אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק א שאלות ותשובות אורח חיים › תשובה ה

שות עטרת חכמים חלק א· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שאלות ותשובות אורח חיים · תשובה ה

תשובה ד

שאלה מי שמכר מרתף עם יי"ש ושכח לכתוב בשטר מכירה חביות יי"ש אחד אשר נעש' מתפוחי ארץ ודגן וחביו' עם יי"ש עומד אחורי פתח המרתף הנמכר לנכרי:

תשובה על מ"ש כבוד מעלתו דיי"ש הנעשה מתפוחי ארץ ודגן יש ביטול ברוב מב"מ מהיות התפוחי ארץ מרובה בכפל על כמות התבואה לא מחוור בעיני להחליט דהא א ברירא מילתא אם זיעת היי"ש שיצא מתפוחי ארץ אף שהיא פי שנים נגד התבואה הוא מרובה על הזיעה היוצאת מן התבואה דידוע בחוץ שמתבואה יש זיעת יי"ש הרבה יותר ממה שיוצא מתפוחי ארץ ושמעתי מבקיאים בזה דמב' מדות מתפוחי ארץ אין יוצא זיעת יי"ש כ"כ כאשר יוצא ממדה אחת של תבואה ע"כ מנהג איזה מעוסקים בעשיות יי"ש מזה ומזה ליקח נגד כל מדה ומדה תבואה ב' מדות וחצי תפוחי ארץ: ואז זיעת שניהם שוה בשוה הרי עכ"פ אין בזיעה הבאה מב' מדות תפוחי ארץ למדה א' תבואה רובא דהיתירא וקודם יציאת הזיעה הוי תערובות מבשא"מ ועוד דידוע בחוש שמיי"ש הבא מזה ומזה ניכר בטעם היי"ש של התבואה החזק בטעם ובריחא על הטעם שבו מן חלק יי"ש של התפוחי ארץ וגרע מחלא דחמרא וחלא דשיכרא דמיקרי מבשא"מ שאינם שוים בטעמם ויעוין במס' פ"א ד' ס"ו ע"א ולפי הכרעת הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק וא"ו דלענין ביטול ברוב או בס' גם רבא מודה דאזלינן בתר טעמא דאם הם חלוקים בטעמם מיקרי מבשא"מ אף ששוים בשמא גם ידוע שאף באקוויט בעוד שלא נעשה שפירטוס גמור יש בו תערובות מים כאשר רואים בחוש בעשיית השפירטוס. שמה שנשאר ונפרד מן השפירטוס הוא מיא בעלמא וכיון שכן הרי יש בתערובת הזיעות הנ"ל מב"מ ומבשא"מ שהמים לגבייהו אינו מינו הוא וכבר הכריע הש"ך ביו"ד סי' הנ"ל ס"ק ח' דלא אמרינן סלק אם שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ובלא"ה אפשר לדמותו לפמש"כ במרדכי למס' חולין פ' הזרוע מובא בספרי אחרונים דהיכא דהוויית ביאת איסור והיתר הוא בב"א לא מבטיל ברוב ויעוין בפליתי סי' י"ד ס"ק ה' ועוד ידוע מחלוקת הקדמונים אם בתערובות היתר בהיתר שייך ביטול ולפי דברי הר"ן במס' נדרים דף נ"ב ע"א גם רבנן דר' יהודא מודים שאם מעורב היתר בהיתר במב"מ גם מדאורייתא אינו בטל ושלא יהי' קשה על הר"ן דמדבריו בתשובה סי' נ"ז וסימן נ"ט מבואר שסובר דתערובות חמץ קודם זמן איסורא מיקרי היתר בהיתר ועכ"ז הכריע שם דגם בהיתר בהיתר שייך ביטול וע"כ פוסק שם היכא שנתערב חטים מבוקעות עם שאינם מבוקעות שמותר לטוחנם ולא מיקרי מבטל איסור כיון שביטל בזמן היתר שאם יש ששים בקמח חטים שאינם מבוקעות משרי שרי בפסח ואין חוזר וניער יעו"ש וצ"ל שסובר הר"ן דחטים מבוקעות שהם מחומצים עם חטים שאינם מחומצי' הוי מבשא"מ או עכ"פ דעת הר"ן שאינם כמב"מ גמור משתווה מכל צד שדוקא באותו גוונא דעת הר"ן דאינו בטל מדאורייתא כ"ז שמשתווה במה שהוא היתר בהיתר מצאתי במנ"י כלל מ"ט ס"ק ט"ז שהעלה הדין גבי דגן שצמח דכיון שניכר בטעמו בתערובות חיטים שאינם צמוחים הוי מבשא"מ (ויעוין בכרתי סי' צ"ט ס"ק י"ח שאגב חורפיה לא דק לסבור שדעת הר"ן דליכא ביטול היתר בהיתר אף במבשא"מ וסתירה מבוארת לדבריו מתוך דברי הר"ן בעצמו בנדרי' ובפרט מדבריו שבתשובה הנ"ל) ויעוין בט"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' שמקלס דברי הר"ן הנ"ל ותפסו להלכה בטעם החילוק בדשיל"מ בין מינו לאינו מינו והוא על יסוד דברי הר"ן דבהיתר בהיתר במב"מ לא שייך ביטול מדאורייתא ודשיל"מ חשבוהו רבנן כהיתר בהיתר ע"כ אינו בטל מדרבנן במב"מ כיון דשם היתר עליו ורבים מהאחרונים נמשכו לדברי הר"ן הנ"ל וא"כ לכאורה קשה למה תפסו להלכה באו"ח סי' תמ"ז סעי' ד' דכל תערובות לח בלח כס' קודם פסח דלא אמרינן ביה חו"נ אמאי לא מחלקי' דהיכא שהתערובות לח בלח הוא מב"מ ממש כגוונא דעסקינן בי' שנתערב זיעת יי"ש מתבואה בס' מיי"ש של תפוחי ארץ ולפי דעת הר"ן הנ"ל בכה"ג לא חל שם ביטול קודם פסח דהא מב"מ והיתר בהיתר וכשבא פסח יהי' איסורו במשהו כדין כל חמץ שנתערב בפסח:

וליישב קושי' זו מהצורך להעתיק דברי הר"ן בתשובותיו שכ' בזה"ל לענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם אותן שאינן מבוקעו' אם יש לחוש לזה שאין מבטלין איסור לכתחיל' אם ניקל בזה לפי שמה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן בעלמא הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דהא דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא כו' מ"מ אפי' לדבריו במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהי' אסור כל שנתבטל בזמן היתר אבל יש בכאן ב' ספיקות הא' שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפ"ב דע"ז מוכח דהיתירא לגו, איסורא לא בטל וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי' להתבטל ה"נ בזמן היתרו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה והספק הב' דדילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים הנ"מ לאכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה אבל לאוכלו תוך הפסח הוא חו"נ ושתי ספיקות אלו מתבררות מדתנן בפ"ב דכלאים צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחילים אסור. ומותר דקאמר היינו לערב עמהן צמר ופשתים ומהא שמעינן דהיתר בהיתר מתבטל וכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניער עכ"ל המעיין היטב כדבריו יראה דספיקו הראשון של הר"ן לא הי' רק בדין אין מבטלין איסור לכתחלה ביאורן של דבריו כך הוא דהי' פשוט להר"ן דאף אי היתר בהיתר לא בטל מ"מ בודאי חל ביטול בתערובת בס' משש שעות ולמעלה עד הערב דאז התערובות הוא איסור בהיתר ובטל בס' ע"כ לא הי' ספיקתו רק מצד דין ביטול איסור לכתחילה שגם היתר בהיתר לא מיבטל ואינו חל אלא בזמן איסור הוי שפיר כמבטל איסור לכתחלה והספק השני הוא דאף כשמתבטל בזמן איסור משש ולמעלה בס' מ"מ כשמגיע פסח אפשר לומר דחו"נ דאז איסורו במשהו: בבירור שני ספיקות אלו בראי' מצמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זב"ז כו' שמותר לכתחלה לצרף פשתן ולא מיקרי מבטל איסור כיון שכבר נתבטל בעודו היתר בהיתר גם מוכח מזה כיון שנתבטל שוב אינו חו"נ. ויש סעד לדברי אלה מדברי בעה"ת בסי' נ"ה ומובא במרדכי פ' כ"ש דין תקנ"ד ומה שמאריך בדין תערובות בס' קודם פסח אי אמרינן חו"נ בפסח והביא ג"כ הראי' מצמר גמלים כו' ולא הזכיר לספק מחמת דין היפר בהיתר אי בטיל או לא א"ו כמש"כ דאף אי היתר בהיתר לא בטיל מ"מ מתבטל משש ולמעלה שאז הוא איסור בהיתר וכנ"ל. א"כ אינו מובן דעת הראבי' שבמרדכי הנ"ל שחולק על דברי בעה"ת הנ"ל וסובר דכיון דלא חל הביטול בהיתר בהיתר ע"כ אסור בפסח במשהו ואמאי לא נימא דאף דהיתר בהיתר ל"ב מ"מ נתבטל כשיעשה איסור בהיתר והיינו משש ולמעלה עד הערב. שוב ראיתי שכבר קדמוני בקושי' זו מהרי"ל בתשובותיו סי' רי"ד והנני מעתיק כל דבריו וז"ל וזה ימים רבים הקשה לי על ראבי' דתלי טעמא בדהיתר בהיתר ל"ב אמאי לא יתבטל כשיגיע שש ואם נימא דאזיל הראבי' דאפי' בשש הוי במשהו א"כ הני דקיימי כוותי' במ"ש באגודה דנהגינן לאסור בשר יבש וכל הני אטו יאסרו חטה בע"פ הא כל אפי' שוין ומנהג להתיר וקצת נ"ל לחלק דאין ח"ונ להקל ולבטל כיון שאינו בעין אבל כשנמצא בעין בע"פ בטל טעמו עכ"ל הרי דלחומר הקושי' הוצרך המהרי"ל לדחוק דל"א ח"ונ ולבטל וסברא זו יפלא מאד דהא באמת בטל הוא ומותר לאכול אותו התערובות בע"פ משש עד הערב מטעם שדנין שאז מתבטל גם מדברי המג"א בסי' תמ"ז ס"ק יו"ד שכ' ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאכלו קודם פסח עכ"ל. מבואר דלא נחית לדברי המהרי"ל דהא לדעת מהרי"ל דוקא בנתערב קודם זמן האיסור הוא דאמרי' כיון דהיתר בהיתר ל"ב ומשש ולמעלה אינו ח"ונ להקל ולבטל וע"כ חו"נ בפסח אבל אם נתערב אחר שש בזמן איסור דהוי התערובות תיכף איסור בהיתר ובטל שוב אינו חו"נ בפסח א"ו דלא נחית המג"א לסברת מהרי"ל הנ"ל ועוד מלשון הש"ע שכתב חו"נ משמע שהי' שם ביטול כבר ובפסח ניער מבטולו הראשון ולסברת מהרי"ל הוי כלא נתבטל כלל וע"כ אוסר בפסח במשהו לכן נ"ל דדעת הראבי' הוא באמת כמ"ש מהרי"ל שסובר דגם בע"פ לא מיבטל חמץ בששים וכיון דהיתר בהיתר לא בטיל וצ"ל חלות הביטול משש ולמעלה ע"כ הוא במשהו ע"כ לא הזכיר ראבי' בדבריו מדין חו"נ כמבואר במרדכי פ' כ"ש סי' תק"נ השייך לדין תקנ"ד שלא כ' אלא בזה"ל וראבי' חולק על סה"ת והביא ראי' מנדרים פרק נערה כלומר משם מוכח דקודם לזמן איסור לא שייך תיקון הביטול ה"ה חמץ אינו בטל קודם איסורו ע"כ. הרי דלא נחית כלל לדין חו"נ שלפמש"כ לדעת הראבי' שחמץ מזמן איסורו היינו משש ואילך ג"כ במשהו לא שייך כלל לומר חו"נ אלא כיון שלדעתי היתר בהיתר לא מיבטל לא חל שם הביטול עד שש ואז הוא במשהו אבל לדידן דפסקינן חמץ משש ולמעלה עד הערב הוא בס' אף אם היתר בהיתר לא בטיל ומ"מ מבטל משש ואילך ואין לאוסרו בפסח כ"א מדין חוזר וניעור והשתא דאתינן להכי א"ש דלדעת הסוברים דביטול בס' לא אמרינן חו"נ דהוי כנאבד ממיעוטו אין לחלק בין אם הי' היתר מב"מ גמור או לא דאף דבכה"ג לפמ"ש בשם הר"ן בנדרים מדאורייתא לא שייך ביטול מ"מ הוחל הביטול משש ואילך שאז הוי איסור בהיתר הרי נתיישבה קושייתי הנ"ל ועתה נחזי אנן במעשה דידן שהתערובות זיעת יי"ש מן התבואה ברובא מזיעת יו"ש שלתפוחי ארץ ניתוסף בזמן היתירו אינו מינו כי הועמד היי"ש במים ושב להיות גם מבשא"מ ושם ביטול ברוב מב"מ לא הי' אפשר לחול כלל מעולם דהא אז עדיין זמן היתר והיתר בהיתר ומב"מ לא שייך ביטול כנ"ל. ע"כ כניתוסף א"מ עליו ולדעת הש"ך הנ"ל דל"א סלק את א"מ כאלו אינו אין כאן כלל ביטול ואסור מדאורייתא ככל תערובות איסור מבשא"מ בפחות מס' דעוברין על תערובות כזה כל בל יראה מדאוריי' ולא שייך דברי המג"א בסי' תמ"ז דהיכא דנתערב מב"מ קודם פסח מותר לאחר הפסח כיון דמאורייתא מיבטל בטל אלא היכא שלא נתוסף בתערובות זו אינו מינו קודם זמן איסור וחל הביטול ברוב מדאורייתא מזמן איסור ואילך (שוב מצאתי בפמ"ג יו"ד בשער התערובות חלק ד' פ' א' שמפלפל בדברי הר"ן בנדרים הנ"ל בנפקותא שהמציא שם המכוון קצת מהדברים שכתבתי לעיל יעו"ש וברוך השם שזיכני לקיים מסברא דנפשאי בתוספת מרובה לפי הצורך לענינינו

ומלבד כל הנ"ל קשה לפסוק הלכה למעשה כדברי המג"א הנ"ל דהוא לשיטתי' אזיל שהחליט לכלל מונח דהיכא דלא עבר על בל יראה מדאורייתא לא קנסו ואתי' לי' כן מדין המוזכר בסי' תש"ב דחמץ נוקשה אפילו בעינא אינו אסור בהנאה אחר פסח והי' דעת המג"א דגם בנוקשה איסור ב"י וב"י מדרבנן וע"כ לא קנסינן ליה שלא עבר מדאורייתא על ב"י ומצד הנחה זו הוצרך המג"א בס"ק ס"ו להמציא חילוק בדוחק בין הך דנוקשה ובין דין ח המופקד אצל נכרי וקיבל עליו אחריות כו' יעו"ש ודבריו שם ל ישרו להגאון מהרא"ו זצ"ל וז"ל בביאורו וכ"ז אינו שוה לי דמנ"ל לחלק עכ"ל וע"ק לדעת המג"א מהא דפסק הטור בסי' תמ"ח בשם בה"ע ומביאו המג"א בסס"ק א' סי' תס"ז ס"ק יו"ד דנכרי שמביא דו לישראל בשמיני של פסח צריכין לגדור מפני זה שאם מתכוון ישר לזכות אסור בהנאה לאחר הפסח הרי להדיא דאף דיום אחרון אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לדידן דבקיאי' בקביעי דירחא וליכא שום צד וחשש הערמה לבא לידי איסור ב"י דאורייתא עכ"ז קנסי' לאסור בהנאה לאחר הפסח. גם הרשב"א בשו"ת סי' קע"ח הי' מסופק בדין זה אם בכה"ג מותר בהנאה לאחר הפסח ובדעתי נ"ל שלא נסתפק רק ביו"ט אחרון שאין כלל עוד איסור חמץ דאורייתא ואפשר דמודה הרשב"א בגוונא אחרינא במשהה חמץ בתוך הפסח אף בגוונא שלא עבר על ב"י אלא מדרבנן מ"מ קנסי' ליה ובישוב דברי הר"ן שנראה דבריו סותרים זא"ז דבפ"ק ובפ' כ"ש כ' דהמפקיד אצל נכרי והנכרי קיבל עליו אחריות כיון דצריך לבער מדרבנן אם עבר ולא ביער אסור לאחר פסח ובר"פ אלו עוברין אחר שמסיק דגם חמץ נוקשה צריך ביעור מדרבנן דילמא אתי למיכל כ' בזה"ל ומיהו מסתברא כיון דביעורא מדרבנן בעלמא הוא אם השהא אותו ולא ביערו לאחה"פ מותר בהנאה עכ"ל וכבר נתעורר הפר"ח בסי' תמ"ז ומתרץ דשאני חמץ נוקשה שאינו ראוי לעבור עליו בב"י וב"י אבל בחמץ שביטלו אע"פ דהשתא אינו מחויב לבערו אלא מדרבנן וכן חמצו של ישראל שהופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור כיון שראוי לעבור עליו בב"י קנסוהו רבנן לאסרו בהנאה ולפ"ד הפר"ח יש לספק בגוונא שכתב המג"א שנתערב מב"מ ברוב קודם פסח אם דמי לנוקשה כיון שכבר נתבטל איסור החמץ או כיון דמ"מ חמץ בתערובות משכחת ג"כ שיהי' קאי בב"י דהיינו אם נתוסף עוד מעט מהחמץ לבטל הרוב

אמנם מל' שכ' גבי נוקשה ליכא כלל ב"י וב"י אף מדרבנן וחיוב ביעורו מדרבנן בעלמא הוא נרא' יותר לומר שסובר אינו משום לתא דב"י וב"י כעין של תורה אלא מחמת גזירה דשמא יבוא לאכלה אסרו רבנן להשהותו וצריך לבערו מפני התקלה כדין חיוב ביעור כל האיסורי' היכא דאיכא למיחש לתקלה כעין זה כ' בש"ות ח"צ סי' פ"ו בענין תערובות משהו בחמץ שאינו חיוב ביעורו משום ב"י וב אלא מפני חשש תקלה וע"כ אם עבר עליו הפסח מותר אבל גבי מפקיד חמץ אצל נכרי וקיבל עליו הנכרי אחריות אף שמדאור' אינו בב"י ויש עליו איסור ב"י וב"י מדרבנן כ"כ בביטול חמץ שמדאוריי' בביטול בעלמא סגי ואחר שנתבטל אין עוד בב"י וחכמים הוסיפו שיהי' בב"י וב"י מדרבנן אף אחר הביטול ממילא ה"ה גבי תערובות מב"מ אף שמדאורייתא ברובא בטל מ"מ כיון שהצריכו שם חכמים ששים ואם נתבטל בפחות מששים הוי מדרבנן כלא נתבטל וחל עכ"פ מדרבנן על אותו תערובות ב"י וב"י ועוד מבואר דהא גם בשו"ת פנ"י סי' י"ד מסיק דהיכא דעבר אב"י מדרבנן אף בגוונא דלא שייך חשש ערמה קנסי' ליה לאסור אחר פסח דהא דברי הב"ח שמביא המג"א בעצמו סי' תמ"ז ס"ק מ"ב שכ' בזה"ל ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהי' ואין שם ס' ליכא למקנסיה כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קטעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוון הרמ"א בהג"ה ע"כ כ"ז הוא מדברי הב"ח ומ"ש המג"א תחלה ומיהו במב"מ כו' המה דברי עצמו שהופסק באמצע הדיבור שמביא בשם הב"ח הרי דאף בתערובות פחות מכזית דליכא ב"י מדאורייתא מ"מ מצריך הב"ח פדיון ולהשליך הנאה לים המלח א"כ אף בתערובת מב"מ ברוב דלא עבר בב"י מדאורייתא עכ"פ יש למקנסי' שישליך הנאת החמץ שבתוך התערובות עוד אני נבוך מה שראיתי בפמ"ג או"ח סי' תמ"ז ס"ק מ"ב שכ' בזה"ל ומ"ש המג"א ומיהו במב"מ כפי הנראה הם דברי עצמו והפירוש יבש ביבש חד בתרי דאסור בפסח לאחר הפסח שרי דלא עבר על ב"י כנוקשה בסי"ב עכ"ל ולא אבין למה כתב דוקא יבש ביבש אף בלח בלח בתערובות ברוב אינו אסור אלא מדרבנן ואסור להשהותו לפי מה דפסקינן דלא כדעת הטור סי' תמ"ז וקשה עלי להמציא שהי' דעת הפ"מג דבתערובות לח בלח שאין הביטול נראה וכמות חלקי איסור והיתר אם מעט ואם רב סמוי' מן העין ויש לחוש להערמה דלמא לא הי' התערובות רוב היתר ומערים לומר שהי' רוב ע"כ אף שלפי דבריו שאומר שהי' רוב היתר ולא עבר אלא מדרבנן קנסי' ליה וכמו גבי חמץ המופקד אצל עכו"ם אף שקיבל הנכרי אחריות ולא עבר אלא אדרבנן קנסי' ליה מחשש הערמה שמא לא ק בל הנכרי אחריות והוא אומר שקיבל עכ"פ נראה לעין שמי' להגאון בעל פמ"ג איזה כוונה שהכריחו לפרש דברי המג"א רק בתערובות מב"מ יבש ביבש אבל צ"ע דבתערובות יבש ביבש מב"מ ברוב להתירו אחר הפסח לא היה צריך המג"א לראייתו מדין נוקשה שבסי"ב דיבש ביבש מב"מ מיבטל בטל ברוב אף מדרבנן ככל איסורי' רק משום חומרא דחמץ במשהו יש אוסרי' בפסח דלא ליבטל ברוב כמבואר להמעיין בס"ט. וממילא אין להחמיר בו יותר מתערובות לח בלח בס' שג"כ אסור בפסח מצד איסור משהו וצריך ביעור ועכ"ז אם עבר והשהה לאחר הפסח לא קניס ר"ש ויש להוסיף עוד דגם אם נתערב בפסח חמץ יבש של עכו"ם חד בתרי מצה של ישראל דמעולם לא עבר הישראל על ב"י על החמץ שבא בתערובות אף להסוברי' שלא מבטל בפסח ברוב משום חומרא דחמץ דאיסורי' במשהו ומ"כ צריך לשורפו בפסח מ"מ אם עבר עליו הפסח מה"ת לקנוס באיסור הנאה יותר מאם נתבטל בפסח מבשא"מ בששים שמפני שאין איסור בפסח רק משום דמשהו לא קניס ר"ש. קשה דלפי הכרעת המג"א דחמץ בעין שעבר עליו על ב"י אם נתערב אח"כ ברוב מותר א"כ אף אם נתערב חמץ של ישראל בפסח יבש ביבש מב"מ ברוב דפקע ע"י התערובות איסור חמץ דאורייתא ומה שעבר בב"י קודם שנתערב הוא מעוות שלא יוכל לתקן דאף אם ישרוף כל התערובות אינו מקיים בזה מצוה דאורייתא דהא ע"י ביטול כבר סר האיסור וכאלו אינו ואין עוד מצות ביעור בתערובות זה והשהי' אח"כ אין איסורו אלא משום חומרא דמשהו כמו באם נתבטל מבשא"מ בס' דאסור להשהותו ומהראוי שיהי' מותר לאחר פסח כמו תערובות ס' כיון דבשניהם ליכא איסור רק משום חומרא דמשהו שאין בו לתא איסור בב"י וב"י כמ"ש הח"צ שציינתי לעיל ואי מחמת ב"י שעבר קודם שנתערב די לזה ביטול ברוב לפי דעת המג"א הנ"ל: ומה לי אם ביטול ברוב כבר היה בפסח או לאחר הפסח דהא על השהי' בפסח מעת התערובות ואילך לא קנסי' ליה כ"א על מה שעבר קודם התערובות וכיון היכא שהשהה חמץ כל ימי הפסח ועבר על ב"י וב"י בכל שעה ושעה לא קנסי' ליה אם נתערב אחר הפסח מכ"ש דאין לקנוס אם לא עבר על ב"י רק במקצת ימי הפסח דהא מיד שבא התערובות הרוב בפסח פסק איסור ב"י מאז ואילך ותורף ראשית דברי הנ"ל מבוארים מתוך דברי הט"ז כאן בסי' תמ"ז ס"ק י"ח אמנם אם הועמד האקוויט עם מים עד שיש במים עם היי"ש של תפוחי ארץ רוב נגד היי"ש של תבואה יש לכאורה צידוד להקל ע"פ מ"ש הח"י ריש סי' תמ"ב שמצדד דעל טעם בלא ממשו ליכא ב"י הנראה לומר וחזי לאצטרופי לזה דאף דיי"ש כיון שבא ע"י בישול בחמין לא מיקרי זיעה בעלמא מ"מ מאחר שאין בו ממשות מחוי התבואה לא מיקרי כל היי"ש רק טעמא. והנני מעתיק כל דברי חדושי הריטב"א למס' חולין דף צ"ח בד"ה רבא אמר לא נצרכא כו' שכ' בזה"ל וא"ת והאיך אפשר לומר דטכ"ע לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כה"ב אלה הטמאי' לרבות צירן ורוטבן וציר אינו אלא טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן. הא במס' בכורות אמרי' הא לא"ה אמינא חלב שרי והא תניא הטמאים לרבות צירן ומצירן פרכינן דדמי' לחלב ולא מרוטבן דהוי שומנא דקרום והנכון דציר בשר טמא דאוריי' וציר דגים טמאים בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאי' לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובות אבל כשהוא מפורש בעינא הוא ודאי אסור וכל היכא דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתא בעינא חשיב עכ"ל לפי"ז אם יי"ש אינו אלא טעם תבואה בלא ממש רק לפ"ד הריטב"א הנ"ל כשהוא בעין בלא תערובות אסור מה"ת אף למ"ד טכ"ע ל"ד מ"מ אם נתערב ברוב ואין איסורו אלא מצד טכ"ע והרי דמ"ש הח"י די"ל דלענין חיובא דב"י ל"א טכ"ע ואף שאין רוב נגד היי"ש רק ממינו ואינו מינו היינו היי"ש של תפוחי ארץ בצירוף המים שאינו מינו מקרי תערובות לענין זה דלא מיחשב היי"ש של התבואה כבעינא ואדרבה נראה עדיף מאלו לא נתערב רק ברוב א"מ שהאיסור מורגש בהתערובת מצד הטעם ועכ"ז אי לאו מכ"ע דאורייתא הי' נפקא משם בעינא ולא הי' אסור מרבוי דהטמאים דלא נשמע מיני' אלא איסור טעם כשהוא בעינא ומדברי הריטב"א יש תשובה למ"ש הט"ז יו"ד סי' ק"ג ס"ק א' אף שאין רוב היתר כו' ויעוין מ"ש הט"ז שם בס"ק ג' בשם הטור אכ"מ להאריך בזה אמנם מדברי הח"י שם ס"ק ס"ז נראה דלא נחית לדברי הנ"ל דא"ל משום מעמיד הא אף במעמיד לא נפיק משום תערובות מבשא"מ לפי מה שמסביר הרמב"ם בפי' המשניות למס' ע"ז ד' נ"ט ע"ב דמעמיד לא בטיל משום דהוי כנראה וניכר ומבשא"מ ברוב ג"כ נראה וניכר ומ"מ יוצא מכלל בעינא הנלמד מרבוי דהטמאי' שוב ראיתי שיש מקור גדול לזה למ"ש בפסק מהר"מ מטיקטין שנדפס באלפסי בהקדמת חלק נשים ויעוין בפ"מ בקו"א למס' קידושין בפסק חדש ובשו"ת ח"צ סי' כ' ואם מכר הישראל כל חדרו שבה היה היי"ש שלו להנכרי ולא הושאר לעצמו זכות השתמשות לצורכו באותו חדר מקום אתי להעלות צידוד לקולא על החביות יי"ש שנשאר לו באותו חדר ונעלם בעיניו לכללו בשטר מכירה כאשר יבואר לקמן האף מה שעלה על דעת כבודם שלפי דברי הח"י ובשו"ת שלו שבספר תורת השלמים סי' ו' היכא דביטל וגם יש אונס יש להקל הן אמת שגם בדורו של אא"ז הגאון בעל מג"ש פסק גאון אחד להתיר בכגון זה מטעמים המבוארים בתורת השלמים ואף שאא"ז הנ"ל בספרו תשובות פנ"י סי' י"ג האריך לסתור דבריו יש להציל הגאון הנ"ל מהשגותיו וגם מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שפסק להדיא בא' שהי' אונס מלמכור חמצו בע"פ והשהה עד אח"פ שמותר אחה"פ כיון שביטל החמץ והיה אונס מלמכור יעו"ש אמנם בנ"ד מעיקרא דדינא פירכא דהכא לא היה אונס כלל רק התרשלות. ולא מבעי' לפמ"ש המג"א סי' תקכ"ז ס"ק ו' בזה"ל ואם שכח מחמם עצלותו שלא היה חרד על דבר ד' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מיקרי אונס כו' וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני עכ"ל דהה"ד בגוונא דידן דמה שלא רשם החביות יי"ש שעמד אחורי הפתח לא הי' רק מצד עצלות ואף שעסק במכירת יי"ש שלא לעבור בב"י מ"מ לא חרד לדבר ד' לשמוע דברי חז"ל לתור בכל המקומות שמצוים שם חמץ להעלותו במכירה להנכרי ובפרט לדעת הר"ן ריש פסחים ולפי מה שביאר הפנ"י שם בכוונתו דהיכא שידוע בודאי שמכניסי' בו חמץ חיוב הבדיקה מדאו' והרי המרתף הוא חדר מיוחד לחמץ ומהצורך בשעת המכירה שיעיין ישראל בכ"מ דלפעמים מונח שם חמץ בכה"ג ודאי יש חיוב מדאורייתא אלא אף מלבד דברי הר"ן הנ"ל כיון דמכלל הבדיקות חמץ לבדוק אפילו בחורין וסדקין ולמה דאסרי' אח"הפ חמץ שעבר עליו הפסח אף אחר הביטול הטעם כיון דעבר על מצות ביעור דרבנן שציוה לבדוק ולבער או למכור ודמי זה למי שמתחיל לבדוק חדרו והפסיק באמצע בדיקתו דבכה"ג אף אם לא עצל מלבדוק רק זויות אחד מהחדר הוי כלא עשה ולא כלום ולא קיים מצות חז"ל ופושע גמור הוא למה לא חשש לראות בכל פינות החדר כ"כ בגוונא דידן שעצל מלבדוק אחורי הדלת ששם היה מצוי עמידת כל היי"ש:

אמנם אם הי' כדי סמיכה על הביטול הי' מקום לומר שאף שלא הי' אונס וגם לדעת השו"ת פנ"י שחלק על הגאון הנ"ל עכ"ז שאני הכא דליכא לחוש להערמה דהא הי' לו לישראל הזה נכרי קונה ממנו כל חמצו ומכר לו כל מה שנראה בעיניו ולא היה מעצים למכור לו יותר מה"ת נחוש בכה"ג על הביטול בהערמה ושאני במעשה של הח"י ותורת השלמים ושבשו"ת פנ"י שנאנס הישראל במהירת חמצו הידוע לו וכיון שאדם בהול להפסיד ממונו אף שמבטל בהדי' חיישינן דמערים ואינו מבטל בלב שלם:

ומיום עמדי על דעתי קשה עלי לסמוך כלל על אמירת כל חמירא כו' שרוב ההמון אומרי' אותה כמו תחנה ובפרט ובפרט לפי שמבוא' בדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות ח"ומ שכ' בזה"ל ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה שיבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאי ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל ועפי"ז נסתר כמה קושי' שמקשה הפ"י בסי' י"ג ובפרט מסוגי' דחמצן של עוברי עבירה אמרו אתם הנמצא בר לבב כזה שיהי' לבו באמירת כל חמירא להחשיב חמצו כאין וכאפס ועוד אף אם הביטול הוא מטעם הפקר ודלא כדברי הרמב"ם הנ"ל מ"מ יש לפקפק כיון שעיקר הביטול הוא כל חמירא וחמיעא דאיתי' ברשותי אפשר דאין בכללה חמץ שנשאר ביד עכו"ם דהא יצא החדר מרשות ישראל וקם דרך מכירה ביד הנכרי הקונה ואף שכ' הרא"ש בפ"ק דפסחי' וז"ל ונראה לי דדבר פשוט הוא דאע"ג שהנפקד קיבל עליו אחריות מכל מקום עיקר החמץ של הבעלים וכיון שהושאל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו עכ"ל מ"מ הרי בנ"ד גם הנכרי שלא ידע אם יש עוד שום חמץ בחדרו לא היה משאיל שום מקום בחדרו להישראל ונפקע מרשותו של הישראל כל אותו חדר במכירתו להנכרי ובכל עניני הקנאות והפקר לא אזלינן אלא בתר משמעות הלשון שיוצא מפי המקנה או המפקיד וכיון שזה אומר להדיא דאיכא ברשותי אין בכלל הפקירו גם חמץ שאינו ברשותו ומלבד זה הסברא נותנת כיון שמכר הישראל החדר עם החמץ ומסר המפתח להנכרי לא היה מחשבתו עוד לביטולו רק מה שהי' אפשר שימצא בחדרי ביתו בחורין ובסדקין ולא אותו חד שמכר לנכרי ומה"ת הי' לו להסיק אדעתי' להיות כמסתפק אם נשאר חמץ שלו באותו חדר וכיון שאינו אותו החביות בכלל הביטול אם עבר עליו הפסח אסור אף שלא היה החמץ ברשות בעל החמץ כן הוא דעת המנ"י בספר תורת שלמים שאלה ו' שכ' בזה"ל אך מסוגי' הש"ס פ' הגוזל עצים גבי הא דאמרי' גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ואיתא שם בגמ' מאן תנא דאמרי' באיסורי הנאה הש"ל כו' הרי להדיא דאף שהבעלים הי' אונסים גמורי' שהרי הי' ביד גזלן ואפ"ה אחר הפסח אסור בהנאה והפסידו הבעלים ש"מ דלא פלוג חכמים בתקנתם וקנסינן עכ"ל והרי בגזול לא שייך לומר שהושאל ביתו לשמירת ממונו וגם לא על דעת הנגזל שיהי' לו רשות בביתו של הגזלן ועכ"ז כיון שעבר עליו הפסח נאסר מחמתו של הנגזל וה"ה בנ"ד:

אבל במ"א שדיתי נרגא בזה ואפשר לומר דלפי הנחה זו שכל החדר אף במקום עמידת החביות עם היי"ש של הישראל הי' רק רשותו של הנכרי א"כ כשהגיע זמן איסורו של החמץ דהוי הפקר לשיטת הסוברי' דכל איסורי הנאה הפקר הם ואם נכרי רוצה לזכות דלדידי' התירו הוא זוכה בהם. וממילא גם אם הוא ברשות נכרי איכא למימר דחצירו של נכרי קונה לו שלא מדעתו כנראה מדברי המג"א בסי' תל"ו ס"ק ט"ו. שטעם פטור מלבדוק הבית אחר שנכנס בה הנכרי מצד שהנכרי זכה בחמץ וקשה דהא מכלל הבדיקה לבדוק בחורין וסדקין וניחוש דלמא לא נודע להנכרי שיש חמץ בחורי חדרו. א"ו דעתו דכשם שאין חילוק בין ישראל לנכרי לענין קנין ע"י חצר וכמו שהאריך בזה בספר קצה"ח סי' קצ"ד ס"ק ב' בראיות חזקות ה"ה כמו חצירו של ישראל קונה לו שלא מדעתו כן קנה חצירו של הנכרי להנכרי שלא מדעתו וא"כ מיד כשמתחילי' שש נקנה להנכרי וקנין אלימתא הוא ותו לא עבר הישראל כלל על אותו חמץ בב"י בכל ימי הפסח דאף דגבי חמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו של הישראל לעבור עליו בב"י מ"מ בכה"ג שנחלט מדינא דאורייתא החמץ לנכרי פ"י קניית חצירו ומאז ואילך אף לענין ב"י לא שייך לומר דהוי עודנו כברשות ישראל ודברי' אלו פשוטים ומבוארי' להמעין בספרי מגדולים ובפרט בספר שא"ר ושאני במפקיד חמצו אצל נכרי שכ"ז שלא קדם קניית נכרי בגוף החמץ הוי חצירו של של ישראל כמבואר מתוך דברי הרא"ש הנ"ל משא"כ בנ"ד לפי מה שהעליתי דמקום הנחת החביות יי"ש לא הי' נקרא כלל אף קודם זמן איסור רשותו של הישראל דלא הושאל כלל מהנכרי דשניהם לא ידעו שיש עוד שיור חמץ של ישראל באותו חדר אבל גם זה יש לדחות לפי המבואר בחו"מ סימן רס"ד ס"ג דבדבר שאין רגיל לבוא אין חצירו קונה לו כו' ויעוין בספר נתיבות המשפט

סוף דבר נשמע שאין מכריע הדבר לא להתיר ולא לאסור,. ועכ"ז הנני מעתיק משו"ת הפ"י סי' הנ"ל אחר אריכת פלפול בזה שבירר דרך לעצמו להקל ביי"ש מחמת שהוא זיעה בעלמא ורמז על תשובה ארוכה שכ' כבר בזה ותשובה ההוא יצאתה לאור בדפוס ספר בית אפרים חלק אה"ע וסיים בזה"ל ומ"מ ראוי לקונסו להשליך במקום איבוד השליש או החצי ואין לך קנס גדול מזה שלא יוסיף לעשות עוד עכ"ל גם מדברי הח"י בסי' תמ"ז ס"ק נ"א נראה שפיר לפני' הגירסא במג"א ס"ק מ"ה דאם נתערב בפחות מס' קודם פסח אינו אסור אלא באכילה והיינו לשיטתו של המג"א דפוסק דאם נתערב לאחה"פ בטל ברוב אשר לזה הסכים גם הפר"ח:

אגב גררא אכתוב מה שעלתה לי כעת לפרש בפשיטות דברי הירושלמי בפ' כ"ש ז"ל הירושלמי הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר מתיב ר' יוחנן לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר לי' תמן איסורו גרם לו. הא מאי אית לך למימר ע"כ מ"ש הירושלמי משש שעות ולמעלה הכוונה בתחלת שש וכעין שמפרש רש"י בפסחים דף ז' ע"א דברי רב המקדש משש שעות ולמעלה דהיינו בתחלת שש וכן מפרש בקרבן העדה רק לא ירד על הכוונה ולפענ"ד פירש דר"י הוקשה לרשב"ל אי את מודה דלא חלק עמו אלא בהפקיר קודם לזמן איסורו אבל מודה היינו באם עשה חמצו הפקר מתחילת שש ואין עוד עליו איסור דב"י מדאורייתא רק מדרבנן אינו יכול להפקיר בשש ועכ"ז אסור לאחה"פ אע"ג דלא עבר אלא על ב"י מדרבנן וכ"כ יש לאסור להפקיר חמצו בי"ג ועבר עליו הפסח דאף דלא עבר על ב"י מדאורייתא מ"מ עבר אדרבנן שצריך לבער ומה שהשיב רשב"ל תמן איסורו גרם לו מתפרש יפה עפ"י דברי הגמ' ונבטל בשש כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי דלאו ברשותי' קאי דלבטלו ומבואר מתוך דברי רש"י שם מחמת איסורו דרבנן נעשה כאינו שלו מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ולא מצי לבטל ואם משהה עליו פורתא עובר עליו:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה