אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › תשובה יח

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות יורה דעה · תשובה יח

תשובה יז

לגדול אחד שבדורו בענין פאהרפאל.

תשובה טרם אענה אודיע לכבוד רופ"מ שמיום עמדי על דעתי לא הוריתי היתר בפאהרפאל של המקור עצמו שבדברי הטור ש"ע בסי' קפ"ח במעשה דר"ש דעת הרבה מחברים דמיירי שנקרע חתיכה אחת או חתיכת מהמקור ונפלו לבה"ר ואינו מענין הפאהרפאל המצוי שאין שום קרע במקור וגם בגוונא דש"ע דעת הב"ח וש"ך שמהראוי לחוש לשיטות התוס' דלא כר"ש:

גם יש מבוכה גדולה אם יצא דם להדי' ע"כ פני החתיכה שלא על דרך פלי פלוי ודברי הרמ"א בעצמותו קשה להבין שהוא כתב הטעם להתיר משום דתולין הכל במכה ומדברי הר"ש המובא ברא"ש מבואר דטעמא משום דלא הוי דרך ראי' וכבר פלפלו בזה גדולי חקרי לב בספריהם גם בפליתי בסי' הנ"ל והוצרך ליישב בדוחק ואח"ז כ' בזה"ל ולכן ברור במעשה דהר"ש הי' כמו דשכיחי כעת בנשים שלהיות כי הרחם עומד למעלה בפרוזדור והוא מתקבץ כמו המסס ובה"כ וכאשר נחלשה האשה נפשטו הקמטים עד שהרחם בראשו כמו מעיי נופל למטה סמוך למקום השתן ויש פה ו כמו מקום צאת הדמים והוא פה הרחם ומשם הדם יוצא והוא מהרחם באמת אבל שלא במקומו כי הרחם וחדר שבו הדמים למעלה מפרוזדור ובזה קצת מהרחם נופל למטה לתוך הפרוזדור וקוראין אותו בל"א פאהרפאל כי קצת מהרחם נופל למטה ומשם הדמים יוצאין וזו הי' נדון הר"ש וכך דבריו שנעקר מקור שלו דהיינו שהוא למעלה ונעקר עד שחתיכה הימנו נשתרבב ונופל למטה בבית החלל אבל הי' הכל בחיבור עם הרחם ולא שנעקר ונפרד ממנו כאשר חשבוהו הב"י וד"מ רק מן הרחם קצתו נשתרבב וירד למטה בבה"ר ומשם זב הדם ואין כאן מכה ברחם כלל כ"א חולשת הרחם שנתפשטו קמטין וחדריו כנ"ל ומ"מ כ"ז שלא חזרו לבריאתן וחזר הך חתיכה למקומה כל דם שתראה משם טיהר ר"ש דאין דרך ראי' בכך והראי' הנכונה צ"ל למעלה בבה"ר אבל שיהי' הרחם מתפשט למטה ומשם יזוב הדם אין דרך ראי' כלל וחתיכות בשר לאו דוקא רק צ"ל חתיכה וראי' דקתני נופל לה ולא קתני נופלים וכן בטור אין כאן דקדוק מלשון רבים ליחיד כי הוא שגגת המדפיס וברור דנתכוין להנ"ל ורבינו ירוחם כתב להדי' שאותו חתיכה בבה"ר הרי דמיירי מחתיכה חדא והיינו כמ"ש לעיל כו' וזהו נכון ואין זה ענין למכה ופשיטא דלא שייך כאן הטלת מים דאין חתיכה יפרד כלל ודמים יוצאין לגמרי מהאשה הנ"ל וגם לא שייך כאן א"א לפה"ק בלא דם כמו שטעה בזה ח"א בספרו כי אין זה כלל פתיחת הקבר רק ירד מלמעלה למטה ומשם היא רואה ובעת התשמיש חוזר קצת למעלה מרב חימום והשמש דש עד מקום ההוא וזה שכיח בעו"ה עכשיו אצל נשים ולפ"ד הנ"ל יש להם תקנה לטהרן זה נלע"ד ברור ואמת בפירושו של הר"ש הנ"ל ומצינו לאחותינו תקנה ואף כי יש לפקפק בזה כי מי יאמר באיסור חמור דם נדה לסמוך על הר"ש במקום דיש ס' ותוס' חולקים מ"מ נתתי אל לבי לטהר אשה כזו בבודקת ומצאה בלי הרגשה הואיל ובלא"ה כבר כתבתי לעיל בסי' קפ"ג דדעת הר"מ דבעינן דוקא הרגשה גמורה אפי' בבדיקה ד"ת וסמכתי בצירוף שניהם ובמקום עיגון וקלתי ובפרט כי נראים דברי הר"ש כי לפי' התוס' קשה קושי' המהרש"א וד' הטוב יכפר עכ"ל הוצרכתי להעתיק כ"ז כי לא ידעתי אם יש ספר הנ"ל ת"י רופ"מ במה דסיים הפליתי אפתח מ"ש שחכם א' טעה בזה נתכוון להגאון המובהק בעהמ"ח שב יעקב ח"א בסי' ל"ז ובאמת תמי' לרבים האיך גדול כמותו טעה טעות גדול וממה שכ' בזה הבאר יעקב נראה שלא הבין כלל דברי הפליתי ומלבד זה אחר בקשת מחילה מכבוד הגדול בעהמ"ח באר יעקב יש כמה שגיאות ושגגות בפלפולו בענינים אלו העולה על כולן מ"ש שיצירת הולד הוא בבטן למעלה ממקור יעו"ש:

אמנם דברי הפליתי והשב יעקב נכונים כ"א בגוונא שלו כי ידוע שיש ב' מיני פאהרפאל א' עם פי' משתרבב לתוך הפרוזדור אם אינו משתרבב הרבה למטה נקרא בלשון הרופאים אונפאלקאממען או אומשפענדינק וכשנמשך הרבה למטה עד בית הבושת שקוראין שאם טייל קוראין פאלקאממען ובכה"ג לא שייך באמת בתחלת הנפילה לומר א"א לפה"ק בלא דם דהא אין הכרח שיהי' בנפילה זו פתיחת הקבר ואף שרואים שנפתח הקבר ויוצא ממנו דם דעת הפליתי כיון כשיוצא דם מהמקור דרך פי באשר הוא שם בתוך הפרוזדור דן הר"ש להתיר מטעם דהוי ראי' שלא כדרכה שדרך ראי' יאותה שתהי' באה מהמקור כשהיא במקומה למעלה מפרוזדור לתוך חלל הגוף עוד יש מין פאהרפאל שקורין אומווענדוינג או אומשעילפוינג והיינו שמתהפך המקור כהיפוך כוס שמתהפך ונופל לחוץ דרך פי לפרוזדור ושב להיות פנימות המקור בחוץ והיצונית המקור בפנים באשר הוא תלוי' כך בתוך הפרוזדור מהופך מכפי שהוא היותו בתוך הגוף הרי כשהיא בפרוזדור ע"ד הנ"ל באומווענדונג שב להיות עליונה של מקור למטה ותחתיתו למעלה ופנימתו עורו בחוץ ועור חיצונו בפנים ופה המקור במקומו כאשר הי' תמיד ובגוונא זו משכחת שתהי' אף נפילות איזו חתיכות דהיינו שיכול להתהפך מעט מכל צד וצד ונראים בתוך הפרוזדור מופרדים וחלק אחד מהמקור נשאר במקומו בלי היפוך. והשב יעקב מיירי בגוונא כזו וראי' לזה שהשב יעקב בעצמו אחרי גמר התשובה לשואלו בנידן הפאהרפאל וחידש דין הנ"ל דא"א לפה"ק כ' בזה"ל וקודם שנגמר העתיק תשובה הלז בא כאותה שאלה לפני ואמרה אותה האשה שהרגיש' בידה נקב שהיא לדעתה פה האם ובכל עת שהגיעה בבדיקת העד באותו פה מצאה דם על העד ובנגיעות שארי מקומות לא מצאה דם ואם כן היא שבאו הדמים מפי המקור הוי נראה קצת דלא דם מכה היא אך לדעת הט"ז אפ"ה לא מטמא כנ"ל גם לפי דברי מהרמ"ל דהדם שיצא מן הדמים הנקוים במקור לא אסרה התורה רק הדם היוצאין מן הגידין הנפתחים במקורות שבה אם גם זה טהורה דהאי דיצא מפי האם ע"י נגיעת העד שם זה וודאי מן הדמים הנקווים שם שהאם מלאה דם וע"י דוחק העד שם נדבק מעט דם. אבל לא מפתיחות הגידין במקורות וכי כל פעם שהגיע העד בפתח האם יפתחו הגידין והמקורות זה ודאי מן הנמנע עכ"ל הרי מבואר דבמעשה הראשונה שנשאל עלי' השב יעקב לא נרגיש שום פה בתוך אותו חתיכה של הפאהרפאל. ובכה"ג בע"כ הי' הנפילה דרך אומווענדונג כנ"ל וא"ש מ"ש השב יעקב דא"א לפה"ק בלא דם וצריכה טהרה מאותו הדם שיצא ממנה בעת היפוך המקור ונפילתו דרך פי המקור הנשאר במקומו ועל מגן חשבוהו הפליתי לטועה:

ואחר בקשת מחילה אלף אלפי פעמים מכבוד הגאון שב יעקב זצ"ל לא אכחד תחת לשוני שדבריו האחרונים נ"ל מרפסין איגרא מה"ת לומר שהמקור מלאה דם מלבד הדם הנובע מהגידין הנקראי' מקורות המקור כמבואר בתשובת מהרמ"ל ולהמציא שני מיני דמים באשה ובאמת תורף כוונת מהרמ"ל שאין דם טהור בהמקור אלא הבא ממכות בועה שבמקור כמפורש להדיא בתשובתו שהמכה במקור ואינו בועה אבל באפס מכה כל הדמים הבאים מדופני המקור המה מצד פתיחת פיות הגידין וורידי' שהמה בבשר המקור ומוריקי' דם להמקור ואם אין מכה בלא זמן פתיחות הגידין אין שום דם בהמקור ונקי הוא בפנימותו כמו בחיצוני רק זמן מה קודם יציאת הדם דרך וסת קבוע או אינו קבוע אז נפתחים פיות הוורידים הנקראים מקורות ונובעים הדם הבא להם מאיברי הגוף לתוך החדר הנקרא מקור וטרם זמן זה ליכא דם במקור אם לא כשיש מכות בועה המוריק דם ומלבד היא דם ועור הפנימי בעצמותו שוע וזך וכל טהור המקור עומד כאן וכבר השגתי בזה על תשובת מ"ב בסי' מ"ט שכ' שבמקור יש תמיד דם ואתי' לי ממדרש פרשת תזריע אבל ז"א דהמדרש מיירי כשמתעברת האשה סמוך לווסת. וכן מוכח להדי' מדין הבדיקה בשפופרת באשה הרואה מ"ת. לפי מש"כ הרמב"ן בהלכותיו שבספר בעל הנפש בדיני ראיות דם מ"ת בזה"ל כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת יהי' רצוף לתוכה ומכניס תוך השופפרת מכחול ומוך על ראשו ומכנסת השפופרת עד מקום שיכולה ודופקת אותה עד שיגיע המוך להמקור אם נמצא על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור ואם לא נמצא הדם על המוך בידוע שהיא מדוחק הצדדי' וטהורה היא עכ"ל הרי להדיא שדעת הרמב"ן שעל הבדיקה במוך היא בהכנסת המוך להמקור ואי כדברי המ"ב שיש תמיד דם בהמקור מה"ת לא יהי' המוך שבע מדם בפגיעתו בפי המקור ומה ריעותא יש בזה לאשה שאנו דנין עלי' ברואה דם מ"ת ובירורן של הדברים עפ"י המבואר ברמב"ן במלחמות פ' אלמנה נזונות דרואות מ"ת החשש גבה שיש במקורה דם מוכן וכח התשמיש גורם שיצא הדם מהמקור וז"ש בגמר' במס' נדה דף ס"ו האי ממלאת ונופצת ויעוין בחידושי הר"ן שמפרש עוד פי' אחר אבל כל שארי נשים הן בחזקה שלא בזמן הגעת ראייתן אין שום דם בהמקור. וע"כ המציאו חכמים בדיקת השפופרת לראיות מ"ת למען יבורר בזה אם השתנות האשה היא שיהא דם תמיד במקורה וע"כ יוצא היא בכח השימוש ואסורה לבעלה ואם אין המכחול נצבע בדם ראי' מוחשת שאין דם במקורה והרי היא כשארי נשים ומחזקי' שבודאי הדם שראתה מ"ת בא מדוחק הצדדי' ולא ממקור היות היא נקי מדם ובטעם הרמב"ם שנראה מסתימת דבריו שאין מהצורך להכניס רק עד בין השינים ולא למעלה ממנו עד למקור אמרתי שדעתו שאין כח בתניעות השימוש לגרום הבאת דם כ"א כשמוכן כבר בין השינים שבגמר התשמיש בא האבר קרוב לשם וכתבתי הכל באריכות בגליון המ"ב שלו ובזה דחיתי כל מה שכ' המ"ב באותו תשובה בענין כמות עובי השפופרת שלדעתי צ"ל כעובי אדם וכ"ז אינו דעיקר תועלת השפופרת לטובת האשה כדי שהמוך שמכניסים דרך השפופרת לא יגע בצדדים וכן מבואר מדברי תשובת מהר"מ מרוטנבורג סי' תרכ"ה המובא במרדכי שבועות וצ"ע על מה שכ' הכ"מ בספ"ד מהלכות א"ב ועיקר הבחנה אם המכחול היוצא דרך שפופרת נצבע בראשו או לא ויעוין ב"י סוף סי' קפ"ח לענין דין א"א לפה"ק דאתי' ליה מדין הכניס שפופרת לתוך המקור והוציא דם בשפופרת שכ' שם דסתם שפופרת היא דק וסתמא יש לפרש כן גם סתם שפופרת שאמרו חז"ל בדיקת אשה הרואה מ"ת כי באמת די שיהי' חלל השפופרת כל כך שיהא אפשר להכניס בכחול דק דרך חללו ובראשו מוך:

נחזור לענין ראשון מלבד כ"ז מ"ש הש"י בגוף התשובה הנ"ל לראי' מדברי מהרמ"ל שהבא מצד חלישות המקור דינו כבא ממכה ואינו דם נדה מופרך מעיקרא שמהרמ"ל והח"צ לדבר אחד נתכוונו דאם דם בא מחמת חלישות האם שדוחה הדם קודם זמן בישולו מ"מ דם נדה היא שאסרה התורה כיון שעכ"פ בא הדם ממקורת המקור דהיינו מהגידין הנפתחים ונוזלים דם לחדר המקור ולדעת הח"צ לא נקרא מכה במקור שמטהרי' הדם היוצא ממנו ותולין בה היא כשיש בועה במקור שדם בועה אינו דם מקור נדה ומהרמ"ל לא נחית שיהא חלישות המקור נקרא בשם מכה ולפרש דברי הב"י מ"ש בסימן קפ"ח שאין תולין במכה שבמקור דהיינו חלישות האם ע"כ המציא המהרמ"ל שיש מציאות אחר שיהא נקרא בשם מכה כמו בועה ומ"מ איך תולין בה דהיינו כשהדם שיצא ע"י מקורות הגידים נתעבה מחמת איזה קלקול ונעשה ממנה חתיכה או מכה ומפרש שמה שכתב בב"י שאין תולין בדם שבמקור קאי על מכה כה"ג אבל לדינא בודאי מודה מהרמ"ל להח"צ וכדברי תשובת דברי שמואל סי' ק"ע ובאריכות יותר בסימן של"א שמחליט בפשיטות כביעותא בכותחא שהדם הבא מצד תלישת האם מיקרי דם המקור וזה הוא לדעתי מן המושכלת הראשוני' ואין לפקפק בו.

סוף דבר אין מקוה דם במקור כ"א הבא בזמנו מתוך פיות הגידי' וורידי' או כשיש מכה מוציאה דם ולא כאשר חשב הש"י בתוך דברי מהרמ"ל וא"כ אין מדברי אלה צידוד בהיתר פאהרפאל אם לא שנחשוב עצמות נפילת המקור כדין מכה ומ"ש הש"י וכי כל פעם שיגיע העד בפתח אם נפתחו הגידי' והמקורות ע"כ אינו מובן כלל דהא פשוט לומר שמקור כבר נתמלאה מדם שהוריק מגידי' ורק שלא נפתח הפה להוציא הדם ובאפס פתיחות פי המקור שהיא בעצמותה חתם דק מתעכב הדם בתוכו אבל בנגיעה באותו הפה נצבע העד במעט דם ועד"ז היא צביעות המוך שבמכחול היוצא דרך השפופרת בראיות מ"ת שאם יש דם כנוס במקור נצבע המכחול בנגיעות בפי המקור סוף דבר בער אני ולא אדע תוכן כוונת הש"י ועל דברי הפליתי הנ"ל ג"כ קשה לסמוך בחומר איסור נדה הלא גם בספר מעיל צדקה בתשובה סי' ל"ד קיים מסברא דנפשי' לפרש דברי הר"ש כאשר פירש הפליתי ומסיים לבסוף אכן מי יקל ראשו לכוון הלכה עפ"י פירושו מה שלא פרשו הראשונים הנ"ל כיון דבעובדא כזה אין דרך שיצא ג"כ דם מן המכה אלא דרך הרחם הנדחק והוא למטה ויוצא דמו מפיו והרי שמו עליו מה לי הכא מה לי התם כו' ע"כ גם בס' נוב"י מה"ק חלק יו"ד סי' נ"ח כ' בזה"ל אבל מה שדימו קצת אחרונים לומר שאין המקור כולו כמות שהוא ירד ממקומו למטה יותר לתוך הפרוזדור שוב כל דם שיוצא ממנו בעת שהוא למטה ממקומו לא יטמא משום נדה דאין דרך אשה לראות כך זה דבר שאין הדעת סובלתו ועוד מה גבול הגבלת לו כו'.

אמנם כל הקושי' שהקשה בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ד אפשטן של דברי ר"ש צריכי' ישוב אבל עכ"ז מה שפי' הוא שהמקור כולו ירד לבה"ר מחמת רפיון קשריו זהו דבר שאין הדעת סובלתו והוא עצמו הוצרך להגי' בדברי הר"ש חתיכה בשר במקום חתיכות. ובכ"ז לא הועיל דלמה הוזכר הר"ש חתיכה כלל ודי באמרו שנעקר המקור ונופל למטה לבה"ר כו' עכ"ל יעו"ש. הרי גדר הגאון הנ"ל בעדתו שלא להקל בכה"ג וגם המ"צ בעצמו לא רצה לסמוך ע"ז להקל:

ולולי דמסתפינא הייתי ממציא פשר דברי דכשנופל למקור על הפה למטה והדם יוצא מתוך פי המקור אין להתיר דמחשיב ג"כ דרך ראי' כיון שבא דרך פי המקור אבל בפאהרפאל שנתהפך המקור ופי המקור נשאר למעלה וגוף המקור למטה בכה"ג אם מחשבי' שיציאת הדם הוא מחלק המקור שבפרוזדור כיון שבא שלא דרך פה הוי שלא כדרך ראי' דסתם ראי' היא דרך פי המקור ולא שיצא לחוץ שלא דרך הפה ולכך טיהר הר"ש וא"ש גם תיבות חתיכות כי בפאהרפאל כזה מצוי להיות בחתיכה אחד או באיזה חתיכות וכנ"ל ומה שלא חיישינן שמא יוצא דם גם ממקצת המקור שנשאר למעלה בתוך הגוף דרך הפה הנשאר קבוע במקומו דזה הוי דרך ראי' ממש צריכי' לסברת הרמ"א דתולין יותר שהדם הנוזל הוא רק מדופני המקור שבתוך הפרוזדור כמו דתולין במכה כי באומווענדונג מצוי שהי' נזילות הדם אף שלא בזמנו מדופני המקור התלוים מצד חלישת אותו חלק נדחה ואינו במקומו ואף שדם הבא ממקור מצד חלישת המקור דם נדה היא כנ"ל מ"מ ש"ה שאינו בא דרך ראי' שדרך ראי' אינו אלא כשבא הדם להדי' דרך פי המקור וכנ"ל לפרוזדור ודמי למכה לתלות בה יותר מלספק שבא הדם שלא בזמנו מחלק המקור שבפנים דרך פי. ובזה סרו כמה קושי' כי צריכי' להיתר זה טעמו של הר"ש דהוי שלא כדרך ראי' וגם סברת הרמ"א דתולין במכה דמטעם מכה לבד אין להתיר דהא בכה"ג ליכא מכה של בועה רק של חלישת המקור ודם כזה מחשיב דם נדה כנ"ל וכן כתב הנוב"י בסי' הנ"ל ודלא כש"י וצריכין להתיר מטעם דהוי שלא כדרך ראי' ואכתי הי' לחוש דלמא בא גם דם מלמעלה דרך פי המקור ולזה מועיל טעמו של הרמ"א דתולין במכה דהיינו חלישות חתיכות המקור שנדחו חוץ למקומם והמה תלוי' בפרוזדור וצדקו יחדיו ב' הטעמים בצרופים יחדיו יש היתר טהרה להאשה וחידוש דינו של הש"י דלגבי פאהרפאל כנ"ל אמרינן א"א לפה"ק בלא דם לא ברירא לי דהא דאמרי' א"א לפה"ק בלא דם אינו מטעם כיון שיש דם במקור בודאי יוצא ע"י פה"ק. דהא בררתי לעיל דשלא בשעת ווסתה ליכא כלל דם במקור ויעוין בפי' המשניות להרמב"ם ר"פ המפלת שכ' בזה"ל שר"י אומר שא"א לפה"ק בלא דם מעת שיצאה מהרחם דבר א"א מבלי שיצא דם בהכרח כו' עכ"ל הרי להדי' דמשכחת פה"ק בלא דם והיינו כשנפתח ולא יצא ממנו כלל. ומזה דחיתי כבר מש"כ בשו"ת נ"ש בסי' ט' באשה שאחזוהו צירי לידה וישבה על המשבר ואח"כ פסקו חבלי לידתה ולא ילדה עד אחר ד' שבועות שהיא טמאה לבעלה ואתי' לי' מהא דאי' במס' שבת סוף פ' מפנין מאימתי פה"ק אביי אמר משתשב על המשבר כו' וכיון דא"א לפה"ק בלא דם ע"כ טמאה לבעלה כן תורף דברי הנ"ל ולפ"ד הפי' משניות אין מקום לדבריו דלא אמרי' א"א לפה"ק כו' אלא כשיצא מהרחם דבר והדעת נותן דאף שבמקור תמיד נקי מדם מ"מ היה קים להו לחז"ל שבהתעוררת כח הדוחה במקור להוציא דבר ממה שכנוס בתוכו אינו מוצא לבדו אלא עם דם ואין לדמות לזה אם המקור אינו מוצא כלל רק שבעצמותו מתהפך בדרך אומווענדונג כנ"ל אף שמציאות ההיפוך הוא דרך פי המקור אפשר שתהי' בלא יציאת דם עמה:

גם מה שמקשה דלפי טעמו של רמ"א משום מכה הו"ל לומר דבשעת ווסתה טמאה ג"כ יש לדחות דהא דמחמירין בשעת ווסתה אף דווסתות דרבנן הוא מטעם דעכ"פ מצוי' בשעת ווסתה יציאות דם המקור מפיות גידין או וורידין הנפתתי' בשעת ווסתה ויציאות דם מן המכה אינה מונעת יציאות דם הווסת הבא מן המקורות ע"כ לא שייך לומר לתלות במכה דאיכא הא והא דם מכה ודם מקור דאורח בזמנו בא אבל כשנעקרו חתיכות מן המקור לתוך הפרוזדור על דרך אומווענדונג כנ"ל ויוצא תמיד ממנו דם כאשר הי' מעשה דר"ש לפי המבואר בטור ור"י בזה"ל. ולא היתה פוסקת לראות כ"ז שזה החתיכות הי' בבה"ר ולפי מה שבארתי הדם הזה הוא באמת דם המקורות שנפתחו פיות הוורידי' שבתוך בשר המקור ומוצא הדם דרך חלקי חתיכות המקור התליות בפרוזדור ומה שטיהר אותן הר"ש אינו אלא מטעם הנ"ל, דאף שבא ממקורות מ"מ לא דרך ראי' היא וכן מחלק המקור שנשאר בתוך הגוף אפשר שתצא נביעות הדם ממנה דרך החתיכות התלוים בפרוזדור ומשם יוצא וא"כ יכולין לספק שמא לא יצא כלל שום דם דרך פי המקור וא"כ הוי כאין לה ווסת דמה בכך שהיתה רגילה קודם שאירע לה מקרה נפילות החתיכה לראות דם מזמן לזמן יוצא דרך פי המקור הלא מצד הנפילה שבא הזלת דם מן החתיכות שבפרוזדור אפשר שתהיה שייכי נזילות הדם אף חלק המקור שבפנים הנשאר בדביקות ובשלימות עם אותן חלקים שבפרוזדור דרך אותן החתיכות ולא פסיקא מילתא שיוצא כלל דם גם דרך פי המקור ואוקמינן האש' בחזקת טהר' ומחשבינן כל הדם שיוצא ממנה מהמקורות אינם יוצאים רק דרך אותן חלקי המקור שבתוך הפרוזדור שבזה ליכא כלל התנגדות לקביעו' ווסת שהי' לה דהא באמת אנו מחשבין שגם עתה לא נשתנה מוסתה ודמים בא ממקורות כדרך נביעות בוסתה רק שנשתנה מה שאינו בא דרך פי המקור דעי"ז יש מדין טהרה לדם זה מחמת שאינו דרך ראי' אבל בעצמותו נביעות הדם אין נשתנית שגם בשעת וסת נובעת ממקורת דמה כאשר היתה רגילה תמיד ורק שכיון דלא הוי דרך ראי' אינה טמא' בזה טומאת נדה לבעל' כי בפאהרפאללען כנ"ל ליכא ריעותא וחסרון כלל בכל המקור ולא בוורדיהן שהם המקורות הנובעין דם עת יפתחו פיותיהם ונשארי' קשורים בהתחלות שרשי' בכל המקור ולמעלה בשרשי' באיברי הגוף כאשר הי' באותה המקור על מכונו בתוך הגוף ובע"כ אם הפה שב למקומו ברפואות או ע"י מעשה ידי רופא המקור במקומו לא נפקד דבר ממנו מכפי שהי' מקודם הוצרכתי לאריכות דברים אלו כי ראיתי לגדול א' בספרו ששגה בזה גם סברת התוס' והפוסקים שמוזכר בהרמ"א סי' קכ"ז ס"ה דאל"כ לא תטמא לעולם לא שייך הכא דאף בעודנו הפאהרפאל בתוך הפרוזדור ג"כ יש מציאות שתטמא אם תרגיש שיוצא הדם מפי המקור שנשאר במקומו:

וליתר שאת פניתי לשמוע מפי ישראל מומחה רופא גדול בחכמת הנתוח וקרא לפני דברי ספר חבור בגדולי רופאים חכמי אומות שמחליט בפשיטות דבאומווענדונג ליכא מציאות שבשר המקור יתהפך ויצא מתוך הפרוזדור אלא כל האומווענדונג המה עור הדק הנקרא שליימהיט המכסה פנימות המקור שכשנחלשת אותו הקרום נשתרבבת חלק ממנו או חלקים ויוצאת דרך פי המקור ונראה שמה כתמונת כוס נפוח וכשמחזירי' אותו לתוך הגוף מתכווצת משרבובה ושוה להיות במקומו כמקדם ובנפילה דרך זה לא שייך א"א לפה"ק בלא דם דהא העור דק ונמשך ביציאות מעט מעט וביציאות תתיכה קטנה כעין שפופרת דק דעת הפוסקים דאפשר להיות פתיחות המקור בלא דם. ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שיש עוד צדדים חזי לאצטרופי. גם דעת הרמב"ם שפוסק כמ"ד דאפשר לפה"ק בלא דם. אבל לא לבי הולך לחוות דעי להתירא בפאהרפאללען על אופנים הנ"ל ע"כ לא אאריך עוד יבוא בעל נפש ויורה הטוב וישר בעיניו ומימי לא הוריתי היתר רק שני פעמים בזקינות שהי' הפאהרפאללען שלהם רק בבשר הפרוזדור כאשר נתברר לי כן מפי עדות רופא ישראל שהי' מוחזק אצלי לנאמן ובקי. כי הרופא בקל יכול להבחין בראי' חושיות אם שאיננו רק מפרוזדור וכשהוא נפוח יוצא בודאי ממנו דם בחיכוך מקום דחוק בצדדים וכשהוא פאללקאממען דהיינו כשהוא משוך עד למטה מוציא דם אף חיכוך וכדומה וכשמתגבר בו החום שבה להיות כטבע מכה בועה מציאות דם ומוגלה ויעוין בנוב"י סי' הנ"ל שמחמיר בפאהרפאללען של הפרוזדור לבד כשאינו ידוע אם הוא כמכה המוציא' דם. ונראה פשוט דבזקינה שכבר פסקה מלראות קודם שבא לה הפאהרפאל וודאי אין להחמיר דעדיף מאשה שאין לה וסת באשר היא מוחזקת ומסולקת דמים ובשו"ת ד"ש סי' פ"ז מתיר להדיא בזקינה לתלות במכה אף שא"י שמוציאה דם ונכון הוא דהא בזקינה כ"ע מודים דדי שעתה ובאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה יש פלוגתא: ובסי' ק"צ קי"ל דזקינה תולה הכתם בילדה אף שהילדה היא אשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסת גם במנקת יש להקל בגוונא הנ"ל בפרט שלפי משפט הרופאים דם פאהרפאל של הפרוזדור עשוי הבשר להתקלקל ולהוציא דם ומצד עיגון האשה ראוי לצדד להקל שעכ"פ תהי' טהורה בזמן מניקתה וביני ביני תעלה לה רפואה מן השמים:

ומה שהקשה כבודו על הש"ך בסי' קפ"ד ס"ק כ' שמחלק בין רואה מ"ת ולטהר לבעלה. וכ' וכן הרב לא הקיל כו' והיינו רמ"א: והרי רמ"א בודאי לא נחית לסברא זו דא"כ מאי מקשה על הב"י בסי' קפ"ח מהא דתלינן בסי' קפ"ד עכת"ד לק"מ דהסברא לחלק בין רואה מ"ת או לא אינו אלא במכה שא"י אם מוציא' דם שאין סברא לתלות בו אלא משום עיגון אשה גבי רואה מ"ת שאינו אסור אלא מדרבנן דוסתות דרבנן הקילו אבל אם ידוע שמוציא דם ששורת הדין שיש לתלות מה מקום יש לחלק אם המכה במקור או לא ואדרבא לפי הסברא עדיף כשהמכה במקור דאיכא ס"ס דלאו שם חד הוא ספק מהצדדי' ספק מהמקור ואת"ל מהמקור שמא מן המכה אבל כשהמכה בפרוזדור הרי כל הפרוזדור עם המכה בכלל צדדים והוי רק ספק אחד מן הצדדים או מן המקור מה לי צדדים או מכה שם צדדים הכל שם אחד הוא שאינו במקור ולא הוי רק ספק אחד ובמ"א בארתי דאך למותר מה שהמציאו האחרונים דתני במקור ובמקומו טמא. ולדידי אין בכלל שם אחד כי אם דומי' דשם אונס חד היא דכשאומרי' ספק אונס ספק רצון תו א"א לומר את"ל רצון דלמא פיתוי קטנה דהא פיתוי קטנה ג"כ אונס היא ובספק רצון נכלל גם ספק קטנה וז"כ התוס' שם אונס חד היא אבל בשאר ספיקות שאפשר לאומרם אפי' אין ספק א' מקיל מחבירו מיקרי ס"ס כמו דאמרי' סתם כלים של עכו"ם אינם ב"י וספק לא נשתמש בו היום והוי לפגם הטעם הקודם ואת"ל היום שמא לא נשתמש אלא בדבר פגום דשני הספיקות המה משם אחד מ"מ מיקרי ס"ס כיון שאפשר לחלקם בשם ב' ספיקות ובהנחה זו ישבתי כמה קושי' אחרונים וכמדומה לי שגם המנ"י נחית לקצה מדברי הנ"ל נחזור לענין ראשין שבסי' קפ"ח גבי נעקר המקור מפרשינן דהיינו שנקרע המקור והוי המכה ידוע שמוציאת דם:

ומה שנראה מדברי כבודו דהוי פשיטא ליה בכוונת הט"ז בסי' קפ"ח דמעשה דהר"ש דנעקר המקור היינו בפאהרפאל מספקא טובא לכמה מחברים. ע"כ הרוצה להתיר פ"פ אין לו לעשות יסוד מדברי הט"ז אלא מדברי הפליתי והמ"צ שהמה חידשו לפרש דברי הר"ש שברא"ש דקאי על פ"פ אבל בדברי הש"ע לא העמידו דבריהם לומר דמיירי בפ"פ לפי הגי' שבש"ע חתיכות נופלים ובדברי הרמ"א שכ' מכה:

אמנם לפמ"ש לעיל י"ל שגם הש"ע מיירי בכה"ג אבל לשון הד"מ אינם מורה כן ידעתי גם ידעתי שהרוצה להקל גם בפ"פ של המקור עצמו יכול להבין מכמה ספרים תשובת היתרים שונים אבל אני מורה הוראה ובכל התשובות שראיתי בזה יש תפיסת השגה על דבריהם ולא יכנו רעיוני לשמוע כלל צידוד היתר דהכא מחמת חלישות המקור יהי' נדמה לי דם טהור כאלו בא מתוך בועה. הס מלהזכיר. כל דם הבא ממקורת המקור דם נדה היא מה לי בא מצד חלישות המקור או ממקור בריא ע"כ לא יכולתי לעצור מילין נגד הש"י אף כי קטנו עבה ממתני איש כמוני וד' יכפר בעדי. ע"כ מאתי לא תצא הוראה להתיר כשהפ"פ הוא מעצמות המקור כנ"ל.

עוד יש לחדש דאם נחליט להלכה כנ"ל להתיר במניקת כשיש לה פאהרפאל מעצמות הפרוזדור דכיון שהיא בחזקת מסולקת דמים אמרי' שבודאי מכח הפ"פ מוציא הדם ממילא הוי מכה זו מצד ראי' הנ"ל שהוא בחזקת מכה שמוציאה דם. ע"כ אף לאחר זמן מניקתה כ"ז שהפ"פ לא נתרפאה מראות דם שלא בהרגשה מהמקור תוכל לתלות שבא ממכות הפרוזדור והרי זה נכון לדעתי אף לדעת הש"ך שמצריך שיהיה ידוע שהמכה מוציאה דם דגם זה הוי כידוע דהא ראתה דם בימי מניקתה שאז אין לתלות במקור כ"א באותו מכה ומלבד זה הרי יש כמה דיעות שאין צריכין שתהי' המכה בודאי מוציאה דם ומשפט כל הרופאים שהפ"פ בפרוזדור הוא כשאר מכה.

גם מה שהארכתי לעיל בטעם היכא שהחתיכות מן המקור תלוי' בפרוזדור דאין לחלק בין בשעת וסת ושלא בשעת וסת יש להוסיף עוד דבכה"ג שהחתיכות המקור תלוי' דרכן להוציא דם עורקי' וורידין אף שלא בשעת וסת מצד שבא דחייתן מהגוף מפאת חלישות וביותר המה חלושי' כשהם שלא במקומן הראשון וטהרות הדמים אלו הוא לדעת הר"ש משום שאין דרך ראי' בכך ובחוש נראה שאינם פוסקים מלהוציא דם בעודם תלוי' בתוך הפרוזדור וכמ"ש הר"י והטור והרי זה דמי ממש לידוע שדם זה בא מן המכה שמתיר הש"ך אף בשעת ווסתה דהא גם בכה"ג איכא לספוקי שמא גם דם ווסתה הולך מעורבב בו באותו דם מכה ע"כ בודאי אין כוונת הש"ך שתדע שכל הדם היוצא ממנה היא מן המכה רק די אם יודעת שעתה בעת שרואת הדם יש נזילות דם מתוך המכה וכן מורה לשון התוס' במס' נדה דף ט"ז ע"א ד"ה מ"ס כו' דבראשית דבריהם כתבו במרגשת שבא דם זה מן המכה ובסיום דבריהם כ' בזה"ל אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה כו' עכ"ל ויעוין בפסקי תוס' וצ"ל כיון שעכ"פ ידוע שיש בנזילת דם זה בודאי מן המכה לא חיישינן שמא יש גם דם מעורב מן המקור והטעם דווסתות דרבנן משא"כ למ"ד ווסתות דאורייתא שפיר חיישינן לזה כמש"כ ברש"י ד"ה אם יש לה ווסת כו' והכלל כיון דווסתות דרבנן לא חשו חכמים להצריך בדיקה כ"א היכא דאפשר משא"כ בכה"ג דלא אפשר וכן כ' הרשב"א בתוה"א והר"ן והרמב"ן בחידושיהם ומדבריהם משמע דלא נחתו להחמיר כדעת התוס' שתהא צריכה לידע בעת ראייתה שבא דם מן המכה והש"ך לא נחית לזה ותפיס בפשיטות כדעת התוס' אבל גם התוס' אינה מצריכי' שתדע שכל הדם שרואו' בשעת ווסתה היא מן המכה לבד והידוע בזה אין באפשרי ואפשר דלהכי דייקו בכוונה הר"ן והטור שלא היתה פוסקת מלראות כ"ז שהחתיכות בפרוזדור דדוקא בכה"ג יש להתיר אף בשעת ווסתה כיון שדרכן של אותן חתיכות להוציא דם תמיד מצד חלישתן ע"כ אף בשעת ווסת הוי ידוע שעכ"פ לא פסקו החתיכות מלזוב דם היום והוי ידוע ממש שדם בא בכל עת מאותו חתיכות וליכא למיחש רק שמא גם דם מקור יוצא ויתערבב באותו דם ולזה לא חיישינן למ"ד ווסתות דרבנן וחומרת התוס' אינו אלא היכא שיש לחוש שמא פסקה המכה מלזוב דם כעת וכל הדם שרואת אינו אלא דם מכה ובזה מחמירין התוס' מטעם דאל"כ לא תטמא לעולם: משא"כ אם אינם מתירי' אלא היכא שידוע בעת הנזילה שיוצא דם מהמכה מקום יש לאסור היכא שלא תדע כן ולא שייך א"כ לא תטמא לעולם ולענין חתיכות המקור התלוי' בפרוזדור כבר כתבתי דבלא"ה לא שייך סברת התוס' דאל"כ לא תטמא לעולם דהא אפשר שתטמא כשתרגיש דם יוצא מחלק המקור שבגופה דרך פי המקור מלבד הנזילה שהיא תמיד מן החתיכות התלוי' בפרוזדור עוד יש להאריך בזה אבל תשות כחי עצרוני ותן לחכם ויחכם עוד דברי הד"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה