שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות אורח חיים
תשובה א
בדבר עשיות בתים של תפילין תשובה ע"ד שאלתך נידון התפילין עיניך תחזינה העתק ממודעה רבה אשר שלח והפיץ בישראל כבוד הרב הגאון מופ"ה אבד"ק ניקלשפורג והיות שמעתי כי התחכמו לנגדו איזה רבנים ובתוכם הי' גם כבוד הרב הגאון אבד"ק פלאצק בהיותו בק"ק פ"ב לסתור דבריו והתווכחותם בזה לא נודע לי לכן אשים משטרי בזה ובפרט שכבר נתפשט המנהג מכמה דורות להניח מטלית עור על קציצה של ראש והחששות בזה תלוי' בדעת הפוסקים והספיקות מבוארים במרדכי ובכגון זה וכ"מ שהלכה רופפות הולכין אחרי המנהג והירא דבר ה' והשם אורחותיו מניח תפילין מעור אחד העשוי כמבואר ברש"י ורמב"ם וא"צ להנחת מטלית שעושין הסופרים רק לחיזוק מחמת שעושין הבתים באופן אחר מעור אחד ויש חתיכה בצידי הקציצה שנחברים בדבק וצריכין עור לחזקם אמנם זאת חקרתי כן הוא זאת לפנים בישראל וגם עתה מנהג סופרים כשרים שחותכים המטלית מעבר לעבר בשלשה מקומות מכוון נגד חריצי הקציצה כדי שיהיה חריצי הקציצה ניכרת ומי שעושה כן ניצול גם מחשש ביטול הד' בתים ע"י המטלית שלדעתך שייך גם כשאינו מקיף מכל סביביו כיון שהמטלית חתוכה ואינו כ"א כרצועה על כל בית בפ"ע אבל באין החיתוך מעבר לעבר לדעתי אין מקום להכשירם ופסולם מבואר מחמת שאין חריצי הקציצה ניכרים והרושם או החריץ מה שעל העור שע"ג הקציצה בודאי לא יקרא בשם היכר חריצי התפילין ונדמה לי בזה כמו העושה איזה ציון באיזה דבר אחר איך שיש תחת המטלית ארבעה בתים היועיל חלילה בפירוש איתמר בגמ' מנחות ל"ד ואם אין חריצן ניכר פסולין וכן מבואר מדברי כל הפוסקים שכתבו שצריך שיהיה החריץ ניכר בה"א הידיעה וביותר מבואר מדברי האגור למעיין בו ובפרט משו"ת הרמ"ע סי' ל"ח. ואתפלא מאוד על כבוד הרב המשיב שערב לבו לכתוב בתשובתו בזה"ל מדברי רש"י שם משמע דשרי לעשות בית א' שלם לשל ראש ולהבדילו רק בפנים לד' בתים ולשרטט בחוץ נגד המחיצות עכ"ל בוודאי כונתו היה לדברי רש"י במנחות דף ל"ד בד"ה ואם אין חריצן וכו' לדעתי נהפוך הוא שמטין דברי רש"י שצריכין היכר חריץ ובשרטוט למעלה אינו היכר חריץ רק סימן ויעוין בפירוש שסביב האלפסי בדין זה ואף אם נדמה לו איזה דיוק קלוש לא היה לו להמציא מזה דין חדש אשר הוא מתנגד לדברי כל הפוסקים ולא יעשה כן בישראל:
תשובה ב
שתי קושיות שהקשה אותי כבוד ש"ב הרב הגאון המפורסים מוהר"ר דוד דייטש אבד"ק עיר חדש בארץ הגר ז"ל הגאון הנ"ל קשה לי על דברי התוס' מס' שבת דף קי"ד ע"א ד"ה חלבי. אומר כל היכא דקתני תרי שבי בהדדי אתיא כאחרים וא"כ ר"ע דאמר יכול אף ביוה"כ וכו' ג"כ ס"ל כאחרים וק"ל מסוגי' דבכורות דף נ"ח ע"א ר"ע סובר אדר הסמוך לניסן זימנין מלא וזימנין חסר וכו' ואי נימא דר"ע ס"ל כאחרים א"כ מתחיל הקביעות מתשרי או מניסן ותמיד הוא אחד מלא וא' חסר ואיך שייך זימנין מלא וזימנין חסר עכ"ל דמר:
תשובה פפי המבואר בסנהדרין דף י"ג ע"ב יעו"ש ברש"י ובבעה"מ ובחידושי הר"ן בשם הרמב"ן וכמפורש במס' ר"ה דף כ"א ע"א שלח ליה ר"ה כו' היכא דמשכא תקופת טבת עד חמשה עשר בניסן עושים לאחרים חודש אדר מלא יעו"ש בסנהדרין בתוס' ד"ה ולעברי' לאדר שמבואר מדבריהם שם דלרבה בר שמואל לאוקימתא דרבא בר"ה דף כ' שקאי בשיטת האחרים ולכך סובר אין מעברין ולא מקדישין לצורך גם היכא דמשכה תקופת טבת כו' לא מעברין ולכך הניחו שם בתימה עכ"ז אין בידינו לדחות הסוגי' דשם שמקשה הגמ' גם לאחרים ולעברי' לאדר וא"כ ע"כ רבה בר שמואל מודה דלצורך התקופה שנלמוד מקרא דשמור את חודש האביב מעברין היינו שעושים אדר מלא ועכ"פ אין דוחק לומר כן אליבא דר"ע אף שסובר כאחרים דלא מעברין ומקדישין כי היכא דלא ליקלעו תרי שבי בהדדי מ"מ מעברין מפני התקופה כו' כמשפט הכתוב שמור את חודש האביב ויעוין עוד בערכין דף ט' ע"ב דגם לאחרים איכא יומא דשעי דשלשה שנים טפי חד יומא וצריכים שתהא אותה השנה חמשה ימים ולפענ"ד פשוט שביד הב"ד להוסיף בשנה זו הוספת אותו יום באיזה חודש מחסירין שירצו ויכולין לעשות אדר מלא למ"ד שאין קפידא שיהיה אדר לעולם חסר א"כ יש גם לאחרים עוד גוונא שיהי' אדר מלא ובזה תניח דעתי ליישב מה שתמי' לכאורה בדברי רש"י במס' ר"ה דף ו' ע"ב בד"ה ואם היתה שנה מעוברת חמשה שכ' בזה"ל קסבר חודש עיבור לעולם חסר ואינו דוחה את המועדים אלא יום א' עכ"ל וקשה מי הכריח רש"י לזה הא מפורש בערכין ד"ט ע"ב סוף סוף לאחרים ביום הנף לא משכחת לה אמר רב משרשי' כגון שהית' שנה מעוברת ועיבור שנה שלשים יום. דל ירחא לבהדי ירחא ע"כ. הרי דעת רב משרשי' דלאחרים חודש העיבור היינו חודש אדר ראשון הוא שלשים יום ועכ"ז ליכא בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה רק חמשה ימים דנגד הוספת היום הוי ניסן ואייר חסירים. אמנם לפי דברי הנ"ל הי' לרש"י הוכחה מוכרחת שסוגי' זו דר"ה דמוקי ת"ק דברייתא דלא חשיב שנה בלא רגלים כאחרים. ע"כ סוברים דלא כרב משרשי' רק דחודש עיבור לעולם חסר דאל"כ גם לאחרים עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה ששה בשנה פשוטה א' מלא וא' חסר ושבעה היכא שעיבור החודש הוא מלא ונגד זה מחסרין חודש ניסן והוי שניהם חסירים וחל עצרת בשבעה וחמשה היכא דטפי חד יומא כו' יומא דשעי ולפמ"ש לעיל שביד הב"ד להוסיף אותו יום באיזו חודש שירצו משכחת שיהיו שניהם מלאים. א"ו דחודש עיבור לעולם חסר ולא יחול כלל עצרת בשבעה בסיון כ"א בחמשה או בששה ותו אין קפידא לבאר בברייתא דבשנה בלא רגלים עובר ג"כ בבל תאחר דלפי מה דפסקינן דנונ"ד אין קריבין ביו"ט כשעברה השנה ולא הקריב בע"כ יעבור גם כל שלשה דהא לא משכחת אליבא דאחרים אלא חמשה וששה ומשכחת ששנה הראשונה הי' עצרת בחמשה בסיון והקדיש קרבנו למחרתו בששה בסיון וכלתה השנה במקצתן ששה בסיון שנה השניה שהוא אז עצרת וממילא יעבור אותו יו"ט בלא הקרבה דביו"ט אין קריבין והרי יש גם תאחר דרגלים. משא"כ לרב שמעי' שעצרת פעמים חמשה פעמים שבעה משכחת שהוקדש בששה בסיון וכלה השנה תוך יום השש' שבשנה השני' שהוא אז ערב עצרת יום החול ובידו עוד להקריב קודם עצרת ולא יעבור בב"ת דרגלים ולא קאי רק בב"ת דשנה בלא רגלים ויעויין עוד ברש"י שם ד"ה א' מלא שדייק בדבריו להעמיד הגוונא כגון שעצרת הראשון הי' בחמשה והקדשת הקרבן היה בששה ובשנה השני' בשבעה שוב עיינתי בס' טורי אבן וראיתי שעמד על דברי רש"י הנ"ל בד"ה קתני רב שמעי' גם בד"ה מאן תנא והניח בקושי' דגם לאחרים משכחת שבעה אכן לא שת לבו דיוק דרש"י בד"ה ואם היתה שכ' שם בפירוש להיפך מדברי רב משרשי' שבמס' ערכין ולפי דברי הנ"ל א"ש הכל בפשיטות. וישבתי בזה גם קושית הח"צ בסי' י"ב יעו"ש ואין להקשות דהא לפי דברי רש"י בסנהדרין דף י"ג ע"ב היכא דמשכה תקופת טבת עד ט"ו בניסן ועושים מחמת זה חודש אדר מלא מחסרין לעומתו מחדשי הקיץ א"כ גם לאחרים משכחת שיהיה עצרת בשבעה בסיון כגון שנעשה אדר מלא וחודש ניסן חסר ז"א דדברי רש"י שם אינם רק אם נאמר דגם לאחרים מעברין או מקדישין כדי שלא יהיה אד"ו ראש אבל לפי הסוגיא דסוף פרק החליל דלאחרים קבעינן תרי שבי בהדדי וכדברי רבה בר שמואל דאין מעברין ואין מקדישין לצורך ממילא אף אם מפני התקופה מעברין כו' כיון דאתיא מקרא דשמור וגו' ועושין אדר מלא מ"מ נשארים חדשי הקיץ בקביעתן א' מלא וא' חסר אף אם יהיה אד"ו ראש ולא משכחת כלל לאחרים שיהא עצרת בשבעה בסיון וכן מדויק שם בר"ה דף ו' ע"ב דברי רש"י בד"ה אלא ארבעה ימים כו' ואין מעברין ואין מחסרין שום חודש לצורך כו' וכיון דאין מחסרין משום צורך זה שלא יהיה אד"ו ראש נשאר ניסן מלא ואייר חסר וחל עצרת בששה ולא משכחת שיחול גם ביום אחר כ"א בחמשה כו' היכא דטפי חד יומא דבע"כ מההכרח להוסיפו באיזה חודש. אבל בשבעה בסיון לעולם אינו חל כו' אבל לתנא דברייתא דערכין שאמר שר"ה חל ביום הנף ע"כ צ"ל כמו שמתרץ רב משרשי' והיינו שסובר החודש העיבור עושים מלא וסובר דאין בין עצרת כו' לכל היותר רק חמשה ימים וכדי שלא יהיה הפרש בשנת העיבור ששה ימים בין אותה שנה לשנה שלאחרי' צריכין בע"כ לחסור מחדשי הקיץ אבל לפי ההלכה דחודש העיבור יכול להיות חסר אין הכרח בשום שנה לחסור מחדשי הקיץ דאם משכה תקופת טבת עד ט"ו בניסן די בעיבור חודש היינו שעושים אדר מלא ממילא לא יהיה דחיית הקביעות בין עצרת לעצרת רק חמשה ימים ואם משכה התקופה עד ששה עשר בניסן שעושים עיבור שנה עושים חודש העיבור חסר וליכא בדחיות הקביעות רק חמשה ימים כל זה כתבתי לרווחא דמילתא לפי מה שהחליט רופ"מ ביסוד קושי' דר"ע ע"כ סובר כאחרים:
אמנם לפענ"ד אינו כו דלפ"ד ממילא לר"ע כל חודש אלול חסר ויוקשה לפ"ז משנה שלימה בר"ה דף כ"ה ע"א במעשה דר"ג שעשה החודש חסר עפ"י עדים שנראה לר' יהושע שהעידו בשקר ושלח לר"י שיבא אליו ביו"הכ שחל להיות בחשבונו הלך ומצאו ר"ע מיצר. ל יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי כו' יעו"ש תיפוק לי' אף בלא עדים מהראוי הי' לעשות אלול חסר וכל חדשי השנה הולכים על דרך שוה א' מלא וא' חסר גם הי' מקום עיון במה שמצינו בברכות דף ס"ג דר"ע קידש חדשי' בח"ל מפני שלא הניח כמותו בארץ הא לדעת האחרים לכאורה החשבון מסור וידוע לכ"א ואחד אחד מלא ואחד חסר ועוד הי' לו להקשות מדברי הירושלמי בר"ה על המשנה במעשה שעיכב ר"ע ארבעים זוג יעו"ש ומדברי ר"ע במכילתא על פסוק החודש הזה לכם יעו"ש ואם נאמר כמ"ש הפנ"י בחידושיו לר"ה דף י"ח ד"ה על ששה חדשים בלא"ה ל"ק קושית רומפכ"ת אמנם באמת מדברי ר' ישמעאל ור' עקיבא בשבת דף קי"ד דפליגי בפשט הכתוב עולת שבת בשבתו ומוקי ליה ביוה"כ ושבת אין להוכיח שסוברים כאחרים דלא אד"ו ראש אינו אלא תקנת חכמים ופלוגתיהו בפירושו דקרא ובתוס' שם לא הביאו בשם הר"י בעל תוס' רק היכא שמצינו דהוי תרי שבי בהדדי אתיא כאחרים כוונתו היכ' שמוזכר במשנה או בברייתא שהי' בזמן התנאים תרי שבי בהדדי ע"כ צ"ל דסובר כאחרים וסמוכין לדברי אלה מדברי הר"י בעל תוס' עצמו מה שמפלפל בפסחי' דף נ"ח ע"ב ד"ה כאלו יעו"ש ותנא דברייתא שם בפסחי' הוא ר' ישמעאל וקשה סיפוק לי' דלר' ישמעאל בלא"ה אין לדקדק בלא אד"ו ראש דסובר כאחרים: אמנם הר"ת בתוס' סנהדרין דף י"ג ע"א ד"ה ור' יוסי הוכיח מסוגי' דשבת דף קי"ד דר"ע ור' ישמעאל לא הקפידו בלא אד"ו ראש אבל לא נחית לומר שר"ע ור' ישמעאל סוברים כאחרים. ומבלעדי כל הנ"ל י"ל עוד דלפי דברי הגמ' בערכין דף ט' ע"ב אמר לי' רב אדא בר אהבה לרבא אחרים מנינא אתי לאשמעינן (ומפרשים הכי איבעי' להו למימר אין מעברין את החדש לצורך) הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש עפ"י ראי' מפרש רב"י אי הוי אמרי אין מעברין את החודש לצורך ה"א הנ"מ בחודש שנראה בזמנו אבל היכי דלא אתי סהדי ביום שלשים ע"כ תעברהו משום דמצוה לקדש עפ"י עדים עכ"ל היוצא מזה דנשמע מדברי אחרים ב' דינים דאין מעברין ומקדישין לצורך וגם שלא בעינן מצוה לקדש עפ"י הראי' ממילא י"ל דשארי תנאים שנא חשו להפריד חלות תרי שבי בהדדי סוברים בזה כאחרים דאין לשנות הקביעות מחמת צורך אבל עכ"ז פליגי אחרים וסוברי' דבעינן מצוה לקדש עפ"י ראי' והיכא שלא באו עדים מההכרח לעבר וכן י"ל בשיטת ר"ע ושפיר משכחת שיהי' אדר מלא ודוק:
תשובה ג
שוב כתב הרב הנ"ל בזה"ל עוד ימחול לעיין בדברי תוס' הרא"ש על מס' יבמות דף ע"ג ע"ב אסור לבער מהם בטומאה ותוס' שם בד"ה אסור דהוא גופא נילף בק"ו ובתוס' הרא"ש כתב דל שייך לומר דהוא גופא נילף דאפי' אי ילפינן לא ילפינן רק איסורין דאין מזהירין מן הדין ואיכא למיפרך מה למעשר שלוקה ואמת אגיד שקודם שנתגלה ספר תוס' הרא"ש שמעתי מתלמיד אחד שאמר סברא זו והשיב לו מו"ר הגאון בעל נב"י ואמר לו א"כ בטלת כל דיני ק"ו כיון דבלמד איכא מלקות ובנלמד ליכא מלקות אמנם עכשיו שזכינו לספר תוס' הרא"ש והעלה כן בספרו קשה לי מסוגי' דפסחים דף מ"ד דיליף טכ"ע מנזיר מק"ו ולדברי הרא"ש מה מועיל הק"ו דהלא אף איסור בעלמא ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לנזיר שלוקה וכן במס' יבמות דף ס"ח דיליף דנבעלה לפסול דאסורה בתרומה מק"ו מגרושה ומסיק דגלוי' מילתא והנה רבא סובר בסנהדרין דאפי' בגילוי מילתא בעלמא אין עונשין מה"ד ע"כ סובר דנבעלה לפסול אסורה בתרומה לאיסורא בעלמא והרי אפי' איסור בעלמא ליכא למילף א"ו דזה לא פרכינן עכ"ל דמר:
תשובה הנה לפי דעתי בכוונת דברי תוס' הרא"ש היה להקשות מסוגי' ערוכה במכות דף י"ז ע"ב וכי מזהירין מן הדין כו' איסורא בעלמא הרי מפורש דילפינן באוכל חוץ לחומה לאיסור ולא למלקות ולא פרכינן אק"ו מה למעשר שכן לוקין עליו אמנם אף שספר תוס' הרא"ש אינה למראה עיני ולא ראיתי מעודי שלא אחטא בכוונתו נלע"ד שלא עלה בדעת הרא"ש לומר דמצד דאין עונשין מה"ד עושים מזה פירכא לדחות גם הילפותא דק"ו על האיסור שבאים ללמוד מק"ו ההוא והטעם מבואר במל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת דין ח' שכ' שם בזה"ל דלא חשיב פירכא דהכי אגמרי' רחמנא למשה כל דבר שמלמד ק"ו למוד איסור אבל לא תלמוד מלקות כו' יעו"ש וי"ל דכך הוא המדה באותו דבר עצמו שהילפותא בו על האיסור והעונש באים יחד מק"ו אוחזין במדה הנ"ל שלמידין איסור ולא העונש ואין עושין פירכא לדחות ילפותא האיסור העונש אבל כשרוצין ללמוד הלמוד ההוא מאותו מלמד גם לענין דבר אחר שפיר יש לעשות פירכא מעונש האיסור אחר למלמד שכן יש בו עונש באיסור אחר שאינו בלמד רק לאיסורא ולא להעניש עליו וראיה לזה מצאתי מדברי התוס' בחולין דף קט"ו ע"ב ד"ה מה לחמץ בפסח שכן כרת שכתבו וכרת גופא לא שייך למילף שאין עונשין מן הדין ע"כ הרי שעושים מזה פירכא והטעם כנ"ל דהא אין אנו דנין כעת רק נדון איסור הנאה שבאים לילף בב"בח לכך יכולים לעשות פירכא מהעונש שיש בחמץ על האכילה ואינו בב"בח. אף שמניעת ילפותא דעונש כרת על האכילה בבב"ח זה אינו רק מצד הכלל דאין עונשין מה"ד וזה ג"כ סברת התוס' הרא"ש שמקשה על התוס' דהיאך ס"ד ללמוד בתרומה איסור ביעור בטומאה בק"ו ממעשר נימא מה למעשר שיש בו עונש על האכילה משא"כ בתרומה דאפי' אי ילפינן גם לזה לא ילפינן רק איסור דאין מזהירין מה"ד ואיכא ממניעת העונש שעל האכילה ממילא פירכא לק"ו שאנו באין לדון לאיסור על הביעור בטומאה דק"ו על איסור ביעור והק"ו על האכילה המה כק"ו נפרדים למדה זו כנראה מדברי התוס' חולין וכנ"ל ויעויין בתוספת פסחים דף כ"ה ע"א ד"ה מה לכלאי הכרם כו' תימא להרשב"א הוא גופא נילף במ"מ שילקה על בב"ח שלא כדה"נ וכו' יעו"ש ובדברי הנ"ל יש ליישב קושי' זו לשיטת הסוברים דגם במ"מ אין עונשין וממילא א"א שילמוד העונש בב"בח שלא כדרך אכילה ושוב ליכא עוד למילף בב"בח מכלאי הכרם לענין איסור הנאתן כדרכה דיש פירכא מה לכלאי הכרם דיש בו חומרא לענין אכילה שעונשין בו גם אף על שלא כדרך אכילה ובב"בח אף שילמוד בו לאיסור לא יהיה עליו עונש דאין עונשין מה"ד וכיון דליכא למילף בב"בח לענין עונש בשלא כדרך אכילה שוב הוי מזה פירכא לבטל ילפותא דב"בח מכלאי הכרם לענין הנאה ומקשה הגמרא שפיר מה לכלאי הכרם כו' (יעוין במהרש"א ע תוס' בדף כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים) ויש להאריך בפלפול בזה בסוגי' דחולין דף קט"ו ע"ב ליתי כולה בק"ו מערלה ודו"ק:
דברי ידידו הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל
תשובה ד
שלום ללובש מדע גאון העדה לתורה ולתעודה בדעת ובתבונה ידו הדה כבוד ידידי הרב המאה"ג החריף המפורסים נ"י ע"ה וכו' כ"ש מהור"ר חיים דיימשמאן נ"י אבד"ק מרייביטש:
מכתבו היקר הגיעני והנני שולח קונטרס תשובתי דבר ברור על אופניו פעם בארוכה פעם בקצרה. כי קשה עלי להביא הכל עלי ספר באשר מלאכתי נעשית ע"י אחרים וזה החלי.
פתח דבריו בזה"ל הנה הכ"מ פ"ב מהלכות שבת כתב על רבינו בכתבו שבת דחוי' אצל פקוח נפש דזה תליא אי טומאה דחוי' או הותרה ורבינו פסק טומאה דחוי' א"כ גם שבת דחוי' אצל פקוח נפש ובהשקפה ראשונה הי' נראה דנעלם ממנו סוגיא ערוכה ביומא דף מ"ו פלוגתא דרבא ור"ח לענין סופו כתחלתו מתרץ רבא שבת הותרה טומאה דחוי' עכ"ל דמר וכבר נתעוררתי ע"ז מפי למדן א' שעבר דרך פה ולפום רהיטא אמרתי שיש לחלק בין הנושאים לפי דברי ספר תורת אדם להרמב"ן דף מ"ד ע"ב ועתה הנני מעתיק דבריו שמתחלה מביא דברי רש"י במס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת והוסיף בזה"ל ולפי פירושו דלאו דכהן כיון דליתא אלא לאו דלא יטמא ומפיק מיני' מת מצוה. הא ליתא בלאו אלא בשאר קרובים מתים לא יטמא אלא מת מצוה וכה"ג לא הוי דחוי' דחד שמא הוא ולא מקיים האי אלא בעבר על האי אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם. אלא עשה דפסח א"נ סדין בציצית כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר היא כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית נדחה להו כה"ג מיקרי דחוי' דהא אינהו גופייהו מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית וכן לא עבר בלאו א"נ בעשה מצוה הוא דכתב להו ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דבמס' יבמות דאמרינן התם שאין עשה דוחה את ל"ת שיש בו כרת היא אסורה עליו ערוה אינה עולה כלום והוא גופי' מצות יבום ל"ת של כרת היא דאשת אח כרת יש בה אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דחוי' דהא ליתא אלא בהכי ערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום שאין בנים ליבם וליתא לכרת ולא ללאו בהכי דהא לא מצי מייבם אלא בהכי וה"נ לגבי שבת אשכחן עבודה דדחי' שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת עכ"ל אף שיש קצת גמגומים בלשון הנ"ל כאשר שכיח להיות בספר הזה בטעותים שנפל בהעתקת כ"י ובדפוס לא שלחתי יד להגיה ותורף כונת הרמב"ן מבואר שסברתו לחלק דהיכי שקיום מצות עשה הבא בביטול איסור אגודים תמיד יחד שאין מציאות לקיום מ"ע כי אם בביטול איסור המתנגדה ובכה"ג לא מיקרי דחי' ומיד שנאמרה המצוה ההיא הותר בעשייתה איסור העומד לנגדו והי' כלא הי' איסור בגוונא כזה ע"כ ביבום שתמיד המצוה היא רק באשת אח לא מיקרי דחיות איסור אשת אח רק היתר גמור וכן דעת הרמב"ן הנ"ל גבי קרבנות צבור שזמנם קבועים בשבת דכיון שאין מציאות לקיום הקרבת אותן קרבנות בזמנם בשבת כ"א ע"י מלאכות האסורים בשבת ואי לא עביד הא לא מקיים הא לא מקרי דחי' רק הותרה אבל היכא שיש מציאות בקיום המצוה בלא ביטול איסור רק שלפעמים בא בדרך מקרה צורך ביטול איסור כדי לקיים אותו מצות עשה בכה"ג אם מבוטל האיסור בקיום מ"ע מקרי דחי' ולא הותרה ובזה מתורץ היטב כל קושית התוספות במס' ברכות דף כ' ע"א ד"ה שוא"ת מה שהקשו שם על רש"י ומה שמצינן בגמ' לשון דחי' גם גבי קרבנות לאו דוקא הוא ולפי דבריו א"ש דברי רבא הנ"ל דמתרץ אליבא דר"ח דבשבת הותרה וטומאה דחוי' דהקרבת הקרבנות של שבת א"א במציאות אם לא בעשיית מלאכו' ע"כ כיון שהתירה אותן התורה להקריבם בשבת מקרי הותרה משא"כ בהקרבת קרבנות בטומאה שלולא שיקרה מקרה הטומאה בבעלי' או בכהן או בכ"ש הי' מתקיימת העשיות הקרבנות בזמנו בלי צורך דחיות איסור זה ע"כ אם מזדמן טומאת כהנים וצריכין לדחותו לצורך הקרבת קרבנות אין הכרח שיהי' נקרא בשם הותר לכן איכא מ"ד שסוברי' שטומאה בקרבנות צבור לא הותרה רק דחוי' אבל לענין מלאכת שבת בקרבנות שזמנם בשבת לכ"ע הוי הותרה לגמרי וע"כ אף שהרמב"ם פוסק בפ"ד מהלכות ביאת המקדש דטומאה דחוי' הוא בצבור מ"מ לא מצינן שכ' כן לענין הקרבת קרבנות בשבת וא"ש דברי רבא טומאה דחוי' שבת הותרה:.
ולפי הנחה זו א"ש דברי הכ"מ הנ"ל דשבת לענין חולה יש לדמותו לדין טומאה בקרבנות צבור וכשם שטומאה דחוי' היא כן שבת לצורך חולה דהוי ג"כ רק כדבר הבא במקרה שיהי' מהצורך לדחות שבת לקיום מצות פ"נ ע"כ לא הוי הותרה כמו בקרבנות שבא בשבת אלא דחוי' כמו בהזדמנות טומאה שצריכין לדחותו מפני צורך הקרבנות ק"צ:
ובדברי הנ"ל יש לדחות דברי הפלאה במס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה בגמרא ואת"ל מקלקל שכ' בזה"ל ואפשר לומר דבאמת הוי מצי למימר שם דלר' יהודה איצטריך גבי מילה משום תיקון דמפרק כדס"ל לר"י בחולין וכדאמר בשבת כל אומנא דלא מייץ כו' סכנתא הוא דמחללין שבת עלייהו א"כ אפי' נחשוב לגוף המילה לקלקול מ"מ בפירוק הדם הוי תיקון ואיצטרך קרא למשרי מילה כו' יעו"ש ופשוט שאין מקום לדבריו רק לשיטת הבעה"מ בפרק ר"א דמילה שסובר דהיכא דאישתפך חמימי הנצרך לאחר המילה דחוין המילה בשבת כדי שלא נצטרך לבוא לידי חילול שבת בחמום מים לאחר המילה אמנם ז"א רק אי אמרינן דשבת דחוי' הוא לגבי פ"נ כמו דפסקינן גבי טומאה דדחוי' הוא אבל למ"ד גבי טומאה דהותרה מסתמא סובר דגם שבת לענין פ"נ הותרה ממילא לר"י שסובר דטומאה הותרה כ"כ גם לענין שבת ופ"נ אין לנו לבטל מצות מילה מחמת חימום מים שיהיה צורך לחמם לאחר המילה דהא כיון דשבת הותרה אצל פ"נ וכחול הוא לגבי' א"צ להדר שלא יבא לידי מלאכה בשבת לצורך פ"נ ומה"ת לדחות עי"ז מצות מילה בזמנה
אבל עדיין יש מקום לקושי' מעלתו דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה הא אי לאו קרא ס"ד לדחות מילה בשבת משום צורך חילול השבת במציצה (והיינו אם גם ר"ש סובר דשייך מלאכת פירוק במציצת הדם ודלא כדברי הפלאה) דהא לר"ש שסובר טומאה דחוי' כ"כ שבת לענין פ"נ לא הותרה אלא דחוי' והוי אמינא לדחות מילה מפני הכרח ח"ש לאחר המילה כדעת בעה"מ הנ"ל וליישב גם קושי' זו אקדים מה שנ"ל פשוט דמחלוקת הקדמונים המובא בשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט לענין פ"נ בשבת אם דחוי' או הותרה יש לכאורה לתלות בפלוגתא שבמס' יומא דף פ"ה. ולר"ע דיליף דפ"נ דוחה שבת מהא דכתיב מעם מזבחי ולא מעל מזבחי כו' אבל להחיות אפי' מעל מזבחי כו' ועבודה דוחה שבת ק"ו דפ"נ שדוחה את השבת. הרי דדחיית פ"נ בשבת אתי' מעבודה. וכיון שעשיית עבודה בשבת אינה דרך דחי' רק הותרה לגמרי וכדברי רבא הנ"ל טומאה דחוי' שבת הותרה א"כ גם לפ"נ הותרה שבת אבל לאינך מ"ד דלא ילפי מעבודה אין הכרח שיהיה שבת הותרה בפ"נ. ולשמואל דיליף דפ"נ דוחה שבת מוחי בהם נראה לומר בפשיטות דלא הותרה שבת אצל פ"נ אלא דחי' דהא מוחי בהם למידין דרך כלל דכל מצוה שבתורה עשה ול"ת ומאכלות אסורות שאין עומדין בפני פ"נ מה"ת לחלק בין איסור מלאכת שבת ובין שאר איסורים ובשאר איסורי' שמותר להאכיל לחולה שיש בו סכנה כ"ע מודים דלא הותרה וע"כ מאכלות אסורות לחולה צריך לדקדק להאכיל את הקל קל תחילה. והרי מהר"ם מרוטנבורג שסובר דשבת הותרה אצל פ"נ מודה בעצמו שאכילת איסור לחולה לא הותרה רק דחי' אשר ע"כ דעתו שאם יש חולה שיש בו סכנה בשבת שצריך לאכול בשר אף שיש נבילה מוכנת מותר לחלל שבת ולא להאכיל נבילה דשבת הותרה ואיסורי מאכלות לא הותרה רק דחוי' כן מבואר מתוך דבריו המובא ברא"ש פ' בתרא דיומא ובפרט בתשובתו בעצמו שהוא בשו"ת הרא"ש כלל כ"ו דין ה' וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א הנ"ל שכ' בזה"ל ולי נראה שהכל במחלוקת אם נאמר שבת דחוי' או שבת הותרה אצל חולה אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין בשביל עצמינו. וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס פי יש שם כוס אחר נותן לטהור אפי' מן הכוס שנטמא אבל למ"ד דחוי' היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין עוברים לשחוט לו שבמקום שיש שם בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחוי' הוא ולא הותרה כו' עכ"ל ועכ"פ נכון לדעתי להחליט דאליבא דר"ע דיליף דחיית שבת אצל פ"נ בק"ו מעבודה שדוחה שבת ונדחין מפני פ"נ דכשם ששבת הותרה לענין עבודה כ"כ הותרה לענין פ"נ ואין לדמות לטומאה שאינו אלא דחי' וא"כ י"ל דר"ש אזיל בשיטת רבו ר"ע (וכעין דאיתא במס' מנחות דף ע"ב) דשבת הותרה אצל פ"נ ואין צד סברא לומר שידחה מילה בשבת מחמת המלאכה שיהי' במציצה דאף שיש במציצה משום מפרק כיון שהוא להציל התינוק מסכנה אין עלי' שם חילול בדחיות שבת דהותרה לגמרי וכנ"ל וכחול הוא לגבי פ"נ:
אמנם לכאורה קשה על הטור או"ח שבסי' שכ"ח כתב בזה"ל הי' החולה צורך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה. כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך ע"כ אין להאכילו בשר נבילה עכ"ל הרי שתופס להלכה כדעת הר"ן דשבת הותרה אצל חולה ובאישתפוך חמימי דלאחר המילה סובר הטור כדעת הרז"ה שדוחין את המילה כדי שלא יבוא לידי חילול שבת בחימום מים לאחר המילה כמש"כ הב"י לאו"ח סי' של"א בזה"ל ומדברי הרי"ף והרמב"ם ורבינו בהלכות מילה נראה שסוברים כדעת הרז"ה והרשב"א ולולי דמסתפינא אמינא דבר חדש דלכאורה קשה לר"ע דיליף דחיית שבת לפ"נ בק"ו מעבודה ולר"א דיליף ממילה דדוחה שבת דא"כ נימא דיו דכשם שבעבודה ובמילה אין היתר במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ונדחה עבודה והמילה בפניהם כ"כ גבי חולה שהי' כבר בסכנה קודם שבת והי' ידוע שיצטרך לבשר או לחמין בשבת אם לא הוכן עבורו מע"ש יהי' אסור לעשותן עבורו בשבת וצ"ל דאף דבכה"ג לא אתי' מעבודה וממילה מ"מ כיון שהוא עתה לפנינו בסכנה בשבת ואם לא נחלל שבת עבורו אפשר שיבוא לידי סכנת מות נדחה לפניו שבת כמו כל איסורי תורה שאין עומדין בפני פ"נ דמקרא מלא דיבר הכתוב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. ממילא יש סברא לומר כיון דהיתר דחי' שבת לצורך חולה במכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש לא אתי' לר"ע או לר"א לא מעבודה ולא ממילה כ"א מפסוק הנ"ל וחי בהם אין היתירו רק דרך דחי' כמו כל איסורים שהם דחוים לצורך חולה ולא הותרה דהא בעבודה ומילה כה"ג אף בדחיות אין לעשותן בשבת ודוחי' העבודה והמילה בשבת מפני המכשירים שהי' אפשר לעשותן מע"ש ולא נעשה דכללא הוא דכל מלאכה שהי' אפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת א"כ י"ל אף לשיטת מהר"מ דשבת לגבי חולה כחול הוא מ"מ לענין מכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש אינו דרך היתר גמור כמו עבודה ומילה רק דרך דחי' כמו כל איסורים או אפשר לומר דלענין סכנה לחולה אם אינם צריכין לו בע"ש שאעפ"י שנראה שיהיה צורך לו בשבת מ"מ כיון דכ"כ אפשר שיצא מכלל סכנה ולא יהי' מהצורך לחלל שבת עבורו אינו בחיוב הכנה קודם שבת ולא מיקרי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אלא היכי שידוע בודאי שצריכין לאותן מכשירי' ולפי"ז גבי אישתפיך חמימי שהוא צורך ודאי למים חמים בשבת לאחר המילה אם לא הוכן מע"ש או שהוכן ונשפך מיקרי מכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש אשר ע"כ לפי מ"ש הבעה"מ דבכה"ג מיקרי לגבי מילה מכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש כ"כ לענין צורך סכנת הילד הוי רק כמכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ובידו הי' שלא יבוא כלל לידי צורך חילול שבת אם לא הי' נשפכים המים שמע"ש הגם כשעבר ומל בשבת והרי בא הילד לסכנה מותר להחם המים מ"מ לא הוי בכלל הותרה רק דחוי' וע"כ דעת הרז"ה שתדחה מילה כדי שלא יבא לידי דחיות שבת אף לשיטת מהר"מ דשבת הותרה גבי פ"נ דשאני הכא דהוי כמכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש וא"ש דברי הטור בלי סתירה ולסברא זו צריכין אנו לומר גם בשיטת הרשב"א שהכריע בחדושיו במס' שבת דף קל"ד ד"ה הא דאמרינן כדעת הרז"ה ודלא כדעת הרמב"ן בראייתו ממס' ביצה דף ב' ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה כו' ומדלא התירו לשחוט לצורך שמחת יו"ט אף באין לו דקר נעוץ דבשעת שחיטה ליכא איסור ואחר שחיטה יבוא עשה דכסוי וידחה איסור דחפירה כו' יעו"ש ויש לדקדק על דבריו דהא מדבריו בתשובותיו שהעתקתי לעיל שסיים בזה"ל וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחוי' ולא הותרה מבואר שלא החליט לומר דשבת לא הותרה ולשיטת הסוברים דשבת הותרה אצל פ"נ ולא דחוי' אין ראי' מההיא דביצה לדחות דינו של הרמב"ן די"ל דשאני התם דמא דמותר לאחר השחיטה לחפור בדקר ולכסות אינו אלא מצד דחי'. דעשה דכסוי הוא שדוחה את האיסור התפירה ע"כ אסור לשחוט לכתחילה לגרום שיבוא לידי דחי' אבל באישתפוך חמימי דלאחר המילה יהי' החימום בהיתר גמור לא דרך
דחי' לשיטת הסוברים דשבת לצורך פ"נ כחול הוא אמנם לפמ"ש א"ש דבכה"ג שהי' אפשר לעשותן מע"ש לא מיקרי הותרה אלא דחי' ולכן נכון לדחות איסור מילה שלא יבוא לידי דחיות שבת לצורך פ"נ המכשירין שהי' אפשר לעשותן מע"ש ושפיר דמי להאי דלא ישחוט אלא א"כ יש לו דקר נעוץ:
ואם נכון כמ"ש תחילה דבחולה שהי' ידוע מע"ש שיהי' צורך לחלל שבת לשחוט בהמה וכדומה אשר הי' אפשר להכין מע"ש אף שאם לא הוכן מע"ש מ"מ צריכין לחלל שבת עבורו רק דבכה"ג אין החילול הזה כהותרה רק דרך דחי' מצאתי מקום ליישב מה שהקשיתי כבר בסוגיא דחולין דה ט"ו דאיתא שם תני תנא קמי' דרב השוחט בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו' הא ר"מ שרי כי שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י. אי הכי מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהי' לו חולה והבריא כו' ומקשה בתוס' ד"ה כגון שהי' לו דהא הוי מוקצה לחצי שבת ומתרצי' בתוס' בתירץ הא' כיון שהרגילות הוא שחוזר לחליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם עכ"ל והקשיתי דהא ר"י א"ל הכנה דרבה ולשיטת כמה פוסקים מאן דא"ל הכנה דרבה סובר שאין צורך שבת נעשי' ביו"ט אף באפי' ובישול ואין היתר לזה רק מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחי' חזי ליו"ט ובתוס' מס' פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה אמר אי' בזה"ל. וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל א"כ בגוונא הנ"ל שיש לו חולה בתוך ביתו ורגילות הוא שחוזר לחליו בכה"ג הוי הואיל דשכיח וליכא איסור דאורייתא כששוחט אף בעת שהחולה אינו בסכנה דעכ"ז שייך הואיל שיכול לבוא לידי סכנה ויהי' לו צורך באותו שחיטה ואף שגם היכא דשייך הואיל מ"מ אסור מדרבנן הרי מדרבנן לא קניס ר"י שוגג אטו מזיד א"כ נשאר קושי' הגמ' א"ה מ"ט דר"י אמנם כבר בררתי במקום אחר שדעת התוס' דמלאכת שבת בחולה שיש בו סכנה הותרה ולא דחי' אבל לשיטת הר"ן במס' ביצה פ"ב דין תת"פ שמאריך לברר דמלאכת יו"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומלאכת שבת לחולה שיש בו סכנה אינו הותרה רק דחוי' ול"ק קושית התוס' הנ"ל די"ל דלא אמרי' הואיל אלא גבי יו"ט דאי מקלעי לי' אורחים ותברר למפרע שלא הי' שם מלאכה במה שאפה ביו"ט דלצורך הוי כמו בחול משא"כ במלאכת שבת דאף שמזדמן חולה שיש בו סכנה אינו הותר במלאכה עבורו רק דרך דחי' וכיון שלא הותרה לא שייך למשרי שלא לצורך חולה כלל מטעם הואיל וחזי לכשיהי' חולה ובהנחה זו עלתה לי לפרש פירוש נכון בדברי הגמ' פסחים דף מ"ז ע"ב אחרישה לא לחייב כו' כתישה ביו"ט מי שרי וישבתי בפירושי כל קושי' התוס' שם תמצית דברי בקיצור אומר דאף דעשה דכיסוי דוחה ל"ת דכתישה או דחרישה מ"מ לא הי' עולה על הדעת לפטור על החרישה מטעם הואיל שיהי' חזי מצד דחיית עשה לל"ת וכאשר באמת כבר נתקשה בזה הט"א בקו"א במס' חגיגה הא לכל דחיית עשה לל"ת בעינן שיהי' בעידנא ואיך נאמר הואיל לפטור על חרישה שנעשית שלא בעידנא רק דאיכא למימר הואיל ואני הוספתי להקשות מה"ת יהי' שייך הואיל כהאי שאף שיזדמן שיהיה בו צורך לכסוי לא יהיה בו צורך אוכל נפש כ"א המצות דכיסוי ידחה ומה ענין השתוות בכה"ג להואיל דרבה באופה מיו"ט לחול דשם אם יזדמן אורחים תשוב מלאכת האפיה למפרע לצורך יו"ט. ע"כ פרשתי בכוונת הגמרא הואיל וחזי לכסוי דם צפור כלומר דמשכחת שיהיה תועלת בחרישה זו שחרש כבר לצורך אוכל נפש ביו"ט דאם אין לו עפר מוכן ומזדמן לו חיות ועופות מונע מלשחוט וביטל משמחת יו"ט דלא הותר לו לחרוש ולכתוש כדי שיהיה בידו לשחוט לצורך יו"ט והוי כמכשירי' שאפשר לעשותן מעיו"ט כמ"ש הרא"ש בפ"ב דבכורות אבל אם כבר עבר וחרש ומזדמן לי' אח"כ עופות וחיות בידו לשוחטן לכתחילה לצורך יו"ט ולכסות בעפר מאותה החרישה אף שנעשית באיסור לאו הבא מכלל עשה הנלמד מהוא ולא מכשירי' מ"מ יכול לכסות בו וכיון שעכ"פ אם מזדמן חיות ועופות איגלאי למפרע שהי' תועלת בחרישה זו לבוא עי"ז לצורך יו"ט כי יהי' מותר לו לשחוט לכתחלה החיות ועופות שיזדמן לו ומפקע ממילא ע"י הואיל דהחיוב מלקות על החרישה מדין הואיל כמו באופה מיו"ט לחול ובזה א"ש מה דמסיק שם הגמ' כתישה ביו"ט מי שרי הכוונה כיון דעדיין לא כתיש ואף אם יזדמן לו חיות ועופות לא יהי' רשאי לכתוש משום דהוי מכשירי' שאפשר לעשותן מעיו"ט. הרי לא פעל באותו החרישה לצורך אוכל נפש דהא מנוע הוא מלכתוש וממילא לא יהי' היתר לשחוט עופות וחיות כשיזדמן לו סוף דבר נשמע שנכון מ"ש דלא שייך הואיל רק היכא שאם יזדמן הדבר אשר אנו דנין מחמתה לומר הואיל תשוב עשיות אותה המלאכה להיתר גמור וע"כ לשיטת הסוברים דשבת לגבי חולה שיש בו סכנה כחול הוא והותרה לגמרי כל המלאכות בצורכי חולה ולא על דרך דחי' שפיר הי' מקום לומר דשייך הואיל גם במלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה וצריכין למה שתירצו ע"ז בתוס' דכיון דלא שכיח הוא ל"א הואיל וא"כ מיושב קושיתי הנ"ל דשם במס' חולין דמיירי שהי' החולה כבר מבעוד יום וע"כ לא היתה הבהמה מוקצה שהי' בדעת בעל הבהמה לשוחטה בשבת לצורך החולה הרי דאסיק אדעתו שיצטרך לשחוט לצורך אותו חולה והי' לו לשחוט קודם שבת ועי"ז הוי כמכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש וגם בעבודה אף דשבת הותרה אצלה מ"מ היכא דאפשר לעשותה מע"ש לא הותרה לאחר עשייתן עד שבת שאם איחר בטל הקרבת הקרבן רק שבחולה אף שהי' בידו להכין מע"ש עכ"ז אם עבר ולא הכין שרי לעשותו בשבת לצורך פ"נ החולה אבל כה"ג לא מיקרי היתר גמור רק דחי' כמ"ש לעיל ועל גוונא כזה שאינו בהיתר גמור רק דרך דחי' לא אמרינן הואיל לאפקועי איסור מלאכה הנעשית בעת שלא נצרך לחולה ואין בו אלא הואיל וחזי אם ישוב החולה לחליו: והשוחט בעת שלא שב החולה לחליו עבר על מלאכת שבת מדאורייתא וע"כ קניס ר"י שוגג אטו מזיד ומיושב קושייתי הנ"ל מלבד כל האמור עוד מילין בפי בלמדי בליסא שמעתי מפי שארי המנוח הגאון מהו' דוד טעבלי זצ"ל קושיא הנ"ל דאיך מוכח דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת הא אי לאו קרא הוי מצריכין לדחות המילה מפני המלאכה שבמציצה וישבתי לו אז בסברא אשר קיימתי' אז מדעתי ואחר זמן רב מצאתי און לי בתשו' מהרנ"ח ח"ב ספר מים עמוקים בסי' ל"ט שמפקפק על דינו של הרשב"צ. שאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' מפני חשש חילול שבת ביום ג' למילתו ובתוך דבריו כ' בזה"ל דנהי דמילה שלא בזמנו לא דחי שבת גופא דהוא גופא איסור שיש בו סקילה אבל איסור שנראה כמתנה לחלל שבת ודאי לא חמיר כ"כ ואין בו כדי להשהות מצות מילה כו' ע"כ והנה פשוט דאף שהרז"ה סובר דבאישתפוך חמימי דחינן המילה כדי שלא יבוא לידי צורך חילול שבת לסכנת הילד אחר המילה בחימום מים מ"מ ודאי מודה דאם עבר ומל בכה"ג לא פגע באיסור מיתה רק איסורא בעלמא הוא דעביד במה שגרם בידים שיבוא לידי מלאכה בצורך פ"נ וקשה דא"כ למה דחינן מצות מילה בזמנו משום איסור זה שגורם שיבוא לידי חילול שבת לצורך פ"נ ואף דאם עובר באיסור זה קאי בלאו או גם בעשה הלא מילה אף שלא בזמנו דוחה ל"ת ועשה דצרעת וכ"ש בזמנו לענין דחיית איסור שבת בגוונא דליכא בי' דררא דעונש כרת ומיתה והדעת נותנת דאיסור זה עכ"פ קל הוא מעשה ול"ת דצרעת ולזה כת' הרז"ה בעצמו בטעם האיסור משום דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש כוונתו דליכא שום דחי' דאו' במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט אף היכא דאין בעשיית אותן מכשירין איסור מיתה כמו תחומין אליבא דר"ע דליכא אלא לאו בעלמא ובמק"א בארתי דעשה דשבת ג"כ ליתא בתחומין דאין עליו שם מלאכה ובפרט לדברי רבינו יונה המובא בחידושי הרשב"א והריטב"א בחידושיו ליבמות בסוגי' דעליה שכ' דעשה דשבת אינו אלא על מלאכות שהמה באזהרת כרת ומיתה דומי' דחריש וקציר וחכמינו ז"ל העמידו דבריהם אף בשבותין שהי' אפשר לעשותן מע"ש לדחות מפניהם הקרבת הפסח ומצות מילה כמפורש בריש פ' אלו דברים וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דהא דמצרכינן רבוי דקרא דמילה בזמנו דוחה שבת הוא אף דבכל התורה עשה דוחה ל"ת מכ"ש ממילה שדוחה צרעת אף שהיא עשה ול"ת מ"מ שאני שבת שהיא ל"ת ויש בה מיתת ב"ד אבל בגוונא דליכא איסור מיתה הי' פשוט שנדחה מפני עשה דמילה היכא שאין האיסור על דרך מכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש וא"כ א"ש דאי מקלקל בחבורה פטור לא הי' צריך קרא למישרי מילה בשבת ואי משום המלאכה של המציצה לית לן בה דהא לצורך פ"נ שרי לחלל שבת ואין עומד לנגדו כ"א איסור גרם צורך חילול שבת בפ"נ הלא באיסור זה ליכא חיוב מיתה ומה"ת לא יודחה איסור זה מפני מ"ע דמילה בזמנו הלא אינו בכלל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש וגם גבי עבודה מכשירין שלאחר עבודה דוחין שבת.
ותורף דברים אלו מבוארים מתוך דברי הרז"ה בעצמו כמבואר למעיין בדבריו ותירוץ זה נראה נכון וישר ואי בעינא אמינא עוד דהרז"ה מודה שמדאו' שורת הדין שלא תדחה מ"ע מפני איסור קל במה שיש גרם חילול שבת לצורך פ"נ אלא כוונת הרז"ה דבאישתפוך חמימי יש לדחות מדרבנן המילה אף מפני איסור בעלמא כמו שדוחין מ"ע דמילה ופסח מפני איסור שבות בעלמא שיש במכשירי' שהי' אפשר לעשותן מע"ש ובפרט בנשפך המים דהוי כדחי' הבאה ע"י פשיעה יעוין תוס' עירובין דף ק' ע"א אבל לדינא דאו' לא הוי מקום לומר לדחות מ"ע דמילה בזמנה משום גרם עשיות מלאכה לאחר המילה לצורך פ"נ ועתה אחזור לראשונות המעיין בספר הישר לר"ת במס' פסחים סי' ש"ב יראה שדבריו שם המה מקושי הבנה ואין פתרון אם לא עפ"י דברי הנ"ל דלא אמרינן הואיל רק היכא כשיזדמן הדבר שאנו
א עליו ישוב למפרע עשיית מלאכה להיתר גמור בצורך אוכל נפש ימחול נא כבוד רופ"מ לשית לבו על דברי במתינות אז יבין אשר יש להשיג על דבריו שכ' בדרך פלפול וחידוד בישוב הקושי' על הרמב"ם שפוסק גבי קצירת העומר שנקצר ביום כשר עכ"ז אחז להלכה כראב"ש דקצירת העומר דוחה שבת. ולכל הנחות שעשה כבוד מעלתו לזה אית להו פירכא:
(א) ז"ל ונראה בפשיטות דודאי כל קושית הגמ' ואי אמרת כו' הוא רק אי שבת דחי' אבל אי הותרה בודאי אף דאפשר לעשותו מע"ש דוחה עכ"ל. ולבסוף העלה דהרמב"ם סובר דשבת הותרה אצל קרבנות ע"כ אף שבנקצר שלא כמצותו כשר מ"מ מותר בשבת זה תמצית דבריו ובאמת המה דברי שגגה דהא הרמב"ם בעצמו פוסק להדי' כר"פ גבי פסח ומילה דכל מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין את השבת ובעבר ושכח לעשותן נדחה מצות המיל' והקרבת הפסח: ולא ידעתי למה עלם על דעת מעלתו להחליט דאם שבת הותר אצל עבודה יהי' מותר גם במכשירי' שהי' אפשר לעשותן קודם שבת הכי בשביל דגלי לן קרא שהתירה התורה לכל המלאכת שבת לצורך עבודה. לא יהי' לחלק בין מכשירי' שאפשר לעשותן או אין אפשר לעשותן הלא יו"ט לצורך או"נ בודאי הותר' לגמרי ומותר בדאור' אף להוסיף משיעור כמבואר בדברי הקדמונים ובפרט בדברי הר"ן פ"ב דביצה ובחידושי הריטב"א פ' הדר עכ"ז לא הותר בו מכשירין שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט ולשיטת רש"י ר"פ אין צדין גם האפי' ובישול לצורך יו"ט לא הותר רק מפני שטוב יותר לאכילה כשנאפה ומתבשל בו ביום.
ב מ"ש בזה"ל והנה בטומאה איכא פלוגתא דתנאי חד יליף מאיש איש נדחה ואין ציבור נדחי' וחד יליף מבמועדו וכ' תוס' בפסחים ד' ס"ו דפלוגתא דתנאי והנה ודאי מסברא אמרי' דחי' אי אמרי' מאיש איש דאין ציבור נדחה באין ברירה אבל אי ילפינן מבמועדו י"ל מסברא דהותרה יהא המועד באיזה היום שיהי' רק כיון דמצינין דטומאה דחוי' שפיר אמרינן מבמועדו נמי שבת דחי' ולא נחלק ביניהם עכ"ל דבריו אלו לא מחוורין כלל ואדרבא להיפוך מצינו לומר דאי ילפינן מאיש איש יש סברא לומר דתיכף דכשנאמר איסור טומאה בעבודה לא נאמרה רק ביחידי' אבל בציבור לא נאמרה איסור טומאה כלל וכן מורין דברי רש"י במס' יומא ד' ו' ע"ב ד"ה הותרה היא בצבור דכתיב איש איש נדחה ואין צבור נדחים וכן ברש"י ד' ז' ד"ה כל טומאת מת בצבור שרי רחמנא דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה לפסח שני כו' יעו"ש והוא על דרך מ"ש רש"י בברכות ד' כ"א ד"ה שוא"ת כו' שעל טומאת קרוביו ולמ"מ לא נאמרה אזהרת הטומאה יעוי"ש בפנ"י שמסביר כן כמ"ש ואי ילפינן מבמועדו יכולים לומר שלא הותרה הטומאה רק דחי' הוא לשעתה כדי שלא לדחות הקרבת הפסח מבמועדו
ג ז"ל אך לכאורה מוכח דשבת הותרה דהא פסקינן שבת ד' צ"ב ע"ב בעשותה אחת וגו' שנים שעשאו מלאכה פטורים כו'.: א"כ למה מותר לכהן אחד לשחוט קרבנות שבת ישחטו שנים א"ו שבת הותרה אצל קרבנות אך הא תינח אי גבי קרבנות שנים שוחטים זבח אחד אבל כו' והנה בחולין ד' פ"ט פלוגתא סובר תזבחוהו שאין ב' שוחטין זבח אחד כו' שפיר י"ל שבת דחי' ע"כ. לפי דבריו לוקשי לנפשי' אף למ"ד דאין ב' שוחטין הא תינח שחיטה אכתי למה הותרה שארי מלאכת שבת לצורך קרבנות ע"י כהן אחד למה לא
יהי' הדין שהבערת האש במקדש והנחת הקרבנות על המזבח וכל שארי המלאכות לא יהי' נעשים רק ע"י שני כהנים יחד:
ד לפי דבריו לא הי' צריך הגמ' לומר דרבי סובר אין קצירת העומר דוחה שבת דהא אפשר לומר אליבא דר' כאשר עלה בדעת כבוד מעלתו לתרץ בשיטת הרמב"ם. ובפרט שמשמע ממחלוקת ר' חייא ובר קפרא במס' יבמות ד' ל"ב ע"ב אליבא דר' בזר ששמש בשבת ובע"מ ששמש בטומאה ונראה דטומאה בשבת הותרה ולא דחי' ויעוין בת"כ פרשת אמור פ' י"ז סי' י"ג דשם מפורש דרבי יליף מבמועדו וכל הברייתא בפ' כ"צ ד' ע"ו הוא מת"כ הנ"ל ורבי אמרה ולפ"ד כ"ת מאן דיליף מבמועדו סובר דהותרה וכן הוא להדיא שם במנחות ד' ע"ב ע"ב ותניא ר' אומר כו' התוס' בפסחים אשר עליהם נשען רופ"מ תנא דהך ברייתא יליף ממשמעותו דבמועדו אפי' בטומאה ואפי' בשבת ולא מאיש איש ודלא כמש"כ בתו' מנחות דף ע"ב וד' נ' ע"א והאמת עד לעצמו שלא מצינו מחלוקת דחי' או הותרה רק לענין טומאה אבל מעשה קרבנות בשבת מבואר מדברי רבא להדיא דהותרה. וע"כ הי' עשיות הקרבנות בשבת ע"י הרבה כהנים ולא צמצמו בעשיית המערכות ולא בשום מלאכה:
ה האיך שייך לתלות דין זה בדין אי ב' שוחטים או לא הא לא מצינו דגלי קרא שיהי' קרבנות שבת נשחטים ע"י אחד דילמא לא הותרה שבת ואין לשחיטת הקרבנות בשבת כ"א בשנים:
ו הלא אף לשיטת הסוברי' דשבת דחי' הוא אצל פ"נ ולא הותרה לא מצינו שאם מצוי משמשים לחולה בשבת שיהי' מהצורך להדר שכל מלאכות שצריכין לצורך חולה שיהי' נעשה בשנים:
וכבר תרצתי באופנים שונים דברי הרמב"ם הנ"ל ועתה אזכיר בקיצור דרך הערה בעלמא א' מהתירוצים כי הוספתי להקשו' על הרמב"ם למה לא כתב גבי קצירת העומר דאם נקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ליל כשר כמו בנקצר ביום ט"ז שכשר והעליתי שדין זה דנקצר שלא כמצותו יש לתלות במחלוקת התנאים דפליגי אי דנין אפשר משאי אפשר דמצות הקצירות עומר בלילה נלמד מדכתיב וקצרתם וספרתם קצירה דומיא דספירה וכתבו התוס' במנחות ד' ס"ו ד"ה זכר למקדש בשם בה"ג אם שכח לספור בלילה סופר ביום כנראה מסתם מתניתין דסוף פרקין דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר יעוי"ש וקשה דבודאי לא יעלה על דעת לומר שיהי' שם התחלת מצות ספירה קודם ט"ז וא"כ נילף מספירה שלא יהי' כשר בנקצר קודם ט"ז דקצירה דומי' דספירה בעינן אמנם למ"ד דאין דנין אפשר משא"א א"ש מה דלא ילפינן קצירת העומר קודם ט"ז מספירה. דשאני ספירה שלא אפשר כלל להקדים ספירת היום בעוד לא הגיע אבל למ"ד דדנין אפשר משא"א שפיר יש ללמוד לפסול בנקצר שלא כמצותו מספירה שא"א שיהי' קודם ליל ט"ז:
מעתה י"ל דהרמב"ם פוסק כמ"ד דדנין אפשר משא"א ופוסל בנקצר שלא כמצותו אף דמכשיר בנקצר ביום ט"ז ויעוין במס' מנחות דף י"ט ופ"ב ובמס' סוכה ד' נ' ועוד בשארי מקומות בש"ס מתוך אותה הסוגיא מבואר דר"ע ור"ש ורבי סוברים דאין דנין אפשר משא"א ולדידהו אם נקצר ביום כשר שורת הדין שיהי' כשר גם בנקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ליל ט"ז ולא בעינן בזה דומיא דספירה דאין דנין אפשר משא"א ויש לי אריכות דברי' בזה אשר בררתי בהוכחת דהרמב"ם פוסק כמ"ד דנין אפשר משא"א גם בספרי כללי הש"ס יש מבוכה בזה לענין פסק הלכה ואכ"מ. וא"ש דיוקו דר"א בר"ש דקאי בשיטת אביו ר"ש ורבו ר"ע דאין דנין אפשר משא"א דאם הי' נקצר ביום כשר גם בנקצר שלא כמצותו דהיינו קודם ט"ז כשר דלא בעינן בזה קצירה דומיא דספירה דאין דנין אפשר משא"א דשפיר דייק דא"כ למה דחי שבת:
עוד כתב כ"ת בישוב קושית הפלאה ומעלתו כ' בזה"ל אך ליתא דהא יכול למצוץ ע"י קטן ונכרי וקרא ודאי לא איירי בדליכא לא קטן ונכרי וכה"ג מקשה השעה"מ בפ' י"ב מה' עכו"ם למ"ד דמילה בנכרי וקטן כשר למה ידחה שבת הלא אפשר על ידם. ותמוה דהא מסיק הש"ך בסי' שפ"ב דהמוהל מצד שליחות דהמצוה על האב ומכ"ש בנכרי וקטן דלגבייהו ליכא שום מצוה ואין שליחות לעכו"ם ולקטן. אך לפ"ז קשה למה באמת מוצצין. א"ו כיון דאיכא סכנה שבת הוסרה עכ"ל במחכ"ת כל דבריו בזה אינם מדוקדקים:
(א) מ"ש למה באמת מוצצין כו' נפלאתי דהא אף לשיטת הסוברים דמלאכת שבת לצורך פ"נ לא הותרה אלא דחוי' מ"מ אינו נעשי' אלא בגדולי ישראל כמפורש בברייתא ביומא דף פ"ד ע"ב וכבר האריכו הקדמונים בטעם דין זה אין עושים כו' ובפרט במציצה שאין להאמין לנכרי שימצוץ יפה:
ב מ"ש וקרא ודאי לא איירי בדליכא לא קטן ונכרי ע"כ אינו מובן מה"ת לא יהי' מקום לומר דאיצטרך קרא למישרי מילה בשבת אף בגוונא דליכא קטן שיכול למצוץ הלא כעין זה איתא, בתוס' במס' שבועות ד"ג ע"א בד"ה ועל שכ' בזה"ל ואין להביא ראיה מדאמרי' דף ה' דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודים דאסור ע"י אשה ונכרי כו' יש לדחות דאיצטרך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי כו' ע"כ:
ג מ"ש ותמוה דהא מסיק הש"ך בסי' שפ"ב דהמוהל מצד שליחות כו' ע"כ זכרונו כזב לו ונהפוך הוא דהש"ך לא נחית לזה וע"כ דעתו שאם האב יכול למול מוטל עליו שימול בעצמו ולא ע"י אחר וכתבתי בגליון הש"ך הנ"ל בזה"ל ועיין בת"ש סי' כ"ח ובפלתי שם וביו"ד סי' רס"ד בד"מ שם ובאבודרהם ד"ח ובפסחי ד' ז' ע"ב פסק וקדשים מאי א"ל וברש"י שם דושחט קאי אבעלים וכ"כ רש"י ביומא ד כ"ז ע"א ויעוין בר"פ האיש מקדש בכל המקומות שציינתי מבואר שדעת רש"י דמצות שחיט' חל על הבעלים ואעפ"כ יכולים לעשות שליח ומ"ש מצות מילה שמוטל על האב שלא יועיל בו שליחות וכי מצוה שבגופו הוא כמו תפילין ואכילת מצה אמנם בדברי הרא"ש יש עיון שפוטר באם נתן האב לאחד למול ובא אחר ומל וקשה הא יהיה מחויב לשלם להאב דאם הי' שלוחו המוהל הי' האב העושה המצוה מדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ במילת האחר שלא מדעתו שאינו שלוחו ויעוין בתוס' ישנים פ"ג דנדרים משנה י"א דקרי לי' מצוה שבגופו וצ"ע ואם נאמר דלא שייך שליחות רק על גוף המעשה במילה דהוי כאלו האב מל בעצמו אבל לא לענין הברכה שמברך השליח מיושב קושיתו הנ"ל דהקנס אינו אלא על הברכה וכיון שהאב לא רצה למול בעצמו ומסר להשליח לא הי' לו זכות בברכה שהי' שלוחו מברך ע"כ דברי בגליון וגוף תמיהתו על השעה"מ יש לדחות בפשיטות דצורך השליחות במילה אינו אלא כשיש אב למול בעצמו שאינו יוצא מחיוב המצוה אשר עליו שימול בעצמו כ"א כשממנה אחר דרך שליחות דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאלו מל בעצמו אבל בדליכא אב שאין החיוב בפרטות רק דרך כלל שמוטל על הב"ד שלא יהי' אדם ישראל בלתי מהול די כשנימול אף ע"י קטן ויעוין מס' ע"ז דף כ"ז ומפורש להדיא ביו"ד סי' רס"ד הכל כשירים למול אפי' אשה וקטן וכעין זה מבואר בדברי שו"ת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' בזה"ל עוד כתבת פלא בעיני כי נמי מוקי לה כר' יוסי הוה מצי לאוכוחי טעמא דכתב רחמנא לא תבערו אש הא לאו הכי דחי' והיינו ממיתת האיש ובנטילת נשמה כרת איכא דאין נרא' לומר דנטילת נשמה תהי' נעשית ע"י נכרי' מצינו שיוכל לקיים מ"ע ע"י נכרי' תשובה הי' דמר שכך אני סובר שיכולי' ב"ד לצוות לנכרי לזרוק פתילה לתוך פיו שאין הגוי אלא שלוחו של ב"ד כו' עכ"ל הרי היכא דאין צריך לדין שיהי' כשלוחו של אדם כמותו יכולים הב"ד לעשות אף ע"י נכרי ומ"ש דמנ"ל לר"ש דמקלקל בחבור' חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה דבהאי קרא וביום וגו' דדרשינן מיני' אפי' בשבת כתיב בשר דנדרש מיני' אפי' במקום שיש שם בהרת יקצוץ ובדאיכא בהרת הוי המילה תיקון קושי' זו דחוי' מעיקרא. דבחבורה המלאכה הוא בדם היוצא ואי משום מפרק כדעת הרמב"ם או משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש ולטהר בקציצת הבהרת אין נפקותא בדם היוצא וחיתוך לבדו אינו מלאכה
אמנם בלמדי סוגי' זו זה י"ג שנים הקשיתי כנ"ל לפ"ד האס"ז במס' כתובו' ד' ה' ע"ב ד"ה דם מפקיד פקיד כו' שכ' דבחיתוך הערלה אף בלא יציאת הדם יש חיוב משום תולש וכבר הקשיתי עוד קושיא עפי"ד שיטה מקובצת הנ"ל בסגנון אחר ורמוז בקיצור דברי' בתשובתי הנדפסת בספר הר אבל והארכתי בפלפולים בזה ובארתי דהיכא שיש בהרת בערלה כ"ע מודים דקציצתו בשבת יש לחייב משום גוזז כמו בחותך יבלתו יעוין עירובין ק"ב ע"א רש"י ד"ה אם בכל ועוד יש להקשות דממה שהקשו בתוס' דהשוחט בשבת ניהוי כמקלקל כמו בשוחט בסכין של עכו"ם יש להוכיח דאף היכא שיש תיקון בגמר המלאכה אחר שכבר בא קלקול בתחלת המלאכה וגמרו הוא תקונו מ"מ מחשיב למקלקל כיון דאם לא הי' מתחיל כלל בראשית המלאכה לא הי' צורך להתיקון שבסוף דאל"כ לא קשה קושי' התוס' הנ"ל דהא דמחשבינן לקלקול השוחט בסכין של ע"ג הטעם דבהמה בחיי' עומדת לגדל ולדות ולחרישה וע"כ אין לחייב מצד לא ידבק בידך מאומה וגו' הגם דאחר שכבר נשחט הושט לא עמדה עוד הבהמה בב' דברים הנ"ל והי' תיקון לבהמה בגמר השחיטה מ"מ סוף סוף לא באה ההנאה לאדם ע"י אותו הסכין של ע"ג שהיתה השחיטה ע"י מתחילה ועד סוף והשחיטה בכללה נגד קודם הויות עשיות השחיטה הוי קלקול משא"כ במלאכת שבת נימא דל מהכא המלאכה שבתחלת השחיטה אכתי יהי' שם מלאכה בגמר השחיטה שאז הי' צריך לתיקון זה אחר שכבר נתקלקלה בתחלת השחיטה ולא הי' עומדת עוד לב' דברי' הנ"ל ולא הי' תקנה להבהמה כ"א בגמר השחיטה ודמי לקורע בגד וחוזר ותופרו בשבת שמחויב משום מלאכת התפירה ותיקון הקלקול קרוי (ויעוין חידושי רשב"א מס' שבת דף צ"ד ד"ה פוטר) א"ו דעת התוס' כיון שהשחיטה נעשית בב"א גם לענין מלאכת שבת דינו כמקלקל נגד מה שהיתה קודם התחלת השחיטה ועל דרך זה גם במילה לענין מלאכת חבורה ויציאת הדם הגם דאחר שכבר התחיל למול הי' צורך ליציאת הדם ע"ד שאמר האי אומנא דלא מייץ כו' מ"מ נחשב הכל לקלקול נגד מה שהי' קודם החיתוך אם לא הי' מתחיל כלל לחתוך הערלה אמנם היכא שיש בהרת בערלה שגם החיתוך בעצמותו הוא צורך ומסתעף מזה שצריך ליציאת הדם מה"ת לא יהי' חשוב למתקן וליישב קושי' זו צריכין למה שכתבתי לעיל דברי הפלאה בשיטות המאור והרמב"ן ויש לי בזה ענינים עמוקים תן לחכם וגו' דברי ידידו הדו"ש:
תשובה ה
שאלה מי שמכר מרתף עם יי"ש ושכח לכתוב בשטר מכירה חביות יי"ש אחד אשר נעש' מתפוחי ארץ ודגן וחביו' עם יי"ש עומד אחורי פתח המרתף הנמכר לנכרי:
תשובה על מ"ש כבוד מעלתו דיי"ש הנעשה מתפוחי ארץ ודגן יש ביטול ברוב מב"מ מהיות התפוחי ארץ מרובה בכפל על כמות התבואה לא מחוור בעיני להחליט דהא א ברירא מילתא אם זיעת היי"ש שיצא מתפוחי ארץ אף שהיא פי שנים נגד התבואה הוא מרובה על הזיעה היוצאת מן התבואה דידוע בחוץ שמתבואה יש זיעת יי"ש הרבה יותר ממה שיוצא מתפוחי ארץ ושמעתי מבקיאים בזה דמב' מדות מתפוחי ארץ אין יוצא זיעת יי"ש כ"כ כאשר יוצא ממדה אחת של תבואה ע"כ מנהג איזה מעוסקים בעשיות יי"ש מזה ומזה ליקח נגד כל מדה ומדה תבואה ב' מדות וחצי תפוחי ארץ: ואז זיעת שניהם שוה בשוה הרי עכ"פ אין בזיעה הבאה מב' מדות תפוחי ארץ למדה א' תבואה רובא דהיתירא וקודם יציאת הזיעה הוי תערובות מבשא"מ ועוד דידוע בחוש שמיי"ש הבא מזה ומזה ניכר בטעם היי"ש של התבואה החזק בטעם ובריחא על הטעם שבו מן חלק יי"ש של התפוחי ארץ וגרע מחלא דחמרא וחלא דשיכרא דמיקרי מבשא"מ שאינם שוים בטעמם ויעוין במס' פ"א ד' ס"ו ע"א ולפי הכרעת הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק וא"ו דלענין ביטול ברוב או בס' גם רבא מודה דאזלינן בתר טעמא דאם הם חלוקים בטעמם מיקרי מבשא"מ אף ששוים בשמא גם ידוע שאף באקוויט בעוד שלא נעשה שפירטוס גמור יש בו תערובות מים כאשר רואים בחוש בעשיית השפירטוס. שמה שנשאר ונפרד מן השפירטוס הוא מיא בעלמא וכיון שכן הרי יש בתערובת הזיעות הנ"ל מב"מ ומבשא"מ שהמים לגבייהו אינו מינו הוא וכבר הכריע הש"ך ביו"ד סי' הנ"ל ס"ק ח' דלא אמרינן סלק אם שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ובלא"ה אפשר לדמותו לפמש"כ במרדכי למס' חולין פ' הזרוע מובא בספרי אחרונים דהיכא דהוויית ביאת איסור והיתר הוא בב"א לא מבטיל ברוב ויעוין בפליתי סי' י"ד ס"ק ה' ועוד ידוע מחלוקת הקדמונים אם בתערובות היתר בהיתר שייך ביטול ולפי דברי הר"ן במס' נדרים דף נ"ב ע"א גם רבנן דר' יהודא מודים שאם מעורב היתר בהיתר במב"מ גם מדאורייתא אינו בטל ושלא יהי' קשה על הר"ן דמדבריו בתשובה סי' נ"ז וסימן נ"ט מבואר שסובר דתערובות חמץ קודם זמן איסורא מיקרי היתר בהיתר ועכ"ז הכריע שם דגם בהיתר בהיתר שייך ביטול וע"כ פוסק שם היכא שנתערב חטים מבוקעות עם שאינם מבוקעות שמותר לטוחנם ולא מיקרי מבטל איסור כיון שביטל בזמן היתר שאם יש ששים בקמח חטים שאינם מבוקעות משרי שרי בפסח ואין חוזר וניער יעו"ש וצ"ל שסובר הר"ן דחטים מבוקעות שהם מחומצים עם חטים שאינם מחומצי' הוי מבשא"מ או עכ"פ דעת הר"ן שאינם כמב"מ גמור משתווה מכל צד שדוקא באותו גוונא דעת הר"ן דאינו בטל מדאורייתא כ"ז שמשתווה במה שהוא היתר בהיתר מצאתי במנ"י כלל מ"ט ס"ק ט"ז שהעלה הדין גבי דגן שצמח דכיון שניכר בטעמו בתערובות חיטים שאינם צמוחים הוי מבשא"מ (ויעוין בכרתי סי' צ"ט ס"ק י"ח שאגב חורפיה לא דק לסבור שדעת הר"ן דליכא ביטול היתר בהיתר אף במבשא"מ וסתירה מבוארת לדבריו מתוך דברי הר"ן בעצמו בנדרי' ובפרט מדבריו שבתשובה הנ"ל) ויעוין בט"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' שמקלס דברי הר"ן הנ"ל ותפסו להלכה בטעם החילוק בדשיל"מ בין מינו לאינו מינו והוא על יסוד דברי הר"ן דבהיתר בהיתר במב"מ לא שייך ביטול מדאורייתא ודשיל"מ חשבוהו רבנן כהיתר בהיתר ע"כ אינו בטל מדרבנן במב"מ כיון דשם היתר עליו ורבים מהאחרונים נמשכו לדברי הר"ן הנ"ל וא"כ לכאורה קשה למה תפסו להלכה באו"ח סי' תמ"ז סעי' ד' דכל תערובות לח בלח כס' קודם פסח דלא אמרינן ביה חו"נ אמאי לא מחלקי' דהיכא שהתערובות לח בלח הוא מב"מ ממש כגוונא דעסקינן בי' שנתערב זיעת יי"ש מתבואה בס' מיי"ש של תפוחי ארץ ולפי דעת הר"ן הנ"ל בכה"ג לא חל שם ביטול קודם פסח דהא מב"מ והיתר בהיתר וכשבא פסח יהי' איסורו במשהו כדין כל חמץ שנתערב בפסח:
וליישב קושי' זו מהצורך להעתיק דברי הר"ן בתשובותיו שכ' בזה"ל לענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם אותן שאינן מבוקעו' אם יש לחוש לזה שאין מבטלין איסור לכתחיל' אם ניקל בזה לפי שמה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן בעלמא הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דהא דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא כו' מ"מ אפי' לדבריו במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהי' אסור כל שנתבטל בזמן היתר אבל יש בכאן ב' ספיקות הא' שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפ"ב דע"ז מוכח דהיתירא לגו, איסורא לא בטל וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי' להתבטל ה"נ בזמן היתרו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה והספק הב' דדילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים הנ"מ לאכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה אבל לאוכלו תוך הפסח הוא חו"נ ושתי ספיקות אלו מתבררות מדתנן בפ"ב דכלאים צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחילים אסור. ומותר דקאמר היינו לערב עמהן צמר ופשתים ומהא שמעינן דהיתר בהיתר מתבטל וכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניער עכ"ל המעיין היטב כדבריו יראה דספיקו הראשון של הר"ן לא הי' רק בדין אין מבטלין איסור לכתחלה ביאורן של דבריו כך הוא דהי' פשוט להר"ן דאף אי היתר בהיתר לא בטל מ"מ בודאי חל ביטול בתערובת בס' משש שעות ולמעלה עד הערב דאז התערובות הוא איסור בהיתר ובטל בס' ע"כ לא הי' ספיקתו רק מצד דין ביטול איסור לכתחילה שגם היתר בהיתר לא מיבטל ואינו חל אלא בזמן איסור הוי שפיר כמבטל איסור לכתחלה והספק השני הוא דאף כשמתבטל בזמן איסור משש ולמעלה בס' מ"מ כשמגיע פסח אפשר לומר דחו"נ דאז איסורו במשהו: בבירור שני ספיקות אלו בראי' מצמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זב"ז כו' שמותר לכתחלה לצרף פשתן ולא מיקרי מבטל איסור כיון שכבר נתבטל בעודו היתר בהיתר גם מוכח מזה כיון שנתבטל שוב אינו חו"נ. ויש סעד לדברי אלה מדברי בעה"ת בסי' נ"ה ומובא במרדכי פ' כ"ש דין תקנ"ד ומה שמאריך בדין תערובות בס' קודם פסח אי אמרינן חו"נ בפסח והביא ג"כ הראי' מצמר גמלים כו' ולא הזכיר לספק מחמת דין היפר בהיתר אי בטיל או לא א"ו כמש"כ דאף אי היתר בהיתר לא בטיל מ"מ מתבטל משש ולמעלה שאז הוא איסור בהיתר וכנ"ל. א"כ אינו מובן דעת הראבי' שבמרדכי הנ"ל שחולק על דברי בעה"ת הנ"ל וסובר דכיון דלא חל הביטול בהיתר בהיתר ע"כ אסור בפסח במשהו ואמאי לא נימא דאף דהיתר בהיתר ל"ב מ"מ נתבטל כשיעשה איסור בהיתר והיינו משש ולמעלה עד הערב. שוב ראיתי שכבר קדמוני בקושי' זו מהרי"ל בתשובותיו סי' רי"ד והנני מעתיק כל דבריו וז"ל וזה ימים רבים הקשה לי על ראבי' דתלי טעמא בדהיתר בהיתר ל"ב אמאי לא יתבטל כשיגיע שש ואם נימא דאזיל הראבי' דאפי' בשש הוי במשהו א"כ הני דקיימי כוותי' במ"ש באגודה דנהגינן לאסור בשר יבש וכל הני אטו יאסרו חטה בע"פ הא כל אפי' שוין ומנהג להתיר וקצת נ"ל לחלק דאין ח"ונ להקל ולבטל כיון שאינו בעין אבל כשנמצא בעין בע"פ בטל טעמו עכ"ל הרי דלחומר הקושי' הוצרך המהרי"ל לדחוק דל"א ח"ונ ולבטל וסברא זו יפלא מאד דהא באמת בטל הוא ומותר לאכול אותו התערובות בע"פ משש עד הערב מטעם שדנין שאז מתבטל גם מדברי המג"א בסי' תמ"ז ס"ק יו"ד שכ' ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאכלו קודם פסח עכ"ל. מבואר דלא נחית לדברי המהרי"ל דהא לדעת מהרי"ל דוקא בנתערב קודם זמן האיסור הוא דאמרי' כיון דהיתר בהיתר ל"ב ומשש ולמעלה אינו ח"ונ להקל ולבטל וע"כ חו"נ בפסח אבל אם נתערב אחר שש בזמן איסור דהוי התערובות תיכף איסור בהיתר ובטל שוב אינו חו"נ בפסח א"ו דלא נחית המג"א לסברת מהרי"ל הנ"ל ועוד מלשון הש"ע שכתב חו"נ משמע שהי' שם ביטול כבר ובפסח ניער מבטולו הראשון ולסברת מהרי"ל הוי כלא נתבטל כלל וע"כ אוסר בפסח במשהו לכן נ"ל דדעת הראבי' הוא באמת כמ"ש מהרי"ל שסובר דגם בע"פ לא מיבטל חמץ בששים וכיון דהיתר בהיתר לא בטיל וצ"ל חלות הביטול משש ולמעלה ע"כ הוא במשהו ע"כ לא הזכיר ראבי' בדבריו מדין חו"נ כמבואר במרדכי פ' כ"ש סי' תק"נ השייך לדין תקנ"ד שלא כ' אלא בזה"ל וראבי' חולק על סה"ת והביא ראי' מנדרים פרק נערה כלומר משם מוכח דקודם לזמן איסור לא שייך תיקון הביטול ה"ה חמץ אינו בטל קודם איסורו ע"כ. הרי דלא נחית כלל לדין חו"נ שלפמש"כ לדעת הראבי' שחמץ מזמן איסורו היינו משש ואילך ג"כ במשהו לא שייך כלל לומר חו"נ אלא כיון שלדעתי היתר בהיתר לא מיבטל לא חל שם הביטול עד שש ואז הוא במשהו אבל לדידן דפסקינן חמץ משש ולמעלה עד הערב הוא בס' אף אם היתר בהיתר לא בטיל ומ"מ מבטל משש ואילך ואין לאוסרו בפסח כ"א מדין חוזר וניעור והשתא דאתינן להכי א"ש דלדעת הסוברים דביטול בס' לא אמרינן חו"נ דהוי כנאבד ממיעוטו אין לחלק בין אם הי' היתר מב"מ גמור או לא דאף דבכה"ג לפמ"ש בשם הר"ן בנדרים מדאורייתא לא שייך ביטול מ"מ הוחל הביטול משש ואילך שאז הוי איסור בהיתר הרי נתיישבה קושייתי הנ"ל ועתה נחזי אנן במעשה דידן שהתערובות זיעת יי"ש מן התבואה ברובא מזיעת יו"ש שלתפוחי ארץ ניתוסף בזמן היתירו אינו מינו כי הועמד היי"ש במים ושב להיות גם מבשא"מ ושם ביטול ברוב מב"מ לא הי' אפשר לחול כלל מעולם דהא אז עדיין זמן היתר והיתר בהיתר ומב"מ לא שייך ביטול כנ"ל. ע"כ כניתוסף א"מ עליו ולדעת הש"ך הנ"ל דל"א סלק את א"מ כאלו אינו אין כאן כלל ביטול ואסור מדאורייתא ככל תערובות איסור מבשא"מ בפחות מס' דעוברין על תערובות כזה כל בל יראה מדאוריי' ולא שייך דברי המג"א בסי' תמ"ז דהיכא דנתערב מב"מ קודם פסח מותר לאחר הפסח כיון דמאורייתא מיבטל בטל אלא היכא שלא נתוסף בתערובות זו אינו מינו קודם זמן איסור וחל הביטול ברוב מדאורייתא מזמן איסור ואילך (שוב מצאתי בפמ"ג יו"ד בשער התערובות חלק ד' פ' א' שמפלפל בדברי הר"ן בנדרים הנ"ל בנפקותא שהמציא שם המכוון קצת מהדברים שכתבתי לעיל יעו"ש וברוך השם שזיכני לקיים מסברא דנפשאי בתוספת מרובה לפי הצורך לענינינו
ומלבד כל הנ"ל קשה לפסוק הלכה למעשה כדברי המג"א הנ"ל דהוא לשיטתי' אזיל שהחליט לכלל מונח דהיכא דלא עבר על בל יראה מדאורייתא לא קנסו ואתי' לי' כן מדין המוזכר בסי' תש"ב דחמץ נוקשה אפילו בעינא אינו אסור בהנאה אחר פסח והי' דעת המג"א דגם בנוקשה איסור ב"י וב"י מדרבנן וע"כ לא קנסינן ליה שלא עבר מדאורייתא על ב"י ומצד הנחה זו הוצרך המג"א בס"ק ס"ו להמציא חילוק בדוחק בין הך דנוקשה ובין דין ח המופקד אצל נכרי וקיבל עליו אחריות כו' יעו"ש ודבריו שם ל ישרו להגאון מהרא"ו זצ"ל וז"ל בביאורו וכ"ז אינו שוה לי דמנ"ל לחלק עכ"ל וע"ק לדעת המג"א מהא דפסק הטור בסי' תמ"ח בשם בה"ע ומביאו המג"א בסס"ק א' סי' תס"ז ס"ק יו"ד דנכרי שמביא דו לישראל בשמיני של פסח צריכין לגדור מפני זה שאם מתכוון ישר לזכות אסור בהנאה לאחר הפסח הרי להדיא דאף דיום אחרון אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לדידן דבקיאי' בקביעי דירחא וליכא שום צד וחשש הערמה לבא לידי איסור ב"י דאורייתא עכ"ז קנסי' לאסור בהנאה לאחר הפסח. גם הרשב"א בשו"ת סי' קע"ח הי' מסופק בדין זה אם בכה"ג מותר בהנאה לאחר הפסח ובדעתי נ"ל שלא נסתפק רק ביו"ט אחרון שאין כלל עוד איסור חמץ דאורייתא ואפשר דמודה הרשב"א בגוונא אחרינא במשהה חמץ בתוך הפסח אף בגוונא שלא עבר על ב"י אלא מדרבנן מ"מ קנסי' ליה ובישוב דברי הר"ן שנראה דבריו סותרים זא"ז דבפ"ק ובפ' כ"ש כ' דהמפקיד אצל נכרי והנכרי קיבל עליו אחריות כיון דצריך לבער מדרבנן אם עבר ולא ביער אסור לאחר פסח ובר"פ אלו עוברין אחר שמסיק דגם חמץ נוקשה צריך ביעור מדרבנן דילמא אתי למיכל כ' בזה"ל ומיהו מסתברא כיון דביעורא מדרבנן בעלמא הוא אם השהא אותו ולא ביערו לאחה"פ מותר בהנאה עכ"ל וכבר נתעורר הפר"ח בסי' תמ"ז ומתרץ דשאני חמץ נוקשה שאינו ראוי לעבור עליו בב"י וב"י אבל בחמץ שביטלו אע"פ דהשתא אינו מחויב לבערו אלא מדרבנן וכן חמצו של ישראל שהופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור כיון שראוי לעבור עליו בב"י קנסוהו רבנן לאסרו בהנאה ולפ"ד הפר"ח יש לספק בגוונא שכתב המג"א שנתערב מב"מ ברוב קודם פסח אם דמי לנוקשה כיון שכבר נתבטל איסור החמץ או כיון דמ"מ חמץ בתערובות משכחת ג"כ שיהי' קאי בב"י דהיינו אם נתוסף עוד מעט מהחמץ לבטל הרוב
אמנם מל' שכ' גבי נוקשה ליכא כלל ב"י וב"י אף מדרבנן וחיוב ביעורו מדרבנן בעלמא הוא נרא' יותר לומר שסובר אינו משום לתא דב"י וב"י כעין של תורה אלא מחמת גזירה דשמא יבוא לאכלה אסרו רבנן להשהותו וצריך לבערו מפני התקלה כדין חיוב ביעור כל האיסורי' היכא דאיכא למיחש לתקלה כעין זה כ' בש"ות ח"צ סי' פ"ו בענין תערובות משהו בחמץ שאינו חיוב ביעורו משום ב"י וב אלא מפני חשש תקלה וע"כ אם עבר עליו הפסח מותר אבל גבי מפקיד חמץ אצל נכרי וקיבל עליו הנכרי אחריות אף שמדאור' אינו בב"י ויש עליו איסור ב"י וב"י מדרבנן כ"כ בביטול חמץ שמדאוריי' בביטול בעלמא סגי ואחר שנתבטל אין עוד בב"י וחכמים הוסיפו שיהי' בב"י וב"י מדרבנן אף אחר הביטול ממילא ה"ה גבי תערובות מב"מ אף שמדאורייתא ברובא בטל מ"מ כיון שהצריכו שם חכמים ששים ואם נתבטל בפחות מששים הוי מדרבנן כלא נתבטל וחל עכ"פ מדרבנן על אותו תערובות ב"י וב"י ועוד מבואר דהא גם בשו"ת פנ"י סי' י"ד מסיק דהיכא דעבר אב"י מדרבנן אף בגוונא דלא שייך חשש ערמה קנסי' ליה לאסור אחר פסח דהא דברי הב"ח שמביא המג"א בעצמו סי' תמ"ז ס"ק מ"ב שכ' בזה"ל ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהי' ואין שם ס' ליכא למקנסיה כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קטעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוון הרמ"א בהג"ה ע"כ כ"ז הוא מדברי הב"ח ומ"ש המג"א תחלה ומיהו במב"מ כו' המה דברי עצמו שהופסק באמצע הדיבור שמביא בשם הב"ח הרי דאף בתערובות פחות מכזית דליכא ב"י מדאורייתא מ"מ מצריך הב"ח פדיון ולהשליך הנאה לים המלח א"כ אף בתערובת מב"מ ברוב דלא עבר בב"י מדאורייתא עכ"פ יש למקנסי' שישליך הנאת החמץ שבתוך התערובות עוד אני נבוך מה שראיתי בפמ"ג או"ח סי' תמ"ז ס"ק מ"ב שכ' בזה"ל ומ"ש המג"א ומיהו במב"מ כפי הנראה הם דברי עצמו והפירוש יבש ביבש חד בתרי דאסור בפסח לאחר הפסח שרי דלא עבר על ב"י כנוקשה בסי"ב עכ"ל ולא אבין למה כתב דוקא יבש ביבש אף בלח בלח בתערובות ברוב אינו אסור אלא מדרבנן ואסור להשהותו לפי מה דפסקינן דלא כדעת הטור סי' תמ"ז וקשה עלי להמציא שהי' דעת הפ"מג דבתערובות לח בלח שאין הביטול נראה וכמות חלקי איסור והיתר אם מעט ואם רב סמוי' מן העין ויש לחוש להערמה דלמא לא הי' התערובות רוב היתר ומערים לומר שהי' רוב ע"כ אף שלפי דבריו שאומר שהי' רוב היתר ולא עבר אלא מדרבנן קנסי' ליה וכמו גבי חמץ המופקד אצל עכו"ם אף שקיבל הנכרי אחריות ולא עבר אלא אדרבנן קנסי' ליה מחשש הערמה שמא לא ק בל הנכרי אחריות והוא אומר שקיבל עכ"פ נראה לעין שמי' להגאון בעל פמ"ג איזה כוונה שהכריחו לפרש דברי המג"א רק בתערובות מב"מ יבש ביבש אבל צ"ע דבתערובות יבש ביבש מב"מ ברוב להתירו אחר הפסח לא היה צריך המג"א לראייתו מדין נוקשה שבסי"ב דיבש ביבש מב"מ מיבטל בטל ברוב אף מדרבנן ככל איסורי' רק משום חומרא דחמץ במשהו יש אוסרי' בפסח דלא ליבטל ברוב כמבואר להמעיין בס"ט. וממילא אין להחמיר בו יותר מתערובות לח בלח בס' שג"כ אסור בפסח מצד איסור משהו וצריך ביעור ועכ"ז אם עבר והשהה לאחר הפסח לא קניס ר"ש ויש להוסיף עוד דגם אם נתערב בפסח חמץ יבש של עכו"ם חד בתרי מצה של ישראל דמעולם לא עבר הישראל על ב"י על החמץ שבא בתערובות אף להסוברי' שלא מבטל בפסח ברוב משום חומרא דחמץ דאיסורי' במשהו ומ"כ צריך לשורפו בפסח מ"מ אם עבר עליו הפסח מה"ת לקנוס באיסור הנאה יותר מאם נתבטל בפסח מבשא"מ בששים שמפני שאין איסור בפסח רק משום דמשהו לא קניס ר"ש. קשה דלפי הכרעת המג"א דחמץ בעין שעבר עליו על ב"י אם נתערב אח"כ ברוב מותר א"כ אף אם נתערב חמץ של ישראל בפסח יבש ביבש מב"מ ברוב דפקע ע"י התערובות איסור חמץ דאורייתא ומה שעבר בב"י קודם שנתערב הוא מעוות שלא יוכל לתקן דאף אם ישרוף כל התערובות אינו מקיים בזה מצוה דאורייתא דהא ע"י ביטול כבר סר האיסור וכאלו אינו ואין עוד מצות ביעור בתערובות זה והשהי' אח"כ אין איסורו אלא משום חומרא דמשהו כמו באם נתבטל מבשא"מ בס' דאסור להשהותו ומהראוי שיהי' מותר לאחר פסח כמו תערובות ס' כיון דבשניהם ליכא איסור רק משום חומרא דמשהו שאין בו לתא איסור בב"י וב"י כמ"ש הח"צ שציינתי לעיל ואי מחמת ב"י שעבר קודם שנתערב די לזה ביטול ברוב לפי דעת המג"א הנ"ל: ומה לי אם ביטול ברוב כבר היה בפסח או לאחר הפסח דהא על השהי' בפסח מעת התערובות ואילך לא קנסי' ליה כ"א על מה שעבר קודם התערובות וכיון היכא שהשהה חמץ כל ימי הפסח ועבר על ב"י וב"י בכל שעה ושעה לא קנסי' ליה אם נתערב אחר הפסח מכ"ש דאין לקנוס אם לא עבר על ב"י רק במקצת ימי הפסח דהא מיד שבא התערובות הרוב בפסח פסק איסור ב"י מאז ואילך ותורף ראשית דברי הנ"ל מבוארים מתוך דברי הט"ז כאן בסי' תמ"ז ס"ק י"ח אמנם אם הועמד האקוויט עם מים עד שיש במים עם היי"ש של תפוחי ארץ רוב נגד היי"ש של תבואה יש לכאורה צידוד להקל ע"פ מ"ש הח"י ריש סי' תמ"ב שמצדד דעל טעם בלא ממשו ליכא ב"י הנראה לומר וחזי לאצטרופי לזה דאף דיי"ש כיון שבא ע"י בישול בחמין לא מיקרי זיעה בעלמא מ"מ מאחר שאין בו ממשות מחוי התבואה לא מיקרי כל היי"ש רק טעמא. והנני מעתיק כל דברי חדושי הריטב"א למס' חולין דף צ"ח בד"ה רבא אמר לא נצרכא כו' שכ' בזה"ל וא"ת והאיך אפשר לומר דטכ"ע לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כה"ב אלה הטמאי' לרבות צירן ורוטבן וציר אינו אלא טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן. הא במס' בכורות אמרי' הא לא"ה אמינא חלב שרי והא תניא הטמאים לרבות צירן ומצירן פרכינן דדמי' לחלב ולא מרוטבן דהוי שומנא דקרום והנכון דציר בשר טמא דאוריי' וציר דגים טמאים בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאי' לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובות אבל כשהוא מפורש בעינא הוא ודאי אסור וכל היכא דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתא בעינא חשיב עכ"ל לפי"ז אם יי"ש אינו אלא טעם תבואה בלא ממש רק לפ"ד הריטב"א הנ"ל כשהוא בעין בלא תערובות אסור מה"ת אף למ"ד טכ"ע ל"ד מ"מ אם נתערב ברוב ואין איסורו אלא מצד טכ"ע והרי דמ"ש הח"י די"ל דלענין חיובא דב"י ל"א טכ"ע ואף שאין רוב נגד היי"ש רק ממינו ואינו מינו היינו היי"ש של תפוחי ארץ בצירוף המים שאינו מינו מקרי תערובות לענין זה דלא מיחשב היי"ש של התבואה כבעינא ואדרבה נראה עדיף מאלו לא נתערב רק ברוב א"מ שהאיסור מורגש בהתערובת מצד הטעם ועכ"ז אי לאו מכ"ע דאורייתא הי' נפקא משם בעינא ולא הי' אסור מרבוי דהטמאים דלא נשמע מיני' אלא איסור טעם כשהוא בעינא ומדברי הריטב"א יש תשובה למ"ש הט"ז יו"ד סי' ק"ג ס"ק א' אף שאין רוב היתר כו' ויעוין מ"ש הט"ז שם בס"ק ג' בשם הטור אכ"מ להאריך בזה אמנם מדברי הח"י שם ס"ק ס"ז נראה דלא נחית לדברי הנ"ל דא"ל משום מעמיד הא אף במעמיד לא נפיק משום תערובות מבשא"מ לפי מה שמסביר הרמב"ם בפי' המשניות למס' ע"ז ד' נ"ט ע"ב דמעמיד לא בטיל משום דהוי כנראה וניכר ומבשא"מ ברוב ג"כ נראה וניכר ומ"מ יוצא מכלל בעינא הנלמד מרבוי דהטמאי' שוב ראיתי שיש מקור גדול לזה למ"ש בפסק מהר"מ מטיקטין שנדפס באלפסי בהקדמת חלק נשים ויעוין בפ"מ בקו"א למס' קידושין בפסק חדש ובשו"ת ח"צ סי' כ' ואם מכר הישראל כל חדרו שבה היה היי"ש שלו להנכרי ולא הושאר לעצמו זכות השתמשות לצורכו באותו חדר מקום אתי להעלות צידוד לקולא על החביות יי"ש שנשאר לו באותו חדר ונעלם בעיניו לכללו בשטר מכירה כאשר יבואר לקמן האף מה שעלה על דעת כבודם שלפי דברי הח"י ובשו"ת שלו שבספר תורת השלמים סי' ו' היכא דביטל וגם יש אונס יש להקל הן אמת שגם בדורו של אא"ז הגאון בעל מג"ש פסק גאון אחד להתיר בכגון זה מטעמים המבוארים בתורת השלמים ואף שאא"ז הנ"ל בספרו תשובות פנ"י סי' י"ג האריך לסתור דבריו יש להציל הגאון הנ"ל מהשגותיו וגם מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שפסק להדיא בא' שהי' אונס מלמכור חמצו בע"פ והשהה עד אח"פ שמותר אחה"פ כיון שביטל החמץ והיה אונס מלמכור יעו"ש אמנם בנ"ד מעיקרא דדינא פירכא דהכא לא היה אונס כלל רק התרשלות. ולא מבעי' לפמ"ש המג"א סי' תקכ"ז ס"ק ו' בזה"ל ואם שכח מחמם עצלותו שלא היה חרד על דבר ד' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מיקרי אונס כו' וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני עכ"ל דהה"ד בגוונא דידן דמה שלא רשם החביות יי"ש שעמד אחורי הפתח לא הי' רק מצד עצלות ואף שעסק במכירת יי"ש שלא לעבור בב"י מ"מ לא חרד לדבר ד' לשמוע דברי חז"ל לתור בכל המקומות שמצוים שם חמץ להעלותו במכירה להנכרי ובפרט לדעת הר"ן ריש פסחים ולפי מה שביאר הפנ"י שם בכוונתו דהיכא שידוע בודאי שמכניסי' בו חמץ חיוב הבדיקה מדאו' והרי המרתף הוא חדר מיוחד לחמץ ומהצורך בשעת המכירה שיעיין ישראל בכ"מ דלפעמים מונח שם חמץ בכה"ג ודאי יש חיוב מדאורייתא אלא אף מלבד דברי הר"ן הנ"ל כיון דמכלל הבדיקות חמץ לבדוק אפילו בחורין וסדקין ולמה דאסרי' אח"הפ חמץ שעבר עליו הפסח אף אחר הביטול הטעם כיון דעבר על מצות ביעור דרבנן שציוה לבדוק ולבער או למכור ודמי זה למי שמתחיל לבדוק חדרו והפסיק באמצע בדיקתו דבכה"ג אף אם לא עצל מלבדוק רק זויות אחד מהחדר הוי כלא עשה ולא כלום ולא קיים מצות חז"ל ופושע גמור הוא למה לא חשש לראות בכל פינות החדר כ"כ בגוונא דידן שעצל מלבדוק אחורי הדלת ששם היה מצוי עמידת כל היי"ש:
אמנם אם הי' כדי סמיכה על הביטול הי' מקום לומר שאף שלא הי' אונס וגם לדעת השו"ת פנ"י שחלק על הגאון הנ"ל עכ"ז שאני הכא דליכא לחוש להערמה דהא הי' לו לישראל הזה נכרי קונה ממנו כל חמצו ומכר לו כל מה שנראה בעיניו ולא היה מעצים למכור לו יותר מה"ת נחוש בכה"ג על הביטול בהערמה ושאני במעשה של הח"י ותורת השלמים ושבשו"ת פנ"י שנאנס הישראל במהירת חמצו הידוע לו וכיון שאדם בהול להפסיד ממונו אף שמבטל בהדי' חיישינן דמערים ואינו מבטל בלב שלם:
ומיום עמדי על דעתי קשה עלי לסמוך כלל על אמירת כל חמירא כו' שרוב ההמון אומרי' אותה כמו תחנה ובפרט ובפרט לפי שמבוא' בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות ח"ומ שכ' בזה"ל ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה שיבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאי ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל ועפי"ז נסתר כמה קושי' שמקשה הפ"י בסי' י"ג ובפרט מסוגי' דחמצן של עוברי עבירה אמרו אתם הנמצא בר לבב כזה שיהי' לבו באמירת כל חמירא להחשיב חמצו כאין וכאפס ועוד אף אם הביטול הוא מטעם הפקר ודלא כדברי הרמב"ם הנ"ל מ"מ יש לפקפק כיון שעיקר הביטול הוא כל חמירא וחמיעא דאיתי' ברשותי אפשר דאין בכללה חמץ שנשאר ביד עכו"ם דהא יצא החדר מרשות ישראל וקם דרך מכירה ביד הנכרי הקונה ואף שכ' הרא"ש בפ"ק דפסחי' וז"ל ונראה לי דדבר פשוט הוא דאע"ג שהנפקד קיבל עליו אחריות מכל מקום עיקר החמץ של הבעלים וכיון שהושאל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו עכ"ל מ"מ הרי בנ"ד גם הנכרי שלא ידע אם יש עוד שום חמץ בחדרו לא היה משאיל שום מקום בחדרו להישראל ונפקע מרשותו של הישראל כל אותו חדר במכירתו להנכרי ובכל עניני הקנאות והפקר לא אזלינן אלא בתר משמעות הלשון שיוצא מפי המקנה או המפקיד וכיון שזה אומר להדיא דאיכא ברשותי אין בכלל הפקירו גם חמץ שאינו ברשותו ומלבד זה הסברא נותנת כיון שמכר הישראל החדר עם החמץ ומסר המפתח להנכרי לא היה מחשבתו עוד לביטולו רק מה שהי' אפשר שימצא בחדרי ביתו בחורין ובסדקין ולא אותו חד שמכר לנכרי ומה"ת הי' לו להסיק אדעתי' להיות כמסתפק אם נשאר חמץ שלו באותו חדר וכיון שאינו אותו החביות בכלל הביטול אם עבר עליו הפסח אסור אף שלא היה החמץ ברשות בעל החמץ כן הוא דעת המנ"י בספר תורת שלמים שאלה ו' שכ' בזה"ל אך מסוגי' הש"ס פ' הגוזל עצים גבי הא דאמרי' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ואיתא שם בגמ' מאן תנא דאמרי' באיסורי הנאה הש"ל כו' הרי להדיא דאף שהבעלים הי' אונסים גמורי' שהרי הי' ביד גזלן ואפ"ה אחר הפסח אסור בהנאה והפסידו הבעלים ש"מ דלא פלוג חכמים בתקנתם וקנסינן עכ"ל והרי בגזול לא שייך לומר שהושאל ביתו לשמירת ממונו וגם לא על דעת הנגזל שיהי' לו רשות בביתו של הגזלן ועכ"ז כיון שעבר עליו הפסח נאסר מחמתו של הנגזל וה"ה בנ"ד: