אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › תשובה יט

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות יורה דעה · תשובה יט

תשובה יח

שאלה מכבוד הרב החריף מוה' פינחס כ"ץ מק"ק טעללעק:

ע"ד מעשה שהי' באחד שחלה בנו והי' מסוכן ר"ל ונדר בעת צרתו שבעת שיתרפא בנו יתענה הפסקות ב' ימים רצופים ולאחר שעה נמלך והופסק מיד בו ביום לערב והתענה כפי נדרו וחשב בעצמו בזה כזריזין מקדימין ואני אומר שלא יצא ידי נדרו בזה כי לא ראי זה כראי זה התענית שהתענה בעוד בנו חולה הוא דרך תפלה על העתיד שבזכות זה יתרפא ואמנם נדרו הוא בפ"ע כי התענית אחר שיתרפא הוא מעין שלמי תודה על העבר וכל כה"ג נראה שלא יצא זה בזה ואפי' אם הוא מפרש להדי' שמתענה עכשיו ע"ש העתיד ועל שיתרפא בנו בעז"ה הוי כענין שלמי תודה שלא יתכן להביא קודם הנס ואשר אני אחזה ראי' עצומה לזה לפענ"ד מהא דנזיר דף י"ג ר"ש אומר יאמר אם הראשון בן קיימא וכו' וכ' התוס' דנזירות דנדבה אינו מוציאות מידי נזירות חובה וקשי' לי כיון דר"ש נחית לתנאי אמאי לא יותנה מיד בלידה הראשונה ויאמר אם זה בן קיימא הרי זה נשאר חוב ללידתה זו ואם לאו הרי זה נשאר חוב ללידה העתידה ובאם שלא תלד עוד ה"ז נזירות נדבה א"ו דלא יתכן לנהוג נזירות עכשיו ע"ש העתיד בכה"ג:

וכן כתב עוד מהא דתנן פ"ק דמגילה מאחרין ולא מקדימין משום דאכתי לא מטו זמן חיובא וז"ל רש"י שם ואם יקדימהו לא יצא ידי חובתו וכן עצי כהנים כו' ודברי הר"ן בזה לא זכיתי להבין שכתבו הקהל קודם זמן חיובא לא אפשר כדפירש לעיל ובפרט שאין לשון הגמ' משמע כן. עוד יש לתמוה דהא לא פירש לעיל אלא הטעם שלא יעשו הבימה מאתמול והיינו שהקהל עכ"פ יהי' בשבת וע"ז תירץ שלא לדחוק העזרה אבל אכתי קשה לעבוד הבימה עם ההקהל מאתמול וע"ז אין לתרץ רק כפשטות לשון הגמ' דכיון דלא מטו זמן חיוביהו לא יצא ידי חובתו וכן לענין עצי כהנים צל"ע טעם הר"ן שעכ"פ הי' יכולין להביא ולא יספיקו מהם עד לאחר אע"כ כדברי רש"י שאם יבואו קודם זמן נדרם לא יצאו ידי נדרם וה"ה בנ"ד עכ"ל השואל

תשובה יעוין בתוס' סוטה דף מ"א ע"א ד"ה כתב רחמנא וכו'. שכתבו אבל פירש רש"י כו' כיון דגזה"כ הוא לקרות מאתחלתא דמועד נקרא בלא בימה ע"כ. ואי' בספר באר שבע ובספר צידה לדרך פרשת וילך ד"ה על בימה של עץ כ' בזה"ל תמי' אלי על המתמיהים הלא אין תלונתם על רש"י כ"א על הירושלמי ומה שהם מתרצים להירושלמי יתורץ גם רש"י ע"כ ויעוין בספר טורי אבן למס' מגילה דף ה' ד"ה חגיגה והקהל שמקשה דברי התוס' בסוטה הנ"ל: ולפענ"ד פשוט שתוס' כ' כיון דילפינן מקרא שמצות הקהל ביום א' דחוה"מ כשמקדימין ביום א' דיו"ט או מאחרין ליום ב' דחוה"מ לא מתקיים מצות התורה וכן מוכח להדי' לשון התוס' שכתבו מאתחלתא דמועד לא ביום ב' או ביום ג' אלא במוצאי יו"ט הראשון וסוברי' התוס' דכשחל יו"ט בשבת המצוה דחי' מזמנה משום מניעות הבאת הטף שא"א בשבת מצד איסור מעביר והוצאה מרשות לרשות בירושלים לאחר שנפרצו בה פרצים וטעם זה כ' רש"י בעצמו במשנה דמגילה והירושלמי על המשנה דמגילה דמאחרין ולא מקדימין בזה"ל מפני הבימה ונעבדה מאתמול ומשני דחוקה לי' עזרה ע"ש וכן פירש לשיטתם דמה שאין עושים הקהל בשבת הי' פשוט להירושלמי שהיא מטעם הוצאה כנ"ל ואכתי קשה כיון דע"כ נדחית המצוה של הקהל מזמנו למה מאחרין ולא מקדימין הלא אף כשעושין הקהל ביום שני דחוה"מ לא מתקיימת מצות התורה שנאמרה דוקא על יום א' דחוה"מ ואחרי שמההכרח לעשות שלא בזמנו יותר נכון להקדים מלאחרו ולזה מתרץ הירושלמי מפני הבימה דאף שאין בימה מעכבת היינו שלא לדחות מחמתו קיום מצות התורה בזמנו אבל בכה"ג שמחמת איסור שבת נדחית המצוה מזמנה וצריכין לעשותה שלא בזמנו בקדימה או באיחור טוב יותר לאחר ולעשות הקהל בב' דחוה"מ שאז אפשר יהיה לעשות עם בימה מלעשות ביום א' דיו"ט בלא בימה וכיון שהתחלת דברי הירושלמי מפני הבימה אינם רק לתרץ למה לא מקדימין ולעשות הקהל ביו"ט א"ש לשון הירושלמי אח"כ ונעבדה מאתמול מעיו"ט וא"צ לזה שמדחיק א"ע בספר באר שבע דהא מאתמול הוא כמו שלשום: אבל משמעות לשון רש"י דסוטה בד"ה מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו"ט לא שאין תיקון הבימה כו' יעו"ש דגם ביום א' דיו"ט מיקרי זמנו מ"מ נדחה משום הבימה. וע"ז הקשו בתוס' דמנ"ל דבימה מעכבת היוצא מזה בשיטת התוס' שנדחית הקהל מזמנו בשבת הוא מחמת איסור הבאת הטף ומה שאין מקדימין לעשות ביו"ט הוא מפני הבימה וכנ"ל דכיון דיום א' דיו"ט אינו זמן חיובא שפיר יש למנוע מלעשות בו הקהל בלא בימה דהא יכולין לעשות ביום ב' דחוה"מ בבימה אבל אם הי' יום א' דיו"ט מיקרי זמן חיובא לא הי' אפשר לדחות הקהל מצד מניעות הבימה וכדברי התוס' הנ"ל בסוטה כיון דגזה"כ כו' יקראו בלא בימה והשתא א"ש כל דברי הר"ן מראש ועד סוף דבפרושו על המשנה כ' בזה"ל והקהל וכו' וכל העם חייבים לבוא ולהביא הטף ולא דוחה שבת כוונתו שדחיות הקהל מיום השבת הוא מחמת שמצות הקהל הוא בהבאת טפם שא"א לעשות בשבת ואם לא הי' כוונת הר"ן לזה מה הכריחו לבאר כיון שמצות הקהל בהבאת טפם. ומ"ש אח"כ ופירשו טעמא בירושלמי כו' מפני הבימה קאי לפרש למה לא מקדימין ולעשות ביו"ט לזה אמר טעם הירושלמי מפני הבימה דכיון דביו"ט לאו זמן חיובא שפיר יש לדחות מפני הבימה דכיון דאפשר לעשות ביום ב' דחוה"מ בבימה ולזה מסיים הר"ן הילכך מאחרין ולא מקדימין דמחמת הבימה לא מקדימין מעתה א"ש גם מה שכ' הר"ן אח"כ הקהל קודם זמן חיובא לא אפשר כדפרישית לעיל דטעמא דלעיל מפני הבימה לא א"ש רק על המניעה דהקהל ביו"ט מצד שיום זה אינו זמן חיובא כי אם הי' זמן חיובא ביום א' דיו"ט כנראה מדברי רש"י בסוטה לא הי' אפשר לדחותו מפני הבימה. כי הר"ן קאי בשיטות התוס' דבימה אינו מעכבת לדחות מחמתה הקהל מזמן חיובא וא"ש הכל וסרו גם קושי' הטורי אבן לא העתקתי כאן מפני הטורח ואם יש לכבודו הספר הנ"ל יראה שלא נחית לפרש כדברי לכן השיג על דברי התוס' הנ"ל אבל רש"י סובר דבימה מעכבת וכן מורה לשון הראב"ד סוף הלכות חגיגה ויעוין בתוי"ט על המשנה דמאחרין וכו' מה שהוסיף בדברי הר"ן:

ולהבין דברי הר"ן מ"ש וכן זמן עצי כהנים א"א לו להקדים מע"ש אם חל בשבת כו'. דא"א לו להכניס בתחומיו וכן הוא בפירש המכונה בשם רש"י לאלפסי ולא אמרו בפשיטות כנראה מלשון רש"י בגמ' שכן כ' בזה"ל וכן עצי כהנים שקבוע להם זמן קבוע בנדרי' ע"כ ואקדים דברי הרשב"א ז"ל בתשובתו בזה"ל עוד נשאל ראובן שלוה משמעון ונשבע לפורעו בר"ח ניסן ובא בשבת הזמן ראובן חייב לפרוע בשעה אחרונה בע"ש לפי שכל הנשבע לפרוע לזמן פלוני אין הכוונה שיפרע באותו זמן דוקא ולא קודם לו שאם אתה אומר כן כל מי שפורע קודם זמנו עובר הוא על שבועתו כמו שנשבע שאוכל ככר זה ביום פ' ואכלו קודם אותו יום וזה אינו כי אין השבועה אלא שלא יאחר הפרעון מאותו יום ולא אסרנו להקדים עכ"ל בח"א סי' תש"ע ובמיוחסת סי' רמ"ג ויעוין עוד בח"א סי' תשמ"א ומובא בקיצור בחו"מ סי' ע"ג סעיף זיין:

היוצא מזה דבקדימה הפרעון אינו כמבטל שבועה. וכדי ליישב דברי רש"י שבגמ' צ"ל דשאני בנדר שבעצי כהנים כיון שיש קפידא בקדימה למביא עצים עד עכשיו יש סברא לומר שנדר של כ"א ממביאי עצים נעשו בכוונה שיביא כ"א ביום שקבע בנדרו ולא קודם. ול"ד לנשבע לפרוע לזמ"פ דמה"ת יהי' שם קפידא שלא לקבל הפרעון קודם וא"כ דברי הר"ן ודברי רש"י שבגמ' צדקו יחדיו ובלא"ה צריכין ג"כ לדברי הר"ן דהא לדברי רש"י לחודא קשה דא"כ היכא שחל הזמן בשבת נלכדו מביאי עצים בעון נדר במה שלא קיימו בנדר לזמנו וצ"ל דאונס רחמנא פטרי א"כ קשה דהי"ל להקדימו ולמה מאחרין ולא מקדימין א"ו כדברי הר"ן הנ"ל שהי' מנוע מלהקדים משום קפידא של מביאי עצים עד עכשיו א"כ י"ל שכדי לתרץ וכי בשביל קפידא בעלמא של המקדימין נניח שיעברו אלו על נדרים לכך כ' רש"י שקבוע להם זמן קבוע בנדרים וכמו שהסברתי לעיל דמצד קפידא של הראשונים הי' מתחלת נדרו של כ"א בקביעות הזמן בקפידא שלא יקדים שזה הי' בכלל הנדר שלא יקדימו בזמן ומטעם כדי שלא לכנוס בתחומיו של חבירו וע"כ אף אם הי' הקדומי' נותני' רשות עתה לכנוס בגבוליו לא הי' מועיל ויש להעיר עוד מזה בכוונת רש"י ועכ"פ אין מקום קושי' על הר"ן:

וע"ד שאלתו דמעלתו באחד שחלה בנו והי' מסוכן ונדר בעת צרתו שאם יתרפא יתענה הפסקה ב' ימים רצופים ולאחר שעה נמלך והופסק מיד אם יצא בזה נדרו והביא מעלתו ראי' מנזיר דף י"ג ובאמת לדעתי יש צורך עיון גדול בדין זה דדבר פשוט הוא בנודר על דבר ביום פלוני אין להקדים ולא לאחר ובתענית מצינו שלוה אדם תענית ופורע כדאי' במס' תענית דף י"ב ע"ב כי אמריתו קמי' דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר וכו' וכ' הר"ן לאלפסי וז"ל וביאר הענין דאין קבלת תענית נדר גמור דאי הכי פשיטא דלא מצי לוי' דהאומר קונם עלי בשר ביום פ' פשיטא דאינו רשאי לשנותו ובתענית ה"ט דאמרי' לוי' לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה וכו' כנדר שנדר לעניים קאמרינן כצדקה דאמרי' עלה בפ"ק דערכין דעד שלא באתה לידי גבאי מותר לשנותה ללותה ולפורעה יעו"ש (וגם על המשנה הגיע ט"ז במרחשוון כו' כ' הר"ן דתענית לפי שאינו אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור לכך לא חמירי כנדר גמור למעקר יו"ט ואפי' דמגלת תענית ומייתי לי' ראי' מהא דלווה אדם תעניתו ופורע) ואחרים אומרים דאפילו ביום זה כו' וזהו דעת הראב"ד והרשב"א גם בהרא"ש מביא דברי הראב"ד ובזה"ל הראב"ד ז"ל פירש לא יהא אלא נדר כו' וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה כו' ואומדן דעת היא דאדעתי' דהכי קיבל לפיכך לוה ופורע כו' ע"כ יעו"ש. לפי שיטה זו נ"ל פשוט דמדין זה דלוה אדם תעניתו ופורע אח"כ לנו ללמוד שיכול להקדים ולהתענות וה"ז דומה למי שנדר ליתן סלע לצדקה ביום ידוע שפשוט שיכול להקדים הנתינה והפרעון ומיקרי זריז מצוה כ"כ נראה בנודר סלע לצדקה על תנאי שיכול להקדים הנתינה אף בטרם שנתקיים התנאי ויוצא בזה לפרעון נדר כשמתקיים אח"כ התנאי דמה שהיא כפרעון חוב לא יגונה בו הקדימה טרם בירור החיוב כ"כ במקבל תענית דלפי דעת הראב"ד הנ"ל הוי כנודר מחלבו ודמו לגבוה מה"ת לא יהא מותר לו להקדים מקודם בירור קיום התנאי ובפרט דרוב חולים לחיים ומש"כ מעלתו דתענית זה הוא כקרבן תודה ומדמי' לי' למ"ש התוס' גבי נזיר לא מחוור כי מקבלי תענית בתנאי זה הוא ע"ד האמור במס' תענית דף ח' בימי ר"ז גזור גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא אמר לי' ר"ז מקבלי עילוון ולכי בטל הגזירה ליתיבי' א"ל מנ"ל הא א"ל דכתיב כו' יעו"ש בפי' רש"י דהקבלה מהני כתעניתא ויש לאמוד דעת האב שקבל עליו תענית הפסקה הנ"ל אם יתרפא בנו שנתכוון שיגיע על בנו זכות קבלת התענית שמקבל על עצמו בתענית מיד ותנאי אם יתרפא ע"ד האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני ואף לשיטות הפוסקים דתענית יום זה אין ללות ולפרוע רק לקיים בזמנו מ"מ נראה דבכה"ג יכול להקדים דהא לא קבע זמן מוגבל ומה שאמר אם ירופא אין לקביעות זמן רק לתנאי כדי שאם לא ירפא לא יהי' מחויב בתענית ואח"ז ניחם שלא יהי' כעובד ע"מ לקבל פרס וביטל התנאי מרצונו ונשאר בחיוב קבלת התענית בלי תנאי ולכך התענה מיד יעוין בר"ן פ' מי שאחזו סוף ד"ה ה"ז גיטך מדבריו מבואר שם דלפום תלמודא דידן האמירה בלשון אם מיקרי תנאי וכן מבואר ברמב"ם שבפ"ו מהלכות אישות פוסק שבכל התנאי' הנאמרים באם צריך להיות במשפטי התנאים משא"כ באומר לאחר זמן פ' וכן ביאר להדיא בפ"ט מהלכות גירושין ד"א יעוין שם במ"מ שכ' בזה"ל ועוד שלא מצינו בגמ' שזכר כפל ולא שאר משפטי התנאים בדין לאחר ועוד מבואר בירושלמי בקידושין פ' האומר שהכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים מקודשת שא"צ לכפול וזה מבואר ע"כ ועיקר הסברא דבאומר לאחר לא מיקרי תנאי רק קביעות זמן שאז יהיה חלות המעשה משא"כ באם שהוא תנאי למעשה שעשה עתה ויש אריכות פלפול בזה בדברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה ויעוין בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ בסי' מ"ח כ"כ בכה"ג שקיבל מיד על עצמו התענית ובאמירה לגבוה כו' על תנאי אם ירופא בנו:

ולברר יותר הנני מעתיק שו"ת מהרי"ל בסי' קע"ה לשון השואל ומי שנדר ע"מ שיחיה בנו ופירש אם לא יחי' לא יתן אם כופין אותו ליתן מכח אל תהי' כעבדים כו' ותשובתו ע"ז בסי' ק"צ בזה"ל ומי שנדר בתנאי כפול אם יחי' בנו מנלן לכופו כיון שכפל תנאו ונהי דעבד ע"מ לקבל פרס כו' הלא פירש מהר"ם דרוב נדרים הכי איתניהו ע"י אסמכתא אם יהי' אלקי' עמדי אם נתן תתן וכל הני בתנאי הוי עכ"ל מהרי"ל הרי שמחשיב זה לתנאי ומצריך לתנאי כפול ולפי דבריו בגוונא דידן שלא כפל לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים והי' מחויב להתענות אף אם לא הי' בנו מרופא אמנם הרמ"א ביו"ד סי' ק"כ סט"ו קבע להלכה ודעת עצמו דבכה"ג לא בעינן תנאי כפול וכדבריו כ' בפשיטות מהרי"ט בח"א סי' קל"ה אבל באמת יש בדין זה מחולקים הקדמונים שמדברי התוס' בנזיר דף י"א ע"א ד"ה דהוי מתנה נראה דגם בנזירות בעינן דינא דתנאים ודבריהם מובאים בחדושי הרמב"ן לב"ב דף קכ"ו והוא חידש מדעתו שאין צורך בנדרים ונזירות משפטי התנאים וכן הוא בהגהות מרדכי בפ' המדיר בשם תוס' והמעיין ירא' שהרמ"א והרמב"ן והגהות מרדכי הנ"ל אף ששוי' המה לדינא שא"צ משפטי תנאים בנדרים ונזירות מ"מ חלוקים בטעמם וטעמו של הרמ"א צ"ע לפי שיטות כמה מהקדמונים שסברו שאף

עטרת חכמים

שאלות ותשובות יו"ד שבדברים שמועיל גילוי דעת או אומדנא דמוכח מבטל המעשה מ"מ מגרע גרע כשהותנה ולא עשה התנאי כמשפטי בדיני התנאים וכדברי הגהות מרדכי הנ"ל מובא בשעה"מ פ"ז מהלכות אישות בשם השיטה מקובצת למס' נזיר ויעוין ברוחב פלפולו שמסתעף ממנו כמה דברים בנידן שאנו דנין עליו:

ויעוין באה"ע סי' ל"ח סעיף ל"ז מי שהלך למד"ה וקידש ע"ת כו'. דכל מעשה שנעשה ע"ת יכול לבטל התנאי או להוסיף או לגרוע ויעו"ש בט"ז ומובא בב"ש מה שמקשה ממש"כ ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם לזמן פ' שא"י להרחיק הזמן והניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה פשוט שביטול לא שייך רק על תנאי שמבטל התנאי ונשאר המעשה. אבל בנשבע לפרוע ביום פ' אין כלל שם תנאי כ"א הגבלה זמן לקיום השבועה ע"כ ליתא בביטול ולכך אינו פטור משבועתו כ"א כשאומר המלוה הריני כאלו התקבלתי ויעוין בב"ש ס"ק נ"ז מעתה בנ"ד שאמר בלשון אם שהוא תנאי בידו הי' לבטל התנאי ולקיים מיד התעניתים שקבל ע"ע אבל באומר הריני נזיר כשיהי' לי בן הוי כהגבלות זמן לנזירתו שמאז יהי' באותו נזירות ובפרט לפמש"כ התוס' שם ד"ה הריני נזיר כו' פירוש הודאה ושבח להקב"ה שחננו וזיכנו ונולד לו כן וכיון שכך הי' כוונתו בקבלות אותו נזירות א"א שיופטר מזה בקיום נזירות קודם שהי' לו להודות. משא"כ בקבלות תענית בעת צרה שהקבלה מרוצה להשי"ת כתענית לשעתו ואמדינן דעתי' שלכך קיבל אז ע"ע התענית כדי שזכות הקבלה תגין על בנו ומה שאמר אם יתרפא בצו הי' הטלת תנאי ואח"כ ביטל התנאי מרצונו וכנ"ל ויעוין בשל"ה מס' שבת בדין תענית חלום ובמס' תענית שקבע יסוד על דברי הגמ' הנ"ל דמשמעות קבלה הוי כמתענה דהקבלה מחשבת כמעשה:

עוד יש לעיין בר"ן לנדרים דף ט"ז ע"א בד"ה שבועה שלא אוכל שמחלק בדין מכלל לאו כו' בין שבועה לנדרי' שכ' בזה"ל דהיינו טעמא כו' ונדרים איסורא דאית בי' ממונא הוא ניהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא כו' יעו"ש ולפי"ז יש עוד טעם לומר דבנדר להתענות ובתנאי לא צריכין משפטי תנאים לפי דבריו בשם הראב"ד שהבאתי לעיל שנדרי תענית אינם כנדר גמור לקיים בזמן שאמר בעת הקבלה וכפי הסברת הרא"ש בשם הראב"ד שהוא רק כאלו מתנדב מחלבו ודמו ואינו בכלל נדרי קונם שאוסר החפץ וא"כ אף שלא נכפל התנאי התנאי קיים אמנם לסברת הראב"ד בלא"ה הי' בידו של זה לצאת ידי נדרו לתענית במה שהקדים להתענות כדין לוה אדם תעניתו ופורע אף בנדר בקביעות זמן וכמ"ש לעיל ועל הרמ"א הנ"ל שכ' שגם בנודר לצדקה א"צ דיני תנאי צ"ע מדברי הר"ן הנ"ל דלדבריו בנדרי צדקה שמיקרי בכמה מקומות איסורא שיש בו ממונא צריכין משפטי התנאים:

ויעוין בב"י או"ח סי' תקס"ח בד"ה וכ' הרא"ש ז"ל כו' שכ' בזה"ל ורבינו ירוחם כ' כל זה ואח"כ כ' וראיתי לרבותי נוהגין לפדותו כשיש בו צער או אונס ע"כ ותימה כיון דאיכא צער או אונס מה הי' צריכין לפדותו הרי יכולין ללותו כו' א"נ שהם הי' סוברים כדברי האומרים דבמקבל עליו יום זה אינו רשאי ללותו ובמקום צער או אונס הי' פודין אותו בדמי' ונותנים לעניים עכ"ל הב"י ונראה שסברתו דלא אסרו רק לאחר הפרעון משא"כ בפדיון ממון שאין בו איחור מיום חיובו להתענות ואם נתפוס בזה כדברי הב"י שיועיל פדיון ממון לתענית יום זה בודאי מועיל גם אם מקדים הפדיון בממון שנותן לצדקה עניים ביום שלפני זמן תעניתיו כ"כ י"ל דמהני כשמתענה מקודם שיהי' צער תעניתו זה לפדיון על התענית שיחויב ביום פלוני ואף שדברי הב"י לא נאמרו להלכה בהש"ע העליתי כאן דבריו להראות שנטה לצדד להקל וכן ראוי כשלא הי' הקבלה בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר רק בלשון קבלת תענית שאין לו דין נדר יעוין בטוש"ע או"ח סי' תק"ע וכבר כתבתי שבגוונא דידן יש איזה צדדים להקל:

שוב התבוננתי שי"ל דאף לשיטת הפוסקים דמגרע גרע היכא שהותנה בפירוש ולא במשפטי התנאים מאלו לא הותנה כלל דז"א רק בדבר שאף אם לא הי' מוצא מפיו התנאי הי' ידוע ממילא שהמעשה תלוי במה שהותנה לצד אומדן דעת ע"כ מגרע גרע כשהוזכר בפירוש התנאי ולא עשהו כדת במשפטי התנאים. אבל היכא דמן הסתם לא הי' אומדן דעת לתלות המעשה בתנאי ולכך הוצרך לבאר שאינו מקבל ע"ע הנדר כ"א על תנאי זה בכה"ג לא שייך סברת הפוסקי' וא"כ יש ליישב מה שהקשיתי לעיל על דברי הרמ"א ביו"ד סי' ק"צ ועכ"ז נשאר לקושי' למה לא שת לבו לדברי התוס' בנזיר דף י"א ושארי מקומות ודברי תשובת מהרי"ל שמביא בעצמו מדבריו שמבואר בו דבעינן ת"כ וכמו כן דברי הר"ן לנדרים:

עוד נ"ל דעכ"פ ביד האיש ההוא להיות נשאל על נדרו הראשון אף שנדרו הי' בעת צרה. יעוין בשו"ת מהרנ"ח סי' ג' שכתב בטעם זה בזה"ל השכל יחייב שאם ניצל מצרתו שלא יוכל להתיר שכמעט נראה כמהתל במלכו ובאלקיו ח"ו וה"ז דומה לנשבע לחבירו בפניו כו' ובפרט אם קיבל טובה ממנו כו' יעו"ש וטעם דמהתל לא שייך הכא דהא קיים מיד בעצמו בעת הצרה תענית הפסקה והוא לא חזר מנדרו הראשון רק על שהרחיק הזמן או על שתלה בתנאי והצדיק א"ע שלא שהיות כתולה דוקא אם ירופא בנו והחל להתענות מיד הכזה יהי' מהתל יעוין בד"מ סי' ר"כ ויעוין ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ה ובש"ג פ"ג דשבועות אות א' ומ"ש שם בסוף הדבור יש לסתור מכמה מקומות בפוסקים דברי הדו"ש:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה