שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות חושן משפט · תשובה יט
לגדול אחד שהקשה אותי איזו קושיות ולמען להקל מעין הקורא הצגתי התשובה אחר כל קושי' וקושי'.
קושיא א בזה"ל יראני אדוני חסדו וישעו בביאור דברי התוס' ב"ק דף ק"ח ד"ה' ותרי כפילא שכ' שם דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמשמע בכל הנשבעין ע"כ ואני בענ"ד לא ידעתי אנה מצאו המשמעות הזה להוכיח משם דמדרבנן הוא דמיפסל כי האמנם דקרו לי' שם תקנות קבועות אמנם מזה לא יתחייב רק דמדינא החשוד נפטר או משלם ותקנו חז"ל שישבע שכנגדו לא שנאמר דמדינא שבועתו שבועה אף אם המעיין ימצא קצת הכרח לדבריהם בהניח תחלה שמודים הם בחשוד על עבירה שיש בה מלקות או רשע דחמס דפסולין לשבועה דאורייתא כמו לעדות ולא הוציאו רק חשוד על השבועה הואיל והוא איסור מעצמו דקילא וע"כ לומר כן כדי שלא יסתרו דבריהם דריש מציעא סוגי' דחשוד אממונא שמבואר שם מדבריהם דגזלן גמור פסול לשבועה דאו' רק החמסן דיהיב דמי דרבנן וכ"מ ג"כ מתוך הר"י חסיד שהביאו שם וכ"מ מלשונם כאן דחשוד על השבועה מדרבנן כו' שרצו בזה לרמוז אל החשוד המוזכר בשבועת שפ"ש שהוא חשוד לישבע לשקר והנה לא דבר ריק הוא מה שלא הוזכר בהנשבעין רק חשוד על השבועה ומלוי ברבית וסייעתו ולמה לא הזכיר מסדר המשנה חשוד על שארי עבירות וגזלן א"ו משום דלפמ"ש התוס' ריש מציעא דף ה' דף צ"ו דמדינא בחשוד הו"ל לומר מתוך שאיל"מ אלא משום דלא שבקת חיי תיקנו שכנגדו יטול בשבועה ובתירוץ הזה החזיקו בכמה דוכתי וכן הב"ח וש"ך סי' צ"ב ועל התי' הב' שפי' סוגיא דרעיא דבחשוד לא שייך מתוך הואיל ורוצה לישבע וקשה א"כ אמאי בשניהם חשודים משלם אחרי שהחשוד רוצה לישבע ואם מצד התקנה הוא א"כ איך דן ר"א רבותינו שבא"י ר' אבא] א"כ יוקשה לפי"ז קושי' התוס' כתובות (ד"פ פ"ו) דאמאי לא חשוב בהדי הנשבעין ונוטלין פוגם וחברוהי ומה שתי' שם דלא חשוב התם רק הנך דמדינא לא יטלו וחז"ל הם שתיקנו שיטלו ולאפוקי פוגם דמדינא נוטל וחכמים הם שהמציאו שבועה (וזה התי' נכון יותר ממה שתי' בהמפקיד וריש הנשבעין) דז"א דהא חשוב נמי חשוד דמדינא נוטל אלא שחכמים תיקנו שבועת שכנגדו וא"כ הוי ממש דומי' דפוגם ומזה יוכרח לכאורה דחשוד על השבועה דמדינא שבועתו שבועה וא"כ מדינא נשבע ונפטר והיתה התקנה שיטול שכנגדו בשבועה ובהכי א"ש מה שהוקשה התוס' קושי' דבחשוד הו"ל למימר מתוך כו' בריש מציעא סוגי' דרעיא ולא הקשו כן בהנשבעין שהוא מקור דיני חשוד (וכבר העיר בזה הפנ"י) ועפי"ז א"ש דהתם בשבועות כיון דלא חשוב רק חשוד על השבועה ומלוה ברבית דמדינא הו"ל לנתבע לישבע וליפטור י"ל שלא רצו חז"ל לחייב החשוד על חנם עד שישבע שכנגדו דהא מדינא יכול לישבע אבל בריש מציעא דמיירי הש"ס מרשע דחמס דהא הוי סהדי דאכל תרתי מנייהו ק"ל שפיר אמאי לא נימא מתוך ואתי נמי שפיר דלא חשוב במתני' דשבועות חשוד על עבירה דמלקות דהתם מדינא משלם ואינם בגדר נשבעין ונוטלין רק בלשון לא יפרע אלא בשבועה כמבואר בתוס' שם אבל לא נחה שקטה דעתי להכניס זאת בכוונתם לעייל פילא כו' עוד לא הבנתי מה שהעתיק הרמב"ם וסמ"ג דין זה דניהו דר"פ מבעי' לי' היינו משום דאזיל לטעמי' ריש העדות דמשחק בקובי' מחייב קרבן משום דמדאור' מיחזי חזי אבל לדידן הא קי"ל כרב אחא דלא מחייב ק"ש אפילו אי מדרבנן פסול א"כ ה"נ אמאי יתחייב כפל אבל שוב מצאתי להרב המגיד והראב"ד מישבו באופן אחר קושי' התוס' אבל דברי התוס' לא ירדתי לכוונתם עד יבוא ויורה צדק:
תשובה מיש שמודים התוס' בחשוד על העבירה שיש בה מלקות או רשע דחמס דפסולין לשבועה דאורייתא כמו לעדות ולא הוציאו רק חשוד על השבועה הוא שהוא איסור מעצמו דקיל כו' אתפלא הא חשוב שם במתני' מלוה ברבית דהוא בכלל רשע דחמס כמבואר בסנהדרין דף כ"ז ע"א גם אין שחר לדבריו במ"ש דקיל מחמת שהוא איסור מעצמו וכי בשביל זה לא יהי' חשוד לעבור שוב על שבועה אם קיל בעיניו איסור הזה ובלא"ה לא מצינו סברא זו שיוחשב איסור שבועה לקל מחמת זה. רק בשבועות דף כ"ד לענין איסור כולל סובר ר"ל דיש חילוק בין איסור הבא מאליו או ע"י עצמו וגם אינו להביא בגדר איסור מעצמו ומה לדעת איזה פוסקים העובר על שבועת ביטוי ולהבא אינו חשוד אשארי שבועות כמבואר בח"מ סי' צ"ב ס"ב יעו"ש הטעם בסמ"ע ס"ק זיי"ן ושבועות מלוה ופקדון בודאי לא יקרא בשם איסור מעצמו וארבעי' בכתפי' בשבועות שוא. גם כיון שעברו ע"ז משום ממון המה ג"כ רשעים דחמס ומבואר בב"ח סי' ל"ד ס"ו דאף לדעת הפוסקים דבשבועה דלהבא אינו נפסל מ"מ בחשוד על שבועת ממון להבא מיפסל דהוי רשע דחמס ויעוין שו"ת מהרי"ק שורש קכ"ו ולדעתי נראה פשוט דבודאי לא עלה על דעת התוס' דהעובר על שבועה לא יהי' חשוד לשבועה כיון דחשוד לאותו דבר רק אפשר סברת התוס' שמדאורייתא אינו רק בגדר חשוד ולא פסול והכוונה שמדאורייתא יכולין להשביעו ועכ"פ כשמרוצה התובע להשביעו ומדרבנן הוא לפסלו לגמרי ר"ל שלא להניחו לישבע כדעת הרמב"ם ומובא בסי' צ"ב ס"א ואם אמר התובע אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד אין שומעין לו ובאמת דעת הרשב"ט במרדכי פ' שבועת הדיני' רמז תשס"ח דיכולין להשביע חשוד ברצון התובע וכיון דמדאו' יכולין להשביע את החשוד עכ"פ ברצון התובע שפיר משכחת בנשבע ובאו עדים ואח"כ נשבע ויש עליו חיוב תרי כפילי. ומ"ש התוס' כדמשמע בפ' כל הנשבעין י"ל בדרך שעלה בדעת מעלתו דסברו התוס' דכל הנשבעין ונוטלין דחשיבי במתני' שם לולי תק"ח לא הי' נוטלין כלום וצ"ל דלא שייך בחשודים מדאורייתא דין מתושאיל"מ. וע"כ מטעם שכתבו בב"מ דף ה' ד"ה שכנגדו כו' בתירוץ הב' דברצון ישבע אם נניחנו כו' וזה לא שייך רק אם אין מניעה מדאורייתא על החשוד לישבע אבל אם הי' חשודים פסולין מדאורייתא לשבועה בודאי לא שייך לומר דיטעון החשוד שברצונו לישבע כיון דאף אם התובע מרוצה על שבועתו אינו יכול להשביעו באיסור תורה וכן נראה מלשון התוס' שכתבו אם נניחנו. דר"ל דהמניעה מדרבנן גם בשערי שבועות שער כ' דין ד' אי' בזה"ל מי שכנגדו חשוד על השבועה הוא שיהא חשוד הנתבע שעליו השבועה ויתברר לנו שלשקר נשבע בכך אמרו חכמים להעביר השבועה מזה החשוד ולא יפטור משבועתו אלא ישבע התובע ויטול כו' יעו"ש:
הן אמת דבלבוש חו"מ סי' צ"ב כ' בזה"ל ואפי' אם אומר התובע אני אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד אין שומעין לו כיון שהתורה פסלתו עכ"ל והוא לשיטתי' שם דמדמי פסול לשבועה לפסולי לעדות הנכללים בכלל אל תשת ידך עם רשע והוסיף עוד לומר בזה"ל והתורה פסלה רשע להיות עד משום שצריכין להשביעו שלא יעיד שקר כדכתיב ושמע קול אלה וגו' וכיון שהוא רשע לא יחוש לשבועת קול אלה ויעיד שקר כו' ובאמת דבריו נפלאים דהא עדים נאמנים בלא שבועה. ושמע קול אלה קאי על חיוב קרבן שבועת העדות על העד שכובש עדותו אף אחרי השבועה נחזור לענין ראשון לשיטת הסוברים דחשודי' פסולין מדאורייתא צ"ל דלכך מצריכין בחשוד שישבע שכנגדו משום דלא שבקת חיי דחשודים ולכך תפס הלבוש טעם זה בסי' הנ"ל ס"ז (ויעוין בסמ"ע סי' הנ"ל ס"ק א' וכ"א) ולשיטה זו מדאור' חייב החשוד לשלם דלא שבקת חיי הוא רק תיקון חז"ל והתוס' ב"ק המה כשיטת התוס' ב"מ דף ה' ע"ב ד"ה דחשוד אממונא כו' לתירוץ הראשון שאין כל הפסולים מדאו' פסולי' מדאורייתא לשבועה:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד דיש לומר סברא להיפך דאם החשודי' פסולי' מדאורייתא לשבועה לא הי' נתפסין בהודאות מקצת בכלל מחויבי שבועה כיון שאין כאן סרך שבועה. ושאני חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דמיד שאומר חמשין ידענא יש עליו חיוב שבועה על המותר וכן מטין דברי רש"י בב"מ דף צ"ח ע"א ד"ה אלא חמשין כו' ויעוין מ"ש רש"י לקמן באותו סוגי' בהא דפריך ולרמב"ח כו' ובקצה"ח סי' ש"מ. ואף אם נאמר דאעפי"כ מחויב החשוד לשלם כיון שאינו יכול לאמת דבריו בשבועה וכן גזירת התורה שכל מודה במקצת אם אין לו הצלה בשבועה ישלם עכ"פ לא שייך הלשון שבמתני' חזרה השבועה למקומה (יעוין בחידושי הר"ן לשבועות מ"ז ד"ה רבותינו שבא"י ובמס' ב"מ דף צ"ח מ"ש התוס' בשם ר"ת בד"ה הכי נמי כו' דלכך חשיבא השבועה בתובע כדאורייתא משום שהשבועה בא מחמת הנתבע שהיה חייב שבועה דאורייתא) ומצאתי און לי באס"ז ב"מ דף ד' ע"א ד"ה מה להצד השוה כו' שכ' שם בזה"ל ועוד אי פירכא דקילא וחמירא הוה מאי קאמר ובמלוה מי הוחזק כפרן מ"מ איכא למיפרך שכן הוחזק כפרן בפקדון אלא ה"פ שכן הוחזק כפרן ולכן אין להטיל עליו שבועה כי ישבע לשקר וכן פי' רש"י ז"ל כו' ואין לחייבו שבועה כלל בעדותן כי ישבע לשקר וכיון דמדאורייתא לא מחייב שבועה גם שכנגדו לא ישבע מדרבנן כנ"ל הרא"ש ז"ל עכ"ל ובדף ה' ע"א בתוס' ד"ה אם איתא לדר"ח כו' מקשי' בתימא אף אם איתא לדר"ח לא משתבע הכא כו' תאמר הכא דהוחזק כפרן כו' ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון ע"כ ונראה מדברי התוס' שהרגישו בעצמם בדוחק תרוצם ובפרט לפי פי' הרא"ש הנ"ל אין מקום לתרוצם כ"א ע"צ הדוחק גדול אבל אם נאמר דהחשודים אינם פסולים מדאורייתא לישבע א"ש וחל עליהם חיוב ש"ד ואינם יכולים מחמת פסול דרבנן ונלכדים בחיוב מתושאיל"מ ואינו לפלא כל כך במה שאינם פסולים מדאורייתא אף שהמה חשודים לאותו דבר דכי בשביל שעשה עבירה פעם אחד מוחזק שיעבור תמיד ע"ז והוא אינו רק חשוד לעבור ומ ששבועת התורה היתה בכדי לאמת בזה דברי הנתבע אולי שבועת התורה הוא רק לצד תוחלת פן ואולי עי"ז יודה ששייך ג"כ בחשודים, משא"כ לעדות דמיד שחשודי' על עדות שקר למה נאמין לעדותן:
הן אמת שלפי המבואר בחידושי הר"ן לסנהדרין דף כ"ז ע"א בד"ה רבא אמר נראה שדעתו שהשבועה מאמתת דברי הנתבע לאמת גמור ומתרץ שם בזה קושי' התוס' בסגנון אחר ובהעמיק העיון נראה מחלוקת קדום בזה דבמרדכי כ' בשם ריב"א ומובא בב"י וב"ח חו"מ סי' ל"ד דבנשבע להכחיש העד אע"פ שפטר עצמו מיהו לאלתר נפסל מכאן ולהבא כו' ולדעת רבינו יקיר המובא שם גם בתוס' מס' ב"ב עכ"פ נפסל כשמעיד אח"כ הבע"ד. והרמב"ם בתשובותיו סימן ק"ט חולק ע"ז וכ' אם תבעו בדין על הגזילה ונשבע ונפטר וכן האחר אין נאמני' עוד לפוסלו בעד הגזלות ההם שהרי כבר האמינו אותו התורה כו' דאיך נאמר שהאמינה אותו התורה לפטור אבל ישאר פסול ולא עוד אלא אפילו גזל לראובן בעד אחד ותבעו ונשבע להכחישו ונפטר וכן גזל לשמעון בע"א ונשבע ונפטר אין עדו של ראובן ועדו של שמעון נאמנים לפוסלו מחמת גזילות ההם שהרי כבר האמינתו תורה כו' יעו"ש הרי דלדעת הרמב"ן או הרשב"א השבועה היא לאמת דברי הנתבע לכך סברו דאין עוד כח באותו עד שנשבע לנגדו להעיד עליו. משא"כ לדעת ריב"א הנ"ל דנראה מדבריו דמיד בשעת השבועה אין אנו מאמתים דבריו ומחזקינן אותו לפסול מחמת העד והבע"ד. הרי דלא הטילה התורה השבועה רק אולי יפרוש עי"ז ויודה ואף כשנשבע לא שייך כבר האמינתו תורה ודע דבתשובת מהר"מ מרוטנבורג סי' תפ"ט כ' בזה"ל נשבע ואח"כ באו עדים כו' כ' בספר החכמה קבלתי ממ"ו הכהן ז"ל דאפילו לא באו עדים וזה תופס משלו שלא בפניו ואומר אני רוצה לישבע שהדין עמי כי הוא נשבע לשקר דיכול לעשות כן. אבל בשערי רב אלפס בשערי שבועות אינו משמע כן דכ' בסוף שער א' שקבל התובע לקחת השבועה במקום גביות ממון שנאמר ולקח בעליו וכו' עכ"ל והנה בודאי כוונת ספר החכמה על תפיסה שלא בעדים דבעדים מה"ת יהיה נאמן להחזיק בשבועה ולדעת השערים אף תפיסה שלא בעדים אינו מועיל וצ"ל סברתו כנ"ל כיון שהאמינתו תורה בשבועה אין המגו של התובע אח"כ מועלת עוד אף שפסקינן בבאו עדים אח"כ חייב לשלם אבל בחו"מ סי' פ"ז קי"ל דתפיסת התובע שלא בעדים מועיל שישבע שלשקר נשבע הנתבע ולא הגיה עליו הרמ"א אף שבסי' ל"ד סעיף כ"ז מביא דעת הרמב"ן הנ"ל וצ"ל דסובר דהמגו חשיב כאלו הביא שני עדים:
ומדברי הירושלמי בפ' שבועת העדות קרוב מהו שיהי' חייבין עליו משום שבועות ביטוי כו' כהדא אוכן שורי כו'. אמר ר' יוחנן מאחר שמצוה להפיסו כו' ע"ד דרב כו' מפייסו על האמת כו' יעו"ש בפי' קרבן עדה שלדבריו נראה שלרב שבועת התורה כדי לאמת דברי הנתבע ולר' יוחנן אפשר רק להפיס והוי כעין מחלוקת פוסקים הנ"ל ויש להסביר בזה רב לשיטתי' שסובר הנשבע ואח"כ באו עדים פטור ובהודה מעצמו חייב:
ומה שעלה בדעת מעלתו לומר דדברי ר"פ לא יתכנו רק לשיטתי' דסובר משחק בקובי' חייב קרבן שבועת העדות לדעתי ז"א. דטעמא דרב אחא בר יעקב דאמר למעוטי משחק בקובי' הוא כדאי' ביומא דף ע"ד שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל יעו"ש ברש"י ולהסביר פלוגתת ר"פ וראב"י נ"ל עפ"י דברי התוס' במס' ב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה פשיטא שכ' בזה"ל וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה כו' יעו"ש הרי דחיוב קרבן שבועה הוא לפי משמעות הפוסקים כנ"ל אינו רק בעדות שיש גבייהו עונש אם לא יגיד אף אם לא הי' משביעין אותם ומשחק בקובי' כיון שהוא פסול דרבנן אף דכשר מדאורייתא ונשבע לשקר אם נשבע או קבל עליו שאינו יודע עדות כיון דהוא עד מדאורייתא עכ"פ לכ"ע אם לא הי' משביעין אותו לא הי' עליו חיוב הגדה אף מדאורייתא כיון שאין תועלת בעדותו מחמת פסלות דרבנן ולמה ילך ויגיד דהא עיקר עונש ואם לא יגיד הוא שיכול להציל ממון חבירו ולא הציל וברמב"ם במנין המצוה ל"ת רצ"ז אומר שהוא בכללת השבת אבידה ויעוין ברמב"ן בדיני דגרמי לכך סובר ראב"י דמשחק בקובי' אינו חייב קרבן שבועת העדות ואדרבא לכאורה קשה להבין טעמו דר"פ ועמד בזה בחידושי רשב"א לשבועות דף ל"א וז"ל שם תמי' לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפי' יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו ומתוך הדחק י"ל דמשחק בקובי' ופסולין דרבנן אף ע"פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפס ואפי' בעדים לא מפקינן מיני' ומההיא שמעינן להא כו' יעו"ש וצ"ל דאף בזה לא הוי אלא גורם לממון דלפסק הלכה אין חיוב קרבן שבועה בגל"מ כמבואר דף ל"ב מ"מ סובר ר"פ דהחיוב ואם לא יגיד בלי שבועה שייך אף בגורם וכן מבואר בחו"מ סי' צ"ב ס"ו בהגהות רמ"א (יעו"ש בתומים) וכיון שכן ליכא למעוטי עוד מחיוב קרבן שבועה שהוא חייב מדאורייתא דמדאורייתא מחייב בעדותו ממון ממש וגם אם לא הי' נשבע הי' עליו חיוב עונש בכבישות עדותו דאם לא יגיד אף דפסלוהו רבנן יש צד תועלת בעדותו בגל"מ ולפי דברי הנ"ל מיושב קושי' הרשב"א המובא בר"ן פ' שבועת כדיינים לשיטת א' מגדולי המחברים דגם בנסכא דר"א מחויב התובע לישבע אמאי מחייבינן בע"א בנסכא שבועת העדות נימא מי יימר כמו בחשוד לוה די"ל דסובר בעל סברא זו דבחשוד לא שייך מדאורייתא מתושאיל"מ וליכא חיוב קרבן שבועת העדות רק מצד דין דרבנן ושייך שפיר לומר מי יימר דמשתבע כחיוב הרבנן אבל בנסכא יש חיוב קרבן השבועה מדאורייתא וגם אם לא יגיד שייך גבי' מצד החיוב דרבנן דאף מי יימר עכ"פ הוי גורם וחל עונש אם לא יגיד וממילא ליכא למעוטי מחיוב קרבן שבועה דאורייתא והרשב"א לשיטתי' דסובר דגם חשוד חייב מדאורייתא לשלם ובאמת הניח בחידושיו בצ"ע דאמאי פטרינן משבועות עדות בחשוד מטעם מי יימר דמשתבע:
גם י"ל דבהא גופא פליגי ר"פ וראב"י דלראב"י אם לא יגיד קאי אקודם שבועה ולר"פ קאי אלאחר שבועה שישא עון שבועת שקר ועל השבועה עובר גם המשחק בקוביא שנשבע שאינו יודע עדות והוא עד מדאורייתא ולראב"י דקאי אקודם שבועה ממועט משחק בקובי' כנ"ל דהא לאו בר הגדה הוא ומדויק בזה דברי הירושלמי תני ר' ישמעאל ונשא עונו קרבן מנ"ל ב"ד הגדה הגדה מה להלן ב"ד גם בירושלמי מביא לעיל מיני' דהאי ילפותא דאביי ואח"כ מביא הברייתא דר' ישמעאל דבתלמודא דידן יליף אביי דבכפירה בב"ד הוא דמחייב דא"ק אם לא יגיד וגו' אלא במקום שאלו יגיד זה מתחייב זה ממון ור"פ מקשה לי' א"ה אימא שבועה גופא בב"ד כו' והנה ילפותא דאביי אינו אלא אם נאמר דאם לא יגיד קאי אקודם שבועה דבלאו שבועה יש ג"כ נשיאות עון אם לא יגיד וזה בודאי אינו אלא בב"ד במקום שהוא מועיל בעדותו אבל לשיטת הירושלמי דונשא עונו קרבן וקאי לאחר השבועה י"ל דאם לא יגיד מיירי ג"כ בחוץ לב"ד אחר השבועה ונשיאות עון על עברו השבועה ולכך קאמר מיד מנ"ל ב"ד ולשיטת הירושלמי ליכא אתקפתא דר"פ א"ה שבועה נמי דהא אם לא יגיד קאי על הכפירה אחר השבועה וע"ז יש הגז"ש מה להלן ב"ד אבל לא אושמעה קול אלה שמקודם אבל לאביי דואם לא יגיד קאי אקודם שבועה מקשה ר"פ שפיר א"ה אימא שבועה גופא בב"ד מזה נראה דר"פ לשיטתי' ל"ל לימוד דאביי ולכך מחייב אף במשחק בקובי' ובר"ן לאלפסי על משנה שבועת העדות כיצד כו' נראה דמפרש דאם לא יגיד קאי אחר שבועה:
עוד אי"ל דמה שמחולקים הפוסקים אם לחיוב קרבן שבועת עדות בנשבע מפי אחרים בעינן כפירה או מחויבים אף בשתקו. יעוין בחידושי רשב"א מ"ש בשם הרמב"ן וברמב"ם פ"ט מהלכות עדות דין יו"ד ובכ"מ נמי תלי בפי' הפסוק הנ"ל דאם אם לא יגיד קאי אחרי השבועה נראה מפשטי' דקרא אף בשתקו חייבין א"כ עכ"פ לר"פ לשיטתי' חייבי' אף בשתקו. ומדויק בזה דברי ר"פ הכל מודי' בעד מיתה כו' דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד דבלא אמר לב"ד חייב אף שלא כפר בפירוש והרווחנו בזה ליישב קושי' הר"ן והרא"ש לשיטת הרמב"ן בעד מפי עד היכא שהראשון כופר אין העד המעיד מפיו נאמן א"כ אף באמר לדידה יהי' חיוב שבועות העדות ולפי דברי הנ"ל א"ש לשיטת הרמב"ן ובפרט לר"פ גופא דעיקר חיוב אף בשתקו לבד י"ל דמיירי בשתק וי"ל דלכך שתק כיון דאמר לדידה אבל לא קיבל השבועה. וכ"נ מדברי ר"פ כנ"ל:
ומיושב בזה הרמב"ם שכ' בפרק יו"ד מהלכות שבועות דין י"ד האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועות עדות כו' ולא כ' דז"א רק בלא אמר לדידה יעו"ש בלח"מ אבל לפי הנ"ל כיון דכפר בפירוש אף באמר לדידה נתבטל אמירתו ואין לה תועלת עוד באמירתו לדידה וחייב משום שבועת עדות ואם אם לא יגיד ונשא עונו קאי אקודם שבועה כדברי התוס' ע"כ מיירי בכפר דבשתק ובלא שבועה בודאי ליכא עדיין נשיאות עון כיון דיכול עדיין להגיד וגדולה מזה לדעת הר"ן אף מאין אנו יודעים יכולים לחזור ולהגיד ולפי פי' הריטב"א בחידושיו לכתובות דף י"ח למידין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מדכתיב ונשא עונו דאם הי' יכול עדיין לחזור ולהגיד לא הי' נשיאות עון ומדברי תלר"י המוזכר שם באס"ז נראה כפירוש התוס' ויש ליישב בזה מה שהשמיט הרמב"ם הדין המבואר בירושלמי אף באמרו לע"א הרי את מקובל עלינו כב' עדים פטור משבועות העדות יעו"ש בפי' הקרבן עדה ויובנו דברי אחרי העיון בשו"ת שבות יעקב סי' קמ"ו ובשו"ת הרא"ש כלל י"ד ד"ד וביו"ד סי' רל"ט ס"ז ויש להאריך בזה:
שוב הגיע לידי ס' אס"ז על מס' ב"ק מצאתי שם בדף נ"ז בשם הרשב"א שכ' דשבועות העדות הוא גם בשתק ומתרץ בזה קושי' תוס' שם ד"ה פשיטא אם לא כו' תורף דבריו כיון שהתורה מחייבת על שבועת עדות אף כשלא נשבע בעצמו ולא ענה אמן ע"כ צ"ל דיש בלא"ה עונש על הכובש עדותו אף אם לא השביעו:
ועפ"י דברי הנ"ל מיושב מה שמקשה הרשב"א מאי מקשה הגמרא אילימא חשוד לוה כו' מי יימר דמשתבעית כו' הא מדאוריי' ל"צ השכנגדו לישבע ודלמא אביי סובר כר"פ דמשחק בקובי' חייב בשבועות העדות כיון דמדאורייתא מחזי חזי ולפי הנ"ל ניחא כיון דלאביי לשיטתי' הכוונה באם לא יגיד ונשא עונו היינו אף כשלא השביעו יש בו נשיאות עון. ע"כ לשיטתי' הדין כדברי רב אחא בר יעקב דמשחק בקובי' פטור דאינו בר הגדה ולא שייך גבי' נשיאות עון על מניעות הגדתו כיון שאינו לתועלת כלל וממילא ממועט גם מחיוב שבועות עדות דושמעה קול אלה קאי אגוונא ששייך בי' סיפא דקרא ואם לא יגיד:
קושיא ב בזה"ל יהי' נא דברי אדוני למנוחה בביאור דברי תוס' בב"ב דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרינן כו' במ"ש שם דתפשוט מדרמי בר חמא דלא אמרינן מגו במקום חזקה דהא אמר כו' המפקיד אצל חבירו כו' ובשטר צריך שבועה ע"כ. והנה עפ"י מה שהניחו תחלה דעיקר השבועה בשטר היינו משום דאומר אפשיטי דספרי זייר לי' אין הכרחם ברור דשטר פקדון שאני דלא מצי למימר אפשיטי דספרא דהא אין על הנפקד לתת שכר כמבואר להדיא בתוס' לקמן דף ע' ע"א ד"ה או דלמא כו' וא"כ לפי"ז י"ל דהך סברא בידי מאי בעי נהי דגרוע טפי בשטר מלוה מחזקה מיהו בשטר פקדון אלימא טפי מחזקה דמה"ט איבעי' לי' לקמן אי מהני מגו אף דבשטר מלוה פשיטא דמהני וכבר נזכרה סברא זו לטעם אהא דתקינו רבנן שבועה בשטר מלוה ג"כ בתוס' פ' שבועת הדיינין בסתירת דברי רב האי ז"ל:
תשובה בקושי' זו קדמוהו בתומי' סי' ק"ח ס"ק ב' ומה שרוצה לתרץ דקושי' התוס' דא"כ שבועת שואל שמתה כדרכה היכא משכחת הא א"ל מיגו דהחזרתי דבשואל שייך הסברא דזייר אפשיטי דספרא כו' יעו"ש לכאורה דבריו דחוים דכי לא משכחת כשידוע שהשואל שילם מיד פשיטי דספרא. אף דלדידן משביעין בכל שטרות אף במקום דלא שייך אפשיטי דספרא. י"ל דכיון שתיקנו חכמים שבועת אישתבע לי תיקנו בלא פלוג אבל באמת ל"צ לזה. דמלבד סברת אפשיטי דספרא זייר יש עוד סברא דאשתמיט מיניה בעל השטר דאיל למחר יהיבנא לך דהשתא ליתא גבאי. וכמבואר כ"ז מדברי רבא במס' ב"מ דף ט"ז ע"ב ולזה האריכו בתוס' ב"ב דף עי"ן ע"א ד"ה או דילמא כו' בסברות. דכל הטעמים אינם שייכים בשטר פקדון כיון דלא עשה לו טובה אינו מחזיר הפקדון עד שמחזיר לו השטר ולכך סובר רבא דבשטר פקדון צריך להחזיר בעדים ובזה דחוי' דברי התומים מ"ש בסוף ס"ק הנ"ל דס"ל להתוס' זייר לי' כו' לאו דוקא כו' די"ל דלאיזה סיבה לא החזיר כו' יעו"ש דבאמת כ"ז לא שייך בשטר פקדון רק לענין שטר שאלה י"ל סברא זו כיון שעשה לו טובה אף במקום דלא שייך סברת זייר לי' אמנם באמת אין להעלות על הדעת שנתכוונו התוס' לדרך רחוק כזו ובלא"ה יש לדחות דמשכחת בשואל בשטר בנאמנות גם לכאורה יש לעיין אף לדידן דפסקינן דבשטר פקדון מועיל מיגו י"ל דלכך קלישא החזקה דשטרך בידי כו' אף בשטר פקדון די"ל דסמך על המגו ולכך לא חש להניח וכן מבואר ברשב"ם דף הנ"ל בד"ה ולטעמיך כו' ולפי"ז במקום רואים דלא שייך טענות נאנסו הי' איל דלא משבעינן המפקיד בטענות אשתבע לי. אמנם בח"מ סי' רצ"ו ס"ג מבואר דבכה"ג צריך המפקיד לישבע כשטוען הנפקד אשתבע לי ובח"מ סי' קיח מפרש הסמ"ע מעם הרשב"ם הנ"ל וצ"ל דס"ל להסמ"ע דלענין הטלת שבועה באישתבע לי א"צ לטעם הנ"ל. רק באם הנפקד יהי' נאמן בהחזרתו צריכין טעם הנ"ל לסתור החזקה דשטרך בידי כו' אבל אכתי קשה מנ"ל הא דדין אישתבע הוא גם בפקדון ואפשר לומר כיון דר"פ אמר האי מאן דאפיק שטרא כו' הכוונה אף היכא שהשטר יוצא מת"י אחר שקנאו בכתיבה ומסירה מהלוה ונגד זה טוען הלוה פרעתיך אף דלא שייך כאן אישתמוטי כיון דהוא לא עשה לו טובה בהלואה וגם אפשיטי דספרא זייר לא שייך כיון דהוא לא הי' בעת הלואה וחוב דפשיטי דספרא לא נקנה לו במסירת השטר והוי כפורע חוב של חבירו כו' וגם איך קנה תביעה שבע"פ ואין מקום לדחוק ולומר שיכול לומר שהחזיר להמוכר כשיעור שווי' של הנייר דלדעתי אינו נאמן המלוה ע"ז בע"פ ואיך קנה ממנו הלוקח אולי יכפור הלוה ובלא"ה ז"א דכיון שלא הי' לו זכות תביעה כ"א כשיעור שווי' של הנייר הי' יכול לכתוב שובר על השטר או למחקו משא"כ לגבי המלוה עצמו דזייר אפשיטי דספרא ר"ל יותר משווי' של הנייר ולכך לא כתב שובר כדי שירא הלוה ויצטרך לשלם לו והסברא פשוטה ויעוין באס"ז כתובות ד' י"ט ע"ב בד"ה מ"ד שטר פרוע כו' או י"ל האי מאן דאפיק שטרא כולל גם שטר מתנות במתחייב א"ע בדבר שאינו חייב הסופר חל על המקבל כמבו' ח"מ סי' ס"א סעיף י"ד. ולשיטת רש"י בסוגי' דפוגמת דהשבועה בבא ליפרע מיתומים הוא מטעם אישתבע לי שהי' יכול הבע"ד לטעון וכן מפורש בכמה פוסקים דר"פ דינא דמתני' מפרש י"ל בלא"ה דכיון דמפשטא דמתני' נראה דמיירי גם בתוספת כתובה כמו בגוונא שמפורש התם בפוגמת וע"א היתה כתובתה אלף זהובים ובתוספת שמוסיף מדעתו אין חיוב שכר הכתיבה על הבעל כמו במתנה ובפ' אע"פ מבואר רצה לכתוב כו' מסייע לי' לרבי איבו אמר ר"י כו' תנאי כתוב' ככתובה כו' לפוגמת כו' כו' לשבועה:
אגב אציין דרך הערה בעלמא שלכאורה י"ל הא דבכל שטר אין הלוה נאמן בטענות פרעון אינו דוקא מטעם חזקה דשטרך בידי כו' דבלא"ה כיון דההלואה הי' על שטר צריך שיהי' הפרעון ברור כמו שההלואה ברורה וכטעם המ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפרוע בעדים דאף המ"ד המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים אינו חולק רק מטעם דסובר דאמרינן אתרומי איתרמי הא אילו הי' ברור דלא הימני' ולכך נתן לו בעדים הי' מודה דצריך לפרוע בעדים ולא מצינו דהוצרך בהגמ' להטעם דחזקה שטרך בידי כו' רק במקום דצריכין לסתור מיגו שיש להנפקד וכ"כ כ' בתוס' סברא זו למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דשם יש ג"כ ללוה מיגו וא"ל דא"כ אמאי נאמן הלוה לומר פרעתי נגד כת"י י"ל דבכת"י אינו ראי' דלא הימני' המלוה וי"ל דלקחו רק לזכרון אבל היכא שדקדק ליקח שטר בעדים הרי לא הימני' (ועדיין צ"ע דילמא לקחו לענין השיעבוד) וסמוכין לדברי הנ"ל מדברי הרמב"ם פט"ז מהלכות מלוה ד"ג בראובן שהי' חייב לשמעון והמחוהו שמעון ללוי שהי' חייב לו ואח"ז טען לוי שהי' ראובן עני והטעהו ושמעון אומר עשיר הי' והעני כ' בזה"ל יראה לי שעל שמעון להביא ראי' ואח"כ יפטור מחוב לוי לא יהי' אלא שובר בידו אומרין לו קיים שוברך והפטר עכ"ל ונראה דלכך האריך הרמב"ם במ"ש לא יהי' כו' דלא נימא דשמעון נאמן כמו כל כופר בכל דהא הכא חזקה לא שייך דשטרך בידי מאי בעי דהא המלוה בעצמו מודה דהניחהו ליקח מראובן וקבל אז לפרעון לאשר לא ידע שראובן עני ולכך הביא הרמב"ם ראי' דע"כ מה שאין הלוה נאמן על טענת פרעון אינו מחמת חזקה הנ"ל דא"כ היכא שהלוה בא בטענות פרעון ושובר בידו רק שאינו מוצא עידי קיום אמאי לא יהיה נאמן בטענותו דהא ליכא כאן ראי' מכח חזקה הנ"ל דאולי פרע וסמך א"ע על השובר ומה יעשה אם מתו עידי קיום או הלכו להם א"ו דאף בלא חזקה דשטרי בידי כו' אין הלוה נאמן בטענות פרעון כ"א כשיוברר בבירור גמור שפרע. וכאן כיון שיש הכחשה אם הי' ראובן עני בעת שהמחוהו אצלו לא הוי בירור פרעון:
שוב מצאתי בתומי' סי' קכ"ו ס"ק י"ד שמקשה באמת על דין הרמב"ם הנ"ל אמאי לא יהי' ראובן נאמן הא לא שייך הכא חזקה דשטרי כו' וכנ"ל אבל לא העיר בסיום דברי הרמב"ם הנ"ל אשר נשמט בש"ע אבל בטור כ' דברי הרמב"ם כהוייתן:
אמנם הבעה"ת שער כ"ז פוסק כדברי הרמב"ם הנ"ל ובשער כ"א דין א' כ' בשם הרמב"ם היכא דמית מלוה והלוה טוען טענות פרעון דפרע לאביהן דיתמי דשקלי יתמי בלא שבועה כלל כו' ואח"ז כ' בזה"ל ומצינו בתשובה לשר שלום גאון דכיון דליתא למלוה דלישתבע דהא מית לי' לוה משתבע ומיכטר ולא מסתברא כוותי' דטענה דשטרך בידי מאי בעי אלימא הוא כו' הרי דנ' דסובר דלכך אין נאמנין בטענות פרעון נגד שטר משום החזקה דשטרך בידי מאי בעי:
קושיא ג ז"ל ומה יעשה אזובי קיר להבין דברי רשב"ם ותוס' דף נ"א ע"א שם במ"ש שם הא דקאמר בש"ס התם ר"א במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות כחו דהיינו להיות אחריות על הנותן כדין מכר ואיך י"ל כן דהא אליבא דשמואל דס"ל התם בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים הוא דדחיק הש"ס לשנוי' הכי ושמואל הא ס"ל פ"ק דמציעא אחריות לאו ט"ס הוא בשטרי מקח וממכר א"כ כ"ז שלא פירש לו האחריות אין מקום לחלק בין שטרי מקח למתנה ואף שבתוס' פ"ק דמציעא כתבו דבשנגזל טורפה אפי' לשמואל אחריות ט"ס הוא כבר הביא הר"ב עס"ז חולקים עליהם ותו דרש"י ז"ל קידושין כ' להדי' הנ"מ לענין אי ב"ח טורפה. אמת שלולא דבריהם הייתי מוצא דרך אחר לחלק בין מכר למתנה עפ"י מה דאית' פ"ק דב"ק ופ' מי שהי' נשוי מימרא דאביי דאפי' שלא באחריות מצי המוכר לאשתעוי' דיני בהדי מערער דמצי א"ל לא ניחא לי דלהוי לשמעון תרעומת עלי וכ' ע"ז הרשב"א בתשובתיו דבמתנה בלא אחריות לא מצי למימר הכי הובא בב"י חו"מ סי' רס"ו א"כ מצינן למימר דהיינו יפוי כח דמכר מבמתנ' שיוכל לטעון נגד המערער וכבר נוכל להלום כן בדברי הרשב"ם ז"ל בב"ב שכ' וז"ל שאם יערערו עליו יבוא הנותן לפצותו כדין מוכר דלא להוי תרעומת עלי' כו' להיות אחריותה על הנותן כדין מוכר כו' ע"כ שדבריו אין להם הבנה מה שהוזכר לשון תרעומת וקרובים דבריו להבין עפ"י הדרך שכ' ובזה מבואר דלא קשה ג"כ מה שכ' התוס' לשם דהא במתנה דאית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דהיינו דוקא בשקיבל עליו אחריות ממש וכמבואר בפי' רש"י וסמ"ע סי' קע"ה ורמב"ם דאלולי שהי' מכר לא הי' מקבל עליו אחריות לשלם אם יטרפו ממנו משא"כ בזה דלא קבל עליו אחריות רק שאם ירצה הנותן לדון עם המערער שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את לולא שלא מצאתי מי שהעיר בזה:
תשובה מ"ש מעלתו ובזה מבואר דל"ק ג"כ מ"ש התוס' כו'. לפ"ד לא יהי' תרוצו של רב אשי רק לשיטת שמואל ולא אליבא דהלכתא דאנן פסקינן אחריות ט"ס וס"ל כשמואל בשטר מכר לא קנה ובלא"ה לא אבין דבריו. דסברת הרשב"א שמביא בב"י סי' רכ"ו מבוארת שם בזה"ל דדוקא במכירה דיהיב זוזי ובודאי א"ל תרעומת עליו אבל במתנה לא ע"ש והכא כיון שכתב בלשון מתנה לענין דינא דבר מצרא נראה שבאמת הי' מתנה. וכיון שלא קיבל מעות אין מקום לתרעומת ושפיר יכול המערער לדחותו ובהתחלות דבריו שהאחריות דהכא אליבא דשמואל אינו רק נגד ערעור מנגזל הי' יכול ג"כ לתרץ קושי' התוס' לפי סברת הר"י במג"ש שהובא באס"ז ב"מ ק"ח ד"ה נשאל הר' יוסף הלוי דבמתנה היכא דלא קיבל כל האחריות שייך דינא דב"מ ועל קושייתו הנ"ל דא"כ לא יהי' תרוצו דרב אשי רק אליבא דשמואל אפשר לומר דר"א לא מיאן בתירוצו דרב המנונא רק אליבא דשמואל כיון דשמואל בעצמו מפרש בשטר דמתני' במתנה ולא הי' ניחא לי' לאוקמא מתני' במוכר שדהו מפני רעתה. דוחק לפרש כן בברייתא אליבי' דמסתמא האי ברייתא דבשטר כיצד אמתני' קאי [וסברא כזו מבואר בפנ"י קידושין דף כ"ט ד"ה מתיב רב המנונא] אבל לדידן נכון תירוץ רב המנונא אמנם בירושלמי קידושין אי' דשמואל שאל מרב הונא כתב מתנה בלשון קנין א"ל ארכבי' אתרי ריכשי' ושמואל לא קיבל א"כ נראה דשמואל חולק אדברי רב אשי וצ"ל ע"כ אליבי' תירוצא דרב המנונא במוכר שדהו ותירוצא דרב אשי אינו אליבא דשמואל ומיושב קושי' מעלתו אמנם לכאורה נראה בב"ב דף קמ"ט דרב אשי ג"כ סובר אחריות לאו ט"ס הוא ויש לדחות: והנה לשיטת רבינו יונה מובא ברא"ש ב"ב דף מ"ב שכ' בזה"ל ואפי' למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא הנ"מ כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך הי' תנאי ביניהם עכ"ל מיושב קושי' מעלתו חדא דהא כאן גילה בפירוש להיפך במ"ש גם בלשון מכר ועוד כיון דהכא לא מיירי בשטר ראי' כמבואר בתוס' ופוסקים [ובהגהות הרא"ש כאן גם בחידושי רשב"א לקידושין דף ט' נראה דנוכל להעמיד סתם נייר המבואר בברייתא בנייר שיכול להזדייף דומי' או על החרס א"כ בודאי לא איתרע מחמת שלא הוזכר בו אחריות] רק בשטר קנין לא שייך כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות דמה שנזקק לשטר הי' לצורך הקנין ועיקרו לא נעשה אלא לכך וכמבואר בקידושין דף ט' בתוס' ודעת רבינו יונה הנ"ל מובא בש"ך סי' רכ"ה:
גם יש לעיין במתנה ובקבלות אחריות כשהוזלה השדה אח"כ דהיינו בשעת מתנה היתה שוה אלף ובשעת טריפה ת"ק דבמכירה כה"ג מחויב המוכר לשלם לו אלף לדעת הטור והמחבר בחו"מ סימן קט"ז כדעת הראב"ד שלא יהיה פסידא ללוקח אבל במתנה י"ל דאינו משלם רק כמו שהוא שוה בשעת הטריפה רק כשמבואר בשטר מתנה סכום מעות על כמה קיבל אחריות ועכ"ז י"ל דהיינו דוקא כשהי' חיוב קבלות אחריות באופן המועיל לביטול אסמכתא אבל בשטר לבד אינו יכול לטרוף רק כשעת הטריפה דעל המותר מה שהוזל משעת המתנה עד שעת הטריפה שהנותן יפסיד לגמרי והמקבל ירויח אפשר הוי אסמכתא ויעוין בח"מ סי' ס"א ס"ה ובסי' שע"ג ולזה אפשר תועלת במה שכותב בלשון מכר דגמר ומשעבד עצמו כדין מוכר שמחויב לשלם כשיעור המעות שקיבל ויעוין שו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ק"ג דבמכר ליכא דין אסמכתא א"כ י"ל דמיירי כאן כשמפורש אחריות ועכ"ז יפה כחו בלשון שכתב שדי מכורה והי' מאד מדויק בדברי רש"י קידושין דף כ"ו ע"א ד"ה רב אשי כו' ליפות את כחו שאם יגבנה בע"ח של נותן ממנו ישיב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים עכ"ל. דלכאורה אך למותר מ"ש רש"י דמים המפורשים וי"ל דבשטר לבד בלא קנין לא נגמר על הנותן החיוב שישלם כשעת טירפא לדעת הרמב"ם דבערב לאחר חיתום השטר אינו מועיל אף שטר רק קנין דעכ"פ דמי לאסמכתא כמו בשומר קרקעות ובמתנה יהי' כשואל לסברת הש"ך חו"מ סי' מ' ס"ק ד' דאינו מועיל רק חייב אני לך מנה בשטר שאין בו שום לתא דאסמכתא ובחיוב מיד בלי שום תנאי משא"כ בשואל כיון שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי לערב דדמי לאסמכתא ולא מהני שטר רק בקנין לדעת הרמב"ם ואפשר אף לדעת הראב"ד לפי סברת הש"ך ח"מ סי' קכ"ט ס"ק י"ב ומצאתי סמך לדברי בחידושי ריטב"א מובא באס"ז לב"מ דף פ"ב שכ' בזה"ל וא"ת א"כ כשפירש כן מ"ט דר"א דל"ל לשמואל די"ל דס"ל דהא אסמכתא הוא וכו' ושמואל סבר ור"ע נמי דלאו אסמכתא הוא כיון שזה בדרך אחריות שמקבל עליו וכשומר חנם שהוא מתנה להיות כשואל דמי כו' עכ"ל ויעוין מ"ש התוס' בסוגי' הנ"ל בשבועות ובעה"ת שער מ"ג כ' בשם הרמב"ן בזה"ל שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו ע"ד חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות כל המתנות וכ"ש בקנין כו':
אבל באמת צ"ע דאף סתם קבלות האחריות במתנה הוי לכאורה אסמכתא ודמי למה שמבואר ברמב"ם פ' כ"ה מהלכות מלוה ד"ז ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקיבל אחריות עליו לא נשתעבד לוי שזה אסמכתא הוא ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה כו' הרי זה חייב עכ"ל והובא בח"מ סי' קל"א יעו"ש בב"י ובסמ"ע. ומפשטות דברי הרמב"ם ומ"מ שם נראה דלא כהבנת הסמ"ע סי' הנ"ל ס"ק י"ח רק שיש חילוק בין שקבלות האחריות הוא על הקרקע ובין שהאחריות הוא על סכום מעות אף שבאמת אינו דינו כערב בשעת מתן מעות ולכך מצריך קנין וכמבואר שם מדברי המ"מ לכן אפשר חילוק זה יש גם בכל קבלות אחריות במתנה לכך דקדק רש"י בדבריו יתבע ממנו מעות המפורשים דאולי סובר רש"י דאף שכתב בלשון מכר וגילה אדעתי' דגמר ושעבד נפשו לקבלות אחריות לא מהני במקום אסמכתא ונראה שסברת הרמב"ם הנ"ל הוא דאם אחריות על הקרקע לא הוי כחיוב מעכשיו כיון דבאמת מחזיק הלוקח השדה כעת והחיוב לא יהי' רק לפ"ע שווי' בשעת הטרפא אבל אם האחריות על המעות הוי כחיוב מעכשיו שמחייב להלוקח כך וכך ולא יתבע ממנו כ"ז שלא יצא הקרקע מת"י בטירפא ובתשובת הרא"ש כלל ע"ב דין ז' כ' דכל שיעבודי קרקעות על חוב שמשעבד הלוה לכך לא הוי אסמכתא אע"ג דהוי דאי משום דעיקר ההלואה לא היתה כ"א על קרקעותיו של לוה כאלו התפיס משכנות ביד המלוה דסמיך עלייהו: אבל מטלטלין דיכול לכלותם ולהבריחם לא הוי כהתפיס ביד המלוה והוי אסמכתא כיון שאינו נותן לו לאלתר אלא בלשון דאי ולכך לא מועיל בשיעבוד מטלטלין לבד אף שכתב דלא כאסמכתא כ"א בשיעבוד מטלטלין אג"ק וכעין זה מביא בעה"ת בשער מ"ג בשם רש"י רק שלפ"ד שם האסמכתא מחמת שהמלוה סמך דהלוה בעצמו יפרענו. ויעוין ב"ב דף מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה והוא דכתב ודלא כאסמכתא כו' יעו"ש מוכח דסובר הרא"ש בתשובתיו דפרעון הוי כמו בידו ואינו בידו דהוא סמיך בדעתו שיהי' לו לשלם לזמ"פ ואינו מועיל אף היכא דלא גזום ולא מבטיח על מלתא יתירא ואמרי' דבלבו לא גמר שעבוד מטלטלין. א"כ כמו כן בקבלות אחריות מבע"ח ולדעתי כמה טעמים שיש לומר לבטל דין אסמכתא בקבלות אחריות אינו שייכים רק במכירה ולא במתנה והוי שפיר יפוי כח באם כתב בלשון מכר אף באחריות מפורש אם לא נתבטל האסמכתא באופן אחר המועיל [ויעוין ב"מ דף ס"ו ע"א ברש"י ד"ה והא אסמכתא כו' ובאס"ז שם בד"ה ולמניומי קשי' מתני'] אבל לענין ערעור מנגזל דלא הוי בידו כלל בלא"ה לא הוי אסמכתא ולכך תפס רש"י אחריות מבע"ח:
ודע דלפי דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות שכירות דין י"ג דאם מקבל עליו באם אוביר וכו' ישלם דבר קצוב הוי אסמכתא אף שאינו נראה כעת לגוזמא כיון דיכול להיות שלא יהי' כ"כ הפסד יעו"ש ובכ"מ ובמל"מ פ' י"א מהלכות מכירה דין ו' ובב"י חו"מ סי' ר"ז. א"כ י"ל גם בקבלות אחריות אם מקבל ע"ע חיוב החזרת דבר קצוב הוי אסמכתא דדילמא בעת שיטרפוהו ממנו לא יהי' שוה כ"כ וישוב החיוב יותר מההפסד לגוזמא אמנם ידוע דעת רבינו יונה בר' יוסף שמביא הנ"י בב"ב ומובא בב"י סי' הנ"ל דבמתנה לא שייך דין אסמכתא דמי השיאו לזה לומר מה שאין בלבו להיות גומר ומקנה משא"כ במכירה שהוצרך להסמיך דעת הקונה כדי שיקנה ממנו ולשיטתי' א"ל כשרוצה לקבל ע"ע חיוב אחריות בדבר קצוב שישלם אף כשיוזל הקרקע בעת הטירפא מבטל טענות אסמכתא כשמפרש שהי' במתנה ואם נאמר דרש"י סובר כדעת הרבינו יונה הנ"ל י"ל דלא ס"ל לרש"י דכ' גם לשון מתנה משום דינא דבר מצרא מחמת קושי' התוס' לכך כ' רש"י דמים המפורשים וי"ל דלכך כ' גם לשון מתנה לבטל טענות אסמכתא אמנם צ"ע דבכתובות דף מ"ד ע"א כ' ג"כ רש"י מעות הכתובין כאן אף ששם מיירי שיש שטר מכר לחוד ושטר מתנה לחוד והנה בפרק מציאת האשה דף ס"ז מביא הרא"ש בשם ר"ת דלכך נוהגין האידנא להגבות כתובה ממטלטלין דאנן מטלטלי ומקרקעי כתבינן כו' ואע"ג דלא כתבינן אגב להכי לא תיקנו למיכתב אגב דלא למשוינהו כמקרקע לגמרי לגבות מהלקוחות אלא להכי אהני דאקני להו עם הקרקע לשוינהו כקרקע לגבותם אי הוי בעין לאחר מיתה עכ"ל הרי מבואר דאף בלא אגב חל השיעבוד על מטלטלין ואינו כאסמכתא:
הן אמת דהי' א"ל דהר"ת לשיטתו אזיל במה שחולק על רש"י בדיני אסמכתא כמבואר בתוס' ב"מ דף ע"ד ובסנהדרין דף כ"ד. ודעת לנבון נקל אבל להרא"ש דפוסק שם כדעת ר"י אליבא דרש"י וכ' בעצמו בתשובתיו הנ"ל דסתם שיעבוד הוי אסמכתא ומביא פסק ר"ת הנ"ל צ"ל דאסמכתא מתבטלת בשיעבוד היכא שמשעבדו ג"כ קרקעות ואפשר גם להסביר כיון דנוח לאדם יותר למכור מטלטלין מקרקעות בודאי גמר ומשעבד מטלטלין שלו היכא דהוצרך בלא"ה לשעבד קרקעותיו ואגב לא בעינן רק שיהי' בידו לגבות מהלקוחות דע"י שיעבוד ובאג"ק יוצא הקול וכמבואר סברא זו בשו"ת הרא"ש כלל שבעים ותשעה דין י"ב ומה שהוצרך הרא"ש לפרש בב"ק דף י"ב על הא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי בע"ח גובה ממנו דלכך גובה אפי' מיתמי כיון שיצא הקול ויכול לגבות מלקוחות כו' יעו"ש ר"ל דהא בשעבוד בלא אגב גבינן מיתמי אף שאינם נטרפים מהלקוחות י"ל דע"כ התם מיירי דהאפותיקי נגמרת בלי שיעבוד אג"ק דאל"כ גם בעשה שורו אפותיקי הי' דין טריפא מלקוחות כמו בכל המטלטלין שנשתעבדו בשיעבוד אג"ק. א"כ הוי אסמכתא לדעת הרא"ש דכל שיעבודי מטלטלין הוי אסמכתא. ואף דבאפותיקי אין דין אסמכתא היינו שאמר לא יהי' לך פרעון אלא מזו וכטעם המבואר ברא"ש ב"מ דף ע"ג לכן לשיטתו שפיר הוצרך רבא לומר דבעשיות עבדו אפותיקי אי"ל קלא וגובה מן הלקוחות א"כ אין הלוה יכול להבריחו והוי כמתפיס העבד ברשות המלוה למשכון דלא שייך בי' דין אסמכתא כמו בשיעבוד קרקעות ולכך גבי אפי' מיתמי ומיושב בזה קושי' התומים על הרא"ש הנ"ל בסי' ק"ז ס"ק ג'. גם מיושב מה שמדקדק בדרישה ריש סי' קי"ג ויעו"ש שמפרש בהדיא דכוונת הרא"ש במ"ש שיכול להבריחו ר"ל למוכרו דזה אינו שייך אם באמת הדין לטרוף מלקוחות ולכלותם לא שייך בלא"ה בעבדים ושפיר סמכא דעתי' ולכך מועיל השיעבוד משא"כ בעשה שורו אפותיקי דל"ל קלא ואף אם יועיל השיעבוד אינו יכול לגבות מהלקוחות לכך לא סמכא דעתי' כיון דהיה יכול למכור ולא הוי כהתפיס למשכון ביד המלוה ולכך אף מיתמי הלוה אין לגבות:
ולמ"ש הרא"ש דכל שיעבודי קרקעות על חוב שמשעבד הלוה הוי אסמכתא לולא דהוי כהתפיס למשכון. וע"כ היינו למ"ד שעבודא ל"ד דלמ"ד דאורייתא יש שיעבוד ממילא מהתורה וא"צ להחלטת דעתו בלי אסמכתא והנה טעמו שכ' משום דעיקר הלואתו לא היתה כ"א על קרקעותיו יתכן לשיטתי' דסובר כר"פ ב"מ דף ס"ו דאם אמר לא יהי' לך פרעון אלא מזו לא הוי אסמכתא ומפרש שם האשר"י הטעם אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי כו' לא חשיב דאי כיון דהמלוה אינו יכול לתבוע ממנו פרעון ממקום אחר חשיב כקנוי מידו כו' אפשר לומר בשיעבוד כיון שעיקר הלואתו לא הי' רק על הקרקעות הוי כהשכין בידו אבל לפי הנראה שם מדברי הרא"ש לשיטות הפוסקים דלא כר"פ היינו משום דנראה להם דלרבה דאמר כל דאי הוי אסמכתא גם בקפיד אארעא הוי אסמכתא ולשיטת תלמידי רשב"א גם באפותיקי מפורש הוי אסמכתא וכמבואר באריכות בב"י סי' רצ"ז בסעיף י"א בשם תלמידי רשב"א וכ' דס"ל כרבה דאמר כל דאי לא קנה לשום דבר בעולם ובשום צד וענין לא קנה יעו"ש א"כ מכ"ש בשיעבוד קרקעות סתם למ"ד שיעבודא ל"ד אף ששיעבדו בפירוש מ"מ הוי אסמכתא דהא באפותיקי אינו יכול לתבוע מהלוה המעות עכ"ז הוי לדידי' אסמכתא מכ"ש בשיעבוד כלל קרקעות. דבלא"ה מיני' דלוה יכול לתבוע אפי' מגלימא דעל כתפי' א"כ אינו מועיל מדאורייתא שיעבוד בפירוש לרבה לדעת הש"ך דאסמכתא מדאורייתא לא קני א"כ י"ל דבזה תלי' פלוגתת הקדמונים אי שיעבוד בפירוש מועיל למ"ד שיעבודא ל"ד ובזה מתורץ מה שהקשה הפנ"י בחידושיו ר"פ הנזקין ד"ה בד"ה אין נפרעין כו' לשיטת הסוברים היכא שכ' אחריות בפירוש הוי מדאורייתא א"כ מאי מקשה הש"ס בג"פ דף קע"ב דרבה אדרבה מהא דקאמר גבו קרקע יש לו כו' ת"ל דרבה דאמר גבו קרקע איירי בשטר כדאי' להדי' בפ' י"נ א"כ מסתמא איירי שכתב לו אחריות דהכי אורחא דמילתא דקי"ל אחריות ט"ס א"כ ע"כ בכה"ג הוי מדאורייתא כו' והניח בקושי' עצומה ולדברי הנ"ל ל"ק דלרבה לשיטתי' בודאי אינו מועיל שיעבוד בפירוש כיון דלדידי' אף באפותיקי אינו מועיל ולדידן דקי"ל כר"פ נוכל לומר דשעבוד בפירוש מועיל ויעוין מ"ש הב"י בד"ה והוי יודע כו' בשם תלמידי רשב"א דלמדו דאסמכתא הוי אף בלא גזום מדברי רבה דאמר כל דאי כו' ובזה יש להסביר יותר תרוצי הנ"ל:
ולפ"ד הנ"ל י"ל עוד לפי האמת אף למ"ד שיעבודא דאורייתא אמרי' דלכך נתנה התורה זכות שעבוד הנכסי' על החוב דירדה תורה לסוף דעת הלוה דמשעבד עצמו לזה ובידו לשעבד נכסיו דלא הוי אסמכתא דהוי כהשכין כסברת הרא"ש ומצינו סברא כזו בתוס' כתובות דף נ"ו ע"ב לענין חיוב שואל באונסין ולכך לכמה פוסקים אפי' מיני' דידי' ליכא דין שיעבוד מדאורייתא על מטלטלין רק שעליו החיוב לשלם ממה שיש לו כמבואר להמעיין והיינו כיון דלא סמכא דעת המלוה על מטלטלין שביד הלוה להבריחם ולפי"ז לולי הטעם דר"פ סוף ב"ב במלוה ע"פ שגובה מן היורשין בכדי שלא תנעל דלת הי' מתבטל דין גבי' מהיורשין אף דר"פ סובר שיעבודא דאוריית' משום כיון דהפקיעו חז"ל במלוה ע"פ דין שיעבוד בטירפא מהלקוחות א"כ תו לא סמכא דעת המלוה עליהן ולא הוי כהתפיס למשכון והוי אסמכתא ומופקע ממילא דין שיעבוד דאורייתא ולא הוי כעקירה דבר מה"ת בלי טעם ומיושב בזה קושי' הריטב"א בחידושיו לקידושין דף י"ג בד"ה אמר ר"פ כו' מה שמקשה על תירוץ רב אלפסי דלא קשה ר"פ אדר"פ ויעו"ש בתוס' רי"ד:
עוד י"ל לכאורה עפ"י קושי' הפוס' כתובות דף ק"ב ד"ה אליבא דבן ננס לשיטת ר"ת דמפרש חייב אני לך כו' היינו שרוצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר לזה הא אין מטלטלין נקנים בשטר ומתרצים לדעת ר' יוחנן הואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשי' ומצינו הקנאה כה"ג יעו"ש וברא"ש מסיים עוד בזה"ל מטלטלין המיוחדים אינם נקנים אלא במשיכה אבל שיעבוד וחוב מהני בשטרי וז"ל, תלמידי רשב"א המובא באס"ז ועוד היכא ס"ל לר"ל דלא אלימא מילתא דשטרא דהא תנן נכסים שיש להן אחריות כו' ותני' כ' לו על הנייר כו' ר"ל דשטרא אקנוי מקנה ואלימא מילתא אבל שעבודא לא משעבד והאחריות שבו אפי' בשטר מתנה משום דשייך בשטרא מעלי' וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשי' בשעבודא דאורייתא עכ"ל והנה מבואר בב"י חו"מ סי' מ"ם דרש"י לא ס"ל דיכול אדם לחייב א"ע בשטר מה שאינו חייב ומבוארים הדברים באריכות בפרישה סי' ר"ל דטעמא דר"ל לשיטת ר"ת וטעמא של רש"י דלא מפרש כר"פ משום דסובר שאין חיוב ממון נקני' בשטר ואם נאמר סברת תלמידי רשב"א הנ"ל דמועיל אחריות בשטר מתנה משום דשייך בשטרא מעלי' י"ל דהיינו דוקא לענין אחריות בע"ח דאף אי אתי בע"ח וטריף לא נתבטל השטר הקנין אבל כי אתי נגזל וטריף דמתגלה למפרע שלא הי' תפיסת קני' דשדה זו ע"י מכירות המוכר דבר שאינו שלו ולא ניתן. לכתוב רק לאחריות שבו וחיוב האחריות לבדו אינו נקנה בשטר לדעת רש"י דהוי לדידי' כמו חייב אני לך מנה ואינו חייב ואפשר לומר אף שכותב גם בלשון מכר כיון שבאמת הי' מתנה ומבואר כן באותו שטר גם לשון מתנה אינו תועלת באחריות רק לענין בע"ח ולא נגד טריפת נגזל לכך מפרש רש"י דאי אתי בע"ה וטריף. וכן מבואר בגמ' כתובות דף מ"ב משום דינא דבע"ח וביותר יש להסביר לדעת החכמים במרדכי פ' ג"פ מובא בח"מ סי' רמ"ג דיש מהם סוברים באחד שהקנה לחבירו בק"ס קרקעות ומעות אמרי' מתוך שקנה בקנין חליפין הקרקע קנה גם המעות ולא מדין אגב ומה שמקשה שם רבינו שמחה דא"כ ל"ל אגב בקניות מטלטלין עם קרקעות אפשר לומר דדעת החולק דשאני התם דהקני' הוא רק על הקרקע ר"ל שכותב בשטר שדי קנוי לך ומוסר לו זה ואמר לו קנה בזה הקרקע ואגבן המטלטלי וכן בקניות חזקה וכסף המבואר שם. משא"כ בק"ס שהי' הק"ס על שניהם א"כ י"ל כמו כן כשנותן לו מתנה קרקע ועם חיוב ממון לאחריות נגמר קנין אחריות בשטר מתוך שנקנה באותו שטר השדה. משא"כ כשמתברר שהיתה גזולה ולא הי' קניות שדה כלל ואם נאמר דגם רש"י אינו חולק על דין אודיתא שהוא הקנאה לכל מילי לדעת כמה פוסקים כמו באיסר גיורא ולפ"ד הכ"מ זה טעמו של הרמב"ם בחייב אני לך מנה אף באומר בע"פ בפני עדים וי"ל דגם ר"ת מודה לזה באם אומר דרך אודיתא רק הסוגי' מיירי לשיטתי' שאינו אומר להודאה ולהקנאה באודיתא רק לדרך חיוב והדברים ארוכים בביאור דבר זה אין כאן מקומו ויובן קצת מחידושי הריטב"א באותו סוגי' הי' אפשר לומר דסובר רש"י דבמתנה אם אין האחריות רק על דמים מפורשים שאינם נקנים בשטר ואפשר אף לא בק"ס דמטבע אינו נקנה בחליפין אין מקום לגמור חיוב האחריות רק באודיתא שהי' מכר ושפיר יש יפוי כח בכתיבת לשון מכר לענין אחריות דמים המפורשים ואף באחריות מפורש ובזה מדויקים דברי רש"י [ובסברתי הנ"ל בשיטת המרדכי יש להסביר דברי הרא"ש במ"ש שמועיל לענין מיתומים בשיעבוד מטלטלין וקרקעות אף בלי אגב תן לחכם וגו'] וסמך לדברי הנ"ל משיטות הירושלמי דלדעת ר"ת חולק אתלמודא דידן ואף לר' יוחנן אינו מועיל חייב אני לך מנה ובירושלמי קידושין אי' דלר"י אמרי' בכ' מתנה בלשון מכר ייפה כחו בשני דברים שיש שיעמוד למכירה כו' יעו"ש:
ונחזור לדברים הראשונים דכ"ז לשיטת רש"י אבל לדעת הפוסקים דיכול אדם לחייב א"ע בשטר בעלמא בדבר שאינו חייב לכאורה כמו כן באחריות מתנה אף לענין טריפת הנגזל וכאשר באמת יש ללמוד כן מדעת הרמב"ן המובא בבעה"ת שער מ"ג בדין ד' מובא בב"י סי' ס' שכ' בזה"ל שנ"ל שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו וא"ל גובה מהן מדין אחריות והוא שכ' דאקני באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שיעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו ע"ד חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות כל המתנות וכ"ש בקנין עכ"ל והרמב"ן לשיטתי' דסובר כר"ת אבל בח"מ סי' ס' ס"ו פוסק דאינו מועיל חיוב האחריות על מכירת דשלבל"ע או אינו ברשותו אף שהמחבר סובר בסי' מ"ם דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו חייב ואף כשאינו אומר בלשון שהחיוב על גופו כ"נ משיטת הר"ת והפוסקים ההולכי' בשיטתי' [ודלא כש"ך בס"ק כ"א] ולפי הנראה מדברי התומים בסי' ס' טעמו דאף דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו חייב היינו כשהוא בחיוב בפ"ע אבל כשהחיוב עם המתנה ובא לחזק העמדת המתנה שנעשה על דבר שאינו שלו הוי רק כמשכון על המכירה ומתנה ואמרי' מנה אין כאן כו' משא"כ כשהאחריות הי' בחיוב מיוחד ולכך אי' בסי' שע"ג דמועיל קבלות אחריות אף על יותר משווי' אף בהכיר שאינו שלו מ"מ לא מתורץ בזה מה שאמרו בגמ' בכתובות דף מ"ב משום דינא דבע"ח דהא התם המתנה כבר נגמרה וכשנתן אח"כ שטר מכירה ליפות כחו באחריות הוי כקבלות אחריות בפ"ע ולדברי רש"י אתי שפיר כנ"ל:
אמנם לדעתי נראה פשוט דתשובת הרי"ף המובא בבעה"ת שער ס"ד אינם סותרים דעת הרמב"ן דאף הרי"ף מודה דיכול אדם לחייב א"ע באחריות אף על מתנות דבר שאינו ברשותו דחיוב אחריות שמקבל ע"ע בזה הוא חיוב מיוחד כמו שמדמה הרמב"ן לחייב אני לך מנה והמקבל אינו תובע מחמת המתנה רק שימלא חיוב אחריות ולזה מדקדק הרמב"ן בדבריו ושעבד נכסיו וקבל אחריות. ובשו"ת האלפסי שבשער ס"ד לא מוזכר כלל חיוב אחריות רק שכתב לו שיעבוד על נכסיו שיגבה מהם זהובים אלו ולזה מסיים שם בזה"ל. והשיעבוד ששעבד לו אינו כלום דלא יהי' אלא משכון שמשכן לו זהובים אין כאן כו' מכ"ש השיעבוד שהוא פחות מהמשכון עכ"ל. וזה דמי ממש למה שאי' בקידושין דף ח' מנה אין כאן. יעו"ש בר"ן ובשלטי גבורים וביותר מבואר שם בתוס' רי"ד בזה"ל ועיקר הפירוש בזה כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד אלא כשקדם לו חיוב הממון כו' דהשתא מקנה משכון לשיעבוד אותו חיוב אבל הכא שלא נתחייב לה במנה כו' יעו"ש. א זה אינו רק לענין השיעבוד ששעבד נכסיו למשכון על גביות דבר שאינו חייב אבל גם האלפסי מודה באם מלבד השיעבוד קבל עליו אחריות יש עליו קיום חיוב האחריות אף שאין במתנה כלום והדברים ברורים לדעתי אבל לפי"ז הכרח לפרש במ"ש הבעה"ת בעצמו גם המחבר ס"ו הנ"ל ואפי' כ' שיעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו כו' דהאחריות דהכא היינו רק שיעבוד נכסים ואפשר דז"כ הש"ך בס"ק כ"א ולא כפירוש האחרונים ובפרט בנב"י סי' כ"ה וכ"ו. והרבה דברים נאמרו שם אשר לא יכילם הרעיון ומיושב קושי' התומים ויעוין מ"ש באס"ז ר"פ אע"פ בשם תלמידי רבינו יונה:
גם יש לי ספק באם קבלות אחריות הי' נגמר בשטר המתנה אי יכול הנותן לטעון שפרע חיוב האחריות אחר הטירפא אם לא נתנו לו הב"ד ראי' טרם שיצא מב"ד המקבל מתנה בעת הטירפא. כמבואר ברמב"ן לב"ב דף מ"א דדוקא בגוונא דלעיל אינו נאמן המוכר לטעון פרעתי כשמכר בעדים בלא שטר ואף דהכא איכא שטר י"ל דלא שייך בשטר כזה שטרך בידי כו' דאי' בב"מ דף קי"ג אמר רבא אמר ר"נ האי מאן דאוגיר כו'. הכי השתא התם שטר לגוביינא קאי אבל הכא א"ל האי דכתיבי לך שטרא כו' א"כ בשטר קני' מהראוי שלא יהי' שייך חזקה דשטרך כו' כיון דעיקרו הי' לקנין רק במכר אם פירש בו האחריות אשר יוכל להיות נגמר בע"פ אף למ"ד אחריות לאו ט"ס א"כ מה שהוזכר בשטר לא הי' רק לראי' ושייך שטרך כו'. אבל בשטר קנין של מתנה אף שמוזכר בו האחריות כיון דלחיוב האחריות הי' צריך להזכיר בשטר להקנותו לו בזה הוי גם לענין אחריות שטר קני' וי"ל דלא שייך שטרך כו' א"כ משכחת יפוי כח בשטר מכר נגד שטר מתנה אף כשפירש האחריות:
קושיא ד ז"ל הן הוחלתי עד בוא דבריו לכבדני בביאור לשון התוס' בשבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה שכ' שם דכיון דמותר לגבן ביו"ט אם נפל ביתו ביו"ט מותר מדינא לבנותו לבל יכנו שרב ושמש דמתוך שהותר בנין לצורך רק דרבנן אסרו דהוי עובדא דחול איך נמצא ידינו ורגלינו בבהמ"ד בהא דקאמר הש"ס בפשיטות פ' ידיעות דף י"ו ע"א דאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט ויליף לה משבתותי תשמרו דמה לענין יו"ט אצל שבת דביו"ט הו"ל למישרי למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דהוי לי' נמי צורך היום קצת שלא יהי' שלחנך מלא כו' כפי מ"ש התוס' ביצה דף י"ב וי"ד א"כ אם דמדינא מותר הבנין פשיטא שלא תפול גזירת חכמים בזה וכ"ש אי נימא דהכא הוי כלא אפשר למעבד מאתמול כיון דמדינא לא הי' לה לעזרה להתקדש אלא בשיורי מנחה דומי' דירושלים וה"ה דהי' לה להתקדש במנחת חמץ רק משום שלא נמצא בשעת בנין חמץ והכא כיון דאפשר למבני ביו"ט הו"ל כזמנו קבוע ביו"ט והו"ל למישרי אפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין כו'
תשובה מ"ש מעלתו שיהי' מותר בנין ביו"ט מטעם מתוך דהוי צורך היום וכזמנים קבועים מחמת צורך קידוש העזרה במנחת חמץ לבבי לא כן ידמה דצורך היום לא מיקרי רק מה שעצם היום גורם כמו שריפת חמץ ביו"ט ומילה בזמנה ויעוין במג"א סי' סמ"ו ס"ק ג' אמנם לכאורה קשה לשיטת רש"י דסובר דאמרי' מתוך אף היכא דליכא צורך היום כלל ואקדים מה שיפלא בעיני על הפ"י שכ' בחידושיו למס' ביצה דף י"ב בזה"ל לכן נראה דלעולם אמרינן מתוך אפי' היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי ממ"ש הרמב"ם דבונה ביו"ט חייב כו' דנלע"ד דהא דאמרי' מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר כו' כמו בנין למען יעמוד ימים רבים: משא"כ עשיות הגבינה שהותר ביו"ט ע"כ היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור כו' יעו"ש לא אבוש לומר שלא מצאתי דין בונה ע"מ לסתור ובירושלמי שבת פ"ז על הלכה ב' אי' מה בנין הי' במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ב אדנים ולא לשעה היתה אמר ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדבור כמי שהי' לעולם אמר ר"י בר ר' בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין כו' ולעיל מיני' בדין הקושר אי' בירושלמי מה קשירה היתה במשכן שהי' קושרים המיתרי' ולא לשעה היתה אמר ר"י מכיון שהי' חונין כו' אמר ר"י מכיון שהבטיחן כו' אמר ר' פינחס מתופרי יריעות למדו יעוין או"ח סי' שי"ז דזה לא הוי לשעה] ובתלמודא דידן דף ע"ד ע"ב קשירה במשכן היכי הואי אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים. ההוא קשר ע"מ להתיר הוא. אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות כו' הרי דלא ס"ל כר' יוסי מכיון שהיו חונין כו' כמי שהי' לעולם. א"כ בבנין דלמדינן מנתינת קרשים ע"כ אף בנין לשעה בנין ואולי אפשר לומר דלמ"ד יש בנין וסתירה בכלים אפשר יש לומר דבנין לשעה לא הוי בנין כיון דאשכחן מלאכת בנין במשכן בהכלים אין לחייב רק על בנין שעומד ימים רבים כמו בכלים וכמו בקשירה אף שהי' במשכן קשירות ארעי ביתדות אוהל המשכן כיון דמצינו קשירה של קיימא בתופרי יריעות לא למדו לקשירות ארעי כ"כ לענין בנין (ויעוין בחידושי פנ"י לשבת דף ע"ד] ומ"ד דמגבן חייב ע"כ סובר דיש בנין בכלים וכן מבואר בחידושי הרשב"א לשבת פ' י"ב דף ק"ב ע"ב: והרמב"ם דפוסק במגבן חייב וכשיטות תוס' שבת דף ע"ד ודף ב' ד"ה מאן כו' לשיטתי' דסובר יש בנין בכלים כמבואר במ"מ פ' יו"ד מהלכות שבת דין י"ג ויעוין בפ' כ"ב דין כ"ו] אבל ברמב"ם בפרק יו"ד נראה דהעושה אוהל קבוע ותנור אינם רק תולדת בונה ולא בונה ממש שהוא האב אבל ע"כ אין מלאכת בנין נלמד מבנין הכלים שהי' במשכן דא"כ אבות יתקרי ואמאי קרי להו תולדות וצ"ע נחזור לראשונות דלשיטת רש"י דסובר בשבת ע"ד דפסקינן אין בנין וסתירה בכלים ליכא לדידן איסור מדאורייתא במגבן רק אליבא דר' אליעזר דהוא מתלמידי ב"ש דסוברים בביצה כ"ב יש בנין בכלים ולשימתייהו לא אמרי' מתוך ולדידן דאית לן מתוך לשיטות רש"י אף בליכא צורך כלל בלא"ה לא שייך בבונה מתוך כיון דליכא בנין במגבן אבל לפי המבואר ברש"י פסחים דף ס"ה ד"ה אחד זה וכו' לא פליגי רבנן אר' אליעזר אחיובא דמגבן דתולדה מאב מלאכה בונה הוא. נ' דסובר רש"י דאין לדמות בנין כלים למגבן. ויש להסביר ולחלק בין הנושאי' עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות שבת פ"ז ד"ו דקבוץ החלקים במגבן הוי בונה דזה שייך אף כשפורר הגבינה אח"כ לפרורים קטנים דאין משהו בעולם שלא יהי' בו קבוץ חלקים (ויעוין בתוס'] ונשאר שם בונה על אותו משהו:
ודע דלפי הנראה מדברי הרמב"ם הלכות שבת פ' יו"ד הלכה ט"ז י"ז י"ח בדיני מכה בפטיש לא שייך דין מכה בפטיש רק במה שמוסיף על המלאכה בגמר ליפותו ולהכינו על מכונו בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים ומזה נ"ל לכאורה שבמלאכת אוכל נפש עצמה שהתירה התורה ביו"ט לא מצינו ולא שייך היתר דין מלאכת מכה בפטיש ואין צביעה ומירוח ועיבוד באוכלין אף בשבת א"כ לא שייך במלאכת מכה בפטיש מתוך ואף דלענין איסור בנין שייך מתוך עכ"ז שייך בגמר הבנין איסור מכה בפטיש דאף דמכה בפטיש שייך במלאכת מכשירי אוכל נפש כמו בשפוד שנרצף הלא מבואר בפ"י מס' ביצה דף י"ב דל"א מתוך שהותרה במכשירי אוכל נפש א"כ אין מקום להתיר בנין בהמ"ק ביו"ט לצורך קידוש העזרה במנחת חמץ דהקידוש הי' אחר גמר קביעות אבן האחרון ותקונו על מכונו [ויעוין ברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א דין יו"ד י"א] דזה הוי מכה בפטיש גמור כדין המצדד את האבן המבואר שבת ק"ב ורמב"ם הנ"ל דין י"ח ואם לא נמצא בתוס' סתירה לדברי הנ"ל הי' אפשר לומר דמ"ש התוס' דבונה אינו אסור ביו"ט רק מדרבנן היינו בגוונא שאינו גומר הבנין דליכא חיוב משום מכה בפטיש רק משום בונה דשייך בי' מתוך ויעוין שבת דף קמ"ה וידוע דעת הרשב"א המובא במ"מ פ"ט דשבת ומובא בט"ז סי' שי"ח גם בשם הרא"ש דאחר בישול כמאכל בן דורסאי ליכא משום מבשל ובחידושי רשב"א לשבת דף י"ח נראה מבואר דליכא שום חיוב מלאכה ממש בגמר הבישול אח"כ ואם הי' שייך בבישול מלאכת מכה בפטיש הי' לחייב על גמר הבישול כל צרכו למאכל כל אדם משום מכה בפטיש וגם לס"ד דאביי במכות דף כ"א דיש חילוק מלאכת ביו"ט ולכך חייב במבשל גיד בחלב ביו"ט שתים משום הבערה ובישול הי' מקום להקשות לכאורה דהא לענין בישול בב"ח מיירי בבישול גמור לדעת רש"י חולין דף ק"ח ע"ב ד"ה אחרים א"כ כיון דמהדר התנא לאפושי בחיובי מלקות ליחשב נמי מכה בפטיש כשגרם בידיו גמר בישול הבשר ומשום מבשל נתחייב מיד כשמבשל כמב"ד. ויש לדחות עכ"פ יש מקום עיון בזה ומצאתי סתירה לסברתי הנ"ל בירושלמי פ' כלל גדול:
קושיא ה וז"ל. אל נא ימנע הטוב מבעליו בביאור לשון התוס' חולין דף ל"ב ע"ב ד"ה ולחשוב במ"ש שם דמשכחת לה גיסטרא דנבילה בנעקרה צלע מכאן כו' יעו"ש הלא לפי המבואר בש"ס לקמן דף נ"ד דצלע בלא חולי' ליכא מאן דמטריף: והעולה מרש"י שם דבנעקרה צלע וחצי חולי' עמה טריפה ובנעקרה צלע מכאן ומכאן וחצי חולי' עמהן הו"ל גיסטרא ונבילה וכמבואר ברש"י ותוס' שם וכן הועתק בפוסקים ובטוש"ע סי' נ"ד וא"כ מאי קשיא לפ"ד דלחשוב צלע מכאן ומכאן וחצי חולי' הא כיון דבעקירת צלע וחצי חולי' היא טריפה וכבר הוא נכלל בהדי שב שמעתתא דמרבינן לה בזה הכלל כמבואר בש"ס שם ריש א"ט א"כ מאי הי' לו לחשוב עוד צלע מכאן ומכאן וחצי חולי' דנבילה כיון דכבר נטרף. והיא תמוה לענ"ד וכבר דקדק קרוב לזה הרב בת"ח ודבריו לא זכיתי להבין כי לפי הנראה מדבריו הבין דנעקרה צלע מכאן ומכאן לא הו"ל נבילה עד שנטלה כל החוליא וזה תמוה דהא בהדי' קאמר התם וחוליא קיימת ותו דא"כ מאי קא מבעי להו לר"נ ולר"א מתני' הוא גבי חסרון בשדרה דס"ל לב"ה דבחוליא א' חסרון היא דמש"ה חשיב לי' בריש א"ט גבי נשמט כמבואר בריש א"ט אבל מה שדקדקנו היא תמוה לפענ"ד גם מה דנשמע מדבריהם דשבירת רגל לא מטריף רק משום צ"ה. נראה כסותר למ"ש לקמן ריש א"ט דלעולא צ"ה ובהמה שנ"ר חשבינן לתרתי אחרי שכבר הקדימו שם גבי גלגולת דכיון דאין הטריפות רק משום קרום של מוח לא קא חשיב להו בתרתי וה"נ אמאי חשיב שבירת הרגל וצ"ה בתרתי עוד י"ל בדבריהם ואדוני חכם כמלאך האלהי':
תשובה י"ל דתוס' סוברים כשיטות הרשב"א דטריפות עקירות צלע הוא רק בצלעות הגדולים לא בצלעות קטנים שלאחריהן וגיסטרא בעקירת צלע מכאן וצלע מכאן הוא גם בצלעות קטנות אף לשיטות הרשב"א ולא גרע מגיסטרא בין הפרשות וכ"נ מבואר מדברי היש"ש פ' א"ט סי' ס"ב ויעוין בפליתי סי' נ"ד שמיישב שם קושי' היש"ש וצ"ע לשיטות הש"ע סי' נ"ד דלא הביא רק דין נעקר מהצלעות הגדולים אמאי לא הביא דין גיסטרא בצלעות קטנות ובלא"ה הי' להביא דין גיסטרא בין הפרשות ומה שהשיג על הת"ח יפה כיון
גם יש מקום עיון לכאורה לשיטות התה"ד בנברא חסר צלע וחוליא כשר אפשר אם נבראת חסרה חוליא וצלע מצד א' והצלע שבצד השני היתה תקועה בחוליא של צלע הסמוכה לה כמבואר בפר"ח שמשכחת שיהיה ב' צלעות תקועות בחוליא א' כשנפרקה הצלע מתוך החוליא אף שהחוליא נשארת קיימת הוי גיסטרא כיון שחסר חוליא וב' הצלעות משני הצדדים זה נגד זה וגמר הגיסטרא הי' בידי אדם:
ומה שמקשה מעלתו על תירוץ התוס' שכ' דדילמא דמן הארכובה ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצ"ה אבל למעלה ברחוק שרי. דא"כ אמאי נחשוב שבירת הרגל וטריפות צומת הגידין בתרתי לא אבין דעת כ"ת דלא כוונו התוס' שיהי' טריפות שבירות הרגל בשוק למעלה מצה"ג מחמת צ"ה רק התוס' נתנו לסימן דטריפות מהארכובה ולמעלה הוא בשוק ולא בקולי וכוונתם מבואר מסוגי' הגמ' לקמן דף ע"ו ומ"ש התוס' לקמן דף מ"ג ד"ה הנך לרכוש והוי בכלל נחתכו רגלי' כוונתם כיון דשני מיני טרפות באבר א' ודרך שבירה חשיב להו בחד וכן מבואר בחידושי הר"ן שם:
קושיא ו ז"ל ילך נא אדוני לפני עבדו לבאר בביאור לשון התוס' חולין קי"ח ע"ב ד"ה וכשם במ"ש בסה"ד דמה"ט דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שהכשרת הכל במחובר הלא לפי המבואר בש"ס פ' המוכר דאף דקי"ל דכל משקה שתחלתו ברצון מכשיר היינו דוקא בשחשב לצורך דבר תלוש לא לצורך מחובר ויליף לה התם מכלי כמבואר בת"כ בהביא רש"י לשם א"כ ע"כ הא דקאמר הכא דאין מקבלין הכשר אלא לכשיתלש היינו בשנפל על הזרעים מים תלושים שכבר נחשבו לצורך דבר תלוש דאולי מחשבה לצורך מחובר ל"מ מקרא אחרינא א"כ מאי קא ק"ל דא"כ הכשרת הכל במחובר דהא נהי שיפלו הגשמים על הזרעים וניחא לי' בנפילתן האי לא מהני בלאו טעמא דאיתקש הכשר לטומאה ואפי' ניחא לי' עתה ל"מ כמבואר למעיין ברש"י וזה ודאי דאין כל הזרעים מוכשרים במים תלושין שנחשבו לצורך תלוש וא"כ שפיר הוצרך למילף מטומאה:
תשובה תמיהני לפי דבריו אין מקום לדברי רש"י דא"כ טמאת את הכל דהא לא הוכשרו בגשמים שלא חישבן לדבר ותלוש ואם נחזוק סברת מעלתו צ"ל ע"כ בכדי ליישב דברי רש"י דתנא דהך ברייתא סובר כמ"ד דטומאת משקין דאורייתא (יעוין פסחים דף ט"ו וט"ז) דלדידי' הפסוק וכל משקה אשר ישפה בכלי יטמא קאי לטומאת עצמו ואפשר למ"ד זה אין ללמוד מפסוק הכ"ל. דצריכין לחשוב לדבר תלוש דהפסוק לא מיירי בענין הכשר ודלא כסברת מהרש"א בפסחים דף מ"ז א"כ שפיר שייך גם לענין הכשר א"כ הכשרת את הכל אבל הנחה זו לא תצדק רק לשיטות רש"י דסובר בפסחים דף כיו ובחולין דף ל"ו דאף לשמואל דיטמא קאי לטומאת עצמו יש הכשר במים תלושין כמו במחוברים אבל לשיטת תוס' שם בפסחים ד"ה לא דיין כו' ובד"ה בשעת שחיטה ובתולי בד"ה אלא שאין כו' ובד"ה ופדיין כו' לשמואל כיון שסובר דיטמ קאי לטומאת עצמו ליכא לימוד על הכשר מים תלושין ואין הכשר במים תלושין מדאורייתא רק במחוברים. א"כ אם נאמר דתנא דידן סובר כנ"ל ליכא הכשר כלל במי גשמים. וא"ל כיון שנחין המי גשמים על הזרעים המחוברים. נחשבין גם הם כמים המחוברין. ואפשר למצוא קצת סמך לסברא זו מדברי הרמב"ם בפי"ב מהט"א סוף דיג יעויש. ז"א דהא משנה מפורשת ומובא בפוס' פסחים דף ט"ז ע"א ד"ה חד בתלושין דפירות המונחים בתוך מים מחוברים לא מתכשרי. ולכך מפרש ריב"א דברי הגמ' דמחוברים מכשרי היינו בעת הוצאת הפירות מהם. וסובר המ"ד דתלושין לא מכברי מחוברין דכך גזה"כ שלא יפכשרו פירות רק ממים מחוברין. א לא בעודם עמם במקום חיבורן רק בעת מציאתן מהן שהוי תלושין המים ומבוארים הדברים באריכות בפי' המשניות להרמב"ם פ"ד דמכשירין משנה וא"ו ויעוין מ"ש בהלכות טיא פ"ב ד"ח א"כ אם נאמר דמי הגשמים בנוחן על הזרעים הוי מחוברים א"א שיכשרו דמים מחוברים אינם מכשירין עודם עם הזרעים ואוכלים רק בעת התלישה מהחבור ולא הי' משכחת הכשר לזרעים מחוברים כ"א בבלילה בתוך מים מחוברים וכשיצאו מהמים הי' מסכשרים במים הנשאר עליהם ונתלשו ממחובר מקוה כמים (יעוין בפ"י פסחים דף ע"ז בד"ה בתוס' בד"ה חד בתלושין כו' ובדף כ' בד"ה בתוס' בד"ה לא דיין כו'] א"כ לפי ס"ד זה היינו צ"ל דהמים שעל הזרעים המחוברים אינם נחשבים למחוברין ודינם כתלושין ממחוברין אבל מים תלושין דעלמא למ"ד שאינם מכשירין אינם פועלים ההכשר אף על זרעים מחוברין. א"כ איך שייך לומר טמאת הכל הכשרת הכל כיון דמי גשמים אין מכשירין מדאורייסא למ"ד תלושין אינם מכשירין א"ו דהאי הנא סובר דתלושין מכשירין ונספרים דברי הנ"ל והנה סברת רופ"מ מבוארת בחידושי הר"ן בסוגי' דידן שכ' בשם הרמכין בזה"ל והוא ז"ל תירץ שאפשר שהאי תנא ס"ל דבעי מחשבה נדבר החלוש משום מטמא דאל"כ טמאת את הכל כו' מש"ה פשיטא לי' לתנא בטומאה טפי מהכשר כו' ועוד במא היינו מוציא מהן בידי שמים שאינו מכשיר ולא נמצאת מסמא את הכל מה חלי לן הנא בטומאה כו' הרי דנחית לכברת מעלתו אבל נראה מדבריו שהמציא כברא מנפשי' לומר כהאי תנא י"ל דבעי מחשבה לדבר תצוש ומשום טעמא דאל"כ כו' ולא הביא הגמ' דלפיל דף ט"ז ולפי פי' רש"י דשם נלמוד דין זה מפסוק דבעינן מחשבה לדבר חלוש ובאמת לפי הנראה מדברי הרמב"ם בפי"ב מהט"א לא פירש דברי הגמ' כפי' רשיי דבעינן שיחשבם לדבר תלוש רק הטעם דמים אין מכשירין רק כשהמה תלושין וברצון וכשאינם נפלשים ברצון או אף כשנתלשין ברצון וירדו מל דבר מחובר הוי כאינם תלושין וכ' עוד בפ"ב מהלכות ט"א ד"ח שאם המים בכלי ונתן בקרקע אינם מכשירין ומדכתם משמע אף כשאב בתחלה לצורך לדבר תלוש מ"מ בנתינה לקרקע נתבטלו מכח הכשירן והמעיין היטב בכל דבריו שכ' שם בדין ח' יראה מבואר דעתו שמה שאין אוכלין מקבלין הכשר כשהמה מחוברים לקרקע ומה שאינם נכשרים במים המחוברים בקרקע חד דינא הוא וע"ו מסיים שנ' בכל כלי אינו מכשיר עד שיתלוש מן הקרקע כעין המים שבכלי והי' אפשר לומר לדעתו כיון שאין המים המחוברין מכשירין ממילא א"א שיוכשרו האוכלין המחוברין כיון שהמים שבאים עליהן שבים למחוברין ואינם בכלל וכל כלי גם בפי"ב דיג כ' מה"ל נתכוון שיודח הכותל אם הי' כותל בית הרי אלו מכשירין שהפלוש שחברו לענין הכשר הרי הוא כתלוש ונמצאו מים שעל כותל בית זה כמים שבכלי ואם הי' כותל מערה שאינו בנין אלא עצמה של קרקע המים שעלי' אינם כתלושין מן הקרקע עכ"ל הרי דעיקר טעמו דהמים המכשירין צריכין שיהי' בעת שמכשירין בכלי או בדבר תלוש כעין כלי וביותר מבואר בפי' המשניות להרמב"ם במס' עוקצין משנה יו"ד ולא כפי' רש"י דתלי במחשבה לצורך דברי תלוש. א"כ לסברת הרמבים לס"ד דזרעים מחוברים מקבלים טומאה ומתכשרי בודאי היינו צריכין לומר דאף שבאים על זרעים מחוברין הוי המים כתלושין או דגה מקוברן מכשירים דבכל כלי כתיב גבי טומאת כלי חרס והוי ס"ד דלא ילפינן מיני' לטומאת שרץ דחמירא וכאשר אבאר בסוף דברי א"כ אפשר לומר דלכך כ' הרמב"ן למ"ד דהאידנא שהפנא סובר דבעי מחשבה לדבר תלוש משום טעמא דאל"כ כו' אבל מ"מ נפלאים דברי הרמב"ן דא"כ אין מקום לדברי רש"י במ"ש דלכך מוכרח דאין טומאה במחובר דאל"כ טמאת את הכל הא אין לטמא מפאת העדר ההכשר שאינו רק במציאות רחוק כשמחשב על הגשמים לדבר תלוש: ולפלפולא בעלמא עלה בלבי לומר דאף שצריכין מחשבה לדבר תלוש הי מטומא הכלי דאי' בפ"א דמכשירין משנה א' משקים טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון וכ' שם הרמב"ם בפי' בזה"ל ומבואר הוא כי הדבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון לפי שהטומאה עם ההכשר באים כאחת אמנם אנו מצריכי' המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא הדבר המטמא והוא אמרו וכי יתן וכו' ואח"כ ונפל מנבלתם עליו כו' עכ"ל א"כ אפשר לומר לכאורה כשדבר המטמא נוגע באוכל ואז פוגש באותו אוכל משקה אף שלא לרצון מכשירו א"כ אם הי' זרעים מחוברין מקבלין טומאה ואחרי ששכיחי שרצים מתים שמונחים ונוגעים אצלו הי' אפשר מוכשרים אף בגשמים שלא בתלוש דמה שצריכין מחשבה לתלוש הוא מכלל הדין אף מכשירין אלא לרצון כמבואר בפי' רש"י ובכה"ג שהטומאה והכשר באים כא' לא בעינן לרצון ואף שיש לדחות דלא שייך רק היכא שהמשקה המכשירה הוא טמאה י"ל דהאי תנא סובר דטומאת משקין דאורייתא ולטמא לאחרים א"כ מי הגשמים בעצמן נטמאו בפגישתן דרך ירידתן על השרץ ומטמאין אח"כ הזרעים ומכשירין אף שלא לרצון (ויעוין במקואות פ"א משנה וא"ו וברמב"ם ובראב"ד. ובמכשירין פ"ב משנה ג' מי שפי כו' וברמב"ם פ"ב מהט"א דין כ"ז. ודע דהנכון כמבואר במפ"מ דטעמו של רמב"ם דמי גשמים דינם כמחוברין לקרקע דאינם מטמאי' לדעתו בריש פ' ט"ו כ"א מטומאה שנוגעת בהם ברצון אבל להס"ד דזרעים מחוברין מתכשרים במי גשמים היינו צ"ל דבפגיעתן בזרעים עדיין המה כתלושין ונטמאים גם המה מהשרצים והרבה יש אריכות דברים בזה) אבל כשאין הזרעי' מקבלים טומאה במחובר ממילא אין לגשמים דין הכשר כ"א בחישב אותם לצורך תלוש ולא שייך תו הטעם דא"כ אתה מכשיר את הכל וכך צריכין ללמוד הכשר מטומאה ויתכנו דברים האלו גם לסברת הר"ש בפי' המשנה הנ"ל שכ' הטעם דמחמת טומאתן חשיבי טפי יעו"ש אבל קשה בעיני להסב כוונת הרמב"ן בזה ובלא"ה מה נאמר בתירוץ השני שכ' הרמב"ן ועוד שמא הייתי מוצא מהן בידי שמים שאינו מכשיר כו' דא"כ נפלאים ביותר דברי רש"י שכ' דא"כ את מטמא את הכל. וע"כ צ"ל דהרמב"ן לא נחית ליישב דברי רש"י וסובר דיש איזה דרש שאין טומאה במחובר ואינו רק מתרץ קושי' התוס' דל"ל למילף הכשר מטומאה תל דבלא"ה א"א לומר הכשר במחובר דא"כ הכשרת את הכל ואיך שייך דברי הפסוק וכי יותן מים על זרע כיון שאין זרע בעולם שלא בא עליו מים וכאשר הרמב"ם כ' טעם זה ביחוד בר"פ י"ב מהלכות ט"א. גם רש"י בפי' החומש פרשת שמיני כ' הוכחה זו לענין שלילת הכשר במחובר וע"ז מתרץ דסובר התנא דבעינן מחשבה לתלוש כו' א"נ כו' ועכ"פ הרווחנו לתרץ קושי' התוס' על רש"י עפ"י הקדמת והוצעת דברי מעלתו בצירוף סברתי הנ"ל מיני' ומיני' כו'
והנה לטעם הר"ש דמפרש דלכך משקי' טמאי' מטמאין שלא לרצון דמחמת טומאתן חשיבי טפי ודכוותי' פ"ק דשבת דף י"ז כלי טמא חושב משקין עכ"ל אפשר לומר דיש להם חשיבות להכשיר אף לדבר שאינו נטמא מנגיעתן ומצאתי בס' מ"ח בפי' למס' טבול יום דרוצה לומר שיש בזה פלוגתת תנאים דלר"מ מכשירין שלא לרצון אף אם אין האוכל נטמא מהם והוכחתו מדברי ר"מ בפ"ג דט"י משנה וא"ו באוכל זתים נגובין ונפל על בגדיו ועל ככר תרומה ר"מ אומר אלו ואלו טמאין בטבול יום שמשקים של טמא מכשירי' לרצונו ושלא לרצונו ואף דמשקי' של ט"י הוא שלישי ושלישי אינו עושה רביעי בתרומה מ"מ מכשיר התרומה לקבל טומאה אח"כ והיינו ע"כ מטעם הר"ש ולדבריו שם טעם הת"ק דסובר שאינם מכשירי' לא מחמת שט"י אינו טמא בענין זה כדברי חכמים שם רק מחמת שאין יכולין לטמא התרומה לכך אינם מכשירי' כיון דההכשר והטומאה אינם באים בב"א לא מתכשרי אף ממשקי' טמאי' נמצא לשיטת ר"מ יוצדקו דברי רש"י בחומש שמוכח שאין הכשר במחובר דאל"כ הכשרת כל הזרעים אף שאין מקבלין טומאה במחובר מוכשרים מגשמים טמאי' ותנא דבריית' דידן דיליף הכשר מטומאה אפשר סובר כת"ק הנ"ל
ולבאר דברי הנ"ל אשר כתבתי שלאותו ה"א לא הוי ילפינן טומאת שרץ מהכשר טומאת בכ"ח אעתיק הספרי פ' שמיני וז"ל שם וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא יש לי בענין זה זרעים טהורים וזרעים טמאים מחוברין להקרקע ותלושין מן הקרקע מתן בידי אדם ומתן בידי שמים כו' יש לך לחלוק אם אומר אתה מחוברים טמאי' תלושין טהורים טמאת את הכל כו' כוונת הספרי מבואר אחרי שיש ספק אם לטמא המחוברין ולטהר התלושין או להיפך מכרעת הסברא דאם יש טומאה במחוברין נטמא את הכל שהטהרה במחוברין והטומאה בתלושין. ולולי הסברא הנ"ל אפשר הייתי אומר להיפך דהטומאה רק במחוברין ותלושין טהורין וגם הי' צד סברא לומר כן מהכרעת לישנא דקרא דלגבי טהרה כתיב זרע זרוע אשר יזרע דהכוונה על תלושין כדמוכח בשבת דף צ"ה ע"ב: ולגבי טומאה כתיב על זרע סתם גם מבואר בספרי הנ"ל דין ה' ו' ז' דטומאת שרץ א"א ללמוד מטומאת כלי חרס להקל דמה לטומאת כ"ח שהוא קל שאינו אלא ראשון ושרץ הוא אב הטומאה כ"א מגז"ש דמים מים ילפינן איזה דיני' שגלתה תורה בענין ההכשר לטומאת כ"ח. והנה הגז"ש אינו מופנה כלל דבמים דכתיב גבי טומאת כ"ח איצטרך למעט מי פירות כמבואר בספרי [וצ"ע על הזית רענן שכ' שמופנה גבי כ"ח] ואף אם הי' מופנה מצד א' הי' קשה למ"ד מופנה מצד א' למידין ומשיבין. א"כ היכא ילפינן טומאת שרץ החמור מטומאת כ"ח הקל א"ו צ"ל דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דבכה"ג למידין ואין משיבין יעוין שבת קל"א ע"ב ברש"י ד"ה גמר ז' ימים כו': א"כ לאותו ה"א דיש טומאה במחוברין בטומאת שרץ ע"כ היינו צריכין לומר דיש טהרה בזרעים תלושין ולגבי טומאת כ"ח נראה מפשטא דקרא מכל האוכל כו' דמיירי במאכלים תלושין וכמבואר ברמב"ן בפי' עה"ת ובפרט למ"ד דכל משקה כו' קאי לטומאת עצמו וגם ענייני הכשר ילפינן מיני' כ"נ מדברי הרמב"ם דסובר טומאת משקין דאוריית' ויליף כמה דיני הכשר מפסוק וכל משקה יעוין מ"ש מהרש"א בפסחים דף ט"ז בד"ה בפרש"י בד"ה ותלושין] א"כ לאותו ה"א לא הוי ילפינן כלל הכשר טומאת שרץ מטומאת כ"ח מגז"ש דמים מים שאינה מופנה ואיך שייך לומר גילוי מילתא בעלמא אחרי שהמה מחולקים בטומאתן מהיפך להיפך ולכך כ' הרמב"ן שאפשר האי תנא ס"ל כו' משום טעמא דאל"כ טמאת את הכל וצדקו בזה דברי הרמב"ם שהביא סברא זו בפי"ב מהלכות ט"א ובפ"ב יליף למעט הכשר במחובר מוכל משקה וגו' כאשר פרשתי למעלה בדבריו ובפרט שלשטתי' עיקר המיעוט מוכל משקה שלא ישובו המים למחובר. א"כ אי ס"ד דוכי יותן מים על כל זרע קאי על זרעים מחוברים היינו צריכין בע"כ לחלק בזה בין טומאת שרץ לכ"ח:
והנה מה שמחלק בספרי בין מתן בידי אדם למתן בידי שמים ר"ל מי גשמים כפי' הק"א] ע"כ ר"ל שמי גשמים אינם מכשירי' אף בתלוש שלא לרצון בני אדם וצריכין לומר דהכוונה מה שמסיים שאם אתה אומר בידי שמים טמא טמאת את הכל שהתבואה הנקצרי' הנשארי' בשדה לייבש עד זמן אסיפה הי' נטמאים משרצים השכיחים בשדה (ויעוין בזית רענן] בהכשר הגשמים שיורדים אחר הקצירה ואין להקשות ע"ז לפ"ד הנ"ל למאן דאמר יש טומאה למשקין מדאוריית' יטומאו הזרעים אחרי הקצירה בהיותם בשדה ממי הגשמים הנוגעים בירידתם בשרצים ונטמאי' ומטמאי' שלא לרצון כדין כל משקה טמאה דז"א כיון דביאת הגשמים אז בזמן הקצירה שלא לרצון אינם מכשירי' אף כשנוגעי' בטומאה כמבואר במכשירין פ"ד משנה ב' מי שירדו עליו גשמים אפי' אב הטומאה אינו בכי יותן ויעוין ברמב"ם פי"ב ובראב"ד גם בסוף פ"ג דט"י ויעוין בפ"ד דמכשירין משנה וא"ו ויעוין גם במשנה ז' ובר"ש שם מ"ש בשם התוס' ומיושב בזה קושי' הטורי אבן בחידושיו למס' חגיגה דף י"ט בד"ה דין טהורים. וברמב"ם וראב"ד ריש פ' ט"ו מהלכות ט"א והרבה יש להאריך בזה ואין כאן מקומו: