אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות חושן משפט › תשובה טו

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות חושן משפט · תשובה טו

תשובה יד

תשובה שניה לק"ק פרעסבורג אל כבוד הרב הגאון מוהרר משה נ"י.

כבוד הדר גאוני נ"י כתב בזה"ל אבל אי נניח שאגב קונה עכ"פ מדרבנן לקנין דרבנן אפי' לעכו"ם נמצא הרי החמץ הזה של עכו"ם בדין ואין אדם יכול להוציאו מידו ורק לענין דאורייתא קאי ברשותי' של המוכר והאיך יכול להפקיר מה שמסר ביד אחר וא"א להוציאו מידו עכ"ל דפח"ח וסמוכין לזה דבכה"ג מיקרי אינו ברשותו ואינו יכול להקדישו יש לכאורה ראי' מלשון הרמב"ם דבמס' ב"ב דף פ"ח איתא דההוא גברא דאייתי קרא כו' אתא לקמי' דר"כ אמר ליה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יעוין שם ברשב"ם וברמב"ם פ"ו מהל' עירכין הל' כ"א כתוב בדין זה הטעם שאינו יכול להקדיש משום שאינו ברשותו וצ"ל דרמב"ם לשיטתו שסובר מעות קונה היא מדאורייתא ולא משיכה וליכא כאן גבי הדלועין רק קנין דרבנן ועדיין היא מדאוריי' של המוכר לכך הוצרך הרמב"ם לומר דמשום שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו ולפי"ז יש מכאן ראי' שסובר הרמב"ם דקנין דרבנן אינו עוקר דין דאורייתא ע"ד הפקר ב"ד. וכ"נ מדבריו בפ' ח' מהל' לולב דין יו"ד במ"ש שם בזה"ל שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ע"כ כוונתו כיון שקנין הקטן היא מה"פ והקנאתו לאחרים אף כשהגיע לעונת הפעוטות אינה אלא מדרבנן הוי האתרוג עדיין כשלו ואין לדחות דהרמב"ם הוצרך לטעם שאינו ברשותו כדי לבטל ההקדש אף היכא שהלוקח הדלועין חוזר בו ז"א דהא מלשונו בהל' ערכין נרא' הלוקח הלך לו עם הדלועין או בצל שלקח ובכה"ג בוודאי אינו יכול לחזור גם מדברי הלח"מ פ"ד מהל' מכירה דין י"ד יעו"ש מבואר בפשיטות דשם הי' קנוי לגמרי להלוקח ולא הי' בידו לחזור בו' אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ב פ"א ד"ה מהא דאמרי' שכ' בפשיטות דאי קנין קטן דרבנן היכא שהקניהו לו אביו עבד ביד אביו לשחרר את העבד ומתבטל קנין דרבנן של הקטן והעבד יוצא לגמרי לחירות כי א"א שיחול עבדות דרבנן על ב"ח דאורייתא קשה לכאורה הא לפי סוגיא דצנועין בב"ק דף ס"ט ובדף ע' באורכתא נראה דכשם שאין ביד אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להפקיר ולא להקנות ולא לחלל דבר שאינו ברשותו והרי שלפי סברת רומ"פ כשנעשה קנין דרבנן מיקרי לגבי המקנה אינו ברשותו וא"כ י"ל דאין ביד אביו של הקטן לשחרר העבד שיקנה מאתו בקנין דרבנן לבנו כיון שאינו שלו כח להחזיק עוד באותו עבד ע"כ אף שמדאוריית' עדיין הוא שלו מ"מ אינו ברשותו מיקרי ומנלן דאשתני דין שחרור מדין הקנאה והפקר או חילול הא אינו ברשותו ודבר שלא בא לעולם דין א' הוא ומצינו שגם גבי שחרור עבד אמרינן דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אינו בשחרור בכה"ג כמבואר להדיא דף ס"ג ע"א בקידושין שהוכיחו דרבי סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מדמפרש לא תסגיר עבד וגו' בלוקח עבד ע"מ לשחררו הרי אה דשחרור מפקיע מידי שיעבוד מ"מ לא אלימא שחרור לגבי דבר שאינו ברשות ודשלבל"ע דהפקעת השעבוד אינו רק מטעם דרבא לשיטתי' שסובר מכאן ולהבא גובה ועד לגבי' העבד כולו של הלוה ולא נפיק מרשותי' וכמו שביארו התוס' בגיטין דף מ' ע"ב וכן בקדושת מזבח שלפי דבריהם שם ממעיט מאיש כי יקדיש כו' שגם קדושת מזבח לא חל על דבר שאינו ברשותו ועכ"ז מפקיע שיעבוד וכדברי התוס' היא גם בחידושי הרשב"א לגיטין וראי' לדבריהם אלו מבואר מסוגיא דצנועין ב"ק דף ס"ט דאף שערב לב הגאון קצה"ח בסי' קמ"ז ס"ב לתרץ בדרך רחוק קושי' הגמרא ומי קדוש והאמר ר' יוחנן כו' יעו"ש אכתי יש להוכיח דמאיש כי יקדיש וגו' ממעטינן גם קדושת מזבח וקושיא ראשונה שם שהוקשה ר' יוחנן אילימא לפני יאוש מי קדוש איש כי יקדיש את ביתו כו' דבזה לא שייך תירוצים של הקצה"ח דהא דלמאי דלא אסיק דמיירי בשהקדישו בעליו בבית גנב צ"ל דברי ר"ש שם במשנה קאי אמילתא אחריתא והך רישא בגנב והקדיש שהוקשה ממנה ר"י לר"ל מוקמינן בפשיטות שהקדישו לקרבן ומלבד זה צ"ע דברי הקצה"ח כמובן ובידי לבאר אי"ה ממ"ש בזה כבר בחידושי והמעיי' בתשוב' ריב"ש סי' שנ"ט יראה שלא נתכווין הריב"ש למ"ש הקצה"ח בשמו עוד קשה דא"כ מנ"ל דרבי סובר אדם מקנה דבר שלבל"ע דדלמא שאני שחרור עבד שמפקיע מידי שיעבוד ודמי דינו לדין קדושת מזבח לפי שיטת הכ"מ והקצות החשן שחל גם בדבר שלבל"ע ועכ"פ לדברי רשב"א שאזיל בשיטת התוס' ליכא חילוק כלל בדין הקדש דבר שאינו ברשותו בין קדושת דמים לקדושת מזבח ומכ"ש בשחרור עבד וא"כ קשה קושייתי הנ"ל לפ"ד מר דקנין דרבנן משוה נגד המקנה כדבר שאינו ברשותו א"כ אמאי פשיטא לרשב"א שביד האב לשחרר העבד שכבר הוקנה לבנו קטן הלא אינו ברשותו שא"א להוציאו מכח זכות בן הקטן שזכה בו עכ"פ מדרבנן ויעוין בלח"מ פ' י"ד מהלכות נדרים דין י' ובאס"ז שכתבתי דף צ"ו. עוד יש לדקדק בזה מדברי רש"י לב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה קאי באבל שמלשונו שם שכ' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוי קידושין דמדאורייתא קני' ודידי' היא כו' יעו"ש נראה שכוונת רש"י אינו שקידש המוכר במעות שהגיע לידו רק שהלוקח קידש בחפץ הקנוי לו שביד המוכר דהיינו שהקנה את החפץ באחד מדרכי הקני' בכ"מ שהוא לאשה וקדשה בו שלדברי ר"י שמעות קונה וחפץ שלו קדושיו קדושין וקשה הא אין בידו להקנות לאשה החפץ דהא אף שהיא שלו מדאורייתא מ"מ מצד שאינו ברשותו כי אינו יכול להוציאו בדיינים מיד המוכר אין בידו להקנות וכיון שלא קנתה במה תתקדש אמנם לפי הנראה מחידושי הריטב"א שם שבאס"ז מבואר שהי' לפניו גירסא אחרת ברש"י וכוונת רש"י הוא שהמוכר קדש האשה במעות שהגיע לידו וא"כ אין מזה סתירה לסברת רופ"מ ואפשר לומר עוד שרש"י הולך בשיטת בעל המאור בסוגיא דאורכתא דרב אשי דאמר שליח שווי' פליג אנהרדעי והמה לא סברי דשליח שווי' וממילא י"ל להאיכא דאמרי שם דלא כתבינן אורכתא אמטלטלין דכפרי משום דמחזי כשיקרא דרק מטעם זה לא כתבינן אבל לולי זאת היה אפשר לכתוב הרשאה אף בכפרי' ולא פליגי אדברי ר"י בגזל וכו' אלא שסוברי' דרק להקדש אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אף שהיא שלו אבל להקנות יכולין דשאני הקדש דאימעיט מדכתיב כי יקדיש את ביתו וסברא זו לחלק לפי האמת בין הקדש להקנאה מבואר באס"ז לב"ק דף ע' בד"ה יראה לי (אבל לא כן דעת התוס' שם והרא"ש וגם הרמב"ן במלחמות החליט שגם להקנות א"א כשאינו ברשותו וכ"כ הרשב"א בתשובה סי') ובדברי הרמב"ם יש מקום עיון שבפ' כ"ב מהל' מכירה הלכה ט' כ' מי שהיה לו פקדון ביד אחר ה"ז מקנהו כו' ואם כפר בו זה שהופקד אצלו אינו יכול להקנותו שזה כמו שאבד שאינו ברשותו ע"כ ובלשון זה מובא בש"ע חו"מ סי' רי"א סעיף ז' ממה שהוסיף בלשונו שזה כמו שאבד שהוא לכאורה אך למותר נראה לי לומר שאפשר דעת הרמב"ם כדברי האס"ז הנ"ל שאין ללמוד דיני הקנאה מדין הקדש דשאני הקדש דגלי' בי' קרא ומה שפסקינן דאין הקנאה במטלטלי דכפרי הוא מסברא חיצונה דכיון דכפרי הוי כמי שאבד ולא שייך הקנאה כמו דלא שייך הקנאה בדשלבל"ע יעו"ש ברמב"ם בהלכה ה' שכ' בדבר שאינו ברשותו אינו נקנה והרי הוא כדשלבל"ע ואם כן כוונת הרמב"ם מקום יש לסתור סברת רופ"מ די"ל דדוקא היכי דכפרי' דהוי מיקרי כאבוד הוא כדשלבל"ע דלא שייך בי' קנין משא"כ כשאין להלוקח רק קנין דרבנן ומחמת זה מונע ההחזירה לבעלי' מ"מ גם להראשון שם בעלים על אותו חפץ מצד קנין דאורייתא אשר לו בו והוי כדבר שיש לשני ב"א בו זכות ולפ"ד הרא"ש פ"ק דפסחים דין ר"ל שכ"מ שמונח שאול הרשות לשניהם ומיקרי לכ"א שהוא ברשותו ועוד אלימא זכות הראשון מצד שהוא שלו מדאורייתא ובכ"מ שהחפץ מונח שייך להראשון בקנין דאורייתא ולא הוי לגביה כדשלבל"ע דהא אין השני מכחש זכותו ע"כ בידו להקנות זכותו לאחרים וכמו שנראה מדברי חדושי הרשב"א לקידושין שהבאתי לעיל גם בשיטת הר"ן יש לכאורה להוכיח כן דבתשובותיו סי' כ"ב מחליט דכשם שאין אדם מקנה דשלבל"ע כ"כ אין ביד אדם למחול דבשלבל"ע ודשלבל"ע עם דבר שאינו ברשותו דין אחד להם ואעפ"כ מצדד הר"ן בעצמו בפ"י לאלפסי לגיטין פ' התקבל בסוגיא דצרור וזורקו לומר דלכך במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דזכי' דרבנן קלישא מזכי' דאורייתא ואלימא זכי' של המוכר מצד שמדאוריי' דילי' הוא ולפ"ד מעלתו קשה הא אינו ברשותו דהא אם אינו מוחל כפינן להלוה שישלם החוב להלוקח. והרי השיעבוד שיש לו מדאוריי' על הלוה הוי כאינו ברשותו וממילא לא שייך בזה סברת הסמ"ע בסי' ר"ט ס"ק כ"א יעו"ש:

אגב אמינא דבר חדש דלפי דעת הסוברים דבדבר המצוי בשוק שיצא עליו השער יש קנין ולא מיקרי דבר שאינו ברשותו כיון שבידו להקנות משוק יעוין מ"ש בזה בב"י על טור ח"מ סימן ר"א ובפרט בתשובה המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ג יעו"ש ג"כ יש לומר דהיכא שגוף הדבר הוא שלו מדאורייתא ואין עומד לנגדו כ"א הקני' אשר לחבירו בו מצד קנין דרבנן שמחמת זה נחשיבו כאינו ברשותו אם ידוע בבירור שמרוצה הלוקח בביטול מקחו ושיהי' ביד המוכר לשוב לקחתו לעשות בו לכל חפצו לא הוי כאינו ברשותו ועדיף מדבר המצוי בשוק שאינו לענין הפוסק דמים עליו בכלל דבר שאינו ברשותו כשיוצא עליו השער ומצוי לקנות ואף כשהשער ביותר מכפי פסיקתו ועאכו"כ החמץ המכור לנכרי בע"פ שדעת הנכרי להחזירו להמוכר בכל עת שירצה ואם יאמר לו הישראל שרוצה להקנות לאחר או להפקירו לא ימחה ע"י ע"כ י"ל דלא מיקרי לגבי ישראל לענין הביטול כאינו ברשותו לכן אם לא הי' הקנאת החמץ לנכרי רק בקנין דרבנן א"א כשיטת הסוברים מדאורייתא הוא עדיין של הישראל וחשוב שלו אפשר שישנו והפקר מצד שהיא שלו מדאורייתא ואינו מנוע ממנו לרצונו ועדיף ממשכון שבידו לפדותו (יעוין כתובות דף נ"ט ע"ב) עוד י"ל כיון שידוע לכל שעיקר הקנאת החמץ שמקנה הישראל להנכרי במכירתו בע"פ הוא כדי להנצל מאיסור ב"י ובכה"ג דברים שבלב דברים ואם נאמר שמחמת שנקנה לנכרי בקנין דרבנן לא יהי' ביד הישראל לבטל החמץ ורבצה בו אזהרת ב"י ממילא מבוטלת מכירתו ולא יצא החמץ מרשות ישראל שמכרו כי מכירתו לא הי' רק אדעתי' שלא יהי' עליו אזהרת ב"י ובידו להפקירו באין מוחה כי לא יצא כלל מרשותו ואין ממש במכירתו וא"כ לפי סברת רו"מ פ"מ שקנין דרבנן מונע הביטול נהפוך הוא שהקני' בטלה והביטול הוא בתקפו ע"כ ממ"נ אין ע"ז אזהרת ב"י בימי הפסח דאי מועיל הקנאה דרבנן נגד איסור דאוריית' הרי מכור הוא לנכרי ואם אינו מועיל המכירה בטלה וביטול החמץ טוב להצילו מב"י ואחר שעבר עליו הפסח אף לשיטת הסוברים שנתבטל ועבר עליו הפסח ג"כ אסור לאחר פסח מ"מ א"א לאוסרו דהא אין איסורו של זה רק מדרבנן והא איכא ספק דדילמא הועילה המכירה נגד דאורייתא ולא נתבטלה מכירתו אשר מכר לנכרי ויצא גם נגד תקנת חכמים במה שהי' מכר לנכרי ולא היה צריך להביטול שבטלו לצאת ידי ספק דאורייתא כל זה כתבתי לפי דברי כבודו הרמה שהחליט בפשיטות דאין מועיל הפקר בדבר שהוא שלו ואינו ברשותו ובאמת כן קצת משמע בסוגיא דצנועין דף ס"ט ע"א (וראי' גמורה ליכא כמובן) ובדברי רבא שם דף ס"ט ע"ב מבואר כן שאמר אבל גבי לקט כיון דממונא דידי' כי איתא ברשותי' הוא דמצי מפקיר לי' כי ליתא ברשותי' לא מצי מפקיר לי':

אמנם כבר נפלאתי למה לא הזכיר הרמב"ם דין זה בהלכותיו. ואדרבה מצאתי להיפך בתשובת ב"ח סי' קכ"ד שהאריך והוציא מלשון הרמב"ם בהל' נדרים בדיני הפקר דהפקר מועיל אף בדשלבל"ע ואינו ברשותו יעו"ש והפמ"ג א"ח ריש סי' מ"ו נטה אחריו ומהתימא על הב"ח שלא הזכיר ליישב הנראה סתירה לדבריו מסוגיא דצנועין ועכ"פ כדבריו נשמע מדברי הרמב"ם וצ"ל שסובר להלכה דלא מדמינן דין הפקר להקדש ויעוין בש"ך ח"מ סוף סי' רי"א שכ' גם לחלק בין הקדש למכירה יעו"ש ובדרך פלפול י"ל דלפי שיטת הסוברים דיאוש הוא מטעם הפקר וכ"נ גם מדברי רש"י בפ' השולח קשה למה מועיל יאוש באבידה הא אבידה נקרא אינו ברשותו כמבואר מלשון הרמב"ם שהבאתי לעיל והסברא שופטת כן דאבידה גרוע מן פקדון דכפרי' או גזילה שביד הגזלן דאף כשיש בידו להוציאו בדיינים מ"מ מיקרי אינו ברשותו. ע"כ מצא לבבי לומר דסברא הנ"ל שאין להפקיר דבר שאינו ברשותו לא תתכן רק אליבא דרבא לשיטתי' שהוא סובר דגם יאוש שלא מדעת מועיל באבידה וא"כ ע"כ אין טעם יאוש מצד הפקר מבעל אבידה רק מגזה"כ זוכה המוציא והתורה אפקרה כמו דאמרינן גבי זוטו של ים ואין ראי' מיאוש דאבידה אבל לדידן דפסקינן דיאוש שלא מדעת לא הו' יאוש ולשיטת הסוברים דיאוש הוא מדין הפקר י"ל דלכך הצריכה התורה באבידה יאוש מדעת ממילא מוכח דהפקר מועיל גם בדבר שאינו ברשותו של אדם: ויעוין בפ"י לגיטין דף ל"ח ובאס"ז לב"ק דף ס"ט בריש ד"ה כל שלקטו עניים שמובא שם דס' דסתם יאוש חשוב הפקר ויש לי אריכות פלפול בזה לחזק דאף לרבא מועיל הפקר בדבר שאינו ברשותו ויעוין כריתות דף כ"ד ע"א ברש"י ד"ה נרבע שורו:

אמנם מלבד כל הנ"ל יש לדחות השגתו דמר דהמחברי' שצדדו להקל במכירת חמץ מצד הביטול תמכו יסודתם רק על דברי הר"ן ריש פסחים שהיא כשיטת רש"י והרמב"ם דעיקרו של ביטול הוא גלוי דעת האדם שאינו רוצה להיות לו זכיי' בחמץ ודי בזה מטעם דבלא"ה אין חמץ ברשותו של אדם והכתוב הוא שעשאו כשלו לגבי אדם מישראל שלבו על החמץ ולא למי שגומר בדעתו שאינו חפץ בו וביטול זה מועיל אף על חמץ שאינו ברשותו וכן נראה מלשון רש"י בפסחים דף ד' ע"א ד"ה חובת הדר לפי פי' הפ"י שם שכוונת רש"י שגם השוכר יכול לבטל חמצו של משכיר שנשאר בבית דירתו ואין לדמות דין ביטול חמץ לדין הפקר גמור וכמו שהוכיח הר"ן דהא אף לר' יוסי שסובר דהפקר כמתנה ואינו רק עד דאתי לרשות זוכה מ"מ מועיל ביטול בחמץ וע"כ צ"ל דגם לשיטת הסוברים דאין ביד אדם להקדיש פקדון שביד חבירו אף דלא כפרי' כמבואר דעתם בזה באס"ז לב"ק דף ע'. עכ"ז מועיל ביטול בחמץ המופקד ת"י אחרים מטעם הנ"ל שעיקר הביטול הוא הסחת דעתו שאינו רוצה שיהי' לו זכיי' באותו חמץ וס"ל לשיטת הר"ן הנ"ל דגם לענין חמץ של אחרים שביד הישראל באחריות מהני להישראל ביטול לענין ב"י דהעיקר הוא גלוי דעתו שאין דעתו על חמץ זה אף שבאבידתו יהי' לו הפסד שיתחייב לשלם ודלא כדברי השא"ר והפ"י ומה שהגי' כבודו הרמה בתה"ב בית חמישי סוף שער ב' רמב"ם במקום רמב"ן ונמשך בזה אחרי הפמ"א בשו"ת ח"ב סי' נ"ב אשתמוטי דברי הרמב"ן בתשובותיו המיוחסת לו סי' רכ"ה שכ' להדיא כמ"ש הרשב"א בשמו ומ"ש המ"מ וכ"כ הרמב"ן בהל' בכורים צ"ל למעלה אחר סיום פירושו על הרמב"ם או הכוונה בזה שהרמב"ן כ' שם כדברי הרמב"ם ומביא גם דעת החולקים גם בחידושי הריטב"א במס' ע"ז דף ע"א מבואר כדעת הרמב"ם ויעוין בחידושי הרשב"א במס' חולין דף ל"ט ד"ה חזינן יהי' איך שיהיה דברי הרשב"א בשם הרמב"ן צדקו יחדיו לדברי הרמב"ן בעצמו בתשובת הנ"ל ומלבד זה אין לשונו של רשב"א במ"ש והרמב"ן פי' דאמימר כו' סובל הגה"ה הנ"ל ועוד לי פ"פ על איזה דברי' שבתשובת פמ"א הנ"ל שהמה נפלאים בעיני ומ"ש עוד שדברי הרשב"א בתה"א הנה ממש דברי התוס' דפ"ז תמוה לדעתי שהמעיין בדברי הרשב"א שכ' בזה"ל כיון שפסק ונתן מעות על דעת להוציאן נתנן מעכשיו (כצ"ל) ע"מ שיתן לו יין לבסוף כו' וגם במ"ש בעמוד שלפני זה באריכות מבואר שדעת הרשב"א דהיכא דפסק וקנה מיני' דבר קצוב כל כי האי כי יהיב מעות לאפקינהו והשתא יהיבנא כלומר אף שנתן מעות בסתם אמדינן דעתי' שמרוצה שהמוכר יוציא המעות וקנוי לו המעות מיד קודם נתינת היין ולכך לאו דמי יי"נ הם ובזה א"ש מה שהקשה ע"ז הרשב"א לנפשי' וא"ת מ"מ אסורין לעשות כן שהרי רוצה זה בקיומו שהרי הנכרי יכול לחזור בו עד שימדוד ומה שמתרץ ע"ז הרשב"א ובחידוש דין צריך ביאור דאכתי רוצה בקיומו של היין הנאסר בניצוק וצ"ל דלא שייך בזה איסור רוצה בקיומו אבל התוס' לא נחתו כלל למה שחידש כאן הרשב"א והמה סוברים כיון דמעות אינם קונים אין ביד המוכר להוציא המעות (יעוין בדבריהם במס' ב"מ דף מ"ג ע"א ד"ה מאי) ע"כ כתבו דמיירי שבשעת נתינת הדמים אמרו להם הנכרים בפי' אנו מקנים לכם המעות מעכשיו וכדי שלא יוקשה כיון דעכ"ז מוטל על הישראל להעמיד להנכרי היין וא"כ הוי רוצה בקיומו לזה סיימו התוס' שהנכרי' אמרו והיין יהי' שלנו מעכשיו בדבריהם אלו סלקו חיוב העמדת היין ואחריותו מהישראלים וכעין זה מפרש הב"י שנתכוונו שלא יהי' על הישראלים אחריות היין ולענ"ד שהנכרי' באמת חשבו והוציאו בפיהם מה שגמרו בדעתם שקוני' מעכשיו היין לחלוטין ואף ששגגו בדיננו שא"א שיהי' קנין היין מעכשיו עכ"ז נתפסים המה הנכרים בדבריהם לענין סילוק חיוב העמדה ואחריות הישראלים ולכך ליכא רוצה בקיומו ובמה א"ש מה שסיימו התוס' ולא היו יריאים פן כו' כלומר שלא היו יריאים שהחזיקו הישראלים היין ויאמרו שנאבד או נגנב ומלבד זה לא הבנתי מה שכ' פ"מ לשון מעכשיו לבסוף כמו שכ' בתוס' בכתובות דף פ"ב ע"א ד"ה הא דאמר מעכשיו דלכאורה ל"ד לשם ופשוט באומר לחבירו מעכשיו קני זה ע"מ שתעשה לי' דבר פלוני שקנה וכה"ג אין צריכים לומר מעכשיו לבסוף וע"כ לא ירדתי לסוף דעתו בדבריו בזה.

ומה שמחליט כבוד גאונו נ"י בפשיטות שדיניהם מהני מטעם שכ' הפוס' בסוגיא דמע"ש דאם אתה יכול לזכותו כו' אשתמוטי תשובת הרמב"ן הנ"ל שמצדד בסברא זו וסוף דבריו נראה די"ל דאף שמחייבי' את הנכרי מצד דיננו מ"מ לא קאי ברשותי' דישראל להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא עוד נ"ל להסביר שי"ל מה שאמרו אם אתה יכול לזכותו כו' הוא רק זכות יתירה להישראל והטלת חומר על הנכרי שלא לזכותו מצד דיננו נגד ישראל בדבר שאינו נראה כעשית עול לפי דיני' שלהם כי אומרי' לו כך דינכם וכבר קיימתי סברא זו מדעתי' דנפשי ועשיתי סמוכין לזה ממה שכ' הרמב"ם בהל' מלכים סוף פ' יו"ד ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב כו' יעו"ש ומלבד זה כבר כ' הצ"צ סי' פ"א דברי' של טעם דבמכירה כזו אין לילך בתר דיניהם ומה שהתרעם עלי הדר כבודו במ"ש שמכירת חמץ היא בהערמה וכו' לא עלי תלונתו דמר כי כן מבואר להדיא באריכות בס' תבואת שור ובזה"ל דמוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחי' מעולם לקנות כך וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני כו' ושארי הוכחת טובא כו' ומביא ראי' שגם הב"י הודה דהא ודאי ערמה היא זה, וגם בתשו' מ"ב כ' כן ועוד כזה בכמה ספרי שו"ת ובאמת קשה הדבר מאוד דאף דדברים שבלב אינם דברים הרי בזה יש הוכחה ואומדנא. ובכה"ג גם דברים שבלב דברים ואף אם נבטל כל הוכחות והאומדנות ונאמר מצד חומר האיסור גומר הישראל בדעתו המכירה לחלוטין חלק ביתו ועיקר רכושו לעני משרת ביתו על פת לחם. עדיין יש לפקפק דהא בעינן גם דעת הקונה ומה הדבר אשר ישיא לב הנכרי העני להיות לבו שלם למסחר הזה ולקנותו ותיתי לי שמיום עמדי על דעתי אני כנזיר משתיית יין ושכר של ישראל שמקודם פסח ומעולם לא רציתי להצטרף לגאונים מריצי תשובות בענין מכירת חמץ כשנטו להקל מחמת הביטול כי לדעתי בעו"ה אף לאצטרופי לא חזי הביטול של הממון בלי דעת והעלמתי זה במכתבו הקדום מפני כבודו של התב"ש שדעתו שיש כדי סמיכה ועיקר הקולא שבמכירה דרך הערמה היא מחמת הביטול שמבטלי' החמץ וכל ישראל בחזקת כשרות ובוודאי מבטל כ"א חמצו בלב שלם מצד החיוב לבוז כל ממונו ולא יעבור על ל"ת ומי יתן והי' זה לבבם בשעת הביטול:

ומש"כ מר הגאון נ"י אשר רשם על גליון הש"ך סי' ר"ב לא הבנתי דהא גבי גט מצינו דין גיטה וחצירה באין כאחד אף היכא שהחצר לא הי' שלה כלל רק הבעל מקנה לה חצירו עם הגט בב"א כמבואר מדברי הגמ' בגיטין דף כ"א ע"א כ' לה גט ונתנו ביד עבדו כו' כתב לה גט ונתנו בחצירה וכתב לה שטר מתנה עליו.

ומ"ש בשם רי"ו שמזכיר קנין אגב ידעתי מזה ולעיני דברי רי"ו בס' משרי' אבל דברי נאמרו בשיטת הטור ובדרך פלפול העליתי כבר והשמטתי בהעתקת תשובתי הראשונה שי"ל שהרבינו ירוחם לשיטתו שסובר דקידושין במע"ש אינו אלא קדושי דרבנן וא"כ יש לשיטתו לכאורה ראי' דקנין אגב הוא קנין דאורייתא מדמועיל לענין מעשר ולכך סובר שמועיל גבי בכור משא"כ לשיטת הרא"ש והרמזי' שסוברים שקנין אגב דרבנן וי"ל דבנכרי' ליכא כלל קנין אגב ואף אי איכא עכ"פ אינו קנין מובחר ולמה זה כ' הרא"ף ובטור והמחוור שבכולם כו' א"ו שכוונתם על קנין חצר ובלשון הרמזים שכ' ויקנה לו אגבן י"ל שג"כ הכוונה על קנין חצר שמקנה להנכרי אף כשאינו עומד בצדו מחמת שדעת אחרת מקנה לו לכן שייך לשון ויקנה לו כו' יעוין טור ח"מ סי' רמ"ג ובש"ע שם סעיף כ"א בהגהות רמ"א ובר"ס ר':

ומ"ש כבוד הגאון נ"י בזה"ל אבל הדברים תמוהי' לאיזה צורך יהי' כאן קנין חליפין וכי אם ישכור לעצמו שפחה לשמשו או יתחייב א"ע באתנן לזונתו וכתוב עליהם שטר לא יתחייב ומה צריך לקנין חליפין ופשוט בעיני דקנין אישות קאמר שאין לעכו"ם קנין אישות כו' ואפ"ה הכתובה קיימת עכ"ל הנה בוודאי אין כוונתו דמר לומר שאין לעכו"ם כלל קנין אישות דהא ב"נ נהרג כשבא על אשת חבירו וכל זמן שהיא מיוחדת לו ולא נפרשה ממנו אשתו היא (ויעוין בפוסקים בדין איסור ישראל בא"א של ב"נ) ולא אדע במה הסיר קושייתו וכי אם ישכור כו' אבל האמת עד לעצמו שאף שאמרו ביבמות דף קי"ג אלו קנה שפחה לשמשו כו' ז"א רק לטעם שביד הב"ד להשיא אשה לחרש ולחייב עבורו כתובה גדולה לאשתו כי זכין לו במה. שנותנים לו אשה לשמשו אבל עיקר סתם כתובה אינה כלל תחת שם שכר שימוש רק מדין דאורייתא או מתקנת חכמים וכן בדיניהם לפי נמוסיהם וגם ההוספה אינה רק מתנה ולא שכירות. ואי כדברי רומפ"מ לא היה להמ"מ בפ' ד' מהל' זכיי' להביא ראי' דזכי לשוטה ע"י אחר מהא דאיתא ביבמות דף קי"ג הנ"ל פקח שנשא חרשת אפי' כתב לה מאה מנה כו' דדילמא שאני התם שהכתובה היא תחת השימוש ומה שמשעבדת לו ובכזה יש זכיי' לקטן וחרש כדאיתא תוס' ר"פ בן סורר וכיון שאינה לשכר רק למתנה דרך חובה מבוטל החיוב בנכרי דליכא גבי' דין שטר ולא קנין לז"כ רש"י שאין קנין לעכו"ם. ויעוין כתובות דף ק"ב ובח"מ ס' מ' ולפ"ד מר הגאון נ"י נימא בכל הכתובות שהמה כדאורייתא ככל פתיקות ממון בעד שכר שירות או לאתנן בעולה:

ומה שחור כבוד מעלתו לקיים דבריו הראשונים שהכוונה בדברי הגמ' בבכורות רפ"ב שקיבל עליו לדין בדיני ישראל היינו בקנין חליפין ומסיים ע"ז בזה"ל ולא הייתי צריך להביא לרומפ"מ דברי השיך ס' כ"ב סעיף ק' ד' ותוס' ב"ב דף ג' ע"א ד"ה קנין כו'.: וכי נעלם ממנו עכ"ל דמר לא ירדתי לסוף דעתו הרמה הלא אדרבא מה שהקשיתי בתשובתי הראשונה שא"א לפרש שם דהקבלה בק"ס הי' משום דקנין דברים לאו כלום הוא ונתכוונתי למ"ש התוס' שם ב"בדף ג' דלכך מועיל קבלת קנין גבי מתנה ש"ח כו' משום דמשעבד א"ע שאם יאוש ישלם וכן כוונת הראב"ן שמביא הש"ך הנ"ל שהקנין צריך להיות מל חיוב עש"י ושם בבכורות אף שמקבל העכו"ם ק"ס אינו רק שאם יאמרו דייני ישראל שאין בזה דין קני' לא תחול הקני' והי' כלא הי' כלל (דא"כ הרי נעשית תיכף ע"ז של ישראל בעת הקני' ולא מועיל עוד הפסק שאח"ז שמחייבו את הנכרי להחזיר הדמים לישראל) וא"כ הוי ק קנין דרבנן בהימנותי שהיו לפני אז דברי השיך ותוס' הנ"ל ודברי שארי פוסקי' בתנאי דין קנין דברים ועליהם נשענתי במש ומ"ש התוס' דאין שטר לעכו"ם פשוט דכל קנינו של נכרי אינו אלא בכסף או במשיכה למ"ד שסובר לישראל בכסף וקנין בשטר ליכא גבייהו וזיל הרמב"ן בתשובת הנ"ל דעכו"ם אינו קונה בשטר דשטר מהיכא גמרי' לי' מאמה העבריה בעכו"ם ליתא דלאו בר ייעוד הוא ועוד וכו' יעו"ש:

ומ"ש (על דברי בדברי רש"י ר"פ הזורק מצד דין דטלי גיטך כו') בזה"ל אבל לא הי' צריך לטעם דטלי גיטך דאפי' כלי בעלמא כמי אינו קונה אא"כ יעשה אח"כ קנין אחר לקנות הכלי כו' עכ"ל. אחרי בקשת מחילה מהדרת כבודו אמינא שלא דק יפה בזה בכוונת הש"ך ועל דברי לא שם לביכדבריו הרי שהי' שם ההקנאה בקנין חצר: אבל האמת לאמיתו שמודה הש"ך שהאומר לחבירו קני חצר זה ואני נותן לך גם מה שבתוך החצר שקונה תחלה החצר וע"י החצר קונה מה שבתוכה אבל כשדעת המקנה שיהי' קנין החצר עם המטלטלים בב"א א"א שתהא מצד קנין חצר רק בקנין אגב וכך מפורש מדברי הריטב"א שהבאתי בתשובתי הקודמת ורמוז בקיצור דברי' בתוס' רי"ד ואין מקום לזוז מזה כי נכון וישר הוא וכן מורה לשון בב"מ דף י"א ע"ב ד"ה ר"פ כו' שכ' שר"ג מקנה להם מטלטלים שהי' לו בחצר שלהם. כו' דק בלשונו בחצר שלהן ולא פי' בפשיטות יותר שהי' דעת אחרת מקנה המטלטלים עם החצר וכמ"ש אש שם ובתשו' מהר"ם מר"ב א"ו כנ"ל:

ומה שהעיר כבוד רופ"מ אי עדות ישראל מועיל על עכו"ם כי ל"ת ברעך כתי' נ"ל כיון דעכו"ם נהרג בעד א' וקרוב אף דאין עדות לעכו"ם ולקרוב וע"א לא מיקרי עד דעפ"י שנים עדים כתיב וכל דיני הזמה לא נאמר לגבייהו עכצ"ל שנאמנות העד על ב"נ לחייבו אינו רק כענין ע"א הנאמן לנו באיסורים אף דליכא בזה אזהרות דלא דלא תענה דהא ל"ת ברעך ע"ש כתיב וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכבר ביאר החינוך להדיא דלאו זה אינו נוהג אלא בזכרים ולא בנקבות ואי הי' גם באיסורים לאו זה הרי נוהג היא גם באשה שנאמנת באיסורים אולם בזה חילקה התורה שבאיסורי' גם אשה נאמנת וב"נ אינו נהרג ע"י אשה כ"א עפ"י ע"א איש כדאי' בסנהדרין דף נ"ז דמימעיט מדכתי' מיד איש ולא מיד אשה ויעוין באס"ז לכתובות דף כ"ה מ"ש שנאמנות ע"א באיסורין שהאמינה התורה אין מדין עדות ממש אלא מדין בירור ונפליתי בזה מן העמי' בגזירת התורה שלא יהיו קרובים נאמנים אף לחיוב שמסתמא כדבריהם כן הוא האמת וכמו כן הצריכה התורה דווקא שני עדים ובכל תנאים ופרטים התלוים בזה משא"כ גבי ב"נ שהם נדוני' עפ"י בירור הענין ונלמד מקרא שגם בע"א וקרוב הוי מבורר ונידוני' ע"י (וצ"ע במכות דף ח' ע"ב אלא אמר ראב"י כגון שהעיד בו והוזם ובב"ק דף פ"ח ע"א זוממי עבד) עיינתי בסוף פ' י"ט בס' אמונה ובטחון ולא הרגשתי סתירה נגד האגדתא שבסוף פ' הפרה שבתחלה כ' טעם מדעתו ואח"כ מביא דברי הגמ' הנ"ל ומסיי' ודבריהם אמת:

לפי פירושו דמר הגאון נ"י בהגהות מהרי"ח בפ' מי שמת ד' קנ"ו צריך ביאור מ"ש שם בהג"ה וכמה סוגי' אומרי' כן גם לפ"ד כבודו בכוונת התוס' דלר"א אין זכי לקטן כשהגיע לעונת הפעוטות יל"ד בדברי ר"א שאמר ואין זכין לגדול הא אף לקטן אין זכין משהגיע לעונת הפעוטות ואם נאמר דזה בכלל דבריו במה שאמר ואין זכין לגדול ממילא נשמע דלר' יהושע זכין אף בהגיע לעונת הפעוטות וצא כן דעתו דמר דברי הדוש"ת באהבה רבה הק' ברוך תאומים פרענקיל

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה