שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות חושן משפט · תשובה יא
קושי' מהרב הגאון המפורסי' מ' ירמי' נ"י אבד"ק מאטרסדארף:
בזה"ל שבועות דף ל"ב אמר רב פפא ה"מ בעד מיתה שחייב כו': ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני דתפיסי מטלטלין. וכ' התוס' דקאי גם אדלעיל דאמר אביי ה"מ בעד סוטה דמיירי בתפס וקשה לשיטת הרמב"ם דאי' בסוטה דף ו' אלו אסורות מלאכול בתרומה שבאו עדים שהיא טמאה. וקאמר תלמודא דבאו אימת אי קודם השתי' פשיטא זונה היא אלא לבתר השתי' וכ' התוס' דמספקת לרבי אי דוקא באו עדים אחר השתי' הוא דאסורה לבעלה אבל ע"א לא מהני אחר השתי' כמו קודם השתי' דמהני או דנאמן ע"א אחר השתי' כמו שני עדים והעלו בתוס' דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשני' ואפי' אחר השתי' והנה הרמב"ם פ"ג מסוטה הנ"ל כ' כשבאו שני עדים אחר השתי' אבל אם בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה. וכתב המל"מ שם דס"ל להרמב"ם דהא דהאמינה תורה ע"א קודם השתי' לא דנאמן לחלוטין אלא גזה"כ בדאיכא ע"א שלא תשתה א"כ הרי היא כשאר הנשים שאינה שותת ואסורה לבעלה אבל אם כבר שתתה א"כ הרי היא בכור הבחינה שלא זינתה יעו"ש והנה הנשים שאינה שותי' אם יש להם כתובה פליגי ב"ש וב"ה סוטה דף כ"ה. ב"ש סוברים שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיא מוחזקת יש לה כתובה וביה סוברי' לאו כגבוי דמי [ואי הלכה כב"ש או כב"ה בזה יעוין ש"ך חו"מ סי' י"ב ס"ק י"ז ובמשנה למלך פ"ד ממלוה הלכה וא"ו ד"ה ומ"ש שדעת רוב הפוסקים דאין הלכה כב"ש גם יש לחלק בין כתובה שאין החוב ברור לבע"ח שחובו ברור ויעוין בנ"י מס' ב"ב דף קל"ב ובתוס' סוטה הנ"ל] אבל היכא שהיא מוחזקת בודאי אין יכול להוציא ממנה דהא לא עדיף שטר העומד לגבות לב"ש ממוחזק ממש ולפי"ז קשה על הרמב"ם למה לא קאמר תלמודא לעיל על אביי ש"מ משביע חייב וא"ל דמיירי שתפסה ממטלטלין דא"כ מאי מהני העדאת ע"א דהא להרמב"ם העדאת ע"א אינו מועיל אלא שלא תשתה ואין לה כתובה מחמת ספק וכשתפסה אינו יכול להוציא ממנה א"כ ממ"נ העד פטור מקרבן שבועה אי בדלא תפסה הוי משביע עידי קרקע ופטור ואי בתפסה לא מהני העדאת ע"א להפקיע ממנה והרבה תרוצים נאמרו בדבר אך לכאורה הוא קושיא עצומה ונפשי איותה לדעת מה יענה בה הוד כבוד מעלת אדוני עכ"ל:
תשובה באמת יש לדחות הקושי' הנ"ל בקל כאשר אבאר אח"כ עכ"ז לאהבת הפלפול עלה בלבי לתרץ לפי שיטתו. אף אם נחזיק למוחלט דהיכא דתפסה אינה מפסדת כתובה אף בע"א מעיד שנטמאת דלכאורה י"ל דדברי המל"מ הנ"ל תלי' בפלוגתא דפלגינן דיבורא וראי' מפורשת מדברי הירושלמי פ"ו דסוטה בזה"ל ר' טרפון אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה מכתובת' ר"ע אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כן ע"א נאמן להפסידה מכתובתה כו' ר' יוסי בעי שמע מן העוף הפורח אני ראיתי שנטמאת את אמר לא היתה שותה ובא אחד ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראי' שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון עפ"י ע"א כו' יעו"ש הרי נראה דעיקר טעמו של ר"ע דנאמן להפסיד כתובתה מכוון דמאמינין לו שלא להשקותה והיינו ע"ד לא פלגינן דבורא אמנם אנן פסקינן פלגינן דבורא ואף בחד דבורא לשיטת הרמב"ם יעוין בפירושיו על משנה סוף נדרים האומרת טמאה אני לך ולכך יתכנו דברי המל"מ דהעד אינו נאמן על הפסדת הכתובה. רק מפסדת מחמת שאינה שותת אבל לאביי לשיטתו דסובר בגיטין דף ח' גבי עבד שהביא גיטו כו' כל נכסיי קנוין לך מהו כו' דלא פלגינן דבורא ואם דהדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסי' לא קנה עצמו היינו מטעם המבואר בתוס' ד"ה הדר כו' דאביי סובר האמת לא פלגינן דבורא ונראה לו סברא לומר טפי דבתרווייהו לא קנה דיד בעהש"ט על התחתונה משא"כ גבי עד סוטה דא"א לומר מתוך שאינו נאמן להפסידה כתובתה לא יהיה נאמן על הטומאה דהא התורה הימני' לטמאותה וכיון דלא פלגינן דבורא אמרי' להיפך מתוך שנאמן לטמאותה נאמן להפסידה כתובתה ודינו בזה כמו שני עדים ואין מועיל לה בתפיסה ושפיר יכולין לאוקמא בדתפסה מטלטלין דברי הדו"ש.