשך תוך השיעור שבכה"ג הפמ"ג בעצמו מכשיר בע"ש ודלא כדעת הראב"ד עאכו"כ כשלא הי' נמשך רק קנורפיליוביותר בעוף בינוני שלפ"ד התה"ד בפסקיו א"צ לשער באצבע לכפול הדברים אך למותר כי כבר בארתי כל הצדדים להקל ושלא לאסור אשר כבר יצא בהוראת מורה להכשיר:
ויעוין בש"ך סי' נ"ד ס"ק ג' מה שמפלפל בדין נשבר הצלע בעוף אי חיישינן דילמא ניקב ומסיים בזה"ל ומ"מ צ"ע בדינים אלו מאחר שלא הזכירו הפוסקים ראשונים ואחרונים מזה וכולם כתבו סתמא נשתברו צלעותי' כשרה עכ"ל וכתב שם בפמ"ג בש"ד ס"ק ג' בזה"ל ובהפ"מ ולצורך שבת המקיל בצלע של עוף שיש לו עוקץ אין לגעור בו כו' עכ"ל אמנם הרדב"ז בתשובה סי' קצ"ב מטריף בכה"ג בעוף וא"כ י"ל דהרדב"ז שהטריף היכא שנמשך עצם של השוק לתוך מקום צה"ג מחשש שמא קלקל צה"ג לשיטתי' אזיל כנ"ל אבל לדידן לפ"ד הפמ"ג להכשיר בנשבר צלע אף בעוקץ כ"כ יש להכשיר גם בעצם השוק וכמעט ק"ו היא מדלא חיישינן לנקובת הריאה דנוח להנקב מכ"ש בצה"ג במקום שצמותי' שהמה עבים ואינם נפסקים בקלות. ולכך הקיל חכם קדמון שמובא ברדב"ז והפ"מ נמשך אחריו להקל בהפ"מ ולצורך שבת:
על כבוד הרב מ' יחזקאל נ"י הי' לחוש לכבודו של הפמ"ג ולא להחזיק לאיסור כבשר חזיר דבר שמבורר להיתר בהפ"מ בספר פמ"ג ובפרט שיש עוד כמה צדדים להקל בפשיטות בהחשב גם הבוכנא או רובו עכ"פ ובפרט בעוף בינוני שהקיל מהרא"י בפסקיו ועאכו"כ בקנורפיל. וכאשר גם נגידי ראשי ק"ק ביליעץ העידו במכתב שהי' רך ונכפף ומגוף מקום השבירה הי' יותר מב' רחב אצבעות אגודל:
תשובה ו
שאלה בדבר כבד שנצלה ונתבשל בלי שום קריעה
תשובה כאשר בינותי בדברי קדשו ערבו לי מאוד כי נוסדו על אדני האמת לדינא לפי שיטת התוס' וסייעתם אמנם מדברי הט"ז יו"ד סי' ע"ג ס"ק ה' לפי הנחתו בכוונת הרמ"א אף בצלי' ובישול אחריו בלי חיתוך מותר ואם שהמנ"י על הת"ח בכלל כ"ד בס"ק י"ז מדחה דברי הט"ז וראייתו לענ"ד צ"ע בדבר וזה החלי לשיטת בה"ג דצריכין לחתוכי לכבד משום דאזיל דמא ומכניס בסמפוני אם נצלה בלא חיתוך אף אם אינו רוצה לבשל צריכין למחתכו כדי שיצא הדם הכנוס בסמפונות וכשחותך יכול גם לבשלו אחר הצלי' אף שלא נחתך עד אחר הצלי ולשיטת הסוברים דצורך החיתוך כדי שיזוב כל דם בשר הכבד לצלי בלי לבשל אח"כ א"צ חיתוך ולבשלו אסור אף אם מחתך אחר הצלי'. ופשוט לדעתי שלשיטה זו גם נטילת כל הסמפונות אחר הצלי אינו מועיל להתיר לבשל כי עוד דם הכבד בבשרו שאינה נפלטת כולה מהכבד בצלי' קודם החיתוך ויש בזה תפיסה על המנ"י בכלל וסי' הנ"ל בס"ק י"א שכתב על דברי הת"ח ואם צלאה ורוצה לבשלו אח"כ כו' נוטל הסמפונות וכ' המנ"י אבל נקיבת וקריעת הסמפונות לא מהני אחר צלי' אם רוצה לבשל וכ"כ הרב בש"ע אבל לא מצאתי דין זה באו"ה שלפנינו ולא בשום פוסק ואדרבא משמעות דבריהם דהיכא דקרעו לאחר צלי' מותר אפי' לבשלו וכן הלבוש סי' זה השמיט זה.
אכן מצאתי במהרי"ל בדיני' ס"י שכ' וז"ל ואם לא חתך הסמפונות יחתכנו אחר צלי' ולבשלה אחר הצלי' אסור אם לא חתך מקודם שצולין אותה עכ"ל בזה תמו דברי המנ"י בס"ק הנ"ל הרי שהמציא המנ"י מדברי מהרי"ל לחלק בין קריעה ונקיבת הסמפונות לאחר הצלי' ובין נטילת כל הסמפונות ולענ"ד פשוט שדברי מהרי"ל מורים שאם לא ונחתך קודם צלי' א"א לבשלו עוד ואף נטילת הסמפונות אינם מועילים כי אחז לחומרא כדעת המצריכי' החיתוך מטעם כדי שיזוב כל דם בשר הכבד. ע"כ כשיצלה בלא חיתוך א"א למכשרי' עוד לבשלו וקריעת הסמפונות לא יועילו בזה רק לענין אכילת הכבד כך צלוי לצאת דעת הבה"ג שמצריך בצלוי לחודא חיתוך קודם הצלי' כדי שלא יתכנס הדם בסמפונות ואם לא חתכי' קודם הצלי מועיל החיתוך אחר הצלי'. ומה שהשיג המנ"י שלא מצא כן בשום פוסק י"ל שהוציא כן הרמ"א מלשון הר"ן שביאר תחלה שיש מפרשי' שהחתיכה הוא משום דם שבסמפונות עצמן שאע"פ שלא פירשו הרי הם ככנוס בכלים ואסורים: ואח"כ מסיים הר"ן בזה"ל ואם צלאו שלם ולא חתכו מסתברא שכולו מותר חוץ מן הסמפונות משמעות דברים אלו מורים דאין די בהסרת הדם הכנוס ויש להסביר דין זה עפ"י המבואר בש"ע סימן ס"ה ס"ב גבי חיטין:
אמנם לשיטת האלפסי והרמב"ם והרז"ה והראב"ד וכל סייעתם דטבע הצלוי' לפלוט הכל גם בכבד וגם לכניסה בסמפונות לא חששו ומדמי להו לאומצא דאסמיק ובועי ומוזריקא דאסיקנא בחולין ד' צ"ג ובפסחי' דף ע"ד דבין תלינהו בשפוד או אנחינהו אגומרא דשרי דנורא משאיב שאיב ולא בעי חיתוך כלל ולא גרע מנייהו ומדברי הרמ"א שכ' בסי' ע"ג ס"ג דמנהג אפילו לכתחלה דא"צ נצלי' שום חיתוך כלל ולא הזכיר דבר מחיוב נקיבת הסמפונות או נטילתן אחר הצלי' מוכח דהתפשטות המנהג שלא כדעת בה"ג שמצריך בצני' לחודא חיתוך אחר הצלי' משום דם שנתכנס בסמפונות רק כדעת הפוסקים שאחר הצלי' גם בסמפונות ליכא דם ממילא אף לבשלו אח"כ ליכא מניעה מצד חשש דם בסמפונות שלענין זה צלי' לחוד או גם לבשלו אח"כ דין א' הוא ואין בהבישול אחר הצלי' דבר נוסף לחוש רק מצד דם בשר הכבד שנוכל לומר שלא יצא הכל מבשרו ולכך אפשר לאכלו צלי לחודא דהוי דם שלא פירש משא"כ כשמבשלו אח"כ והלא כבר מבואר בדברי הרמ"א בהגהות ס"א שלא חש לדיעה זו דאל"כ למה התיר שם לבשלו אחר הצלי' בנטילת הסמפונות אחר הצלי' הלא לפ"ד הפוסקים שחששו שהצלי' אינו שואבות כל דם בשר הכבד ונשאר ממנו בתוך הבשר אין תועלת בהסרת הסמפונות.
היוצא מזה שמדברי הרמ"א בס"א משמע שלא חש לדעת החוששים על השארת דם בבשר הכבד ולכך התיר בנטילת הסמפונות: אמנם צורך זה הוא גם בצלי' לחודא וכנ"ל ומדחזר וכ' בס"ג שנתפשט המנהג שאין מצריכי' לצלי שום חיתוך ודלא כדברי המחבר שם שמצריך בצלי' חיתוך משום דם הסמפונות. הרי הכריע להלכה כפי המנהג מבלי לחוש לדם שבסמפונות. לא מצד כניסה לדם בשעת צלי' כדברי בה"ג ולא מצד דם שבסמפונות עצמן כדברי הר"ן בזה וממילא א"א לאסור כשנצלה ונתבשל אח"כ בלי שום חיתוך דהא גם בס"א כבר נשמע שלא חש לחוש על השארת דם בבשר הכבד ולדם שבסמפונות ג"כ לא חיישינן כמבואר ממה שנוהגין בצלי' לחודא בלי שום חיתוך לא קודם ולא אחר הצלי' ומוכח בזה כדברי הט"ז הנ"ל בס"ק ה' שלפי דברי היש מפרשים והמנהג שכ' רמ"א בס"ג ליתא למ"ש הרמ"א בס"א דשם הלך לדיעה ראשונה
ובזה דחוי' לדעתי דברי המנ"י. ומה שסמך המנ"י לדבריו בס"ק י"א וי"ד מדברי הלבוש תמוה ונהפוך הוא כמבואר למעיין בדברי הלבוש שבכל ס"א לא הזכיר כלל מדין צורך חיתוך וביאר תחלה בס"א דכשצולין הכבד יכולין לבשלו אח"כ כי אף אם נשאר דם בכבד שלא יצא בצלי'. כבר נתקשה ע"י הצלי' בתוך הבשר ולא יצא עוד אף בבישול טעם זה אי' באו"ה כלל הנ"ל סעיף ו' ומדחה בזה דברי הר"ת שמשוה דין מליחה לצלי וכ"כ ברנ"ש על הש"ד ואח"ז בס"ב כ' דאם רוצים לחלוט הכבד צריכין לקרוע ש"ו להוציא הדם שבסמפונות שהוא דם הכנוס בעין ואין החלוטה מועלת לזה וע"ז כ' בס"ג וגם לצלותה ולאוכלה כך צלוי' בלא בישול אח"כ צריך חתיכה משום דם שבסמפונות כו' ושוב מסיים ע"ז וי"א דלצלי א"צ שום חתיכה כלל וכן נוהגין אפי' לכתחלה עכ"ל וממילא אפי' לבשלו אחר הצלי' מותר כך דהא לדם בבשר כבד אינו חשש מצד סברתו הנ"ל ולכן לא הזכיר בס"א בדין בישול אחר צלי' צורך חיתוך כי סמך א"ע על מ"ש בס"ג שנתפשט המנהג שלא לחוש בצלי' לדם שבסמפונות ולכך השמיט כל דברי הרמ"א שבס"א מדיני קריעת ש"ו ולא כ' מזה רק בס"ב בדין חליטת הכבד ובס"ג הזכיר מזה בדין צליות הכבד והעלה להלכה כדעת החולקים וכפי המנהג:
אבל צע"ג להבין דברי האו"ה בכלל ט"ז שבס"י כ' בזה"ל והצולה כבד שלם ורוצה לבשלו אחר הצלי' צריך קריעה ש"ו בעומק או לתחוב בו נקבים דקים והופך החיתוך או הנקבים למטה בשעת צלי' והיינו משום שיש בו דם ואזיל דמא שפירש מבשר הכבד ונכנס בסמפון וכ' בה"ג ואי לא קרעו מתחלה קרעו לאחר בישולו ויצא הדם הכנוס בסמפון ואין לחוש שמא חוזר ונבלע בכבד מפני שטרוד לפלוט ועוד כבכ"פ עכ"ל ומדפריש טעמא דכבכ"פ ש"מ דבשולו דנקיט ר"ל דוקא צלייתו אבל בבישול אסור עכ"ל או"ה הרי שתפס דעת בה"ג שחוששין לדם המתכנס בסמפונות ולדבריו אפי' בצלי' לבד צריכין למקרעי' הא לא הקדים קודם הצלי' קורעו אחר הצלי' וכמבואר בדברי בה"ג ובב"י בסי' ע"ג בפירוש דברי הטור בדעת הבה"ג ובת"ח כלל הנ"ל ס"ט ואף שראשית דברי האו"ה הצולה כו' ורוצה לבשלו הי' אפשר לדחוק דבאמת גם בצלי' לחודא מצריך קריעה ומ"ש ורוצה לבשלו לא בא אלא להורות דאף דבצלי' לחודא מועלת בדיעבד הקריע' אחר הצלי' מ"מ כשרוצה לבשל צריכה שתהא הקריעה קודם הבישול ואם נתבשל בלא קריעה שוב אין תקנה אמנם מתנגד לזה מ"ש או"ה בסי"ג בזה"ל. ודוקא כשרוצה לבשלו אח"כ אבל לאכלו צלי' השיב ר' יצחק שאפילו כבד בהמה לא בעי קריעה כלל כי האור שואב כל הדם עכ"ל וגם לא חיישינן שמא חוזר ונבלע דם הסמפונות בכבד דכבכ"פ ואפי' בלא נקיבת שפוד אלא ע"ג אסכלה נהוג עלמא היתר לכתחלה עכ"ל האו"ה דבריו אלו המה לפי שיטת הסוברים דצורך הקריעה הוא משום דם שלא יושאר בבשר הכבד כי אינו זה כולו ע"י הצלי'. ולכך לאכלו צלי לבד א"צ שום חיתוך ולא נקיבת הסמפונות כי לא חששו רק לדם שבבשר הכבד ולכך יש חילוק בין צלי לחודא ובין לבשלו אח"כ וזה מתנגד לדעת בה"ג שהזכיר בס"י. והדברים מבוארים מתוך דברי התוס' חולין ד' קי"א ע"א ד"ה וחתוכי' וביותר בדברי הב"י על דברי הטור ולצלותו פי' ר"י כו' וצ"ע [והמעיין היטב בלשון הת"ח והגהות רמ"א בש"ע מ"ש איזה דיני' בזה בשם האו"ה שלא נמצא כן באו"ה שלפנינו ישפוט שהי' גרסות אחרות באו"ה שלפני הרמ"א ואפשר הי' הכל נכון ומתוקן באו"ה] ודעתי שמקום י"ל דלפי דברי הרמ"א בס"ג וי"א דא"צ לצלי שום חיתוכה כלל שמציין עליו טור בשם הר"י וסמ"ק ואו"ה כו' הוא באמת קולא דאתי מיני' חומרא הקולא הוא שלפי דיעה זו אין חוששין לדם שבסמפונות ולכך לצלי לא מצרכינן שום חיתוך וסוברי' דדין חיתוך הנאמר בגמ' הוא רק כשבא לבשל אחר הצלי' ומטעם שבצלי' אין זיבות כל דם הכבד וממילא יש חומרא עי"ז דאם יצלה בלא חיתוך שוב א"א לבשלו ואף נטילת סמפונות אינו מועיל ודלא כנזכר לעיל בהגהות ס"ב:
אבל צ"ע דא"כ למה לא ביאר הרמ"א דלפי המנהג כדעת הר"י אם נצלה בלא חיתוך שוב אין לו תקנה לבשלו אף בהסרת הסמפונות ומדברי הלבוש שהבאתי לעיל מבואר שתפס להיתר בכל וכן מבואר גם מלשון הסמ"ק [שנרשם על דברי הרמ"א] שבסי' ר"ה כ' בזה"ל ולכתחלה צריך לקורעו ש"ו וחיתוכא לתחת לצד האש ולצלותה [כך הגירסא בלשון הסמ"ק שמובא בהגהת ש"ד בוא"ו קודם הלמ"ד] ואח"כ משימין אותו בקדירה עכ"ל הרי שאינו מצריך קריעה רק לכתחלה וממילא נשמע שבדיעבד אף בצלי' ובישול אח"כ ובלי קריעה כשר והחילוק שמחלקים בין קריעת ש"ו לתחיבת קיסם זה לא נזכר בלשון הסמ"ק כ"א בהגהות סמ"ק אבל מחבר הסמ"ק לא נחית כלל לזה והלך בשיטת הסוברים שכל דין של חיתוך לא נאמר רק לכתחלה ואין מדבריו הכרעה מה דעתו בצלי' לחודא עכ"פ אינו מובן דעת המרשים שהרשים על דברי הרמ"א בס"ג טור בשם הר"י ואו"ה שלכאורה שיטת הרמ"א לפי פי' הט"ז אינה משתוות לדעת המחברים ההמה וכנ"ל הי' על רעיוני לתרץ דברי הרמ"א שבס"א וס"ג ושלא כדברי הט"ז אבל רחוק לדעתי שהי' לזה כוונת הרמ"א ע"כ לא העליתי בכתב ואחכה לשמוע מהדרת כבוד מעלתו אם יש לו יישוב נכון גם י"ל על הט"ז הלא כמה מהקדמונים דימו דין צליית כבד להתירו בלא חיתוך ונקיבת הסמפונות לדין אומצא ובועי ומוזריקא ולפיד הט"ז בסי' ס"ד ס"ק ב' דעת הרמ"א להחזיק מנהג להחמיר להצריך חיתוך באומצא דאסמיק אף לצלי [ויעוין גם בסי' ס"ה ס"ד] עכ"פ לפי שיטת הש"ך בסי' ע"ג ס"ק י"ט דאחז שיטת הסוברי' דדם כבד דרבנן יעוין בשו"ת עפר אפרים סי' ע"ח:
ואף שהחליט שם דעכ"פ הדם הכנוס בסמפונות הוי דאורייתא מ"מ הרי כבר נתבאר שעכ"פ לפי המנהג המבואר בס"ג לא חיישינן בצלי לדם שבסמפונות כו' ולא נשאר לחוש בבישול אח"כ רק לדם בשר הכבד כי לא יצא כולו בצלי וכיון דדם זה לפי כמה שיטות הוא רק דרבנן נוסף לזה שנצלה ונתבשל ולרוב שיטות יכולין לצדד להקל בספק בדם שבשלו ע"כ ביד המורה להקל לנגד דעת הר"י אמנם גם המחמיר בדבר יש לו לשעון על כמה מהקדמונים שאחזו שימת הר"י גם היש"ש בפ' כה"ב הוא מן המחמירי' סוף דבר לא ערב לבי להחליט ההוראה בזה:
תשובה ז
לכבוד הרב הגדול מוהרר ליב ברלין נ"י.
ז"ל כבוד מעלתו האי דקתני חולין ד' קט"ז חומר בחלב וכו' ידם וכו' שהדם כו' וקשה למה לא תני חומר בדם שליל ובפרט לשיטת הרמב"ם בפ' ששי מה' מ"א שהדם הנמצא כנוס בתוך לבו של שליל חייבים עליו כרת והביאו הר"ן בפ' בהמה המקשה דף פ"ג ד"ה לענין דמו עכ"ל דמר:
תשובה הי' למעלתו להקשות לשיטתינו דפסקינן דדם שבשלו מותר ובחלב נהפוך הוא דחלב חי לא מיקרי דרך אכילה ואין חיובו אלא במבושל אמאי לא תני במתני' חילוק זה בין חלב ודם ובצירוף אותן הב' קושית יכולין לתרץ דהתנא תני ושייר תרתי חדא בחומר חלב נגד דם וחדא בחומר דם נגד חלב אמנם לדעת הרמב"ם שסובר דדם שבשלו ג"כ אסור לא הוי אלא שיור חדא וקשה קושי' מעלתו אבל הלא הרמב"ם ס"ל דבשליל בן ט' חי אף שנשחטה אמו נוהג בה איסור חלב ומה שאינו נוהג בפחות מבן ט' אינו משום קולא דאיסור חלב אלא משום דהוי כא' מאיבריו כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' מ"א ה"ג בזה"ל השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר אפי' מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה ע"כ והכוונה דעדיין אין שם חלב עליו. וכן מורה לשון הגמ' בחולין ד' ע"ה ע"א כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא ויעוין ברש"י ד"ה טעמא דידי דאמינא דלאו חלב הוא ואף לשיטת החולקים על הרמב"ם וסוברים דשליל בן ט' חי חלבו מותר ז"א אלא מחמת שחיטת אמו מתירתו ואם לא נשחט האם אסור החלב של שליל וממילא לא פסיקא מילתא לומר דחלב אינו נוהג בשליל דהא נוהג אלא שע"י שחיטת האם ניתר כל מה שיש בבהמה הראוי לאכילה משא"כ דם שאינו אוכל אלא משקה כמ"ש הר"ן ולהיפך יש לדקדק כיון דז"א שיור למה שייר החילוק בדם שבשלו מותר וחלב כל איסורו רק במבושל אבל יש לדחות כמובן ובפרט לפמש"כ הרש"י במס מנחות ד' כ"א ע"א ד"ה דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה התורה אלא על דם הראוי לכפרה ודם קדשים משמבשלו לא חזי למילתי' ונפיק מתורת דם ומליח ה"ה כרותח:
שוב ראיתי בספר ראש יוסף שהניח בצ"ע למה לא חשיב התנא דמתני' הך חילוקא דדם שבשלו מותר כו' ולפמ"ש אתי שפיר וקצת סמיכות לזה מהא דאיתא במס' חולין ד' ק"ט ע"ב אמרה לי' ילתא לר"נ מכדי כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותי' כו' ולא חשיב שם שריותא דאורייתא בדם מבושל ושריותא דחלב שליל:
תשובה ח
עוד כ' מעלתו בזה"ל בפסחים ד' ע"ד ע"א בתוס' ד"ה כבכ"פ בפ' כה"ב כו' א"נ הוא יעמיד כגון שמלח מליחה גמורה דאפי' לקדירה מתירו ר"ת ע"י מ"ג כו' ולפי מה שהעלה הש"ך ביו"ד סי' ע"ג אות י"ד מבואר דגם בתירוץ דא"נ קמה וגם נצבה האי סברא דגבי פסח לא רצו להחמיר אך לתירוץ הראשון נחתינן תרי דרגי בפסח אפי' לכתחלה יש לחלק א"כ קשה קושית המהרש"א מאי מייתי מפסח למולייתא דאימא דוקא בפסח לא החמירו וכ"ת כתירוצו דלמא מיירי במליחה גמורה דאז כבדא כבשרא ע"כ.
תשובה מ"ש דמדברי הש"ך מבואר דגם לתרוצו דא"נ כו' זה אינו דליכא כלל משמעות מדברי הש"ך אדרבה פשוט דלדעת ר"ת מותר אף לכתחלה לצלות בשר תפל ע"ג בשר מלוח וא"ש תירוץ השני של התוס' ול"צ כלל האי תירוצא לומר דקילא בפסח יותר משאר צליות ולהמחמירי' לכתחלה לצלות בשר תפל ע"ג בשר מלוח ע"כ הא דמולייתא שרי אפי' לכתחלה מיירי בתפל ע"ג תפל דוקא. ולגבי פסח אף אם נימא כתירוץ השני של התוס' שהי' כתפל ע"ג מלוח לצורך פסח לא החמירו וכיון דבפסח ליכא איסורא אפילו בתפל ע"ג מלוח מסברא דאין להחמיר בבשר חולין כששניהם תפלי' ממש ע"ד שמתרץ המהרש"א כיון דבפסח ליכא איסורא אפי' בכבד כו' ומלבד כ"ז קושי' זו אינה אלא דרך פלפול בעלמא דשפיר אייתי אביי סייעתא לרבה דליכא איסורא ומטעם כבכ"פ ומה"ת להמציא איסור לכתחלה אם לא נשמע שאסרו חכמינו ז"ל וא"ש דינו של רבה האי מולייתא שרי':
תשובה ט
שפעת שלום לכבוד או"נ איש בריתי הרב הגדול המופלג וכו' כש"מ מוהרר יהודא ליב ברלין נ"י:
כתב היקר קבלתי והנני להשיב הנראה לפענ"ד בישוב קושיתו, ופתח דבריו במש"כ פמ"ג במש"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ח' דממשנה בתרומות פ"ה משנה ט' סאה תרומה שנפלה כו' מבואר דבמזיד קנסי' ולא בשוגג וע"ז כ' מעלתו בזה"ל וכחזות קשה נ"ל בדבריו כי לפי כוונתו והבנתו לא על הב"י תשובתו כ"א על הש"ס גופא יותר קשה דר"מ אדר"מ דבמטמא כו' ס"ל קנסינן שוגג אטו מזיד ובסאה סתם משנה ס"ל דלא קנסינן וכל שני פרוצים דמשני הגמ' על המעשר בשבת והמטביל בשבת נפלו בבירא וקושי' במק"ע והוא קושיא חזקה ע"כ דברי כ"ת:
תשובה טרם אענה אעתיק מה שכתבתי כבר בגליון הפמ"ג בס"ק הנ"ל בזה"ל על הט"ז לק"מ וז"ל הירושלמי שם דתרומות ר' אבוהו בשם ר"י כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור. ולא מתניתא הוא שוגג מותר מזיד אסור מתניתא בתרומה אתא מימר לך אפי' שאר כל הדברים ע"כ הרי דס"ד דשאני בדין זה שאר איסורי' מתרומה וע"כ הוצרך ר"י לאשמעינן דגם בשאר איסורי' הדין כן ולזה לא הביא הט"ז ראי' ממתני' דתרומה לענין שאר איסורים ע"כ הביא דברי ר"י שאמר להדיא שכך הדין אפילו בשאר איסורים ויעוין תשובת רשב"א ח"א סי' תס"ג ע"כ דברי בגליון ועתה הנני מעתיק לך גם תשובת הרשב"א על שאלת הרא"ש ממנו למה התירו בסאה תרומה שנפלו לתוך חטים דליכא מאה לטחון לכתחלה כדי שיעלה התרומה במאה הא הוי מבטל איסור והשיב הרשב"א בזה"ל אלא שעוד יש לי בזה שלפי שהחמירו בתרומה ואסר עד מאה וסמכוהו אקרא הקילו בה במקומות שלא להחמיר עלי' כל כך וכגון קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ונותן טעם היינו ששים וכו' וג"כ הקילו לבטל בטחון וראינן כאלו של חולין הי' מרובה בשעת נפילה או כפי שנפלו חולין בשוגג לאחר מיכן והיינו דלא תני הכין ברישא דתנן נפלה למאה וטחן ונפחתו כשם שפחתו חולין כך פחתו תרומה ומותר ולא תני בה ואם ידוע שהחטים של תרומה יפה אסור שאני אומר של חולין פחתו של תרומה לא פחתו כו' אלא שהתרומה שהחמירו בה מצד אחר הקילו בה מצד דיני' אחרים כדי שלא להחמיר עליו כ"כ וכמו שהקילו ר' יהושע ור"א בתאינים עכ"ל:
ועפי"ז מיושב גם קושי' מעלתו דאף דר"מ קניס בדרבנן גבי מטמא שוגג אטו מזיד מ"מ אין ענין לזה גבי תרומה דמצינו שהקילו בה הרבה כנ"ל ובלא"ה ל"ק קושי' מעלתו שאין לדמות דין איסור ביטול איסור דרבנן לשארי דרבנן כי ידוע שהקילו הרבה באיסור זה שלא לבטל א"ד ורבו שיטת הפוסקים יש מחולקי' דהיכא דמקלי קלי ויש מחלוקת היכא שיש לו עיקר או אין לו בדאורייתא ומהם שסוברי' שבדברים הנ"ל מותר לבטל לכתחלה בעירוב בידים חד בתרי מפני שאין איסורו בכל מקום. הרי דאיסור זה דאין מבטלין א"ד אינו בחומר סתם שארי אד"ר דלא פלוג רבנן בהם ושפיר י"ל דכמו כן הקיל ר"מ שלא לקנוס בזה שוגג אטו מזיד דהא גבי סאה תרומה שנפלה בפחות ממאה אם הוסיף אף במזיד לא עבר רק על איסור קל אמנם מטיבותי' דמר אמינא שלא דקדק יפה במה שתלה קושיתו דסתם משנה דתרומה שהוא ר"מ שסותר דברי ר"מ דבמטמא ס"ל קנסי' שוגג אטו מזיד אשר יש לסתור כלאחר יד כנ"ל טפי הו"ל למעלתו להקשות מדברי ר"מ גבי נתפצעו דמיירי ג"כ בעיקר איסור של ביטול דרבנן וכדברי הגמ' שם בגיטין דמדאורייתא ברובא בטל וקשה למה הקניס שם ר"מ שוגג אטו מזיד לגבי סאה של תרומה שנפלה כו' סתם מתני' דלא קנסי' בריבוי שוגג אטו מזיד אולם לדברי הרשב"א בתשובה שהבאתי לעיל גם זו ל"ק דבתרומה מצינו שהקילו רבנן טפי בבטולה מה שלא מצינו קולות כאלו בשאר איסורין ולא בערלה ויש להסביר קצת דבאמת תרומה מיקרי איסור קל שאין איסורו אלא לזרים וכעין דאי' ביומא ד' פ"ג ע"א מ"ם טבל חמור אבל תרומה חזי לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל שאפשר לתקוני הרי דנגד איסור שאין לו תיקון נקרא לכ"ע תרומה איסור קל ואצ"ל ערלה שאסור אף בהנאה ומצותו בשריפה כמו כה"כ כדאי' בסוף תמורה יעו"ש בתוס' וגדולה מזה מצינו באס"ז לב"מ ד' נ"ג ע"א ד"ה ואסורי' לזרים שמפרש הירושלמי דמתני' אתי לאשמעינן דאף ח"ש אסור לר"י מדאורייתא ולר"ל מדרבנן ומקשה למה הוצרך לאשמועינן גבי תרומה דחצי שיעור אסור הלא בכל איסורים גם ח"ש אסור כתב ע"ז בשם הרמב"ן בזה"ל ונ"ל דאיצטרך משום דמרבינן ח"ש מכל חלב וספיקא דאורייתא דומי' דחלב דאיסורי' שוה בכל ולר"ל נמי סד"א הכא לא החמירו דשרי לכהנים קמ"ל הך מתני' דאין חילוק עכ"ל ולפי"ז מה שמצינו שצריכי חכמים גבי תרומה בביטול במאה אינו מצד חומר האיסור של תרומה דהא תרומה מיקרי קל נגד שאר איסורי' מצד שאינו שוה בכל אלא משום שמצאו סמך מקרא ואת מקדשי ממנו הצריכו לבטולו מאה ומשום שהחמירו מצד א' הקילו מצדדים אחרים משא"כ בערלה מה שאסרו חכמינו עד מאתים הוא מצד חומר איסור ערלה בעצמותו ובפרט שאסור גם בהנאה ומצותו מה"ת בשריפה ולזה דייק רשב"א מ"ש וסמכוהו אקרא ואף שגם הפמ"ג לא נחית לכל הנ"ל עכ"ז אין לתמוה עליו בקושי' כבוד מעלתו דאפשר נחית הפמ"ג לדברי הפ"י שם בגיטין ד' נ"ד שהאריך לפרש דקושי' הגמ' שם ממשנה המעשר בשבת וממשנה דהמטביל בשבת אינו מצד הכלל סתם מתני' ר"מ אלא שיש ראי' שהך מתני' ר"מ יעו"ש:
עוד על זכרוני מה שראיתי בספר מלחמות להרמב"ן דמצינו כמה וכמה פעמים סתם משניות שר"מ חולק עליהם ולפי דבריו כל היכא דמצינו לאוקמא סתם מתני' כר"מ מהדרינן אבל היכא שיש הוכחה שאפשר לדחותה בשנוי' ופרוקא יוצא מכלל סתם משנה ומוקמינן דלא כר"מ וא"כ אם לא הי' מצינו תי' על קושי' הנ"ל לא לזר הי' לומר דהך מתני' דתרומה אתי' דלא כר"מ אבל באמת עלתה לי בדברי הנ"ל שי"ל דגם הך סתמא דסאה תרומה ר"מ היא ואין נסתר מחמתו ממה שאמר ר"מ גבי אגוזים שנתפצעו דקנסי' שוגג אטו מזיד. עוד יש סברא דבתרומה אין לקנוס שוגג אטו מזיד כיון שבידו להסיר התערובות ע"י שאלה לחכם על התרומה להפריש עלי' ממקום אחר אשר ע"כ ס"ד דגמ' במס' נדרים ד' נ"ט ע"א דבתרומה מהראוי שיהי' דינו כדשיל"מ ומסיק דלא הוי דשיל"מ דלאו מצוה לאתשולי עלה עכ"פ כיון שבידו להתיר ע"י שאלה מה"ת יעשה איסור במזיד להוסיף בביטול עד למאה וכעין דאי' במס' יבמות ד' פ"ח ע"א לענין דאף אם ע"א אינו נאמן נגד החזקה מ"מ בטבל נאמן כיון שבידו לתקן והוא ע"ד שאמרו בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה כשלו הוא בכל מקום דהיכא דהוא בידו אמרי' דלא שביק היתירא ועביד איסורא ואף שבתרומה שבא ליד כהן ל"ל היתר בשאלה ולא הוי בידו. י"ל כיון דהשתא על ביטול במזיד אינו רק בכהנים לבד לא גזרו חכמים דכהנים זריזים הם וסמך לזה במס' ביצה ד' י"ח ע"א כהנים זריזים הם ומפרש רש"י לחד פירושא ולא אתי למשרי יעו"ש גם י"ל דלפי מה דמסיק הגמ' שם בגיטין אליבא דר"י דקניס גבי ערלה שוגג אטו מזיד משום דאתי לאיערומי ומפרש רש"י בזה"ל ולהתכוין ואמר שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותן י"ל דגם ר"מ מה"ט החמיר לקנוס גבי ערלה בשוגג אטו מזיד אבל בתרומה שנפלה לפחות ממאה ל"ש אתי לאערומי להוסיף חולין ולומר שלא נתכוון לבטל דא"כ למה הפסיד א"ע בידים בהוספת החולין לתוך התערובות שנעשה גם החולין שהוסיף בידים מדומע ע"כ ליכא חשש הערמה גבי תרומה ובאפס חשש הערמה לא החמיר ר"מ לענין איסור ביטול איסור דרבנן וכמ"ש לעיל דאין לדמות איסור זה דקיל למטמא ומדמע שהחמיר בה ר"מ מדרבנן: עוד בהשקפה ראשונה עלה בלבי שיש לומר לפי דברי התוס' במס' פסחים ד' ל' ע"א ד"ה אתי למיעבד שכתבו בזה"ל לעיל לא גזור שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבטל בהם איכא למיגזר ע"כ מעתה י"ל כאשר השכל שופטת דבשום איסור לא שכיח שיתערב בהיתר דיכול אדם מישראל להיות נזהר בתערובות בזה וכיון דלא שכיח לא הו"ל למיגזר בדרבנן על התערובת שוגג אטו מזיד וצ"ל דנולד הגזירה הוא משום התחלת הביטול ע"י תערובות שאם הי' הדין דבנתערב איסור בהיתר בשוגג מותר יהי' לחוש דלמא יפשע להטיל איסור בתוך התערובת להיתר כדי שישוב איסור להיתר אבל בתרומה ליכא למיחש לזה דהא לא ירויח כלל בהטלת תרומה לתוך מאה חולין דאף שתשוב התרומה להיות חולין יהי' מחויב להוציא בכמותו וליתן לכהן מפני גזל השבט ולא שייך לחוש רק שאם נתערב מאליה תרומה בחולין פחות ממאה שנעשה הכל מדומע יוסיף עוד כדי להתיר את המדומע והרי תערובת בחולין מאלי' מילתא דלא שכיח הוא כנ"ל:
אמנם אני בעצמי סותר דברי אלה ואקדים קושי' הפליתי בסי' צ"ט דלשיטת הפוסקים דאיסור דאין מבטלין אינו אלא מדרבנן למה הוצרך שם בגמ' ד' נ"ד לומר דמדאורייתא חד בתרי בטל תיפוק לי' דאף לבטל לכתחלה בידים אינו אלא מדרבנן בעירוב איסור בהיתר ותרצתי כבר דהיכא שיש מ"ע דאורייתא לבער האיסור כ"ע מודים שאסור מדאורייתא לערבו בהיתר דהא עי"ז לא יקיים מצות ביעור והבאתי כמה ראיות לזה ואחד מן הראיות הוא מדברי ר"א במס' פסחים שני דברים שאינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו המה ברשותו חמץ בפסח וקשה למה אמר ר"א שחמץ אינו ברשותו הא בידו להפקיע מאיסור חמץ ע"י ביטול בתערובות לשיטות הסוברי' דמדאור' מבטלין איסור אפילו לכתחלה ומצאתי און לדברי אלה דבכה"ג שיש צד מציאות תיקון מיקרי ברשותו ולכם מדברי הריטב"א בחידושיו בר"פ לולב הגזול גבי לולב של ע"ג יעו"ש או כמש"כ דכיון שיש מ"ע בביעור חמץ בודאי אסור מדאורייתא לבטל לכתחלה בתערובות כ"כ גבי ערלה שמצותו בשריפה ומיושב קושי' הפליתי:
אמנם לפי הנחה זו אם נאמר כסברתי הנ"ל דכל תערובת איסור בהיתר מיקרי מילתא דלא שכיח ואין לחוש במזיד רק על התחלת התערובת שיפיל איסור לתוך היתר מרובה כפי שיעור הביטול כדי להתיר האיסור א"כ קשה למה קניס ר"מ גבי ערלה ונתפצעו אגוזי' שוגג אטו מזיד הא ר"מ לשיטתו לא קניס אלא בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולבטל ערלה בידים בהטלה לתוך התערובות היתר אסור מדאורייתא משום מצות ביעור כנ"ל. וממילא לא נשאר לחוש לביטול במזיד רק אם כבר נתערב מאלי' ויבוטל מדאורייתא ברוב. ויוסיף לבטלו בביטול מאתים כדי להפקיע גם איסור דרבנן שאסרו עד מאתים והרי תערובות איסור בהיתר מאילי' מילתא דלא שכיח הוא ולמה גזור היוצא מזה דלשיטת הסוברים דאין איסור מדאורייתא לבטל איסור א"א לומר כסברתי הנ"ל דתערובות איסור בהיתר מעצמו הוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו בה רבנן אמנם להנך דסוברים דמדאורייתא מותר לבטל איסור וכל איסור ביטול אף באיסור דאוריי' אינו אלא מדרבנן הרי באיסור שביטל אד"ר אין לו עיקר בדאורייתא: א"כ שפיר יש לחלק בלא"ה בין אגוזים שנתפצעו גבי ערלה ובין סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה דאיסור ערלה אסור לבטל מדאורייתא וכנ"ל וכשנתערב ברוב שהותר איסור דאורייתא אסור אף מדרבנן להוסיף בביטולו ואיסור ביטול זה יש לו עיקר בדאורייתא בהתחלת הביטול ומדרבנן אף להוסיף שאסרו לבטל אף אחר שכבר נתבטל איסור דאורייתא אבל בתרומה שמדאורייתא מותר אף לכתחלה לבטל ברוב ומדרבנן החמיר בו ר"מ כמו בערלה דאיסור ביטול איסור ערלה בביטול חשיבתו כדי שיהי' בטל במאתים חמור מאיסור ביטול תרומה בהוספה עד מאה שבערלה יש לאיסור ביטולו עיקר בדאורייתא לאסור בביטולו וא"ש. ומש"כ מעלתו בישוב קושי' הנ"ל לא מחוורים מכמה טעמים ואריכות בזה אך למותר ובפרט שכבר העליתי ישוב נכון ואוחיל שיהיה דברי רצוי' לפני איש מבין כמוהו תן לחכם ויחכם עוד:
עוד הקשה מעלתו בזה"ל ועוד קשה לי לפמש"כ תוס' בב"ב ד' ב' ע"ב ד"ה וחיי' וב"ק ד' ק' ע"ב ד"ה וחיי' דהיכא דמגיע לו ג"כ פסידא לא קנסי' שלא יהיה כאו"א הולך כו' א"כ קשה לר"י מ"ט כהנים המפגלים במזיד חייבים משום כדי שלא יהי' כאו"א הא גם לכהנים אית להו פסידא מחלק מתנות כהונה המגיע להן עכ"ל מעלתו קושיא זו קל לדחותה לא מבעי' לשיטת הסוברים דכהן המפגל אינו חייב לשלם לבעל הקרבן כ"א היכא שהקרבן חובה בנדר באחריות שצריכין הבעלים להביא קרבן אחר א"כ לא יפסידו אנשי משמר במה שנפסל ע"י פיגול דיקרב אחר תחתיו אלא אפי' בגוונא שלא יקרב אחר תחתיו ג"כ לא חשיב פסידא כלל כי הי' לכהנים שבמקדש רוב בשר קדשי' שיקריב יום יום לחובה כנראה מבואר מדברי התוס' במס' חולין ד' ק' ע"א ד"ה שאני דבשר חטאת לא מיקרי ראוי' להתכבד דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כתיב ולכאורה אינו מובן דהא הי' חלוקה בין הכהנים על בשר הזבחים ומה שעלה ביד כאו"א לחלקו הי' בידו לכבד את חבירו אמנם כוונת התוס' ע"ד דאי' במס' קדושין ד' נ"ג דילפינן מפסוק הנ"ל דאין חולק זבחי' נגד זבחים אלא כל זבח וזבח נחלק בפ"ע לכהנים הרי שהי' לכל כהן מכל מין ומין ע"כ לא הי' ראוי' להתכבד שגם לחלקו של חבירו נפל מאותו מין ולא החזיקו טובה לעצמם כי הי' לכל או"א לכל הצורך לאכילתו יום יום וממילא לא שייך שם כלל הפסד אם נפסל איזה קרבן יותר אין בפי ידידו הדו"ש:
תשובה י
שנית על ענין הנ"ל מ"ש מעלתו דלפי סברתי דדבר שמצותו בשריפה אסור לבטל מה"ת יש לפקפק עפ"י דברי הר"ן על הרי"ף בע"ז בפ' אין מעמידין ד' שמ"ב בד"ה איבעי להו הקשה על הני שיטות דס"ל דאסור לבטל מדאורייתא מכלי מדין ולא הקשה כן מקדשים אליבא דכ"ע דהא בליעת נותר בשריפה עכ"ל מעלתו אדרבא א' מהראיות שהחזקתי בהם סברתי הנ"ל היה מדין כלי מקדש וכבר שמתי בגליון הספר ראש יוסף למס' חולין ד' קי"א ד"ה ודע דבזבחים פ' דם חטאת אחר שהקדים מש"כ התוס' בזבחים ד' צ"ו ע"א ד"ה ואם ע"ש דמדאורייתא יש ביטול ברוב בבישול כלי מקדש שלמים אחר חטאת כ' הראש יוסף הנ"ל בזה"ל א"כ למה הצריכה התורה שבירה והגעלה בכ"מ והא מה"ת ברובא בטל כתבתי על הגליון בזה"ל משבירת כ"ח לק"מ דכיון דנשאר הבליעה בתוך הכ"ח אחר שנעשה נותר מצות הכלי בשבירה שהוא במקום שריפת נותר וכן הוא בר"ן בסוף ע"ז בשם התוס' גם ממריקה ושטיפה ל"ק דמיד שנעשה הבליעה נותר חל עליו מצות ביעור וכשמגעילים במים והמים נשפכים אח"כ זהו ביעור הנותר אבל מבשל בשר קודם מריקה שנכנס טעם הכלי בתוך הבשר הנאכל לא נתקיים מצות ביעור הנותר וכבר בארתי במקום אחר בכמה ראיות דאף להסוברים דמותר לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא מ"מ איסור שיש מצוה בשריפתו בודאי אסור לבטל שעי"ז יהי' יושב ובטל מן מצות ביעור שכבר חל עליו והמעיין ברא"ש ור"ן סוף ע"ז יראה שנכון מה שכתבתי והא דכל יום נעשה גיעול לחברו א"ש דהא עדיין לא נעשה בליעה הראשונה נותר ולא הוי אלא ביטול (דכל יום נעשה גיעול) שארי איסורים דהיינו כשמבשל שלמים אחר חטאת שפקע איסור דאוריי' ולהסוברים דאסור לבטל שום איסור מדאורייתא צ"ל דס"ל דבישול בכלי לא מיקרי מבטל איסור כיון דאינו מתכוין על הביטול ואינו נהנה בטעם הנפלט מהכלי והוי דבר שאינו מתכוין בדבר דלא ניחא לי' כלל אבל אחר שכבר נעשה הבליעה נותר אסור לבטלו כ"א דרך ביעור כנ"ל:
ועל מה שכתבתי דכהנים זריזי' הם ליכא למיגזר בהן שיעשו איסור לערב תרומה בחולין כ' מעלתו בזה"ל יש בו דעת לישאל מה זריזות וזהירות יש אצל כהן דאצלם הוא היתר בהיתר ע"כ דבריו אלו אין להם שחר דפשוט שאם מערב כהן תרומה בחולין כדי שתבוטל התרומה ויהי' התערובות מופר להאכיל לזרים עבר על איסור דאין מבטלין איסור וכיון דכהנים זריזים לא חשו בהם חכמים למכשול איסור והבאתי דוגמא לזה ממה דאי' במס' ביצה ד' י"ט ע"א ויעוין מס' שבת ד' כ"א ע"א וכהני' זריזים ומפרש רש"י שכולן הי' בני פורה וחרדים ונזכרים כו' עאכו"כ שאין לגזור בכהנים שיבואו לעשות איסור במזיד לבטל תרומה בחולין כדי שיהי' בטל ומותר לזרים ובפרט לתרומה יש מצוה באכילתן אף דאינה מצות עשה גמור מ"מ בכלל מצוה היא כמ"ש הרמב"ם בענין מ"ע פ"ט וכן נראה מדברי הגמרא פסחים דף ע"ב ע"ב:
תשובה יא
הרבני החריף מוה' איציק מו"צ בק"ק פינטשוב שאל אותי מאי מקשה הגמ' בחולין מנ"ל דאזלינן בת"ר תיפוק ליה כיון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדאיתא בב"ב ד' כ"ג וקרוב דאורייתא מדכתיב גבי עג"מ והי' העיר הקרובה:
והשבתי לתרץ באופן דאם לא ניזל בתר רוב אכתי לא הוי ידעינן דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב דהנה לכאורה קשה מנ"ל דרוב עדיף מקרוב אשר עי"ז צריכין אנו לדחוק דקרא דוהי' העיר וגו' מיירי ביושבת בין ההרים כדי דלא ניזל בתר רובא דעלמא אשר באמת לכך משמיט הרמב"ם דבר זה דנראה לו לדוחק למוקמי קרא דוקא ביושבת בין ההרים ולדבריו צ"ל דגזה"כ הוא דגבי עג"ע יהי' קרוב עדיף מרובא דעלמא כמבואר בכ"מ בה' רוצח פ"ט ד"ו ונלע"ד דאיתא בסוטה ד' מ"ד דנמצא סמוך לעיר שרובה נכרים אין מביאין עג"ע ומפיק לה שם בגמ' ד' מ"ה ע"ב מדכתיב כי ימצא פרט למצוי אמנם בירושלמי מבואר הטעם שבידוע שנכרי הורגו [והיינו דאזלינן בתר רוב נכרים]:
הן אמת דעל הירושלמי ל"ק מאי עביד בהאי קרא דכי ימצא. דהירושלמי לשיטתי' דמפיק מיני' בר"פ כי ימצא אין מציאה אלא בעדים [ובק"ע שם מבואר שאין כן דעת הבבלי] לכך הירושלמי מוכרח לפרש דטעמא דמתני' הוא משום דאזלינן בת"ר [יעוין ברמב"ם שמביא ג"כ טעם הירושלמי] אמנם לש"ס דילן קשה למ"ל, המיעוט דכי ימצא ת"ל משום דאזלינן בת"ר והנה ע"כ מוכרחים אנו לומר שיש איזה נפקותא בין הני תרי הטעמים אשר לא ראי זה כראי זה שלכך הוצרך בש"ס דילן לומר טעם משום מיעוט והנה נחזי אנן היכא דנמצא הנהרג סמוך לעיר שכולה ישראלים ויש שם ג"כ עיר שיש בה רוב נכרים ומיעוט ישראלים אולם היא רחוקה מהעיר שכולה ישראלים. אמנם בהצטרף הישראלים שבשתי העירות יהיו רוב נגד הנכרים שבעיר הרחוקה והישראלים שבעיר הרחוקה המה בעצמותן המה הרוב נגד הישראלים שבעיר הקרובה שבה כולם ישראלים והנה אם נאמר דעיר שרובא נכרים פטורה משום רוב תהי' העיר הרחוקה חייבת בעג"מ דהא מקום הספק בכאן הוא בשני האופנים הא' הוא אם באנו לדין מאיזה אומה הי' הרוצח והנה בזה נשפוט דמהישראלים הי' דהא הישראלי' המה רוב נגד הנכרים ואזלינן בת"ר:
והשתא כיון דידעינן דע"כ יש כאן חיוב עג"מ נדון בספק השני איזה היא העיר הצריכה להביא את העג"מ אם הקרובה או הרחוקה הנה בודאי נשפוט שהרחוקה היא החייבת דהא שם הישראלים המה רוב נגד הישראלים שבקרובה ואי דשם יש רוב נכרי' הרי כבר דנת את הנכרים למיעוט נגד הישראלים שבשני העיירות והחלטת דהרוצח ישראל הי' ושוב אין הנכרים נכנסי' בגדר ספק הב' מאיזה עיר הי' הרוצח וכיון שכן הרי נחליט שהעיר הרחוקה חייבת בעג"מ לטעם דאזלינן בת"ר אמנם לטעם דכי ימצא אינו כן דהא מה בכך דהישראלים המה רוב נגד הנכרים הלא בישראלים אין מצוים רוצחים רק בעכו"ם המה מציאת הרוצחי' וא"כ הרי ע"כ העיר הרחוקה פטורה דהא בה אין במציאות רוצח מישראל והנה לכך צריך הגמרא דילן לפרש טעמא דמתני' משום מיעוט דכי ימצא פרט למצוי ומתורץ הקושיא למה לא מפרש כטעם הירושלמי הנ"ל וממילא מיושב נמי הקושיא מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דהא ע"כ מדאיצטריך כי ימצא לנפקותא הנ"ל הא לא"ה היה מיותר הרי ע"כ דרוב עדיף מקרוב דאם תמיד הולכין אחר הקרוב א"כ הרי בלא"ה תהי' העיר הרחוקה פטורה משום דאזלינן בתר קרוב וליכא לספוקי ברחוקה כלל וא"כ מיעוטא דכי ימצא מיותר דהא בלא"ה תהי' העיר הרחוקה פטורה וא"כ היכי דנמצא סמוך לעיר שרובה נכרים נדע הדין בלא"ה דניזל בת"ר וע"כ דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומעתה יהי' מיושב ג"כ קושי' מעלתו דהא אם לא ניזל בתר רוב לא נדע דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב דהא כל ההוכחה דרוב וקרוב הולכין אחרי הרוב הוא משום דכי ימצא אייתר לן דהא בלא"ה נדע דניזל בת"ר כטעם הירושלמי וכ"ז הוא לאחר דקיי"ל דאזלינן בת"ר אמנם קודם שנדע דאזלינן בת"ר איצטריך כי ימצא אף בעיר א' שרובה נכרים וק"ל:
ודע דגוונא דלעיל אף שרוב העכו"ם המה רובא דאיתא לפנינו לא מתקרי רובא דאיתא קמן לענין הספק מי הרציח כיון דאין רוב רוצחים לפנינו ולא דמי לט' חניות ומיושבת קושי' מהר"י הנ"ל ואין לומר דאכתי מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דילמא איצטריך כי ימצא להיכא דנמצא הנהרג מכוון בין שתי העיירות ובא' מהעיירות רוב נכרים נגד הישראלים שבעיר א' לבד וכנ"ל ז"א דאנן פסקי' כרבנן דפליגי עלי' דר"א בב"ב ד' י"ח וסוברים דא"א לצמצם אף בידי אדם רק מביאין בשותפות מכח ממ"נ וזה הממ"נ לא שייך באם באחד מהעיירות רובא נכרי':
תשובה יב
לכבוד הרב הגדול המפורסים מ' יהודא ליב ברלין נ"י. ומתוך התשובה יבואר שאלת השואל:
תשובה אפתח במה דסיים מעלתו בפלפול בדברי הרמב"ם בפ"ח מה' ע"ז שכ' בזה"ל ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל דין זה הוא מימרא דרב יהודא אמר רב במס' ע"ז ד' נ"ג. ועלה קאמר שם הגמ' מנ"ל דאסרה א"ר אליעזר כתחלה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו' והא אין אדם אוסר דשא"ש. ומביא בר"ן קושי' הרמב"ן וא"ת דלמא עביד בהו מעשה ומתרץ הרמב"ן דבכה"ג כיון דלא נאסר כ"א ע"י מעשה העכו"ם הוי כע"ג של נכרי ומועיל ביטול והר"ן מתרץ דהר"א סובר דאף במעשה אא"א דשא"ש והקש' כבוד מעלתו דלשיטת הרמב"ן דעכו"ם אוסר דשא"ש בעביד מעשה ליכא ראי' להך דינא דישראל שזקף לבינה מאשריהם תשרפון באש דלמא עביד בהו מעשה. וצריכין לסברת הרמב"ן ממילא ראוי שיהי' הדין בכה"ג שיועיל ביטול ולמה כ' הש"ך בסי' קל"ט בפשיטות בהך דינא דישראל שזקף לבינה דאין מועיל ביטול כן תורף דברי כבוד מעלתו:
טרם אברר דברי בזה אוכיחה ואערכה לפני כבוד מעלתו מש"כ מעלתו ועוד ובעבור זה עלה בדעתי לומר שרק לענין זה משוי פעולת זקיפת לבינה של ישראל למעשה שלא תאמר שאין אוסר שאינו שלו בלא מעשה. או לפי שפסק המחבר כהרמב"ם באבנים שנדלדלו דסי' קמ"ה ס"א והיא באמת רק ע"ג של עכו"ם ובטילה כו' עכ"ל שגגה יוצאה מלפניו בדמיון לאבני הר שנדלדלו דשם הטעם שלא הי' תפיסת יד אדם כי לא נעשה בידי אדם ואין זה ענין לגבי לבינה שעשאוהו בידי אדם גם ראשית דבריו לא מחוורין הכי בשביל שהישראל עשאה מעשה יהיה בידי עכו"ם לאסור דבר שא"ש הא הוא לא עשה מעשה ועוד דקאמר כו' לבינה בודאי לא חשיבי יותר מהרבצת בהמה דאינו מעשה לענין דין אוסר דשא"ש כמבואר בסוגי' דרבוצה ד' מ' יעו"ש ברש"י ותוס' ולזה הקשה הרמב"ן דליכא ראי' לדין זקיפת לבינה מאשריהם תשרפון באש דשא"ה דלמא עביד העכו"ם מעשה ולכך הי' יכול לאסור משא"כ בזקיפות לבינה דאף אם הי' על הזקיפה שם מעשה גם לענין א"א דשא"ש עכ"ז לא עשאום העכו"ם רק הישראל ומש"כ פ"מ דלכך השמיט בית יוסף דין זה דישראל שזקף לבינה לשיטתי' אזיל שבסי' קמ"ה מחזיק ב"י דברי הר"ן כו' ובעבור זה השמיט הרב בש"ע ואין לה ביטול שרק לענין זה משוי פעולת זקופת לבינה למעשה שלא תאמר שא"א דשא"ש בלא מעשה או לפי שפסק כו' דלדידן ולשיטת הרמב"ם אין ראי' מתורה די"ל באמת כקושי' הרמב"ן דלמא אסרו ע"י מעשה לדידן דס"ל הכי ואפשר להעמיד זה גם בדברי הרמב"ם כי לא הביא בצחות לשונו רק אוסרה בהנאה ולא כ' שהיא כע"ג של הישראל שאין לה ביטול:
אך מה אעשה שבא הש"ך אשר מימיו אנו שותי' העתיק בסי' קל"ט הד"מ הלשון של המ"א א"כ משמע דס"ל דא"ל ביטול כע"ג של ישראל הקושי' במ"ע כקושי' הרמב"ן עכ"ל כבודו. לא אכחד תחת לשוני שנפלאתי מאד על שגגתו בכוונת דברי הר"ן בשיטת הרמב"ן שכ' בזה"ל וכ' הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ג של כותי שבא ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ג זו שלא מדעת בעליו נאסרת מפני מעשה שנעשה בה כי היכא דמהני האי מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של כותי הוי פסלה לענין ביטול ולכך קודם שלקחה ישראל מן הכותי בביטול בעלמא סגי עכ"ל הרי להדיא דאף לפי מה שחשב הר"ן בכוונת הרמב"ן סבר שדעת הרמב"ן שאם לקחה ישראל אח"כ לא גרע של עכו"ם שבאה ליד ישראל שאין לה ביטול דהא כל עיקר סברת הרמב"ן לפ"מ שהבין הר"ן מדבריו דהיכא שהעכו"ם אסר דשא"ש מצד המעשה שעושה הוי כאל קנה העכו"ם אותו החפץ במעשה ההוא שעשה ויש להסביר זה לפ"מ שאיתא בחדושי הריטב"א דעשה בה מעשה הוי לענין ע"ג כדין שינוי הקונה בגזילה ולכך יש ביד העכו"ם לאסור שא"ש במעשה וע"כ דעת הרמב"ן דכ"ז שלא חזר וזכה בה הישראל מהני בכה"ג ביטול של עכו"ם דהוי כביטול שהוא של עכו"ם ולזה מסיים הילכך קודם שלקחה כו'. אבל היכא שלוקח הישראל אח"כ הע"ג אע"ג שלא נאסרה רק מחמת מעשה העכו"ם דמבלעדה לא הי' כח ביד העכו"ם נאסור דשא"ש סוף סוף מעת שזוכה בה שוב הישראל אין לה ביטול כמו בכל ע"ג של עכו"ם שזכה בהם הישראל וממילא מובן דלא שייך לומר גבי ישראל שזקף לבינה שיהי' מועיל ביטול של עכו"ם דהא מעולם לא יצאה הלבינה מרשות ישראל רק שהעכו"ם אסרה בהשתחוי' והרי הוא של הישראל כמו שהי' גם מתוך דברי אלה מובן ממילא שאין להעלות על הדעת שמעשה של ישראל בזקיפת הלבינה ואף הישראל יחשב כאלו עשה עכו"ם אותו מעשה ושמחמתה להוי כאוסר דשא"ש בעשיות מעשה
סוף דבר מכל מה שכ' מעלתו לא הוטב לפני כ"א דבר אחד מש"כ דלכך השמיט הב"י הך דינא דישראל שזקף לבינה משום דס"ל כתירוץ הר"ן על קושי' הרמב"ן דהוכחת הגמ' לדין זה מאשריהם תשרפון באש אינו רק למ"ד דאא"א דשא"ש אפי' ע"י מעשה:
אמנם כי דייקינן היטב בלא"ה אף למ"ד אא"א דשא"ש קמה וגם נצבה הראי' דאשריהם תשרפון באש דישראל שזקף לבינה כו' הי' כע"ג של ישראל מטעם דשליחותי' קעביד לשיטת הסמ"ג והר"א ממיץ המובא בב"י ריש סי' קמ"ו ובט"ע סי' הנ"ל ס"ק ד' ויותר מבואר בחידושי פנ"י מס' סוכה ד' ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה שדעת הפוסקי' הנ"ל וסייעתם שמדאורייתא מועיל ע"ז של עכו"ם אף אחר שזכה בו ישראל ומדרבנן הוא דא"ל ביטול מטעם גזירה אטו ע"ג שעבדו ישראל וע"כ סובר הרמב"ם שמשמשי' ע"ג לא גזרו בי' רבנן וגם דינא דאף אחר שבא ליד ישראל יש להם ביטול וזה כוונת הטור שם ריש סי' קמ"ו שכ' בזה"ל וכ' הרא"ש [וצ"ל וכ' הרא"ם] דמשמשי' ע"ג ומי' אם באו ליד ישראל אח"כ בטלום נכרי מותרים שאין להחמיר בהם כמו ע"ג עצמה ע"כ ומדכתב הטור אח"כ לפיכך הלוקח גריטאות מעכו"ם ומצא בה ע"ג כו' מבואר להדיא דמיירי בע"ג שזכה בה הישראל בקנין גמור ואף בכה"ג מועיל ביטול גבי משמשי ע"ג הרי להדיא שגם דעת הטור דע"ג של עכו"ם שזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאחמירו גבי ע"ג עצמו ולא גבי משמשי'. א"כ אף למ"ד אא"א דבר שא"ש קשה למה הי' הצווי דאשריהם תשרפון באש הא הי' אפשר להתיר ע"י ביטול עכו"ם כקושי' הגמ' שם ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ובהשקפה ראשונה דימיתי לומר דר' אליעזר לשיטתי' שסובר דאא"א דשא"ש והי"ל לדחות בפשיטות הא אא"א ע"כ לא נחית להקשות מיד בביטול בעלמא סגי אבל באמת אף אי אדם אוסר דשא"ש ג"כ קשה והא בביטול בעלמא סגי וכעין זה נ"ל בכוונת דברי התוס' מס' ר"ה ד' י"ג ע"א ד"ה ולא קציר עכו"ם שכתבו בזה"ל מ"מ דייק [גי' הפרשת דרכים דרך הקודש דרוש ט' מ"מ דחי] התוס' שפיר משום אשירה שבדורות הראשונים ע"כ כוונתם דאף שקושי' ר"א שמקשה הא אא"א דשא"ש אית לי' פירכא מדברי חברייהו דרב כהנא דלסברתם דאף דארץ ישראל מוחזקת הי' לנו מאבותינו מ"מ הי' לעכו"ם זכות במה שזרעו ע"כ קיימת הראי' לדין ישראל שזקף לבינה כו' דאל"כ הי' מועיל ביטול כן תורף כוונת פי' הפר"ד מה שמפרש בכוונת התוס' ובסגנון זה עלתה לי לבאר בדרך יותר נכון דברי התוס' הנ"ל בלי גמגום בלשון:
אמנם כל האריכות אך למותר כי עתה שנדפס מחדש במדינתינו חדושי הריטב"א למס' ע"ז אי' שגם שלפני הר"ן לא סיימי' כהוגן מה שאומר בזה הרמב"ן וע"כ הוצרך לדחות בכוונת הרמב"ן ודחאם קאמר בשמו אבל באמת כאשר אמור מפי תלמידו הרא"ה בחדושי הריטב"א שם בדף י"ג ד"ה מכדי כו' אא"א דשא"ש כ' בזה"ל וא"ת ודלמא עביד בהו מעשה ויש אומרים דר"י סובר כמ"ד אא"א דשא"ש אף ע"י מעשה כו' ובעיקר קושייתו תירץ הרב רבינו הגדול הוא הרמב"ן] דכולה קושי' דר"א תלי במה דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקיט והא אא"א דשא"ש דהכא יש לנו לומר שלא עשה בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהי' בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותייהו שהי' אחרי כן ועשו בהו מעשה אלא שדרך התלמוד להקשות בפשיטות סוף סוף בביטול בעלמא סגי להו וא"כ ליכפינהו לנכרים ויבטל ע"ג בע"כ כו' וא"ת והיאך סגי להו ביטול בהנהו דמעיקרא כיון שזכה בהם ישראל קודם ביטול וי"ל הא דאמרינן פ' כל הצלמים ישראל שמצא ע"ג וזכה בה קודם ביטול שוב אינה בטילה האי מדרבנן דמדאורייתא לא אמרינן שאין ע"ג של ישראל בטילה אלא בשעבדו ע"י או ע"י שלוחו כן פי' רביני [הוא הרא"ה] בשם הרמב"ן רבו ז"ל עכ"ל הרי להדיא שעיקר תירוצו של הרמב"ן שיסוד הראי' מהך דינא דישראל שזקף לבינה הוא מצד הקושי' דביטול בעלמא סגי לסברא דשלחותייהו דישראל קעבדי הי' מועיל מדאורייתא ביטול עכו"ם וכל ע"ז הן מדורות הקדמונים או מדורו של משה ומדאורייתא יש ביטול לכל ע"ג חוץ מע"ג שעבד ישראל בעצמו או ע"י שלוחו וכאשר כן הוא דעת הסמ"ג והרא"ם המובא בטור ב"י הנ"ל ולשיטתם צריכי' לתירוצי' של הרמב"ן וא"כ אף למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ מוכח הדין שאמר רב ישראל שזקף לבינה הרי סתירה מבוארת על מה שרצה מעלתו לומר בשיטת הב"י:
אמנם המעיין ומדקדק בדברי הרמב"ם פ"ח מה' ע"ז דין ט' יראה מבואר שסובר הרמב"ם דע"ג של עכו"ם שבא ליד ישראל אין לה ביטול מדאורייתא ולזה דייק בלשונו מה שאמר אין בטול. מועיל כלום וכן הוא דעת הר"ן וא"כ נשאר קושי' מעלתו על הרמב"ן מנ"ל האי דינא דישראל שזקף לבינה וכקושי' הרמב"ן די"ל שצריכה התורה לשרוף האשירות דדילמא עביד העכו"ם במעשה ולפום רהיטא חשבתי לומר שהרמב"ם לשיטתי' אזיל שסובר כל ספיקא דאיסורא מותרי' מדאורייתא ואין מקום לקושי' הרמב"ן כ"א בשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אולם בלא"ה צ"ע על הרמב"ן דהאיך אפשר לומר דהצווי דאשריהם תשרפון הי' מפני ספק דלמא נאסרו במעשה דא"כ למה נאמר אלהיהם על ההרים דדרשינן מיניה ולא ההרים אלהיהם הלא גם במחובר יש אלהות ע"י מעשה כמפורש חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה וה"ה בעשיית מעשה אחרת בגוף הקרקע וא"ל דלגבי ההרים ליכא לאסור מספק כיון דאיכא חזקה דהיתרא דעכ"פ קודם שנעבד על אותו ההר הי' מותר ומספיקא אין להוציא מחזקת היתר משא"כ לגבי אשירה דליכא חזקת היתר דהא אין שם אשריהם רק כשנטעו לשם ע"ג אמנם גם בזה לא תניח דעתי דמדכ' הרמב"ן דלמא עביד בהו מעשה ולא מקשה בפשיטות יותר דכיון שהעכו"ם נטעו לשם ע"ג הרי נעשה מעשה ע"י עכו"ם בשעת האיסור ומדלא הקשה הרמב"ן מוכח שרצה לחזק קושיתו על אם נאמר דר"א אף דאין אשירה אלא בנטעו לכתחלה לכך מ"מ לאו שם ע"ג עד שתיעבד [יעוין בחידושי הרמב"ן ד' מ"ו] והתנאי בנטיעה לכתחלה לכך אינו חשוב אשירה בעת האיסור רק שיהי' עליו שם תפיסת ידי אדם ונאסר אח"כ אף במחובר ע"י עבודה אבל כ"ז שלא נעבדה אין אסורה א"כ גם באשירה איכא חזקת היתר והאיך ס"ד לומר שצריכה התורה שריפה לספק היכא דאיכא לאוקמי בחזקת היתר ודברי הגמרא אימא דבהדי עגל מיתסרי מכאן ואילך נשתרי מוכח דאף אי ספיקא דאורייתא לקולא שאני הכא דאיקבע איסורא דהא כל אשרות שהיו ביום שעשו העגל אסורים ובכל ספק קבוע אין מועיל חזקת היתר דמעיקרא ובפרט בכה"ג שרובם של אשרות המה אסורי' לפי פי' רש"י ד"ה דבהדי עגל אותן אשירות שהי' באותו זמן ע"כ כלומר בהשתחוות העכו"ם להם הי' ביום שהי' עליהם שם שלוחי ישראל עובדי העגל.