אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות חושן משפט

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות חושן משפט

שאלות ותשובות יורה דעה

תשובה א

שאלה במקבלי עדות אם צריך להיות שלשה מומחים וגם לענין דרישה וחקירה בעדות ממון וגם אם לא הי' דו"ח וחזרו העדים מעדותן וגם לענין קבלות עדות שלא בפני בע"ד כאשר יבואר הכל בהתשובה ויובן תוכן השאלה:

תשובה טרם אענה אעתיק לשון הרי"ף בס' תשובותיו סי' ר"א וז"ל. שאלה אם הוציאו בפני ב"ד שטר במקבלי עדות והעדים אשר נתקבלה עדותן מצוי' אם צריך ב"ד להזמינם שם כדי שישמעו מהם העדות בע"פ או לא ואם באו לב"ד והחליפו העדות המקובלת בפניהם אם יקבל מהם ויניח אותן המקבלים שקבלו מהן או נדון בזה כדין עדים החתומים שנעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא יתכן לחזור במה שקבלו וכתבו על פיהם מקבלי עדות. ואיזה הפרש יש בין עידי קבלה לעידי קיום השטר תשובה אם יהי' אותן מקבלי עדות בקיאים בדקדוק עדות ומבינים בחקירות עדים יפה יפה סומכים עליהם ועל הכתב ואין חוששין לעדים ואם לאו אין סומכין עליהם ולא בכתיבתן אלא סומכים על העדים עכ"ל ותו לא מידי בענין זה ובספר העיטור אות ק' מועתק מדברי הרי"ף ובזה"ל. רואים אם אותן מקבלי עדות בקיאים בדקדוק עדים ובחקירתן הולכין אחר השטר כו' ע"כ וכן הובא בנ"י פ' הגוזל בתרא ולכאורה יפלא מאד דהא הרי"ף בעצמו פוסק בפ' א' דיני ממונות דבעדות ד"מ תקנו חז"ל מפני נעילת דלת דלא נבעי דו"ח כשאין הדין מרומה לפום רהיטא דמיתי לומר שדעת הרי"ף דאף דלאחר התקנה לא בעינן בד"מ דו"ח מ"מ אם לא הי' דו"ח יכולין העדים לחזור ולהגיד דדין כיון שהגיד אינו אלא בהגדה בחקירה וכמבואר מלשון הרמב"ם פ"ג מהלכות העדות ובטור סי' ק"ט ויעוין בסמ"ע ס"ק א' שכ' שהמחבר דקדק ושינה לשונם משום דבד"מ ובכל מה שדנין הב"ד בזה"ז א"צ דו"ח וסיים בזה"ל והטור והרמב"ם לאו דווקא קאמרי ע"כ. ובאמת קשה לשמוע שכל מה שכפל הרמב"ם בפרק הנ"ל דרק לאחר החקירה אינם יכולים לחזור ולהגיד יהי' הכל שלא בדקדוק ומצאתי און לי בשו"ת הרא"ש ח"א סי' כ"ד אחר שהביא שם תשובת הרשב"א שמחליט להלכה דכיון דלאחר התקנה לא בעינן דו"ח וכל שגמרו העדים עדותן בפני ב"ד אף שלא הי' חקירה תו אין יכולין לחזור ולהגיד שהרבינו ישעי' הרב הראשון חלק על הרשב"א בזה כ' וביאר באריכות שגם מדברי הרמב"ם הנ"ל פ"ג מהלכות עדות מוכח להדי' דגם בזמנינו דלא מצרכינן דו"ח מ"מ הדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינו אלא כשהגדה יהי' עפ"י חקירה יעו"ש הרי מבואר מדבריו שדין זה תלי במחלוקת קדמונים והמחבר בש"ע ששינה מלשון הטור והרמב"ם אחז להלכה כדברי הר"ן שהביא בספרו ב"י והוא בשו"ת הר"ן סי' ל"ד וסי' מ"ז דאף בלא חקירה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חו"מ וזה ממש כדעת הרשב"א בתשובה שמובא בהרא"ש הנ"ל אבל להסב כוונת הרמב"ם ממשמעותו אין לשמוע ובפרט שכדבריו מבואר בשם הרבינו ישעי' הראשון כנ"ל אבל מדברי שו"ת אלפסי הנ"ל מבואר ג"כ להדי' שמחלק בדין כיון שהגיד ק הגדה הנעשה עפ"י חקירה ובין כשלא הי' חקירה כ"נ מפשיטות לשון הירושלמי והתוספתא עד שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו כו'.

וליישב תמיהת חכם השואל שבשו"ת הר"ן סי' ל"ד אקדים להציע דברי הר"ן בזה"ל עוד שאלת שמעמידך ע"ד בדין כיון שהגיד שום אינו חו"מ בעדות ע"פ שלא על כת"י על איזה צד נאמר בין לאיסור בין להיתר בין לחיוב וזכות. אם אחר שבא לב"ד וקבל עדותן כראוי בעדות דלא בעי חקירה מדינא או מתקנתא ולכך לא עשו חקירה אם יכולים לחזור ולסתור עדותן כ"ז שלא יצאו מב"ד או אפי' יצאו מב"ד כ"ז שלא נחקרה עדותן ואע"ג דלא בעינן חקירה ואפי' לא נתנו אמתלא למה שהעידו בראשונה כמו שנראה לכאורה מהאי דרמב"ח בפ' האשה שנתארמלה גבי אנוסי' היינו דתלי טעמא כיון שהגיד שוב אינו חו"מ ומהאי דר"ל עדים החתומים עהש"ט נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלמא חזרת ההגדה בחקירה תלי' מילתי' כמו שנראה מבואר מהירושלמי שהביאו קצת מהמפורשי' והביאו הרב בעל העיטור. עדים שהעידו בין לאיסור בין להיתר בין לקרב בין לרחק כו' וחזרו ואמרו מבודין אנו אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד נאמנים כו' אלמא דבכל עדות אין בה משום חו"מ כ"ז שלא עדותן והקשיתי ע"ז אם כן הוא שיכולין הם לסתור דבריהם כ"ז שלא נחקרה עדותן בלא אמתלא גם אחר שיצאו מב"ד אפי' בעדות דלא בעי חקירה א"כ אם נפסוק הדין ונפרע החוב ונאכל הדבר או נשאת האשה ויחזורו העדים ויאמרו מבודין אנו ההשב ישיב הממון ותצא האשה מאישה וזה מן התימא אלו הי' דבריך עכ"ל השאלה והי' תשובת הר"ן ע"ז דלפי האמת אחר התקנה דבד"מ לא בעינן דו"ח מיד שגמרו העדים עדותן בפני ב"ד שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד. ולפמ"ש שלא כן דעת הרי"ף והרמב"ם נשאר עליהם תמיהות השואל אמנם בלא"ה עדיין לא עלתה בידי בכל מ"ש כ"א להחזיק דינו של הרי"ף שלפי דעתו דבעדות בלא חקירה ישנם בחוזר ומגיד יפה השיב שאם הב"ד שקבלו עדותן לא הי' בקיאים בחקירה יפה יפה סומכים על העדות אבל עדיין קשה כיון דל"צ כלל חקירה אף בב"ד מומחה ליכא חקירה וא"כ למה תלו בבקיאות מקבלי עדות הלא סתם כל קבלות עדות בב"ד אינם בחקירה. ע"כ לבי אומר לי שדעת הרי"ף דאף לאחר התקנה לא בטלו חז"ל מכל וכל צורך החקירה דמפני נעילת דלת די מה שלא צריכין השבע חקירות באיזה שבוע באיזה שבת בכמה בחודש כו'. שבחקירות כאלו בקל יבואו עדים לטעות או לומר אינו יודע ויבוטל עדותן אבל עכ"ז אין להב"ד למנוע מלחקור העדים בחקירות לפי צורך הענין ולפי ראות עיניהם שהוא רק לברר האמת לאמיתו ולגדור בפני כל חששות טעות המשגה אף שהוא בדרך רחוק וכדומה דכשם שחשו חז"ל לתקנות התובעים כך צריכים לחוש לתקנת הנתבעים ולזה הוצרך הרי"ף שיהי' מקבלי עדות בקיאים בחקירה יפה יפה אבל לא נתכוון לשבע חקירות שביטלו חז"ל בתקנתם בעדות ד"מ וא"ל מה שהביא הבעל עיטור דברי התוספתא הנ"ל כיון דגם בזמנינו מוטל על כל ב"ד מקבלי עדות לעשות חקירות כנ"ל אבל דעת הר"ן והרשב"א שאחר התקנה יש לקבל עדות בלי שום חקירה ע"כ הוצרך לפרש דברי התוספתא והירושלמי הנ"ל כמבואר להמעיין בדבריהם לפי"ז א"ש כל מה שכ' הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות דגם אחר התקנה אם הי' קבלות עדות בלי חקירה שהיתה נראית נצרכים יכולים העדים לחזור ולהגיד.

ודרך פלפול יש לתלות מחלוקת שבין הרי"ף והרמב"ם והרבינו ישעי' ובעל העיטור הנ"ל ובין הר"ן והרשב"א הנ"ל במחלוקת שיש בין הקדמונים בענין צורך החקירות בדין מרומה כמבואר בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו מוזכר ברמ"א סי' ט"ו שכ' בעצמו שדעת הרמב"ם במ"ש דבדין מרומה בעינן דו"ח כמו בד"נ היינו שבע החקירות, והריב"ש קיים מסברא דנפשי' שגם בדין מרומה א"צ אלא חקירות כל מה שאפשר ובמהרח"ש חלק א"ע סי' י"ח האריך בזה בקיבוץ דיעות הרבה מהקדמונים שהי' סוברי' כדעת הריב"ש הנ"ל ופשוט שלפי דבריהם דאף בדין מרומה לא בעינן שבע חקירות רק שארי חקירות הבאות לפי הצורך הנראה להדיינים: ממילא נשמע דכשאין הדין מרומה יכולי' לקבל העדות בלי שום חקירה מלבד המוזכר בש"ע חו"מ בסי' כ"ח סעיף ח' אמור האיך אתה יודע כו' שאין שאלה זו מכלל שם חקירות כמובן יעוין בדברי המ"מ בה"ג פי"ג הלכה ט"ו ע"כ לדעת הרשב"א והר"ן בכל עדות שאין בו דין מרומה די בכוון עדותן לפני הב"ד אף אם לא נחקרה כלל אבל הרי"ף והרבינו ישעי' ובעל העיטור וכרמב"ם לדיעה א' נתכוונו. דבדין מרומה בעינן חקירות כמו בד"נ. ובדין שאינו מרומה נחתינן דרגא מפני תקנת הלווין שלא להצריך השבע חקירות אבל עכ"ז אין למנוע מלחקור היטב בכל מה דאפשר וא"ש לדידהו דברי הירושלמי והתוספתא הנ"ל דאף לאחר התקנה אם לא נחקרו העדים בעדותן עדיין יכולי' לחזור ולהגיד ובזה סרה תמיהת השואל שבשו"ת הר"ן וצדקו יחדיו כל דברי הרי"ף והעיטור שהצריכו שיהי' הדיינים מקבלי העדות בקיאים בחקירות ובאם לא הי' חקירות יכולים העדים לחזור ולהגיד ואוסיף עוד קצת נופך שאף היכא שביד העדים לחזור ולהגיד עכ"ז אם אינם מצוין בעיר אין צריך לחוש דשמא אם היו כאן הי' חוזרים ומגידים אבל כשמצוי' בעיר והנתבע טוען שיחזירו מעדותן מוטל על הב"ד להזמינם לשמוע דלמא יחזרו.

ובזה יש להבין גם מ"ש באס"ז לב"ק דף קי"ב סוף ע"א בזה"ל. קבלת עדות דין הוא וצריך שלשה יודעים בהלכות עדות וחקירותיו וכל שבא לפני ב"ד שטר קבלת עדות ומפקפקו בקבלות העדות אם העדים בעיר מביאין אותם לפניהם. ואם לאו סומכים על קבלות העדות וכן הסכימו מקצת גאוני' בב"ב פרק יש נוחלין בביאור שמועת ב"ד בפר ב"ד לא דייקו עכ"ל והנה פשוט דלא כלל בתר בי דינא לא שייך היכא שהספק הוא שיש לחוש שאינם ראוי' כל להיות נקראים בשם ב"ד אבל היכא שהיו ב"ד רק שאנו מסופקים דלמא עשו שלא כהוגן הכלל בידינו דלא דייקינן בתר ב"ד ומ"ש האס"ז ומפקפקים בקבלת העדות אין הכוונה שהי' הפקפוק אם היה המקבלים עדות ראוי' להיות ב"ד אלא שהי' הפקפוק בענין הקבלה בעצמה כלומר אם חקרו העדים בעת קבלת עדותן או לא. דאם נחקרו שוב אינם חו"מ ואם לא נחקרו חו"מ ולענין זה ג"כ לא שייך ב"ד בתר ב"ד לא דייקו דהא באמת מועיל הקבלת עדות אף בלא חקירה כ"ז שאינם חוזרים ומגידין וכיון שלא הי' הפקפוק אלא אם נחקרו העדים או לא. ע"כ פסקו דאם העדים בעיר מביאין אותן לפניהם דאם יחזרו ויגידו לא יהי' אפשר לחייב את הנתבע מחמת עדותן הראשונה דהא איכא לספוקי דלמא לא הי' הגדת העדות עפ"י חקירה ובידם עדיין לחזור מעדותן וכ"ז הוא הדין שבשו"ת אלפסי הנ"ל: ואפשר עוד לומר דמ"ש באס"ז אם העדים בעיר מביאין אותן לפניהם אין הכוונה לקבל שנית מה שהעידו כבר אלא ששואלים אותם תחלה אם הגדתן הראשונה הי' עפ"י חקירה ואם יאמרו שנחקרו בודאי אין יכולין לחזור ולהגיד ואם יאמרו שלא נחקרו שומעים אם רוצים לחזור ולהגיד ופוטרים את הנתבע אבל אם אין עדים לפנינו אף כשידוע בודאי שלא נחקרו עדותן מתקיימת עדותן הראשונה מצד חזקה שלא יהי' חוזרין ומגידין ומה שמסיים באס"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקו אינו אלא לסימן הזכרת הסוגי' שבב"ב ששם ביאר דין זה בשם מקצת הגאונים:

העולה מכל הנ"ל שהרי"ף לא השיב רק לענין דין חו"מ אם היו הגדת העדים בלא חקירה ומה שאי' אח"ז בספר העיטור והלכתא קבלות העדות צריך שלשה ומומחים כו' המה דברי עצמו. וכן מבואר מתוך דברי הרבינו ירוחם בנתיב ב' ח"א שכתב תחלה קבלות עדות צריכה בפני מומחי' שלשה כו' עד ואין דנין אותו עפ"י אותו שטר ואח"ז כ' רב אלפסי בתשובה אם באו לפני ב"ד כו' עד ואם לאו אין סומכין אלא על העדים עכ"ל הרי"ף עכ"ל והש"ג שסביב המרדכי בפ"ב דכתובות לא דק במה שערבב וכ' גם חידש דין של העיטור ע"ש תשובת האלפסי גם מדברי היש"ש ב"ק פרק יו"ד נראה שלא נחית לזה וקרוב לשמוע שנמשך למה שנראה בש"ג וסבר שהכל משו"ת הרי"ף:

ומעתה דעת לנבון נקל שכיון שבעל העיטור לרבינו ירוחם כתבו בפ"ע להלכה דלקבלות עדות בעינן שלשה ומומחים ולא רמזו בדין זה לחלק בין איכא עדים במתא כו' לעכובא הוא. יהי' מאיזה טעם שיהי' יש לי אריכות דברים בזה בדברי ספרי שו"ת קדמונים מגדולי גאוני ספרד המובא במהרח"ש ובספר כנה"ג זה אומר בכה וזה אומר בכה ואיזה מאותן ספרי שו"ת אינם ס"י ולא ירדתי על מה הוטבעו דבריהם אבל אחרי שכבר נקבע בסתם בש"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף כ"א להלכה כדברי העיטור הנ"ל וכאלו אין חולק עליו בזה וסתמא כפירושו דלעכובא אין בידינו להכריע לחייב אדם עפ"י עדים בקבלה כזו ולא עדיפא מהיכא דאיכא ספיקא דדינא בהכשר העדים

ומלבד כ"ז לפי מה שנודעתי מפי הקצין מ' בער יאקיר הי' הג"ע על השו"ב דקהלתו. שהי' בעיר בעת קבלת העדות ולא הודיעו כלל ולא הזמינהו להיות במעמד קבלת עדות עליו א"כ בודאי בטל כל קבלת עדות כמבואר מתוך שו"ת מהרש"ל בסי' י"א שאם נתקבל עדות אדם שלא בפניו להוציאו מחזקת כשרותו אף לשיטת ראב"ן וראבי' מתבטל העדות דלא הקילו רק בממון הקל וסברא זו כ' הרמ"א בתשובה סי' י"ב דלא הקילו אלא בממון הקל ומטעם הפקר ב"ד הפקר ואני אתפלא מאד מאד על כבוד המופלג המו"צ מה ראה על ככה להזדקק לגבות עדות שלא בפני הבע"ד עאכו"כ בהוצאת אדם מחזקת כשרותו ולהכרית אוכל מפיו להעבירו מאומנתו עוד זאת נודע לי מפי הקצין הנ"ל שלא עשו איום על העדים ושהי' הקבלות כל השלשה עדים זה בפני זה במעמד א' וכ"ז מתנגד לדין הגמ' והש"ע. ובמהרח"ש סי' הנ"ל מבואר עוד בשם כמה גדולים דאם נודע שמקבלי עדות לא עשו איומים ולא קבלו בפני הבע"ד בודאי בטל קבלותן וחוזרים לגבות עדות:

לא אכחד תחת לשוני שמחמת זה יש לדון כל הענין לדין מרומה מצד איזה טינא נגד השוחט שלא סר סכינו לפניו ואינו מחזיק את עצמו ככפוף תחתיו וז"ל מהריב"ל חלק ג' סי' פ"ד חקירה ה'. החקירה הה' שמה שאמר הרב המובהק מוהרר אלי' מזרחי ז"ל בקדושי עזוזא מטוריא דכיון שהעדות נתקבלו שלא בפני האשה בהיותה בעיר מוכח דהוא דין מרומה אם נאמר בנ"ד נמי הכי כו' ע"כ:

ומעיקרא דדינא פירכא על כל מה שרצה לצדד בהכשר גב"ע בשלשה כשהיה ביניהם חד דגמיר מטעם דדין גביית עדות לא חמירי לדעתו מעשיות פס"ד וכשם ששלשה הדיוטות אם איכא חד דגמיר הוי כב"ד לכל דבר כמו כן הוי כב"ד לענין קבלות עדות לו יהי' כדבריו בזה המתנגד לדברי העיטור והרבינו ירוחם המובאים לפסק הלכה בש"ע ובלבוש עטרת זהב הלא פשוט ומבואר בש"ע סי' ג' דשלשה הדיוטות אינם יכולים לכוף את האדם לדון בפניהם אם לא כשהנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו והרי קבלות העדות הי' בלי שום הודעה תחלה להבע"ד וכיון שקבלות עדות הוי כגמר דין אין לנו עשיות דין בכפי' יותר מזה וגם הלא ידוע לפי הנהוג במדינת שונות מכמה מאות שנים שבכל עיר גדולה יש ב"ד קבוע רב ודיינים וכל אנשי הכפרים והדרים בעיירות קטנות הנצרכים לאותו העיר סרים למשמעת הרב והדיינים דשם ואין חיוב על שום אדם לעמוד לדין לפני שום חכם שבעדתו וכל הרוצה לתבוע את חבירו בעוד הי' יד ישראל תקיפה הי' צריך לילך לרב עיר הגדולה ולהזמין את הנתבע לשם לדון בפניו והב"ד שעמו שהומחו לב"ד קבוע על כל אנשי הגליל וא"כ איככה יעלה על הדעת שיהיה בכח אנשי העיר שדינם כישובים לראש הקהלה להזדקק שלא מרצון הבע"ד. ובלי הסכמת הרב לשום פס"ד או גב"ע שהוא כגמר דין ודמי ממש כאלו הי' גב"ע ע"י שלשה תוך העיר מקום ישיבת הרב והדיינים שהמה הב"ד של הגליל:

מכל הנ"ל יבין וישכיל כבוד הרב המופלג המו"צ שלא טוב עשה בקבלות העדות ולא הועילו מעשיו אף אם הי' גם השניהם הנטפלים עמו בכלל גמירי ויש עוד מקום לבעל דין לומר קים לי כמהרש"ל בתשובה הנ"ל שמחליט בפשיטות דבכה"ג תו לא מקבלינן בשום ב"ד עדות העדים דהוי כנוגעים להחזיק דבריהן הראשונה כו יעו"ש:

עד בשחק שבעוד לא נודע לי גופא דעובדא הי' על לבבי להפוכי בזכותא דמעלתו לפי האפשר אבל מה לעשות אחרי שנתברר לפני מעין כל המאורע שעשה מעלתו בזה שלא כדין. תיתי לי דלא מחניפא אף לגברא דכוותי' ויהי' דברי אלה על לבב כבודו תמיד להיות מתון בהוראותיו ובכל אשר יעשה אז ישכיל ואז יצליח וד' יהיה בעוזרו:

אגב אמינא דלפמ"ש לעיל יש ליישב דברי מהרי"ט חלק חו"מ סי' מ"ו שמחליט שם דגב"ע שאין בה מו"מ יכולה היא שתתקיים עפ"י ג' הדיוטות ומוסיף עוד מדעתו דאף היכא דליכא בי' חד דגמיר והשיגו בקצה"ח בסי' ע"ט בתיובתא לדבריו מדברי בעל העיטור הנ"ל שכ' בפשיטות דלקבלות עדות בפני ג' מומחים הן אמת שמתוך דברי התשובות מיוחסת סי' קי"ב מבואר שלא כדברי העיטור הנ"ל וסברתו של מהרי"ט לחלק בין היכא דבעי מו"מ או לא והוא סברת הקדומה המובאה בספר אס"ז למס' כתובות דף כ"ב על שיטה ישינה וכ' שם עוד בזה"ל קיום שטרות אע"פ שאין צריך מו"מ טעם אחרינא הוא שלא יהי' בעד מפי עד וכבר ציינתי זה בגליון ש"ך חוה"מ שלי בסי' ג' ס"ק ה' והארכתי גם בדברי אס"ז בשם עליות רבינו יונה במס' ב"ב דף ג' ע"א יעו"ש ובביאור דברי שם והגהות מיימוני פ"ו מהלכות עדות לא עת האסף כאן רק שעכ"ז התמי' קיימת על מהרי"ט שלא הזכיר דעת העיטור הנ"ל אבל לפי דברי אפשר לומר דמהרי"ט הי' מפרש דברי העיטור שמיירי בקבלות עדות שלא ברצון הבע"ד וסובר כדעת הרמב"ם דאף דיחיד מומחה יכול לדון ביחידי בע"כ. מ"מ הודאה בפני יחיד מומחה לא הוי הודאה וכפי דעת הסוברים דה"ה שיחיד מומחה אינו יכול לגבות עדות וממילא י"ל סברא פשוטה להצריך שלשה מומחים בקבלות העדות היכא שהקבלות עדות הוא דרך כפי' והתשובת המיוחסת הנ"ל לשיטתי' שכ' שם להדי' שיחיד מומחה יכול לגבות עדות ביחידות ודברי מהרי"ט אמורה להדי' במעשה שהי' לפניו שהי' גב"ע בפני שלשה ובמעמד הבע"ד וברצונו ע"כ לא חש שיהיה סתירה לדבריו מדברי העיטור וכ"ז אני כותב רק להציל את המהרי"ט שלא יהי' ח"ו כמעלים עין מדברי הקדמונים הבעה"ע והר"י אבל להלכה לא לבי הולך לחוות דעי לזוז מדברי המחבר ש"ע סי' כ"ח:

ולפום רהיטא יש להסביר בטעם דעת העיטור עפ"י דאי' במס' סנהדרין דף ג' ע"א באוקמתא דר"א ברי' דר"א אלא מעתה טעו לא ישלמו כ"ש דנפיש יושבי קרנות ומפרש רש"י דלא איכפת להו למגמר והר"ן בחידושיו מסביר ביותר בזה"ל כ"ש דנפישי יושבי קרנות כלומר שלא ישגיחו בענין הדין לדורשו ולחקרו ולידע בורי' של דבר אם לא יתחייבו בתשלומין אם טעו לפיכך חייבו אותן בתשלומין כדי שיחקרו הדין כפי כחם וידיעתם עכ"ל ופשוט דאם מקבלי עדות טעו בקבלות עדים והדין לא נפסק על ידם. רק ע"י ב"ד אחר אין לחייב את המקבל על גרם היזק שבא בטענותם ושפיר איכא למיחש בענין קבלות העדות שלא בב"ד אשר גמר הדין לפניהם שלא ישגיחו לכוון בקבלת העדות על צד הנכון ע"כ שורת הדין דבכה"ג מהצורך שיהי' כל שלשתן מומחים וא"צ למ"ש בזה בספר נתיבות המשפט סי' ע"ט יעוין בספר טורי אבן במס' ר"ה באבני שוהם שהמציא בחריצתו דלדעת הסוברים בטעם דאין עד נעשה דיין משום דבעינן שתהי' ההזמה יכולה שתתקיים לפני מקבלי העדות אי אפשר מדאורייתא לקבל עדות כ"א בשלשה מומחים דהזמה קנס הוא ובקנס בעינן מדת ג' מומחים יעו"ש ועלתה לי בדבריו אריכות פלפולים אכ"מ ודו"ק דברי הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל:

תשובה ב

אחד מהשואלים שלח אלי פלפול על דברי תשובתי הנ"ל והשבתי לו שנית בזה"ל:

תשובה פתח דבריו יעיר להיות כמשיג על דברי כאלו טעיתי בדבר משנה ואני לא ידעתי מה שח הלא פשוט ומבואר שמן התורה משפט א' הוא לדיני ממונות כמו לד"נ וכשם שד"נ בעינן דו"ח דהיינו כל שבע חקירות כמו כן ד"מ וממילא גם בד"מ לא הי' נקרא משנחקר עדותן כ"א כשנחקרה בכל שבע חקירות ודברי המשנה א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח נשנית לפי דין תורה וממילא לא הי' מציאות להכשיר שטרות מאוחרים אף לשיטת הסוברים דשטר מועיל מדאורייתא אמנם חז"ל חששו לנעילת דלת ותקנו שלא להצריך בד"מ דו"ח כ"א בדין מרומה ודעת כמה מהקדמונים שזכרתי בשמם בתשובתי שלאחר תקנות חז"ל הנ"ל אנן יכולין לקבל עדות בלי שום דו"ח ומיד שכוונו עדותן מתקיים עדותן ואינם יכולים לחזור ולהגיד ודברי התוספת' משנחקרה עדותן כו' לא שייך אלא בדין מרומה ולדעתם גם בדין מרומה ליכא חיוב שבע חקירות כ"א איזה חקירות היאותות לפי צורך הענין אבל דעת הרמב"ם בדין מרומה העמידו על ד"ת להצריך כל הז' חקירות וכן ביאר דבריו בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו ולשיטתו י"ל דבדין שאינו מרומה אף שמחמת תקנת חז"ל לא צריכין ז' חקירות עכ"ז יש להב"ד לחקור איזה חקירות שאין בסיבתן חשש נעילת דלת וה"ז מצאתי מבואר יותר להדיא בדברי הרמב"ם בפירוש משניות להרמב"ם על משנה א' דיני ממונות וז"ל א' בד"מ בדו"ח זהו דבר תורה אבל כדי שלא תנעול דלת אמרו שלא יאריכו הדרישה וחקירה בד"מ ע"כ הרי מבואר כדברי בשיטות הרמב"ם וכן צ"ל לדעת הרבינו ישעי' המובא בשו"ת הר"ן שהבאתי בתשובתי הראשונה ולפי"ז מתפרש היטב התוספתא משנחקרה עדותן כו' שקאי גם לאחר התקנה ואף שלא בדין מרומה [שנתקשה בו השואל שבשו"ת הר"ן בסי' ל"ד] ועולים יפה דברי רב אלפסי בתשובתו ובעל העיטור שמצריכי' שיהי' הב"ד מקבלי עדות בקיאים בחקירות העדות. כ"ז תמצית דברי בתשובתי. ואין מציאות מקום השגה ע"ז כי לא מלבי המצאתי שום דבר מחודש כ"א אשר מבואר ומובן בפשיטות מתוך דברי הקדמונים העליתי בכתב וכל המעיין בצדק יראה שכל מה שכתבתי בזה הוא אמת לאמיתו וכ"מ שנמצא בברייתא ובמשנה דשט"ח מאוחרים כשירים מיירי לאחר תקנת חז"ל ולשיטת הרמב"ם וסייעתו הנ"ל מה שאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן א"ש בפשיטות דגם לאחר תקנות חז"ל חוקרים איזה חקירות רק שאין מאריכין בהן גם אין צריכין לשבע חקירות ויפקח נא מעלתו עיניו ויראה שכן בררתי בעצמי בתשובתי ואי' איפוא מקום להשיג על זה או להיות כמכחיש את האמת:

גם במה שכפל עתה מעלתו שלדעת הרי"ף בעינן שיהי' מקבלי העדים מומחים כדברי העיטור. לא דק הלא כבר בררתי לעיניו מתוך דברי הרי"ף בעצמו בתשובה ומתוך ספר רבינו ירוחם שמלת מומחי' לא נזכר בדברי הרי"ף רק בדברי העיטור ותורף תשובת הרי"ף לא הי' אלא בדין חוזר ומגיד כשלא היו מקבלי עדות בקיאים בדקדוקי עדות ומבינים בחקירות עדות הן אמת שמדברי איזה מחכמי ספרד מובא בשו"ת מהרח"ש נראה שלא נחתו לזה ובודאי לא הי' למראה עיניהם ספר רבינו ירוחם ולא גוף שו"ת הרי"ף ואחרי שהודעתי לכבוד מעלתו כל כל הנ"ל הי' עליו לחזור מדבריו הראשונים ולקבל האמת. ועל העיטור לבד לא יפלא כלל במה שמצריך מומחים דאפשר לומר שהולך בשיטת רמ"ה שמצריך תמיד שלשה דגמירי ויעוין באו"ת סי' ג' והחרשתי בזה בתשובתי הראשונה כדי שלא ליתן פתחון פה לשכנגדו לומר דלפי פסק הלכה כהרא"ש לא צריכי' ג' דגמירי כמו כן הקבלות עדות. א"כ המצאתי טעם נכון לחלק בין סתם ב"ד ובין מקבלי עדות למען יצדקו יחד לדינא כדברי הש"ע דלב"ד די בחד דגמיר ולקבל עדות בעינן ג' מומחים והיינו דגמירי וכ"ז הי' למעלתו להציץ בשכלו ולהיות נמשך לדברי ודברי הנתיבות בזה דחוקי' מאד כמובן:

ולסתור יתר דבריו במה שפלפל בדין אין עד נעשה דיין וערב לבבו לפרש בדרך רחוק דברי התוס' במס' ב"ק דף צ' ובמס' כתובות דף כ"א ע"ב ד"ה הנח אין הדעת סובלת לשמוע. דהתוס' כתבו בפירוש בזה"ל ואם העדים נעשו דיינים כו' שלא יקבלו הזמה על עצמן כו' אם העדים קרובים לדיינים אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהן כו' עכ"ל. מבואר להדי' שמשכחת הזמה בב"ד אחר רק דבעינן שיהי' שייך הזמה גם בפני מקבלי העדות והן לא יקבלו הזמה על קרוביהן ולא כדברי מעלתו שרוצה לומר שכוונת התוס' שנתבטל למפרע גמר הדין או שעפ"י קורבה של הדיינים נתבטל גם עדות אחרים אשר יאמרו ששמע עדותן של אלו בפני אותו הב"ד וע"כ לא הי' משכחת הזמה בשום ב"ד. וכדי לבאר לעיני כבודו יותר שגגתו בגוף הענין הנני להציע לפניו דברי המרדכי פי"ב דין תרצ"ו ובזה"ל. אמרי' בירושלמי מנין שלא יהי' דיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג עפ"י עדים הרוג עפ"י דיינים מה עדים אינם קרובים אף דיינים אינם קרובים והלכתא בין הדיינים בין הלוה והמלוה בין הערב קרובים לעדים פסולים וכן הדיינים והכי איתא בירושלמי קרובי הדיינים לא יעידו משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי לא יקבלו הזמה מקרוביהם ומהאי טעמא נמי אמרינן אין עד נעשה דיין בדיני נפשות משום דהוי עשאאי"ל מיהו אומר השר מקוצי דלעולם קרובי הדיינים כשרים דהו"ל עדות שאי"ל בב"ד אחר אבל הכא אין עד נעשה דיין שאאי"ל אפי' בב"ד אחר שהרי לא נתקבל עדותן בב"ד כשר שהן עצמן היו דיינים מאחר שהוזמו איגלאי מילתא למפרע דפסולין היו ואפילו למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל נראה דמאותו דבר עצמו מיהא הוא נפסל למפרע עכ"ל הרי להדיא דהשר מקוצי הוא שהמציא הטעם כיון דע"י הזמה יהי' למפרע העדים רשעים ויתגלה שלא היו ראוי' להיות דיינים ושב הגדת העדים להיות כהגדה חוץ לב"ד ולא שייך הזמה כלל בשום ב"ד. משא"כ כשהעדים קרובים להדיינים דמשכחת הזמה בב"ד אחר וע"כ חולק השר מקוצי על הטעם הראשון שהוא הטעם שהוזכר בתוס' ב"ק וכתובות הנ"ל ודלא כדברי מעלתו שחשב לומר שהטעם הראשון שבתוס' הוא מחמת שיתגלה למפרע פסול הדיינים שהוא טעמו של השר מקוצי החולק עם התוס' בזה.

ומה שדימה מעלתו לומר דלפי דעת הסוברים דגם בדיינים נמצא א' מהם קרוב או פסול דינם בטל הטעם שעל הדיינים יש גם שם עדים ומזה הוסיף עוד לעצמו שאם שמעו עדים קבלות עדות בפני דיינים שא' מהם הי' קרוב לעדים הראשונים נתבטלה עדותן מדין נמצא א' מהם קרוב או פסול דהא עדים ודיינים כחדא נינהו כ"ז דברי שגגה מעולם לא עלה על דעת חכם לומר שיהי' על הדיינים מקבלי עדות שם עדים והסוברים דגם בדיינים אמרי' נמצא א' מהם קרוב או פסול דינם בטל אף אם הי' חמשה דעתם כן בכל משפט דינם אף כשאינו ע"י קבלות עדות כ"א על טענת התובע והנתבע ואינו מחמת שחשבו שהדיינים המה עדים על הטענתם דא"כ לא משכחת דיינים דהא נעשו עדים. אלא טעמייהו דילפינן במה מצינו דיינים מעדים כשם שאמרה תורה גבי עדים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כמו כן בדיינים וכן ביאר להדיא בשו"ת מהרח"ש סימן י"ח שמשם מקור דין זה אם גם בדיינים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאתי' לי' מדברי הירושלמי אמרה תורה כו' הרי דילפינן דיינים מעדים ומה יאמר כבוד מעלתו לשיטת הסוברים המבואר בח"מ סי' ל"ו דלא מיפסל מדין נמצא א' מהם קרוב או פסול אלא א"כ נתכוון להעיד ובא לב"ד והעיד ובאמת לגבי דיינים לא מיקרי כל נתכוון להעיד דהא אינם נתכוון רק לשמוע להבין אשר יאמרו הבע"ד והעדים ולא להעיד ע"ז בשם ב"ד ופסול נמצא א' מהם קרוב או פסול אינו רק כשמתכוון בשעת השמיעה להעיד על הדבר ועוד מילין בפי אבל אין רצוני להטריח את עצמי ואת כבוד מעלתו בכדי די והותר במ"ש היום יום ג' כ' תמוז תקפ"ז לפ"ק פהע"ק לייפניק הק' ברוך תאומים פרענקיל:

תשובה ג

שלום לכבוד מחו' ידידי הרבני המופלג וכו' כש"מ מוהרר זאב דוב שיף נ"י:

מה שמקשה מעלתו שמדברי התוס' בריש ב"מ בד"ה ולחזי זוזי ממאן נקט מה שפירשו בשם ר"ת שהמוכר יפטור מן השבועה א' מהם יחייב השני שד"א מבואר שלא כדברי הש"ך בחו"מ סי' פ"ז ס"ק ל' ול"ה ובסי' צ"ב ס"ק ט' שמחליט שם דע"א המחייב שבועה אין יכול לפטור אותה שבועה כשנהפכת על השני נפלאתי מאד וכי אמר הש"ך שאין כח לע"א לחייב וגם לפטור אף היכא שחלים החיוב והפטור בדברים נפרדים ופשוט שבכזה אף כשמעיד על השניהם בעדות אחת עושין עפ"י עדותו גם שניהם וכ"כ בשנים אוחזין מה שפוטר המוכר בעדותו הוא על החצי שמחזיק האיש שמעיד לו ומה שמחייב להשני השבועה הוא על החצי שני' שמחזיק השני ולולי תקנת חכמים שתקנו זה ישבע וזה ישבע הי' החלוקה ביניהם בלא שבועה כ"א הי' מחזיק בחצי ועתה אף אחר תק"ח אם המוכר מעיד לאחד הוא אומר לחבירו מן השבועה שהטילו חכמים עלי להחזיק בחצי שבידי אני פוטר א"ע בעדות המוכר שמדבריו נשמע שקניתי ממנו עכ"פ החצי שבידי וגם אני משביעך שד"א על החצי שבידך שאתה רוצה להחזיק בו בטענתך כי המוכר מעיד שגם אותה החצי שבידך קניתי אני ממנו ומה שמפקפק מעלתו על טעם דינו של הש"ך לא ידעתי כוונתו כי דברי הש"ך נוחים להאמר שאין עדות ע"א אלים כ"כ לגרום להטיל שבועה על א' ובעדותו זאת יפטור את שכנגדו כשהמחויב השבועה מהפכו עליו ובפרט כשהוא חשוד. נחזי אנן לחד סברא המוזכר בהרא"ש דילפינן שמועיל עד המסייע לפטור מק"ו אם יכול ע"א לחייב שבועה מכ"ש לפטור בודאי לא אתי' בזה הק"ו שיהי' כח בעד לעשות ב' פעולות בב"א ובתשובת מיימוני סי' ס"א הרחיב עוד לומר שאם נאמר דכשכנגדו חשוד יפעל העד שהתובע יטול בלא שבועה הוי כקם לממון ושאני גבי נסכא דר"א שהי' ביד התופס למפטר ע"א בטענת לא חטפתי והי' פטור בשבועה יעו"ש מה שמאריך בזה גם בנסכא הוא גופא מחזק דברי העד שמודה לדבריו שחטף ועשה מעשה הנראית לגזילה ועולה בדעתי לתרץ בזה מה שקשה על תוס' שמקשים בסוגיא דהאי רעי' וא"ת מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא כו' ובנסכא כו' יעו"ש למה לא הקשו קושי' זו על המשנה דאלו נשבעין ונוטלין כו' די"ל על המשנה לא קשה דלמא מיירי שהחיוב שבועה בא ע"י ע"א וכה"ג ליכא למימר מתוך שאיל"מ דא"כ קם העד להדיא על ממון לכן לא הקשו רק בסוגיא דהאי רעי' דשם השבועה הוא ע"י העדאות עדים שמחייבים שבועת מודה במקצת:

מעתה נוכל לומר, עוד דאף לפי הנראה שלתירוץ הראשון שם בתוס' מדאוריי' אמרינן מתוך שאיל"מ בחשוד על השבועה אינו רק בשבועת מב"מ אבל ע"א נגד חשוד גם מדאורייתא אין החשוד מחויב לשלם שאין ע"א קם לממון ומתורץ בזה מה שמקשה מעלתו בסוגיא דשבועות דף ל"ב ע"ב מה מקשה הגמ' לימא לי' מי יימר דאישתבעת הא מדאורייתא א"צ שבועה וגבי שה"ע אזלינן בתר דאוריי' דז"א דמדאורייתא בלא"ה אין תועלת בעדותו נגד חשוד בכדי שלא יהי' קם לממון ואף אם נרצה לומר שגם ע"י ע"א משכחת מדאורייתא שנאמר בחשוד מתוך שאיל"מ והיינו היכא שבשעת עדותן עדיין לא נודע שהנתבע חשוד ולא אתי אז רק לשבועה וחיוב הממון אתי אח"כ ממילא ובפרט היכא שבאמת לא נעשה חשוד רק ע"י עשיות עול שעשה אח"כ אבל בהך גוונא שאיירי בסוגי' דהכל מודים בחשוד שמשביע ע"א להעיד על איש הידוע אז לחשוד כדי לחייבו ממון קשה לומר שמועיל מדאורייתא עדותו של ע"א שבא מיד על ממון ודמי למ"ש הרא"ש בריש ב"מ על דברי המקשים מסוגיא דשומר שמסר לשומר וקרא בשם קושי' של הבל והנה אפשר לצדד ולומר שעיקר התשובה לחשוד מדאורייתא הוא רק קבלת דברי חבירות בפני ב"ד שבעירו ויעשה מה שבידו לתקן אשר עוות ומתכשר אף במקום שיש לחוש שמערים בדבר ומה שמצינו בגמ' ובחו"מ סי' ל"ד חומרת באיזה חשודים שאין מועיל להם קד"ח לבדו שחיישינן למערים שהוא רק חומרת דרבנן וכאשר מצאתי סמוכין לזה מדברי פוסקים ולכך גבי חשוד שע"א יעיד עליו שייך גם מדאורייתא משואיל"מ דלא הוי העד הקם לממון כיון שביד החשוד אז בעמדו לפני ב"ד לשוב מאולתו בקד"ח ולא יותרץ דינו כדין חשוד נמצא אין העד גורם לו חיוב ממון רק הוא בעצמו הגורם הפסדו וסברא זו אלימא מסברת התשו' הנ"ל גבי נסכא דשם אין מנוס לו כ"א כשיטעון שקר נגד העד ומ"מ אמרינן שלא הוי העד כקם לממון מכ"ש הכא ובחשוד מחמת גזל ולדעת הב"ח בסימן הנ"ל שמתכשר אף לדידן כשמחזיר הגזילה אף בכפיות ב"ד פשוט לדעתי שמועיל החזרת הגזל שמחזיר בעת העדאות ע"א וקודם שנפסק דינו מתוך שאיל"מ אף שתשובתו מחמת אימת הדין מתוך שאיל"מ מ"מ לא יגרע מכפיות ב"ד ומ"מ מקשי שפיר על אביי ול"ל מי יימר דאף דמדאורייתא מועיל עדותו לחייב ממון ז"א דהא א"א שיתחייב בעדות ממון רק בגוונא שיש להחשוד תקנה להתכשר טרם יוחרץ דינו כנ"ל א"כ אכתי גם מדאורייתא לא הוי העד רק גורם דילמא באמת הי' החשוד עושה תשובה כנ"ל ולכך מקשי בגמ' מי יימר דמישתבע וממ"נ לא הוי כאן חיוב ממון גמור דאי אזלינן בתר דאורייתא אין החיוב ברור דלמא הי' מתכשר בתשובה ואי אזלינן בתר דרבנן שאין מועיל כעת התשובה דילמא קא מערים [יעוין בסנהדרין דף כ"ה] שלא ידונו במשאיל"מ א"כ שייך מי יימר כו' כנ"ל עוד י"ל דאף אם נאמר שגם מדאוריי' אינו מועיל תשובה אם היא בעת שנראה שצריך לזה להנצל מהפסד כנ"ל ולא מתכשרין כשמקבל עליו ד"ח בעת שמעיד עליו ע"א מ"מ אמרינן אחרי שכבר תקנו חכמים שלא ישלם כ"א כשישבע התובע אם התובע אומר שאינו רוצה לישבע מפטר החשוד הנתבע ושוב מתכשר ע"י תשובה ובטל החיוב ממון עפ"י העד מחמת תשובתו ופטור גם מדאורייתא קרינן בי' דלא הוי כעין עקירת הדאורייתא ע"י דרבנן רק כבירור שאין תשובתו ברמי' אחרי שאין פחד לנגד עיניו מחמת שא"א לחייב ממון עוד כי הוטל מדרבנן שבועה לשכנגדו ולא רצה לישבע ואף ר"פ שסובר דבתר דאורייתא אזלינן לא אמר רק במשחק בקובי' וכדומה שאין לעקור ממנו שם עדות מחמת פסול דרבנן אבל כאן בטל החיוב ע"י עדותו בא מחמת תשובה שעושה החשוד ולא למגן דין דרבנן כדי שלא נחשדו שעושה תשובה ברמי'. והנה מצאתי בקצה"ח סי' ס"ט שכתב שלכך אינו מועיל בחשוד תשובה אחרי שנפסק עליו שכנגדו ישבע ויטול ממנו משום דאמרינן קם דינא וי"ל דלא שייך קם דינא רק על מה שנחרץ עפ"י פסק מאת הב"ד וא"כ אליבא דדינא אחרי שתקנו חכמים שמחויב שכנגדו לישבע וכך אנו דנין כשישבע התובע ישלם תו לא שייך רק לענין זה קם דינא שלא יועיל תשובת החשוד להיות פטור מלשלם מדרבנן כשירצה הכנגדו לישבע וליטול אבל הדין דאוריי' מתושאיל"מ ובלי שבועת התובע שלא יצא כלל פסק זה מפי ב"ד שפיר נעקר ע"י התשובה שעושה החשוד אח"כ ומבוטל החיוב ממנו שהיה הע"א גורם על החשוד מדאורייתא א"כ תמיד מתלי תלי החיוב שעושה העד מדאורייתא על החשוד אף אם החשוד צריך לתשובה לילך אל מקום שאין מכירין שאין בידו לשוב לכשרות בקד"ח מיד בב"ד כשיעיד עליו העד דאף לאחר פסק ב"ד מועיל לו התשובה שיעשה להפקיע החיוב דאורייתא כשילך למקום שאין מכירין או כשמזדמן לו להחזיר האבידה בד"ח שמועיל תמיד ובכל החשודים ואין מתנגד לו מה שפסקינן קם דינא כי לא יצא כלל מפי ב"ד דין דאורייתא מתושאיל"מ והוי לענין דין דאורייתא כמו חשוד השב קודם שבא לב"ד וא"כ עתה שעכ"פ מחמת תק"ח נמנע מב"ד לפסוק הדין דאורייתא שוב אין לחייב משום שה"ע את ע"א רק מדרבנן שאין עומד להתבטל לעולם ע"י תשובת החשוד כי לענין זה לבד קם דינא וע"ז מקשה הגמ' שפיר ול"ל מי יימר דמישתבעת ימחול לעיין בזה כי הוא עיון דק:

ואשר אתפלא על מעלתו דקארי לה מאי קארי לה דהא שפיר אתי' דברי הגמ' ול"ל מי יימר אליבא דהילכתא כדפסקינן כראב"י שפוטר גם במשחק בקובי' בשה"ע וסברינן דלא אזלינן בתר דאורייתא היכי דמדרבנן נפקע ממנו שם העדות והנה ראיתי בתומים סי' צ"ב ס"ק ט' שהעיר ג"כ בקושי' מעלתו והרחיב בדברים מאי מקשה הגמ' דלמא אביי סובר כר"פ שחולק על ראב"י ומזה החליט שמדאורייתא ל"א בחשוד משאיל"מ אבל אין כדאי להביא דברים אלו בגדר הוכחה וקושי' למה לא תי' הגמ' שאותו מ"ד סובר דלא כהלכתא. וביומא דף ע"ד מצינו שמקשה הגמ' על ר"ל מדינא של ראב"י והיינו ע"כ משום דהכי הילכתא ודוחק להעמיד שר"ל אינו סובר כן וכ"כ י"ל שם בשבועות לכן לדעתי אין מקום לדברי התומים בזה אבל כבר מצאתי קושי' מעלתו גם בחדושי רשב"א לשבועות דף ל"א ולהבין דברי הרשב"א כבר הארכתי בעת הי' לי עיון בדברי מאהבינו כבוד הרב החריף המפורסים מ' מרדכי חרל"ש מקליצי ימחול נא כ"מ לדרוש מאתו קונטרסים הנ"ל לדעתי ב"ה דברים נכונים הקרובים לאמת. ועתה לא באתי להעלות רק בקיצור מדברי שם ובהוספת נופך מענין לענין. הנה לכאורה פלוגתת ר"פ וראב"י אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן הוא כעין פלוגתת ר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג וסתם מתני' ר"מ שבסוכה ע"ג גמל כשר ומחשב סוכה הראוי לשבעה כיון שמדאוריית' מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בה ולר"י כיון שעכ"פ מדרבנן לא חזי פסולה ממעוטא דקרא חה"ס תעשה לך שבעת ימים סוכה הראוי לשבעה מעתה לראב"י שמפרש המשנה למעוטי משחק בקובי' לכאורה קשה סתמא דמתני' הכא לסתם מתני' דסוכה אבל באמת לק"מ די"ל שמודה ראב"י שבכ"מ אזלינן בתר דאורייתא ושאני גבי עדות דהעיקר שחייבה התורה להעיד כדי להציל ממון הבע"ד מיד עושקו מה מקום יש להשביע ללא תועלת ונכון יותר עפי"ד תוס' ב"ק דף נ"ז בד"ה פשיטא אם לא יגיד שכ' בזה"ל וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון כו' יעו"ש א"כ לפ"ד מורים דברי הפוסקים שהחיוב קרבן שה"ע אינו רק בעדות ששייך בו נשיאות עון על מניעות הגדתו אף אם לא הי' משביעין אותו ומינה היכא שהוא פסול מדרבנן עכ"פ אין מקום לומר שיהי' שום עונש על כבישות עדותו כשאין משביעין אותו אחרי שאין בדבריו' שם תועלת לא עשה עול בכבישתו לכך אף כשמשביעין אותו אין עליו חיוב שה"ע וכעת מצאתי ברשב"א ב"ק דף הנ"ל שאין נוח לו בדברי התוס' הנ"ל בפי' הפסוק ומתרץ קושי' התוס' שמה מן הסברא שאין לחייב עדות עפ"י שבועה שמשביעין אותו ואינו יוצאה מפיו רק כ"א כשהוא מחויב בלא"ה להעיד אז יש יכולת להשביעו שיקיים חיובו ולכך קרובים ופסולים שאין תועלת בעדותם אין מקום להטיל עליהם שבועה ולזה כשעוברים על השבועה אינם בכלל שה"ע וכיון דושמעה קול אלה מיירי אף בשלא ענה אמן מוכח שיש עונש בכבישות עדות זה תורף דבריו יעו"ש לכן א"ש סברת ראב"י שפוטר המשחק בקובי' משה"ע כיון דעכ"פ אם לא הי' משביעין אותו אינו עובר באם לא יגיד ודין שה"ע לא שייך רק היכא שיש עונש על כבישות עדות אף כשלא היה שבועה ודברי אלה בכלל דברי הגמרא ביומא ע"ד וכ"ת כיון דאי"ל היתר מה"ת חייל קרבן שבועה כו' והא מה"ת משחק בקובי' מחזי חזי כו' שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל יעו"ש ברש"י וכדי להבין לישנא יתירא הנאמר בגמ' הנ"ל לא בר הגדה הוא כלל נ"ל דהנה מבואר מרמ"א בסי' צ"ב ס"ו דעונש אם לא יגיד יש על עד שכובש עדותו אף בדבר שאינו רק גורם לממון וצ"ל דס"ל אף דפסקינן לענין שה"ע דגל"מ לכ"ד ז"א רק לענין קרבן שבא על השבועה אבל אלא יגיד שבא משום הצלת ממון חבירו שייך אף בגל"מ ובמ"א הארכתי בראיות ע"ז ושלא כדברי התומים שמשיג שם על הרמ"א ולפי"ז נ"ל לפי מה דפסקינן בסוכה ע"ג גמל כר"מ דאזלינן בתר דאורייתא ואין לפטור עד שכשר מדאור' ופסול מדרבנן רק מחמת שעכ"פ לא שייך בי' עונש מואם לא יגיד אם לא היה נשבע מ"מ היכא שמדאורייתא הוא עד גמור לחייב ממין מדרבנן יש ג"כ פעולה בעדותו דהגל"מ ששייך ביה נשיאות עון ואם לא יגיד ממילא ליכא למעוטי מחיוב קרבן דאזלינן בתר דאורייתא ומואם לא יגיד ליכא למעוטי דהא באמת יש עליו עונש זה כיון שיש צד תועלת בעדותו גם מדרבנן והרווחתי בזה להבין דברי הרשב"א שמסביר דברי ר"פ שלכך מחייב משחק בקובי' על שה"ע משום דסובר בפסולי דרבנן מועיל תפיסה שלכאורה דבריו אינם מובנים דזכית על התפיסה לא עדיף מגל"מ והלכה כרבנן דעכ"פ לענין שה"ע דהגל"מ לאו כמ"ד אבל לפי הנ"ל ניחא דשאני הכא דאיכא הכל למעליותא שמדאורייתא מחזי חזי לגמרי לממון גמור ולענין עונש אם לא יגיד די בגל"מ לבד שלא נפקע ממנו ע"י הפסול שפסלוהו דרבנן אבל ראב"י סובר בפסולי דרבנן לא מהני תפיסה ולא הוי שום גל"מ ולכך לא שייך כלל מואם לא יגיד ולזה מדייק והאי לאו בר הגדה הוא כלל ר"ל שאין בזה אף גל"מ ועפי"ז שפיר קשה קושי' הרשב"א מאי מקשה הגמ' ול"ל מי יימר דאישתבע דהא מדאורייתא מחויב בממון בעדותו מחמת דין מתושאיל"מ וגל"מ נמי איכא הכא אף מדרבנן ובכה"ג גם ראב"י מודה והנה גם בסגנון זה יש לדחות קושי' הרשב"א שמדברי אביי גופא בשבועות דף ל"ב מנ"ל דאכפירה בב"ד הוא דמחייב כו' אמר אביי א"ק אם לא יגיד ונ"ע לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון כו' נראה שסובר אביי אם לא יגיד אינו רק היכא שמתחייב ממון בהגדתו וכיון דגל"מ לכ"ד גם לא יגיד אינו בכה"ג וכדברי התומים [וכבר באופן אחר הארכתי לפרש הפלפול שבין ר"פ ואביי וכ"א לשיטתו וימצא קצת בקונטרס הנ"ל ומקשי הגמרא שפיר על אביי לשיטתו ול"ל מי יימר כו' או א"ל כיון דלר"י שסובר דאזלינן אף בשאר דברים בתר דרבנן וממילא כשליכא אפי' דרבנן רק גל"מ אינו מתחייב בשה"ע אף שמדאורייתא הוא מחייב ממון גמור א"כ לא א"ש מה שאמר אביי הכל מודים בעד שכנגדו חשוד (ויש לחלק בין זה ובין מה שאמר ה"מ בע"א דר"א אף שעל גוף הדין יש חולקין ואם נחליט כן שבכ"מ שיש דאורייתא ודרבנן תלי בפלוגתא דר"י ור"מ הנ"ל הי' אפשר לפרש שהכוונה במ"ש בגמ' שבועות כ"ג ע"ב בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כד"ה [יעו"ש דוחק פי' תוס' בזה] ר"ל דלשיטת ר"י דאזלינן בכ"מ בפר דרבנן כיון דשלא כדה"נ אסור מדרבנן לא חייל קרבן שבועה כס"ד דגמ' ביומא דף הנ"ל ולפלא בעיני על המל"מ פ"ז דתרומות שנחית לספק אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן ולא העיר כלל בסוגיא דיומא וסוגיא דסוכה גם יש עיון כזה בסוגיא דפסחים דף מ"ז אבל מביאין נסכים מן המוקצה ופלוגתות הפוסקים באה"ע סי' מ"ב בהמקדש בעדות פסולי דרבנן אם מותרת לעלמא לא שייך בזה דטעם המתירין משום דכל המקדש אדעתי' דרבנן מקדש לכך אזלינן שם בתר דרבנן גם יש לעיין לפי משמעות דברי תוס' ב"מ דף ד' ע"ב ד"ה ע"א שלכך אין פירכא מדין הזמה שאינו שייך בע"א משום דזה הוא שאינו מחייב ממון בעדותו א"כ צ"ל לדעת התוס' שמדאורייתא ליכא כלל גוונא שמחייב ממון ע"א. דאל"כ אכתי איכא פירכא מע"א שמחייב ממון ומ"מ לא מקיימין בי' דין הזמה דגבי הזמה עד כתיב וכ"מ שנאמר בתורה עד הרי אין כאן אלא ב' וי"ל דזה גופא הטעם דלא שייך מתושאיל"מ מדאורייתא בע"א שמעיד על החשוד דלמה יעדיף כח ע"א מב"ע שאינם נאמנים אם א"א לקיים בהו דין הזמה וגבי נסכא שאני כיון שהבע"ד בעצמו מודה לדברי העד לכך ל"צ להיות בו דין הזמה [יעוין בב"ק ע"ה סוף ע"ב] ומחויב אף מדאור' אבל בגוונא אחרינא אין לחייב עפ"י ע"א רק אחר שבטלו חכמים דין דו"ח בממון ול"צ לדידן בממון עשאי"ל וא"כ מתורץ קושי' הרשב"א הנ"ל דשפיר מקשי הגמ' ול"ל מי יימר דאישתבע דמדאורייתא בלא"ה לא הי' בעדותו חיוב ממון:

אמנם לחד נוסחא ברמב"ם פ"א מעדות ד"ה מבואר דבאמת עונשין בדין הזמה את ע"א המוזם על עדותו אם העיד על סוטה וגרם בעדותו להפסידו ממון וצ"ל דס"ל דלענין דין הזמה ילפינן ק"ו ע"א מב"ע וסובר בממון עונשין מה"ד וכן דעת ר"י בעל תוס' בב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין א"כ שפיר מקשי רשב"א. ומ"מ אין תפיסה בזה על תוס' בתירוץ א' בסוגיא דהאי רעיא דתירוץ זה יתכן לשיטת הסוברים ומכללם הריב"א המוזכר בתוס' ב"ק הנ"ל דסובר אף בממון אין עונשין מה"ד לגבי עדים זוממין וא"כ אף שמתושאיל"מ דאורייתא מ"מ לגבי חשוד עפ"י ע"א אינו מתחייב ממון משום דא"א להתקיים בי דין הזמה כנ"ל ולא עדיף מב"ע ופוטרין מה"ד שפיר אמרינן וסמוכין לדברי מצאתי בירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב רט"א ע"א נאמן לטמאותה ואינו נאמן להפסידה מכתובתה רע"א כשם שנאמן לטמאותה כך נאמן להפסידה א"ל ר"ט א"כ מצינו ע"א לגבי ממון כלום א"ל ר"ע ואיך מצינו ע"א בא"א כלום אלא בשנים עכ"ל ומפרש הק"ע דכיון דנאמן לאוסרה משום דרגלים לדבר כך נאמן מטעם זה להפסידה כתובתה עכ"פ מבואר דלא מצינו ע"א בממון כלום ושאני סוטה מטעם הנ"ל לכן לדעתי דברי הנ"ל שמדאורייתא אין הע"א מחייב ממון לחשוד או מטעם שאינו קם לממון כדברי הראשונים או מטעם הנ"ל שאינו בהזמה ובסוטה כיון שיש רגלים לדבר מאמינו אף אם אינו בהזמה ודע שמסיים בירושלמי הנ"ל חזר להיות ר"ע שונה כר"ט דע"א א"נ בסוטה להפסיד הכתובה ועפי"ז י"ל ב' תמיהות על הרמב"ם א' שבפ"י דשגגות כ' שהמלך והכהן משיח מביא קשה"ע כהדיוט ומשיג הראב"ד א"א אין המלך חייב בהשמעת קול וכוונתו דאי' בפ"ב דהוריות דר"ע אמר שאין מלך חייב בשמיעות קול שאין דן כו' יעו"ש בתוי"ט ולפלא ביותר שהרמב"ם סותר דברי עצמו שבפ"י מהלכות שבועות כ' בהדיא הי' עדים או א' מהם פסול כו' או שהיה המלך א' מעדים שאין ראוים להעיד כו' ונשבעו פטורין אמנם לפי הנ"ל ניחא דהנה כבר העיר בתומים סי' כ"ח דלפי המבואר בתוס' סנהדרין דף י"ח ע"ב ד"ה מעיד דלאפרושי מאיסורא גם המלך מחויב להעיד א"כ שפיר משכחת דין דשמיעות קול גבי מלך כשמשביעין אותו להעיד בדבר שיש בו איסור עם ממון יעו"ש אמנם לפי הנ"ל ניחא דר"ע לשיטתו שסובר שעד טומאה אינו מפסיד כתובה ובשאר מקומות שצריכין ב' עדים י"ל דבעינן שיהי' דין הזמה לשיטת הפוסקים דבאיסור צריכין דו"ח יעוין בב"י חו"מ סי' למ"ד ובכה"ג שם ובסוף יבמות אין בודקין עידי נשים ורע"א בודקין ומלך לא דנין אותו ולכך קאמר ר"ע שמלך אינו בשמיעות קול שלא דן כו' אבל לדידן דפסקינן דעד טומאה מפסיד הכתובה ושם לא בעינן שיהי' דין הזמה כיון דרגלים לדבר בלא"ה ומפסדינן אפי' עפ"י אשה כו' שפיר משכחת גבי מלך שמיעות קול ורק לענין סוטה אבל בדבר שצריכין ב"ע לא משכחת גבי מלך דין חיוב קרבן שבועה ממ"נ אי אין בו איסור אינן מעיד וביש בו איסור צריך דו"ח ודין הזמה לכך בפ"י דשבועות שכ' רמב"ם א' שהי' מלך א' מעדיו ע"כ היינו בדבר שצריכין ב"ע ושפיר כ' הרמב"ם שפטור המלך מקשה"ע אבל בפ"י דשגגות כ' בסתם דין הקרבן שמביא המלך על שמיעות קול י"ל שמיירי שהי' משביעין אותו להעיד בעדות סוטה שמועיל ע"א ולא בעינן דין הזמה [ודע שמבואר בפוסקים שעד מיתה לא הוי לאפרושי מאיסורא] ובדברי הנ"ל שמדאורייתא אין ע"א מחייב ממון לחשוד אף לשיטת תירוץ א' שבתוס' דבחשוד מצד הדין מתושאיל"מ נתיישב לי מה שהי' זר בעיני מעודי בתירוץ תוס' דהתיקון להשבע את שכנגדו מפאת דלא שבקת חיי דאכתי בע"א נגד החשוד אמאי מחייב שכנגדו שבועה האם גם בזה שייך חשש דלא שבקת חיי דכל מי שירצה לגוזלו ימצא עזר מעד שקר ובתומים פוסק גבי שכיר בסי' צ"ב דאף לטעם כדי חייו היכא שיש לבעה"ב עד המסייע פטור ומלבד כל הנ"ל י"ל דבלא"ה לשיטת אביי דסובר חשוד אממונא חשוד אשבועתא וכל השבועות אינו רק מחמת ספק מלוה ישינה לא יתכן תירץ א' שבתוס' דלכך תיקן שכנגדו ישבע משום כדי חייו שכ"א יבא ויבוז רכושו דהתקנה כזו יאותה כשנצרכת ומועלת לגדור בפני הרשעים שבכל דור הנותנים עיניהם בממון אחרים ולא לגדור בפני מקרה בעלמא כשיהי' לאיזה אדם ספק מלוה ישינה על החשוד ולהאנשים הנ"ל גם בהטלת שבועה עליהם אין תועלת למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא א"כ לאביי ע"כ צ"ל כתירוץ ב' של תוס' וע"כ סובר דל"א בחשוד מתושאיל"מ מדאורייתא ומקשה הגמרא שפיר לשיטתו ול"ל מי יימר כו'.

ובדרך פלפול אפשר ליישב בחדא מחתא ב' קושי' הנ"ל חדא הא דסליקנא מיני' דמה מועיל התיקון למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא וקושי' דלעיל דאכתי בע"א מעיד למה תקנו שבועה וכאשר אבאר שבזה שתקנו שגם בע"א יצטרך שכנגדו לישבע יסור המכשלה דהנה לכאורה כמו לזר יחשב לעשות תקנה משום כדי חייו של חשוד למה נחוש עליו ישוב מאוולתו ויהי' כאחד העם ומצאתי בתומים סי' פ"ט ס"ק ה' שכ' שם בדעת הרמב"ם בשכיר חשוד דלא שייך גבי התקנה משום כדי חייו דאין אנו אחראין לחוש לעשות תקנה לחשודים יעו"ש לכן נ"ל שבאמת אם היינו יודעים שהחשוד עומד ברשעו אין לחוש עליו אבל חכמים חשו לחשודים שחוזרים מדרכם הרע וידוע דברי הפוסקים שלכך אין מועיל הכשר בתשובה טבח שרוצה לחזור לאומנתו כ"א כשיזדמן לו להחזיר אבידה בד"ח וכדומה משום דכל שארי תשובות יש לחוש לערמה דדלמא מערי' כדי שיהי' בידו לשוב לאומנתו משא"כ בשארי חשודים שאינם מוכרחים מצד אומנתם על התשובה אין לספק בתשובתם על רמי' ומעתה נחזי אנן אם הי' הדין בכל חשודים שנתבע מתושיל"מ הי' כל חשוד כהפקר לכל עם רכושו שמי שיתבענו מוצא ממנו בלי ראיות מוכרחית ושבועה וכדברי התוס' לא שבקת חיי לכל חשוד וא"כ החשודים מוכרחים על עשיות התשובה לפנים והי' נשאר הספק תמיד דלמא עושים תשובה לרמי' במכ"ש מדין כשצריך לחזור לאומנתו והי' ננעל שערי התשובה בפני החשודים ונידונים תמיד בדין חשודים ורכושם הי' הולך לטמיון ליד רשעי ישראל ובזה הי' נלכדים החשודים החפצים באמת לשוב מדרכם וראוים לחוס על ממונם אמנם ידוע קושי' המפרשים דמאי לא שבקת שייך הא ביד החשוד לכפור הכל ולא יתחייב שד"א ומתרצים דיכולים להעמיד עליו עדים כשילוה פרוטה ולתבעו אח"כ סך רב וע"י העדאת עדים על הפרוטה יהי' דינו כמב"מ מר"ח קמייתא ומתושאי"ל משלם כל התביעה אבל תירוץ זה אינו לדעת הרמב"ם והפוסקים שסוברים דהיכא דאינו יוכל לכפור לא הוי הודאה במקצת ולשיטה זו מפורש בנ"י שדין ר"ח קמייתא לא משכחת רק כשהעדים מעידים על הלואה אבל אינם יודעים אם נפרע או לא דהא יכול לכפור בטענת פרעון אבל מחמת שטען לא לויתי מתחייב על העדים לכך הי' יכול לכפור וחשוב מב"מ ולפי"ז נסתר תירוץ הנ"ל כיון דגם בהעדאות עדים צ"ל עכ"פ מקום שיהי' ביד החשוד לפטור א"ע א"כ תו לא שייך לא שבקת חיי וצ"ל כמ"ש דלא שבקת חיי שייך לחשוד שדעתו מעתה והלאה להיות כשר וחשוד כזה לא יערב לבבו לכפור המקצת שיודע בעצמו שהוא חייב וכעין זה מצאתי בשיטה מקובצת אמנם לפי"ז הקושי' להיפך דא"כ תועיל תשובה לחשוד דא"ל שעושה כן ברמי' כדי שלא יהי' הפקר בנכסיו כנ"ל ז"א דאם עדיין נוטה לרע מה הסב לבבו לשוב ואם יתבענו אדם יותר מהמגיע יכפור הכל וכיון שהתשובה מועלת תו אין לעשות תקנה לחשוד כנ"ל וצ"ל דמ"מ יהי' חשש רמי' דהא דאין יכול לכפור הכל לא הוי כהודאה אף דליכא שטר רק עדים כקושי' הנ"י הנ"ל הוא לחד טעמא משום שיש שיעבוד קרקעות עכ"פ מבנ"ח של הלוה וכ"ז כשחיוב על המקצת ע"י ב"ע אבל כשבא ע"י ע"א אף דאין יכול לכפור מתחייב בשד"א לפי"ז מוכרח החשוד לשוב ברמי' דירא שיהיה ע"א על המקצת שלוה. ואף אם יכפרנו יצטרך לשלם במתושאיל"מ ומתוך זה יהי' דינו כדין מב"מ מתביעת סך גדול שיותבע שקר לכך תקנו חכמים שגם בע"א מעיד עליו צריך התובע לישבע וליכא כלל שוב על העד כהודאה במקצת כמבואר בר"ן גבי נ' דחבלה ונ' דהלואה דמה שאינו יכול ליטול רק בשבועה אינו חשוב כמחייב מתוך טענותיו לענין הודאה במקצת ותרצתי בזה מה שמקשים המפרשים גם התומים בדברי תוס' על הגמ' תקנתא לתקנתא לא עבדינן שכ' מתושאיל"מ לא שייך הכא כדאמרן הא לתי' הראשון התקנה ב' הוא לטובת החשוד ולפי הנ"ל ניחא דלתירוץ א' של תוס' בלא"ה א"א לומר שגם בכופר הכל יהי' דין חשוד שכנגדו נשבע ונוטל דאכתי שייך לא שבקת חיי למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא כנ"ל וא"ל כנ"ל כיון שהטלנו שבועה על שכנגדו אף בע"א תו א"א למתפסי בע"א להיות מב"מ כנ"ל ואין לספק עוד על תשובתו לרמי' ולא שייך עוד לחוש עליו כיון שבידו לשוב דהא כעת אנו באין לומר שגם בכופר הכל יצטרך לשלם בשבועת שכנגדו ומזה אין לנו מנוס ומפלט כלל ומחמת זה יהי' ספק רמי' בתשובתו ולא תועיל לו התשובה שאלתי שיעיין בזה אף שהוא ע"ד החידוד מ"מ ימצא בו סברת ראוים לאומרם:.

אחרי כותבי הנ"ל עיינתי בפנ"י ומצאתי בו שמדקדק כנ"ל על פלפול התוס' בסוגיא דהאי רעי' ל"ל נימא בחשוד מתושאיל"מ למה לא הקשו כן על משנה מפורשת ואלו נשבעין ונוטלין כו' ותירוץ דחוק מאד ומלבד מה שתרצתי כבר לעיל אומר לי לבי שאפשר ליישב עוד באופן אחר דהנה לפי שיטת הפוסקים דלאפטורי מממון אמרינן מגו דהעזה רק לאפטורי משבועה לא אמרינן לי' ע"כ צ"ל מה שהחשוד משלם במב"מ כשכנגדו נשבע אינו כמו חיוב ממון ברור מיד בעת הטענה שנאמר בו מגו דהעזה אבל עכ"פ אם נדון תמיד בחשוד מב"מ מתושאיל"מ בלי שום שבועה שכנגדו הוי בודאי חיוב ממון גמור ולקתה מדת דינו של חשוד שיש לו מגו לאפטורי מממון שהיה יכול לכפור הכל ע"י מגו שראוים להאמינו בהאומדנא ומ"מ מחייבין אותו ממון דא"ל בזה עוד מגו דהעזה לא אמרינן דהא באותו מגו היה לו הצלת ממון והוי כדבר והפוכו בנושא א' וי"ל דזה הטעם שהטילו על שכנגדו לישבע שבזה מקיים המגו דחשוד שלא יהי' כמגו לאפטורי ממון והי' מיושב קושי' תוס' הנ"ל דלכך לא הקשו טל מתני' דר"פ דואלו נשבעין כו' אבל בסוגיא דהאי רעיא דהודאה במקצת בא מכח העדים ליכא כאן מגו שפיר מקשים התוס' דנימא מתושאיל"מ ולא יצטרך שכנגדו לישבע עוד יש לי אריכות דברים בפי' המשך הסוגיא דהאי רעיא ונמנעתי להעלותן שלא יהי' רבוים למשא לכבודו שעמוס בטרדת עסקיו:

ומ"ש מעלתו ע"ד הרא"ש ב"מ סי' ט' שיש אף לסברת אביי שסובר משום ס' מלוה ישינה נפקותא בדין חשוד אממונא אי חשוד אשבועתא והיינו כשנתבע משיב איני יודע אם נתחייבתי שצריך לישבע שא"י (כמפורש בב"ק דף קי"ח] אבל לאביי א"צ לישבע ע"ז דהא לא חשדינן לי' כשמטילין עליו שבועה רק שהוא מסופק וספיקתו מצילו כאן כן תורף דברי מעלתו לדידי חזי לי שלא עיין מעלתו כל הצורך דלפי סברתו אמאי נשבע הכופר הכל בטענת להד"מ שבועת היסת א"ו להכי מטילין השבועה שיש בו צד תועלת אם הב"ד יודע בעצמו שהוא חייב רק שהוא מסופק על הפרעון כ"כ באומר בהדיא שא"י אם לוה מחייב שבועה מה"ט דלמא בקרב לבו הספק הוא רק על הפרעון וגדולה מזה מצינו בש"ך סי' כ"ה ס"ק כ"ג שנ"ל מסתימת הפוסקים שגם כשמסופק אדם על תביעות חוב מחבירו ממעשה שהי' קודם שלוה הוא מחבירו אינו כא"י אם נתחייבתי ודינו כדין האומר א"י אם פרעתיך וא"כ בכל ספק מלוה ישינה כשיודה כן בב"ד שיודע שלוה מפלוני רק שרוצה להחזיק על ס' חיוב שיש לו על חבירו צא תן לו אמרינן ליה. ובתומים מתפלא על הש"ך הנ"ל שמה הוצרך לראי' מסתימת הפוסקים הלא מבואר כן מדברי אביי חיישינן שמא מלוה ישינה כו' אבל כבר כתבתי בגליון התומים שלא שת לבו לדקדק בלשון הש"ך שבא להשמיענו שהדין כן אף כשהחוב השני לא בא אלא מהלואת ממון ובזה יש מקום לספק שיהיה כא"י אם נתחייבתי כי אם באמת נשאר לו חבירו חייב מעבר לא נתחייב הוא שום חיוב תשלומין לחבירו על הלואה שקבל ממנו ומחשבינן אותם דמי הלואה לפרעון על חוב הישן כדברי אביי האמורים לענין ב' אוחזין בטלית שהלך א' ותקף בטליתו של חבירו שבכה"ג אף אם הי' לו על חבירו ס' חיוב מעבר לא הי' לו זכות לתפוס על ס' זה והוי כגזלן גמור על התפיסה ומחויב להחזיר ובלא"ה אין כלי וטלית תמורת חוב ממון שיהי' נעשה שלו עי"ז והדר הו"ל במחויב ממון גמור בהשבת הטלית ביאור דבר זה יובן ביותר להמעיין בתקפו כהן סי' ס' ס"א ס"ב ובדברי בעה"מ פ"ק דב"מ ד"ה חיישינן שמא מלוה ישינה:

ומה שהקשה מעלתו בסוגיא דרמי ב"ח בב"מ דף ה' ע"א דלמה הצריכה תורה לחייב שבועת שומרין הא נדע בלא"ה לחייבו מדין גלגול שבועה כיון שהוא מב"מ ידע מעלתו כי קושי' קדומה הוא שהעירו בה קדמונינו ז"ל כמבואר בריטב"א ואציגה נא אשר העלתי כבר בפירוק קושי' זו וישבתי בזה התמוה לרבים בסוגיא הנ"ל כל קושי הגמ' היכי דמי לאו דא"ל הילך וביאר עוד ברש"י לאו דקיימא לקמן וא"ל קחנה בכ"מ שהוא דהיינו הילך דיפלא מאד מנ"ל שאיירי בכה"ג גם מחוסר הבנה הדברים שהמה אך למותר בתירוץ הגמ' דא"ל ג' פרות כו' ומתו כולהו בפשיעה ל"ל לאוקמי הגמ' שהתובע טוען בברי שפשע ולכן נ"ל דהנה על קושי' הריטב"א הנ"ל מתרצים בפשיטות לפי שיטת הרא"ש בסוגיא דשאלה ושכורה דבגלגול שבועה לא אמרינן מתושאיל"מ א"כ שפיר נ"מ במה שהטילה התורה שבועה על השומר ושלא משום לתא דגלגול אמנם תירוץ זה אינו לסברת הרמב"ם המובא בטוש"ע סי' צ"ב דשומר שהוא חשוד לא דיינינן לי' במתושאיל"מ ומפרש שם בט"ז שסובר הרמב"ם דדין מתושאיל"מ לא שייך כשהתובע בעצמו אינו יודע (אף שמדברי תוס' בסוגיא דשאלה ושכירה לא משמע כן יש הרבה מקומות בש"ע שמורים כסברת הט"ז ויעוין בחו"מ סי' רצ"א סכ"ו וברצ"ז) ונ"ל שיש ליישב בפשיטות קושי' הריטב"א הנ"ל דהנה זה בודאי נכון להחליט היכי שא' תובע מחבירו ב' פרות מה שמסר לו לשמירה ורוצה בהשבים והנתבע משיב מעולם לא נעשיתי כלל שומר על פרותיך וא' מהנה הנה הוא לפניך איננו בע"ד עלי' ומי יעצרך להחזירה לביתך וכופל בדבריו שגם פרה דהיא לא באה מעולם לידו לשמירה רק הוא כמראה מקום לו אי' פרתו של חבירו ועל השני' טוען להד"מ שבודאי אין לדון דין הנתבע כמב"מ התביעה דהא באמת לפי דבריו אינו מודה כלל כי אומר שלא הי' כלל בע"ד חבירו אף על א' א"כ לפי"ז היכי שהפרה עומדת לפנינו אף כשהנתבע מודה שהי' שומר על א' שהוי מב"מ ממש לפוטרו משבועה לשיטת הסוברים דאמרינן מגו לאפטורי משבועה] במגו שלא הי' מודה כלל כנ"ל ובזה לא היה אפושי בהעזה ויש לצדד עוד אף להסוברים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה משכחת בכה"ג שהוי בגדר מגו דאי בעי שתיק כשאומר תיכף בתחילת דבריו א' מפרותיך הוא כאן ומסיים בהודאתו שהי' שומר עלי' ואם הי' שותק בסוף דבריו לא היה בגדר מודה במקצת ויש לפוטרו מחיוב שבועת מב"מ וממילא ליכא לגלגל עליו לכן הצריכה התורה לחייב שבועת שומרים משום הך שטוען נאנסה והכפירה והודאה אינם רק לגרום שבועה על הך דנאנסו [וכבר העיר מעלתו בכזה וכוון לסברת הקדמונים כמבואר להמעיין בב"ק דף ק"ז ובפוסקים שם וא"ל דאכתי על נאנסו לא יצטרך לישבע כיון שיש לו מגו שלא הי' מודה כנ"ל ז"א לפי המבואר בר"ן בסוגיא דקציצה דלפי האמת לא פטרינן שומר משבועה מחמת מגו אף שבעלמא אמרינן מגו לאפטורי משבועה שתלינן שאומר בדדמי א"כ מיושב קושי' הריטב"א הנ"ל מעתה מבואר המשך הגמ' הנ"ל שהי' קשה להמקשן קושי' הריטב"א הנ"ל ולא אסקינן שהתורה מיירי אף בגוונא שטוען התובע ברי נגד השומר א"כ א"א לתרץ דנ"מ לענין דין מתושאיל"מ כסברת הרמב"ם הנ"ל דלא דיינינן דין מתושאיל"מ כשהתובע בעצמו א"י לכן שפט למוחלט בכדי לתרץ הקושי' הנ"ל צ"ל דנ"מ היכי שהפרה לפנינו והי' להשומר מגו שלא להודות כלל שהוא בע"ד וכנ"ל לכן מקשי שפיר דא"כ הו"ל הילך דאף כשאומר בלשון הודאה כיון שהפרה לפנינו אין לנו הילך גדול מזה. ומתרץ הגמ' דלעולם לא מיירי כלל בגוונא שיש בו הילך ומ"מ ל"ק קושי' הריטב"א דשפיר נ"מ בגוונא שהתובע טוען בברי שכולהו מתו בפשיעה שבכה"ג דיינינן מתושאיל"מ כשמשיב השומר שמא ושפיר יש נ"מ בין חיוב שבועה שבא מעצמותה ובין אם לא הי' כ"א מצד גלגולי ולדעתי הוא דבר נאה ומתקבל:

גם יש לצדד ולומר דלמ"ד הילך פטור היינו ע"כ כיון שאינו בגדר הודאה מחשיב הכפירה להעזה לכן פטור משבועה ככופר הכל כ"כ לשיטתו הוי המגו הנ"ל מגו דהעזה וכעין סברת התוס' בדף ד' ע"א דלא הוי כאן עקירות דבר מדאורייתא עפ"י דין דרבנן יעו"ש נסתר לשיטתו בלא"ה התי' הנ"ל על קושי' הריטב"א ודע ששיטת הש"ך כשיש נגד שומר טענת ברי פרח דין שבועת שומרים ודינו ככל כופר הכל אינו רק לדידן דלא פסקינן כרמב"ח ואודה ולא אבוש שלא הבנתי הכוונה בדברי מעלתו מ"ש בפירוק קושי' הריטב"א הנ"ל ואם הניח לעצמו ההעתק מדבריו יעבור נא עיניו עליהם ויבינני בביאור: ומה שמקשה על רש"י בסוגיא המגביה מציאה כו' כמדומה שנתעורר ע"ז במהרש"א וכבר ישבתי הרבה בסוגיא הנ"ל וכשירצה מעלתו אקח מועד אי"ה לעיין בסוגי' הנ"ל אולי יעלה בזכרוני אמרותי מאז או אחדש דבר מעתה קרוב לשמוע שנשמט בהעתקה איזה תיבות אבל לדעתי לא יפסיד העדרן הכוונה היום יום א' ה' כסלו תקס"ד לפ"ק הכ"ד מחו' דש"כ הק' ברוך פרענקיל:

תשובה ד

ז"ל מעלתו מי שיש לו שני שדות אחת שקנה לאחר ההלואה ואחת שקנה קודם הלואה ומכר אותו שדה שקנה קודם הלואה ואח"כ מכר שדה אחרת ומשדה האחרונה לא יוכל המלוה לגבות מחמת דאיקני אם יוכל לגבות מלוקח ראשון באמרו הנחתי לך מקום לגבות ובהשקפה ראשונה הי' נראה דהא הרשב"ם בב"ב דף קי"ז כ' דמדאוריי' לא יוכל לגבות מהשדה שקנה אחר הלואה אף מבנ"ח. אך משום שלא תנעל דלת התקינו שיוכל לגבות מבנ"ח מלוה עצמו ע"כ א"כ לפי"ז הי' התקנה זו לטובת המלוה כו' יכול המלוה לומר אי אפשי כו' עכ"ל:

תשובה ימחול מעלתו שלא דק בדבריו דהא בפירוש אמר שם רבא מיני' אפי' מגלימא דעל כתפאי' ומוקי הב"ע דשמואל בדאיקני קנה ומכר אבל מלוה גופא לא גרע דאיקני ממטלטלין אמנם לשיטת המהרש"א במה שמבואר מדבריו במס' ב"ק דף ק"ח על תוס' ד"ה לוה ובע"ח ואף אם יש ללוה מטלטלין יכול הבע"ח לגבות מלוקח השדה וצ"ל דסברתו הוא במטלטלין אף מיני' אין הגבי' מהם מדין שיעבוד רק דרך כפי' לקיים מצות פרעון משא"כ על הקרקע יש לו זכות שיעבוד הי' מקום עיון דא"כ אף אם יש ללוה דאיקני אם אין בדאיקני שום שיעבוד לא יהי' ביד הלוקח לדחותו לב"ח כשהם דאיקני ולמה הוצרך רבא לומר כי קא מבעי' לן דאיקני קנה ומכר הא אף בלא מכר יש נ"מ אי דאיקני משועבדים או לא ויש לדחות ובדרך פלפול אפשר לומר דמודה המהרש"א דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא דאין הבע"ח גובה מלקוחות רק מתקנתא דרבנן אין לו זכות לגבות מלוקח כשיש מטלטלין ללוה כיון דיכול לגבות ליכא בזה נעילת דלת בפני לווין ודברי תוס' ב"ק במ"ש אף שיש לו נכסים קאי למ"ד שע"ד דידוע שיטות כמה פוסקים דאף למ"ד שע"ד ליכא דין שיעבוד מטלטלין אף ביד הלוה ואין הגבי' מהם רק מטעם מצוה כנ"ל לכן לא יוכל הלוקח לדחות הבע"ח מקרקע ששיעבודו עליו ובזה מתורץ דקדוק הנ"ל דרבא בא לתרץ דברי שמואל דהוא בעל האיבעי' והוא סובר שיעבודא ל"ד כמבואר בסוף מס' ב"ב ויתכן יותר בשיטת הרשב"א בחידושיו למס' גיטין דף נו"ן שחולק על התוס' וסובר דא"ל דרבא סובר שעבודא ל"ד גם סמוכין לזה ממה שסובר רבא בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה [יעוין בפנ"י] לפי"ז א"ש מה שאמר רבא כי קא מבעי' לן כו' אבל בלא"ה דברי מהרש"א הנ"ל מרפסין איגרא לפ"ד התומי' בסי' קי"א אין כן דעת הפוסקים:

ועכ"פ אין מקום לספיקתו של מעלתו היכא שמכר הלוה קרקעות דאיקני מה"ת לא יגבה הב"ח חובו מהלוקח שדה שנשתעבד לו כיון שאין לו מקום לגבות ואם כי לדעתי אין מקום ספק התווכחות עם מעלתו ולפי מה שעלה בדעתו צד ספק מדוע לא פשיט לנפשי' וכי גרע מאישתדיף בע"ח שטורף ממשועבדים כיון שעתה אין מקום לגבות כמבואר בכתובות דף צ"ה ע"ב ובחו"מ סי' קי"א וגדולה מזה לחד תירוץ התוס' כתובות דף צ"ו ע"ב ד"ה ר' יוסי היכא שמכרה האלמנה ב"ח למזונות תוכל לגבות כתובתה ממשועבדים לא יוכלו לומר לה הנחתי לך מקום לגבות דהוי כאישתדיף נכסי יעו"ש ואף למ"ד דדאיקני משועבד יש ביד לוקח א' נכסים שהי' ללוה בעת הלואה וביד לוקח שני נכסי דאיקני ולדעת מהרש"ל בפירושו דלדברי התוס' בסוגי' הנ"ל בב"ב דף קנ"ז ע"ב ד"ה גובה את הקרן בכה"ג יכול הבע"ח לגבות מהראשון ולא יכול לדחותו להשני אף דיכול לגבות ממנו ונכסי דאיקני שקנה מ"מ שיעבוד הראשון עדיף דע"ז הלוה היותו ביד הלוה בעת ההלואה. וכן דעת הב"ח בחו"מ סי' קט"ו ויעוין בש"ך שכ"כ:

אבל בגוונא אשר שאל מעלתו ליכא לפקפק כלל דבודאי יכול לגבות מהלקוחות ואף אם אותו הבע"ח טרף בעצמו על חוב מאוחר נכסי דאיקני יהי' קנה ואגב לא אכחד תחת לשוני אשר ראיתי בספר קצה"ח סי' הנ"ל שכ' בזה"ל וגם לפי שיטת הב"ח קשה לפמ"ש הטור בסי' קי"ט דאפילו אם יש לו זיבורית משלו מצי אמר לי' אי שתקת שתקת ואם לאו אני נותן הזיבורית משלי והתם ודאי דאיקני ממש הוא וא"כ קשה לדעת הב"ח כו' יעו"ש ולדעתי שגג בזה דגם הב"ח מודה דכ"ז שנכסי דאיקני המה ת"י הלוה אין הבע"ח יכול לגבות מהלקוחות וכן מדויק ממ"ש הב"ח שכ' בזה"ל דאע"ג דכתב לנו דאיקני כו' אפ"ה כשבא בע"ח לטרוף מלוקח שקנה קרקע שהיה א בעת שלוה לא מצי הלוקח לדחות אותו למשועבדים המאוחרים של דאיקני כו' לא מצי לדחותו מעיקר שיעבודו לשאר משועבדים מאוחרים כו' הרי שמדייק בדבריו למשועבדים מאוחרים אבל לבנ"ח מאוחרים יכול לדחות גם לדעת הב"ח ולכך הוצרכו התוס' במס' ב"ב לתרץ בתחלה שאין לו ב"ח כעת אבל מה שגובה הלוקח הקרן מנכסי משועבדים שפיר משכחת אף שיש כעת וכיון שהמה דאיקני לא הי' הלוקח יכול לדחות הבע"ח משדהו שהי' בשעת הלואה הב"ח. צ"ל דהב"ח סובר דגם השבח נגרר לזה אף שהוא ג"כ דאיקני מ"מ כיון שגוף הקרקע הי' בעת הלואת הבע"ח סמך שיעבודו עליו ועל מה שישבח אותו השדה דאל"כ קשה ידחה הלוקח את המוכר מגביות השבח ממנו לקרקעות דאיקני שיצטרך הוא לגבות ממנו שיעור קרנו:

ולפום רהיטא נ"ל לתרץ קושי' מהרש"א על תוס' במס' ב"מ דף י"ד ע"ב בד"ה תריץ נמי בב"ח כו' וא"ת אדרבא נוכח מהכא דלא משתעבד כו' וי"ל דמיירי שזה הקרקע עשאו המוכר לבע"ח אפותיקי כו' אך קשה אמאי דחיק לדחוי' בפרק מי שמת דף קנ"ז ושם הא מני ר"מ הוא יעמיד כשעשאו אפותיקי כו' יעו"ש דדברי התוס' סותרי' מיני' וביה דלמה לי' לתוס' למימר יעמיד כשעשאו אפותיקי דהא קודם לכן מסקי דע"כ מיירי כשעשאו אפותיקי ונ"ל דהנה המ"מ בהלכות מלוה ולוה פרק כ"א מתרץ קושי' התוס' הנ"ל בזה"ל. א"נ משכחת לכל הסברות כגון שאלו המאוחרים הם במדינה אחרת ואין אומרים למלוה להניח אלו ע"פ שקדמו להוציא מאתים על מנה כו' וכן השיב הרשב"א ז"ל בתשובה [הוא בסי' אלף ה'] ואין לדין זה ראי' ברורה עכ"ל:

אמנם בשו"ת הרשב"א הנ"ל מבואר דדן בזה מצד הסברא כיון דמצד הדין הי' הכח להפרע מנכסים משועבדים אף במקום שיש בנ"ח רק מצד תקנות הלוקחים אמרו אין נפרעין ממילא היכא דיצטרך הבע"ח להוציא הוצאת אוקמוהו אדינא יעו"ש הרי מבואר דעיקר דינו הוא רק לדעת הסוברים שיעבודא דאורייתא וכן מצאתי מבואר בתומים בסי' קי"א ס"ק ה' לפי"ז יש לומר דהתוס' בב"מ שהקשו אדרבא לוכח מהכא כו' מדלא טריף בע"ח ממשועבדים דטריף לוקח כו' לא הקשו רק לשיטת שמואל דהסוגי' התם אזלא אליבי' והוא סובר שיעבודא לאו דאורייתא ולדידי' אף כשיש בנ"ח במקום רחוק יכול הלוקח לדחות הבע"ח לבנ"ח והוצרכו לאוקמא באפותיקי אבל בב"ב אי' אמר רב משרשי' משמי' דרבא ת"ש דשבח קרקעות כו' הא מני ר"מ הוא ולשיטת התוס' בהנזקין דף נו"ן סובר רבא שיעבודא דאורייתא אין הכרח לאוקמא באפותיקי דיש לתרץ תירוץ המ"מ הנ"ל ולכך לא הקשו התוס' רק דיעמיד כשעשאו אפותיקי דברי הדו"ש:

תשובה ה

נשאלתי מאת הרב הגדול מוה' עוזר נ"י אבד"ק דעמביץ:

הלא כה דבריו ראובן ושמעון שיש להם בית בשותפות ויש לכל אחד חלק מיוחד ועשו ביניהם חלוקה ונתן ראובן זכות לשמעון בזה"ל באם שישכיר ראובן את חלקו לאחר ויקח קאמרניק חלקו אזי שמעון קודם ליתן דמיו ועתה רוצה ראובן להשכיר לבנו שידור אצלו בחלקו ושמעון טוען איך שהוא קודם. ונפל לי ספק גדול אי בנו הוא בכלל אחר או לא יען כי בגמ' בערכין נמצא אחר לאו בנו הוא רק אפשר אין שללמוד מזה כי לשון תורה לחוד ולשון ב"א חוד עכ"ל:

תשובה שם אית' בערכין דף כ"ה ע"ב אי' לאחר ולא לבן אתה אומר לאחר ולא לכך או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש כו' הרי בהדיא דלולי רבוי' גם אח אינו בכלל אחר. כן אי' בקדושין די"ג ע"ב חדא דיבם לא איקרי אחר יעו"ש בתוס' ד"ה חדא כו' וצ"ל כוונת התוס' שם האף דמרבוי ילפינן אח גבי שדה אחוזה עכ"פ כיון דבמקום יתורא אמרי' דבתיבת אחר כלול גם אח אמאי לא נאמר גם כאן דמוכח ג"כ דקאי אאח באם נאמר דמיתות הבעל אינו מתיר אמנם בודאי מודים התוס' היכא דליכא רבוי או איזה הוכחה אין יבם בכלל אחר אף היכא שמדבר בכל אדם. ולזה א"ש מה שמקשו התוס' במס' כתובות פ"א ד"ה יבם נמי כאחר כו' ואע"ג דבפ"ק דקידושין וכו' ומוכרח תרוצים שם הנ"מ בלשון תורה. אבל בלשון חכמים איקרי אחר ויעוין שו"ת שתי הלחם סי' ל"ע ומה שציין שם שו"ת הריב"ש גם יעוין שו"ת ח"י סי' צ"א ויעוין ב"ב דף קל"ג ע"א] ובמס' סוטה דף ה' ע"ב ס' ד"ה לאחר ולא ליבם מקשי ג"כ תוס' מפרק האשה הנ"ל ומתרצים דלענין לשון תנאי ב"ד שוי' כאחר אבל באחר דקרא אין האח בכלל וה"נ משמע מפרק אין מקדישין כו' דמשמע טעמא דכתיב איש וה"נ אמרי' בפ"ק דקדושין כו' יעו"ש וא"ל דאמאי כתבו שם התוס' וה"נ משמע שא דשאני התם כיון דאינו מדבר בכל אדם לכך לא שייך לומר דאחר האי רק איבם וצ"ל דהתוס' שם לא נחתו להך תרוצא דמתרצי' בקידושין וסוברים דשאני גבי שדה אחוזה דמרבינן מאיש או י"ל עפ"י דברי רש"י שם בזה"ל ולא ליבם שאינו אחר אצל נשואין של זו שמכח נשואי ראשון היא נזקקת לו וסברא זו מרומזת ג"כ בתוס' שם וכ"ש גבי יבם דבא מכח נשואי אחיו דלאו אחר הוא אי אמרי' בפ"ק דקידושין כו' מעתה י"ל קושי' התוס' בקידושין דשאני גבי שדה אחוזה שכיון שמה שפדה אחיו השדה לא הי' בזכותו דגם אחרים יכולין לקנות הוי לענין זה ג"כ בכלל אחר משא"כ לענין נשואי היבמה שבא ליבם מחמת שהוא את המת אינו בכלל אחר ובפרט לאותו ה"א דמיתת הבעל אינו מתיר ורק ליבם יש היתר.

אמנם בחידושי הריטב"א במס' קידושין דף הנ"ל אי' בזה"ל: אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר איכא למידק דהא אמרי' בכתובות גבי תנאי כתובה כו' דיבם נמי איקרי אחר ואחרים תרצו דלשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד ולא נהירא והנכון הוא דהתם הוא לגבי דידי דאיהו לגבי דידי' לכ"ע אחר קרי להו אבל אינשי דעלמא לא קרי ליה ליבה אחר כו' יעו"ש א"כ לפי"ז י"ל דגם לגבי בן יש ג"כ ל לחלק כנ"ל ולפי"ז הי' לחלק באם נכתב הכתב זכות הנ"ל ע"י עדים או בח"י הבע"ד עצמו ובחידושי רי"ד אי' שם בזה"ל וההיא דכתובות נמי לא קשה דלגבי דידי' ודאי גם היבם אחר הוא ועוד שאין זה לשון תורה אלא לשון בני אדם. וי"ל להנך ב' תירוצי' דבגוונא דידן הבן ג"כ בכלל אחר והיינו לתירוץ הראשון היכא שחתם בעצמן ולתירוץ הב' אף היכא שחתמו עדים

עוד הי' מקום לומר דאף לתירוץ הב' היינו א ליתן כתובה עפ"י דאי' בפוסקים דנוסח הגט ושארי שטרות נתקנו מחז"ל בלשון שהי' מדברים ומבינים אז והוי שפיר לשון ב"א משא"כ לדידן כעת וחילוק זה מבואר בר"ן ואשר"י בנדרים הובאו בית יוסף סי' רי"ז גבי הנודר מן התירוש. ויעוין שם בב"ה המובא בש"ך ריש סימן הנ"ל יהי' מה שיהי' עכ"פ מידי ספיקא לא נפקינן. גם י"ל שכ"ע מודים דבן לא הוי בכלל אחר אף בלשון ב"א. ובפרט בגוונא דידן דיש דעת נוטה דראובן נתן הזכות זה לשמעון מפאת הישר והטוב. דלדעת הרא"ש שייך מצרנות גם בשכירות משא"כ גבי בן דלא שייך מצרנות בדיעבד לכ"ע ולדעת מקצת פוסקים אף לכתחלה יכול הלוקח לדחות המצרן למכור לבנו:

וראה זה מצאתי בשו"ת מהראנ"ח ח"ב סי' צ"ז בזה"ל על ענין פ' שהותנה עם פלוני שלא ימכור החזקה לשום איש זולתה רק כשירצה למוכרה תקחנו היא בדמי קנייתו אשר קנאה עכשיו לא פחות ולא יותר ושואל פ' הנזכר אם יתן החזקה לחתנו לנדוני' בתו אם הוא בכלל התנאי כאלו מוכר אותו לאינש דע למא או לא תשובה נראה אם יש שבועה בתנאי הנזכר לכתחלה אסור לו לתתו לחתנו דמוכר לאינש עלמא דהא קי"ל דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי דבפ' השולח גבי מוכר עבדו לחוץ לארץ יצא לחירות בעי ר' ירמי' בן בבל שנשא אשה בא"י כו' או דלמא כיון דלא קני ליה לגופי' כדידה דמי תיקו וכיון דלא איפשטא במקום איסור מספיקא אזלינן לחומרא וכ"ש אם נתן לו החזקה במקום מעות מדידי' שרגילים לתתן לחתניהם דהנך מעות נראה ודאי דכדידי' דמי ובפ' מרובה לענין טבחו או מכרו מפרש בגמ' דחליפין ושאר גוונא טובא דהוי בכלל מכרו עכ"ל נ"ח. משמע בהדי' מדבריו דאי הוי אמרי' דהדין עמה ולא הוי כמכירה חלוטה להבעל לא עבר הלוקח על התנאי במה שנתן לבתו אף דנתינה הוא ג"כ בכלל מכירה לענין ד' וה' א"ו סובר מהראנ"ח דאף שלא הורשה למכור לא אחרים יכול למכור או ליתן לבתו:

הן אמת שאין לי כעת גילוי דעת מקום מוצא דינו ועכ"פ לגבי בן ובפרט דמפורש בשטר אחר כגונא דידן אין לבטל השכירות: ואף דמבואר בכתב בת"כ אין לחוש לספק איסור אם לא הי' הת"כ בפועל כמבואר בפוסקי' ושו"ת ולא מהני רק לחזוק הענין לענין קנין דברים ואסמכתא כי אם לא נכתב בת"כ בלא"ה אין ממש בזכות הנ"ל כמבואר בחו"מ ק ר"ו שם מבואר דאם לא הזכיר סכום רק אמר כשאמכרנה אמכור לך לא קנה הראשון ומבואר שם בב"י דדינים אל שבסי' זה שייכי' ג"כ גבי שכירות ולפי הנראה מדברי השואל לא נזכר סכום. א"כ אין ממש בזכות זה אם לא שהי' בת"כ ונ"ל עוד שהיכא שאין מקום לזכות הנ"ל רק מחמת הת"כ אם השכיר לבנו יכול בנו להשכיר לאחרים ולא שייך בזה מה מכר ראשון לשני כו' כיון דגם על להראשון אין שום התחייבות רק שמחויב לקיים השבועה דלא שייך לגבי הלוקח מאתו דברי הדו"ש הק' ברוך תאומים פרענקיל:

תשובה ו

לכבוד הרב הגדול ש"ב המפורסים מוהרר בער אופנהיים אבד"ק דרעזניץ:

ז"ל בסוגי' אשר למדתי ביו"ט העבר בב"מ דף יו"ד ע"א דס"ל לר"נ דר"א ורבנן גבי פיאה פליגי בתופס לבע"ח יעו"ש בתוס' וכך מבואר בגיטין בהדיא וקשה דהאיך אפשר דר"א סובר תופס לבע"ח קנה דהוא מטעם זכי' דזכין לאדם שלא בפניו כמבואר בהרא"ש והא ר"א ס"ל בב"ב דף קנ"ו ע"ב זכין לקטן מדרבנן ולא לגדול ומשמע שם דר"א ל"ל כלל דין דזכי' דהיינו דזכין לאדם שלא בפניו כדמשמע מתוס' שם ד"ה זכין יעו"ש עכ"ל מעלתו:.

תשובה יעוין בתוס' מס' כתובות דף י"א ע"א סד"ה מטבילין אותו שכתבו בזה"ל ואע"ג דזכי' הוא מטעם שליחות ואין לו שליחות מה"ת ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא הי' רוצה לפוטרה בחטה א' או שמא הי' רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל ובחידושי הרשב"א למס' קידושין דף כ"ג ע"א ד"ה ולענין פסק הלכה כו' אי' בזה"ל ומתנות ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבא חוב מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחי' אלא מי שנפשו של אדם מחמדתן קרי לי' זכות ואע"פ שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו אבל גט שחרור דזכות גמור הוא כו' ע"כ יעו"ש:

ולפי"ז י"ל בפשיטות דר"א דאמר זכין לקטן ואין זכין לגדול שטעמו דזכי' אינו אלא מדרבנן וסובר שלא תקנו רבנן זכי' רק גבי קטן ולא בגדול ז"א אלא בגוונא דמיירי התם פלוגתא דר"א ור' יהושע דהיינו במתנה כמו שמפרש הרשב"ם שם משום דלא חשיב זכות גמור אבל היכא שהוא זכות גמור לא צריכין לתקנות חז"ל. דהא מדאורייתא זכין בכה"ג מה לי קטן מה לי גדול וגבי תופס לבע"ח הוא בפיאה דהוי זכות גמור דלא שייך בהו שונא מתנות יחי' הוי זכי' מדאורייתא ואף בגדול ולולא שיש בו חוב לאחרים לא הי' עולה על דעת לומר דאין זכין וכיון שר"א לא חש מה שהוא חב לאחרים ע"כ סובר שיכולין לתפוס לבע"ח מדין זכי' מדאורייתא ויש להסביר עוד דבזכות גמור בודאי אנן סהדי דניחא לי' שיהי' המזכה שלוחו ובשלוחו ליכ' למ"ד דלא מהני דהא בכל התור שלוחו של אדם כמותו ומפסוק איש א' למטה ילפינן בריש האיש מקדש דין שליחות גבי ממון אבל בדבר שיש קצת חוב דלא ברירא דניחא לי' להאי דזכין לו וליכא אנן סהדי הוצרך לתקנות חז"ל [ויש לי לפלפל בזה הרבה לסתור ולבנות בדברי הט"ז יו"ד סי' ש"ה ובנקה"כ שם]. ועפ"י הרשב"ם שם מש"כ בזה"ל ואין זכין לגדול שהרי יכול לזכות עצמו עכ"ל י"ל דהיכא שאין הגדול כאן לזכות ואם יתמהמה הזכי' יקדמנו אחר מודה גם ר"א דזכין לגדול ויש להמתיק זה בדברי הראשונים דהא דזכין בזכות גמור מדאורייתא הוא מדין שליחות דהוי כאנן סהדי דמסתמא ניחא לי' לאדם שיהי' כל אדם שלוחו לזכות לו וכשהוא אינו מנוע מלזכות בעצמו ועכ"ז אינו ממציא א"ע לזכות בעצמו או לעשות שליח י"ל דלא שייך אנן סהדי ואם יהי' לרצונו לזכות זה יזכה בעצמו או ע"י שליח שימנה לדעתו:

ויעוין בתוס' במס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן כו' שהביאו דברי הגמ' הנ"ל ב"ב ומדסיימו שם דעת אחרת מקנה אותו שאני ע"כ נראה לכאורה שדעת התוס' שם דהא דזכין לקטן שהוא רק מדרבנן לא מיירי במתנה אלא בגוונא דלא שייך דעת אחרת מקנה דלא כפי' הרשב"ם דמפרש בפשיטות דהך פלוגתא דר"א ור"י מיירי במתנה אבל ז"א דדעת אחרת מקנה שכתבו התוס' שם אינו אלא לענין זכות הקטן בעצמו ע"י דעת אחרת ולא בגוונא שאין הקטן זוכה בעצמו וכן אי' בפשיטות בספר קצה"ח סעיף כ"ד ודלא כנראה מדברי הש"ך שם דקאי גם כל הזכי' לקטן ע"י אחר דברי שארו הדו"ש:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה