שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שאלות ותשובות חושן משפט · תשובה י
לגדול אחד שבדורו:
ז"ל כבוד פ"מ בש"ע חו"מ סי' קצ"ח ס"ו הביא דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דלא שייך נשרפו חיטך כו' כיון דגוף שלו טרח ומציל וכו' ומבואר דלא אמרי' דלא פלוג רבנן בתקנתא וכדמשמע גם בגמ' דף מ"ט ע"ב גבי אם הי' עלי' של לוקח מושכרת אצל מוכר ויעוין בלח"מ פ"ג מהלכות מכירה החליט זה ג"כ בשיטת הרמב"ם האף דמחולק על סוגי' דדף מ"ט ע"ב כמבואר במגיד פ"ג מהלכות הנ"ל פ"ו וקשה לי מסוגי' דחולין ד' פ"ג ע"א דקאמר הגמ' בד' פרקים העמידו על ד"ת במעות וע"כ משחיטי' את הטבח בע"כ לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אין משחיטי' ולפיכך אם מת מת למוכר ואמאי בשאר ימות השנה אין משחיטי' והא מדאורייתא מעות קונות רק דחכמים אמרו משיכה מצד שלא יאמרו נשרפו חיטך ושם בנדון זה שהי' השור שוה אלף זוז והלוקח לקח בדינר בשר לא שייך כלל לומר נשרפו חיטך כיון דודאי יציל את שורו יען שיש בו דמי אלף זוז וטוב יותר משכירות מטלטלין וא"כ גם בשאר ימות השנה מעות קונות ואמאי אין משחיטין עכ"ל פ"מ:
תשובה בתוס' מס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ש"מ מטבע מדקדקי' בדין קנין חליפין וכתבו בזה"ל וא"ת והלא יאמר נשרפו חיטך בעלי' וי"ל כו' ובק"ס דשכיחי ליכא למיחוש שמא יאמר לו נשרפו חיטך כיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות ובפרישה סי' קצ"ח ס"ק י"ב כ' כעין זה וא"ת גם בק"ס הו"ל למיחוש וי"ל דודאי כל שלא קיבל המוכר המעות או החליפין טרח ומציל כדי שלא יצטרך אח"כ לריב עמו בדיני ודייני עכ"ל ותירוץ זה צריכין לומר גם לענין קנין הגבהה שקונה הלוקח בהגבהה אף ברשות מוכר וכופי' את הלוקח ליתן דמי' והאף כיון שהוא עוד בבית המוכר עד שישלם דמי המקח יכול המוכר לומר נשרפו חיטך א"ו כנ"ל דלא שייך חשש נשרפו אלא כשכבר קבל המוכר דמי מקחו ולפי"ז צריכין להבין הא סתם קנין מעות הוא אף רק בפרוטה וקנין דשכיח הוא א"כ נימא כשהמקח נגמר בקנין פרוטה כיון שעדיין לא בא ליד מוכר כל דמי מקחו וליכא למיחש שלא יטריח להציל נוקמיהו אדין תורה שתהיה הפרוטה גומר את הקנין וצ"ל דבקנין מעות כיון היכא שהלוקח נותן כל דמי המקח שייך שמא יאמר נשרפו חיטך והצריכו חז"ל לתקנתם שלא יהי' מעות קונות השוו תקנתם גם היכא שאין דמי הקנין ככל שווי' של המטלטלין המכורים. על דעתי י"ל שכוון לזה הרמב"ם בצחות לשונו בפ"ג מהלכות מכירה ה' א' במ"ש ולמה תקנו חז"ל דבר זה במטלטלין גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כו' ע"כ לכאורה אך למותר מה שחזר הרמב"ם לכתוב שמא יתן הלוקח דמי החפץ דהא על האי גוונא קאי ריש דבריו למה תיקנו כלומר למה אין קונה נתינת מעות שנותן הלוקח להמוכר ולפמ"ש י"ל שנתכוון הרמב"ם לבאר דכל עיקר יסוד התקנה הי' מהצורך היכא שמשלם הלוקח להמוכר כל דמי הקנין ולזה כ' הרמב"ם שמא יתן הלוקח דמי החפץ דהיינו כל דמי מקחו: ומצד צורך תקנה בגוונא כו' תקנו בלא פלוג גם בליכא רק נתינת פרוטה אף דלא שייך בכה"ג לחוש דלא יטריח ויציל מ"מ אינו קונה ברשות הלוקח לבד ועד"ז י"ל דלא פלוג חכמים בין אם קונה הלוקח החפץ או אינו קונה אלא מקצתו להיות כשותף עם המוכר דהא סוף סוף קנין מעות מקרי והמקח ברשות המוכר לבד הוא ומשכחת בגוונא מכירות במעות שיהי' ביד המוכר לומר נשרפו חיטך בעלי' ולא הוציאו מכלל לא פלוג רק היכא שביתו של הלוקח מושכר להמוכר כיון שהמקח הוא גם ברשות הלוקח ולא משכחת בכגון זה שום גוונא שיהיה לחוש שמא יאמר המוכר נשרפו חיטך אף אם אין הקנין רק במעות ובנתינת כל דמי המקח ול"ד לקנין מעות היכא שהמקח ברשות מוכר לבד שיש בו עכ"פ מציאות גוונא שיהי' ביד המוכר לומר נשרפו וגדולה מזו נראה מסתימת הפוסקים א דאין מעות קונות דאף היכא שהמוכר מחייב א"ע בתנאי במכירתו ללוקח שיהי' עליו חיוב שמירה כש"ש עד שיבוא הלוקח ליקח מקחו ממנו אף דבכה"ג תו לא שייך חשש שמא יאמר נשרפו חיטך כמבואר בדברי התוס' מס' גיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה דאית למימר מובא בסמ"ע סי' קצ"ח מ"מ אין מעות קונה. ע"כ צ"ל דגם זה מכלל לא פלוג הוא ובפרט בגוונא דנותן דינר על בשר דמשכחת קנין מעות כשקנה כל הבהמה או אף בחלק בבשר היכא שמייחד איזה חלק כגון שיאמר שקונה אבר מיוחד שאם נאבד אותו האבר אחר השחיטה מפסיד הלוקח א"כ שייך חשש שמא יאמר המוכר שנאבד אותו חלק עד שלא הי' בידו להציל והוצרכו חז"ל לתקנתם שלא יהי' קנין במעות והושוו מדותיהם בדרך לא פלוג וכנ"ל:
ובמ"ש י"ל דברי הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק יו"ד שחולק על דעת הב"י והר"מ שכתבו דאם הותנה להדי' דמעות יקנה קנה וכ' בזה"ל דין זה לא נהירא לי כיון דתקנו חז"ל דמעות אינה קונות לא פלוג כו' יעו"ש ולמה לא שת לבבו לדברי הב"ח שכ' מיהו נראה דדין אמת ולאו מכח ראיות הב"י אלא כיון דהתקנה לטובת הלוקח הוא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו כגון זו שומעין לו ולפי הנ"ל י"ל שסובר הש"ך הא דמצינו בכמה מקומות דמצי אדם לומר אי אפשי בתקנת חז"ל שנעשה לטובתי מ"מ ז"א אלא היכא שהתקנה הוא תמיד רק לטובתו אבל בתקנה שהחזיקו חז"ל בלא פלוג שתקנתם הי' אף בגוונא שאין נצמח מחמתו טובה לבע"ד כגון זו אין רשות לאדם לומר אי אפשי בה ולזה מדייק הש"ך כיון דתיקנו דמעות אינו קונות לא פלוג כו' דמה לי בלא פלוג דהך תקנתא שהוא אף בגוונא דלא שייך כלל חשש שמא יאמר המוכר נשרפו חיטך כנ"ל ובדבר דלא פלוג אף היכא שמתרצה לוקח שלא לחוש לשמא יאמר לו המוכר נשרפו חיטך אין שומעין לו ומקושי' כבוד מעלתו ותירוצו הנ"ל יש ראי' דלתקנה זו דאין מעות קונות כל עוד שהמקח הוא ברשות המוכר לבד עשו חז"ל בלא פלוג
וכעין זה נתעוררתי כבר מעצמי בלמדי מס' גיטין כי ראיתי בתוך דברי הרמב"ן בחידושיו דף למ"ד ע"ב ד"ה כור מעשר שנשמע מדבריו שכשאין מועיל קנין מעות אף היכא שהפירות אינם ברשות מוכר כ"א ברשות לוקח רק שאותו רשות הוא החצר שאינו משתמרת דליכא בקנין חצר הרי להדיא דאף בגוונא שאין שליטות יד המוכר בהמקח ולא שייך שיאמר להלוקח נשרפו חיטך מ"מ אין קנין מעות מועיל שוב מצאתי בחידושי הר"י בן מג"ש במס' שבועות דף מ"ח ע"א ד"ה ועוד שמבואר מדבריו שאין מעות קונות אף בגוונא שלוקח מושך מיד המטלטלין ברשות הרבים והוא מצוי אצלו יעו"ש וכל כה"ג ע"כ צריכין לומר משום לא פלוג אין מועיל קנין מעות וכן צ"ל לפי מה דמבואר בב"ב דף פ"ה בסוגי' דד' מדות במוכרים שאינו מועיל קנין מעות במכירות פקדון שביד נפקד עד שיקבל עליו הנפקד וכפי' רשב"ם שם שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם ע"כ והיינו קנין חצר וכדאי' עוד שם או שישכיר מקומו וכן הוא באמת:
ולפום רהיטא נ"ל לחדש עוד דכיון שהדין שחידש הר"ן דבשכירות דמעות קונות מבואר בב"מ דף צ"א בנ"י דאתי' לי' להר"ן מדין היתה עלי' של לוקח מושכרת למוכר כו' דכשם דהתם משום דלא שייך שמא יאמר נשרפו חיטך מועיל קנין מעות כ"כ בשכירות מטלטלין שהמוכר בלא"ה טרח ומציל לעצמו ממילא נשמע שלפי דין הרמב"ם בפ"ג מהלכות מכירה ה"ו דלא נחית לומר שם הטעם דלוקח טרח ומציל רק כיון שמונח גם ברשות הלוקח הוא דמועיל קנין מעות דבשכירות מטלטלין ג"כ אין מועיל קנין מעות דכל שאינו ברשות הלוקח או השוכר ליכא קנין מעות בלא פלוג ושכירות ליומא ממכר וארויח לי בזה מה שיש להקשות על שיטת הרמב"ם בהקדים דברי התוס' במס' ב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה כולן שהעלה לתרץ דלר"י ליכא תיובתא ממתניתא דספר דהוא מוקי לה בבלן נכרי אבל ספר נכרי בעי' משיכה ותירץ זה אין לו מקום לפי שיטת הרמב"ם בפ"א מהלכות זכי' דין י"ד דעכו"ם מישראל וישראל מעכו"ם קונה בכסף או במשיכה וא"כ אמאי אינו מועיל בנותן לספר נכרי הא הנכרי קונה במעות: וכבר העיר בזה הלח"מ בפ"ג מהלכות מכירה ד' א' לפמ"ש שסובר הרמב"ם דגם בשכירות אינו מועיל קנין מעות מדרבנן י"ל דהאי דנתן לספר מועיל מיירי בספר נכרי דקונה במעות והא דתני' נתן לספר אינו מועיל מיירי בסכר ישראל וכיון דאפשר במשיכה אף דבספר לא שייך חשש שמא יאמר נשרפו חיטך כו' מ"מ אינו מועיל כיון שאינו קונה מדרבנן ואף דמועיל מדאורייתא לית בי' מעילה כמו שפוסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעילה קנה בה חפץ מישראל לא מעל. וכ"ז א"ש לפי שיטת הרמב"ם דתפס להלכה אשר נראה לו מסוגיא דע"ז דף ע"א דאמימר שחלק שם עם רב אשי סובר דנכרי קונה או במעות או במשיכה ודלא כמבואר בסוגי' דבכורות דף נ"ג דאין לנכרי אלא קנין א' ואם הישראל קונה במעות אין קנין עכו"ם אלא במשיכה וכן מבואר בקיצור במ"מ שם בפ"א מהלכות זכי' ובביאור רחב בשו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה ומובא גם בתהב"א בית חמישי שער ב' ואכ"מ להאריך בזה:
ומעתה פשוט לומר שרבא שאמר מתניתא מסייע לר"ל לא אתי' רק לפי שיטתו שם דאין קנין לעכו"ם אלא באחת. לר"י במשיכה ולר"ל במעות ומהא גופא שלא יהי' נשאר דברי ר"י בתיובתא מהך מתניתא הוכיח הרמב"ם לפשוט להלכה כדעת אמימר במס' ע"ז דלר"י קונה הנכרי במשיכה או במעות וממש"כ הרמב"ם וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומנות מעל אע"פ שעדיין לא עשה מלאכתו אין סתירה לדברי הנ"ל דהרמב"ם לא מיירי כלל משכירות כלי אומנות רק משכירות האומנים בעצמם שדינם כעבד עברי כמבואר בדברי הקדמונים ודברי הגמ' כאן והא לא משך לא מיירי רק לענין דין קניות כלי המלאכה ורבו בזה הפרושי' כמבואר בתוס' ובאס"ז בשם כמה קדמונים לענין מה יש צורך בזכי' בכלי אומנות הרמב"ם בהלכות שכירות השמיט דין זה מכל וכל ואין שם רמז מזה ויעוין במ"מ פ"ט מהלכות שכירות ה"ד גם הב"י בש"ע לא הביא מדין זה כ"א הרמ"א בהגהותיו סי' של"ג ס"א ויעו"ש בש"ך ובפרט בחידושי הריטב"א כאן ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו ובפשיטות י"ל עוד משכחת בנותן דינר על בשר שלא יטריח הטבח להציל דהיינו שלא יהי' להטבח קונים על בשר כשר לא יקפיד אם תטרוף בהמתו ולא יציל בהזדמן מקרה שתטרף הבהמה באפס הצלה:
עוד צל"ע קצת לדינא ע"ד בטבח שמקנה לא' סכום לטרות בשר מבהמתו וכששוחט הבהמה הוא הולך ומוכר בשר מבהמתו. שיור חלק שהקנה ליתן להלוקח הראשון קרוב לומר אם אותו הלוקח מתעצל מליקח חלקו שכבר הוכן ועומד עבורו בהחלט היות שאר הבשר כבר נמכר אם נאנס אח"כ אותו בשר קודם שבא הלוקח לקחת אותו ההפסד על הלוקח אם הי' קנינו כדין וא"כ גם בגוונא דנתן דינר א' משכחת שיאמר המוכר נשרפו חיטך ועד"ז עוד שארי גוונא עוד יש להביא ראי' דהתקנה דאין מעות קונות נעשה בלא פלוג אף היכא דלא שייך חשש שמא יאמר נשרפו חיטך. דלפי המבואר בסי' רי"א חל הקנאה גמורה בפוסק דברי' המצוי' לקנות אף שאינו להמוכר בהם כלום מ"מ הוי כמוכר דבר שבא לעולם כיון דמצוי לקנות וביותר מצאתי מבואר כן בשו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה במעשה שהי' בנכרי שקיבל מעות מישראל והתחייב בעדם זקוקים שמכר לו ולא הי' לעכו"ם כלל זקוקי' רק שהי' מצוי לקנות וישראל א' ערב בעדו. והשיב הרמב"ן דבכה"ג הוי כמכירת דבר שבא לעולם ונגמר המכירה במעות שקיבל הנכרי וישראל מוכר קונה בכסף ממילא חל הערבות על הישראל וליתא בחזרה הרי להדי' שמצד דינא מדאורייתא בפוסק על דבר שמינו מצוי בשוק נגמר המכירה מדאורייתא בקנין מעות רק מדרבנן ביד המוכר והלוקח לחזור ולקבל במי שפרע כדאי' במס' ב"מ דף ע"ד והרי במכירה כה"ג שמכר בסתם כך וכך מדות חטים וכדומה ואין להמוכר מהם כלום רק שפוסק על שער שבשוק ובכה"ג לא שייך כלל נשרפו חיטך דאף אם יקנה המוכר כמות החטים שמכר להלוקח כל שאינו מוסר להלוקח אינו מבורר שאותו החטים שייכים להלוקח ואף אם נשרפו אין האחריותם על הלוקח והמוכר בחיובו להעמיד לו כל כמות החטים שמכר להלוקח בקנין כסף א"ו שגם היכא דלא שייך חשש שמא יאמרו נשרפו חיטך מ"מ ישנו בהחזרה דרך לא פלוג וכן מוכח מברייתא דנתנו לסוטן דלפי פי' רש"י מבואר דחנוני גדול אינו מסיים הפירות השייכי' לכ"א מחנוונים עניים הלוקחים ממנו קבא קבא ובכה"ג כל אחריות הפירות רק על החנוני המוכר אמנם לפמ"ש בשיטת הרמב"ם דגם בשכירות כלי אף דלא שייך נשרפו כמש"כ הר"ן מ"מ כיון דשכירות הוי כמכר דינו בלא פלוג דאין המעות קונות וממילא בכה"ג אם נתן מעות הקדש לבעל הכלי לא מעל כדעת הרמב"ם גבי קנה חפץ ונתן דמים וקשה ליישב גם אליבא דר"י הך ברייתא דנתן לסוטן מעל וכבר העיר ע"ז הכ"מ על קושי' זו בשיטת הרמב"ם והי' אפשר לתרץ לפי דברי הלח"מ בפ"ג מהלכות מכירה ד"א שמפרש שהסוטן הוא סרסור דמודד במדתו כדתנן במתני' במקנח מדותיו ומשלמי' לו בעבור כך וכיון שכן הוי מחוסר משיכה שהוא המדה שמודד ודומה לתספורת כו' יעו"ש וכיון דאינו אלא שכירות כלים לא שייך נשרפו חיטך. אבל ז"א אלא לדעת הר"ן הנ"ל אבל לא לדעת הרמב"ם לפי מה שהעליתי בשיטתו שגם בשכירות כלים ג"כ לא נגמר בדמים לבד ויכולין לחזור ואמאי תני בברייתא מעל וצ"ע לכאורה וע"ד פלפול יש לחדש דבר דבמרכבת המשנה מה"ב מהלכות מעילה מביא בשם ספר בני יעקב שכ' שטעם של הרמב"ן בדין קנה חפץ מישראל דלא מעל הוא דכיון שעדיין יכול להיות שיבוטל המקח בהחזרת בע"ד אף שמדאורייתא קונה הדמים שהמוכר הוי לגבי הנותן המעות כפוגם בהקדש ולא נהנה להיות שאין הספר הזה לעיני מי חכם ויבין אשר העלה עוד בישוב דברי הברייתא דנתן לסוטן מעל וכן זה שאמר הגמ' אמר לך ר"ל הא מני ר"ש היא ומפרש רש"י דאמר במתני' לוקח לא מצי מיהדר ביה דקסבר מעות קונות ע"כ יוקשה כיון דגם לר"ש מוכר יכול למיהדר הרי עדיין לא מיקרי הנאה לגבי לוקח אמנם לפע"ד י"ל טעם אחר בדעת הרמב"ם דאף היכא שתלי בדעת המוכר למיהדר מ"מ כיון שקונה מעות מדאורייתא הוי לגבי נותן כפגום ונהנה כמו בכל משאיל או מלוה מעות הקדש בשוגג לחבירו דהוי מעילה אף שאין הנותן נהנה לעצמו כלום מ"מ מיקרי נהנה כיון שמהנה להמקבל שזכה במעות להוציאה לרצונו משא"כ היכא שגם הנותן יכול לחזור ולתבוע חזרת המעות דליכא שמי' הנאה לא לגבי נותן ולא לגבי מקבל וע"כ דעת הרמב"ם דקנה חפץ ונתן דמים ליכא מעילה וליתר שאת יש להוסיף עוד דכיון דכשיחזור הלוקח ויקבל המעות בהחזרה נתגלה למפרע שלא יצאה דמי הקדש לחולין מוטל על הלוקח אחרי שנזכר שנתן דמי הקדישו להיות חוזר ותובע חזרת הדמים ואם אינו עושה כן הוי כמועיל במזיד ואין מעילה אלא בשוגג:
ועתה אקדים דברי רש"י בד"ה נתן לסוטן שכ' בזה"ל סוטן חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנוונים עניים ונותנים לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים ובתחלת הקנין נותני' ערבון דמים מועטי' על הכל עכ"ל לכאורה אינו מובן למה כ' רש"י שמה שנותני' בתחלת קנין הוא דרך ערבון אבל לפמ"ש י"ל דדוקא בנותני' לערבון הוא דיש מעילה דאף שהלוקח יכול לחזור ממקחו מ"מ נשאר שייך לחנוני גדול הדמים מועטי' שקבל דרך ערבון דהיינו שאם יחזור הלוקח יפסיד הערבון וא"כ ביד החנוני גדול להשתמש באותן המעות לכל צורכו דממ"נ נשאר המעות הללו להיות שלו אם לא יחזור הלוקח ויושאר במקחו יהי' הדמים שייכים להחנוני לדמי ממכרו ואם יחזור הלוקח ממקחו יהיה המעות של החנוני הגדול דרך זכי' בערבון וע"כ א"ש דברי הברייתא דנתנו לסוטן מעל והיינו אליבא דר"י דס"ל דבר תורה מעות קונות ושייך הממ"נ הנ"ל אבל לר"ל ד"ת אין מעות קונות אף כשנותן מקצת דמים לערבון שלא יחזור הלוקח מ"מ אין ביד המקבל להשתמש באותן המעות כ"ז שאין הלוקח מושך בפירות שקנה ולא שייך לומר ממ"נ כנ"ל דשמא לא יחזור הלוקח ממקחו וליכא זכי' להמקל מצד קבלות הערבון ולא מצד מכירה דעדיין תלוי ועומדת עד שיקבל הלוקח פירותיו ואין רשות לחנוני הגדול להשתמש באותן המעות כ"ז שאינו מוסר הפירות ביד הלוקח [דברי אלו מובנים יותר מתוך דברי התוס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי ארי'] וא"ש מה שהביא הראי' מברייתא זו כר' יוחנן ומיושב דברי הרמב"ם טל נכון:
עוד כתב כבוד פ"מ. עוד הקשיתי על הלח"מ בפ"ג מהלכות מכירה שהחליט דעת הרמב"ם דמ"ש בפ"ו מהלכות מעילה קנה בה חפץ מישראל לא מעל הטעם דאע"ג דמה"ת מעות קונות כיון דתיקנו חז"ל משיכה ממילא לענין איסור מעילה לא מעל וכוונתו דהוי הפקר ב"ד הפקר לענין מעילה ולדבריו קשה ממה שפסק רבינו בסוף פ"ט מהלכות תרומות יראה לי שאם קנה ישראל פרה מכהן ונתן הדמים אסור להאכילה תרומה ואמאי אמרי' כן לענין מעילה וזה דוחק לחלק מצד קרבן דהא מטעם הפקר ב"ד אתינן עלה עכ"ל כבוד מעלתו.
תשובה דע דמחלוקת קדומה היא בין רש"י והריטב"א אי אמרי' בהאי תקנתא דאין מעות קונות דהפקר ב"ד הפקר שברש"י באותו סוגי' בב"מ דף מ"ח ד"ה קאי באבל כ' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוי קידושין דמדאורייתא קנין לדידי' הוא ולר"ל לא הוי קידושין והריטב"א בחידושיו כ' אינו מחוור דכיון דמדרבנן אינו קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אינה מקודשת למ"ד דל"ל למוכר רשות להוציאן ע"כ ובסוף דבריו נתכוון למ"ש התוס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי ארי' הוציא ואף שלפ"ד התוס' שם ג"כ מתוקנים הנ"מ בין ר"י לר"ל לענין אם קידש המוכר אשה בהמעות דלר"י מותר להשתמש בהם יכול לקדש בהם וקידושיו קדושין ולר"ל אסור להשתמש בהם ע"כ קידושיו אינם קדושין אמנם פי שנראה להריטב"א מפשטות משמעות כוונת הרש"י דלר"י קונה המעות ודידיה הוא ע"כ כ' הריטב"א דלא מחוורין דהא הפקר ב"ד הפקר ומינה דע"כ דעת רש"י דלא אמרי' בתקנה דהפקר ב"ד הפקר. גם לפי דברי הב"ח והסמ"ע בריש סי' קצ"ח בס"ג בכוונת הטור שם מבואר שכולם תפסו להלכה בפשיטות כדברי רש"י הנ"ל דלר"י הוי קידושין רק שבסמ"ע כ' דלחומרא לא עקרו תקנתא בדבר תורה. והא דלא נחית רש"י לסברת הריטב"א דהא מצינן להדיא בכ"מ דגם לענין קידושין אמרי' הפקר ב"ד וכן הוא גם ביבמות דף צ' ע"א. ומדברי רש"י בעצמו בפסחים דף כ' ד"ה בחיטי קורדניתא דאמרי' בתקנת חז"ל דהפקר ב"ד הפקר ואפשר למיסבר בהרבה טעמים. ומעט מהרבה אדבר כיון דאף לאחר עקירת הקנין הטילו חז"ל על החוזר למיקם במי שפרע תו לא שייך שתהי' העקירה ע"ד הפקר ב"ד והוי כאלו לא נעשה כלל הקנין במעותיו של הלוקח או ששב החפץ המכר של המוכר להלוקח שייך עוד לומר שקם החוזר בו במי שפרע ובפרט לשיטת הסוברים שאם אין א' מהם חוזר מהמקח נשאר קיום המקח למפרע ועכ"פ כ"ז שלא נשמע החזרה מא' מהם המקח בקיומו וכן נראה מדברי רש"י דף מ"ח ע"ב בד"ה כך תקנו חכמים שאם יראה הלוקח דליקה הבאה יאמר חוזרני בי ע"כ הרי שמהצורך שיאמר שחוזר ודעת בעה"מ שם שאחר הדליקה אין מועיל עוד חזרת הלוקח וכל אותן החולקים לא הי' להם אם הי' התקנה מכח הפקר ב"ד ודמי קצת למה שכתבו התוס' ביבמות דף פ"ט ד"ה הפקר:
שנית דבמס' גיטין דף ל"ו ע"ב מי איכא מידי כו' רבא אמר הפקר ב"ד הפקר כדאמר ר"י כו' וכל אשר לא יבוא ופי' רש"י דבמקום גדר וסייג התקנה דהפקר ב"ד הפקר וכוונתו בשביעית בזה"ז הוא גדר וסייג לאיסור שביעית דאורייתא שבזמן המקדש ומעתה י"ל שסובר דרק במקום גדר וסייג לתורה הוא שהי' כח ביד חז"ל לתקן דרך הפקר ב"ד אבל בסגנון תקנה זו שאין בה סייג לתורה רק תקנה ללוקחים ומוכרים וכה"ג אין בכח חז"ל לתקן תקנתם דרך הפקק ב"ד רק שאף בל"ז יש ביד חכמים לעקור ד"ת כל עוד שאין ביטול איסור בקום ועשה וממילא אם בא לידי ביטול איסור בקום ועשה וקם דינא דד"ת. פ"כ ס"ל לרש"י דלר"י דס"ל מעות קונות והרי המעות קנוי' מדאורייתא להמוכר והם שלו אם קידש בהן אשה אסורה לעלמא וכ"נ מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין בפרק כ"ד הלכה ו' שכ' בזה"ל וכן יש לדון תמיד להפקר ממון שיש לו בעלים ולאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא וגו' מכאן שהפקר ב"ד הפקר עכ"ל הרי להדיא שסובר הרמב"ם דלא אמרינן הפקר ב"ד רק במקום שיש בו גדר פרצות הדת ע"כ אין לומר שטעמו של הרמב"ם בדין הנותן מעות על חפץ דאינו מועיל מחמת ביטול קנין מכל וכל בדרך הפקר ב"ד או פשוט שסברתו דבלקיחה במעות אין חיוב הבאת קרבן מעילה דבכה"ג שהוא שוא"ת ביד חז"ל נעקור דבר מה"ת לענין פטור חיוב קרבן מעילה דשוא"ת הוא והשתא דאתינן להכי תו ל"ק קושי' פ"מ דמ"ש הרמב"ם בהלכות תרומות דכהן שמכר פרתו לישראל בדמים אין רשאי להאכילה בתרומה דאי הוי רשאי להאכילה בתרומה מצד תק"ח הי' העקירות בקום ועשה ומ"ש עוד הרמב"ם שם דאם ישראל מכר פרתו לכהן בדמים אסור להאכילה בתרומה פשוט הוא דאף דמדאורייתא קנוי' היא לכהן מ"מ כיון דמדרבנן לא מיקרי כספו אסורה בתרומה מדרבנן דברי הדו"ש: