שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות חושן משפט · תשובה כ
תשובה להרב וכו' מ' שבח הלוי נ"י
על דברי הש"ך סי' נ"ח סוף ס"ק כ' שכ' לחלק בדין משואי"ל בשבועה דרבנן בין היכא דא"צ למגו ובין היכא דאינו נאמן כ"א במגו לטעון טענה שהי' נצרך לשבע שבועה חמורה כתב מעלתו שיש סתירה לזה מדברי התוס' ב"מ דף ג' ע"ב בד"ה בכולה בעי דלודי לי'. אין זה סתירה ובגדר קושי' דהא בגוף הסוגי' דנסכא כתבו התוס' ג' שיטות בטעם דינו של ר' אבא ושיטה א' הוא כדברי הש"ך ואם כי נראה שם למסקנא החליטו כשיטת הרמב"ם. עכ"ז מצינו שבתוס' מס' שבועות דף ל"ב ע"ב ד"ה הו"ל כגזלן כתבו בפשיטות רק שיטה השני' שהוא פי' הר"י דהטעם בנסכא דירא לשקר ולישבע נגד עד. הרי דאין התוס' הולכים בכל המקומות בשיטה אחת ואין מן התימא מה שרצה השיך לומר דקושי' התוס' והרמב"ן הוא רק לשיטה ראשונה ולא חש למה שכתבו התוס' וא"ת מסוגי' דאבימי אחרי שסיימו בפשט שיטות הריב"ם ולכאורה לפי שיטות רוב הפוסקים וכמבואר באה"ע סי' ל"ה סעיף ב' דבקדושי כסף ע"י שלוחים כשהיא מודית שקבלתו אף שאומרת דשלא לשם קידושין קבלתו נאמנים העדים לאחר שסר מהם חשש נגיעה בהודאתה הרי הם כעדים גמורים שיהי' הקידושין נגמרים על ידם אף לאחר שנתקנה שבועת היסת ולא אמרינן מגו שאם היתה מכחשת קבלת המעות לא הי' עליהם שם עדים,. ומעתה כמו כן לדעת הריב"א דמגו אינו מועיל נגד ע"א וא"כ אף לאחר שנתקן שבועת היסת מ"מ מיד כשהודו בני חוזאי שקבלו המעות מיד חמא אף שאמרו שמחזיקים לסטראי עכ"פ סר חשש הנגיעה מחמא ואמאי נאמנים סטראי במגו נגד עד. א"ו דקושי' התוס' ממעשה דאבימי לא הי' בשיטות הריב"ם ואם כי ראי' זו יש לדחות דמדיוק דברי התוס' בשיטות הריב"ם נראה דסוברים דעיקר סברת הריב"ם דאמרינן או השבע מה שהיית מחויב לישבע אם היית מכחיש את העד או תשלם א"כ שפיר מתרצים במעשה דאבימי שהי' לאחר שנתקן שבועת היסת דאם היו מכחישי' לחמא לא הי' בגדר עד לחייב ומחדושי הרשב"א בסוגי' דאבימי ובקידושין בסוגי' דהן הן שלוחיו (ולשעה אישתמיט דברי הרשב"א מהתומים בכללי מגו אות פ"ב ופ"ג) נראה דסובר דעיקר טעמו של הריב"ם דאין מגו נגד ע"א ולכך דחה תירץ התוס' הנ"ל אבל בלא"ה א"א לומר דקושי' התוס' הוא לשיטות הריב"ם. דהא הם בעצמם כתבו בשיטות הריב"ם בזה"ל כיון דאיכא א' המחייבו שבועה מן התורה כך הוא הדין יעו"ש ומה ראו להשוות לזה מעשה דאבימי דליכא אלא שבועה דרבנן א"ו דלא הקשו רק לשיט' הר"י דלא אמרינן מגו להכחיש עד בשבועה דלפי"ז ליכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכן מבואר מדברי התוס' בסוגי' דאבימי כתובות דף פ"ג ד"ה מגו כו' שכתבו בזה"ל אבל קודם שנתקנה כו' לא הוי מגו דלא חציפי להכחיש את העד כו' וכן מבואר מדברי הרמב"ן בחידושיו לביב בסוגי' דנסכא שבתחלה הביא שיטה ראשונה שבתוס' ומדחה אותה אח"ז כ' בזה"ל ומפרקינן רבנן ז"ל דלא אמרינן מגו היכא דקא מכחיש סהדי דלא חציף לאכחושי סהדא ואיכא למידק עלה הא דאמרינן במס' כתובות גבי אבימי כו' ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו ע"כ הרי שכתב שיטות הר"י בסוף והקושי' מסוגי' דאבימי כתב אחרי שיטת הר"י. ומחמת שהרמב"ן כתב על שיטת הריב"ם בלשון ויש שפירשו הי' נראה להש"ך דהרמב"ן לא ס"ל כשיטות הריב"ם לכן לא רצה לתרץ סתירת דבר הרמב"ן דדברי הרמב"ן שבבעה"ת הוא לשיטות הריב"ם והפלפול בחדושיו מסוגי' דאבימי הוא לשיטת הר"י עכ"ז דברי הש"ך מגומגמי' במה שנראה מדבריו דהקושי' מאבימי הוא לשיטה ראשונה שבתוספ' טפי הול"ל דקאי לשיטת הר"י וכאשר הראיתי כנ"ל:
ומ"ש מעלתו כיון דלאחר הפרעון יהי' הדין דמשואיל"מ ממילא אף קודם פרעון הפוכי מטרתא ל"ל ונסתייע מדברי הש"ך בסי' ע' ס"ק ט"ז וסי' ע"א ס"ק י"ג. ומדברי הפנ"י בסוגי' דפוגמת ד"ה ואי פיקח הוא כו' הנה לדברי הפנ"י ל"ד כלל דהוא דייק שם בדבריו למה התקינו חכמים שבועה קלה נגד ע"א שמעיד על פרעון אף אחר השבועה יזקיקה הבעל בפרעון שני' בפני עדים לשד"א יותר הי' להם לתקן לטובתה שתשבע מיד שבועה חמורה הרי דלא הקשה כ"א על התחלות עצמות התקנה אבל אחר שכבר הי' התקנה בע"א מעיד על הפרעון ממילא כ"כ אף בטענת סטראי נגד ע"א דכל זמן שהוא עד על הפרעון אינו רק שבועה דרבנן ולאחר הפרעון באמת יהי' דין אחר דאז כשיעיד יהי' כמעיד על הלואה וכל אחד כדינו לפי שעתו ואין זה דומה להפוכי מטרתא הנזכר בש"ס ובין זה לדינו של השיך היכא דפסל עידי הפרעון י"ל דיש לחלק דהתם כיון דאיכא לפנינו שני עדים שמעידין על הפרעון רק מחמת שיש להמלוה נאמנות: אין למנוע בעדותן חיוב הפרעון מהלוה ומיד אחר הפרעון יצטרך הלה להחזיר מחמת עדותם כשיעידו הו"ל כהפוכי מטרתא דלמה יזדקקו הב"ד להוציא דבר אשר בעמוד והחזיר קאי משא"כ בטענת סטראי שיכול להיות שאמת כדברי המלוה שמגיע לו עוד חוב דהעד אינו מכחיש זה מעתה לא שייך הפוכי מטרתא. דאולי הלוה אינו מכחיש רק לאשתמוטי או לאיזה ספק ואחרי שיצטרך לפרוע ולהוציא המעות מידו לא ישיב עוד לכסלה לתבוע החזרת המעות שיודע בעצמו שחייב או אם מסופק מספיקא לא ירצה להוציא ממון כפי הדין והרי חזינן דבכל ע"א שמעיד שהוא פרוע לא דיינינן רק בחיוב שבועה דרבנן:
ואפשר לומר עוד היכא שהעד העיד כבר בב"ד על הפרעון לא ישוב להיות עוד עד לחייב שד"א אחר הפרעון כיון דעכ"פ צריך להעיד מחדש שיהי' כמעיד על הלואה ובעת שיהי' עד דאורייתא יהי' כנוגע בעדות דעבידי אינשי לאחזוקי דבריהם הראשוני' וכמבואר סברא זו בכמה מקומות ומדויקים בזה דברי הרמב"ן שבבעה"ת שער י"ט בתשובותיו על שאלת בעה"ת בסטראי נגד ע"א כתב בזה"ל בודאי זה הדין אינו דומה לנסכא דר"א כו' אבל האי כי אתא להעיד על שטרו שהוא פרוע קאתי כו' יעו"ש והי' מתורץ בזה קושי' הפנ"י הנ"ל דאי פיקח הוא כו' הכוונה שלא יביא כלל להב"ד העד קודם פרעון השני למען יהי' בידו להחזיקו לעד לחייב שד"א לזה מקשה הגמ' שפיר אכתי יכולה למימר שתי כתובות וכפי' רש"י שם דהעד בעצמו יהי' לסיוע מחמת שפרע שני פעמים ע"כ הי' לה ב' כתובות ומתרץ הגמרא דמודע להו שעושה בשביל כך אבל לדברי הפנ"י פקחות יתירה הוא שיבוא את העד בתחלה להב"ד וישביע שבועת המשנה ויפריע וישביע שוב שבועה דאורייתא ולא יש התחלה לקושי' הגמ' אכתי יכולה וכו':
גם יש לדחות בסברא הנ"ל קושי' הב"ח שמביא הש"ך בסי' ע"א ס"ק י"ג רק די"ל דהך סברא דעבידי לאחזוקי דבריהם הראשונים אינו רק כשהיו פסולי' מקודם מחשש נגיעה וכדומה שהי' עליהם חשש שמשקרים אמרינן אף כשעברה הנגיעה כיון שכבר העידו בעת שנצטרכו לשקר עומדים בדבריהם משא"כ בעדים כשרים גמורים אשר גם בתחלה אנו מאמינים דבריהם רק לגבי הלוה שהאמין להמלוה נגדם לא הועילו בעדותן שפיר נכון לומר שמיד אחר הפרעון שנפסק זכות הנאמנות של המלוה ממילא הודאת העדים עומד בתקפו לכל אשר יעידו כעת בשם הלואה דאין לומר דילמא משקרים לאשר רצונם להחזיק דבריהם הראשונים דז"א דאף אז לא הי' לנו עליהם חשש שמשקרים. וכי בשביל שהלוה האמין להמלוה נגרעו המה בחזקת כשרות עדותם ובסברא הנ"ל תרצתי קושי' הט"ז בסי' כ"ח על מהרש"ל ומהריב"ל דפוסקים כשהעדים העידו שלא בפני בע"ד אין מועיל עדותם אח"כ בפני בע"ד דעבידי לאחזוקי דבריהם הראשונים דמדברי הרי"ף והעיטור שהביא הרמ"א שם סעי"ף כ"א מבואר להיפך אבל לפי הנ"ל ל"ק לפי מה שמבואר ביש"ש לב"ק דבעדים שלא בפני בע"ד יש לחוש שמשקרים העדים והרבה יש להאריך בזה אין כאן מקומו:
ומה שהקשה מעלתו דאמאי יהי' אחר הפרעון השני' דין מתושאילימ הא ליכא תביעות החזרה דלא גרע מתפיסה ואף דאיתרע שטרא בטענות סטראי מועיל תפיסת בע"ד כבר העיר ע"ז בתומי' ס"ק ט' ומבואר כן בבעה"ת בשער י"ט אמנם בעצמו הביא התומי' דברי הרשב"א הנ"ל בחדושיו למס' קדושין שסובר שלאחר הפרעון הוי מתושאיל"מ ורצה לומר שהרשב"א סובר דבסטראי בטל שטרא לגמרי ואינו מועיל תפיסה אמנם דברי הרשב"א בחדושיו למס' שבועות סוגי' דסטראי נראה דלא החליט כנ"ל ואדרבה מדחה שם א' מראיות הרי"ף דקאי בשיטות הנ"ל גם דוחק לומר דהרשב"א סובר דאף אי איתרע שטרא הכוונה דלא קרעינן ולא מגבינן בי' אין מועיל תפיסה. [ודלא כמבואר מדברי הטור דדין תפיסה תלוי בזה] עכ"ז אין להוציא מיד המלוה דאולי ימצא במשך זמן בירור לטענתו גם לפי סברת הסמ"ע בסי' ס"ג ס"ק ח' היכא דאין מועיל תפיסה אין מניחין השטר ביד המלוה דדילמא יגבה בו בב"ד אחר אמנם אף לדברי התומים דרשב"א סובר דלא מהני תפיסה לכך צריך להחזיר אחר הפרעון אכתי לא מיושב לשון הרשב"א דז"ל קשה לי מעשה דאבימי וי"ל כו' כיון דסהדא גופא קאמר דבדין שקיל כו' האי דידי שקיל ואין טענתייהו אלא אשטרא דהאי קאמר דלא פרוע וסהדא קא מסהיד דפרוע כו' יעו"ש חדא אינו מובן מה דקאמר אלא אשטרא כו' וסהדא קא מסהיד דפרוע. הא א"צ שיסהיד העד שהשטר נפרע רק שראה פרעון גם סיום לשונו שם בזה"ל אי פיקח אידך יהיב לה מנה אחרינא באפי' האי סהדא ומוקי קמאי בהלואה והו"ל משואיל"מ כו' ע"כ וצריך ביאור דלא שייך הלשון לומר ומוקי קמאי בהלואה כ"א כמו בסוגיא דפוגמת דהבעל פרע לה והיא מכחשת ואומרת דלא נפרעת כלל לכן לאחר הפרעון השני' טוען עמה בב"ד דעתה שב המעות הראשונים שנתתי אדעתא דפרעון להלואה אבל היכא שהמלוה אינו מכחיש מעיקרא הפרעון וטוען סטראי אף שעכ"ז מחויב אחר הפרעון שני' כיון שיש ע"א תובטל המגו שלו ואינו נאמן על טענת סטראי עכ"ז הוא עומד בדבריו שנפרע על חוב אחר ולא שייך הלשון ומוקי בהלואה: לכן נראה ברור דהרשב"א מיירי כנראה מראשית דבריו דהע"א מעיד שהפרעון הי' על השטר ואין צריך לומר דהי' הכחשה ע"ז רק שהמלוה אומר שעכ"ז מחזיקו על חוב אחר בע"פ ונאמן במגו שבידו לומר להד"מ ודין מתושאיל"מ לא שייך עדיין דאף לדברי העד לא ניתן להחזרה רק לפרעון אף שהיה על אותו השטר ואינו רוצה להחזיר השטר עכ"ז אין דין תביעה שיחזיר המעות אבל לאחר הפרעון שב שפיר פרעון ראשון להלואה כיון דכעת דין ע"א יש לו לחייב שד"א ואינו יכול לישבע הוי כשנים מעידים שנפרע אותו השטר ושוב לקח פרעון שני דהוי ראשון הלואה וטענתו שמגיע לו חוב בע"פ הוי כטוען יש לי כנגדו במקום דליכא מגו וראיתי שגם הקצה"ח העיר בסוף דבריו אבל יתד דבריו באותו ס"ק המה דברי שגגה כמבואר להמעיין
עוד יש לי ליישב קושי' התומים אמאי יהי' גרע מתפיסה די"ל דהטעם דהשטר איתרע ולא בטל לגמרי היינו כיון דיש סברא לכאן ולכאן דבכל סטראי יש סברא לומר כיון שלא הוציא הלוה השטר בעת הפרעון הי' מסתמא חייב לו בע"פ והפרעון הי' לאותו החוב (ויעוין דברי הגמ' סוגי' דסטראי שבועות דף מ"ב וה"נ דפרעינן באפי סהדא ולא אידכר לי' שטרא ובפרש"י שם) לכך סובר ר"פ דלא איתרע שטרא ואנו סוברים דמ"מ איתרע דלא שייך חזקה דשטרך בידי מאי בעי כמו בכל השטרות משום דאמרינן דבודאי אף שהאמת כדברי המלוה שחייב לו הלוה עוד חוב בע"פ עכ"ז מסתמא לא פרע רק על השטר דא"א פורע בע"פ קודם לשטר וכמבואר בהרא"ש א"כ אזדה לה החזקה הנ"ל אחרי שעכ"פ דעת הלוה הי' לזה ולכך לא קרעינן ולא גבינן בי' וכ"כ אם תפס אין להוציא ממנו דהא תפיסתו הוא על השטר וסברא יש לומר שהשטר לא נפרע כיון דלא אידכר שטרא אבל במעשה דאבימי דליכא לראי' מצד חזקה שטרך בידי כו' מדלא אידכר שטרא דהא באמת אבימי לא שלח המעות רק לפרעון השטר וכאשר באמת גם חמא אף שלא ביקש השטר מיד חוזאי תיכף כשפרע אמר הבו לי שטרא לאשר ידע דהפרעון הי' על השטר א"כ עכ"פ אחרי שאבימי לא נתכוון בפרעון על חוב בע"פ ליכא צד סברא להוכיח מיני' שכנים דברי בני חוזאי בתביעתם עוד חוב וחזקה דשטרך בידי כו' איתרע ובטל השטר לגמרי לכך אינו מועיל עוד תפיסה לאחר פרעון השני כיון דבטל המגו דסטראי הוי כשני עדים מעידים על פרעון סתם ובמקום דאין ראי' לדברי המלוה מצד חזקה דשטרך בידי כו' דעדיף כשובר סתם בלי זמן על שטר דהשט"ח בטל לגמרי (יעוין תומים ס"ק י"ג) ואינו יכול לתפוס בעדים:
ואחרי ביאור האמור דתועלת התפיסה היינו על חוב שבשטר והפרעון הראשון זוכה מטעם אחר כנ"ל. ישכיל מעלתו שלא דק בדבריו במש"כ לחלק בדין התפיסה בין היכא דליכא הפסד להשליח ובין שיש הפסד וסיים בדבריו בזה"ל מאי אמרת דהא תפיס ותפיסה אפי' בעדים מהני הא לא תפס משל הלוה כלום רק משל השליח עכ"ל ז"א דשם התפיסה הוא רק על פרעון השני דבא מיד הלוה ובלא"ה לא נוח לי בסברתו מה שמחלק לענין הפסד השליח בין היכא דהמלוה זוכה מטעם מגו או לא. דמאי נ"מ וכי היכא דיש לבע"ד מגו אנו מחליטין דבודאי טוען אמת ע"ד משל דנאמן לוה לומר יש לי כנגדו במגו דפרעתי עכ"ז יכול להיות שמשקר ואחז אחד מהטענות שהדין שיופטר בהן. רק כך מדות התורה דאף שטענת יש לי כנגדו אין להאמין מצד עצמו מ"מ כיון שיש עוד צד טענה להלוה להשתמט ולהיות נמצא זכאי נגד המלוה אנו דנין בכל אשר יטעון במתוך שיכול לומר כך ופטור בזה מתביעות המלוה כמו בטענה אחרת שיכול לטעון ולדעת כמה פוסקים אמרינן אף מגו דלא שכיחא ומטענה טובה לטענה גרוע דשם אין צד אומדנות לומר מדטוען כך ולא כך בודאי אומר אמת רק הטעם כנ"ל וזה כלל גדול בדיני מגו ורבים משתבשים לומר וסוברים כשיש מגו הוי כאלו עי"ז יש אומד דעת שטוען אמת וחבירו משקר ומלבד כ"ז לא דק מעלתו בדבריו הנ"ל ובפרט במ"ש שדברי הפנ"י בד"ה מגו דיכלי למימר כו' שגבו ממנו,. נעלם מאתו דברי הרא"ש והר"ן בסוגי' דבקרא דמבואר מדבריהם דאם הי' התפיסה מחיים לא הי' הבקרא חייב לשלם להיתומים והיינו ע"כ שהחוב הי' ברור וכן הוא בשו"ת ריב"ש סי' צ"ג יעוין בש"ך סי' נ"ח ס"ק ז' עכ"ז כתבו דאין הבקרא עד דהוא נוגע ובע"ד. והיינו כיון שלפ"ד הבקרא שהי' התפיסה לאח"מ יש עליו משפט תביעה מהיתומים כשיצאו חייבים בדין עם הבע"ח מש"ה הוי הבקרא נוגע ובע"ד וצ"ל אף דעכ"ז אין לחוש דהבקרא משקר בשביל הנגיעה דאדרבה אם האמת כדברי הבע"ח שמחיים תפס לא הי' הבקרא חייב כלום ומה לו לשקר ולומר דלאח"מ הי' התפיסה מ"מ כיון שבשעה שאנו דנין אם להאמין לדבריו או לא ולפי דברי עצמו שורת הדין הוא דאם לא יאמנו דבריו שעליו יהי' ניתן חמת החיוב להכי אין שם עד עליו ובפ"ד מיקרי ומזה ראי' לדברי הע"ש המובא בסי' ל"ז שסובר דפסול נוגע הוא מטעם בע"ד ולא מחשש שמשקר בשביל הנגיעה ולהכי אף היכא דליכא חשש כלל פסול וכהוכחת הש"ך שם מסוגי' דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות רק לפי' הרמב"ן שם בשם הר"י במג"ש י"ל דנוגע פסול רק מחמת שמשקר עכ"פ אף לשיטות הפוסקים כנ"ל שפיר הקשו מהא דאבימי כיון דרב פפא פסק דנאמנים במגו טרם חקר אם יש צד חיוב על חמא מוכח דסובר דאף שאין עליו מקום תביעה מ"מ אין תועלת בעדותו לזה הקשו דהא הוי מתושאיל"מ:
ובסגנון הנ"ל תרצתי קושי' הש"ך בסתירת דברי הרמב"ן דהא דבסטראי נגד ע"א קודם פרעון שנית לא שייך דין מתושאיל"מ היינו משום דאף לפי דברי הלוה מסר לו המעות לפרעון ואין להלוה על המלוה תביעת החזרת הממון אף כשמעכב המלוה השטר וטענתו של הלוה ועדותו של העד הוא רק על הפרעון בכדי לפטור את הלוה שלא יתחייב לו עוד והמלוה רוצה ליטול באמרו שהמעות שלקח ממנו הי' על הלואה אחרת וליכא צד חיוב שד"א על המלוה רק שבועה דרבנן כדין נשבע ונוטל ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתושאיל"מ וכ"ז כשפרע הלוה בעצמו להמלוה משא"כ באדם ששולח ע"י שליח המעות לפרעון ומזכיר לו השט"ח באופן דצריך השליח ליקח השטר ואם אינו עושה כן ה"ז מעוות בשליחותו ובטל השליחות וכאלו לא נעשה כלל שליח למסור המעות להמלוה וה"ז דומה כאלו תפס המלוה פקדון של הלוה שביד אחר ואומר שמגיע לו בע"פ בודאי שיכול הלוה לתבוע החזרת המעות אף שיש להמלוה עליו שטר הא לא תפס ע"ז וגם עתה אינו מחזיק ע"ז והלוה לא שלח לו לשם שום פרעון האם נאמר כשיש לאדם שטר על חבירו שלא יהי' עליו עוד דין שד"א כשיהי' עליו מן הלוה טענה בעסק אחר שיהי' בו המלוה נתבע והלוה תובע. לכן הרמב"ן לשיטתי' כנ"ל דסובר דנוגע אינו פסול משום בע"ד וא"כ הי' לחמא דין ע"א אף אם היה צריך לשלם כשלא יאמנו דבריו בעדותו ונהפוך הוא דאדרבה כיון דעשה שלא כפי רצון משלחו נתבטל השליחות לשם פרעון ושב לתביעות החזרת המעות. ונתחייב המלוה שד"א והוי מתושאיל"מ ולאשר לא חקר רב פפא אם חמא פשע בהשליחות או לא. דהא כשפשע יש להלוה על המלוה תביעות המעות בהחזרה כנ"ל והמלוה רוצה להחזיקו וא"כ המלוה נשבע ונפטר ואמאי לא יהי' דינו כדין נסכא דר"א והוכרח לתרץ משום דאחר שנתקנה שבועת היסת איירי ולהכי לא החשיב ר"פ את חמא לעד אף במקום שהי' עוות בשליחות ול"ק קושי' הש"ך הנ"ל דהמחבר איירי היכא שהלוה בעצמו פרע המעות להמלוה ובכה"ג אינו יכול לתבוע המעות בחזרה והוא בא רק לפטור א"ע והמלוה רוצה ליטול א"כ שפיר קאמר הרמב"ן דבע"א לא איתרע שטרא משום דיש להמלוה מגו ול"ק דהוי מגו במקום עד ונימא משואיל"מ משום דהשבועה שיוכל להיות על המלוה אינו רק שבועה דרבנן ובשד"ר לא אמרינן מתושאיל"מ והריטב"א בחדושיו לכתובות מתרץ באמת כן דלכך במעשה דאבימי לא הי' דין משואיל"מ משום דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתושאיל"מ ויש לומר עוד דהריטב"א לשיטתי' דסובר בסוגי' דבקרא דנוגע פסול מטעם בע"ד א"כ לא משכחת שיהי' לחמא דין עד רק אם לא עוות בשליחותו ובכה"ג אין הלוה יכיל לתבוע המעות בחזרה והוי רק כע"א מעיד על הפרעון והמלוה רוצה ליטול ומש"ה מתרץ בפשיטות דבשבועה דרבנן כמו הכא דהמלוה מחויב שבועה וליטול לא שייך דין משואיל"מ ולשיטות הרמב"ן דאפילו היכא דפשע חמא בשליחות מ"מ נאמן בתורת עדות דלא שייך טעם דמצד נגיעתו משקר דהא יש לו מגו דאהדרינהו דהא ס"ד דקודם ש"ה איירי' וא"כ גם במעשה דחמא יש על המלוה דין שד"א ולהכי לא יכול לתרץ כתירוץ הריטב"א הנ"ל והוכרח לתרץ דמיירי אחר שנתקנה שבועת היסת:
ובדין נסכא היכא שהחוטף טוען שהעד יודע ששלו חוטף מחליט עלתו דאכתי שייך בי' דין מתושאיל"מ. לא אדע אמאי פשיטא לי' כ"כ עכ"פ הי' לו לפלפל אם יש לדמותו למחלוקת השיך והתומים בסי' נ"א כשע"א מעיד בשטר על הלואה ומעיד גם שיודע שלא נפרע יעו"ש ויעוין בפנ"י לכתובות דף פ"ה ד"ה ולא היא ולדידי נראה דאף לדעת הרמב"ם דהטעם הוא משום דאינו מועיל מגו נגד העד. יש מקום ספק. דכיון דלפי דברי החוטף ידע העד בשעת חטיפה ששלו הוא מציל הרי כאומר שאין להעד שום תורת עד בדבר זה כי עביד אינש דינא לנפשי' אף במקום רואים היכא שהם יודעים שהוא נגזל ובא להציל לעצמו מיד עושקו ובסוגי' דנסכא דייק הגמ' הו"ל כגזלן כו' יעוין הפרושים שנאמרו בזה ובלא"ה לא הבינותי מלשונו מאי כוון בזה לענין מעשה דאבימי דלשיטות הפוסקים דאין לזכות מדין סטראי בקבלות המעות ע"י השליח כ"א כשטוען המלוה שהשליח נתן לו בפירוש על תביעת בע"פ ודאי לא שייך דין משואיל"מ דאף לאחר הפרעון השנית ששב השליח לעד לא שייך דהיינו לשיטות הסוברים דנוגע אינו פסול משום בע"ד. מ"מ מאי אינו יכול לישבע שייך הכא דהא החיוב שד"א שעל המלוה אינו כ"א מחמת שהשליח מעיד שלא נתן לו על חוב שבע"פ וזה כופר המלוה ונשבע להכחישו