שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות יורה דעה · תשובה יב
לכבוד הרב הגדול המפורסים מ' יהודא ליב ברלין נ"י. ומתוך התשובה יבואר שאלת השואל:
תשובה אפתח במה דסיים מעלתו בפלפול בדברי הרמב"ם בפ"ח מה' ע"ז שכ' בזה"ל ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל דין זה הוא מימרא דרב יהודא אמר רב במס' ע"ז ד' נ"ג. ועלה קאמר שם הגמ' מנ"ל דאסרה א"ר אליעזר כתחלה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו' והא אין אדם אוסר דשא"ש. ומביא בר"ן קושי' הרמב"ן וא"ת דלמא עביד בהו מעשה ומתרץ הרמב"ן דבכה"ג כיון דלא נאסר כ"א ע"י מעשה העכו"ם הוי כע"ג של נכרי ומועיל ביטול והר"ן מתרץ דהר"א סובר דאף במעשה אא"א דשא"ש והקש' כבוד מעלתו דלשיטת הרמב"ן דעכו"ם אוסר דשא"ש בעביד מעשה ליכא ראי' להך דינא דישראל שזקף לבינה מאשריהם תשרפון באש דלמא עביד בהו מעשה. וצריכין לסברת הרמב"ן ממילא ראוי שיהי' הדין בכה"ג שיועיל ביטול ולמה כ' הש"ך בסי' קל"ט בפשיטות בהך דינא דישראל שזקף לבינה דאין מועיל ביטול כן תורף דברי כבוד מעלתו:
טרם אברר דברי בזה אוכיחה ואערכה לפני כבוד מעלתו מש"כ מעלתו ועוד ובעבור זה עלה בדעתי לומר שרק לענין זה משוי פעולת זקיפת לבינה של ישראל למעשה שלא תאמר שאין אוסר שאינו שלו בלא מעשה. או לפי שפסק המחבר כהרמב"ם באבנים שנדלדלו דסי' קמ"ה ס"א והיא באמת רק ע"ג של עכו"ם ובטילה כו' עכ"ל שגגה יוצאה מלפניו בדמיון לאבני הר שנדלדלו דשם הטעם שלא הי' תפיסת יד אדם כי לא נעשה בידי אדם ואין זה ענין לגבי לבינה שעשאוהו בידי אדם גם ראשית דבריו לא מחוורין הכי בשביל שהישראל עשאה מעשה יהיה בידי עכו"ם לאסור דבר שא"ש הא הוא לא עשה מעשה ועוד דקאמר כו' לבינה בודאי לא חשיבי יותר מהרבצת בהמה דאינו מעשה לענין דין אוסר דשא"ש כמבואר בסוגי' דרבוצה ד' מ' יעו"ש ברש"י ותוס' ולזה הקשה הרמב"ן דליכא ראי' לדין זקיפת לבינה מאשריהם תשרפון באש דשא"ה דלמא עביד העכו"ם מעשה ולכך הי' יכול לאסור משא"כ בזקיפות לבינה דאף אם הי' על הזקיפה שם מעשה גם לענין א"א דשא"ש עכ"ז לא עשאום העכו"ם רק הישראל ומש"כ פ"מ דלכך השמיט בית יוסף דין זה דישראל שזקף לבינה לשיטתי' אזיל שבסי' קמ"ה מחזיק ב"י דברי הר"ן כו' ובעבור זה השמיט הרב בש"ע ואין לה ביטול שרק לענין זה משוי פעולת זקופת לבינה למעשה שלא תאמר שא"א דשא"ש בלא מעשה או לפי שפסק כו' דלדידן ולשיטת הרמב"ם אין ראי' מתורה די"ל באמת כקושי' הרמב"ן דלמא אסרו ע"י מעשה לדידן דס"ל הכי ואפשר להעמיד זה גם בדברי הרמב"ם כי לא הביא בצחות לשונו רק אוסרה בהנאה ולא כ' שהיא כע"ג של הישראל שאין לה ביטול:
אך מה אעשה שבא הש"ך אשר מימיו אנו שותי' העתיק בסי' קל"ט הד"מ הלשון של המ"א א"כ משמע דס"ל דא"ל ביטול כע"ג של ישראל הקושי' במ"ע כקושי' הרמב"ן עכ"ל כבודו. לא אכחד תחת לשוני שנפלאתי מאד על שגגתו בכוונת דברי הר"ן בשיטת הרמב"ן שכ' בזה"ל וכ' הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ג של כותי שבא ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ג זו שלא מדעת בעליו נאסרת מפני מעשה שנעשה בה כי היכא דמהני האי מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של כותי הוי פסלה לענין ביטול ולכך קודם שלקחה ישראל מן הכותי בביטול בעלמא סגי עכ"ל הרי להדיא דאף לפי מה שחשב הר"ן בכוונת הרמב"ן סבר שדעת הרמב"ן שאם לקחה ישראל אח"כ לא גרע של עכו"ם שבאה ליד ישראל שאין לה ביטול דהא כל עיקר סברת הרמב"ן לפ"מ שהבין הר"ן מדבריו דהיכא שהעכו"ם אסר דשא"ש מצד המעשה שעושה הוי כאל קנה העכו"ם אותו החפץ במעשה ההוא שעשה ויש להסביר זה לפ"מ שאיתא בחדושי הריטב"א דעשה בה מעשה הוי לענין ע"ג כדין שינוי הקונה בגזילה ולכך יש ביד העכו"ם לאסור שא"ש במעשה וע"כ דעת הרמב"ן דכ"ז שלא חזר וזכה בה הישראל מהני בכה"ג ביטול של עכו"ם דהוי כביטול שהוא של עכו"ם ולזה מסיים הילכך קודם שלקחה כו'. אבל היכא שלוקח הישראל אח"כ הע"ג אע"ג שלא נאסרה רק מחמת מעשה העכו"ם דמבלעדה לא הי' כח ביד העכו"ם נאסור דשא"ש סוף סוף מעת שזוכה בה שוב הישראל אין לה ביטול כמו בכל ע"ג של עכו"ם שזכה בהם הישראל וממילא מובן דלא שייך לומר גבי ישראל שזקף לבינה שיהי' מועיל ביטול של עכו"ם דהא מעולם לא יצאה הלבינה מרשות ישראל רק שהעכו"ם אסרה בהשתחוי' והרי הוא של הישראל כמו שהי' גם מתוך דברי אלה מובן ממילא שאין להעלות על הדעת שמעשה של ישראל בזקיפת הלבינה ואף הישראל יחשב כאלו עשה עכו"ם אותו מעשה ושמחמתה להוי כאוסר דשא"ש בעשיות מעשה
סוף דבר מכל מה שכ' מעלתו לא הוטב לפני כ"א דבר אחד מש"כ דלכך השמיט הב"י הך דינא דישראל שזקף לבינה משום דס"ל כתירוץ הר"ן על קושי' הרמב"ן דהוכחת הגמ' לדין זה מאשריהם תשרפון באש אינו רק למ"ד דאא"א דשא"ש אפי' ע"י מעשה:
אמנם כי דייקינן היטב בלא"ה אף למ"ד אא"א דשא"ש קמה וגם נצבה הראי' דאשריהם תשרפון באש דישראל שזקף לבינה כו' הי' כע"ג של ישראל מטעם דשליחותי' קעביד לשיטת הסמ"ג והר"א ממיץ המובא בב"י ריש סי' קמ"ו ובט"ע סי' הנ"ל ס"ק ד' ויותר מבואר בחידושי פנ"י מס' סוכה ד' ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה שדעת הפוסקי' הנ"ל וסייעתם שמדאורייתא מועיל ע"ז של עכו"ם אף אחר שזכה בו ישראל ומדרבנן הוא דא"ל ביטול מטעם גזירה אטו ע"ג שעבדו ישראל וע"כ סובר הרמב"ם שמשמשי' ע"ג לא גזרו בי' רבנן וגם דינא דאף אחר שבא ליד ישראל יש להם ביטול וזה כוונת הטור שם ריש סי' קמ"ו שכ' בזה"ל וכ' הרא"ש [וצ"ל וכ' הרא"ם] דמשמשי' ע"ג ומי' אם באו ליד ישראל אח"כ בטלום נכרי מותרים שאין להחמיר בהם כמו ע"ג עצמה ע"כ ומדכתב הטור אח"כ לפיכך הלוקח גריטאות מעכו"ם ומצא בה ע"ג כו' מבואר להדיא דמיירי בע"ג שזכה בה הישראל בקנין גמור ואף בכה"ג מועיל ביטול גבי משמשי ע"ג הרי להדיא שגם דעת הטור דע"ג של עכו"ם שזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאחמירו גבי ע"ג עצמו ולא גבי משמשי'. א"כ אף למ"ד אא"א דבר שא"ש קשה למה הי' הצווי דאשריהם תשרפון באש הא הי' אפשר להתיר ע"י ביטול עכו"ם כקושי' הגמ' שם ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ובהשקפה ראשונה דימיתי לומר דר' אליעזר לשיטתי' שסובר דאא"א דשא"ש והי"ל לדחות בפשיטות הא אא"א ע"כ לא נחית להקשות מיד בביטול בעלמא סגי אבל באמת אף אי אדם אוסר דשא"ש ג"כ קשה והא בביטול בעלמא סגי וכעין זה נ"ל בכוונת דברי התוס' מס' ר"ה ד' י"ג ע"א ד"ה ולא קציר עכו"ם שכתבו בזה"ל מ"מ דייק [גי' הפרשת דרכים דרך הקודש דרוש ט' מ"מ דחי] התוס' שפיר משום אשירה שבדורות הראשונים ע"כ כוונתם דאף שקושי' ר"א שמקשה הא אא"א דשא"ש אית לי' פירכא מדברי חברייהו דרב כהנא דלסברתם דאף דארץ ישראל מוחזקת הי' לנו מאבותינו מ"מ הי' לעכו"ם זכות במה שזרעו ע"כ קיימת הראי' לדין ישראל שזקף לבינה כו' דאל"כ הי' מועיל ביטול כן תורף כוונת פי' הפר"ד מה שמפרש בכוונת התוס' ובסגנון זה עלתה לי לבאר בדרך יותר נכון דברי התוס' הנ"ל בלי גמגום בלשון:
אמנם כל האריכות אך למותר כי עתה שנדפס מחדש במדינתינו חדושי הריטב"א למס' ע"ז אי' שגם שלפני הר"ן לא סיימי' כהוגן מה שאומר בזה הרמב"ן וע"כ הוצרך לדחות בכוונת הרמב"ן ודחאם קאמר בשמו אבל באמת כאשר אמור מפי תלמידו הרא"ה בחדושי הריטב"א שם בדף י"ג ד"ה מכדי כו' אא"א דשא"ש כ' בזה"ל וא"ת ודלמא עביד בהו מעשה ויש אומרים דר"י סובר כמ"ד אא"א דשא"ש אף ע"י מעשה כו' ובעיקר קושייתו תירץ הרב רבינו הגדול הוא הרמב"ן] דכולה קושי' דר"א תלי במה דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקיט והא אא"א דשא"ש דהכא יש לנו לומר שלא עשה בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהי' בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותייהו שהי' אחרי כן ועשו בהו מעשה אלא שדרך התלמוד להקשות בפשיטות סוף סוף בביטול בעלמא סגי להו וא"כ ליכפינהו לנכרים ויבטל ע"ג בע"כ כו' וא"ת והיאך סגי להו ביטול בהנהו דמעיקרא כיון שזכה בהם ישראל קודם ביטול וי"ל הא דאמרינן פ' כל הצלמים ישראל שמצא ע"ג וזכה בה קודם ביטול שוב אינה בטילה האי מדרבנן דמדאורייתא לא אמרינן שאין ע"ג של ישראל בטילה אלא בשעבדו ע"י או ע"י שלוחו כן פי' רביני [הוא הרא"ה] בשם הרמב"ן רבו ז"ל עכ"ל הרי להדיא שעיקר תירוצו של הרמב"ן שיסוד הראי' מהך דינא דישראל שזקף לבינה הוא מצד הקושי' דביטול בעלמא סגי לסברא דשלחותייהו דישראל קעבדי הי' מועיל מדאורייתא ביטול עכו"ם וכל ע"ז הן מדורות הקדמונים או מדורו של משה ומדאורייתא יש ביטול לכל ע"ג חוץ מע"ג שעבד ישראל בעצמו או ע"י שלוחו וכאשר כן הוא דעת הסמ"ג והרא"ם המובא בטור ב"י הנ"ל ולשיטתם צריכי' לתירוצי' של הרמב"ן וא"כ אף למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ מוכח הדין שאמר רב ישראל שזקף לבינה הרי סתירה מבוארת על מה שרצה מעלתו לומר בשיטת הב"י:
אמנם המעיין ומדקדק בדברי הרמב"ם פ"ח מה' ע"ז דין ט' יראה מבואר שסובר הרמב"ם דע"ג של עכו"ם שבא ליד ישראל אין לה ביטול מדאורייתא ולזה דייק בלשונו מה שאמר אין בטול. מועיל כלום וכן הוא דעת הר"ן וא"כ נשאר קושי' מעלתו על הרמב"ן מנ"ל האי דינא דישראל שזקף לבינה וכקושי' הרמב"ן די"ל שצריכה התורה לשרוף האשירות דדילמא עביד העכו"ם במעשה ולפום רהיטא חשבתי לומר שהרמב"ם לשיטתי' אזיל שסובר כל ספיקא דאיסורא מותרי' מדאורייתא ואין מקום לקושי' הרמב"ן כ"א בשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אולם בלא"ה צ"ע על הרמב"ן דהאיך אפשר לומר דהצווי דאשריהם תשרפון הי' מפני ספק דלמא נאסרו במעשה דא"כ למה נאמר אלהיהם על ההרים דדרשינן מיניה ולא ההרים אלהיהם הלא גם במחובר יש אלהות ע"י מעשה כמפורש חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה וה"ה בעשיית מעשה אחרת בגוף הקרקע וא"ל דלגבי ההרים ליכא לאסור מספק כיון דאיכא חזקה דהיתרא דעכ"פ קודם שנעבד על אותו ההר הי' מותר ומספיקא אין להוציא מחזקת היתר משא"כ לגבי אשירה דליכא חזקת היתר דהא אין שם אשריהם רק כשנטעו לשם ע"ג אמנם גם בזה לא תניח דעתי דמדכ' הרמב"ן דלמא עביד בהו מעשה ולא מקשה בפשיטות יותר דכיון שהעכו"ם נטעו לשם ע"ג הרי נעשה מעשה ע"י עכו"ם בשעת האיסור ומדלא הקשה הרמב"ן מוכח שרצה לחזק קושיתו על אם נאמר דר"א אף דאין אשירה אלא בנטעו לכתחלה לכך מ"מ לאו שם ע"ג עד שתיעבד [יעוין בחידושי הרמב"ן ד' מ"ו] והתנאי בנטיעה לכתחלה לכך אינו חשוב אשירה בעת האיסור רק שיהי' עליו שם תפיסת ידי אדם ונאסר אח"כ אף במחובר ע"י עבודה אבל כ"ז שלא נעבדה אין אסורה א"כ גם באשירה איכא חזקת היתר והאיך ס"ד לומר שצריכה התורה שריפה לספק היכא דאיכא לאוקמי בחזקת היתר ודברי הגמרא אימא דבהדי עגל מיתסרי מכאן ואילך נשתרי מוכח דאף אי ספיקא דאורייתא לקולא שאני הכא דאיקבע איסורא דהא כל אשרות שהיו ביום שעשו העגל אסורים ובכל ספק קבוע אין מועיל חזקת היתר דמעיקרא ובפרט בכה"ג שרובם של אשרות המה אסורי' לפי פי' רש"י ד"ה דבהדי עגל אותן אשירות שהי' באותו זמן ע"כ כלומר בהשתחוות העכו"ם להם הי' ביום שהי' עליהם שם שלוחי ישראל עובדי העגל.
חפשתי עד שמצאתי בחדושי הריטב"א ע"ז ד' נ"ד ד"ה אע"פ שאמרו אחרי שהאריך להוכיח שגוף קרקע עולם נאסר ע"י מעשה ומסיים בזה"ל ונראה דהא דגמרא גמירי להו בענין ע"ז דכשעשה בה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו כו' וכי אמר רחמנא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשה בו מעשה לשם ע"ג והתורה העידה שלא עשו כן ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ג והשתחוה לו נאסר אעפ"י שאינו שלו למ"ד א"א דשא"ש ע"י מעשה אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר כו' עכ"ל הרי שקושייתו הנ"ל היא קושי' קדמון הריטב"א הנ"ל [וצריך תלמוד למה לא מתרץ כמש"כ דגבי ההרים איכא חזקת היתר] ותירוצו של הריטב"א משמע שלולי שהעידה התורה שלא עשה מעשה בע"ג בהרים הי' צריכי' לאסור מספק לשיטת הרמב"ן דגם בשל רבים א"א בשל חבירו ע"י מעשה וממילא א"ש קושי' הריטב"א בשם הרמב"ן ד' נ"ג מאי אמר ר"א הא אא"א דלמא עביד בהו מעשה אמנם לפי מה שתרצתי לעיל דהרמב"ם לשיטתי' ס"ל סד"ר לקולא יש לדחות דהא הרמב"ם כ' בהדיא פ"ח מה' ע"ז ה"ג אילן שנטעו מתחלה שיהי' נעבד אסור בהנאה וזהו אשירה האמורה בתורה. לכאורה יקשה למה נאסרו האשירות הא איכא ספק שמא לא נטעו תחלה לכך וצ"ל שהי' ניכר באשירות שלא נטעו לפירות רק שנטיעתם הי' לשם ע"ג וכיון שדעת הרמב"ם שמיד בשעת נטיעתם נאסרו האשירות תו ליכא ספק דלמא לא עבדו מעשה דהא הנטיעה עצמה היא המעשה בשעת האיסור אשר ע"כ צ"ל שהרמב"ם סובר כדעת הראב"ד דאף דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. ז"א אלא בשל יחיד אבל בשל רבים אפילו ע"י מעשה אינו אוסר והריטב"א בעצמו בדף נ"ג מביא על קושי' הרמב"ן תי' זה בשם הראב"ד ודחאו מדאמר ר"א והא אא"א דשא"ש ולא אמר דבר של רבים אשר ע"כ הוצרך לתרץ דר"א סובר דאף ע"י מעשה אינו אוסר אדם של חבירו או כתירוץ הרמב"ן ועכ"ז לדינא יש לקיים כדעת הראב"ד דבשל רבים אף ע"י מעשה אין אדם אוסר בשל רבים ור"א לשיטתי' שסובר דגם בשל יחיד אין אדם יכול לאסור אף ע"י מעשה יותר הי' טוב לפניו להקשות בפשיטות והא אא"א דשא"ש כלומר אף ביחיד אינו אוסר אמנם לדידן יש חילוק בין יחיד לרבים וא"כ גם דעת הרמב"ם א"ש מה שתופס לדינא דישראל שזקף לבינה כו' אסורה דשליחותי' דישראל קא עביד כדמוכח מאשריהם תשרפון דאי לאו שליחותי' קעביד לא הי' ביד העכו"ם לאסור האילן שנטעו תחלה לכך דגם דהוי מעשה גמור בהתחלת האיסור דאף במעשה אינו אוסר כיון שהי' של רבים וא"י מוחזקת הי' לכל ישראל נחזור לדברי הראשונים שיש לקיים מש"כ דמספק אין לאסור במקום דאתחזיק התירא וע"כ לא נאסרו ההרים כמו שאינו אסור מדאורייתא סתם יינם של עכו"ם אע"ג דגבי יין איכא חשש קרוב דלמא נסכן העכו"ם לע"ג ובמק"א הארכתי בזה הא דמקשה הרמב"ן על הראי' דאשריהם דלמא עביד מעשה האף דלשיטת המ"ד דאין אשירה אסורה אלא משעה שנעבדה איכא גם באשירות חזקת היתר י"ל שלא נתכוין הרמב"ן לומר דמספק נאסרו אלא דדלמא כך הוי דעביד בהו מעשה וע"כ אמרה התורה שישרפו באש. כעין שכ' הרשב"א שהבאתי לעיל דהתורה העידה כו':
מידי דברי בהנ"ל ארשים לזכרון אשר כבר הרגשתי שלכאורה נראה שמש"כ עוד בפנ"י שהבאתי לעיל דגם ע"ג של ישראל יש לו ביטול מדאורייתא הוא מתנגד לסוגי' הנ"ל בע"ז ד' נ"ג גם בפר"ד הנ"ל שמפרש בתוס' במס' ר"ה שהי' שייך להעכו"ם מה שזרעו או נטעו עכ"ז נלמוד שפיר הראי' דמאשריהם תשרפון לדינא של רב בזקף לבינה דשליחותי' דישראל קא עביד דאל"כ בביטול בעלמא סגי כתבתי כבר על הגליון בזה"ל דקשה לפי האמת כיון שהי' של עכו"ם מה שזרעו מה"ת לא הי' מועיל ביטול דהא האשירות הוי רק ע"ג של עכו"ם כיון דגוף האילנות המה של עכו"ם ואף דפלחו ישראל לעגל מ"מ לא שייך דשליחותי' דישראל עבדו רק מה שהי' של ישראל אבל לא במה שלא הי' של ישראל רק של העכו"ם שהדין ישראל שזקף לבינה כו' אינו אלא בבא העכו"ם והשתחווה ללבינה של ישראל ולא במה שהוסיף העכו"ם בעיבודי' הע"ג בשלו אשר ע"כ לכל הפסולי' שהי' בתלוש הי' מועיל ביטול בכניסת ישראל לארץ שלא בא ליד ישראל כדרש חז"ל מפסוק פסילי אלהיהם ואף שכבר הי' בהדי עגל א"ו כמש"כ דלא שייך שליחותי' דישראל רק אם העכו"ם משתחוה לדבר ששייך לישראל עע"ג ולא במה ששייך לעכו"ם לבדו וצ"ע:
אגב אמינא לפום רהיטא ליישב קושי' התוס' במס' ר"ה דאפשר לומר כמובא בפר"ד בשם היפ"ת שהוחזק כל ארץ ישראל לאברהם כמעכשיו ולאחר זמן עד כשיושלם עון האמורי כדכתיב ודור רביעי וגו' ופשוט לדעתי דבכה"ג הוי כמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שאין ללוקח רק קנין פירות וקה"ג נשאר ביד המוכר עד"ז הי' קנין הגוף שייך לאברהם אבינו ולזרעו אחריו משעה שהחזיק אברהם וזכות הפירות נשאר להעכו"ם וכל מה שצמח תבואה או פירות עד ע הכיבוש הי' שייך להעכו"ם ע"כ מקשה הגמ' שפיר עומר שהקריבו ישראל מהיכן הקריבו קצירכם ולא קציר עכו"ם אבל אילנות שלעולם עשוי' להקציץ ובפרט אשירות אינם בכלל פירות וכשם שאין ביד הלוקח בזמן שהיובל נוהג לקצוץ האילנות בסוף היובל ומחויב להחזיר השדה עם האילנות המחובר לקרקע ליד המוכר כמו כן לא הי' זכות להנכרי באשירות שהי' קיימי' נטועים בעת שנכנסו ישראל לא"י והוי למפרע כשל ישראל בחזקת א"י שהחזיק לנו מאבותינו וא"ש מה שאמר ר"א והא אא"א דשא"ש ויעוין בר"ן לנדרי' ד' ל"א שכ' דכל קנין לזמן לא מיקרי רק קנין פירות ומה"ט בזמן שהיובל נוהג לא הוי רק קנין פירות כיון שהגוף הדר למוכר כ"כ לא הי' זכות האמורי בארץ ישראל מעת שזכה בה אברהם מעכשיו ולזמן שיושלם עון רק קנין פירות וכן משמע מדברי המדרש המובא ברש"י על פסוק והכנעני אז בארץ ויש לחזק דברי הנ"ל מדברי הירושלמי גיטין ס"פ השולח