אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › תשובה כג

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות יורה דעה · תשובה כג

תשובה כב

לכבוד שארי הרב הגדול החריף ובקי מוהרר בער אופנהיים נ"י אבדק"ק דרעזניץ:

הנני להשיב לכבודו דבר על אופנו פתח דבריו יעיר בקושי' השא"ר בסי' כ"ט על דעת הרמב"ם דלפי דבריו דכהן שלבש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים שלא הותרה אלא בשעת עבודה שהוא מצוה בציצית כו' דהאיך נימא דמטעם דחי' הותר כלאים אצל בגדי כהונה והא מבואר בכמה דוכתא דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת כ"א בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה והכא בבגדי כהונה מיד כשלובש הוא עובר על ל"ת דכלאים והעשה אינו מקיים כ"א בשעת עבודה אע"כ דכלאים הותרה עכ"ל:

תשובה קושיא זו לק"מ וכאשר רשמתי כבר בגליון השא"ר שלי דאישתמיט לי' דברי התוס' במס' יבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז נפקא כו' שכתבו בזה"ל וא"ת והיכי ילפינן בעלמא מהכא. שאני כלאים דהותרה מכללה אצל בגדי כהונה ואור"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו כו' עכ"ל הרי דאין הדחי' משום עשה דעבודה אלא המ"ע שיש בעצמות לבישות הב"כ בשעת עבודה היא הדוחתת ל"ת דכלאים ובזה נדחה עוד איזה קושי' של השא"ר שם ובמנין המצות להרמב"ם מ"ע ל"ג מונה להדיא למצוה בפ"ע ובזה"ל שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש כו' יעו"ש וא"כ מיקרי שפיר בעידנא כשלובש הכהן במקדש בזמן עבודה בגדי כהונה שיהיה בידו לעשות עבודתו וגדולה מזו נשמע מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמידין ומוספין הלכה א' שפוסק להלכה כרב ששת במס' יומא דף כ"ד ע"ב דכל בני משמר הי' מלובשים בגדי כהונה בשעת הפייס. ומי שלא זכה פשט בגדי כהונה ולבש בגדי חול הרי שדעת הרמב"ם דבכלל מ"ע דלבישת ב"כ היא שיהי' לבוש בעת שיהי' אפשרות שיגיע לעבודה וע"כ אינו חייב מלקות מפני האבנט אלא כשהוא לבוש בו שלא בשעת עבודה והיינו בזמן שאין במקדש דבר העומד לעבודה בבגדי כהונה דאז אין מ"ע על הכהנים שילכו מלובשים בבגדי כהונה:

ומה שכ' הרמב"ם בפ"ח מהלכות כלי מקדש הלכה י"א וי"ב בזה"ל בגדי כהונה מותר ליהנות בהם לפיכך לובשין ביום עבודתו ואפי' שלא בשפת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז י"ב. אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה כו' עכ"ל מורה להדי' דרק לכהן הדיוט איכא איסור כלאי' מצד האבנט ולא בכה"ג וכבר העיר ע"ז הכ"מ שם ומיישב בדוחק דלאו דוקא כהן הדיוט אבל לע"ד פשוט דעת הרמב"ם דבכה"ג ליכא כלל איסור כלאים בבגדי כהונה ואדרבא מ"ע עליו בעת שהוא במקדש והי' מלובש בכל שמנה הבגדי' אף שאינו עובד כלל וכן מורה לשון הרמב"ם במנין המצות מצוה הנ"ל אחר שמזכיר מצות בגדי כה"ג כ' בזה"ל וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אף היא מ"ע והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדי' אלו לגדלותו אלא כמו מקיים גזירת המלך שנ' ויעש כאשר צוה ד' את משה כלומר לבישת הבגדים ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שוהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא יכוון בהם היופי אלא לקיים הצווי שציוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבוש בגדים אלו תמיד במקדש כו' עכ"ל. סתימת דבריו מורי' שמ"ע על הכהן הגדול כשהוא במקדש יהי' לבוש בשמנה בגדים לכבוד ולתפארת אף בלא צורך עבודה ע"כ אין איסור כלאי' בב"כ לגבי כה"ג אף שלא בזמן עבודה ולפ"ד נכון לכאורה התוספתא דמס' כלאי' שהביאו התוס' במס' מנחות פ' התכלת לראי' דב"כ שרי לגמרי אף שלא בשעת עבודה יש אדרבא להיפך ראי' לשיטת הרמב"ם וזה"ל התוספתא בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כה"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור ע"כ ויפלא לכאורה דפתח בתרתי בגדי כהונה ובגדי כה"ג ומסיים בחדא בגדי כה"ג אבל לשיטת הרמב"ם א"ש דבכהן הדיוט חייב על האבנט אף במקדש כשלובשו שלא בשעת עבודה אבל בכה"ג אינו חייב משום כלאי' באבנט והאפוד והחשן אלא כשיוצא בהן חוץ למקדש כי שם ליכא מצות עשה דלבישות אותן הבגדי' אמנם מילת פטור אינו מדוקדק גם סיום דברי התוספתא שם מפני שהן ראוי' לעבודה איני מובן ויעוין בתו' חגיגה ד' י"ד ע"א ד"ה אין כהן מתלבש בכלי' כו' ועכ"פ אין ראי' מדברי בתוספתא הנ"ל אלא שאין כלאי' בב"כ בשעת עבודה שאף הכהן שאינו עובד אם לבשם אינו חייב משום כלאי' כיון דראוי' לעבודה אבל שלא בשעת עבודה י"ל כדעת הרמב"ם

ובאופן אחר י"ל דברי התוספתא שיש לחלק בין כה"ג לכ"ה והיינו אם נאמר דהחילוק שמחלק הרמב"ם בין שעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה אינו אלא לגבי כהני משמר שמשמרתם אז וראוי' הם לעבודה בזמן משמרם שיש אז במקדש אבל כהנים שאינם באותו משמר אף בזמן עבודה חייבים כיון דאין להם חלק בזכות לגשת אל המזבח לעבודה המוכנת אז השייך רק לאנשי המשמר ואפשר לזה מדייק הרמב"ם וכ' ביום עבודתו ממילא נשמע שכה"ג שמקריב בכל עת שירצה אינו חייב אלא כשלבשן שלא בזמן עבודה. ומדויק בזה לשון התוספתא הנ"ל בגדי כה"ג כו' ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור משום שהן ראוי' לעבודה. כלומר דכשלובש בשעת עבודה אף שאינו לובשן לשרת מ"מ פטור דהא ראוי הוא לעבודה ומש"ה נקט דוקא כה"ג אבל כהן הדיוט משכחת שיהי' חייב אף בשעת עבודה שלא בזמן משמרתו:

ובדרך פלפול כתבתי כבר בגליון השא"ר בזה"ל מתוספתא זו י"ל להיפך לראי' לדברי הרמב"ם דהא קשה למה אי' בתוספתא בגדי כה"ג הלא גם בכהן הדיוט יש כלאי' ובהתחלת דברי התוספתא אשר ע"כ נ"ל דכהן הדיוט חייב על האבנט אף במקדש שלא בשעת עבודה די"ל דלא הותרה לגבי' רק מצד דחי' עשה וכמ"ש הרמב"ם. אבל בכה"ג ע"כ אישתרי לגמרי דאל"כ קשה קושי' המחברים למה יהי' מותר העבודה הא אפשר בכהן הדיוט דליכא כלאי' אלא באבנט: משא"כ בכה"ג שיש כלאי' גם בחושן ואפוד. ומיושב בזה מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם דלמה כ' דחייב משום אבנט הא גם בחושן ואפוד הי' כלאים ולפ"ד ניחא דבאמת בכה"ג ליכא חיובא במקדש אף שלא בשעת עבודה דע"כ לדידי' אישתרי לגמרי ודע דרישא דתוספתא דבגדי כהונה אין בהן משום כלאי' מפרשינן דקאי על ישיבה עליהם ם דקשים מותרים לזה כדאי' בביצה ד' י"ד יעו"ש ברש"י ותוס' וכמעט י"ל דכן מורה פשטא דקרא שמות כ"ח כ"ט] ונשא אהרן אל הקודש וגו' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ד' תמיד וגו': וכעין זה נשמע ממ"ש התוס' במס' קידושין דף ס"ו ע"א בשם ר"ת. דציץ משום דכתיב בו והי' על מצחו תמיד משמע דמותר שלא בשעת עבודה הרי אף דמילת תמיד גבי ציץ נתפרש בגמ' שתמיד הוא מרצה בין עודהו על מצחו או לא מ"מ סמכינן אפשטא דקרא למילף מיני' דמותר גם שלא בשעת עבודה יעו"ש בחידושי הריטב"א וביותר לפ"ד המחבר הזה בספרו ט"א במס' חגיגה דף ד' דאין לבוש ציץ כ"א כשלובש גם כל שארי בגדי כהונה וכן דעת הרלב"ג והאברבנאל: ולשיטת הרמב"ם דאין הציץ מרצה אלא בעודהו על מצחו א"כ אף באפס צורך עבודה הי' צריך הכה"ג להיות לבוש בשמנה בגדי' ועכ"פ לדברי ר"ת בתוס' קידושין הנ"ל דמדכתיב תמיד גבי ציץ למדין דמותר בלבישה תמיד ואין איסור משום הנאת קודש כ"כ נשמע ממילא דמותר בחושן ואפוד ואין בו משום איסור כלאי' להסוברים כנ"ל דלבישת הציץ וכל הבגדי' לא התפרדו ואחרון שבלבישה הוא הציץ לפי סדורו דקרא על המצנפת. ואף שהאמת עד לעצמו שמדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאי' ובפ"ח מהלכות מקדש שלא הזכיר לענין איסור כלאי' בב"כ רק את האבנט נראה להדי' שדעתו שגבי כה"ג אין חילוק בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה ודברים אלו חזקתי מדברי הרמב"ם במנין המצות וכנ"ל ע"כ אחרי שהשא"ר לא נחית לזה וע"כ מקשה למה רשאי כה"ג לעבוד שום עבודה כל ימות השנה דהא אפשר בכהן הדיוט וכה"ג אמרי' במס' שבת דף קל"ב. ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' הרי אפי' גבי מילה דעיקר המצוה מוטלת על אבי הבן מ"מ היכי דאיכא אחר עביד ע"י אחר שלא לדחות כ"ש מ"ע דעבודה שהיא אינה מוטלת על כה"ג יותר מכהן הדיוט כו' יעו"ש:

והנני מעתיק מ"ש ע"ז בגליון נ"ל דאדרבא היא הנותנת דאם אחר מל נעשה שלוחו של האב והוי כאלו האב מל בעצמו וקיים המצוה שצוותה התורה שהאב ימול את בנו ושלא בדרך שליחות אסור להאב להניח לאחר למול כאשר מבואר בספר ת"ש סי' כ"ח ובפליתי שם יעו"ש היכי דאיכא אחר מהראוי שיצוה האב לאחר למול בשליחותו כי לא יפסיד קיום המצוה דהא שלוחו של אדם כמותו אבל זה לא שייך גבי כה"ג שאם הוא לא יעשה העבודה בעצמו יהי' הוא מנוע מקיום המצוה דכשתתקיים העבודה ע"י א' מכהני משמר תהי' קיום המצוה נקראת על מי שיעשה העבודה ולא תקרא כלל ע"ש הכה"ג דהא הוא לא עשה כלום. וכהן שבמשמר אשר יעבוד אינו כשלוחו ע"כ:

ועל קושי' בני' שהביא כבוד רופ"מ בשם השא"ר אמאי סבר הרמב"ם דשלא בשעת עבודה ילקה והא אנן קי"ל כרבה דאי"ל הואיל: וא"כ נימא הואיל ואי מקלעי לי' עבודה הי' חזו לי' הב"כ. וכמ"ש בפסחים אחרישה לא לחייב הואיל וחזו לכסוי דם צפור ע"כ כבר דחיתי בארוכות דברים כידוע לכבוד רופ"מ אם עוד על זכרונו:

ועתה אגיד חדשות אשר השיב חתני הרב מ' מאניש נ"י בטוב טעם ודעת דהואיל לא שייך אלא בגוונא דאותה מלאכה הנעשה עתה הי' לתועלת שלא יצטרך לעשותה עוד שנית כשיהי' צריך לו. דכן הוא גבי אופה מיו"ט לחול כשמזדמן אורחי' אם לא הי' אופי' בקודם הי' צריך לאפות אז ועתה כשהקדים האפי' לא יצטרך לעשותו אח"כ וכן בכסוי דם צפור אבל בלבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה דבלבישת כלאי' יש איסור בכל רגע ורגע שלבש בהם וכי בשביל הואיל שיכול להיות שיזדמן עבודה ויצטרך אז לילך בכלאי' של ב"כ יוסיף לילך בהם זמן קודם שאין בהליכתו אז שום תועלת למה שיצטרך אח"כ לצורך העבודה ועל דרך רחוק מאד שיכול להיות שיזדמן תיכף של לבישה קרבן מוכן להקריבו מיד בגמר הלבישה דהוי הואיל דלא שכיחא כלל ולדעתי דברי חתני שיח' בזה ברורים ואך למותר להרבות עוד בתירוצי' אשר על דעתי מאז וגם עתה טרם שמעי מפי חתני יחי' כנ"ל:

וקושי' שהביא עוד רופ"מ בשם השא"ר בזה"ל עוד הקשה לשיטת הרמב"ם אמאי קאמר הגמ' הנ"מ על הך תי' דמשני כנגד ראשיהן ואמאי לא קאמר מיד כי משני בדין הוא דהלוכי נמי לא מהלכין דע"כ כן הוא דנהי דניתנין ליהנות מ"מ מצד כלאי' אסור כו' ע"כ. דברים אלו מבוארי' בתוס' במס' חולין ק"י ע"ב ובתוס' ישני' במס' יומא אמנם לשיטת הרמב"ם לק"מ. לפי מה שמבואר בעצמו בפ"ח מהלכות כלי מקדש דמה שאמרו שם ביומא בגדי כהונה ניתנו ליהנות לא מיירי באבנט רק בשארי בגדי כהן הדיוט שאינם כלאי' וכמו כן יש לפרש בדברי הגמ' הלוכי מהלכי ומה שאמרו שם בגמ' הנ"מ דכנגד ראשיהן דאי ס"ד כו' ת"ל משום כלאי' דהא איכא אבנט ג"כ א"ש דמקפלן ומניחן תחת ראשיהן משמע כל הבגדים אבל מה שנלמוד מדיוקא דהלוכי מהלכין אין הכרע דקאי גם על האבנט ובלא"ה ל"ק דהלוכי מהלכין יכול להיו' דמיירי בשעת עבוד' דגם בלילה הי' זמן עבודה באיברים שנתותרו והרמב"ם לא מחייב מלקות אלא שלא בשעת עבודה והיינו בגוונא שאין באותו שעה שום דבר שהוא עומד להקרב. וכבר בארתי לעיל מתוך לשון הרמב"ם בעצמו שפוסק דאף בשעת הפיוס לצורך עבודה אח"כ היו כל אנשי המשמר עומדים מלובשי' בבגדי כהונה:

ועתה אתעלם בדברי כבוד מעלתו מ"ש בזה"ל יש להקשות על סוגי' דערכין ד' ג' ע"ב דקאמר הכל חייבים כהני' כו' קאמר הגמ' כלאי' איצטרכ' לי' כו' הואיל והותר כלאי' אצלם כו' קמ"ל כו' וקשה האיך מוכח כלל דכלאי' אישתרי בבגדי כהונה כו'. נהי נמי דתורה התירה לכהן ללבוש האבנט בשעת עבודה ומנ"ל דלמא באמת הכהנים אסורי' לכוון ליהנות ממנו רק הלבישה לחודא התורה התירה כי כן יסד המלך דהעבודה פסולה אם מחוסר בגדים הללו. והוי ממש דומי' למוכרי כסות דמותר ואפי' ב"פ לדעת הר"ן בסוגי' דריחא מילתא ובפרט ב"כ קשי' הם ואינם מחממים עפ"י רוב כו'. רק זה ל"ק דהא מצינו כמה פסוקים בפ' תצוה דכתיב ובגדי קודש יהי' לבניו אחריו כו' למשחה בהם ולמלא את ידם וגו' וכתיב נמי כמה פסוקים לכבוד ולתפארת וכבר פי' רש"י דכל למשחה האמור בכהונה הוא לשון רבי' וגדלות. א"כ מוכח דעיקר לבישתן הי' להנאתן וכך הי' מצותן דיכולין אפי' לכוון ליהנות מהן והשתא לפי"ז יש ליישב קושי' השא"ר דהא לא הוי בעידנא דס"ל להרמב"ם דהא דהתורה התירה ללבוש וליהנות בב"כ בשעת עבודה הוא מטעם דחי' דעשה דעבודה דוחה לאו דכלאי'. אך זה דוקא בשעת עבודה יכול לכוון וליהנות. אבל שלא בשעת עבודה באמת אסור לכהן לכוון וליהנות הנאה מהם. והוי שפיר דומי' דמוכרי כסות דגם שם אינו עושה איסור בלבישה שאינו עושה אלא לצורך מכירה ה"נ עושה לבישה לצורך עבודה והא דמוכח מקרא דלמשחה בהם דמותר ליהנות מב"כ היינו דוקא בשעת עבודה ושפיר פסק הרמב"ם דכהן שלבש כלאים שלא בשעת עבודה דלוקה ולא אמרינן הואיל כו' הטעם כיון דכעת אינו ש"ע וניכר דלבישתו הוא מצד הנאה ונהי נמי דקי"ל האופה מיו"ט לחול אינו לוקה אף דמחשבתו הי' לאפות לחול משום הואיל מ"מ הכא אף אי איתרמי לי' עבודה ג"כ אסור לכוון ליהנות בשעת הלבישה דעדיין אינו עושה העבודה וממחשבתו ניכר שהתכוין ליהנות מיד בשעת לבישה: וע"ז לא שייך הואיל רק זה דוקא לר"ש דקי"ל כותי' דס"ל דשא"מ מותר: אבל לר"י דס"ל דשא"מ אסור קשה קושי' השא"ר הנ"ל כו' עכ"ל.

דברים אלו לא מחוורין בעיני מכמה טעמים חדא דמדברי הספרי שהעתקתי לעיל המובא ברמב"ם במנין המצות מבוא' להדי' דאף דכתיב לכבוד ולתפארת. ע"כ לא הי' לאהרן לכוון בהם היופי אלא לקיים המצוה שצוה השם יתעלה למשה לבד להמציא שבש"ע הי' מותר לכוון לכבוד עצמו ואף אם הי' מציאות לחדש דבר זה מ"מ עכ"פ לא יעלה על דעת שיהי' מ"ע שיכוון גם להנאתו וכיון דאפשר לקיים מצות העבודה בלי כוונת הנאה בלבישות הבגדים שהם כלאים: למה הותרה לו הכוונה הגורם איסור כלאים שאין בו צורך לענין קיום מ"ע דהעבודה ומלבד זה אין מקום לדבריו בשיטת הרמב"ם שהוא תופס להלכה שני הדינים שבמשנה הנראי' כסותרי' זא"ז דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ולעבור את המכס אוסר ומחייב מלקות ובפירוש כ' בהדי' בפ"י מהלכות כלאים הלכה י"ח בזה"ל לא ילבש אדם כלאים ארעי ואפי' על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' לגנוב את המכס: ואם לבש כן לוקה עכ"ל הרי שמחייב בלבישת כלאים אף כשליכא שום הנאה וכבר נתקשיתי בזה על דברי הט"ז ביו"ד סי' ש"א ס"ק ז' ויעו"ש. ומה שכ' הרמב"ם בהלכה י"ט אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כגון הכתונת כו' אין הכוונה שייחם בו הלובשו דהא אף בחמה מפני החמה אסור שהלבישה בכה"ג היא להיפך למניעת החמה. אלא דעתו שמתנאי איסור כלאים בבגדים הוא שאין בכלל שם בגד כלאים אלא מה שיש בהם דרך חימום למי שרוצה להתחמם בלבישתן והלובש בגדים אלו של כלאים ומתכוון על הלבישה חייב משום כלאים אף אם לא הוחם ולא נהנה בהם כלל ובמוכרי כסות אם נתכוון בחמה מפני החמה הרי יש לו כוונה על עצמות הלבישה אבל כשאינו מתכוון לזה מיקרי גם לגבי הלבישה דבר שאינו מתכוון כי אין כוונתו על כסוי גופו בבגד זה ומה שמעלהו על כתפו הוא רק לצורך הראות פני חוץ הבגד לעיני הקונים אבל בעובר על המכס כוונתו על עצמות כסוי גופו בלבישה ואין חיובו מלקות מפני הנאתו מפטור המכס דהא כלאים אינו אסור בהנאה. אלא חיובו מפני הכוונה שנתכוון שיהי' גופו מכוסה באותו בגד שבכה"ג איסור הכלאים אף כשאינו מהנהו כלום אבל במוכרי כסות אין כלל כוונתו על כסוי גופו באותו כסות דברים אלו אמתיים ונכונים בכוונת הרמב"ם. ולזה נתכוון הש"ך ביו"ד סי' ש"א ס"ק ח' וכיון שנתברר שדעת הרמב"ם דבלובש בכוונת לבישה חייב אף דלית ליה שום הנאה. ממילא נתרועע יסודו דברי כבוד רופ"מ דכהן הלובש ב"כ אף שכוונתו משום המצוה שנצטוה ללובשו מ"מ כיון שמחמת המצוה צריך הוא לאותו מעשה הלבישה נתכוון גמור מיקרי דאל"כ למה צריכי' בכ"מ לדחות עשה לל"ת יהי' מותר בלא דחי' מטעם דבר שאינו מתכוון א"ו אם מחויב לעשות דבר המצוה נתכוון גמור מיקרי כשיעשהו:

וגדולה מזה נשמע מדברי הרשב"א בחידושיו למס' שבת דף קל"ג ע"א ד"ה ולאביי למאי דצריך כו' שכ' בזה"ל תמיהא לי מאן דמתני ליה אההוא דר"י מאי קרי ליה דשא"מ דהא מתכוון לקציצה אלא שאין מתכוון לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא מלאכה שאצ"ל כו' עכ"ל ויעוין בתוס' מס' ביצה דף ל"ג ע"א ד"ה מלמטה כו' בסוף הדבור שם שוב ראיתי בפי' הרא"ש והראב"ד במס' תמיד בפי' הראב"ד דף י"ג ע"ב שכ' בזה"ל מש"ה נ"ל כל דבר שאדם צריך לאותו בגד והוא לבוש בו אע"פ שאין בו חימום אסור כמו שכ' למעלה גבי תכרוך נימא על בשרו כו' ע"כ ומש"כ עוד שם אח"ז יש ערבוב בטעות הדפוס מתוך כתב ישן אבל תורף הכוונה נשמע דמה שחשוב לבוש יש בהן משום איסור כלאים הן בעלי' הן בלבישה אף שאין בו חימום ודבר שאינו מלבוש אין איסור משום כלאים אלא כשנגע בבשרו ומתחמם. הרי ראשית דבריו כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם מסברא דנפשי:

ומה שרוצה כבוד מעלתו לתלות מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם כלאים בב"כ מותר גם שלא בשעת עבודה בפלוגתא דר"י ור"ש לגבי טומאה אם מיקרי דחוי' או הותרה וכעין שכ' הב"י א"ח סי' שכ"ח שמאן דסובר טומאה הותרה גם שבת לענין פקוח נפש הותרה כן תורף דברי כבודו לא מחוור בעיני דא"כ נימא שיהא זה לבנין אב לכל התורה כולה לענין דחיות עשה לל"ת נימא דהותרה ויעוין בדברי התוס' ביבמות דף ה' שציינתי לעיל דמה שכתבו שמותר מצד דחי' עשה לל"ת לאו שם הותר מכללו עלה דכן משפטי התורה שיבוא עשה וידחה ל"ת וכיון שבכלאים ליכא אלא ל"ת ובלבישה יש עשה שדוחתת מה"ת להמציא שהותרה ושאני טומאה לר"י שסובר הותרה דבטומאה איכא לאו ועשה. וכן בדחי' שבת לפקוח נפש ובפרט בספק פ"נ או דנשמע לר"י מקרא מטעם אחר לומר שאינה דחי' אלא הותרה. והמעיין בשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט יראה דלא נחית לדברי הב"י הנ"ל להשוות דחי' שבת לפקוח נפש לענין הותרה או דחי' לפלוגתא דר"י ור"ש גבי טומאה ומלבד זה הותרה או דחי' דלגבי טומאה או לגבי פקוח נפש אינו אלא בעצם המעשה הקרבת הקרבן צבור או במעשה חילול שהוא לצורך סכנת החולה דלמ"ד דחי' צריכי' בקרבן להדר אחר טהורים. ובחולה להדר שתהא נעשית שלא בצורך חילול שבת ולמ"ד הותרה לא צריך להדר לעשות על זה אופן אחר אבל להוסיף בהיתר ולומר הואיל והותרה לצורך הקרבן צבור נעשה בטומאה קודם הקרבה או בחולה וכי בשביל שהותרה לחלל שבת לצורך פקוח סכנת נפשות יהי' מותר לחלל שבת אף במה שלא יהי' באותו החילול הצלת סכנתו. זה לא עלה על דעת מעולם ומה דמצינו בגמ' כמה פעמים כיון דאישתרי אישתרי ג"כ אין הכוונה בו אלא בעת שאישתרי לאיסור זה אישתרי באותו מעשה גם אם יצטרף איסור אחר ע"ד שאמרו גבי מכניס ידיו כו' הואיל והותרה לצרעתו הותר לקריו א"כ אף אם נימא בבגדי כהונה בשעת עבודה הותרה ולא דחי' עכ"ז אין להמציא בזה להוסיף בהתירא ולומר שהכהן הואיל והותרה בעת שהכהן עובד בהם יהי' מותר גם קודם עבודה ושלא לצורך עבודה ע"כ נכון כמו שכתב השאגת ארי' דהראב"ד סובר דילפינן כלאים של בגדי כהונה מכלאים בציצית דגלי בקרא להדי' לפי דברי התוס' במנחות דף מ"א ע"א שיהי' מותר אף שלא במקום מצוה והיינו בלילה וכדומה דברי הדו"ש:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה